המזכירה שחשפה את פרצופו של השמאל הרדיקאלי. טלי פחימה ויקישיתוף

הופעתה של טלי פחימה בסוכת האבלים של הרוצח המתועב, שרצח שמונה מתלמידי מרכז הרב, משכה אליה כצפוי את מצלמות הטלוויזיה  שאיפשרו לה להשמיע את דברי ההבל הרגילים שלה.
הופעתה עוררה מחדש את השאלה אם הגברת הזאת צריכה להיבחן בתחום בריאות הנפש או בתחום הפלילי. לדעתי מגיע לה צל"ש על שהיא מסייעת לנו לבחון לא את בריאותה הנפשית, אלא את בריאות הנפש הציבורית שלנו.

מגן אנושי למחבל

צריך לחזור כמה שנים לאחור כדי לבחון כיצד הפכה מזכירה אלמונית לגיבורה של השמאל הישראלי. זה היה בראשית שנת 2004. עד אז היתה פחימה, ילידת קרית גת למשפחה חד הורית, פקידה במשרד עורכי דין. באחד הימים הכריזה כי היא מתכוונת לצאת לג'נין ולשמש מגן אנושי לזכריה זביידי, ראש "גדודי חללי אל אקצה",  מחבל שדם רב על ידיו. זוביידי  היה מעורב בשורה של פיגועים, שבהם נרצחו עשרה ישראלים, ונמצא זמן רב ברשימת המבוקשים של צה"ל.

להמשיך לקרוא ←

בדיחה יהודית ישנה מספרת על ויכוח תיאולוגי בין פרקליט צעיר לבין רב.
שואל הפרקליט: קיר עבה מפריד כידוע בין גן עדן לגיהינום. קיר שמטרתו לחצוץ בין מנעמי גן עדן, שנועדו לצדיקים, לבין אש הגיהינום שבה נענשים הרשעים. אבל גם בשמיים לא הכל מושלם ובאחד הימים עלול הקיר הזה להתמוטט. מי לדעתך, כבוד הרב, צריך לשאת בהוצאות התיקון או הבניה מחדש של הקיר המתמוטט.

שקל הרבי עמוקות בשאלה המסובכת והשיב: בעולם הזה הבעיה קלה. כשקיר המפריד בין שתי חלקות אדמה מתמוטט בדרך הטבע, חייבים שני הצדדים לשאת שווה בשווה בהוצאות הקמתו המחודשת.
לא כך הדבר במקרה שלפנינו. נפילת הקיר נגרמה קרוב לוודאי מאש הגיהינום. לכן חייבים הרשעים היושבים שם
לשאת בהוצאות תיקונו.

הפרקליט: פסק הדין הצפוי הוא אפוא שהרשעים צריכים לשאת בהוצאות?

הרב: כך צריך להיות פסק הדין, אבל זה לא מה שיקרה בפועל. כי אין ספק שלצד הרשעים יעמדו מיטב עורכי הדין של העולם הבא, ואלה יצליחו להטיל את האשם על צדיקי גן העדן.

יחס שלילי לפרקליט

בדיחה ישנה זו מבטאת חכמת חיים עמוקה שראשיתה מאז פנו יהודים לערכאות של גויים, במקום להתדיין על פי דין תורה.

בדקתי ב"אוצר השפה היידית" של נחום סטוטשקאוו, שהוא אוצר בלום של מילים, מטבעות לשון, ביטויים ופתגמים יידיים ומצאתי שם כמה תריסרי כינויים לעורכי דן ולמערכת המשפט של אומות העולם וכמעט כולם על דרך השלילה.

מספרים על ביאליק שבאחד הימים הקרים, כמו ימים אלה במקומותינו, פגש בפרקליט תל-אביבי מפורסם מהלך ברחוב כשידיו בכיסיו, כדי להגן עליהם מפני הקור.

ביאליק, שלא החמיץ אף הזדמנות להתבדח בחידודי לשון, אמר לערך את הדברים הבאים: למראה הזה צריך לברך שהחיינו. זו הפעם הראשונה שאני רואה פרקליט שידיו תחובות בכיסי מכנסיו ולא בכיסי לקוחותיו.

גרועים מן הקליינטים

הקדמתי הקדמה פרודית זו, כדי לומר דבר המעיק עלי שנים רבות. והוא: הרמה המוסרית הירודה של חלק מן הפרקליטים והעובדה שמערכת המשפט בכללותה לעתים קרובות אינה עושה צדק אלא גורמת עוול.

אם יש אנשים המאוסים בעיניי יותר מרוצחים סדרתיים, רוצחי ילדיהם, אנסים, ראשי משפחות פשע, מתעללים בקשישים ובקשישות חסרי אונים, שודדים של ניצולי שואה, מושחתים פוליטיים השודדים את הקופה הציבורית – הרי אלו הפרקליטים המגינים עליהם. הם גרועים לא פעם, מן הבחינה המוסרית, מן הקליינטים שלהם.

איך מצדיקים רצח ילדה

יש לרובם תווי הכר בולטים. את ההגנה על שולחיהם המתועבים הם מנהלים בראש ובראשונה בטלוויזיה. מוצאים ק"ן טעמים שיש בהם כדי לזכות את שולחיהם, או להצדיק, להסביר, או לטשטש את חומרת מעשיהם.למשל, האב המסכן שרצח את בתו הפעוטה. תחילה הוא יושב ומתחזה כאבל על העלמותה ואינו מצליח להסביר איך ילדה קטנה פתחה שער כבד כדי לצאת החוצה. לפרקליטיו יש הסבר. וכשמתגלית הגופה ונמצא עד למעשה יסביר הסניגור כי האיש בעצם לא עשה מה שעשה כדי להרגיז את גרושתו, כגירסת המשטרה, אלא האשה הוציאה אותו מדעתו עד שלא היה אחראי למעשיו. וכך נמצאים נימוקים והגנות לכל מעשה פשע גדול כקטן.

"מטרת המשפט איננה צדק"

לפני שנים רבות שמעתי קורס במבוא לתורת המשפט שהעביר השופט פרופסור זאב צלטנר בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב. הוא פתח את סידרת ההרצאות בשאלה: מהי לדעתכם מטרתה של מערכת המשפט. רוב הסטונדנטים השיבו כצפוי: לעשות צדק.
צלטנר היסה את הסטודנטים ואמר: טעות בידכם. מערכת המשפט לא נועדה ואינה מסוגלת לעשות צדק. היא נועדה רק להסדיר את היחסים בין בני אדם כי לולא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

דבריו של צלטנר לא הפתיעו אותי אז הואיל והכרתי מעט את מערכת המשפט כשעבדתי כשולייה במשרדו של עורך דין תל אביבי.

מערכת המשפט היתה אז קטנה כגודל הישוב שבדרך. בתי המשפט המחוזי והשלום שכנו ברחוב יהודה הלוי בתל- אביב, בסמוך לגן הזואולוגי של "הדוד יהושוע". עוד כשלמדתי בבית ספר תחכמוני שברחוב לילינבלום הסמוך נהגנו להתגנב מדי פעם ולצפות במשפטים, שהיו מרתקים יותר מכל בידור אחר. מאוחר יותר, כשעבדתי במשרדו של עורך הדין ונשאתי תיקים כבדים לבית המשפט, הייתי עד לעושק השיטתי של יתומים ואלמנות הנעשה בחסותה של המערכת המשפטית. אז גמלה בלבי ההחלטה כי לעולם לא אעסוק במקצוע זה.
בינתיים גדלה המדינה, עבתה והעלתה פימה עלי כסל. בצד המעמד של העשירים החדשים קם מעמד של הפרקליטים החדשים וקמה מערכת משפט שאמורה לטחון בטחנות הצדק. אך מי שנטחן בה הם קרבנותיה.

 

 

אביגדור פלדמן: החיים שלי הם נשף מסכות

על מערכת זו מעיד אחד מגדולי הפרקליטים הפליליים בימינו, אביגדור פלדמן. הוא האיש שייצג את רוצחי דני כץ, הבוגד מרדכי ואנונו, המרגל מרכוס קלינגברג, סייענית המחבלים טלי פחימה ובאחרונה את נשיא המדינה, משה קצב.

בראיון חושפני מדהים לאילנה דיין אמר עורך דין פלדמן בין היתר את הדברים הבאים:

• המשפט הוא משחק השקר
• המקצוע שלנו לא מחפש את האמת ולא מוצא את האמת זה מקצוע של הונאות.
• קרה לי יותר מפעם אחת שזיכיתי אדם אשם אדם רע.
• החיים שלי הם נשף מסכות
• אני לוקח תיקים מתוך ראוותנות אינטלקטואלית
• משפט לא נותן סיכוי לאף אחד. מי שמזוכה זה מזל.
• המערכת יכולה לעשות הכל פרט לעשיית צדק.

"מה זה רוצח"

לפני שנים רבות שמעתי ראיון רדיו עם עורך דין אליהו תוסיה כהן, שהיה פרקליט מפורסם באותם ימים. הוא נשאל האם הוא נוטל על עצמו הגנה על אדם שהו יודע כי הוא רוצח.
תשובת הפרקליט היתה: מה זה רוצח? רוצח זה אדם שבית המשפט קבע כי רצח. אם אני מצליח להביא לזיכויו הרי שלא הגנתי על רוצח אלא על אדם חף מפשע.

נדמה לי שבתשובה הזו גלומה התפיסה שלאורה פועלת המערכת המשפטית החילונית והיא מסבירה את ההתפתחות שהביאה למעמד מערכת המשפט בימינו.

רוצח הוא אדם שרצח. נקודה. לפי דיני ישראל רוב הרוצחים היו יוצאים זכאים בדיני אדם. כי דיני הראיות של המשפט העברי חמורים כל כך, שכמעט אין אפשרות להוכיח אשמתו של אדם. אך זיכויו של רוצח בבית דין איננו הופך אותו לחף מפשע. הוא זכאי בדיני אדם וחייב בדיני שמיים.

הוא ירצה את עונשו מידי גבוה מכל גבוה, גם בעולם הזה ובעולם הבא ודאי לא יוכל להסתייע בפרקליטים.

יש יוצאים מן הכלל

אי אפשר לסיים את המאמר בלי לציין את העובדה שבתוך מערכת המשפט, כפי שמתאר אותה אביגדוקר פלדמן, מצויים בכל זאת גם אנשי אמת, יראי שמים ורודפי צדק, הנלחמים את מלחמתם של חלכאים ונדכאים ושופטים דין אמת על אלה אספר באחד הטורים הבאים.

ארגון " עדאלה" פרסם " חוקה" , הקוראת לביטול חוק השבות, מתן אזרחות לכל פלסטיני שירצה בכך, זכות וטו לערבים לבטל כל חוק של הכנסת * היוזם, פרופסור מרואן דווירי, הסביר בערוץ 10: " אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים כאן"

באולפן הטלוויזיה של ערוץ 10 ישב מרואיין נינוח בעל סבר פנים. פרופסור מרואן דווירי, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, מלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת חיפה. ממלא שורה של תפקידים, בין היתר בפרויקט לאבחון ילדים מחוננים של משרד החינוך.

המראיינים, מוטי קירשנבוים וירון לונדון, התייחסו למרואיין בכבוד. הם שמעו בנימוס את דבריו, שעיקרם התכנית לחיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

" אתגר מעניין"

פרופסור דווירי הוא יושב ראש ארגון " עדאלה" וממייסדי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. הוא הוזמן לאולפן כדי להסביר את המסמך שהוציא הארגון שהוא עומד בראשו – " החוקה הדמוקרטית" .

אמר דווירי בין היתר:

" אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים, אנחנו ה-HOST כאן, ואנחנו רוצים… לממש את האזרחות שלנו במלואה…"

לשאלת מוטי קירשנבוים אם הכוונה לבטל את חוק השבות השיב דווירי: " כן. אין מדינה בעולם שיש לה חוק כזה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שמבססת חוק על בסיס אפליה לאומית. אנחנו מציבים בפני הציבור היהודי אתגר דמוקרטי להתמודד אתו. זה לא נשק ולא מאבק מזויין אלא מאבק דמוקרטי" .

הערת הביקורת היחידה של המראיינים היתה כשירון לונדון אמר שהמסמך מנוסח רע. הוא סיכם: " אני רוצה לחשוף את המסמך שכתבתם. אני חושב שזהו אתגר מעניין לכל יהודי לא רק לערבי. וצריך להתמודד אתו" .

מה אומרת החוקה

• · חוק השבות יבוטל.
• · ישראל לא תוגדר כמדינה יהודית אלא כמדינה " רב תרבותית" ודו לשונית.
• · חברי כנסת ערביים יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
• · כל מי שיגיע לכאן מסיבות הומניטריות (כלומר פליטים ערבים) יקבל אזרחות.
• · תוענק אזרחות לכל צאצא של אזרח המדינה שנולד בישראל או בחו" ל ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי.
• · אזרחים ערביים ישראליים שעזבו את מקומות מגוריהם במלחמת 48 יוכלו לחזור למקום מגוריהם הקודמים ויקבלו פיצויים.
• · המדינה תיסוג מ" השטחים הפלסטיניים" לגבולות 1967.
• · המדינה תכיר בעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלסטיני.
• · המדינה תכיר בכל הכפרים הערביים הבלתי מוכרים שהוקמו באורח בלתי חוקי.
• · הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף מייצג שימומן על ידי המדינה.

מי הם הפלסטינים אנחנו יודעים. אך אפשר היה לצפות מלונדון וקירשנבוים, שני המראיינים האינטליגנטיים ביותר בטלוויזיה, לתקוף את המרואיין ולערער את עמדותיו.לפחות להטיח בפניו שהטענה כי הפלסטינים הם הילידים ה"מארחים" היא כמו שאומרים בערבית "כלאם פאדי" או במלה ערבית אחרת"חנטאריש" (ובעברית לא כלכך תיקנית "קישקוש בלבוש"). רוב הפלסטינים בארץ הם צאצאי מהגרים שבאו לכאן בדורות האחרונים. (ראה דמוגרפיה וגאוגפיה בארץישראל")

מתן הכשר לרצח

פעילות הפלסטינים אזרחי ישראל לערעור המדינה מבפנים נעשית בכמה מישורים – החל בסיוע בפועל לארגוני המחבלים וסיוע לאינתיפאדה, דרך פעילות נוסח ראיד סאלאח ועד הצהרותיהם של חברי הכנסת הערביים. הפעילות של עדאלה היא המסוכנת מכולם כי היא נלחמת במדינה באמצעות הכלים הדמוקרטיים. אני קורא לה " הכשר לרצח המדינה היהודית" על משקל המושג שטבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר (" הכשר לרצח עם" ), המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה. דיון טלוויזיוני בחוקה הפלסטינית כמוהו כדיון מלומד בפרוטוקולים או ב" מיין קאמפף" .

" מציאות חולפת"

על הסכנה הגלומה בלוחמה הפלסטינית נגד ישראל באמצעים דמוקרטיים עמד ד" ר דן שיפטן, מ" מ ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. בנאומו בכנס הרצליה אמר: " הפלסטינים בישראל, כמו הערבים באזור בכלל, משוכנעים כי אין מקום ואין לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום

יהודית בלבו של המרחב הערבי… (הם) מכירים בעוצמתה של ישראל, אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת… הם … יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום

היהודית מעיקרה ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאוד ביכולתו לפגוע בהם, בשל משטרו הדמוקרטי.

 הנוסח המלא של החוקה באתר מט"ח

http://www.mediacenter.org.il/ShowItem.aspx?ItemID=a1dc9b85-bba6-4f52-97f2-a6cd6e4f4fb9&lang=HEB

ראה גם

פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

פלסטינים רוצים קבר לבן לאדן

http://www.zeevgalili.com/2011/05/14981

תרבות המוות הפלסטינית

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14705

ההסתה של הרשות הפלסטינית שהכשירה הרצח באיתמר

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14314

יום הנכבה וההונאה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8830

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/590

כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

http://www.zeevgalili.com/2008/01/559

הפלסטינים רוצים הכל –מירושלים עד עכו

http://www.zeevgalili.com/2007/11/522

ההסתה בספרי הלימוד הפלסטינים

http://www.zeevgalili.com/2007/10/492

 

חזון הערבים הישראלים לחיסול המדינה

http://www.zeevgalili.com/2007/02/381

למה אין טרור במדינות ערב

http://www.zeevgalili.com/2008/02/610

דמוקרטיה ערבית? אין חיה כזו

http://www.zeevgalili.com/2005/03/258

 

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/category/ערבים/page

 

"הערבי הופך כל גן פורח למדבר"

http://www.zeevgalili.com/2000/08/5452

 

למה אנחנו נכשלים בכל משא ומתן עם הערבים

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17481

 

יש קשר ישיר בין בג"ץ " קול העם" משנת 1953, שהכשיר עיתון שהיה שותף לעלילת סטאלין על הרופאים היהודים, לבין הבעות התמיכה בחמאס היום בשל זכות " חופש הביטוי" * ויש קשר בין הכחשת השואה להכחשת הציונות

באוקטובר 1949 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בפני בני נוער, בו תקף בחריפות את ברית המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק" י). בן גוריון רמז בנאומו לתמיכתם של הקומוניסטים הישראלים בטרור הערבי (במאורעות שנות השלושים) ואמר עוד כי " הקומוניסטים היהודים ברוסיה ברכו על דם יהודי שנשפך בפרעות" .

בתגובה לנאום זה פרסם בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית " קול העם" , מאמר חסר תקדים בחריפותו נגד בן גוריון. במאמר נאמר כי " רק בוגדים בעמם ואויבי מעמד הפועלים" מעיזים להשמיע דברים כאלה.

תביעה פלילית

בעצה אחת עם היועץ המשפטי דאז, יעקב שמשון שפירא, החליט בן גוריון להגיש תביעה פלילית נגד האחראים על " קול העם" . התביעה הייתה על פי סעיף 201 לחוק הפלילי משנת ,1936 האוסר הוצאת שם רע על ראש הממשלה. העונש המקסימאלי על עבירה זו היה אז 3 שנות מאסר או מאה לירות קנס.

 

המשפט אמור היה להתחיל בשנת 1950 אך נדחה שוב ושוב. ההגנה במשפט ניצלה את בית המשפט כבמה לתעמולה חריפה נגד בן גוריון על ש"מכר את המדינה לאמריקנים" . מטעם ההגנה הובאו שורה של עדים בכירים. ביניהם היה מנהיג מק"י שמואל מיקוניס ואלוף יצחק שדה. האחרון תיאר את הנסיגה מסיני במלחמת השחרור ככניעה של בן גוריון לתכתיב אמריקני. בן גוריון עצמו הוזמן גם הוא להעיד והמשפט גרם לו טרחה רבה.

 

פסק הדין ניתן ב-29 ביולי 1951. השופט ש. גנוסר הרשיע את שני הנאשמים וגזר על כל אחד מהם קנס של 50 לירות והוצאות משפט בסך 25 לירות. הוא דחה את דרישת התביעה לצוות על סגירת העיתון לכמה ימים.

המשפט הזה של דוד בן גוריון נגד " קול העם" כמעט ונשכח. הוא לא השאיר את חותמו על הספרות המשפטית. לפי עדותו של ההיסטוריון מרדכי נאור (שחשף את פרטי המשפט בספרו המצוין " רבותי העיתונות" ) גם נעלמו התיקים של המשפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

עלילת הרופאים

שנתיים לאחר מכן, בראשית 1953, הורה שר הפנים, ישראל רוקח (ממפלגת " הציונים הכלליים" לימים המפלגה הליברלית שהתאחדה עם " חרות" לגח" ל) לסגור את " קול העם" לכמה ימים. זאת, על פי חוק מנדטורי, המאפשר סגירת עיתון, אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור.

העילה לסגירת העיתון הייתה פרסום ידיעות בהן תקף את ארגון הסעד היהודי ג'וינט והאשים אותו בכך שהוא קשור במזימה בינלאומית של רופאים יהודים לרצוח מנהיגים סובייטיים.

" קול העם" עתר לבג"ץ וביקש לבטל את צו הסגירה. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים יצחק אולשן, שמעון אגרנט ומשה זילברג, דחה את הפניה ואישר את סגירת העיתון.

גם פסק דין זה כמעט ונשכח במהלך השנים.

" מספסרים בדם"

אבל לא חלפו אלא תשעה חודשים וצו סגירה נוסף נגד העיתון הגיע לבג"ץ. ההחלטה שנתקבלה בבג"ץ זה הטביעה חותם בל ימחה על החברה הישראלית עד היום.

העילה לסגירה הפעם הייתה מאמר חריף נגד ממשלת ישראל בו קבע כי הממשלה " מחרחרת מלחמות" ו" מספסרת בדם הנוער הישראלי" . הרקע למאמר זה הייתה ידיעה חסרת כל בסיס שפורסמה בעיתונים, בה נאמר כי ישראל הבטיחה להעמיד 200 אלף חיילים לרשות ארצות הברית.

" זכות עילאית"

העיתון עתר לבג" ץ והשופט העליון ד" ר שמעון אגרנט החליט לבטל את הצו של שר הפנים. הפרשן המשפטי זאב סגל אומר (בספרו " דמוקרטיה ישראלית" ) כי זהו " מהחשובים בפסקי הדין שנתנו בבית המשפט העליון מאז הקמתו שבו נקבעו חופש הביטוי והעיתונות כבעלי ערך ציבורי משפטי גבוה, ביותר במשפט הנוהג במדינת ישראל"

חשיבותו של פסק הדין נבעה מכך שבפרשנות לאירוע המסוים התבסס בית המשפט על הנאמר במגילת העצמאות, בדבר השתתת המדינה על יסודות החרות והבטחת חופש המצפון.

מאז, אומר הפרשן המשפטי ד"ר זאב סגל סגל (בספרו " חופש העיתונות" ) נקבע כי חופש הביטוי הוא " זכות עילאית" ו" ציפור נפשה של הדמוקרטיה" .

ציפור טורפת

אפשר לומר כי יש קשר ישיר בין פסיקת " קול העם" ב-1953 להחלצותם של חברי כנסת ערביים לתמיכה במנהיגי החמאס בשנת 2006. פסק הדין שהצדיק את ההתבטאות הצמחונית כמעט של "קול העם" נגד בן גוריון, הכשיר את הקרקע לחופש הביטוי נוסח הסרטים " ג'נין ג'נין" ו"גן עדן עכשיו" ולמשנותיהם של היסטוריונים כמו אילן פפה. אפשר לומר כי " ציפור הנפש" של הדמוקרטיה הפכה לעוף טורף המבקש את נפשה של מדינת היהודים.

הקולוניאליסטים

המשותף לכל ההתבטאויות הללו, המנצלות את " הזכות העילאית" שהעניק להן בג"ץ, הוא הצגת ישראל כמדינה קולוניאליסטית. הצגה זו היא בראש ובראשונה שקר מתועב.

הקולוניאליזם מוגדר כ" מדיניות הדוגלת בהתיישבות קבוצתית מאורגנת של חלק מחברה מסוימת מחוץ לארצה כדי ליצור שם בסיס פוליטי, חברתי וכלכלי חדש… תוך שמירת זיקה למדינת האם" .

מי הם הקולוניאליסטים שהקימו את מדינת ישראל? האם אלה 1500 החסידים שעלו עם יהודה חסיד בשנת 1700 לירושלים? הם זה המשורר יהודה הלוי שנדרס בפרסות סוס ערבי על הר הבית במאה ה-11? האם זה ר'משה חיים לוצאטו, שמת במגפה בעכו בשנת 1743. או אולי רק המתיישבים החדשים הם קולוניאליסטים. האם אלה יהודי תימן שבאו ברגל בשנת תרמ"ב, במקביל לעולי העליה הראשונה מרוסיה? האם הם יחפני העלייה השנייה שנאחזו באדמות הטרשים? או אולי פליטי השואה שבאו ממחנות העקורים הישר אל תוך מלחמת העצמאות?

מי הם " הילידים"

ומי היא מדינת האם שמתוכה נשלחו ה"קולוניאליסטים" ? האם זו בריטניה שהבטיחה " בית לאומי" ליהודים והעדיפה את האינטרס הערבי עוד בטרם יבש הדיו על הצהרת בלפור?

ומי הם ה"ילידים" שהקולוניאליסטים היהודים דחקו מאדמתם?

ראשית יש לזכור שהעולם הערבי בכללותו לא היה כמעט מעולם בצד המדוכא של הקולוניאליזם. הם כבשו חלק גדול מן העולם עד ספרד. ואם הקולוניאליזם התבטא למשל בסחר עבדים הם היו הסוחרים הגדולים בבשר אדם.

רוב ערביי ארץ ישראל יושבים כאן מעט יותר ממאה שנים. כל ערבי ששמו שאמי בא מסוריה (א-שאם); ומי ששמו אל מצרי בא ממצרים; ברמלה יש שבט אבו ג"ואריש שבא לכאן מלוב; ערביי ג"יסר א זרקא שבמבואות חיפה הם צאצאי סוחריו וחייליו של מוחמד עלי ממצרים; הזועבים, החיים בשבעה כפרים בעמק יזרעאל באו כולם מרמת אירביד שבעבר הירדן; מאות אלפי חורנים באו לכאן מן החורן שבעבר הירדן, בעידוד הבריטים, והפכו כאן ל" פלשתינאים" .

מכחישי הציונות

המנצלים את חופש הביטוי במדינת ישראל לתעמולה שתכליתה חורבן המדינה, הם " מכחישי הציונות" שאינם שונים מ" מכחישי השואה" . חלק גדול ממדינות התרבות אוסרות על הכחשת השואה ורואות בה עבירה פלילית. ההיסטוריון הבריטי מכחיש השואה דייויד אירווינג נדון לשלוש שנות מאסר באוסטריה על שהכחיש את השואה בשני נאומים שנשא בארץ זו. מכחישי שואה רבים נעצרו ונשפטו גם בגרמניה, בקנדה בבלגיה ועוד.

הקשר בין מכחישי השואה למכחישי הציונות איננו קשר רעיוני בלבד. מאות אתרים אנטישמיים באינטרנט מפיצים את שנאת ישראל בכל המישורים: הכחשת השואה, השוואת ישראל לנאצים ודלגיטימציה של הציונות. רבים מאתרים אלה נעזרים בפרסומים ישראליים.

לאור נתונים אלה אולי הגיע הזמן לדיון ציבורי ב" חופש הביטוי" . האם לחרות כזו התכוון דוד בן גוריון כשניסח את מגילת העצמאות?

==========================================================

קבוצי עוטף עזה " משלמים את המחיר"

שמעתי ברדיו מישהי, מיד מרדכי נדמה לי, המתאוננת על היריות של תותחי צה" ל, על הקסאמים הנופלים סביב, על שצה"ל לא מיגן אותם ועל הפחד של הילדים. אני חייב לומר שממש לא נשבר לי הלב. ככל הזכור לי הקיבוצים שבאזור עוטף עזה תמכו בחורבן גוש קטיף והסירו מעל עצמם את השכפ"ץ של גוש קטיף שהגן עליהם.

למרות הקסאמים, אמר אלון שוסטר ראש המועצה האזורית מקיבוץ מפלסים, לצפריר רונן, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר כי זה היה שווה.

אז הנה המחיר, שלמו אותו.

עמדת התנועה הקיבוצית כולה לחורבן גוש קטיף ולחורבן המתוכנן של יהודה ושומרון היא הביטוי הקיצוני להתנוונותה של התנועה הזו, שהיתה פעם ראש החץ של המפעל הציוני.

ההגינות מחייבת לומר שמול הדקדנציה הזו של המושכים בעורלתם הציונית יש עדיין אחרוני מוהיקנים בתנועת ההתיישבות השומרים על הגחלת .

בכרוז שהופץ ערב חורבן גוש קטיף, נאמר:

" אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… " .

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה מעין חרוד), רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת וצפריר רונן איש עין חרוד (ממקימי גילגל בבקעת הירדן).

===================================================

תמונה אלמונית

עבר לפוסט סמוך

===========================================================

ישיבה בבית קפה

זכרון ילדות רחוק: אחותי " הגדולה" לוקחת אותי לבית קפה עם חבר שעתיד להיות בעלה. זה היה מקום קסום. על בימה קטנה היתה תזמורת קטנה, וזמרת שרה את השיר " ארצנו הקטנטונת" . ברחבה מול התזמורת רקדו זוגות צמודים לצלילי טנגו, או וואלס. מלצר לבוש חליפה מהודרת וענוב בעניבת פרפר הציג לנו תפריט ורשם בקפידה את ההזמנות. אני קיבלתי מנת גלידה ענקית ועוגת קצפת.

אולי זכרון ילדות רחוק זה גרם לכך שאני אוהב עד היום לשבת בבתי קפה. אין תזמורות ואין ריקודים, ובמקום מלצרים כסופי שיער אתה מקבל שרות מצעירים לבושים בג"ינס או צעירות בחולצת בטן. את רוב פגישות העבודה שלי אני מקיים בבתי קפה. פגישה במשרד יוצרת תלות במרואיין. פגישה בבית גוררת פמיליאריות ומחויבות של נימוס. בית קפה הוא מקום ניטרלי, ואם אתה מקפיד לשלם לפחות את חלקך בהזמנה אינך חייב מאומה למרואיין, גם לא מחיר כוס קפה. ישיבה בבית קפה נראית לי גם מקום נעים לבלות בו עם ידידים. שיחת רעים היא, כמאמר אריסטו, הגדולה בתענוגות אנוש.

בתנאי שזה בית קפה נעים. לא הומה מדי אבל גם לא ריק מדי. לא מרעיש מדי במוסיקה שלא הזמנת ובהמולת סועדים ובמידת הצורך יש בו פינה שקטה. וחשוב שההגשה תהיה מהירה ונעימה. שהמלצר או המלצרית יהיו מאירי פנים וזריזים, אבל שלא יציקו כל עשר דקות בשאלה אם הכל בסדר. רצוי גם איזה נוף אורבני או טבעי וגם אווירה שקשה להגדיר. אין הרבה בתי קפה כאלה אבל יש.

לא באתי לעשות כאן תעמולה לבית קפה זה או אחר אלא להתריע על תופעה שנתקלתי בה באחרונה באורח מקרי. בתי קפה העושים רווחים מהנטייה של בני אדם להימצא בעדר. כוונתי לרשתות בתי קפה המבוססים על הגשה עצמית (ארקפה, ארומה, סבארו ועוד).

נבצר מבינתי מה מביא בני אדם להזדקק לבתי קפה כאלה. אתה עומד בתור לקופה ומשלם וצריך להחליט מראש מה אתה מזמין. אחרי שאתה משלם אתה מקבל תלוש והולך לצד השני של הדלפק, עומד שוב בתור, כדי לקבל קפה או כריך או עוגה. אם אתה רוצה להזמין עוד משהו או לבטל הזמנה או להתלונן על טיב המוצר אתה צריך לעמוד בתור כדי שיואילו לשמוע את תלונתך.

מה מריץ אנשים לבתי קפה כאלה?. ההנחה במחיר היא שולית. הטורח רב. והתענוג מפוקפק. הואיל ושיטה זו מצליחה בכל העולם וגם בארץ עושה חיל נראה שהיא עונה על צורך אנושי בסיסי. להיות חלק מעדר הרץ אל המרעה או אל המשחטה. בתי הקפה הללו ראויים למי שבוחר לשבת בהם.

ראה איך נולדו זרעי הפורענות של מערכת המשפט

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

את הסיפור הבא לא תקראו בידיעות אחרונות. זהו סיפור כיצד גויס " הנשר הגדול" , רבנו משה בן מימון הספרדי, נגד העיתון של המדינה והביס אותו.

ומעשה שהיה כך היה.

בנובמבר 2002 הופיעה בעיתון ידיעה האומרת שאלי לוק, אב לחמישה ילדים, נעצר בחשד לביצוע עברות בטחוניות. נאמר בידיעה כי סיפק לפלסטינים תעודות זהות כחולות ותעודות שוטר, למטרות חבלניות.

החשדות זכו לסיקור נרחב בעיתון ובין היתר נכתב כי בעבר, ניסה אביו של לוק לרגל לטובת מצריים והתובע הולך בדרכי אביו.

החשדות נמצאו חסרי בסיס וב-18 בספטמבר 2003 החליטה פרקליטות מחוז מרכז על סגירת התיק.

פרסום ההאשמות נגד האזרח לוק נעשה בתופים ובמחולות אבל על זיכויו לא פורסם אלא בקול ענות חלושה . הוא פנה לעיתון בדרישה לפרסם כתבה על סגירת התיק נגדו באותה הבלטה בה פורסמו החשדות נגדו, אך לא זכה להתייחסות. בעקבות זאת הגיש תביעת פיצויים נגד העיתון, בטענה שבגלל הפרסום הוא מתקשה להשיג עבודה.

בכתב ההגנה השיב העיתון בהא ודא בנוסח הקדירה של שלום עליכם. השופט, מנחם קליין, (נא לא להחליף עם הפרופסור השמאלני הנושא שם זה) דחה את נימוקי העיתון כמעט על הסף.

לרשותו של השופט ולטובת התובע עמד תיקון סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע, המחייב אמצעי תקשורת לפרסם בהבלטה הראויה את העובדה שאדם שנחשד או הועמד לדין יצא זכאי. סעיף זה אינו עוסק בפרסום התנצלות או בקשת סליחה. אבל ההיגיון העומד בבסיסו, קבע השופט, הוא יצירת תיקון ואיזון הולמים לרושם שנוצר כתוצאה מהפרסום השלילי.

ציטוט מן הרמב"ם

הואיל ובמשפט העברי עניין זה הינו בעל חשיבות מרובה

החליט השופט לחזק את פרשנותו בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה":

" אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו… אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו… ( רמב" ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט).

ועוד מביא השופט נימוקים מן הירושלמי, מן הרמ" א, השולחן ערוך ועוד ועוד.

" לשון הרע והוצאת שם רע על אדם" , אומר השופט, " הם במובהק עבירות שבין אדם לחברו ועל כן הדרך לתיקונן היא פיוסו וריצויו של מי שנפגע מהן" .

לסיכום אומר השופט: " מעקרונות המשפט העברי שצוטטו, עולה ברורות כי פרשנות תכליתית ראויה של החובה על פי סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע היא הטלת חובה על אמצעי תקשורת לפרסם עדכון על שחרור וזיכוי נאשם, באותה צורה סנסציונית, ובאותה הבלטה וגודל ידיעה כפי שפורסם דבר מעצרו, חקירתו והגשת כתב אישום נגדו" .

השופט פסק כי העיתון ישלם לתובע סך של 50,000 ₪ נושאי ריבית והצמדה. וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ + מע" מ.
השופט מנחם קליין הוא יליד ברזיל ולמד שם ב"תלמוד תורה" ריו דה ז’נירו. עלה לארץ ה-1982 למד משפטים בבר אילן ובאוניברסיטת תל אביב ומכהן כשופט שלום מאז שנת 2000.

כשהיה רמטכ" ל חילק מופז  לקצינים בכירים ספר שפרופסור אריה אלדד הגדיר " פמפלט ירוד" והזהיר כי  " אנו נמצאים על סף תהום" *  איך הפכה " הדמוקרטיה המודרכת" של בן גוריון לדיקטטורה המוסווה כדמוקרטיה נוסח שרון

כשאני שומע את שר הביטחון שאול מופז נושא נאום אני נזכר בעיצוב דמותו ב" ארץ נהדרת" וממהר למקרר כדי לבדוק אם מישהו לא הזיז את הגבינה שלי.

שאול מופז בארץ נהדרת

" מי הזיז את הגבינה שלי" הוא שמו של ספר שראה אור לפני כתריסר שנים בארצות הברית וזכה לפופולאריות רבה.

הסיפור המרכזי של הספר עוסק  בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה.

מלאי הגבינה במבוך אזל. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם והמתינו. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים  לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו. חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור ילדים הוא מצא.

הפחד משינויים

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא  כישלון בעסקים, בקריירה, בחיי המשפחה ואבדן בריאות ושלוות הנפש. המבוך הוא העולם, המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי יצליח.

ספר אינפנטילי

מדובר בספר אינפנטילי, האופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא  דומה למאות ספרים המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד בחברה, איך להתקדם בעבודה.

מדוע הספר הזה מזכיר לי את שר הביטחון מופז?  כי הניתוחים האסטרטגיים שלו מזכירים לי את הרדידות של הספר.   בתקופה שמופז היה רמטכ" ל הוא חילק את הספר לקצינים בכירים. אחד  מהם היה תת אלוף פרופסור אריה אלדד, שבראיון לבילי מוסקונה במעריב אמר בין היתר:

" הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

" על סף תהום"

פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ" ל עם סיום תפקידו בצה" ל. במכתב הוא כתב בין היתר:

" בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג" ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות…

בראיון ל" מעריב"   אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

דמוקרטיה מודרכת

אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת בפרצוף. וכשפרופסור אלדד השמיע את האזהרה שלו לפני שנים עדיין לא הייתה מדינת חמאס איראנית בגבולנו. " מי הזיז את הגבינה שלי" הוא תסמונת המשקפת  אולי את מצב החברה הישראלית.  ואני מוצא קשר בין דבריו של אלדד לדברים שאמר לפני שנים פרופסור בנימין אקצין.

אקצין טען כי בן-גוריון בנה   משטר של " דמוקרטיה מודרכת" .   בן-גוריון היה לדעתו דיקטטור בכל נימי נפשו. כששאלו אותו סטודנטים: אם כך, מדוע בן-גוריון לא הנהיג משטר דיקטטורי בארץ?’ תשובתו היתה: משום שבן-גוריון לא טיפש, הוא מבין שמנהיג דמוקרטי יותר חזק מדיקטטור.

הוא נימק את התיזה הזו בכך שכל מנהיג זקוק ללגיטימציה. הלגיטימציה הכי טובה היא שלטון ’בחסד האל’. לכן, השליט החזק ביותר בעולם הוא האפיפיור. אי-אפשר להתווכח איתו או לחלוק עליו. מייד אחריו באים המלכים " בחסד האל" ששלטו בעולם עד למאה ה-17 או ה-18 כי נהנו מלגיטימציה אלוהית.

אחרי שבטלה הלגיטימציה האלוהית מן העולם, המשיך אקצין, צריך היה למצוא לה תחליפים. הדמוקרטיה המודרכת היא התחליף. מנהיג דמוקרטי, שהחלטותיו ופעולותיו מעוגנות בחוק, כמעט חסין ממהפכה ומקונספירציה. לעומת זאת, דיקטטור חושש כל הזמן לעורו.

אקצין הביע תקווה שלוי אשכול יהיה מעין שלב מעבר בין " הדמוקרטיה המודרכת" הבן-גוריונית לבין דמוקרטיה " אמיתית" , נוסח זאב ז’בוטינסקי. הוא הוסיף שהוא לא רק מאמין בזה, אלא מתפלל לזה, כי אם לא תקום כאן דמוקרטיה ברוח ז’בוטינסקי, אנחנו נחזור ל" דמוקרטיה מודרכת" , שסופה דיקטטורה.

תקוותו של אקצין לא התממשה. כשם שהאוליגרכיה הבנגוריונית הופרטה לתריסרי אוליגרכיות קטנות, כך גם הדמוקרטיה המודרכת שלו. הקרוב ביותר לדגם משטר זה היה אריאל שרון. מה שמאפיין את הדמוקרטיה המודרכת, דהיינו את הדיקטטור באיצטלה דמוקרטית, הוא שאינו זקוק ליועצים ואיננו שומע עצות. כזה היה בן גוריון כזה היה אריאל שרון. לכן יכול היה שרון להיות מוקף במנהיגונים קטנים העוסקים בהזזת גבינות.

פרופסור בנימין אקצין נמנה עם קבוצה של אינטלקטואלים שהקיפה את זאב ז’בוטינסקי. אלה  לא מצאו את מקומם בתנועה של מנחם בגין, שהקיף עצמו בשטח סטרילי מאינטלקטואלים. אקצין קיבל בשנות ה-30 תואר דוקטור  במשפטים ובמדעי המדינה באוניברסיטות וינה, פאריס והרווארד. נבחר לנשיא התנועה הציונית החדשה שהקים ז’בוטינסקי. בראשית שנות ה-40 עבר לארצות הברית  ועמד בראש הלשכה המדינית של ועד החירום הציוני האמריקני. עלה ארצה בשנת  1949, נמנה עם מייסדי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. מאוחר יותר היה נשיא אוניברסיטת חיפה וב-1967 זכה בפרס ישראל למדעי המשפט.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

הרמב" ם נגד ידיעות – על השופט מנחם קליין

הועבר לכך ניצח הרמבם את ידיעות

============================================

גם מטאטא ישן יכול לטאטא טוב

עבר לחנות המברשות המטריפה של דרום תל אביב

=============================================

8

שיר מחאה נגד אהרון ברק

האקטיביזם שלו פוליטי לא פחות ממשפטי * הוא הדיח את רבין וגרם להתפטרות בגין * הוא המציא את " הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לאמץ אותו * פסיקותיו קובעות את גבול המדינה הפלסטינית * בלעדיו לא היתה ההתנתקות אפשרית ושרון היה עומד לדין על קבלת שוחד במקום לחולל מפץ * וכשהיה צריך שיבח את צחי הנגבי בתקופה שנחקר בפלילים

כולם זוכרים את פרשת " חשבון הדולרים" של יצחק רבין כמגדלור של יושר ונקיון כפיים, בתוך חשכת השחיתות שאנו חיים בה. רבין, לפי תפיסה זו, נטל על עצמו את העבירה על חוקי המטבע שעברה רעייתו, הסיק את המסקנות והתפטר.

בלי לשלול את נקיון כפיו של רבין, העובדות במציאות היו קצת אחרת. דן מרגלית פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים ב" הארץ" ובעקבות הפרסום ערך אהרון ברק (אז היועץ המשפטי) תשאול ליצחק וללא רבין בביתם. כשנפרד מהם אמר להם ברק: " אל תדאגו, הכל יהיה בסדר" .

עבירה טכנית

היה מדובר בסך הכל בעבירה טכנית. באוצר בדקו 20 תיקים של עברייני מטבע מן העבר ונתברר כי כולם יצאו מן העניין בקנס ללא משפט.

רוב בכירי האוצר סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו בתיקים קודמים ולחצו על שר האוצר, יהושע רבינוביץ, להטיל קנס על רבין. קנס כזה היה מונע מברק הגשת כתב אישום. כששמע על כך ברק נתן הוראה להוציא את התיק מידי האוצר ולהעביר אותו לטיפולו האישי. הוא החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין אלא (בניגוד למיתוס האמור) גם את יצחק רבין.

כל עוד לא הוגש כתב אישום יכול היה שר האוצר רבינוביץ להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ היה אדם חלש והססן. במקום לעשות זאת הלך לברק והודיע לו על כוונתו. אז אמר לו ברק: זה לא יעבור את בגץ. באותה תקופה – לפני עידן המהפכה המשפטית של ברק – זכות עמידה בבגץ הייתה נתונה רק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שאל רבינוביץ את ברק: מי יעתור לבגץ? ברק: אמרתי לו שליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבגץ ואני אהרון ברק אגיש בגץ נגדך. ואתה שר האוצר תצטרך לשכור לך עורך דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה איש לא יסכים להגן עליך. ואת עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך " כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו" .

רבינוביץ נסוג בו מייד מכוונתו וההמשך ידוע. רבין התפטר מראשות הממשלה ורק אז החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

שופט ופוליטקאי

האם רק עקרונות משפטיים עמדו לנגד עיני היועץ המשפטי ברק בפרשה זו – ובפרשיות רבות אחרות שהיה מעורב בהן כיועץ משפטי וכשופט – או מה שהניע אותו היה דחף בעל אופי פוליטי.

העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ביוגרפיה מצוינת על ברק (" כבודו" הוצאת כתר 2000 – רוב הפרטים בכתבה זו מקורם בספר זה) אומרת על כך: " ברק נתפס גם בעיני עצמו, כמי שמבין בהלכי הפוליטיקה וברזיה… יש לו יכולת לתמרן אישים וגופים מבלי שהללו יבחינו שהם מתומרנים" .

דוגמה לתמרון כזה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, בוועדה למינוי שופטים, מביאה נעמי לויצקי: " ברק יודע לקרוא מפה, והוא הבין שכדי לשמור על מעמד הבכורה בוועדה, עליו לכרות ברית עם שר המשפטים, צחי הנגבי. אם בתחילה היה לו קשה לעכל את הברית, שכלל לא הלמה אותו, הרי שבתוך זמן קצר הסתגל למציאות החדשה ולא החמיץ הזדמנות להחמיא לשר התומך. זו הייתה מעין הכרת תודה. ברק היה זקוק לגיבוי הפוליטי, והנגבי, שנחשב לגברתן פוליטי, היה זקוק לשיפור תדמיתו. גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה שר המשפטים נתון בחקירות משטרה, תחילה בפרשת בראון ואחר כך בפרשת דרך צלחה, המשיך ברק להרעיף עליו תשבחות בפומבי" .

מי שמוצא קשר בין הדחף הפוליטי של ברק לטרפוד בחירתה של רות גביזון לבית המשפט העליון ואולי גם להחלטתו של צחי הנגבי ללכת בדרך צלחה אל החיק החם והנוח של " קדימה" , חופשי לעשות זאת.

סקירה שטחית של פעילות ברק מאז שהעמיד לדין את אשר ידלין והוביל בכך למהפך של בגין ב-1977, מלמדת שפעילותו המשפטית השפיעה השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.

הדחת בגין.

ברק היה " הקשוח, הנחרץ והדומיננטי ביותר" בוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסאברה ושאתילה. למרות היחסים הקרובים בין ברק לבגין, כותבת נעמי לויצקי " שאילו היה צריך להרשיע את בגין אישית לא הייתה לו כל בעיה" . בגין ניצל כמעט במקרה ממסקנות אישיות קשות נגדו בוועדה, אך הוטלה עליו אחריות חלקית והוא נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת את דן מרידור שאמר לה כי לדעתו החלטת הוועדה הייתה בין הגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. עוזרו של בגין, יחיאל קדישאי, סיפר שבגין התאכזב מאד מברק ו" עד יומו האחרון לא הזכיר עוד בגין את שמו של אהרון ברק" .

" הזכות הלגיטימית" .

אהרון ברק הצטרף לשיחות השלום עם מצרים. ברק הוא האיש שהמציא את הנוסח " זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לקבלו.

פרשת דרעי

מאז הקמת המדינה שמר המגזר הדתי והחרדי על מספר כמעט קבוע של מנדטים בכנסת. תנועת ש" ס שינתה את המפה הפוליטית מן היסוד בכך שמשכה אליה מצביעים ותומכים ממגזרים שהצביעו בעבר למפלגות חילוניות. הרשעת דרעי בלמה את התהליך. קשה שלא לקשר עובדה זו להשקעה חסרת התקדים שהשקיעה הפרקליטות בחקירת דרעי ובהרשעתו.

===========================================

צביה גרינפילד

תנועת מרץ נמצאת כנראה במצב אנוש, אם היא נזקקת לתגבר את כוחותיה בצביה גרינפילד.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב" פופוליטיקה" , בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן " התופעה החריגה" , האופיינית לתכניות אלה: אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, היא בצד הפוליטי התוקף את השיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

מאז, ראיונות אינסוף בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. בכל דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה" ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא " הארץ" ; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר נדמה לי עד היום מה עושה את צביה גרינפילד ל" חרדית" , פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו.

אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה " הם מפחדים" .

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה" כיבוש" ; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ"נדו הוא " תהליך השלום" , האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

הדברים שהיא אומרת על החרדים, שהיא מציגה עצמה כחלק מהם, פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר " הם מפחדים" . את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב" מעריב" ) לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת: כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של "אקשן" בעל מתח גבוה.

לא ברור מה מריץ את צביה גרינפילד אבל ידוע מי מימן אותה.

הגברת גרינפילד עומדת בראש גוף הנקרא " מיפנה" , שיש לו הסכם עם האיחוד האירופי. לפי ההסכם " המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל" .

===========================================

ניתוח בשלט רחוק

הועבר לפוסט הבא

========================================

מה מריץ את שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ אינה העיתונאית הראשונה שעוברת לפוליטיקה, גם לא האחרונה. עיתונאים הפונים לפוליטיקה הם אלה הסובלים ממה שאני מכנה תסמונת " המלצר של ההיסטוריה" .

זוהי אשליה הנוצרת ממגע יומיומי עם פוליטיקאים מקבלי החלטות, אנשי עסקים ובעלי כוח למיניהם. העיתונאי מלווה אותם בכל אשר ילכו, מדבר וכותב עליהם והוא מתמלא בתחושת כוח ושותפות למעשה. כמו הפרעוש שרכב על השור במשל הידוע והכריז " יחד חרשנו" .

הייתי מייעץ לשלי לקרוא מחדש את המשל של קרילוב " הצפרדע והשור" . על אותה צפרדע שבראותה את השור " חפצה אף היא עצמה אליו להשתוות בגודל ועוצמה? נפחה עצמה עוד ועוד. והמשל נגמר בסוף עצוב " לגודל שור היא לא הגיעה אך התפקעה ממאמץ" .

================================================

כשהכנסת החליטה על גרוש החיפושיות

בימים אלה מלאו 25 שנה לרציחתו של ג"ון לנון והעיתונות מלאה בסיפורי תהילתו ותהילת להקת ה" חיפושיות" . בשביל בני הדור הנוכחי החיפושיות הן מוסיקה קלאסית, כמעט כמו באך ומוצרט. בשביל הדור שלי זו הייתה מוסיקה מסעירה שהגבירה את פעימות הלב. אבל כשה" ביטלס" היו בשיא תהילתם לא יכולנו לראות אותם כאן בארץ.

ועדת החינוך של הכנסת החליטה אז פה אחד שלא לאשר את בואה של הלהקה, אותה יזם אחד האמרגנים. בתשובה לשאילתה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו. הלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער" .

ראה בין מהפך 1977 למהפך הנוכחי

---