המושג היסודי הזה של התקשורת בעידן דפוס העופרת היה תקף כל עוד למלה הכתובה היה תוקף יותר ממראה עיניים

"דדליין" [DEADLINE] הוא אחד ממונחי היסוד בתקשורת. ליתר דיוק: התקשורת של פעם. הוא רלבנטי לתקשורת בעידן האייפון כמו הכרכרה הרתומה לסוסים בעידן הסילון.

משמעות הביטוי: נקודת הזמן האחרונה בה על הכתב או הצלם להביא את החומר לקראת פרסומו.

מקור הביטוי הוא במלחמת האזרחים האמריקנית. צבאות הצפון והדרום הצליחו לשבות לוחמים רבים. לא הייתה אפשרות להקים מחנות מאובטחים וגם לא גדר תיל. הם ריכזו את השבויים באזור מישורי, ציירו סביבם קו, או בנו מחיצה סמלית, אותם כינו .DEADLINE כלומר: קו המוות. כל שבוי שהעז לחצות קו זה אחת דינו למות בירייה ממגדלי השמירה שהוצבו מסביב לקו.
[מקור: BREWER'S DICTIONARY PHRASE& FABLE ]

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה נכתב ביוני 2010 בעקבות המצעד לשחרור גלעד שליט. מאז ממשיכים מארגני הקמפיין לשחרור שליט למתוח עוד ועוד את חבל הלחץ על הממשלה ועל הציבור.  לשיא הגיעו במפגן שנועד לשבש את חגיגות יום העצמאות. ולאחר מכן מאיימים בהחרפה נוספת של המאבק. כל התקופה הזו החמאס מקבל רוח גבית מן המפגנים הללו. עכשיו הוא ישמש מנוף למתן לגיטימציה בינלאומית לממשלת אש"ף-חמס.

לשחרר בכל מחיר?

המחיר יהיה החזרת מאות מרצחים ליהודה ושומרון, מדינה פלסטינית חמאסית והעיקר שהילד יחזור הביתה.

מוצאי יום העצמאות תשע"א

 

"מצעד האיוולת" הוא מושג שטבעה ברברה טוכמן, אולי הגדולה בהיסטוריונים של תקופתנו. בספרה "מצעד האיוולת" היא כותבת: "לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן".

אין ספק, שממשלות רבות בישראל, הוסיפו פרקים לא מפוארים ל"מצעד האיוולת" העולמי – מהסכם אוסלו ועד חורבן גוש קטיף, מעסקת ג'יבריל ועד עסקת טננבאום.

בפתח ממתין עוד צעד אחד במצעד האומלל הזה והוא כניעה ללא תנאי לחמאס, על מנת להחזיר את גלעד שליט הביתה. וכדי להפעיל לחץ על ממשלת ישראל לעשות את הצעד הזה יצא מצעד האיוולת  ממצפה הילה שבגליל אל בית ראש הממשלה בירושלים.

אומר מייד כי אילו אחד מילדיי היה נופל בשבי החמאס והיו שואלים לדעתי הייתי אומר שיש לעשות הכל כדי להחזיר את הילד הביתה. ממש הכל. ירצו שנשחרר את כל אסיריהם? נגיד כן. להסכים ל"זכות השיבה" – כן. לוותר על הר הבית, על הכותל על ירושלים? נגיד כן. לפרק את דימונה? כן.

להמשיך לקרוא ←

                                        – מאת משה נגבי –

 משה נגבי ז"ל הלך לעולמו 26.1.18

והרי גם זאת ידענו, שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרנסים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים ברבים".

השופט מישאל חשין בדעת המיעוט בפרשת אבי גולן1

האם ניתן וראוי לשלול את זכותו של מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון – או נאשם בעבירה כזאת – לשלוט בתכנים המתפרסמים בעיתון, תוך ניצול מעמדו כעורכו הראשי של אותו עיתון או מכוח היותו בעליו? ובמילים אחרות: האם ניתן וראוי לפסול מורשע או נאשם כזה מלשמש מו"ל פעיל ו/או עורך ראשי של עיתון? ואם כן – האם יש טכניקה משפטית וחקיקתית האפשרית והראויה מבחינה קונסטיטוציונית וערכית לעשות זאת?  למרבה הצער אין אלה שאלות תיאורטיות ואקדמיות גרידא, שכן עורך ומו"ל כבר הואשמו והורשעו אצלנו בעבירות חמורות.

.

הרשעה אינה מונעת בעלות על עיתון

כידוע הדין בישראל מחייב אדם המבקש להוציא לאור עיתון להצטייד ברשיון מאת הממונה על המחוז במשרד הפנים.3 ואולם בניגוד לדין החל על מבקשי זיכיון בתחום התקשורת המשודרת,4 אין הדין החל על העיתונות הכתובה מציב מחסום בפני מי שנאשם או הורשע בעבירה שיש עימה קלון, לבקש ולקבל רישיון, וכך להיות למו"ל השולט בעיתון. רק מו"ל שהורשע ב"דיבת הסתה" כלפי השלטון, ושהופעת עיתונו הופסקה בצו בית המשפט שהרשיע אותו, מנוע מלקבל רישיון לעיתון אחר. כל הרשעה אחרת בכל עבירה שהיא – חמורה ככל שתהיה – איננה מונעת מן המורשע להיות בעלי עיתון ולנהל אותו. שונה המצב לכאורה לגבי עורך העיתון: הדין קובע שלא יינתן רישיון לעיתון אלא אם כן הצהיר העורך המיועד לאותו עיתון, בשבועה, "שלא נתחייב מעולם בדין בשל עבירה שנדון עליה לפי פסק דין סופי למאסר שלושה חודשים או ליותר מכן". יחד עם זאת ראוי לציין שלשר הפנים הוענק שיקול דעת לוותר על דרישה זו ולאפשר גם לעבריין מורשע כזה לשמש כעורך.5

הציות למועצת העיתונות וולונטרי

תקנון האתיקה העיתונאית של מועצת העיתונות מחמיר הרבה יותר, ומסמיך את בית הדין לאתיקה של המועצה להורות לפסול לכל "עבודה עיתונאית" (ובכלל זה, כמובן, לתפקיד עורך) את מי שהורשע בפסק דין סופי בעבירה שיש בה "קלון למקצוע העיתונאות".6 התקנון אף מסמיך את בית הדין לאתיקה לצוות על השעייתו מעבודה של כל עיתונאי (לרבות עורך) אשר הוגש נגדו כתב אישום על עבירה כזאת. ואולם תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ובתי הדין של המועצה אינם מעוגנים בדין, והציות להם וולונטרי לחלוטין.

קושי קונסטיטוציוני

ברור שפסילת עבריין מלשלוט בתכני עיתון (בין כמו"ל שלו, בין כעורכו הראשי) מעוררת קושי קונסטיטוציוני שכן היא פוגעת בשתיים מזכויותיו הבסיסיות של כל אדם ואזרח: חופש העיסוק וחופש הביטוי והעיתונות. איסור על בעליו ומו"ל של עיתון, שהורשע בדין, להמשיך ולשלוט בו, פוגע לכאורה גם בזכות הקניין שלו. אם הפסילה היא כבר בשלב כתב האישום, יש בכך לכאורה גם ענישה קשה ובעייתית של מי שעודנו בחזקת חף מפשע. חופש העיסוק וזכות הקניין נהנים ממעמד חוקתי במשפטנו בהיותם מעוגנים בחוקי יסוד. חופש הביטוי אמנם איננו מעוגן במישרין ובמפורש בחוק יסוד (והכנסת אף סירבה עד כה לאמץ חוק יסוד או אפילו חוק רגיל שיכיר בחופש הביטוי), אם כי יש פרשנים ואף שופטים הרואים בו חלק אינטגרלי מ"כבוד האדם" הנהנה מעיגון כזה.7 אך גם מי שאיננו מוכן לאמץ פרשנות זו, מכיר בחיוניותה של הזכות לחופש הביטוי והעיתונות בדמוקרטיה, ובתחולתה במשפטנו, אף ללא עיגון סטטוטורי. ואכן בג"ץ הכיר בה כבר לפני יובל שנים ויותר כ"זכות עילאית",8 ושופטיו רואים בה מאז יסוד-מוסד בתרבותנו ובמסורתנו המשפטית.9

פרשת האסיר אבי גולן

ככלל נראה שעבריינותו של אדם – חמורה וקשה ככל שתהא – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו הבסיסיות , ובכלל זה הזכות לעסוק ולהתבטא בעיתונות, מעבר למתחייב מהעונש שגזר או עתיד לגזור עליו בית המשפט. ואכן בית המשפט העליון קבע בשעתו, בפרשת האסיר אבי גולן,10 שאפילו עבריין מועד ומסוכן, שנידון לכמה וכמה תקופות מאסר ארוכות, נהנה מזכות חוקתית להתבטא בעיתונות ואף לפרסם בה טור קבוע. אכן בפרשה זו – כמו בלא מעט פרשות אחרות – היה השופט מישאל חשין במיעוט. הוא סבר, בניגוד לדעת עמיתיו השופטים אליהו מצא ודליה דורנר, שניתן לשלול זכות זו מהאסיר גולן, אך גם הוא נימק זאת לא בעבריינותו של האסיר כשלעצמה, אלא בהשלכה הקשה שעלולה להיות לפירסומיו העיתונאיים, ולעוצמה ולמעמד שאלה יעניקו לו, על היכולת לקיים את הסדר והמשמעת בבית הכלא. ואמנם נדמה שפסילה גורפת של עבריין לשמש בכל "עבודה עיתונאית" – כפי שמאפשר כאמור תקנון האתיקה – היא בלתי מידתית ולפיכך גם בלתי חוקתית.

כוחם של מו"ל ועורך מושחתים

אך לא כך בהכרח פסילתו של עבריין לשמש כעורך או מו"ל. כידוע גם "זכות עילאית" צריכה להתפשר לעיתים עם זכויות ואינטרסים אחרים, וגם בזכויות המעוגנות, במפורש או מכללא, בחוק יסוד מותר לפגוע באורח מידתי ולמען תכלית ראוייה.11 האם ניתן לטעון שהשמירה על נקיון הכפיים (וכתוצאה ממנו – נקיון הדעת) של השולטים בתוכני העיתונות, היא בבחינת "תכלית ראוייה" כזאת?
כאשר העבריין הוא מו"ל או עורך ראשי, להבדיל מעיתונאי "סתם", ניתן ואף ראוי להציב על כפות המאזניים אל מול זכויותיו שלו, את חופש הביטוי והעיסוק העיתונאיים של כל העיתונאים המועסקים אצלו, ובעיקר את זכות ציבור קוראי עיתונו לדעת. שכן בכוחם של מו"ל ועורך ראשי מושחתים להנחית מכה אנושה ואף קטלנית על הזכויות האמורות ואף להשחית את עובדי העיתון כולו ובעקבותיהם את השיח הדמוקרטי בישראל. הפסיקה אצלנו העניקה למו"ל את הכוח להכתיב – בין במישרין ובין בעקיפין, באמצעות העורך (ובל נשכח שגם המו"ל עצמו יכול להיות העורך) – מה יתפרסם ומה לא יתפרסם בעיתון. כדברי בית הדין הארצי לעבודה: "רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה".12 בה-במידה יכול כמובן הבעלים, בעצמו או באמצעות העורך עושה-דברו (ובג"ץ קבע, ברוב דעות, כי העורך אכן חייב לעשות את דברו13) לאסור על כתב לפרסם את אשר הוא יודע וחושב. דבריו המפוכחים של השופט מישאל חשין בפרשת האסיר אבי גולן, "שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרסמים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים לרבים"14 נכונים ותקפים כמובן גם בעולם שמחוץ לחומות הכלא.

עיתונאי שפיו נחסם

בית הדין הארצי לעבודה אמנם גרס כי אין בשליטה ללא מיצרים של המו"ל והעורך בנכתב בעיתון פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי, משום ש"עיתונאי שעורכו סירב לפרסם את פרי עטו רשאי למצוא לו בימה אחרת, או להקימה". אלא שבמציאות הכלכלית-הריכוזית שבה פועלת היום התקשורת, העצה לעיתונאי שפיו נחסם בידי השולטים בעיתונו, או שנדרש במצוותם לכתוב ולחתום על אשר איננו מאמין בו, "למצוא בימה אחרת או להקימה"15, נשמעת כלעג לרש. כדברי הפובליציסט והעורך הוותיק, חתן פרס ישראל לעיתונאות, שלום רוזנפלד, "כאשר יותר ויותר עיתונים מתרכזים בפחות ופחות ידיים, שוב לא יכול עיתונאי 'סירובניק' למצוא בנקל, אם בכלל, בימה אלטרנטיבית. בוודאי לא יצליח להקים לעצמו כזאת בנסיבות של התחרות החריפה, כמעט חסרת המעצורים בין כלי התקשורת הקיימים – תחרות שמעלה מעלה-מעלה לא רק את הוצאות הקמתו של עיתון חדש, אלא מוליכה בעקיפין לסגירת עיתונים קטנים וחלשים קיימים. לשון אחר: אפילו יש לו כבר היתר של בית דין לרעות בשדות זרים בעת צרה לו, הרי למעשה לא יכול העיתונאי ליהנות ממנו ולהשתמש בו".16

שוק הרעיון הבלעדי

אמנם באחרונה גברה ההכרה, גם בקרב בכירי שופטינו, בפגיעת כוחם הבלתי מסוייג של השולטים בעיתונים בחופש הביטוי של העיתונאים (וכתוצאה מכך בזכות קוראיהם למידע מהימן). הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר התריע, בדעת מיעוט, ש"אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. 'שוק הרעיונות עלול להפוך ל'שוק הרעיון הבלעדי'… הדעה שהובעה … לפיה אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ובעליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם."17 הנשיא אהרן ברק אף הציע, בהרצאה פומבית,18 לשקול דרכים להגביל את הכוח האמור (למשל על ידי החלת חובות מתחום המשפט הציבורי על העיתונות הכתובה הפרטית) – אך למרבה הצער, המצב המשפטי והחקיקה והפסיקה האופרטיבית בנושא נותרו כשהיו.

  כוח מוחלט משחית לחלוטין

כוח כידוע נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית לחלוטין, ומכתם זה תקף בוודאי גם לגבי כוחם המוחלט של המו"ל והעורך לשלוט בעיתון; והוא אף תקף שבעתיים כאשר הללו עבריינים. במקרה כזה הרי יש להם אינטרס אישי מובהק, לעיתים ממש קיומי, בניצול העיתון להעלמה, לגימוד או להלבנה של שחיתותם ולקעקוע מעמדן של רשויות החוק הנאבקות בשחיתות. אליקים רובינשטיין התלונן בפומבי בתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, כי "נאשמים בעלי כוח וממון … עושים שימוש בתקשורת נגד המערכות הממונות על אכיפת החוק" וכי "יש בהחלט בכלי תקשורת מסוימים ניצול בוטה של תמימותו של הציבור לשירות אינטרסים של בעלי כלי תקשורת או העומדים בראשם… חלק מהביקורת הנשמעת [על רשויות האכיפה – מ"נ] הוא מאת האינטרסנטים".19 כלומר לא רק ההיגיון אלא גם הניסיון מוליך לחשש, שקיימת סכנה מוחשית, שתחת ניהולם של מו"לים ועורכים עבריינים (או אפילו נאשמים בעבריינות) העיתונות תחתור במזיד תחת אשיותיו של שלטון החוק. לא מיותר לאזכר בהקשר זה שבית המשפט קבע במשפטו של מי ששימש כיושב ראש מועצת המנהלים של עיתון "מעריב", כי הוא ניצל את "עוצמתו התקשורתית" כדי לשבש הליכי משפט פלילי שהתנהל נגד בנו, ולנהל "מלחמה פסיכולוגית" באחד מעדי המדינה באותו משפט.20

מי בא לחתונת נמרודי

לכן כאשר עבריינים מנהלים כלי תקשורת חשוב, קל להם להתרועע ולרקום קשרים הדוקים עם אישי מדינה ומחוקקים. הרי שום פוליטיקאי איננו יכול לעצמו להחרים ולהתנכר אל מי ששולט בבימת תקשורת מרכזית. ואכן כאשר התחתן בעל השליטה ב"במעריב" זמן קצר לאחר שהשתחרר ממאסרו בעקבות הרשעתו (הראשונה) בעבירות שיש עימן קלון, השתתפו באירוע ראש הממשלה דאז ושני מועמדים אחרים לראשות הממשלה. קשרים חברתיים מסוג זה בין עבריינים לממסד השלטוני והפרלמנטרי עלולים להקל על השחתתו של הממסד, אך במציאות שבה בימה תקשורתית מרכזית עלולה להישלט (וכאמור כבר נשלטת) על ידי פושעים, מימושם הוא, כאמור, כמעט הכרחי ובלתי נמנע.

השפעה ממארת לשליטת עבריינים בעיתון

ועוד לא אמרנו מילה וחצי מילה על ההשפעה הממארת שיש לשליטת עבריינים בעיתון על התרומה הקריטית שאמורה העיתונות לתרום למלחמה בשחיתות בכלל ובשחיתות בצמרת בפרט.22 חשיפתם התקשורתית של מעשים נלוזים ושל חשדות למעשים כאלה, הוצאתם לאור פשוטה-כמשמעה, היא לא פעם הערובה הטובה ביותר, ולעתים היחידה, לכך שהם ייחקרו כראוי, וידועה בהקשר זה אמרתו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". אך יש יסוד לחשש עיתונות הנשלטת בידי עבריינים לא רק שלא תטיל את אלומת האור המחטא אלא עלולה להגיף את התריסים.

השופט אהרן ברק ציין בהרצאתו הנזכרת לעיל,23 כי מי ששולט בעיתון "שולט על נכס שהוא חיוני למשטר דמוקרטי; על כן עליו לפעול …מתוך חובת אמונים". האם פושע, או נאשם בפשע, מסוגל לעמוד בחובה הזאת? השופט ברק ועמיתיו בבית המשפט העליון קבעו בשעתם שיש לפסול עבריינים, ואפילו "רק" נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מלשאת בתפקידים בכירים, הנושאים עימם חובת אמונים כלפי הציבור, בנימוק שמי שמחזיק בהם חייב להקרין "יושר ויושרה" שישמרו את אמון הציבור בתפקודו.24 האם אין זה סביר לגרוס שמי ששולט בשוק המידע והדעות שביסוד הדמוקרטיה ובכך מעצב את דעת הקהל, חייב אף הוא להקרין "יושר ויושרה" כאלה?

להרחיק עבריינים מעמדות שליטה

ניתן למצוא אפוא טעמים מצויינים לא-מעטים להרחיק עבריינים ואפילו נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מעמדות שליטה בעיתונות. אין די בהרחקתו של עורך שסרח (כפי שמאפשרת, כמתואר לעיל, בנסיבות מסוימות, פקודת העיתונות), שכן, כפי שהובהר לעיל, על פי הפסיקה, בעל השליטה המכרעת (גם על העורך) הוא בעלי העיתון. ואכן זו הייתה גם דעת רוב חברי הוועדה הציבורית שמינו שר המשפטים ושר הפנים, בשנת 1996, לבדיקת ההסדרים החוקיים בענייני העיתונות בישראל ("ועדת צדוק").25 הם ציינו כי "מוכרים מצבים בהם המוציא לאור או בעל השליטה בעיתון מכהנים בפועל, גם אם לא באופן פורמלי, כעורכי-על של העיתון".26 הוועדה המליצה אפוא לקבוע בחוק כי לא יוכל לערוך עיתון או לשלוט בו מי שעבר עבירה שיש עימה קלון הפוסל אותו לנהל עיתון. יחד עם זאת הוועדה סייגה את המלצתה בשני סייגים: ראשית, האיסור יחול רק לאחר שהמו"ל או העורך הורשעו הרשעה סופית (רק חבר יחיד בוועדה – כותב השורות האלה – תמך באפשרות של השעייה על סמך כתב אישום בלבד); שנית, האיסור יחול רק לגבי עיתונים רבי תפוצה, קרי: כל העיתונים היומיים, ובנוסף עיתונים אחרים שמופצים לפחות ב-5000 עותקים.27 ראוי גם לציין שהוועדה המליצה ( הן מטעמים פרגמטיים והן מטעמים חוקתיים של הקפדה על פגיעה מידתית בזכות הקניין) שלא לנשל את בעל השליטה מבעלותו על העיתון, מניותיו ורווחיו, אלא רק מיכולת השליטה וההשפעה על המתרחש בעיתון פנימה. על פי המלצות הוועדה, בית המשפט שהרשיע את המו"ל וקבע כי יש בעבירתו קלון הפוסל אותו לניהול עיתון, ימנה נאמן מטעמו שיקבל את כל סמכויות דירקטוריון העיתון וגם את הסמכות למנות (ולפטר) את העורך.

הח"כים חששו להסתכן

נראה שגם בסייגים האמורים היה ביישום המלצות "ועדת צדוק" כדי לתרום תרומה מכרעת למניעת סכנת הסיאוב בצמרת העיתונות והשלכותיו הקשות על חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת, שלטון החוק וכפועל-יוצא מכל אלה – על חוסנה ועתידה של הדמוקרטיה בישראל. אלא שהשרים אשר להם הוגש דין-וחשבון הוועדה לא פעלו ליזום חקיקה ליישומו. כאשר הגישו שתי סיעות קטנות בכנסת28 חקיקה כזאת מטעמן, היא נפלה כבר בשלב הקריאה הטרומית.29 רק 14 ח"כים תמכו בה, כחמישים התנגדו, והשאר נעדרו מן ההצבעה. מותר לשער שרוב הח"כים פשוט חששו להסתכן בסכסוך עם בעלי השליטה בעיתונות, שכן הללו עלולים להתנקם בהם בכך שיורו לעיתונאים המועסקים אצלם להתעלם מפועלם או להכפישם. כלומר יש חשש סביר שהמלצות "ועדת צדוק" נפלו קורבן לאותה סכנת השחתה שאותה ביקשו למנוע.

הסיאוב בעיתונות ובדמוקרטיה יימשכו

גורלן העגום של המלצות "ועדת צדוק" טומן כמדומה בחובו לקח חשוב: גם אם הסוגיה של פסילת עבריינים מלשלוט בעיתונות איננה, כמצוין בפתח המאמר, אקדמית גרידא, הרי מימושה של הפסילה הזאת נראה כאופציה תיאורטית לחלוטין. יש כאן בעצם מלכוד: על מנת לנטרל בחקיקה את הכוח המשחית של מו"לים ועורכים מושחתים צריכים מחוקקינו להתעמת עם כוח זה ומכך רובם חוששים. על החשש הזה יכול לגבור רק חשש אחר – החשש מן הבוחר, אך כדי שיתקיים חשש כזה צריך שלבוחרים בכלל יהיה איכפת מהשחתת העיתונות ושהם יהיו בכלל מודעים להשחתה ולהשלכותיה הקשות. ואולם כדי שמודעות ואכפתיות כאלה יתעוררו – יש צורך שהעיתונות תעסוק בסוגייה, ואילו עיתונות הנשלטת בידי מושחתים מן הסתם לא תעשה זאת. כל עוד לא יפוצח המלכוד הזה – רב החשש שהסיאוב בעיתונות ועימו סיאובה של הדמוקרטיה שלנו רק יעמיקו

הערות שוליים

1. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
2. עופר נמרודי, שהיה המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", הורשע ונשלח לכלא פעמיים: בשנת 1998 הוא הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון ב-22 עבירות על חוק האזנת סתר ובעבירה של שיבוש הליכי משפט ונדון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל ולקנס של 1,100,600 ₪; ראו: ת"פ (שלום-ת"א) 5880/95 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי (גזר הדין ניתן ביום 2.7.1998); בשנת 2001 הוא הורשע בהסדר טיעון בשיבוש מהלכי משפט, במירמה ובהפרת אמונים, בהטרדת עד ורישום כוזב במסמכי תאגיד ונידון ל- 15 חודשי מאסר בפועל ועוד עשרה חודשים של העונש המותנה ממשפטו הראשון; בית המשפט העליון אישר את גזר הדין; ראו ע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי דינים עליון סב 929. אביו, יעקב נמרודי, שהיה אף הוא המו"ל של "מעריב" הורשע בשנת 2002 בקשירת קשר לביצוע פשע, בהטרדת עדים, בשיבוש מהלכי משפט ובקבלת דבר במירמה ונדון לחמישה חודשי מאסר בפועל (לריצוי בעבודות שירות), לעשרה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 100,000 ש"ח ראו ת"פ 1463/01 (שלום-ת"א) מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ואריה קרישק דינים שלום יט 569. יעקב ועופר נמרודי היו בעת ביצוע עבירותיהם, ונותרו גם לאחר הרשעותיהם, בעלי השליטה בעיתון "מעריב".
   משה ורדי , שהיה עורך ראשי של "ידיעות אחרונות", הורשע בשנת 1998 בשתי עבירות על חוק האזנת סתר ונדון לחודשיים מאסר על תנאי ולקנס של 4000 ₪.
3. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
4. חוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו התש"ן-1990, סעיף 41.
5. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
6. בית הדין לאתיקה השתמש בסמכות זו ופסל את עופר נמרודי בעקבות הרשעתו הראשונה מ"להיכלל בקרב קהילת העיתונות בה פגע ועליה השליך ברגל רמה מלוא חפניים של חרפה וקלון"; ראו ההחלטה בתיק 85/98 מועצת העיתונות נ' מר עופר נמרודי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א, 1999) 33. יש לציין שעוד לפני הדיון בבית הדין, ובעקבות הגשת כתב האישום הפלילי נגדו, פרש עופר נמרודי ממישרת העורך הראשי בעיתון. לעומת זה קבע בית הדין לאתיקה שלא היה קלון בעבירותיו של עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי; ראו החלטה בתיק 86/98 מועצת העיתונות נ' משה ורדי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א,1999) 38.
7. ראו למשל דברי השופט מצא בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 156-157 ; א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 280.
8. בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים פ"ד ז 871, 878.
9. לפיתוח תפיסה זו ראו א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנז) 223.
10. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136.
11. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 8; חוק יסוד חופש העיסוק, סעיף 4.
12. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' גואנה יחיאל פד"ע כז 436, 451.
13. זו דעת שופטי הרוב בבג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2) 529. הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר אמנם סבר אחרת אך הכיר בסמכות המו"ל להדיח ולהחליך עורך סרבן.
14. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
15. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט נ' ג'ואנה יחיאל פד"ע כז 436, 452.
16. ש' רוזנפלד "מו"ל אחר" קשר מס' 16, 2.
17. בג"צ 6218/93 שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2)529, 542-543 .
18. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 240-245.
19. ראו דיווח של העיתונאי גדעון אלון על דברי היועץ רובינשטיין, הארץ 26.11.00, והודעה לעיתונות מס' 1796 של דובר משרד המשפטים, עו"ד עידו באום מיום 4.4.01.
20. לפרטי השיבוש ו"המלחמה הפסיכולוגית" ראו התיאור והדיון המפורט של השופט דוד רוזן בת"פ (שלום ת"א)1463/01 מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ןאריה קרישק דינים שלום יט 569 .
21. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
22. להרחבה בסוגיית התרומה הזאת וחיוניותה ראו מ' נגבי כסדום היינו –במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות (ירושלים-2004), 88-115.
23. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 841 .
24. ראו, בין היתר, בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מז(2) 229; בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 426; בג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 441. לניתוח ביקורתי של הפסיקה בנושא זה ראו ח' כהן "כשרותם של משרתי ציבור" משפט וממשל ב (תשנ"ד) 265; "הרהורים על טוהר המידות" משפט וממשל ב (תשנ"ו) 403.
25. חברי הוועדה היו הנשיא דאז של מועצת העיתונות, חיים י' צדוק (יו"ר), פרופ' רות גביזון, פרופ' אסא כשר, משה נגבי, פרופ' זאב סגל ופרופ' עמוס שפירא. הציטוטים והאיזכורים להלן הם מהנוסח הרשמי שהוגש לשר המשפטים ולשר הפנים – דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (ספטמבר 1997), (להלן – דו"ח ועדת צדוק).
26. סעיף 122 לדו"ח "ועדת צדוק".
27. סעיפים 106, 125, 195 לדו"ח "ועדת צדוק".
28. את החקיקה יזמו ח"כ זהבה גלאון ממרצ וח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש.
29. שתי הצעות החוק – חוק לתיקון פקודת העיתונות (כשירות עורך ומינוי נאמן) התשנ"ט-1999 וחוק הגנה על חופש העיתונות התש"ס-1999 – נידחו ביום 14.11.2002.

 

========================================================================

על משה נגבי ומאמרו

מאמר זה של המשפטן משה נגבי פורסם לראשונה בקובץ מאמרים שראה אור ב-2009 לכבודו של המשנה בדימוס של ביהמ"ש העליון, מישאל חשין (ספר מישאל חשין, בעריכת אהרן ברק, יצחק זמיר ויגאל מרזל) בהוצאה לאור של לשכת עורכי הדין.
אנו מודים למשה נגבי על  הסכמתו לפרסום המאמר כאן, מאמר שהיום הוא אקטואלי יותר מאשר בעת שנכתב.

נגבי משמש כמרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד בחוגים למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב וביחידה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית נתניה. הוא מרצה במכללה לפיקוד ומטה של משטרת ישראל, במכללה לביטחון לאומי ובמדרשה לקצינים בכירים של צה"ל. ספריו ומאמריו מצוטטים בפסקי דין, באקדמיה, ובאמצעי התקשורת.

למד משפטים באוניברסיטה העברית וסיים שם תואר שני‏‏. עבד בפרקליטות המדינה, והיה בשנים 1975-1976 מתמחה אצל השופט מישאל חשין, ששימש אז כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הוא ביקש לציין כי הקדיש מאמר זה לשופט חשין  מתוך הכרת תודה על ההשראה "שעודני מקבל מחוכמתו, מידענותו ומחום ליבו".

 עוד במהלך לימודיו ב-1969 התקבל לעבודה כעורך חדשות בקול ישראל, ומאז הוא עובד ברשות השידור. ב-1981 החל לערוך ולהגיש את התוכנית "דין ודברים", העוסקת בענייני משפט וזכויות אדם. בין השנים 1982 – 1988 כתב בעיתון חדשות. ב-1997 היה עמית מחקר במרכז שורנסטיין לתקשורת ומדיניות ציבורית, באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.

במשך 8 שנים כתב טור בשם "חוק וסדר" בעיתון מעריב. באפריל 2001 פוטר מהעיתון על רקע סירובו להיענות לדרישת עורכיו לכתוב פרשנות ביקורתית על מהלכי הפרקליטות בעניין זיכויו של אביגדור קהלני, שהיה ספיח לפרשת נמרודי. פיטוריו עוררו סערה ציבורית וגרמו להתבטאויות חריפות של עיתונאים ואנשי ציבור נגד המהלך.

 

ספרים שכתב

כבלים של צדק (1981).
נמר של נייר (1985), ספרית פועלים.
מעל לחוק (1987), עם עובד.
חופש העיתונות בישראל (1995), מכון ירושלים לחקר ישראל.
כסדום היינו (2004), הוצאת כתר.

 

 

 

דב יודקובסקי צילום זאב גלילי

 מאז התקופה החשוכה של הסטאליניזם, בה נעלמו אנשים בלילות אל הלא נודע – ובעקבותיהם גם נעלמו הדפים באנציקלופדיה הסובייטית – לא ראה אור מסמך שמסלף כל כך את ההיסטוריה, כמו המוסף שהוציא "ידיעות אחרונות" לרגל מלאות 70 שנה לייסוד העיתון.

המוסף, המתיימר לספר את תולדות העיתון, שהגיע להישגים בקנה מידה בינלאומי, מתעלם לחלוטין מן האיש שלמעשה המציא, בנה וערך אותו משך כארבעים שנה – חתן פרס ישראל לתקשורת, דב יודקובסקי. העורך האגדי של העיתון מוזכר בשני משפטים שוליים.

 העיתון גם איננו מזכיר את פעלם והישגיהם של שורה ארוכה של כתבים ועורכים שהפכו את העיתון מסמרטוט לעיתון של המדינה.

המוסף לא מזכיר, או מזכיר בצורה שולית, כתבים ועורכים שעיצבו את העיתון ובנו אותו. ביניהם: שייקה בן פורת שהיה אחד מגדולי הסקופרים של העיתון ופתח בפני קוראיו צוהר לעולם הגדול ; דב עצמון שייסד את מדור הספורט ויצר את הז'אנר הזה בעיתונות היומית ; בלה אלמוג, שעיצבה סיגנון חדשני של מוסף נשים וצרכנות ("זמנים מודרניים"); יוחנן להב שהיה ראש כתבים בשנים הקשות ביותר; שלמה שמגר, צפוני שומרון וסמי גרינשפן מבכירי עורכי החדשות; זיסי סתווי שהקים מדור ספרותי לתפארת.

  הרשימה ארוכה מלמנות כאן את כולה: אביעזר גולן, אדם ברוך, צבי קסלר, רם אורן, יחזקאל אדירם, אריה אבנרי, עמוס קינן, סילבי קשת, חיים חפר, דידי מנוסי, בועז עברון, עמנואל אלנקווה, יחזקאל המאירי, שבתי פורטנוי. גם שמו של בעל אתר זה נמחק מן המוסף.

לשניים מבכירי הוותיקים ניתנה פינה כלשהי במוסף – שלמה נקדימון ואיתן הבר.

יש להניח כי סיפור תולדות העיתון מעניין את רוב הציבור כשלג דאשתקד. אך המוסף הזה צריך לעורר את המחשבה בלב קוראי העיתון מה מידת האמינות שאפשר לייחס למידע המתפרסם ביתר עמודי העיתון.

את ההיסטוריה אי אפשר לשכתב במדינה דמוקרטית.  השבח לאל שקיימת הוויקיפדיה העברית שתפוצתה הולכת ועולה מול תפוצתו היורדת של "ידיעות אחרונות".

החלטתי איפה להביא את הסיפור האמיתי כפי שהוא מופיע בוויקיפדיה. הסיפור האמיתי על תולדות העיתון מופיע בערכים "ידיעות אחרונות", "דב יודקובסקי" ו"מאבק ידיעות אחרות בחדשות".
הערכים מובאים פה ללא שינוי או תיקון משמעותיים, פרט לשינוי סדר וקיצורים טכניים. הוספתי גם הערות בסוגריים מרובעים לצורך הבהרה. הוספתי גם כמה כותרות ביניים לנוחיות הקריאה.

הואיל והוויקיפדיה פתוחה לעריכות ושינויים אני מציין כי הגרסות של הערכים שאני מצטט כאן הן מן ה-14.12.09 והנוסח המלא שלהן שמור אצלי.

זאב גלילי

תולדות "ידיעות אחרונות" על פי הוויקיפדיה

ידיעות אחרונות הוא עיתון ישראלי היוצא לאור החל מ-11 בדצמבר 1939. מאז שנות השבעים הוא העיתון הנמכר ביותר בישראל. ב-15 בפברואר 1948 עזבה את העיתון קבוצה גדולה של עיתונאים בראשות העורך עזריאל קרליבך, ויצרה עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב" (לימים מעריב). בעקבות צעד זה נקלע "ידיעות אחרונות" למצוקה, ונאבק על קיומו. תפוצת "מעריב" המתחרה הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" הייתה קרובה לאפס, וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים. עד היום מצביעים בני המשפחה על מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו.

 

עורך בתואר ועורך בפועל

בעל העיתון, יהודה מוזס, מינה את הרצל רוזנבלום [מחותמי מגילת העצמאות] לעורך. הוא כיהן בתפקיד זה במשך 38 שנים רק בתואר, ועסק בעיקר בכתיבת מאמרים ראשיים.

 העורך בפועל, היה דב יודקובסקי אשר נשא את התואר "מרכז מערכת". יודקובסקי היה ניצול שואה, בן דוד רחוק של יהודה מוזס, שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית [בתקופת הפוטש של מעריב]. הוא נקרא לסייע בשיקום העיתון ומילא תפקיד מכריע בעיצוב דמותו ובהפיכתו ל"עיתון של המדינה". על מפעלו זה זכה בפרס ישראל לתקשורת. כשקיבל יודקובסקי לידיו את שיקום "ידיעות אחרונות" נראו הסיכויים להצלתו מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".

 

הרצל רוזנבלום. עורך בתואר ולא בפועל.

עיתון של משכתבים

האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים המעולה של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כשרוניים נוסח "מעריב". על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות", את הדברים הבאים בכתב העת "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006): פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: אצבעותיהם הפכו זבל לזהב. – "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006) יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית פעלה כך ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן, שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר.

מוכר עיתונים 1945 בתל אביב

איתור משכתבים טובים

הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושיכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; [רם אורן שהיה עורך המגזין היומי] ויורם וידן ששימש כסגנו; זיסי סתוי שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך). עורכים וכותבים אחרים שעבדו במהלך השנים ותרמו לעיצוב לשון העיתון: אהרון בכר, אורי סלע, המשורר דוד אבידן, משה טריוואקס (לימים מו"ל בעל הוצאת מטר), עמנואל בר קדמא, שייקה לויט, אהרון וייס, ועוד רבים.

כת ידיעות אחרונות בפריז וחתן פרס נובל אלי ויזל ויקיפדיה עולמית Вени Марковски

ה"דסק" כספינת דגל

ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה – מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989. המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסרוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים. כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה. תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו. רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד. טורים אלה היקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו. במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים אינספור: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן פורת, אראל גינאי, זאב בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזל (בפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו.

הדרך לפיסגה

חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש ממש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הסיסמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע.

הדחתו של יודקובסקי

בשלהי 1985, בעת ש"ידיעות אחרונות" היה נתון בעיצומו של המאבק ב"חדשות", ניחתה עליו מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נוח מוזס שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה. בחלוקה הפורמלית בין מוזס ליודקובסקי היה מוזס אחראי על ההנהלה והפצה ויודקובסקי היה אחראי על המערכת. בפועל יודקובסקי היה מעורב גם בענייני הניהול ומוזס היה מעורב עמוקות בענייני המערכת. הוא השתתף מדי יום בישיבת המערכת היומית, תרם רעיונות, השיג קשרים בצמרת השלטון, גייס כשרונות, ויצר יחד עם אשתו פולה את האווירה המשפחתית שאפיינה את "ידיעות אחרונות". כמה ימים לאחר מותו של מוזס כינס יודקובסקי את היורשים, שמעולם לא היו מעורבים בענייני העיתון, צאצאי ילדיו של המייסד יהודה מוזס. אלה היו: עודד מוזס בנו של אלכסנדר, מימי מוזס (אשת יצחק נופך-מוזס בנה של חמדה נופך-מוזס) וזאב מוזס בנו של מאיר מוזס. הוא הקים דירקטוריון שמינה אותו לעורך. מינוי זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מילאו, לדבריו, הבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו של ורדי (שנעשתה במפתיע) גרמה לזעזוע קשה בעיקר בדסק החדשות (שוורדי עמד בראשו מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב). את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב. מיום מותו של נוח מוזס ועד הדחתו מהדירקטוריון והתפטרותו מעריכת ידיעות אחרונות בשנת 1989, היה יודקובסקי טרוד במלחמת הירושה על העיתון. מולו התייצב ארנון (נוני) מוזס שבאורח הדרגתי העביר לצידו את בני דודיו עד שהשיג רוב בדירקטוריון להדחת יודקובסקי. באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון. [ ב-1989 הודח יודקובסקי מראשות הדירקטוריון של העיתון  והוא החליט להתפטר מתפקיד העורך ועבר לעריכת "מעריב" במקומו מינה נוני מוזס את משה ורדי לעורך . בתקופת ביניים, בת שלוש שנים, בה הושעה עקב העמדתו לדין על האזנת סתר, כיהן בתפקיד עורך אלון שלו שלאחר פרישתו חזר ורדי לערוך את העיתון]

 לאחר פרישתו של ורדי מכהונת העורך הראשי, מונה לתפקיד איש הטלוויזיה רפי גינת. במחצית 2007 מונה שילה דה בר [בוגר קורס עורכי החדשות שניהל זאב גלילי – ז.ג.]כעורך הראשי של העיתון.

המאבק שהביא להבסת "חדשות"

ב-4 במרץ 1984 קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה חדש, העיתון "חדשות" שהוקם על ידי עמוס שוקן. לשם ההתמודדות מונה זאב גלילי לראש הכתבים, וזה גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים. המאבק ב"חדשות" והבסת המתחרה החדש הייתה פעולתו האחרונה של יודקובסקי שייצבה סופית את מעמדו של ידיעות אחרונות כעיתון הכמעט יחיד השולט בתקשורת הכתובה. עצשןךהמאבק בין "ידיעות אחרונות" לחדשות המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות" הוא מהמאבקים הבולטים בתולדות העיתונות בישראל, והוא הסתיים בסגירתו של "חדשות", לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו. כשהופיע הגיליון הראשון של "חדשות", ב-4 במרץ 1984, היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה". תפוצתו הייתה כ-500 אלף גיליונות בימי שישי ונמצאה בקו עלייה. המתחרה ההיסטורי, "מעריב", נחלש מאוד, ותפוצתו הלכה וירדה. חרף עוצמה זו, הופעתו של "חדשות" עוררה חששות לא מעטים ב"ידיעות אחרונות". בעיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה "מעריב" העיתון הנפוץ במדינה, ו"ידיעות" השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה ל"ידיעות" מה ש"ידיעות" עשה בדור הקודם ל"מעריב".

עיתון חדשות המתחרה שהובס

הצלחת מקומוני שוקן

היה יסוד לחשש הזה, בין היתר נוכח הצלחתו הגדולה של עמוס שוקן, המייסד והבעלים של "חדשות", ברשת המקומונים שהקים בסוף שנות השבעים. זה התחיל במקומון ירושלמי, "כל העיר", נמשך במקומון התל אביבי "העיר", ועד מהרה נפרשו מקומונים בכל ישראל. תחילה נועדו המקומונים לתת תשובה לבעיית המחיר הגואה של מודעות בעיתונות הארצית ובראשה "ידיעות אחרונות". בעל חנות רהיטים בנהריה שפרסם מודעה ב"ידיעות" נאלץ לממן במחירה גם את עלות הנייר וההפצה של עיתון המגיע גם לאילת. המקומונים אפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. לאחר שהוקמו מקומונים בכל ישראל יכלה רשת שוקן להציע מודעות זולות ואפקטיביות גם למפרסמים ארציים. מה שהחל כאיום מסחרי בתחום הפרסום הפך להיות איום גם בתחום העיתונאי. קבוצת צעירים, בראשות יוסי קליין, שהקימה את "כל העיר" הירושלמי, הצליחה להפיק עיתון מעולה. מהמקומון הירושלמי נשבה רוח של סגנון חדש, צעיר, רענן ומקורי. הצלחתו של "העיר" התל אביבי, בעריכתו של חנוך מרמרי, לא הייתה פחותה מזו של "כל העיר". על בסיס הצלחה זו החליט עמוס שוקן להקים את "חדשות". בראיון לירון לונדון אמר שוקן כי לא התכוון להוציא עיתון "צהוב", אבל עורך "חדשות", יוסי קליין, אמר בכנס של איגוד המפרסמים, במלאת שנה ל"חדשות", כי העיתון רצה לזנב ב"ידיעות" ולקחת ממנו את שכבת הקוראים מלמטה, ולכן ערך עיתון רעשני.

"ידיעות אחרונות" במשבר

בתקופה שבה הופיע "חדשות" היה "ידיעות אחרונות" בשיא הצלחתו הפיננסית, אך היה שרוי במשבר בתחום המערכת. דור המייסדים של שנות ה-40 פרש ברובו לגמלאות או הלך לעולמו. דור הבונים הוותיקים של שנות השישים כבר היה מבוגר ועייף. אנשי דור הוותיקים – שייקה בן פורת, שלמה נקדימון, איתן הבר, אריה אבנרי, אורי פורת, יחזקאל אדירם ואחרים – לא הולידו יורשים בצלמם ובדמותם. כל אחד מהם המשיך לתרום את תרומתו, אך העיתון עמד בפני שוקת שבורה כשנדרש לסקר את האירועים השוטפים: ביטחוניים, מדיניים, כלכליים ופליליים. בשנות ה-70, כש"ידיעות אחרונות" החל לגבור על "מעריב" בתפוצתו, הוא גייס עיתונאים מאמצעי תקשורת אחרים, גיוס שהגדיל את הוצאות השכר של העיתון. משנות ה-80 ואילך החליטו דב יודקובסקי ונח מוזס שלא לקלוט עוד עובדים חדשים. העובדה שהעיתון הצליח כל כך, ולמעשה לא היו לו מתחרים, הצדיקה החלטה זו.

תחילת המאבק

כשהופיע "חדשות", עם צוות של כותבים צעירים וזריזים ועורכים מצוינים, בוגרי המקומונים של "רשת שוקן" וכן רבים מבוגרי גלי צה"ל, מצא עצמו "ידיעות אחרונות" ללא חיילים. העיתון המשיך להיות "העיתון של המדינה" מבחינת קשריו עם מקורות האינפורמציה. אך לכיסוי חדשותי שוטף של אירועים ביטחוניים, פליליים וכלכליים, לא נמצאו אנשים צעירים ונמרצים. גם בתחום הצילום, שהלך ותפס מקום מרכזי בכיסוי החדשותי, היה ל"חדשות" יתרון גדול – כתריסר צלמי פרילנסר צעירים הביאו תמונות סקופ מצוינות. ל"ידיעות" היו רק שני צלמים במשכורת מלאה. בירושלים הסתייע העיתון בשירות של סוכנות הצילומים "זום", שנתנה שירות גם לגורמים אחרים. בנסיבות אלה החליט דב יודקובסקי להוציא את זאב גלילי מדסק החדשות ולמנות אותו ב-1 במאי 1985 לראש כתבים, במקומו של חיים צור, ראש כתבים ותיק שהיה במצב בריאותי רופף שהגביל את שעות עבודתו. חיים צור מונה לאומבודסמן של העיתון. זמן קצר לפני הופעת הבכורה של "חדשות" יזם משה ורדי, שעמד בראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", פעולה שבאה לקדם את פני הרעה. ל"ידיעות אחרונות" נודע כי "חדשות" עומד להופיע כעיתון שכל עמודיו מודפסים בצבע. בכך הלך בעקבות היומון האמריקני USA Today, שאמור היה להיות עיתון מודפס המתחרה בטלוויזיה. ל"ידיעות אחרונות" לא הייתה אז מכונת דפוס המסוגלת להדפיס תמונות צבע על נייר עיתון רגיל, אך הייתה לו מכונה המסוגלת להדפיס תמונות צבע במוספים על נייר כרומו. ורדי הצליח להתאים את המכונה הזו להדפסה על נייר עיתון, וכך הופיע "ידיעות אחרונות" כשחלק מעמודיו מודפסים בצבע, והקדים בכך את "חדשות".

אסטרטגיית המאבק של "ידיעות אחרונות"

יודקובסקי נתן לגלילי יד חופשית לפעול לפי הבנתו, כדי להתחרות בעיתון החדש – סמכות כספית כמעט בלתי מוגבלת בקביעת גובה התשלום לכותבים ולצלמים, סמכות להעביר אנשים מתפקיד לתפקיד וכדומה. סמכות אחת לא ניתנה : גיוס אנשים חדשים כעובדים קבועים. סמכות זו נמנעה מגלילי הן משיקולי תקציב והן משיקולים אסטרטגיים של יודקובסקי, שנטל על עצמו לגייס את הכשרונות הבולטים של "חדשות" ובכך לערער את היתרון העיקרי שלו. בהיעדר אפשרות לגייס כתבים וצלמים חדשים החליט גלילי על אסטרטגיה שתביס את "חדשות" בנקודה שבה היה לידיעות יתרון בולט על "חדשות": האמצעים הכספיים. בשלב ראשון הקים גלילי מערכת הפקה שפעלה מלשכתו, שכללה קבוצה של סטודנטים ופעלה 24 שעות ביממה במשך כל ימות השנה. המפיקים היו חסרי ידע בסיסי בעיתונאות, והם למדו את המקצוע תוך כדי עבודה. את המחסור בידע מילאה ההתלהבות והמסירות שלהם, במסגרת שגם תגמלה אותם כראוי מבחינה כספית וגם יצרה אווירה משפחתית חמימה. לרשותה של מערכת ההפקה עמדה מערכת קשר משוכללת (מכשירי מוטורולה וגם כמה פלאפונים שהיו אז יקרי המציאות ועלו כ-7,000 דולר ליחידה). כמו כן הותקנה מערכת האזנה כלל ארצית שעקבה אחרי רשת קשר הרדיו של משטרת ישראל (באותה תקופה הדבר היה מותר מבחינה חוקית). מערכת זו אפשרה לשלוח לכל אירוע כתבים וצלמים, שהגיעו למקום יחד עם השוטרים ולפעמים לפניהם. במקביל גייס גלילי שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים – חלקם פעלו באורח סמוי (נתן רועי מ"דבר" , כרמלה מנשה מקול ישראל.

חלוקה למחוזות

הארץ חולקה לארבעה מחוזות, שבראש כל אחד מהם הועמד עיתונאי שהיה אחראי להפעלת כל הכתבים והצלמים באזורו. בחיפה מונה אריה קיזל, כתב צעיר בן 22, שהובא מ"מעריב" לשמש ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בחיפה והצפון (כיום ד"ר להיסטוריה מאוניברסיטת חיפה). בבאר שבע מונתה כתבת צעירה, תמר טרבלסי, על כל אזור הדרום עד אילת. בירושלים מונה צבי קסלר, מן הוותיקים והבכירים בעובדי העיתון. בראש אזור תל אביב והמרכז עמד גלילי וצוות ההפקה שלו. בכל אחד מן הסניפים הוקמה מערכת הפקה והאזנה מקבילה לזו של תל אביב, כשהפעילות בין הסניפים מתואמת במערכת הקשר וגם בתקשורת מחשבים פנימית שהתאפשרה מהרגע שבו עבר העיתון תהליך מחשוב. הפעילות המתואמת בין הסניפים הניבה תוצאות רבות בתחום השגת סקופים, סיפורים ותמונות בלעדיות. היה לה יתרון מסוים על הפעלת כתבים ותיקים, מוכשרים ומנוסים ככל שיהיו, משום שכתב שטח האחראי לתחומו אינו שש לשתף פעולה עם חבריו למקצוע. נוסף על כך גויסו שורה של צלמי עיתונות אשר החלו לעבוד באופן מלא ובלעדי עם "ידיעות אחרונות" ונתנו יתרון ממשי לעיתון. כך למשל באזורים רחוקים כמו הצפון והדרום פריסה זו הוכיחה את עצמה בהשגת תמונות בלעדיות ובהגעה מהירה למקום ההתרחשות. הפעילות המתואמת הזו הביאה לכך שגם לאחר מכן, עם קיומו של קורס העורכים שניהל זאב גלילי הגיעו מועמדים כמו שילה דה-בר ואחרים כמו רון ירון לסטאז' בשטח כדי ללמוד על דרך עבודת העיתון. היה זה שנים רבות לפני שהשניים מונו להיות עורך העיתון וסגנו.

טקטיקה עיתונאית

פותחה שיטה לאיתור מהיר של כתובתו של כל אדם, ובמקביל גם לאתר קרובי משפחה שלו. כך, למשל, כאשר נודע מעשהו של מרדכי ואנונו הגיעה מערכת ההפקה לתריסר קרובי משפחה (ובאמצעותם לידידים ומכרים) ובתוך שעות מעטות התקבל פרופיל מלא של האיש. לכל אירוע הגיעו הכתבים והצלמים יחד עם המשטרה ולעתים לפניה. דוגמאות אחדות: הכתבת נחמה דואק נשלחה לסקר לכידתו של רוצח שנמלט מן הכלא והסתתר בדירה בבת-ים. בקשר הודיעו שוטרים כי הגיעו לבית, אך כשהיא הגיעה לדירה ונקשה על דלת הדירה בה התגורר הרוצח התברר כי השוטרים עדיין בדרך. בפרשת רצח מלה מלבסקי הגיעו כתבי העיתון וצלמיו לפנצ'ריה בוואדי ג'וז שבירושלים, שבה החליפה הרוצחת, חוה יערי, את צמיגי מכוניתה כדי לטשטש את עקבות מעשיה, לפני שהמשטרה אפילו ידעה על המקום. קצין צנחנים שהיה מעורב בהברחת סמים בקולומביה אותר בישראל רק על סמך כינויו של האיש שהעביר רון בן ישי שנשלח לקולומביה. באותן שיטות אותר וצולם האיש שנשלח על ידי תת-אלוף רמי דותן (שהורשע בקבלת שוחד במסגרת תפקידו בחיל האוויר) לרצוח את בנו של מאיר פעיל, שחשף את מעלליו.

מידע פנימי

היו גם שיטות פעולה בדרכים הישנות והטובות אך במסגרת מרוכזת. בין היתר היה "גרון עמוק" במגן דוד אדום, שדיווח מיד על כל תאונה או פיגוע. כך הגיעה לעיתון הידיעה על פציעתו האנושה של המו"ל נח מוזס, מול בית "ידיעות אחרונות", לפני שמשפחתו ידעה על כך. אותו מקור דיווח על הפיגוע בראס בורקה שבסיני, שבו נרצחו שבעה ישראלים בידי חייל מצרי הלוקה בנפשו. הדבר היה במוצאי חג השבועות, והידיעה הגיעה כמה שעות לפני שהייתה ידועה במערכת הביטחון ובחדר המצב במשרד החוץ.

השגת סקופים

סקופ פירושו ידיעה שבה הקדים העיתון את האחרים או שאין לאחרים כלל, ו"ידיעות אחרונות" פעל כדי למנוע סקופים מהמתחרים. הדבר מומחש בפרשת בריחתו של אסיר עולם הרצל אביטן, שהורשע בכמה מעשי רצח, בהם שני מעשי רצח בתוך הכלא. אביטן ברח מכלא באר שבע ביום שישי ונעלם. הוא התגלה רק ביום ראשון בבוקר על ידי מחסום משטרתי ביציאה מבאר שבע אך הצליח להימלט. הכתב בבאר שבע, צביקה אלוש, גילה שאביטן מצא מקלט במשך השבת בבית משפחה באר שבעית עליה השתלט באיומי אקדח. הכתב ראיין את המשפחה והוציא ממנה את סיפורה. כדי למנוע מאמצעי תקשורת אחרים להגיע אף הם לסקופ זה, הוצע למשפחה בילוי סוף-שבוע במלון בתל אביב. הם שמחו על ההצעה ובאו למלון, ורק למחרת התראיינו לאמצעי תקשורת אחרים. אותה שיטה ננקטה כמה פעמים. המקרה הבולט ביותר היה בעניינו של עיזאת נאפסו, חייל צ'רקסי שישב בכלא שנים רבות על לא עוול בכפו עד שיצאה צדקתו לאור והוא שוחרר. כתב "חדשות", מנחם שיזף, היה עמו בקשר תקופה ממושכת ועמד לקבל ממנו סיפור בלעדי. "ידיעות אחרונות" שלח את ראש המערכת בחיפה והצפון אריה קיזל לכפר קמא, כפרו של נאפסו. שם הוא הביא ראיון בלעדי עם גרושתו של נאפסו וכן תמונות בלעדיות של החתונה של השניים אשר יום אחריה נעצר הקצין הצ'רקסי בביתו. מאוחר יותר הובא נאפסו עצמו לחדר במלון, ושם קיבל הצעה כספית גבוהה, שלא יכול לסרב לה. השיטה האמורה הביאה סקופים מדי יום ביומו. לא חלף יום בלי סיפור או צילום בלעדי בכל התחומים. כך למשל הושגה תמונת הסקופ של היד ששלף ואנונו לעיני הצלמים (בה גילה את פרטי חטיפתו) הודות לכך שסביב בית המשפט הוצבו צלמים במספר גדול כל כך ששום אמצעי תקשורת אחר לא יכול היה להתחרות בה.

הפילוסופיה ניהולית של ידיעות

היתרון הבולט של "ידיעות אחרונות" על "חדשות" בכל התקופה היה התרבות הארגונית שהנהיגו יודקובסקי ומוזס בעיתון. לכל אחד מהעובדים הייתה הרגשה שזה הבית שלו ושלעולם לא יטשו אותו. עבדו בעיתון אנשים בקשת הגילים מעשרים ועד שמונים. איש לא נשלח לפנסיה. עשרות שנים לא פוטר אפילו עובד אחד (כולל עובדים שנתפסו בפלילים). העיתון העניק לעובדיו גם מעין ביטוח רפואי ופיננסי. התרבות האירגונית של "חדשות" הייתה הפוכה. זה היה העיתון הראשון בישראל שהעסיק אנשים בחוזים אישיים ולא על פי הסכם קיבוצי. נמנעה מהם הגנה של אגודת העיתונאים והיכולת להתארגן ולשבות. השכר של רוב העובדים (פרט לקבוצה נבחרת שבצמרת) היה נמוך. בתשע שנות קיומו עבדו בחדשות כ-800 עיתונאים. מספר זה מעיד על רמת תחלופה גבוהה במידה בלתי סבירה, הפוגעת ביכולתו של הארגון לתפקד.

פגיעה באתיקה

העסקת כתבים לא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כתבים החוששים למקום פרנסתם ומבקשים להצליח בכל מחיר, אכן עושים זאת בכל מחיר. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבנה נהרג בתאונה והיא תרמה את אחד מאבריו להשתלה. הוא נטל מהמשפחה בטענות שווא את תמונת המנוח, והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות". בעקבות פרשה זו חוקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם אברים בלי הסכמת המשפחה. הייתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף דו"ח תנועה שהעיד כאילו קצין משטרה בכיר נסע במהירות מופרזת. הידיעה וצילום הדו"ח המזויף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת. אותה כתבת מסרה סיפור בדוי לחלוטין על הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והדבר פורסם בכותרת ראשית.

העריקה הגדולה מ"חדשות"

הכישלון העיקרי של "חדשות" מבחינה עיתונאית היה בעמודי החדשות. בחלקים המגזיניים היו לעיתון הישגים לא מעטים ונחשפו בו הרבה כישרונות מבריקים, אך אלה לא יכלו לסרב להצעות שהוצעו להם לעבור ל"ידיעות". על עובדים אלה שערקו לעיתון המתחרה אמר עמוס שוקן לירון לונדון: "…דב יודקובסקי , עורך ידיעות, הזמין אותם לסוויטת המנהלים בעיתונו עם השטיח מקיר אל קיר, והם הלכו אליו… דב הוא איש אינטליגנטי מאוד שהתחיל את השיחה במחמאות לכתיבתו הנהדרת של המחוזר ואחר כך, אחרי שהחניף לאגו שלו, אמר את המשפט 'לא חשוב כמה אתה משתכר, אשלם לך כפליים , או פי שלושה או ארבעה'." ואכן, אט אט עברו הכשרונות הגדולים של "חדשות" ל"ידיעות אחרונות": רונית ורדי, שוש מימון, אביבה שאבי, ענת טל שיר ולבסוף יגאל סרנה, שהיה מהבולטים בעיתונאי "חדשות". כשבאו ל"ידיעות" הם חשבו שנקראו להציל את העיתון. מה שלא ידעו הוא שיותר משיודקובסקי רצה אותם ל"ידיעות", רצה לגרוע אותם ממצבת העובדים של "חדשות".

סוף המאבק

כשנסגר "חדשות" הייתה תפוצתו היומית כמה עשרות אלפים, ו"ידיעות" עלה ל-600 אלף עותקים בימי שישי. כשהופיע "חדשות" הוא נחשב לבשורה גדולה. תשע שנים לאחר מכן התברר כי זהו אחד הכישלונות הגדולים של התקשורת הישראלית, כישלון שעלה למו"ל שלו, עמוס שוקן, עשרות מיליוני דולרים והביא לשעבודו להלוואה של נוני מוזס לשנים רבות. "חדשות", שנכנס לתקשורת הישראלית עם ציפיות רבות נסגר בקול דממה דקה, אך ההשפעה שהותיר על עולם התקשורת היא רבה. בעקבותיו הלכו כל העיתונים והפכו את העיתונאים לעובדים בחוזים אישיים, שאינם מאורגנים בהסכם קיבוצי, ותהליך ה"הצהבה" של העיתונות בישראל הואץ.

לאחר ההדחה

לאחר הדחת יודקובסקי מעריכת העיתון ב-1989, התמנה לעורך משה ורדי, בנו של הרצל רוזנבלום. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" לסירוגין עד לנובמבר 2004 אז פרש לגמלאות. (בתקופת ביניים בת שנתיים בה פרש ורדי ממעריכת העיתון – בעקבת החקירות והמשפט של האזנות הסתר – כיהן אלון שלו כעורך העיתון –ז.ג.)

תגובות

ירון לונדון // 15 דצמ', 2009 בשעה 11:30 am

זאב, יקירי, 18 שנה עבדתי ב"ידיעות" וגם היום, לאחר פרישתי לגימלאות, עודני מפרסם רשימה שבועית ב"דיעות", אך רשימתך הבהירה לי שכמעט דבר לא ידעתי על מקור פרנסתי (לא מקור פרנסתי הבלבדי, לרווחתי). סיפור מרתק. ידידך.

 אחד מהציבור // 18 דצמ', 2009 בשעה 11:31 am

ההנחה כי סיפור תולדות העיתון מעניין את רוב הציבור כשלג דאשתקד, אכן הוכיחה את עצמה. איפה שהוא באסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי זה הפסיק לעניין. סורי…

 צבי לביא // 18 דצמ', 2009 בשעה 2:12 pm

לזאב שלומות, שמחתי לקרוא בשקיקה את סיפור ידיעות מהזווית שלך. רוב הפרטים המהותיים היו ידועים לי מהעבודה הרצופה בשטח ומבדיקותי במהלך נפילתו של מעריב. אכן תרומתך מאחורי הקלעים היתה כבירה, אבל לוטה בערפל מתוקף הנסיבות ובהחלט ראויה להארה ואף להעמקת התובנה המקצועית שצברת לשם לימוד והפקת לקחיה האקטוליים. גם המאמץ להחזיר ליודקובסקי את כבודו מובן וטבעי מצדך, אבל לטעמי מוגזם. לפחות כשהוא נעשה על חשבון גימוד תרומת נוח מוזס למהפך מול מעריב, שמוצנעת בסקירתך. המודיעין כפי שאספתי בשנות ה-70 מצביעות רק לטובת מוזס, ולרעת ראשי מעריב. הם קבלו אותו אבל התעלמו מהנתונים שהבאתי כאילו חיו על כוכב אחר. במו ידיהם כרתו את הענף עליו ישבנו אז. אינני כופר במאמצים שהשקעתם בפרסומים בלעדיים, וגם בקטע הזה נראה לי שהערכת תרומתם במבחן התוצאה מוגזמת. זאת, אולי, בגלל השקפת העולם השמרנית של העושים במלאכה, מהזווית הצרה של הסיר שבו הם מבשלים, והטעות האופטית באיתור הצרכים והרגלי הצריכה האמיתיים של צרכני התקשורת. בסוף שנות ה-70, אתם כמו מעריב וחדשות, נערכתם למלחמה הקודמת. תקופת המפנה מתאפיינת יותר בהשתלטות הרדיו והטלוויזיה על המדיה וצרכניה. חשיבות הסקופים והתמונות הבלעדיות בדעיכה. שם המשחק החדש הוא שיווק. באסטרטגיה הזאת נוח מוזס היה הכוכב. אין בלבי ספק שהמערך המקצועי של דוב ידע לנצל את פריצת הדרך של נוח ובלעדי המערך הזה לא היה המשך לתעוזה המבריקה של נוח. אבל זה טבעו של צבא שנבחן קודם כל על פי מצביאו. בידיעות אחרונות היה דוב רק ראש מטה מעולה. על משקלו הסגולי האמיתי עמדנו במעריב כשמקסוול רכש אותו בתקווה שיצליח לשקם את העיתון. הרבה רוח הוא עשו הוא ואדם ברוך ואף לא טיפת גשם. "הוא מחזיק בכספת שלו את נוסחת הקוקה קולה", הלך שמו לפניו, ובפועל התגלתה בקושי כחיקוי של טמפו-קולה. במבט לאחור תהיתי אז ביני לבין עצמי, איפה היו ידיעות ודוב אלמלא הדינמו של נוח מוזס? מקסוול נתן לדוב את המנדט והכסף אבל מקסוול היה תפאורת קרטון ובטח לא מוזס צבי לביא

יונתן שלונסקי // 24 דצמ', 2009 בשעה 11:24 am

"ידיעות אחרונות" מבזה את עצמו בנושא דב יודקובסקי בגיליון החגיגי של "ידיעות אחרונות", במלאת 70 שנה להיווסדו, נעדר שם אחד: דב יודקובסקי. העורך העכשווי והמשנה שלו לא טרחו להזכיר את השם. נוני מוזס – הזכיר אותו בצורה שולית-שבשולית. זו לא רק חוצפה ישראלית של עורך העיתון כיום והמשנה שלו, אשר חוץ מלהוריד את העיתון בכל המובנים – מהתוכן ועד התפוצה – לא מסוגלים, כנראה, לדבר. זו גם גישה חנפנית-עד-בחילה לאיש, שכיום עומד בראש העיתון. ובכן, דב יודקובסקי היה לאורך שנים רבות – וקריטיות – העורך של "ידיעות אחרונות", ולא נח מוזס או מישהו אחר. הוא הוביל אותו מהיותו "צהוב" עד היותו הראשון בתקשורת, העיתון של המדינה. יודקובסקי קבע הכל: אסטרטגיה כוללת ומאוזנת; תכנים; קצב נכון; צורה ועיצוב. הוא הביא לעיתון – וקידם – דור חדש של כותבים. ביניהם: ישעיהו בן פורת, עמוס קינן, חיים חפר, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת ועוד. שלא לדבר על אביעזר גולן, איתן הבר, אראל גינאי ועוד. הוא עיצב את כולם יחד. הוא העמיד דור חדש ודינאמי של עורכים, שסייע לו לעצב את "ידיעות אחרונות" לפי שפת העיתונות שלו. הוא הביא לעיתון קהלים חדשים: חיילים וסטודנטים. הוא הביא את עדות המזרח, בלי לדחוק את האחרים. דב יודקובסקי, במו ידיו, עיצב מן היסוד עיתון חדש ודינאמי: בתפיסתו, בגישתו – ובהגשתו, בתרגומו לשפתם של כולם. הוא עמד מול כל "הגדולים" של מעריב: דיסנצ'יק, רוזנפלד, שניצר, ז'ק וגלעדי [קרליבך נפטר] – ויכול להם. אני אומר לכם באחריות מלאה, ומתוך ידיעת החומר [עבודה של שנים ב- 2 העיתונים]: העיתונאי החשוב ביותר בתקשורת הישראלית הוא דב יודקובסקי – ולא אחר. הוא נתן את הטון לעיתונות המתחדשת, שכל-כך התאים לתקשורת הישראלית החדשה. מקומו של דב יודקובסקי בעיתונות ובתקשורת הישראלית לא תלוי בכמה כותבי-פינכה ב"ידיעות אחרונות" – העיתון שהוא העמיד על רגליו ובזכותו הגיע למעמד העיתון של המדינה. ולא רק הם. פרט לאיתן הבר, שהזכיר את מקומו המרכזי של דב יודקובסקי בתוכנית ברשת ב', לא שמעתי איש מבין העיתונאים שהוא "עשה" – אשר יצא לתקן את הסילוף שהפיצו בגיליון החגיגי של "ידיעות אחרונות". לא שמעתי איש, שהעיר על השמטת שמו מרשימת בוני "ידיעות אחרונות". חבל. גלוי נאות: דב יודקובסקי פיטר אותי מ"ידיעות אחרונות".

משה נגבי

 לזאב גלילי שלום רב,  יישר כוח על מאמרך בעניין הזיוף ההיסטורי בגליון 70 השנה ל"ידיעות". מאמר מרתק שהפצתי לכל חברי וגם ישמש אותי בשיעורי. אגב – היו בגליון ה-70 גם גילויי בורות מחפירים – למשל, התובע במשפט אייכמן נושא את השם קלאוזנר… בהערכה רבה,

אלמוני

 25 דצמ', 2009 בשעה 12:41 am התגובה של יונתן שלונסקי הופיעה לראשונה בבלוג שלו ב"קפה דה מרקר'/ על דבריו הגיב אלמוני בדברים הבאים: "ב-15 ליוני 1992 התקיימה במסעדת "טוקסידו" ביפו מסיבה לותיקי העיתון. רשמתי לעצמי ביומן האישי שניהלתי במשך שנות עבודתי את המילים הבאות: "אף אחד לא הזכיר את דב יודקובסקי עד שבא הבדרן מוני מושונוב ואמר בבדיחת הפתיחה שלו משהו על דב שעבר ל"מעריב", ניסה לעשות "ידיעות אחרונות" חדש – וגמר בחוץ. דגש על "גמר בחוץ". מסביב לשולחנות הקפידו לצחוק. "כך חולפת תהילת עולמם של אלה שהלכו. הלך כמו שהלך, תלך כמו שתלך – שום דבר לא צריך לשלול מאנשים שעיצבו את העיתון הנפוץ ביותר במדינה את ההערכה המגיעה להם. מבחנה של חברה שהיא זוכרת ומשמרת השגים של אנשים – גם חרף מחלוקות". .    

סילוקו של מאיר עוזיאל ממעריב הוא ציון דרך בעיתונות הישראלית. אינני אומר זאת כי הוא חבר שלי ואני אוהב אותו. גם לא מפני שמגיעה לו זכות ראשונים של העורך והמייסד של "מקור ראשון".

האמירה שלי היא פרי ניתוח מפוכח של התמורות שעברה העיתונות בשלושים השנים האחרונות. מאיר עוזיאל הוא אולי המוהיקני האחרון של תקופה. בלכתו ממעריב נטל עמו עוזיאל את השלולית החביבה שלו עם צפרדעיה. הוא השאיר מאחוריו ביצה ממאירה, שורצת יתושים, ולא רק במעריב.

" מה זה עיתון"

כנקודת פתיחה לדיון אביא ציטוט ממאמר שכתב המייסד והעורך הראשון של " מעריב" , ד"ר עזריאל קרליבך, בשנת 1958. המאמר נכתב בתגובה לדברים שאמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב" .

על כך כתב קרליבך: " אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים "זולים"… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … כל הניסיונות האלה נכשלו. הקהל שלנו לא קיבל את העיתונים האלה… הקהל הזה רואה בעיתון יותר מעסק… הוא קורא בו מאמרים ולא דברי טפלות … ועיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך" .

מעריב כעיתון ציוני

בתקופה שבה נכתב מאמר זה היה " מעריב" העיתון הנפוץ במדינה. במידה רבה תודות לגאוניות מייסדו ועורכו. עזריאל קרליבך היה בעל כשרון כתיבה מדהים שדבריו נקראים בשקיקה עד היום (למשל הספר " הודו" המוסיף להימכר). הוא היה בעל השכלה חובקת עולם – גם בעל תואר דוקטור, גם מוסמך לרבנות. אך מעל לכל היה מעריב עיתון ציוני שנתן ביטוי לרחשי הלב הציוניים של כלל הציבור בארץ.

במושגים של היום " מעריב" היה עיתון " ימני" . כל הצמרת שלו היתה " ימנית" . קרליבך עצמו החל את הקריירה העיתונאית שלו בארץ בעיתון " הצופה" . הצוות שאסף סביבו היה ברובו הגדול מיוצאי העיתונות הרביזיוניסטית ששלטה בתקשורת בשנים של טרם מדינה. עם אלה נמנו אישים כמו אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, משה ז"ק, שלום רוזנפלד, ורבים אחרים.

וגם " ידיעות" ציוני

" ידיעות אחרונות" , שבאותה תקופה קרטע הרחק מאחורי " מעריב" , גם הוא היה עיתון ציוני. עורכו בפועל, דב יודקובסקי, (ייבדל לחיים) היה גם הוא איש תרבות, משכיל אנין טעם ובעל עקרונות מוסריים. הוא נתן ביטוי לכל העמדות וההשקפות, אבל עם קו אדום ברור שאין לעבור אותו. שום מאמר שערער על זכות הקיום של המדינה ועל צדקת הציונות. אף פעם לא לפגוע בדתיים ובקודשי ישראל. גם כשפתח את שערי העיתון בפני אנשים המזוהים עם השמאל (עמוס קינן, בועז עברון, חיים חפר, דן בן אמוץ, סילבי קשת) הוא כפה עליהם את גבולות המותר והאסור הציוניים.

" מעריב" החזיק בבכורה שנים רבות, גם לאחר מותו של עזריאל קרבליבך כאשר שרביט העריכה עבר לידי אריה דיסנצ"יק. אחרי מות דיסנצ"יק החלה הידרדרותו של העיתון והוא הלך מדחי אל דחי. בסוף שנות השמונים כבר ירדה תפוצתו עד כדי כך שאיימה עליו סכנת סגירה. מי שהציל אותו היה המיליארדר היהודי-אנגלי רוברט מאכסוול שרכש את העיתון בפרוטות והחליט להשקיע בו משאבים וכוח אדם כדי להופכו שוב לעיתון מוביל.

הדחה ומוות מסתורי

בשנת 1989 הודח יודקובסקי מ" ידיעות אחרונות" על ידי יורשיו של המו"ל נח מוזס (שנהרג בתאונת דרכים, ארבע שנים קודם לכן). יודקובסקי עבר את הרחוב, נכנס לבנין " מעריב" ותכנן את הנקמה המתוקה במדיחיו. תוך זמן קצר שינה " מעריב" את פניו והפך להיות " ידיעות אחרונות ב"" – בעימוד (טבלואיד), בגרפיקה ובתכנים. הואיל ואת מקומו של יודקובסקי ב" ידיעות" מילא אדם שהיה מקצוען ברמה הטכנית אך בעל שאר רוח והשכלה מינימליים, נדמה היה שהקערה מתהפכת על פיה ו" מעריב" יגבר על מתחרהו.

התהליך הזה נפסק באיבו כשרוברט מאקסוול הלך לעולמו בנסיבות מסתוריות. הוא נפל מספינתו – לא ברור עד היום אם זו היתה התאבדות, תאונה או רצח. מעריב נמכר לנמרודי שהיה אז עדיין רק בעל עתיד פלילי ובמהלך השנים גם לבעל עבר פלילי.

" עיתון שעיקרו כסף"

פחות מחמישים שנה לאחר שכתב את מאמרו התגשם חלום הבלהות של קרליבך. העיתון שהקים הפך להיות " עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון" . אבל בעולם הבא יושב ודאי קרליבך ומתנחם בעובדה שגם המתחרה שמעבר לרחוב הפך להיות עיתון כזה. שני העיתונים המובילים במדינה הפכו להיות עיתונים " זולים" של אנשים הרוכשים שכירי כתיבה. עיתונים " המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה" .

מי שקובע בשני העיתונים הם בעלי המאה שהם בעלי הדעה. הם שוכרים שכירי עט המצויים בשוק. ולשכת העבודה לעיתונאים מנפקת כיום בעיקר עיתונאים שמאלניים (ועל הסיבות לכך צריך דיון נפרד). נמרודי ומוזס אינם חסידי שמאל או חסידי ימין. הם חסידי חשבון הבנק שלהם. לא כל כך חשוב מה כותבים בעיתונים שלהם כל עוד מכונות הדפוס מנפיקות שטרות כסף.

ועובדה זו גם היא קשורה לסילוקו של מאיר עוזיאל. בעבר הייתה העיתונות מקצוע המכבד את בעליו. פיטורי עיתונאי הייתה אירוע נדיר. (העיתונאי היחיד שפוטר בתקופה שעבדתי בידיעות אחרונות היה כתב שברח מן הארץ במלחמת ששת הימים). כיום הפך המקצוע למשהו שבין עבודת מלצרות למוקדניות טלמרקטינג. השתמש וזרוק.

על יודקובסקי ראה

 "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

עיתון שלידתו בחטא

http://www.zeevgalili.com/2000/01/6078