ארכיון הקטגוריה: מערכת המשפט

כל הכבוד לטלי פחימה

המזכירה שחשפה את פרצופו של השמאל הרדיקאלי. טלי פחימה

המזכירה שחשפה את פרצופו של השמאל הרדיקאלי. טלי פחימה ויקישיתוף

הופעתה של טלי פחימה בסוכת האבלים של הרוצח המתועב, שרצח שמונה מתלמידי מרכז הרב, משכה אליה כצפוי את מצלמות הטלוויזיה  שאיפשרו לה להשמיע את דברי ההבל הרגילים שלה.
הופעתה עוררה מחדש את השאלה אם הגברת הזאת צריכה להיבחן בתחום בריאות הנפש או בתחום הפלילי. לדעתי מגיע לה צל"ש על שהיא מסייעת לנו לבחון לא את בריאותה הנפשית, אלא את בריאות הנפש הציבורית שלנו.

מגן אנושי למחבל

צריך לחזור כמה שנים לאחור כדי לבחון כיצד הפכה מזכירה אלמונית לגיבורה של השמאל הישראלי. זה היה בראשית שנת 2004. עד אז היתה פחימה, ילידת קרית גת למשפחה חד הורית, פקידה במשרד עורכי דין. באחד הימים הכריזה כי היא מתכוונת לצאת לג'נין ולשמש מגן אנושי לזכריה זביידי, ראש "גדודי חללי אל אקצה",  מחבל שדם רב על ידיו. זוביידי  היה מעורב בשורה של פיגועים, שבהם נרצחו עשרה ישראלים, ונמצא זמן רב ברשימת המבוקשים של צה"ל.

להמשיך לקרוא

נשף המסכות של מערכת המשפט

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תיאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם
לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

מספרים על ביאליק שבאחד הימים הקרים, כמו ימים אלה במקומותינו, פגש בפרקליט תל-אביבי מפורסם מהלך ברחוב כשידיו בכיסיו, כדי להגן עליהם מפני הקור.

ביאליק, שלא החמיץ אף הזדמנות להתבדח בחידודי לשון, אמר לערך את הדברים הבאים: למראה הזה צריך לברך שהחיינו. זו הפעם הראשונה שאני רואה פרקליט שידיו תחובות בכיסי מכנסיו ולא בכיסי לקוחותיו.

גרועים מן הקליינטים

הקדמתי הקדמה פרודית זו, כדי לומר דבר המעיק עלי שנים רבות. והוא: הרמה המוסרית הירודה של חלק מן הפרקליטים והעובדה שמערכת המשפט בכללותה לעתים קרובות אינה עושה צדק אלא גורמת עוול.

אם יש אנשים המאוסים בעיניי יותר מרוצחים סדרתיים, רוצחי ילדיהם, אנסים, ראשי משפחות פשע, מתעללים בקשישים ובקשישות חסרי אונים, שודדים של ניצולי שואה, מושחתים פוליטיים השודדים את הקופה הציבורית – הרי אלו הפרקליטים המגינים עליהם. הם גרועים לא פעם, מן הבחינה המוסרית, מן הקליינטים שלהם.

איך מצדיקים רצח ילדה

יש לרובם תווי הכר בולטים. את ההגנה על שולחיהם המתועבים הם מנהלים בראש ובראשונה בטלוויזיה. מוצאים ק"ן טעמים שיש בהם כדי לזכות את שולחיהם, או להצדיק, להסביר, או לטשטש את חומרת מעשיהם.למשל, האב המסכן שרצח את בתו הפעוטה. תחילה הוא יושב ומתחזה כאבל על העלמותה ואינו מצליח להסביר איך ילדה קטנה פתחה שער כבד כדי לצאת החוצה. לפרקליטיו יש הסבר. וכשמתגלית הגופה ונמצא עד למעשה יסביר הסניגור כי האיש בעצם לא עשה מה שעשה כדי להרגיז את גרושתו, כגירסת המשטרה, אלא האשה הוציאה אותו מדעתו עד שלא היה אחראי למעשיו. וכך נמצאים נימוקים והגנות לכל מעשה פשע גדול כקטן.

"מטרת המשפט איננה צדק"

לפני שנים רבות שמעתי קורס במבוא לתורת המשפט שהעביר השופט פרופסור זאב צלטנר בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב. הוא פתח את סידרת ההרצאות בשאלה: מהי לדעתכם מטרתה של מערכת המשפט. רוב הסטונדנטים השיבו כצפוי: לעשות צדק.
צלטנר היסה את הסטודנטים ואמר: טעות בידכם. מערכת המשפט לא נועדה ואינה מסוגלת לעשות צדק. היא נועדה רק להסדיר את היחסים בין בני אדם כי לולא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

דבריו של צלטנר לא הפתיעו אותי אז הואיל והכרתי מעט את מערכת המשפט כשעבדתי כשולייה במשרדו של עורך דין תל אביבי.

מערכת המשפט היתה אז קטנה כגודל הישוב שבדרך. בתי המשפט המחוזי והשלום שכנו ברחוב יהודה הלוי בתל- אביב, בסמוך לגן הזואולוגי של "הדוד יהושוע". עוד כשלמדתי בבית ספר תחכמוני שברחוב לילינבלום הסמוך נהגנו להתגנב מדי פעם ולצפות במשפטים, שהיו מרתקים יותר מכל בידור אחר. מאוחר יותר, כשעבדתי במשרדו של עורך הדין ונשאתי תיקים כבדים לבית המשפט, הייתי עד לעושק השיטתי של יתומים ואלמנות הנעשה בחסותה של המערכת המשפטית. אז גמלה בלבי ההחלטה כי לעולם לא אעסוק במקצוע זה.
בינתיים גדלה המדינה, עבתה והעלתה פימה עלי כסל. בצד המעמד של העשירים החדשים קם מעמד של הפרקליטים החדשים וקמה מערכת משפט שאמורה לטחון בטחנות הצדק. אך מי שנטחן בה הם קרבנותיה.

 

מסכה יפנית, הוצגה במוזיאון היפני בחיפה. צילום: זאב גלילי

 

אביגדור פלדמן: החיים שלי הם נשף מסכות

על מערכת זו מעיד אחד מגדולי הפרקליטים הפליליים בימינו, אביגדור פלדמן. הוא האיש שייצג את רוצחי דני כץ, הבוגד מרדכי ואנונו, המרגל מרכוס קלינגברג, סייענית המחבלים טלי פחימה ובאחרונה את נשיא המדינה, משה קצב.

בראיון חושפני מדהים לאילנה דיין אמר עורך דין פלדמן בין היתר את הדברים הבאים:

• המשפט הוא משחק השקר
• המקצוע שלנו לא מחפש את האמת ולא מוצא את האמת זה מקצוע של הונאות.
• קרה לי יותר מפעם אחת שזיכיתי אדם אשם אדם רע.
• החיים שלי הם נשף מסכות
• אני לוקח תיקים מתוך ראוותנות אינטלקטואלית
• משפט לא נותן סיכוי לאף אחד. מי שמזוכה זה מזל.
• המערכת יכולה לעשות הכל פרט לעשיית צדק.

"מה זה רוצח"

לפני שנים רבות שמעתי ראיון רדיו עם עורך דין אליהו תוסיה כהן, שהיה פרקליט מפורסם באותם ימים. הוא נשאל האם הוא נוטל על עצמו הגנה על אדם שהו יודע כי הוא רוצח.
תשובת הפרקליט היתה: מה זה רוצח? רוצח זה אדם שבית המשפט קבע כי רצח. אם אני מצליח להביא לזיכויו הרי שלא הגנתי על רוצח אלא על אדם חף מפשע.

נדמה לי שבתשובה הזו גלומה התפיסה שלאורה פועלת המערכת המשפטית החילונית והיא מסבירה את ההתפתחות שהביאה למעמד מערכת המשפט בימינו.

רוצח הוא אדם שרצח. נקודה. לפי דיני ישראל רוב הרוצחים היו יוצאים זכאים בדיני אדם. כי דיני הראיות של המשפט העברי חמורים כל כך, שכמעט אין אפשרות להוכיח אשמתו של אדם. אך זיכויו של רוצח בבית דין איננו הופך אותו לחף מפשע. הוא זכאי בדיני אדם וחייב בדיני שמיים.

הוא ירצה את עונשו מידי גבוה מכל גבוה, גם בעולם הזה ובעולם הבא ודאי לא יוכל להסתייע בפרקליטים.

יש יוצאים מן הכלל

אי אפשר לסיים את המאמר בלי לציין את העובדה שבתוך מערכת המשפט, כפי שמתאר אותה אביגדוקר פלדמן, מצויים בכל זאת גם אנשי אמת, יראי שמים ורודפי צדק, הנלחמים את מלחמתם של חלכאים ונדכאים ושופטים דין אמת על אלה אספר באחד הטורים הבאים.

 
 

כל מה שרצית לדעת על השופט אליהו וינוגרד

book

הוריו של וינוגרד בשער ספר המשפחה שכתב

בספר שכתב על תולדות משפחתו מתגלה השופט כאדם רגיש, שחי במשפחה אוהבת ספוגת ערכים ומסורת * הוא נצר למשפחה של גדולי תורה * אבל אביו בחר בדרך המסחר והיה לו עסק סיטונאי למוצרי מזון במשותף עם ערבי ביפו, עד שנפצע קשה בפרעות * סיפורה של משפחה יהודית טובה

בעוד כמה שבועות תפסוק ועדת וינוגרד את פסק דינה. נקווה שהוועדה תשים קץ לכהונתו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה הגרוע ביותר והמושחת ביותר שהיה לנו מאז קום המדינה.

מי הוא השופט וינוגרד שבידיו אולי להציל אותנו מן הצרה הקרויה אולמרט? מה הם השורשים מהם צמח?

באורח מקרי הגיעה אלי השמועה שהשופט כתב ספר על תולדות משפחתו ובו חשף את צפונות לבו. חפשתי את הספר בכל מקום אפשרי והעליתי חרס. נאמר לי שהספר נמסר רק לבני המשפחה ונאסר עליהם למסרו לידי זרים.

אבל יגעת מצאת תאמין, והספר הגיע לידי. הספר הודפס בפורמט אלבומי נדיר 42X30 סנטימטרים, והוא מכיל בעיקר את העץ המשפחתי של משפחת ישראל וינוגרד ושל רעייתו, חנה לבית גליק (הוריו של השופט אליהו וינוגרד). אך בין המידע הגניאולוגי והצילומים שזורים סיפורים השופכים אור על עולמו הרוחני והרגשי של השופט וינוגרד. הוא מתחיל בפגישה הראשונה בינו לבין רעייתו, אך חוזר לאחור אל האב, הסבא והסבא רבא שהטביעו חותמם על אורח חייו והשקפתו, ומכאן חשיבותו של הספר.

להלן כמה שביבים מן הספר, הכתוב בהרבה חמימות פיוטית, חכמה, אהבה והומור.

נשא את חניכתו

"חיינו רצופים במפגשים מקריים בלתי צפויים, המשנים את מהלך חיינו. כזה היה המפגש בין מדריך בתנועת נוער המזרחי בן 19 וחצי לבין חניכה שלו בת 14 וחצי. התאריך: יח באב התש"ו (אוגוסט 1946). המקום: רציף אוטובוסים בתחנה המרכזית בתל-אביב. השעה: 7 בבוקר. שרגא פלוטניצקי, אביה של החניכה יוכבד, ליווה אותה למקום מפגש של חניכים, לקראת יציאתם לסמינריון למדריכים, שאמור היה להתקיים בפרדס חנה. במקום המתין מרכז הסמינריון אליהו וינוגרד והאב מסר את בתו לידיו ולאחריותו. 53 שנים חלפו מאז. מאז אנחנו ביחד…" (הדברים נכתבו בשנת 2003).

מקור השם וינוגרד

"וינוגרד לא היה שם המשפחה מדורי דורות. אביו של סבי נקרא אהרון וינוגרד-ינצ'וק ואילו שם אביו היה שמואל ינצ'וק. על נסיבות החלפת השם היו סיפורים במשפחה, כאילו השם נרכש כדי להימנע מללכת לשרות בצבא הצאר".
משמעות השם וינוגרד הוא "ענבי הגפן" בשפה הרוסית ולכן קרא לחלק הספר המוקדש למשפחתו "ענבי הגפן" (החלק השני המוקדש למשפחת אשתו, פלוטניצקי, נקרא "אור הנר".

האב פנה למסחר

5 parents

"… אבי לא נמשך אל הרבנות אם כי לא פסק אף פעם מלהקדיש שעות ללימוד. הוא היה איש המעשה ולבו נמשך לעסקים… סיבה נוספת לעזיבת אבי את הישיבה היה מותו הפתאומי של סבי בהיות אבי כבן 14 והסבתא בת שבע נשארה עם ילדיה ללא מקורות פרנסה… עול הפרנסה ועזרה למשפחה נפל איפוא על שכם אבי.

"ב-1907 נשא אבי את אמי חנה… החליט לעסוק במסחר ופתח חנות במחנה יהודה בירושלים… עסקיו אלה לא צלחו בידו והחנות נסגרה… לאחר מכן יסד יחד עם בן דוד של אמא, קלמן ורשבסקי, ועם סוחר ערבי עשיר חאג' יוסף ואפה, בית מסחר סיטונאי למזון… בשנת 1912 עברו אבא ואמא עם משפחתם לתל אביב הקטנה לשכונת נוה שלום ואבא ניהל את סניף העסק שפתחו ב'סוק אל דיר ביפו'. עד מהרה היה אבא מגדולי היבואנים בסחר סוכר אורז קפה קמח ועוד.

"פעילותו הציבורית של אבא בתל אביב הקטנה היתה המשך ישיר לפעילות שלו עוד בירושלים. עם חבריו… היו משמחים בין השאר חתן וכלה בחופתם לאחר שארגנו את הכנסת כלה ברוח הימים ההם – איסוף כספים כדי לאפשר לזוג הצעיר להתחיל את חייהם המשותפים…"
השותף הערבי תמך
(עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה) "החנות ביפו נסגרה ורכושה נשדד. מצב המשפחה היה בכי רע והשותף הערבי של אבי חאג' יוסף ואפה תמך עד לעת מצוא…
"בחודש מאי (של שנת 1921 ) פתחו כנופיות של פורעים ערביים בפרעות על יהודי יפו, תוך ניסיונם להתקדם לעבר תל אביב… אביו היה בחנותו כאשר התפרצו הפורעים ובנבוט היכו על ראשו ידיו ועל חלקי גופו האחרים. אבי נפצע קשה ואיבד את הכרתו. פנחס (אחי) בן ה-13 היה באותו יום עם אבי בחנותו. הוא הסתובב ליד החנויות השכנות כאשר החלו הפרועות. שכן של ערבי בעל חנות סמוכה משך את אחי פנחס לתוך החנות והגיף את תריס החנות וכך הציל את חייו. רק לאחר ששככו הרוחו והמשטרה החזירה את הסדר על כנו הוציא אותו שכן ערבי את פנחס ומסרו לידי אנשי ה הגנה שהיו בגבול יפו תל-אביב… אבי שהיה מחוסר הכרה הושכב בגמנסיה הרצליה שהוסבה לבית חולים ארעי יחד עם יתר נפגעי המהומות של אותו יום… כאשר סעדה אמי את אבי בגמנסיה הרצליה היה אחי אהרון דוד בן 4 חודשים…"

שנת 1929 העביר אבי את עסקו מסוק אל דיר ביפו לרחוב הגשר בתל אביב.
הקשר הראשון עם החוק

"… אחי משה איבד אותי על ערימת חול. איך מאבדים ילד קטן? פשוט משאירים אותו לשחק, הולכים לשחק עם חברים וחוזרים הביתה בלעדיו. בסוף מצאו אותי על זרועותיו של אחד השוטרים בתחנת המשטרה. אז כנראה נוצר הקשר הראשון שלי עם החוק".

כשהיה בן ארבע רצה להיות שופט

השופט בילדותו

השופט בילדותו

"בן דודנו ישעיהו וינוגרד סיפר לי שכשהייתי ילד כבן 4 או 5 הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל ואמרתי לו 'שופט מספרים'. למה מסרים? כי תמיד אהבתי חשבון. המספרים קסמו לי עוד בהיותי בגן. אני נזכר באבא כשאני יושב על ברכיו הוא היה מצביע על מקום כלשהו על השולחן כאן יש חמש כאן יש 8 כאן יש 9 כמה יש ביחד. ואני הייתי פותר את החידה בלי היסוס. זה אולי מסביר למה דבקתי במספרים. אם יש צורך בהוכחה בכתב הרי תעודת הגן שלי מציינת כי אני יודע חשבון לכיתות א' ב'. זה מסביר את עניין המספרים. למה דיברתי אז על שיפוט אינני יודע"
"משוגע לספרים"

מי שמכיר אותי יודע שהייתי משוגע לספרים. האוסף הראשון שלי היו ספרים. הייתי מטפוח אותם מיישר את דפיהם סופר אותם. כמובן שידעתי את תכנם בעל פה. הכרתי כל ספר בבית קראתי את כולם אף כי רבים לא הבנתי. משה (אחי) לעומת זאת לא כל כך התלהב מקריאה, אך כאיש עסקים מבטן ומלידה הציע לי שנעשה ספרייה. בחותמות של 'המדפיס העברי' החתמנו על הספרים חותמת עם שם הספרייה 'מכבי' ומשה היה מביא חברים שלו להחליף ספרים בספרייה תמורת תשלום כמובן. מיל או שני מיל לחודש. אני הייתי הספרן. אוצר הספרים היה פחות מזה של הספריה העירונית 'שערי ציון'. ואפילו פחות מספריית אכסלרוד שבה היו כולם נוהגים להחליף ספרים. אם בכל זאת העדיפו לבוא לספרית 'מכבי' היה זה משום שאכסלרוד היה נוהג לבחון את הקוראים כשהיו באים להחליף את הספר על תוכנו של הספר וכמובן שהילדים לא אהבו את זה . בספרייה שלנו לא היו בחינות. הספרייה היתה ספרייה מודרנית עם טלפון. משה ואני קיימנו קשר טלפוני בינינו באמצעות שתי קופסאות פח שחוט שפגט מחובר ביניהם וכשאנו משוחחים בינינו מקצה החדר עד קצהו."

שנות העיצוב

sister

על חייו בבית אחותו נחמה: "בסיימי את בית הספר העממי נפטר יצחק (בעל אחותו והאחות נותרה לבד בביתה בירושלים עם בתה מלכה בת ה-5). הוחלט כי אני אעבור לירושלים לגור עמך ומאז במשך שנים היית לי אם ואחות. כשצחקתי צחקת עמי וכשבכיתי ליטפת את ראשי. כבן הייתי לך. דאגת לכל מחסורי. בחוליי סעדת אותי ובלימודיי היית שותפה. ביתך היה לא רק ביתי אלא ביתם של חבריי לספסל הלימודים… כולנו היינו משפחה אחת. בשדות שליד ביתך היינו הולכים ואוספים פרחים וצמחים ופרפרים וחיפושיות ומה לא. היה לנו גן ירק ויחד עבדנו בגינה. היית לי נחמה אם ואחות. היו אלה חמש שנים שבהן עוצבה דמותי כנער. באתי לירושלים כילד קטן ונפחד ויצאתי ממנה בוגר, מורה עם מגבעת וארשת רצינית. זכורים לי ערבי שבת והקידוש והמסורת של בית אבא. והמאכלים של אמא שרק את ידעת להכינם. כי את היית לי אם ואחות".

מלחמת השחרור

"מלחמת השחרור היתה בעיצומה וירושלים היתה במצור. רבים מבני ירושלים יזכרו את אבא כמי שהציל אותם ואת טפם מחרפת רעב. אותם ימים היו לו ימים של התרוממות רוח. על אף מחלתו מילאה אותו מטרה אחת בלבד – להחיש מזון לעיר הנצורה וסחורות שונות בכמויות גודלות בשביל בני ירושלים הועמסו על משאיות. הוא התרוצץ כל הימים ההם להשיג את המצרכים ובאיזו התרוממות רוח היה דופק בידיו את הארגזים וקושר את השקים עם מנות המזון לעצורים. כשהייתה כל שיירה יוצאת לדרכה ועליה שקים ותיבות המצרכים הייתה זו השעה הגדולה ביותר בחייו כשתפילה חרישית בפיו שהשיירה תצליח לשבור את המצור ותביא את פריסת השלום ופרוסת הלחם לירושלים. ביום כה בטבת ה' תש"ט 1949 גברה על אבא מחלתו והוא נפטר.

פסק הדין בין הרופא לבין העיוור והחרש

השופט וינוגרד העריץ מאד את אביו ומתאר אותו בהרבה אהבה, אך גם בלא מעט הומור. הוא מספר סיפור של אבא על פסק דין שניתן במחלוקת.
וכך הוא מספר: "לכל סיפור שנשמע מפיו (של אבא) היה גם מוסר השכל. היתה בו נקודת אור שתשמש מגדלור ומורה דרך בחיים.

"הנה אחד הסיפורים שהיה חביב עליו ושהרבה לספרו. היו לאב שתי בנות. אחת נאה אך פיה מלא קללה ונאצה כל היום. והשניה מכוערת אך דרכיה היו נאים ומדברה נעים לאוזן שומעת. השיא האב את בנותיו. את הבת היפה לחרש ואת המכוערת לעיוור. חיו הזוגות את חייהם בשלום. החרש לא שמע את אשתו והעיוור לא ראה את שלו. והנה בא רופא מפורסם לעיר וריפא את החתנים ממומיהם. אך אהה העיוור החל לראות את כעור אשתו וחשכו עיניו. והחרש החל לשמוע את גערות אשתו ותצילינה אוזניו. סרבו השניים לשלם לרופא את שכרו. תבעם הרופא לדין. טענו השניים כי הרופא לא הקל להם כי אם הכביד שבעתיים. נראו טענותיהם בעיני הדיין שכן התנה עמם הרופא שהוא יקל עליהם את חייהם הקשים. מוטב אמר הרופא אין לי אלא להשיב את המצב לקדמותו. העיוור שוב יחשכו עיניו והחרש שוב יחדל לשמוע. לזאת לא הסכימו השניים בשום אופן. פסק הדיין: אם הנכם מרוצים ממצב זה אליו הביא אתכם, עליכם לשלם את שכרו. ומוסר השכל: נאמר "על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אם בעל כרחו נולד אדם ובעל כרחו הוא חי את חייו למה עליו ליתן דין וחשבון? אלא שלמרות שעל כרחו הוא נולד וחי הנו מרוצה ממצב זה ואין הוא רוצה למות ומשום כך חייב הוא ליתן דין וחשבון על מעשיו".

הסבא והסבתא מגיעים לארץ עם צאצאיהם

הסבא והסבתא מגיעים לארץ עם צאצאיהם

אבא ביום הכיפורים

"ביום הכיפורים היה מתעטף בלבן וממהר עם שחר לבית הכנסת. מן הבוקר ועד הערב עמד על רגליו והתפלל. לרגע לא ישב והתפילה שנשמעה מפיו הרעידה נימים רבות בלב שומע. ה'חזקה' שלו היתה 'פתיחת נעילה'. לפני תחילת 'נעילה' היה עובר לפני ארון הקודש פותחו ומתפלל לידו את התפילה האחרונה של יום הכיפורים, תפילת החתימה הטובה. זוכר אני בהיותו אחרי ניתוח ומצבו אנוש מאד ותקווה קלושה לחייו בא אליו שמש בית הכנסת ואמר לו: 'רב ישראל, חייב אתה להיות בריא במהרה. פתיחת הנעילה היא חזקה שלך ואיני מוסרה לאיש זולתך'. ואמנם באותו יום כיפורים עמד אבא בריא ושלם לפני ארון הקודש והתפלל… מאז נפטר אבא עמד ארון הקודש מיותם ותפילת הנעילה בבית הכנסת נשמעה לנו פגומה…

"מאז מותו נוהגים אנו לעלות בערב יום הכיפורים על קבר אבא לקחת את ברכתו לשנה הבאה עלינו לטובה. מנהגו של אבא היה מאז ומתמיד לברכנו בערב יום הכיפורים. כל אחד מילדיו – הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו ניגשו אליו והוא בירכם ברכת אב. דמעות זלגו ובכי עצור נשמע מדי פעם את ברכנו עומדים היינו כולנו בחדר. הוא שם את ידו על ראש כל אחד מילדיו ובמחזורו הירוק קרא את הברכה אשר ברך ישראל את בניו "ברכנו אבינו כולנו כאחד".

הסבא ראש ישיבה

"סבי הרב פנחס מרדכי וינוגרד היה ראש ישיבה במקום מגוריו בליטא…בשנת 1890 נטל סבי את אשתו וארבעת ילדיו עלה עמם והתיישב בירושלים העתיקה… כשהגיע סבא לירושלים היתה משאת נפשו ללמוד וללמד בארץ הקודש, אך בשל היכרותו הטובה את קהילות ישראל בארץ מוצאו, נענה להפצרותיו של ראש ישיבת "תורת חיים" ויצא שוב לגולה הפעם כשד"ר (שלוחא דרבנן) בשביל הישיבה בירושלים".

הסבא הרב פנחס מרדכי וינוגרד

הסבא הרב פנחס מרדכי וינוגרד

למרות עיסוקיו בעניני ציבור הוציא הסבא בשנת 1898 לאור את הספר "תולדות אהרון" על מסכת אבות. וינוגרד מספר כי בעת ביקורו בארצות הברית מצא עותק של הספר בספריית הקונגרס שרכשה את הספר, כנראה בשנה בה ראה אור.
דמותו של הסבא

"…גודל צדקותו וחסידותו פרשת מעשיו הטובים ושקידתו בתורה הקדושה יומם ולילה. הוא מעולם לא מילא שחוק פיו ובחתונת בניו (היה רגיל לומר) וגילו ברעדה. ובהיות מצבו החומרי נמוך מאד, הוא משך בכל כוחו עול חייו הקשה להתפרנס מיגיע כפיו במסחר מזיגת יין וי"ש לא חדל לדאוג אף רגע בתורת החינוך אשר נתן לבניו להרחיב שיכלם ולעורר רגשותיהם, דעותיהם ומידותיהם והשפיע עליהם ממעלותיו המצויינות ותכונת נפשו הטהורה?
גדולי תורה שבמשפחה

"…בית סבא וסבא רבא היו ספוגים בלימוד תורה וביראת שמים והחינוך שהעניקו ההורים לילדיהם כוון לכך שילדיהם יהיו תלמידי חכמים חובשי בית המדרש ועוסקים ברבנות בלימוד תורה ובהוראת תורה. ואכן יצאו מתוכם גדולי תורה.

הספר תולדות אהרון פרי עטו של סבא

הספר תולדות אהרון פרי עטו של סבא

בדור אבי, הרב שמואל חיים וינוגרד, שהיה רב גדול בקובנא דליטא והרב הגאון ישעיהו זאב וינוגרד אח אבי שהיה ראש ישיבה בירושלים… על גדולתו בתורה העידו גדולי הדור ולא לי להעריכו. הוא היה חריף ובקיא בתורה ובראש אחת הישיבות החשובות בירושלים ישיבת 'עץ חיים' הרביץ תורה לאלפי תלמידים. הוא היה גם איש שיחה על כל דבר ועניין. היה מצוי בענייני דיומא והיתה לו גישה מציאותית וסלחנית גם כלפי מי שלא הקפידו כל כך בענייני הלכה… חיבה מיוחדת נטה לאבי וכינה אותו 'זבולון', התומך בתלמידי חכמים, הלוא הם יששכר על פי הפסוק 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך'.

"מבחן בוזגלו" או "מבחן פלדמן"

ראה "נשף המסכות של מערכת המשפט"

בשנת 1976 החליט היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, שהיה מנכ"ל קופת חולים ומועמד לנגיד בנק ישראל. ידלין נמנה אז עם צמרת מפלגת השלטון, מפא"י. ברק הסביר את החלטתו: "דין ידלין כדין בוזגלו".

 

אשר ידלין

מאז הפך "מבחן בוזגלו" למושג בשיח הציבורי כמבטא את השוויון בין האליטות ופשוטי העם בפני החוק. לא תמיד עמד מבחן בוזגלו במבחן המציאות. בשנת 1996 עתר לבגץ בוזגלו אמיתי, מרדכי בוזגלו, בעל מוסך בחולון שעבר עבירות מס. הוא דרש להנהיג כלפיו את "מבחן בוזגלו" ולהעניק לו יחס דומה לזה שמעניקים לאישי צמרת העוברים עבירות דומות.

בתחום המשפטי התפתח המבחן לכיוון הפוך לפחות בשיח הציבורי. אישי ציבור שנחקרו או הועמדו לדין וזוכו טענו שמפעילים נגדם מבחן בוזגלו הפוך. דהיינו שפותחים נגדם בחקירות ומגישים כתבי אישום ללא הצדקה. נוהגים כלפיהם בחומרה שאינה נהוגה כלפי סתם אזרחים מן השורה. כזו היתה טענתו של חיים רמון ואחרון אחרון לא כל כך חביב הוא נשיא המדינה היוצא משה קצב.

היפוך המשמעות

להיפוך המשמעות של "מבחן בוזגלו" תרמו תרומה מכרעת עורכי דין ויועצי תדמית מן הליגה הראשונה. אלה למדו לנהל את המאבקים של לקוחותיהם – רובם מן האליטות הפוליטיות והכלכליות – באמצעות התקשורת, עוד לפני הגשת כתב אישום.

כך נהפכה הקערה על פיה. או כפי שכתב המשפטן משה נגבי בספרו "כסדום היינו":"מבחן בוזגלו נהפך על ראשו: אזרחים מן השורה נמקים בבתי מעצר ובבתי סוהר על לא עוול בכפם, ואילו בכירים שניצלו את השררה כדי להיטיב עם עצמם ועם מקורביהם ממשיכים במירוץ לצמרת באין מפריע".

הם ממשיכים לרוץ כי יש להם הרבה כסף כדי לשכור עורכי דין מן השורה הראשונה, יועצי תדמית ואסטרטגים – הכל במחיר של מיליונים.

את מי שכר קצב

 

משה קצב במסיבת העיתונאים בה טען לחפותו

וכאן אנו מגיעים לנשיא קצב. כשפורסמה הידיעה הראשונה על תלונת הנשיא נגד א' באשמת סחיטה קראתי באחד הטוקבקים: "אם הנשיא מגיש תלונה למה היה צריך לשכור שני עורכי דין פליליים מצמרת עורכי הדין (אז היו אלה דוד ליבאי וציון אמיר). מה שלא היה ידוע אז הוא שהנשיא שכר גם שני אסטרטגים מן המדרגה העליונה, מוטי מורל,  שכבר הצליח להריץ לפחות שני ראשי ממשלה.

לא כל אזרח יכול לשלם שכר טירחה של עורכי דין כאלה. (כמה משלמים? זהו סוד מדינה. יש אומרים שמדובר ב-500 דולר לשעה בממוצע והסכומים מסתכמים במיליונים).

הפרקליטים והיועצים האלה שווים כל גרוש שמשקיעים שבהם. תראו איך השפיעה מסיבת העיתונאים של הנשיא בה הציג עצמו כדרייפוס שני. תקראו את היצירה הספרותית הנהדרת שחיבר עורך דין אביגדור פלדמן, בתשובה לבג"ץ נגד עיסקת הטיעון עם קצב.

וכך כתב בין היתר:
"החזתה עין בישראל מסע הכפשה ושיסוי כזה הנערך עתה למשה קצב? דמו הותר בסצנות רחוב המזכירות העלאה למוקד בימי הביניים של מכשפות שדינן נגזר ע"י ההמון…
"ובכיכר הראשית של העיר ובכיכר התקשורת מעלים היום על המוקד את קצב וסורקים את בשרו במסרקות ברזל, והאבנים נוחתות על כל פיסת גוף והפרשנים המשפטיים, שנפשם מזדעזעת לכל עיוות דין, במקרה הזה מלקקים בשפתיהם בהנאה ומצקצקים בלשונם כך יאה וכך נאה".

בא לבכות כשקוראים טקסט כזה. כל מלה בו שווה זהב.

האם יכול בוזגלו אמיתי לשכור את שרותיהם של פרקליטי צמרת כמו ציון אמיר, יעקב וינרוט, דן אבי יצחק, דוד ליבאי או אביגדור פלדמן?

האם יש אזרח במדינה, המשתכר שכר ממוצע, שהיה נחשד בכך שעשר נשים מתקופות שונות מתלוננות נגדו על הטרדה מינית והוא יוצא בלא משפט?

אמור מעתה לא מבחן בוזגלו אלא מבחן פלדמן – הוא הקובע את סיכוייך לצאת ללא כתב אישום, לקבל עיסקת טיעון ואולי אף לזכות במשפט.
והרי גם חז"ל אמרו: "כסף מטהר ממזרים".

עצות לפרקליט איך לקבוע שכר טירחה

איך קובעים עורכי הדין את שכר הטירחה המגיע להם?
לפרקליטי הצמרת אין בעיה. הם מקבלים כל מה שהם דורשים. לפרקליטים צעירים ובלתי מנוסים יש בעיה. ולאלה נערך כינוס מיוחד בזכרון יעקב, בו שמעו עצות שימושיות מבכירי המקצוע.

אחד מהם היה ששי גז. הוא המליץ לשים לב למפתחות שהלקוח מניח על השולחן:
"תבדקו אם יש לו מרצדס, אם יש מפתחות של כספות ואז תתקעו מחיר. תגידו 10,000 דולר. אם הוא לא יגיב תוסיפו שזה לישיבה אחת. אם הוא ימשיך לא להגיב תגידו שזה לא כולל מע"מ".

ראה

דרכו של קצב מן הפריפריה לנשיאות

החוקה הפלסטינית של עדאלה – תכנית לחיסול ישראל כמדינה יהודית

ארגון " עדאלה" פרסם " חוקה" , הקוראת לביטול חוק השבות, מתן אזרחות לכל פלסטיני שירצה בכך, זכות וטו לערבים לבטל כל חוק של הכנסת * היוזם, פרופסור מרואן דווירי, הסביר בערוץ 10: " אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים כאן"

באולפן הטלוויזיה של ערוץ 10 ישב מרואיין נינוח בעל סבר פנים. פרופסור מרואן דווירי, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, מלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת חיפה. ממלא שורה של תפקידים, בין היתר בפרויקט לאבחון ילדים מחוננים של משרד החינוך.

המראיינים, מוטי קירשנבוים וירון לונדון, התייחסו למרואיין בכבוד. הם שמעו בנימוס את דבריו, שעיקרם התכנית לחיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

" אתגר מעניין"

פרופסור דווירי הוא יושב ראש ארגון " עדאלה" וממייסדי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. הוא הוזמן לאולפן כדי להסביר את המסמך שהוציא הארגון שהוא עומד בראשו – " החוקה הדמוקרטית" .

אמר דווירי בין היתר:

"אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים,". מרואן דוויריבהופעתו בטלוויזיה.

" אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים, אנחנו ה-HOST כאן, ואנחנו רוצים… לממש את האזרחות שלנו במלואה…"

לשאלת מוטי קירשנבוים אם הכוונה לבטל את חוק השבות השיב דווירי: " כן. אין מדינה בעולם שיש לה חוק כזה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שמבססת חוק על בסיס אפליה לאומית. אנחנו מציבים בפני הציבור היהודי אתגר דמוקרטי להתמודד אתו. זה לא נשק ולא מאבק מזויין אלא מאבק דמוקרטי" .

הערת הביקורת היחידה של המראיינים היתה כשירון לונדון אמר שהמסמך מנוסח רע. הוא סיכם: " אני רוצה לחשוף את המסמך שכתבתם. אני חושב שזהו אתגר מעניין לכל יהודי לא רק לערבי. וצריך להתמודד אתו" .

מה אומרת החוקה

  • · חוק השבות יבוטל.
  • · ישראל לא תוגדר כמדינה יהודית אלא כמדינה " רב תרבותית" ודו לשונית.
  • · חברי כנסת ערביים יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
  • · כל מי שיגיע לכאן מסיבות הומניטריות (כלומר פליטים ערבים) יקבל אזרחות.
  • · תוענק אזרחות לכל צאצא של אזרח המדינה שנולד בישראל או בחו" ל ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי.
  • · אזרחים ערביים ישראליים שעזבו את מקומות מגוריהם במלחמת 48 יוכלו לחזור למקום מגוריהם הקודמים ויקבלו פיצויים.
  • · המדינה תיסוג מ" השטחים הפלסטיניים" לגבולות 1967.
  • · המדינה תכיר בעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלסטיני.
  • · המדינה תכיר בכל הכפרים הערביים הבלתי מוכרים שהוקמו באורח בלתי חוקי.
  • · הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף מייצג שימומן על ידי המדינה.

מי הם הפלסטינים אנחנו יודעים. אך אפשר היה לצפות מלונדון וקירשנבוים, שני המראיינים האינטליגנטיים ביותר בטלוויזיה, לתקוף את המרואיין ולערער את עמדותיו.לפחות להטיח בפניו שהטענה כי הפלסטינים הם הילידים ה"מארחים" היא כמו שאומרים בערבית "כלאם פאדי" או במלה ערבית אחרת"חנטאריש" (ובעברית לא כלכך תיקנית "קישקוש בלבוש"). רוב הפלסטינים בארץ הם צאצאי מהגרים שבאו לכאן בדורות האחרונים. (ראה דמוגרפיה וגאוגפיה בארץישראל")

מתן הכשר לרצח

פעילות הפלסטינים אזרחי ישראל לערעור המדינה מבפנים נעשית בכמה מישורים – החל בסיוע בפועל לארגוני המחבלים וסיוע לאינתיפאדה, דרך פעילות נוסח ראיד סאלאח ועד הצהרותיהם של חברי הכנסת הערביים. הפעילות של עדאלה היא המסוכנת מכולם כי היא נלחמת במדינה באמצעות הכלים הדמוקרטיים. אני קורא לה " הכשר לרצח המדינה היהודית" על משקל המושג שטבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר (" הכשר לרצח עם" ), המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה. דיון טלוויזיוני בחוקה הפלסטינית כמוהו כדיון מלומד בפרוטוקולים או ב" מיין קאמפף" .

" מציאות חולפת"

על הסכנה הגלומה בלוחמה הפלסטינית נגד ישראל באמצעים דמוקרטיים עמד ד" ר דן שיפטן, מ" מ ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. בנאומו בכנס הרצליה אמר: " הפלסטינים בישראל, כמו הערבים באזור בכלל, משוכנעים כי אין מקום ואין לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום

יהודית בלבו של המרחב הערבי… (הם) מכירים בעוצמתה של ישראל, אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת… הם … יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום

היהודית מעיקרה ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאוד ביכולתו לפגוע בהם, בשל משטרו הדמוקרטי.

 הנוסח המלא של החוקה באתר מט"ח

http://www.mediacenter.org.il/ShowItem.aspx?ItemID=a1dc9b85-bba6-4f52-97f2-a6cd6e4f4fb9&lang=HEB

ראה גם

פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

פלסטינים רוצים קבר לבן לאדן

http://www.zeevgalili.com/2011/05/14981

תרבות המוות הפלסטינית

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14705

ההסתה של הרשות הפלסטינית שהכשירה הרצח באיתמר

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14314

יום הנכבה וההונאה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8830

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/590

כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

http://www.zeevgalili.com/2008/01/559

הפלסטינים רוצים הכל –מירושלים עד עכו

http://www.zeevgalili.com/2007/11/522

ההסתה בספרי הלימוד הפלסטינים

http://www.zeevgalili.com/2007/10/492

 

חזון הערבים הישראלים לחיסול המדינה

http://www.zeevgalili.com/2007/02/381

למה אין טרור במדינות ערב

http://www.zeevgalili.com/2008/02/610

דמוקרטיה ערבית? אין חיה כזו

http://www.zeevgalili.com/2005/03/258

 

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/category/ערבים/page

 

"הערבי הופך כל גן פורח למדבר"

http://www.zeevgalili.com/2000/08/5452

 

למה אנחנו נכשלים בכל משא ומתן עם הערבים

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17481

 

דניאל פרידמן – " הספין הגדול ביותר של אולמרט"

" ראש הממשלה הוא כמו טובע שאיבד את גלגל ההצלה שלו (חיים רמון) ונאחז בכל קרש צף" * " מינוי פרידמן לא יפתור את הבעיה האסטרטגית החמורה של ישראל- השחיתות" * " האם השופט ברק הוא משפטן או פוליטיקאי"

קבלת הפנים הצוהלת, מימין ומשמאל, שבה נתקבל מינויו של שר המשפטים דניאל פרידמן, עוררה בי את ההרגשה שמשהו כאן לא בסדר. זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי. זה לא נראה אמיתי. זה נשמע כמו ספין.

 פניתי לאישיות, המעורה היטב בנעשה במערכת המשפטית והפוליטית, וביקשתי תמונת מצב. ואלה הדברים ששמעתי מפי אותה אישיות (שמטעמים ברורים מבקשת לשמור על עילום שם):

הסכנה האסטרטגית

" מבקר המדינה לשעבר, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, הכריז בשעתו, כי השחיתות היא הסכנה האסטרטגית החמורה ביותר המאיימת על ישראל.

" השאלה שצריך לשאול היא האם המינוי של פרידמן יתרום משהו להסרת הסכנה הזו. התשובה היא שהמינוי שלו בכלל לא רלבנטי לבעיה הזו.

" התקשורת והמערכת הפוליטית יצרו מצג שווא כאילו הבעיות הבוערות של המדינה הן: האקטיביזם של ברק, השיטה למינוי שופטים, התנכלות המערכת המשפטית לכל מי שלא בא מתוכה. ורדיפת פוליטיקאים על לא עוול בכפם.

" על פי תפיסה זו נראה פרופסור פרידמן, כאדם הנכון במקום הנכון. הוא האיש שתקף את כל התופעות הללו (בעיקר אחרי שטרפדו את מינוי תלמידתו וחברתו הטובה, נילי כהן, לבית המשפט העליון). הוא האיש שקרא לפסק הדין במשפט רמון " משפח" . האם הפרופסור המלומד. שנחשב לעילוי משפטי, יצליח לעשות משהו נגד התופעות השליליות (שאכן קיימות) במערכת המשפטית? ספק רב. עיקר התמחותו היא בדיני חוזים. הוא אינו מתמצא במערכת הפוליטית. אין סיכוי שהוא יחסל את הסכנה האסטרטגית של השחיתות שהרקיבה את המדינה.

מי נאבק במי

" מזה יותר מעשור מתחולל מאבק בין קבוצה המגוננת על האליטות המושחתות ומגינה עליהן לבין קבוצה החושבת שזה הדבר המסכן את קיום המדינה. בשתי הקבוצות יש פוליטיקאים, עיתונאים ומשפטנים.

" תמיד היתה שחיתות במדינה. אך בעבר התביישו בה.

אברהם עופר ויעקב לוינסון התאבדו. אשר ידלין הושלך לכלא ונודה. היום, לא רק שאין בושה. השחיתות מוצאת לה סנגורים במערכת הפוליטית, התקשורתית והמשפטית. שחיתות איננה רק קבלת שוחד או קבלת דבר במרמה. שחיתות היא גם עצימת עין ומציאת צידוק אידיאולוגי, המשלים עם השחיתות.

השחיתות ה" אתרוגית"

 

אתרוג (ויקישיתוף)

 

" אמנון אברמוביץ", הוא בעל זכויות היוצרים של ה" אתרוג" . צריך לשמור על אריאל שרון כמו ששומרים על אתרוג, כך אמר, כדי לא להפריע לו להחריב את גוש קטיף. והיועץ המשפטי מני מזוז, שנבחר לתפקידו כדי למנוע הגשת כתבי אישום מילא את שהוטל עליו. הוא לא מצא רבב במיליונים שזרמו לכיסי שרון. בפרשת רמון הייתה למזוז תאונת עבודה. דיווחו לו שיש שר החשוד בנשיקת חיילת בניגוד לרצונה. הוא לא ידע באיזה שר מדובר ונתן הוראה להתחיל בחקירה.

שחיתות למען השלום

" השחיתות האתרוגית לא נולדה עם שרון. היא החלה בתקופה בה נעשה מאמץ להציל את אריה דרעי מחבל התליה. רבים זוכרים את פרשת בראון חברון בממשלת נתניהו משנת 1997. ניסו אז למנות את רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה, על מנת להתיר את החבל שהתהדק סביב צווארו של דרעי. וזאת בתמורה לתמיכת ש" ס בתכנית לפינוי חברון.

" רבים שכחו שלפרשה זו היה קדימון בממשלת רבין ובו נטלה חלק מפלגת מר" ץ. יוסף חריש, שהיה היועץ המשפטי לממשלה (בשנים 1986-1993) לא הצטיין בזריזות יתר בטיפול בחוליי החברה. אבל בפרשת דרעי דווקא טיפל במסירות אך לא הספיק לסיימה לפני תום כהונתו. חריש ביקש להמשיך בכהונתו עד סיום הטיפול בתיק ופנה בבקשת עצה למשפטן פרופסור אריאל רוזן צבי. זה יעץ לו לפנות לשר המשפטים דאז, דוד ליבאי, ולבקש הארכת כהונתו כדי לסיים את הטיפול בפרשת דרעי.

" קבוצה בממשלה תכננה אז לקיים טקס חגיגי בישיבת ממשלה, להודיע על סיום כהונתו של חריש לרגל הגיעו לגיל 70 ולהיפטר ממנו. במקום חריש ביקשו למנות מייד ליועץ משפטי את מיכאל בן יאיר, בהנחה שימזמז את תיק דרעי.

רבין נמצא אז בסיור בסין והרוח החיה של היוזמה היה שר הבריאות, חיים רמון. המוציא לפועל אמור היה להיות אמנון רובינשטיין, שנבחר אז ליו" ר ההנהלה של מר" ץ.

ליבאי נענה לבקשתו של חריש להאריך את כהונתו. ביום שבת בצהריים, יום לפני ישיבת הממשלה שאמורה היתה להדיח את חריש, בא אמנון רובינשטיין לביתו של ליבאי וניסה לשכנע אותו שלא לאשר את בקשת חריש. הוא לא הצליח בכך ומביתו של ליבאי הרים טלפון לחיים רמון ואמר לו: "חיים זה לא הולך".

מגיני המושחתים

" הקו המבדיל בין מטפחי השחיתות ובין הלוחמים בה איננו קשור להשקפות עולם פוליטיות. בצד הלוחמים בשחיתות, המבינים את הסכנה האסטרטגית למדינת ישראל, ניתן למצוא את יוסי שריד בצד אריה אלדד ואת דן מרידור בצד זהבה גלאון. בצד הלוחמים בשחיתות יש משפטנים מן האקדמיה ומן המערכת המשפטית. יש גם כמה עיתונאים, נער יספרם, ויש קבוצות ועמותות למיניהן הנאבקות על טוהר המידות. ולא במקום האחרון כמה חוקרי משטרה אמיצים המעיזים להתמודד עם שרים ורוזנים.

" אבל לצד המושחתים קיימות דיביזיות ענק. שני העיתונים הגדולים שיש להם אינטרס עסקי ואישי להגן על אנשי הון ושלטון מושחתים. וכאלה הם גם ערוצי הטלוויזיה.

" לצד המושחתים עומדים פרקליטי צמרת הגורפים מיליונים מכל הצדדים – בין אם הם מייצגים את אלה שנתפסו ובין אם הם מונעים את העמדת המושחתים לדין. והמושחתים עצמם אינם בוחלים בקשרים עם עבריינים ממש. ראה מי הם עוזריו הקרובים של ראש הממשלה.

ואיפה אוכפי החוק

" כאן צריך להצביע על תופעה שאפשר לקרוא לה הפילוסופיה של המלחמה בפשעים קטנים. בעלי תפיסה זו הם משפטנים – באקדמיה ובמערכת המשפטית – הדוגלים, אולי בתום לב, בדעה שתפקידה של מערכת אכיפת החוק היא להבטיח את שלומו של האזרח הקטן. להילחם בפורצים, בכייסים, בגונבי מכוניות, בחוטפי תיקים מזקנות, בעברייני תנועה. תפקידה של מערכת המשפט איננו לתקן את החברה הם אומרים. והתפיסה הזו עולה בקנה אחד עם ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי של ברק. חלק מבעלי תפיסה זו אינם מתביישים להגיד אותה בפומבי. משפטן בכיר אחד אמר בראיון ללשכת עורכי הדין כי לא נורא אם יש שחיתות. ומשפטנית בכירה אמרה שלא צריך היה להעמיד לדין את איציק מרדכי.

ואיפה אהרון ברק?

" אהרון ברק הוא משפטן דגול, אבל הוא גרם את הנזק הגדול ביותר למדינת ישראל והרס את בית המשפט העליון ואת מעמדו בציבור. לא רק בגלל האקטיביזם השיפוטי. לא רק בגלל העובדה שיצר מצב שבו הוא מחליט איזה בשר נאכל או איך נתחתן ואיזה חוק יעבור. הנזק שגרם נובע מן העובדה שהוא היה עסקן פוליטי לא פחות ממשפטן. כמו השמאל שלמען השגת מטרותיו הפוליטיות היה מוכן לעצום עין מול השחיתות הגואה. כך גם אהרון ברק עשה מה שעושה כל פוליטיקאי כדי להעביר את האג"נדה המשפטית-פילוסופית שלו. תקופה ארוכה הרעיף תשבחות על שר המשפטים צחי הנגבי, לאחר שזה נחשד בשורה של עברות. את הנשיא קצב חיבק בהפגנתיות לאחר שפורסמה מסכת החשדות נגדו.

 

הרס את בית המשפט העליו. אהרון ברק (ויקישיתוף)

" חבר מביא חברה" ?

" המינוי של פרידמן גם נגוע בסבך של יחסים אישיים. אם שיטת המינויים פסולה כי "חבר מביא חבר" האם נכון יהיה אם חבר יביא חברה. מינויו של פרידמן מקפיץ מחדש אישיות לא כל כך ידועה בציבור – בועז אוקון. משפטן מוכשר מאד, שהוא חביבם גם של ברק וגם של פרידמן. הוא שואף להגיע לבית המשפט העליון מה שיותר מהר ורצוי לנשיאות. ברק סייע לו בהקפצה מהירה במערכת המשפטית – משופט שלום עד לתפקיד מנהל בתי המשפט בפועל. הוא חוזר עכשיו לזירה וקשה להניח שהוא שייך לאסכולה של הלוחמים בשחיתות.

מה הניע את אולמרט

אולמרט הוא כמו טובע שגלגל ההצלה שלו (חיים רמון) נשמט מידיו והוא נאחז בכל קרש הצף על המים. מינוי פרידמן היה ספין שאולי ייתן לו קצת אורך נשימה. ואולי בינתיים הפריץ או הכלב ימותו. חבל החקירות הולך ומתהדקת סביב צווארו: הבתים, בנק לאומי והחמור מכולם פרשת מרכז ההשקעות, שעדיין לא נחשפה כולה. שם מדובר במיליונים שהועברו למפעל בדימונה שכל המומחים פסלו. אולמרט כשר התמ" ת (בשנת 2004) העניק ליזמים מיליונים, באמצעות פרקליטם שהיה שותף של אולמרט במשרד עורכי הדין שלו. הפעם בניגוד לכל החשדות בעבר הוא חתום על מסמכים העלולים להרשיע אותו.

" ייתכן שהרווח שהרוויח אולמרט מהספין הזה הוא אפסי. לפרידמן לא יהיה כוח להפסיק חקירות או למנוע כתבי אישום. אבל כניסתו למערכת כבר עוררה תזזית של מאבק על בית המשפט העליון בחזקת יריבו הנערים לפנינו" .

אכן פרידמן לא הציל את אולמרט. כבר מוגשים נגדו כתבי אישום והוא לא יימלט מדין המשפט – אוקטובר 2009)

דניאל פרידמן ויקישיתוף

" ציפור הנפש" של הדמוקרטיה שהפכה לעוף הטורף את המדינה

יש קשר ישיר בין בג"ץ " קול העם" משנת 1953, שהכשיר עיתון שהיה שותף לעלילת סטאלין על הרופאים היהודים, לבין הבעות התמיכה בחמאס היום בשל זכות " חופש הביטוי" * ויש קשר בין הכחשת השואה להכחשת הציונות

באוקטובר 1949 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בפני בני נוער, בו תקף בחריפות את ברית המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק" י). בן גוריון רמז בנאומו לתמיכתם של הקומוניסטים הישראלים בטרור הערבי (במאורעות שנות השלושים) ואמר עוד כי " הקומוניסטים היהודים ברוסיה ברכו על דם יהודי שנשפך בפרעות" .

בתגובה לנאום זה פרסם בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית " קול העם" , מאמר חסר תקדים בחריפותו נגד בן גוריון. במאמר נאמר כי " רק בוגדים בעמם ואויבי מעמד הפועלים" מעיזים להשמיע דברים כאלה.

תביעה פלילית

בעצה אחת עם היועץ המשפטי דאז, יעקב שמשון שפירא, החליט בן גוריון להגיש תביעה פלילית נגד האחראים על " קול העם" . התביעה הייתה על פי סעיף 201 לחוק הפלילי משנת ,1936 האוסר הוצאת שם רע על ראש הממשלה. העונש המקסימאלי על עבירה זו היה אז 3 שנות מאסר או מאה לירות קנס.

 

המשפט אמור היה להתחיל בשנת 1950 אך נדחה שוב ושוב. ההגנה במשפט ניצלה את בית המשפט כבמה לתעמולה חריפה נגד בן גוריון על ש"מכר את המדינה לאמריקנים" . מטעם ההגנה הובאו שורה של עדים בכירים. ביניהם היה מנהיג מק"י שמואל מיקוניס ואלוף יצחק שדה. האחרון תיאר את הנסיגה מסיני במלחמת השחרור ככניעה של בן גוריון לתכתיב אמריקני. בן גוריון עצמו הוזמן גם הוא להעיד והמשפט גרם לו טרחה רבה.

 

העיד בעד " קול העם" . אלוף יצחק שדה (ויקישיתוף)

העיד בעד " קול העם" . אלוף יצחק שדה (ויקישיתוף)

פסק הדין ניתן ב-29 ביולי 1951. השופט ש. גנוסר הרשיע את שני הנאשמים וגזר על כל אחד מהם קנס של 50 לירות והוצאות משפט בסך 25 לירות. הוא דחה את דרישת התביעה לצוות על סגירת העיתון לכמה ימים.

המשפט הזה של דוד בן גוריון נגד " קול העם" כמעט ונשכח. הוא לא השאיר את חותמו על הספרות המשפטית. לפי עדותו של ההיסטוריון מרדכי נאור (שחשף את פרטי המשפט בספרו המצוין " רבותי העיתונות" ) גם נעלמו התיקים של המשפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

עלילת הרופאים

שנתיים לאחר מכן, בראשית 1953, הורה שר הפנים, ישראל רוקח (ממפלגת " הציונים הכלליים" לימים המפלגה הליברלית שהתאחדה עם " חרות" לגח" ל) לסגור את " קול העם" לכמה ימים. זאת, על פי חוק מנדטורי, המאפשר סגירת עיתון, אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור.

העילה לסגירת העיתון הייתה פרסום ידיעות בהן תקף את ארגון הסעד היהודי ג'וינט והאשים אותו בכך שהוא קשור במזימה בינלאומית של רופאים יהודים לרצוח מנהיגים סובייטיים.

" קול העם" עתר לבג"ץ וביקש לבטל את צו הסגירה. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים יצחק אולשן, שמעון אגרנט ומשה זילברג, דחה את הפניה ואישר את סגירת העיתון.

גם פסק דין זה כמעט ונשכח במהלך השנים.

" מספסרים בדם"

אבל לא חלפו אלא תשעה חודשים וצו סגירה נוסף נגד העיתון הגיע לבג"ץ. ההחלטה שנתקבלה בבג"ץ זה הטביעה חותם בל ימחה על החברה הישראלית עד היום.

העילה לסגירה הפעם הייתה מאמר חריף נגד ממשלת ישראל בו קבע כי הממשלה " מחרחרת מלחמות" ו" מספסרת בדם הנוער הישראלי" . הרקע למאמר זה הייתה ידיעה חסרת כל בסיס שפורסמה בעיתונים, בה נאמר כי ישראל הבטיחה להעמיד 200 אלף חיילים לרשות ארצות הברית.

" זכות עילאית"

העיתון עתר לבג" ץ והשופט העליון ד" ר שמעון אגרנט החליט לבטל את הצו של שר הפנים. הפרשן המשפטי זאב סגל אומר (בספרו " דמוקרטיה ישראלית" ) כי זהו " מהחשובים בפסקי הדין שנתנו בבית המשפט העליון מאז הקמתו שבו נקבעו חופש הביטוי והעיתונות כבעלי ערך ציבורי משפטי גבוה, ביותר במשפט הנוהג במדינת ישראל"

חשיבותו של פסק הדין נבעה מכך שבפרשנות לאירוע המסוים התבסס בית המשפט על הנאמר במגילת העצמאות, בדבר השתתת המדינה על יסודות החרות והבטחת חופש המצפון.

מאז, אומר הפרשן המשפטי ד"ר זאב סגל סגל (בספרו " חופש העיתונות" ) נקבע כי חופש הביטוי הוא " זכות עילאית" ו" ציפור נפשה של הדמוקרטיה" .

ציפור טורפת

אפשר לומר כי יש קשר ישיר בין פסיקת " קול העם" ב-1953 להחלצותם של חברי כנסת ערביים לתמיכה במנהיגי החמאס בשנת 2006. פסק הדין שהצדיק את ההתבטאות הצמחונית כמעט של "קול העם" נגד בן גוריון, הכשיר את הקרקע לחופש הביטוי נוסח הסרטים " ג'נין ג'נין" ו"גן עדן עכשיו" ולמשנותיהם של היסטוריונים כמו אילן פפה. אפשר לומר כי " ציפור הנפש" של הדמוקרטיה הפכה לעוף טורף המבקש את נפשה של מדינת היהודים.

הקולוניאליסטים

המשותף לכל ההתבטאויות הללו, המנצלות את " הזכות העילאית" שהעניק להן בג"ץ, הוא הצגת ישראל כמדינה קולוניאליסטית. הצגה זו היא בראש ובראשונה שקר מתועב.

הקולוניאליזם מוגדר כ" מדיניות הדוגלת בהתיישבות קבוצתית מאורגנת של חלק מחברה מסוימת מחוץ לארצה כדי ליצור שם בסיס פוליטי, חברתי וכלכלי חדש… תוך שמירת זיקה למדינת האם" .

אלה ה"קולוניאליסטים" שגזלו את הארץ מ"ילידיה" . תימנים בירושלים מעולי תרמ"ב.

אלה הקולוניאליסטי - עולי תימן בירושלים משנת תרמב

מי הם הקולוניאליסטים שהקימו את מדינת ישראל? האם אלה 1500 החסידים שעלו עם יהודה חסיד בשנת 1700 לירושלים? הם זה המשורר יהודה הלוי שנדרס בפרסות סוס ערבי על הר הבית במאה ה-11? האם זה ר'משה חיים לוצאטו, שמת במגפה בעכו בשנת 1743. או אולי רק המתיישבים החדשים הם קולוניאליסטים. האם אלה יהודי תימן שבאו ברגל בשנת תרמ"ב, במקביל לעולי העליה הראשונה מרוסיה? האם הם יחפני העלייה השנייה שנאחזו באדמות הטרשים? או אולי פליטי השואה שבאו ממחנות העקורים הישר אל תוך מלחמת העצמאות?

מי הם " הילידים"

ומי היא מדינת האם שמתוכה נשלחו ה"קולוניאליסטים" ? האם זו בריטניה שהבטיחה " בית לאומי" ליהודים והעדיפה את האינטרס הערבי עוד בטרם יבש הדיו על הצהרת בלפור?

ומי הם ה"ילידים" שהקולוניאליסטים היהודים דחקו מאדמתם?

ראשית יש לזכור שהעולם הערבי בכללותו לא היה כמעט מעולם בצד המדוכא של הקולוניאליזם. הם כבשו חלק גדול מן העולם עד ספרד. ואם הקולוניאליזם התבטא למשל בסחר עבדים הם היו הסוחרים הגדולים בבשר אדם.

רוב ערביי ארץ ישראל יושבים כאן מעט יותר ממאה שנים. כל ערבי ששמו שאמי בא מסוריה (א-שאם); ומי ששמו אל מצרי בא ממצרים; ברמלה יש שבט אבו ג"ואריש שבא לכאן מלוב; ערביי ג"יסר א זרקא שבמבואות חיפה הם צאצאי סוחריו וחייליו של מוחמד עלי ממצרים; הזועבים, החיים בשבעה כפרים בעמק יזרעאל באו כולם מרמת אירביד שבעבר הירדן; מאות אלפי חורנים באו לכאן מן החורן שבעבר הירדן, בעידוד הבריטים, והפכו כאן ל" פלשתינאים" .

מכחישי הציונות

המנצלים את חופש הביטוי במדינת ישראל לתעמולה שתכליתה חורבן המדינה, הם " מכחישי הציונות" שאינם שונים מ" מכחישי השואה" . חלק גדול ממדינות התרבות אוסרות על הכחשת השואה ורואות בה עבירה פלילית. ההיסטוריון הבריטי מכחיש השואה דייויד אירווינג נדון לשלוש שנות מאסר באוסטריה על שהכחיש את השואה בשני נאומים שנשא בארץ זו. מכחישי שואה רבים נעצרו ונשפטו גם בגרמניה, בקנדה בבלגיה ועוד.

מכחיש השואה דייויד אירווינג נידון לשלוש שנות מאסר.

מכחיש השואה דייויד אירווינג נידון לשלוש שנות מאסר.

הקשר בין מכחישי השואה למכחישי הציונות איננו קשר רעיוני בלבד. מאות אתרים אנטישמיים באינטרנט מפיצים את שנאת ישראל בכל המישורים: הכחשת השואה, השוואת ישראל לנאצים ודלגיטימציה של הציונות. רבים מאתרים אלה נעזרים בפרסומים ישראליים.

לאור נתונים אלה אולי הגיע הזמן לדיון ציבורי ב" חופש הביטוי" . האם לחרות כזו התכוון דוד בן גוריון כשניסח את מגילת העצמאות?

==========================================================

קבוצי עוטף עזה " משלמים את המחיר"

שמעתי ברדיו מישהי, מיד מרדכי נדמה לי, המתאוננת על היריות של תותחי צה" ל, על הקסאמים הנופלים סביב, על שצה"ל לא מיגן אותם ועל הפחד של הילדים. אני חייב לומר שממש לא נשבר לי הלב. ככל הזכור לי הקיבוצים שבאזור עוטף עזה תמכו בחורבן גוש קטיף והסירו מעל עצמם את השכפ"ץ של גוש קטיף שהגן עליהם.

למרות הקסאמים, אמר אלון שוסטר ראש המועצה האזורית מקיבוץ מפלסים, לצפריר רונן, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר כי זה היה שווה.

אז הנה המחיר, שלמו אותו.

עמדת התנועה הקיבוצית כולה לחורבן גוש קטיף ולחורבן המתוכנן של יהודה ושומרון היא הביטוי הקיצוני להתנוונותה של התנועה הזו, שהיתה פעם ראש החץ של המפעל הציוני.

ההגינות מחייבת לומר שמול הדקדנציה הזו של המושכים בעורלתם הציונית יש עדיין אחרוני מוהיקנים בתנועת ההתיישבות השומרים על הגחלת .

בכרוז שהופץ ערב חורבן גוש קטיף, נאמר:

" אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… " .

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה מעין חרוד), רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת וצפריר רונן איש עין חרוד (ממקימי גילגל בבקעת הירדן).

===================================================

תמונה אלמונית

עבר לפוסט סמוך

===========================================================

ישיבה בבית קפה

זכרון ילדות רחוק: אחותי " הגדולה" לוקחת אותי לבית קפה עם חבר שעתיד להיות בעלה. זה היה מקום קסום. על בימה קטנה היתה תזמורת קטנה, וזמרת שרה את השיר " ארצנו הקטנטונת" . ברחבה מול התזמורת רקדו זוגות צמודים לצלילי טנגו, או וואלס. מלצר לבוש חליפה מהודרת וענוב בעניבת פרפר הציג לנו תפריט ורשם בקפידה את ההזמנות. אני קיבלתי מנת גלידה ענקית ועוגת קצפת.

אולי זכרון ילדות רחוק זה גרם לכך שאני אוהב עד היום לשבת בבתי קפה. אין תזמורות ואין ריקודים, ובמקום מלצרים כסופי שיער אתה מקבל שרות מצעירים לבושים בג"ינס או צעירות בחולצת בטן. את רוב פגישות העבודה שלי אני מקיים בבתי קפה. פגישה במשרד יוצרת תלות במרואיין. פגישה בבית גוררת פמיליאריות ומחויבות של נימוס. בית קפה הוא מקום ניטרלי, ואם אתה מקפיד לשלם לפחות את חלקך בהזמנה אינך חייב מאומה למרואיין, גם לא מחיר כוס קפה. ישיבה בבית קפה נראית לי גם מקום נעים לבלות בו עם ידידים. שיחת רעים היא, כמאמר אריסטו, הגדולה בתענוגות אנוש.

בתנאי שזה בית קפה נעים. לא הומה מדי אבל גם לא ריק מדי. לא מרעיש מדי במוסיקה שלא הזמנת ובהמולת סועדים ובמידת הצורך יש בו פינה שקטה. וחשוב שההגשה תהיה מהירה ונעימה. שהמלצר או המלצרית יהיו מאירי פנים וזריזים, אבל שלא יציקו כל עשר דקות בשאלה אם הכל בסדר. רצוי גם איזה נוף אורבני או טבעי וגם אווירה שקשה להגדיר. אין הרבה בתי קפה כאלה אבל יש.

לא באתי לעשות כאן תעמולה לבית קפה זה או אחר אלא להתריע על תופעה שנתקלתי בה באחרונה באורח מקרי. בתי קפה העושים רווחים מהנטייה של בני אדם להימצא בעדר. כוונתי לרשתות בתי קפה המבוססים על הגשה עצמית (ארקפה, ארומה, סבארו ועוד).

נבצר מבינתי מה מביא בני אדם להזדקק לבתי קפה כאלה. אתה עומד בתור לקופה ומשלם וצריך להחליט מראש מה אתה מזמין. אחרי שאתה משלם אתה מקבל תלוש והולך לצד השני של הדלפק, עומד שוב בתור, כדי לקבל קפה או כריך או עוגה. אם אתה רוצה להזמין עוד משהו או לבטל הזמנה או להתלונן על טיב המוצר אתה צריך לעמוד בתור כדי שיואילו לשמוע את תלונתך.

מה מריץ אנשים לבתי קפה כאלה?. ההנחה במחיר היא שולית. הטורח רב. והתענוג מפוקפק. הואיל ושיטה זו מצליחה בכל העולם וגם בארץ עושה חיל נראה שהיא עונה על צורך אנושי בסיסי. להיות חלק מעדר הרץ אל המרעה או אל המשחטה. בתי הקפה הללו ראויים למי שבוחר לשבת בהם.

ראה איך נולדו זרעי הפורענות של מערכת המשפט

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

כך ניצח הרמב"ם את "ידיעות אחרונות" בתביעת דיבה


את הסיפור הבא לא תקראו בידיעות אחרונות. זהו סיפור כיצד גויס " הנשר הגדול" , רבנו משה בן מימון הספרדי, נגד העיתון של המדינה והביס אותו.

ומעשה שהיה כך היה.

בנובמבר 2002 הופיעה בעיתון ידיעה האומרת שאלי לוק, אב לחמישה ילדים, נעצר בחשד לביצוע עברות בטחוניות. נאמר בידיעה כי סיפק לפלסטינים תעודות זהות כחולות ותעודות שוטר, למטרות חבלניות.

החשדות זכו לסיקור נרחב בעיתון ובין היתר נכתב כי בעבר, ניסה אביו של לוק לרגל לטובת מצריים והתובע הולך בדרכי אביו.

החשדות נמצאו חסרי בסיס וב-18 בספטמבר 2003 החליטה פרקליטות מחוז מרכז על סגירת התיק.

פרסום ההאשמות נגד האזרח לוק נעשה בתופים ובמחולות אבל על זיכויו לא פורסם אלא בקול ענות חלושה . הוא פנה לעיתון בדרישה לפרסם כתבה על סגירת התיק נגדו באותה הבלטה בה פורסמו החשדות נגדו, אך לא זכה להתייחסות. בעקבות זאת הגיש תביעת פיצויים נגד העיתון, בטענה שבגלל הפרסום הוא מתקשה להשיג עבודה.

בכתב ההגנה השיב העיתון בהא ודא בנוסח הקדירה של שלום עליכם. השופט, מנחם קליין, (נא לא להחליף עם הפרופסור השמאלני הנושא שם זה) דחה את נימוקי העיתון כמעט על הסף.

לרשותו של השופט ולטובת התובע עמד תיקון סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע, המחייב אמצעי תקשורת לפרסם בהבלטה הראויה את העובדה שאדם שנחשד או הועמד לדין יצא זכאי. סעיף זה אינו עוסק בפרסום התנצלות או בקשת סליחה. אבל ההיגיון העומד בבסיסו, קבע השופט, הוא יצירת תיקון ואיזון הולמים לרושם שנוצר כתוצאה מהפרסום השלילי.

השופט מנחם קליין

השופט מנחם קליין

ציטוט מן הרמב"ם

הואיל ובמשפט העברי עניין זה הינו בעל חשיבות מרובה

החליט השופט לחזק את פרשנותו בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה":

" אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו… אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו… ( רמב" ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט).

ועוד מביא השופט נימוקים מן הירושלמי, מן הרמ" א, השולחן ערוך ועוד ועוד.

" לשון הרע והוצאת שם רע על אדם" , אומר השופט, " הם במובהק עבירות שבין אדם לחברו ועל כן הדרך לתיקונן היא פיוסו וריצויו של מי שנפגע מהן" .

לסיכום אומר השופט: " מעקרונות המשפט העברי שצוטטו, עולה ברורות כי פרשנות תכליתית ראויה של החובה על פי סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע היא הטלת חובה על אמצעי תקשורת לפרסם עדכון על שחרור וזיכוי נאשם, באותה צורה סנסציונית, ובאותה הבלטה וגודל ידיעה כפי שפורסם דבר מעצרו, חקירתו והגשת כתב אישום נגדו" .

השופט פסק כי העיתון ישלם לתובע סך של 50,000 ₪ נושאי ריבית והצמדה. וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ + מע" מ.
השופט מנחם קליין הוא יליד ברזיל ולמד שם ב"תלמוד תורה" ריו דה ז’נירו. עלה לארץ ה-1982 למד משפטים בבר אילן ובאוניברסיטת תל אביב ומכהן כשופט שלום מאז שנת 2000.

מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

כשהיה רמטכ" ל חילק מופז  לקצינים בכירים ספר שפרופסור אריה אלדד הגדיר " פמפלט ירוד" והזהיר כי  " אנו נמצאים על סף תהום" *  איך הפכה " הדמוקרטיה המודרכת" של בן גוריון לדיקטטורה המוסווה כדמוקרטיה נוסח שרון

כשאני שומע את שר הביטחון שאול מופז נושא נאום אני נזכר בעיצוב דמותו ב" ארץ נהדרת" וממהר למקרר כדי לבדוק אם מישהו לא הזיז את הגבינה שלי.

mufaz-nehederet1

שאול מופז בארץ נהדרת

" מי הזיז את הגבינה שלי" הוא שמו של ספר שראה אור לפני כתריסר שנים בארצות הברית וזכה לפופולאריות רבה.

הסיפור המרכזי של הספר עוסק  בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה.

מלאי הגבינה במבוך אזל. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם והמתינו. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים  לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו. חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור ילדים הוא מצא.

הפחד משינויים

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא  כישלון בעסקים, בקריירה, בחיי המשפחה ואבדן בריאות ושלוות הנפש. המבוך הוא העולם, המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי יצליח.

ספר אינפנטילי

מדובר בספר אינפנטילי, האופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא  דומה למאות ספרים המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד בחברה, איך להתקדם בעבודה.

מדוע הספר הזה מזכיר לי את שר הביטחון מופז?  כי הניתוחים האסטרטגיים שלו מזכירים לי את הרדידות של הספר.   בתקופה שמופז היה רמטכ" ל הוא חילק את הספר לקצינים בכירים. אחד  מהם היה תת אלוף פרופסור אריה אלדד, שבראיון לבילי מוסקונה במעריב אמר בין היתר:

" הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

" על סף תהום"

פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ" ל עם סיום תפקידו בצה" ל. במכתב הוא כתב בין היתר:

" בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג" ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות…

בראיון ל" מעריב"   אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

דמוקרטיה מודרכת

אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת בפרצוף. וכשפרופסור אלדד השמיע את האזהרה שלו לפני שנים עדיין לא הייתה מדינת חמאס איראנית בגבולנו. " מי הזיז את הגבינה שלי" הוא תסמונת המשקפת  אולי את מצב החברה הישראלית.  ואני מוצא קשר בין דבריו של אלדד לדברים שאמר לפני שנים פרופסור בנימין אקצין.

בנימין אקצין

בנימין אקצין

אקצין טען כי בן-גוריון בנה   משטר של " דמוקרטיה מודרכת" .   בן-גוריון היה לדעתו דיקטטור בכל נימי נפשו. כששאלו אותו סטודנטים: אם כך, מדוע בן-גוריון לא הנהיג משטר דיקטטורי בארץ?’ תשובתו היתה: משום שבן-גוריון לא טיפש, הוא מבין שמנהיג דמוקרטי יותר חזק מדיקטטור.

הוא נימק את התיזה הזו בכך שכל מנהיג זקוק ללגיטימציה. הלגיטימציה הכי טובה היא שלטון ’בחסד האל’. לכן, השליט החזק ביותר בעולם הוא האפיפיור. אי-אפשר להתווכח איתו או לחלוק עליו. מייד אחריו באים המלכים " בחסד האל" ששלטו בעולם עד למאה ה-17 או ה-18 כי נהנו מלגיטימציה אלוהית.

אחרי שבטלה הלגיטימציה האלוהית מן העולם, המשיך אקצין, צריך היה למצוא לה תחליפים. הדמוקרטיה המודרכת היא התחליף. מנהיג דמוקרטי, שהחלטותיו ופעולותיו מעוגנות בחוק, כמעט חסין ממהפכה ומקונספירציה. לעומת זאת, דיקטטור חושש כל הזמן לעורו.

אקצין הביע תקווה שלוי אשכול יהיה מעין שלב מעבר בין " הדמוקרטיה המודרכת" הבן-גוריונית לבין דמוקרטיה " אמיתית" , נוסח זאב ז’בוטינסקי. הוא הוסיף שהוא לא רק מאמין בזה, אלא מתפלל לזה, כי אם לא תקום כאן דמוקרטיה ברוח ז’בוטינסקי, אנחנו נחזור ל" דמוקרטיה מודרכת" , שסופה דיקטטורה.

תקוותו של אקצין לא התממשה. כשם שהאוליגרכיה הבנגוריונית הופרטה לתריסרי אוליגרכיות קטנות, כך גם הדמוקרטיה המודרכת שלו. הקרוב ביותר לדגם משטר זה היה אריאל שרון. מה שמאפיין את הדמוקרטיה המודרכת, דהיינו את הדיקטטור באיצטלה דמוקרטית, הוא שאינו זקוק ליועצים ואיננו שומע עצות. כזה היה בן גוריון כזה היה אריאל שרון. לכן יכול היה שרון להיות מוקף במנהיגונים קטנים העוסקים בהזזת גבינות.

פרופסור בנימין אקצין נמנה עם קבוצה של אינטלקטואלים שהקיפה את זאב ז’בוטינסקי. אלה  לא מצאו את מקומם בתנועה של מנחם בגין, שהקיף עצמו בשטח סטרילי מאינטלקטואלים. אקצין קיבל בשנות ה-30 תואר דוקטור  במשפטים ובמדעי המדינה באוניברסיטות וינה, פאריס והרווארד. נבחר לנשיא התנועה הציונית החדשה שהקים ז’בוטינסקי. בראשית שנות ה-40 עבר לארצות הברית  ועמד בראש הלשכה המדינית של ועד החירום הציוני האמריקני. עלה ארצה בשנת  1949, נמנה עם מייסדי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. מאוחר יותר היה נשיא אוניברסיטת חיפה וב-1967 זכה בפרס ישראל למדעי המשפט.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

הרמב" ם נגד ידיעות – על השופט מנחם קליין

הועבר לכך ניצח הרמבם את ידיעות

============================================

גם מטאטא ישן יכול לטאטא טוב

עבר לחנות המברשות המטריפה של דרום תל אביב

=============================================

8

אהרון ברק כמחולל " המפץ הגדול"

שיר מחאה נגד אהרון ברק

האקטיביזם שלו פוליטי לא פחות ממשפטי * הוא הדיח את רבין וגרם להתפטרות בגין * הוא המציא את " הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לאמץ אותו * פסיקותיו קובעות את גבול המדינה הפלסטינית * בלעדיו לא היתה ההתנתקות אפשרית ושרון היה עומד לדין על קבלת שוחד במקום לחולל מפץ * וכשהיה צריך שיבח את צחי הנגבי בתקופה שנחקר בפלילים

כולם זוכרים את פרשת " חשבון הדולרים" של יצחק רבין כמגדלור של יושר ונקיון כפיים, בתוך חשכת השחיתות שאנו חיים בה. רבין, לפי תפיסה זו, נטל על עצמו את העבירה על חוקי המטבע שעברה רעייתו, הסיק את המסקנות והתפטר.

בלי לשלול את נקיון כפיו של רבין, העובדות במציאות היו קצת אחרת. דן מרגלית פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים ב" הארץ" ובעקבות הפרסום ערך אהרון ברק (אז היועץ המשפטי) תשאול ליצחק וללא רבין בביתם. כשנפרד מהם אמר להם ברק: " אל תדאגו, הכל יהיה בסדר" .

עבירה טכנית

היה מדובר בסך הכל בעבירה טכנית. באוצר בדקו 20 תיקים של עברייני מטבע מן העבר ונתברר כי כולם יצאו מן העניין בקנס ללא משפט.

רוב בכירי האוצר סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו בתיקים קודמים ולחצו על שר האוצר, יהושע רבינוביץ, להטיל קנס על רבין. קנס כזה היה מונע מברק הגשת כתב אישום. כששמע על כך ברק נתן הוראה להוציא את התיק מידי האוצר ולהעביר אותו לטיפולו האישי. הוא החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין אלא (בניגוד למיתוס האמור) גם את יצחק רבין.

כל עוד לא הוגש כתב אישום יכול היה שר האוצר רבינוביץ להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ היה אדם חלש והססן. במקום לעשות זאת הלך לברק והודיע לו על כוונתו. אז אמר לו ברק: זה לא יעבור את בגץ. באותה תקופה – לפני עידן המהפכה המשפטית של ברק – זכות עמידה בבגץ הייתה נתונה רק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שאל רבינוביץ את ברק: מי יעתור לבגץ? ברק: אמרתי לו שליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבגץ ואני אהרון ברק אגיש בגץ נגדך. ואתה שר האוצר תצטרך לשכור לך עורך דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה איש לא יסכים להגן עליך. ואת עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך " כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו" .

רבינוביץ נסוג בו מייד מכוונתו וההמשך ידוע. רבין התפטר מראשות הממשלה ורק אז החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

שופט ופוליטקאי

האם רק עקרונות משפטיים עמדו לנגד עיני היועץ המשפטי ברק בפרשה זו – ובפרשיות רבות אחרות שהיה מעורב בהן כיועץ משפטי וכשופט – או מה שהניע אותו היה דחף בעל אופי פוליטי.

העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ביוגרפיה מצוינת על ברק (" כבודו" הוצאת כתר 2000 – רוב הפרטים בכתבה זו מקורם בספר זה) אומרת על כך: " ברק נתפס גם בעיני עצמו, כמי שמבין בהלכי הפוליטיקה וברזיה… יש לו יכולת לתמרן אישים וגופים מבלי שהללו יבחינו שהם מתומרנים" .

דוגמה לתמרון כזה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, בוועדה למינוי שופטים, מביאה נעמי לויצקי: " ברק יודע לקרוא מפה, והוא הבין שכדי לשמור על מעמד הבכורה בוועדה, עליו לכרות ברית עם שר המשפטים, צחי הנגבי. אם בתחילה היה לו קשה לעכל את הברית, שכלל לא הלמה אותו, הרי שבתוך זמן קצר הסתגל למציאות החדשה ולא החמיץ הזדמנות להחמיא לשר התומך. זו הייתה מעין הכרת תודה. ברק היה זקוק לגיבוי הפוליטי, והנגבי, שנחשב לגברתן פוליטי, היה זקוק לשיפור תדמיתו. גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה שר המשפטים נתון בחקירות משטרה, תחילה בפרשת בראון ואחר כך בפרשת דרך צלחה, המשיך ברק להרעיף עליו תשבחות בפומבי" .

מי שמוצא קשר בין הדחף הפוליטי של ברק לטרפוד בחירתה של רות גביזון לבית המשפט העליון ואולי גם להחלטתו של צחי הנגבי ללכת בדרך צלחה אל החיק החם והנוח של " קדימה" , חופשי לעשות זאת.

סקירה שטחית של פעילות ברק מאז שהעמיד לדין את אשר ידלין והוביל בכך למהפך של בגין ב-1977, מלמדת שפעילותו המשפטית השפיעה השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.

הדחת בגין.

ברק היה " הקשוח, הנחרץ והדומיננטי ביותר" בוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסאברה ושאתילה. למרות היחסים הקרובים בין ברק לבגין, כותבת נעמי לויצקי " שאילו היה צריך להרשיע את בגין אישית לא הייתה לו כל בעיה" . בגין ניצל כמעט במקרה ממסקנות אישיות קשות נגדו בוועדה, אך הוטלה עליו אחריות חלקית והוא נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת את דן מרידור שאמר לה כי לדעתו החלטת הוועדה הייתה בין הגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. עוזרו של בגין, יחיאל קדישאי, סיפר שבגין התאכזב מאד מברק ו" עד יומו האחרון לא הזכיר עוד בגין את שמו של אהרון ברק" .

" הזכות הלגיטימית" .

אהרון ברק הצטרף לשיחות השלום עם מצרים. ברק הוא האיש שהמציא את הנוסח " זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לקבלו.

פרשת דרעי

מאז הקמת המדינה שמר המגזר הדתי והחרדי על מספר כמעט קבוע של מנדטים בכנסת. תנועת ש" ס שינתה את המפה הפוליטית מן היסוד בכך שמשכה אליה מצביעים ותומכים ממגזרים שהצביעו בעבר למפלגות חילוניות. הרשעת דרעי בלמה את התהליך. קשה שלא לקשר עובדה זו להשקעה חסרת התקדים שהשקיעה הפרקליטות בחקירת דרעי ובהרשעתו.

===========================================

צביה גרינפילד

תנועת מרץ נמצאת כנראה במצב אנוש, אם היא נזקקת לתגבר את כוחותיה בצביה גרינפילד.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב" פופוליטיקה" , בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן " התופעה החריגה" , האופיינית לתכניות אלה: אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, היא בצד הפוליטי התוקף את השיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

מאז, ראיונות אינסוף בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. בכל דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה" ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא " הארץ" ; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר נדמה לי עד היום מה עושה את צביה גרינפילד ל" חרדית" , פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו.

אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה " הם מפחדים" .

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה" כיבוש" ; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ"נדו הוא " תהליך השלום" , האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

הדברים שהיא אומרת על החרדים, שהיא מציגה עצמה כחלק מהם, פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר " הם מפחדים" . את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב" מעריב" ) לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת: כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של "אקשן" בעל מתח גבוה.

לא ברור מה מריץ את צביה גרינפילד אבל ידוע מי מימן אותה.

הגברת גרינפילד עומדת בראש גוף הנקרא " מיפנה" , שיש לו הסכם עם האיחוד האירופי. לפי ההסכם " המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל" .

===========================================

ניתוח בשלט רחוק

הועבר לפוסט הבא

========================================

מה מריץ את שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ אינה העיתונאית הראשונה שעוברת לפוליטיקה, גם לא האחרונה. עיתונאים הפונים לפוליטיקה הם אלה הסובלים ממה שאני מכנה תסמונת " המלצר של ההיסטוריה" .

זוהי אשליה הנוצרת ממגע יומיומי עם פוליטיקאים מקבלי החלטות, אנשי עסקים ובעלי כוח למיניהם. העיתונאי מלווה אותם בכל אשר ילכו, מדבר וכותב עליהם והוא מתמלא בתחושת כוח ושותפות למעשה. כמו הפרעוש שרכב על השור במשל הידוע והכריז " יחד חרשנו" .

הייתי מייעץ לשלי לקרוא מחדש את המשל של קרילוב " הצפרדע והשור" . על אותה צפרדע שבראותה את השור " חפצה אף היא עצמה אליו להשתוות בגודל ועוצמה? נפחה עצמה עוד ועוד. והמשל נגמר בסוף עצוב " לגודל שור היא לא הגיעה אך התפקעה ממאמץ" .

================================================

כשהכנסת החליטה על גרוש החיפושיות

בימים אלה מלאו 25 שנה לרציחתו של ג"ון לנון והעיתונות מלאה בסיפורי תהילתו ותהילת להקת ה" חיפושיות" . בשביל בני הדור הנוכחי החיפושיות הן מוסיקה קלאסית, כמעט כמו באך ומוצרט. בשביל הדור שלי זו הייתה מוסיקה מסעירה שהגבירה את פעימות הלב. אבל כשה" ביטלס" היו בשיא תהילתם לא יכולנו לראות אותם כאן בארץ.

ועדת החינוך של הכנסת החליטה אז פה אחד שלא לאשר את בואה של הלהקה, אותה יזם אחד האמרגנים. בתשובה לשאילתה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו. הלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער" .

ראה בין מהפך 1977 למהפך הנוכחי