מאמר זה נכתב לפני תשע שנים. בתוך תקופה זו עברה מצרים שתי מהפכות "האביב הערבי" שהעלה את האחים המוסלמים לשלטון וחיזק את החמאס. המהפכה של רנטיסי שהחזירה את מצרים לשלטון צבאי. אירועים אלה לא שינו את ההערכות והמסקנות שבמאמר [ מאי 2014].

ראה "מה שווה השלום שעשה בגין"

בגין חתם על הסכם השלום כשהוא נתון בלחציהם של משה דיין, אהרון ברק וג'ימי קרטר * היום אנו כבר יודעים שבגין סבל ממאניה דפרסיה ושקרטר אנטישמי ונהנה מכספים סעודיים * מה היו התקוות שתלו בהסכם ומה נותר ממנו * אין סיבה למסיבה

שותפיו של בגין להסכם: נשיא בעל עבר נאצי ונשיא עם עתיד אנטישמי (ויקישיתוף)

במלאות שלושים שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שוב התחדש פסטיבל השלום ופולחן בגין.
הפעם זכתה לפירסום קלטת שנמצאה ובה הוא מספר לנכדתו את שבחי הסכם השלום עם מצרים.
והעם בישראל שומע ומאמין ואפילו מתגעגע למנהיג האהוב.

"מחרחר מלחמה"

 פעם הוא היה שנוא על השמאל במידה כזו שמפ"ם הקימה מחתרת מסועפת בתוך צה"ל כדי להדיחו בכוח, אם יעלה פעם לשלטון. בן גוריון נהג ללגלג עליו ולגדפו בכל הזדמנות..

בעולם נחשב בגין למחרחר מלחמה שימיט אסון. השבועון "טיים", בכתבת שער עוינת, כתב ששמו מתחרז עם המלה פייגין, הגיבור היהודי המאוס בספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלז דיקנס.

להמשיך לקרוא ←

TO ENGLISH SITE http://www.zeevgalili.com/english/

יורם קניוק בצעירותו בשער ספרו נייר של זכוכית

הסרט "אדם בן כלב", שעלה בימים אלה לאקרנים,  המבוסס על ספרו של יורם קניוק בשם זה, מהווה ציון דרך חשוב בדרכו מישראליות ליהדות. ספרו של קניוק, המתאר דמות של בדרן יהודי גרמני הנאלץ לחיות חיי כלב במחנה השמדה, ראה אור ב-1963. הפיכת הספר בימים אלה לסרט מהמם, 46 שנים אחרי שראה אור, מלמדת משהו על העוצמה הבסיסית של הספר. בעיני, מהווה הספר ציון דרך חשוב בדרך שעשה הפלמ"חניק איש השמאל, מזהות ישראלית לזהות יהודית. תחילה דרך הזדהות עם יהודי השואה ואחריה עם חיפוש שורשים במקורות רחוקים יותר.

להמשיך לקרוא ←

"חייליך יילכו אחריך באש ובמים". הרמטכ"ל גבי אשכנזי (צילום: ויקישיתוף)

מאת יורם טהרלב

www.taharlev.com

אם אתה מאמין כי אתה הולך בדרך הזאת מתוך בחירה חופשית
אם אתה מרגיש יותר ויותר מעורב בה נפשית
אם אתה שלם עם עצמך, גם אם בנפשך יש לא פעם קרע
אם אתה בטוח שזוהי שליחות יותר מאשר קריירה
אם בתום לב, בינך לבינך, אתה אומר: "כנראה אני באמת ציוני
ואיך שלא תסובבו את זה – המדינה זה אני"…

אם אתה חש שאתה באמת צועד בדרך אחרת
וגם כאשר אתה יושב על הספסל – אתה עדיין בנבחרת
אם אתה מצליח להסתפק גם בשתי שעות שינה ביממה
אם אתה קשור למשפחתך בהמון רגשי אשמה
אם אתה מאמין כי הצבא צועד על קיבתו, אין ברירה,
ובכל זאת אתה מסתפק במנה קרה
אם אתה יודע לעבוד בצוות ולתת לכל אחד הרגשה שהוא שייך
אם אתה אומר לחייליך: "יכולתי להיות אבא שלכם", ובאמת מתכוון לכך
אם אינך מרגיש כמו רועה שאחריו משתרך עדר
אם אף פעם לא אמרת – בלי לבדוק זאת – יהיה בסדר
אם ידעת להשרות בטחון גם כשבתוכך מנקר הספק
אם אינך נבהל לומר למישהו אחר "אתה צודק"
אם הרגשת שגם ללא הפקודה "אחרי!" חייליך יילכו אחריך באש ובמים
וכי גם מאחורי גבך לא יאמרו: "השכל שלו על הכתפיים"

אם נפלת וקמת מספיק פעמים כדי לדעת שאסור לאבד תקווה
אם הרגשת שגם במלחמה, יותר מהאמון חשובה האהבה
אם גם בעיצומו של קרב התעורר בך הספק, וניקר בך ה"שמא"
וידעת שהכוח הוא צודק, גם אם הצדק הוא דילמה
אם ידעת שמי שנראה חזק אינו תמיד חזק והחלש אינו תמיד חלש
אם ידעת שהפחד הוא חלק בלתי נפרד מהצל"ש
אם העץ והואדי והגבעה הם לך לא למכשול אלא לעזר
אם אתה מאמין כי לעולם לא יחליף אותך לא צג המחשב ולא הלייזר
אם בשניות של קבלת החלטות, הרגשת פתאום כמו אדם בחלל
אם אתה יודע כי בשעת הצורך, היית יכול להיות הרמטכ"ל
אם אתה מרגיש כי כוחך הגדול, הוא לא רק לנצח, אלא להתמודד
כי אז אחי ראוי אתה להיקרא: המפקד!

ותודה ליורם טהרלב שהתיר פרסום היצירה והתמונה.

המשורר חיים גורי בשנת 1948 (באדיבות ד"ר אריה גילאי מנהל אתר הצנחנים)

http://www.202.org.il/Pages/gdud_890/history/a1948.php

"ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
—–
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער".

 כמעט 60 שנה חלפו מאז נשא המשורר חיים גורי את הקינה הזו על ל"ה החללים שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור.

מה נשתנה בתקופה זו?

שום דבר.

הל"ה נפלו כי שמרו על "טוהר הנשק".  בדרכם לישובי הגוש פגשו רועה ערבי זקן. הם לא יכלו לקחתו בשבי והתלבטו אם לחסלו. לבסוף גבר עליהם החינוך ל"טוהר הנשק" והם שחררו את הרועה למרות הסכנה שיסגיר אותם. ואכן, הרועה הודיע לכפריים שבסביבה על המחלקה, המוני פורעים הקיפו אותם והם נלחמו עד הכדור האחרון.  קצין בריטי שביקר במקום הקרב סיפר כי מצא באגרופו של אחד הלוחמים אבן אותה התכוון להטיל על רוצחיו לאחר שאזלה תחמושתו.

יש הטוענים כי לסיפור אין בסיס עובדתי. אך הסיפור עובר מדור לדור כמיתוס של התנהגות מופתית – כך אנו צריכים לנהוג ברוצחינו. וכך אנו נוהגים בהם עד היום.

הרבה השתנה מאז ה-15   בינואר 1948 , היום בו נפלו הל"ה. ישראל שיחררה את יהודה ושומרון ושולטת באותם כפרים מהם יצאו הרוצחים.

אך אלה למדו מהר מאד לדעת – כשם שלמדו מבצעי הטבח בחברון בשנת תרפ"ט – כי היהודים לא השתנו. הם מקבלים כחוק טבע שערבים רשאים לרצוח כל יהודי באשר הוא יהודי  ואילו היהודים אינם פוגעים ב"חפים מפשע".

בעת ששורות אלה נכתבות עדיין מוטלות גופותיהם של תלמידי "מרכז הרב" על הגמרות המגואלות בדמם. בעת שנכתבות שורות אלה נמנעים מלהוציא את הגופות מחשש לזעם הציבור.

וברחובות שכם ורמאללה וג'נין שבשליטה ישראלית  רוקדים ערבים משמחה לריח דם יהודי טרי. וברחובות ירושלים "המזרחית", ערבים תושבי ישראל, הנהנים מכל מנעמי השלטון הישראלי, מחלקים סוכריות ברחובות. ועוד מעט תוקם סוכת אבלים וההורים של הרוצח המתועב יצהירו מול מצלמות הטלוויזיה עד כמה מאושרים הם בשאהיד  שלהם.  ואינם חוששים שמישהו יעלה אותם על משאית. את האבא והאמא והאחים והאחיות, וישלח אותם לעזה או לעזאזל.  וערבים "ישראליים"  בגליל וביתר חלקי הארץ אינם מסתירים את שמחתם ואת הזדהותם עם הרוצחים  וממתינים רק ל-28 בחודש, כדי לקבל את מענקי הביטוח הלאומי.

ובראש המדינה עומדים שני נוכלים נוסח מלכישוע וכדרלעומר  שמתייחסים אל עם ישראל בדרכי כחש ומירמה כמו  שרימו החתול והשועל את פינוקיו התמים.

רב אלוף (מיל.) אהוד ברק מציג "שאלת קיטבג" ליועץ המשפטי, אם מותר לירות לעבר מקורות הירי בעזה. וראש הממשלה, בנכלול טיפוסי, מצהיר כי אם החמאס יפסיק את האש גם הוא יפסיק את התקיפות בעזה. וכך הוא מבטיח לחמאס ההולך וקורס את נשימת החמצן הדרושה לו כדי להתאושש מן המכה הקטנה שהיכה בו צה"ל בשבוע שעבר. ויחדיר לרצועה, בעזרתה האדיבה של מצרים שבגין חתם אתה שלום עולמים,  עוד טילים. שיגיעו הלאה מאשדוד והלאה מראשון לציון,אם להשתמש בלשון הפז של נסראללה.

 ואחרי שהחמאס יתאושש ויחזור להטיל קסאמים וגראדים וקטיושות ברדיוס גדל והולך , הוא יצטייד גם בטילים נגד מטוסים, שיאיימו על כל התעבורה האווירית לישראל. ואז  – אם ימשיכו שני הנוכלים הללו להיות עדיין בשלטון – יפנו לבג"ץ כדי לקבל רשות להפעיל את האמצעים היחידים שמבינים הערבים.

וכשם שהבריחה הנלוזה מלבנון המיטה עלינו את האינתיפאדה כך תביא עלינו הבריחה מעזה אינתיפאדה מתוצרת בית של ערביי ישראל. ראו הוזהרתם.
 

כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור

ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.

מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.

בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה  היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגירסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שיחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.

הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי  קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם.

עוד על נפילת הל"ה ראה "זעקת האבות"

http://www.zeevgalili.com/?p=219

הוריו של וינוגרד בשער ספר המשפחה שכתב

בספר שכתב על תולדות משפחתו מתגלה השופט כאדם רגיש, שחי במשפחה אוהבת ספוגת ערכים ומסורת * הוא נצר למשפחה של גדולי תורה * אבל אביו בחר בדרך המסחר והיה לו עסק סיטונאי למוצרי מזון במשותף עם ערבי ביפו, עד שנפצע קשה בפרעות * סיפורה של משפחה יהודית טובה

בעוד כמה שבועות תפסוק ועדת וינוגרד את פסק דינה. נקווה שהוועדה תשים קץ לכהונתו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה הגרוע ביותר והמושחת ביותר שהיה לנו מאז קום המדינה.

מי הוא השופט וינוגרד שבידיו אולי להציל אותנו מן הצרה הקרויה אולמרט? מה הם השורשים מהם צמח?

באורח מקרי הגיעה אלי השמועה שהשופט כתב ספר על תולדות משפחתו ובו חשף את צפונות לבו. חפשתי את הספר בכל מקום אפשרי והעליתי חרס. נאמר לי שהספר נמסר רק לבני המשפחה ונאסר עליהם למסרו לידי זרים.

אבל יגעת מצאת תאמין, והספר הגיע לידי. הספר הודפס בפורמט אלבומי נדיר 42X30 סנטימטרים, והוא מכיל בעיקר את העץ המשפחתי של משפחת ישראל וינוגרד ושל רעייתו, חנה לבית גליק (הוריו של השופט אליהו וינוגרד). אך בין המידע הגניאולוגי והצילומים שזורים סיפורים השופכים אור על עולמו הרוחני והרגשי של השופט וינוגרד. הוא מתחיל בפגישה הראשונה בינו לבין רעייתו, אך חוזר לאחור אל האב, הסבא והסבא רבא שהטביעו חותמם על אורח חייו והשקפתו, ומכאן חשיבותו של הספר.

להלן כמה שביבים מן הספר, הכתוב בהרבה חמימות פיוטית, חכמה, אהבה והומור.

נשא את חניכתו

"חיינו רצופים במפגשים מקריים בלתי צפויים, המשנים את מהלך חיינו. כזה היה המפגש בין מדריך בתנועת נוער המזרחי בן 19 וחצי לבין חניכה שלו בת 14 וחצי. התאריך: יח באב התש"ו (אוגוסט 1946). המקום: רציף אוטובוסים בתחנה המרכזית בתל-אביב. השעה: 7 בבוקר. שרגא פלוטניצקי, אביה של החניכה יוכבד, ליווה אותה למקום מפגש של חניכים, לקראת יציאתם לסמינריון למדריכים, שאמור היה להתקיים בפרדס חנה. במקום המתין מרכז הסמינריון אליהו וינוגרד והאב מסר את בתו לידיו ולאחריותו. 53 שנים חלפו מאז. מאז אנחנו ביחד…" (הדברים נכתבו בשנת 2003).

מקור השם וינוגרד

"וינוגרד לא היה שם המשפחה מדורי דורות. אביו של סבי נקרא אהרון וינוגרד-ינצ'וק ואילו שם אביו היה שמואל ינצ'וק. על נסיבות החלפת השם היו סיפורים במשפחה, כאילו השם נרכש כדי להימנע מללכת לשרות בצבא הצאר".
משמעות השם וינוגרד הוא "ענבי הגפן" בשפה הרוסית ולכן קרא לחלק הספר המוקדש למשפחתו "ענבי הגפן" (החלק השני המוקדש למשפחת אשתו, פלוטניצקי, נקרא "אור הנר".

האב פנה למסחר

"… אבי לא נמשך אל הרבנות אם כי לא פסק אף פעם מלהקדיש שעות ללימוד. הוא היה איש המעשה ולבו נמשך לעסקים… סיבה נוספת לעזיבת אבי את הישיבה היה מותו הפתאומי של סבי בהיות אבי כבן 14 והסבתא בת שבע נשארה עם ילדיה ללא מקורות פרנסה… עול הפרנסה ועזרה למשפחה נפל איפוא על שכם אבי.

"ב-1907 נשא אבי את אמי חנה… החליט לעסוק במסחר ופתח חנות במחנה יהודה בירושלים… עסקיו אלה לא צלחו בידו והחנות נסגרה… לאחר מכן יסד יחד עם בן דוד של אמא, קלמן ורשבסקי, ועם סוחר ערבי עשיר חאג' יוסף ואפה, בית מסחר סיטונאי למזון… בשנת 1912 עברו אבא ואמא עם משפחתם לתל אביב הקטנה לשכונת נוה שלום ואבא ניהל את סניף העסק שפתחו ב'סוק אל דיר ביפו'. עד מהרה היה אבא מגדולי היבואנים בסחר סוכר אורז קפה קמח ועוד.

"פעילותו הציבורית של אבא בתל אביב הקטנה היתה המשך ישיר לפעילות שלו עוד בירושלים. עם חבריו… היו משמחים בין השאר חתן וכלה בחופתם לאחר שארגנו את הכנסת כלה ברוח הימים ההם – איסוף כספים כדי לאפשר לזוג הצעיר להתחיל את חייהם המשותפים…"
השותף הערבי תמך
(עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה) "החנות ביפו נסגרה ורכושה נשדד. מצב המשפחה היה בכי רע והשותף הערבי של אבי חאג' יוסף ואפה תמך עד לעת מצוא…
"בחודש מאי (של שנת 1921 ) פתחו כנופיות של פורעים ערביים בפרעות על יהודי יפו, תוך ניסיונם להתקדם לעבר תל אביב… אביו היה בחנותו כאשר התפרצו הפורעים ובנבוט היכו על ראשו ידיו ועל חלקי גופו האחרים. אבי נפצע קשה ואיבד את הכרתו. פנחס (אחי) בן ה-13 היה באותו יום עם אבי בחנותו. הוא הסתובב ליד החנויות השכנות כאשר החלו הפרועות. שכן של ערבי בעל חנות סמוכה משך את אחי פנחס לתוך החנות והגיף את תריס החנות וכך הציל את חייו. רק לאחר ששככו הרוחו והמשטרה החזירה את הסדר על כנו הוציא אותו שכן ערבי את פנחס ומסרו לידי אנשי ה הגנה שהיו בגבול יפו תל-אביב… אבי שהיה מחוסר הכרה הושכב בגמנסיה הרצליה שהוסבה לבית חולים ארעי יחד עם יתר נפגעי המהומות של אותו יום… כאשר סעדה אמי את אבי בגמנסיה הרצליה היה אחי אהרון דוד בן 4 חודשים…"

שנת 1929 העביר אבי את עסקו מסוק אל דיר ביפו לרחוב הגשר בתל אביב.
הקשר הראשון עם החוק

"… אחי משה איבד אותי על ערימת חול. איך מאבדים ילד קטן? פשוט משאירים אותו לשחק, הולכים לשחק עם חברים וחוזרים הביתה בלעדיו. בסוף מצאו אותי על זרועותיו של אחד השוטרים בתחנת המשטרה. אז כנראה נוצר הקשר הראשון שלי עם החוק".

כשהיה בן ארבע רצה להיות שופט

השופט בילדותו

"בן דודנו ישעיהו וינוגרד סיפר לי שכשהייתי ילד כבן 4 או 5 הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל ואמרתי לו 'שופט מספרים'. למה מסרים? כי תמיד אהבתי חשבון. המספרים קסמו לי עוד בהיותי בגן. אני נזכר באבא כשאני יושב על ברכיו הוא היה מצביע על מקום כלשהו על השולחן כאן יש חמש כאן יש 8 כאן יש 9 כמה יש ביחד. ואני הייתי פותר את החידה בלי היסוס. זה אולי מסביר למה דבקתי במספרים. אם יש צורך בהוכחה בכתב הרי תעודת הגן שלי מציינת כי אני יודע חשבון לכיתות א' ב'. זה מסביר את עניין המספרים. למה דיברתי אז על שיפוט אינני יודע"
"משוגע לספרים"

מי שמכיר אותי יודע שהייתי משוגע לספרים. האוסף הראשון שלי היו ספרים. הייתי מטפוח אותם מיישר את דפיהם סופר אותם. כמובן שידעתי את תכנם בעל פה. הכרתי כל ספר בבית קראתי את כולם אף כי רבים לא הבנתי. משה (אחי) לעומת זאת לא כל כך התלהב מקריאה, אך כאיש עסקים מבטן ומלידה הציע לי שנעשה ספרייה. בחותמות של 'המדפיס העברי' החתמנו על הספרים חותמת עם שם הספרייה 'מכבי' ומשה היה מביא חברים שלו להחליף ספרים בספרייה תמורת תשלום כמובן. מיל או שני מיל לחודש. אני הייתי הספרן. אוצר הספרים היה פחות מזה של הספריה העירונית 'שערי ציון'. ואפילו פחות מספריית אכסלרוד שבה היו כולם נוהגים להחליף ספרים. אם בכל זאת העדיפו לבוא לספרית 'מכבי' היה זה משום שאכסלרוד היה נוהג לבחון את הקוראים כשהיו באים להחליף את הספר על תוכנו של הספר וכמובן שהילדים לא אהבו את זה . בספרייה שלנו לא היו בחינות. הספרייה היתה ספרייה מודרנית עם טלפון. משה ואני קיימנו קשר טלפוני בינינו באמצעות שתי קופסאות פח שחוט שפגט מחובר ביניהם וכשאנו משוחחים בינינו מקצה החדר עד קצהו."

שנות העיצוב

על חייו בבית אחותו נחמה: "בסיימי את בית הספר העממי נפטר יצחק (בעל אחותו והאחות נותרה לבד בביתה בירושלים עם בתה מלכה בת ה-5). הוחלט כי אני אעבור לירושלים לגור עמך ומאז במשך שנים היית לי אם ואחות. כשצחקתי צחקת עמי וכשבכיתי ליטפת את ראשי. כבן הייתי לך. דאגת לכל מחסורי. בחוליי סעדת אותי ובלימודיי היית שותפה. ביתך היה לא רק ביתי אלא ביתם של חבריי לספסל הלימודים… כולנו היינו משפחה אחת. בשדות שליד ביתך היינו הולכים ואוספים פרחים וצמחים ופרפרים וחיפושיות ומה לא. היה לנו גן ירק ויחד עבדנו בגינה. היית לי נחמה אם ואחות. היו אלה חמש שנים שבהן עוצבה דמותי כנער. באתי לירושלים כילד קטן ונפחד ויצאתי ממנה בוגר, מורה עם מגבעת וארשת רצינית. זכורים לי ערבי שבת והקידוש והמסורת של בית אבא. והמאכלים של אמא שרק את ידעת להכינם. כי את היית לי אם ואחות".

מלחמת השחרור

"מלחמת השחרור היתה בעיצומה וירושלים היתה במצור. רבים מבני ירושלים יזכרו את אבא כמי שהציל אותם ואת טפם מחרפת רעב. אותם ימים היו לו ימים של התרוממות רוח. על אף מחלתו מילאה אותו מטרה אחת בלבד – להחיש מזון לעיר הנצורה וסחורות שונות בכמויות גודלות בשביל בני ירושלים הועמסו על משאיות. הוא התרוצץ כל הימים ההם להשיג את המצרכים ובאיזו התרוממות רוח היה דופק בידיו את הארגזים וקושר את השקים עם מנות המזון לעצורים. כשהייתה כל שיירה יוצאת לדרכה ועליה שקים ותיבות המצרכים הייתה זו השעה הגדולה ביותר בחייו כשתפילה חרישית בפיו שהשיירה תצליח לשבור את המצור ותביא את פריסת השלום ופרוסת הלחם לירושלים. ביום כה בטבת ה' תש"ט 1949 גברה על אבא מחלתו והוא נפטר.

פסק הדין בין הרופא לבין העיוור והחרש

השופט וינוגרד העריץ מאד את אביו ומתאר אותו בהרבה אהבה, אך גם בלא מעט הומור. הוא מספר סיפור של אבא על פסק דין שניתן במחלוקת.
וכך הוא מספר: "לכל סיפור שנשמע מפיו (של אבא) היה גם מוסר השכל. היתה בו נקודת אור שתשמש מגדלור ומורה דרך בחיים.

"הנה אחד הסיפורים שהיה חביב עליו ושהרבה לספרו. היו לאב שתי בנות. אחת נאה אך פיה מלא קללה ונאצה כל היום. והשניה מכוערת אך דרכיה היו נאים ומדברה נעים לאוזן שומעת. השיא האב את בנותיו. את הבת היפה לחרש ואת המכוערת לעיוור. חיו הזוגות את חייהם בשלום. החרש לא שמע את אשתו והעיוור לא ראה את שלו. והנה בא רופא מפורסם לעיר וריפא את החתנים ממומיהם. אך אהה העיוור החל לראות את כעור אשתו וחשכו עיניו. והחרש החל לשמוע את גערות אשתו ותצילינה אוזניו. סרבו השניים לשלם לרופא את שכרו. תבעם הרופא לדין. טענו השניים כי הרופא לא הקל להם כי אם הכביד שבעתיים. נראו טענותיהם בעיני הדיין שכן התנה עמם הרופא שהוא יקל עליהם את חייהם הקשים. מוטב אמר הרופא אין לי אלא להשיב את המצב לקדמותו. העיוור שוב יחשכו עיניו והחרש שוב יחדל לשמוע. לזאת לא הסכימו השניים בשום אופן. פסק הדיין: אם הנכם מרוצים ממצב זה אליו הביא אתכם, עליכם לשלם את שכרו. ומוסר השכל: נאמר "על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אם בעל כרחו נולד אדם ובעל כרחו הוא חי את חייו למה עליו ליתן דין וחשבון? אלא שלמרות שעל כרחו הוא נולד וחי הנו מרוצה ממצב זה ואין הוא רוצה למות ומשום כך חייב הוא ליתן דין וחשבון על מעשיו".

הסבא והסבתא מגיעים לארץ עם צאצאיהם

אבא ביום הכיפורים

"ביום הכיפורים היה מתעטף בלבן וממהר עם שחר לבית הכנסת. מן הבוקר ועד הערב עמד על רגליו והתפלל. לרגע לא ישב והתפילה שנשמעה מפיו הרעידה נימים רבות בלב שומע. ה'חזקה' שלו היתה 'פתיחת נעילה'. לפני תחילת 'נעילה' היה עובר לפני ארון הקודש פותחו ומתפלל לידו את התפילה האחרונה של יום הכיפורים, תפילת החתימה הטובה. זוכר אני בהיותו אחרי ניתוח ומצבו אנוש מאד ותקווה קלושה לחייו בא אליו שמש בית הכנסת ואמר לו: 'רב ישראל, חייב אתה להיות בריא במהרה. פתיחת הנעילה היא חזקה שלך ואיני מוסרה לאיש זולתך'. ואמנם באותו יום כיפורים עמד אבא בריא ושלם לפני ארון הקודש והתפלל… מאז נפטר אבא עמד ארון הקודש מיותם ותפילת הנעילה בבית הכנסת נשמעה לנו פגומה…

"מאז מותו נוהגים אנו לעלות בערב יום הכיפורים על קבר אבא לקחת את ברכתו לשנה הבאה עלינו לטובה. מנהגו של אבא היה מאז ומתמיד לברכנו בערב יום הכיפורים. כל אחד מילדיו – הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו ניגשו אליו והוא בירכם ברכת אב. דמעות זלגו ובכי עצור נשמע מדי פעם את ברכנו עומדים היינו כולנו בחדר. הוא שם את ידו על ראש כל אחד מילדיו ובמחזורו הירוק קרא את הברכה אשר ברך ישראל את בניו "ברכנו אבינו כולנו כאחד".

הסבא ראש ישיבה

"סבי הרב פנחס מרדכי וינוגרד היה ראש ישיבה במקום מגוריו בליטא…בשנת 1890 נטל סבי את אשתו וארבעת ילדיו עלה עמם והתיישב בירושלים העתיקה… כשהגיע סבא לירושלים היתה משאת נפשו ללמוד וללמד בארץ הקודש, אך בשל היכרותו הטובה את קהילות ישראל בארץ מוצאו, נענה להפצרותיו של ראש ישיבת "תורת חיים" ויצא שוב לגולה הפעם כשד"ר (שלוחא דרבנן) בשביל הישיבה בירושלים".

הסבא הרב פנחס מרדכי וינוגרד

למרות עיסוקיו בעניני ציבור הוציא הסבא בשנת 1898 לאור את הספר "תולדות אהרון" על מסכת אבות. וינוגרד מספר כי בעת ביקורו בארצות הברית מצא עותק של הספר בספריית הקונגרס שרכשה את הספר, כנראה בשנה בה ראה אור.
דמותו של הסבא

"…גודל צדקותו וחסידותו פרשת מעשיו הטובים ושקידתו בתורה הקדושה יומם ולילה. הוא מעולם לא מילא שחוק פיו ובחתונת בניו (היה רגיל לומר) וגילו ברעדה. ובהיות מצבו החומרי נמוך מאד, הוא משך בכל כוחו עול חייו הקשה להתפרנס מיגיע כפיו במסחר מזיגת יין וי"ש לא חדל לדאוג אף רגע בתורת החינוך אשר נתן לבניו להרחיב שיכלם ולעורר רגשותיהם, דעותיהם ומידותיהם והשפיע עליהם ממעלותיו המצויינות ותכונת נפשו הטהורה?
גדולי תורה שבמשפחה

"…בית סבא וסבא רבא היו ספוגים בלימוד תורה וביראת שמים והחינוך שהעניקו ההורים לילדיהם כוון לכך שילדיהם יהיו תלמידי חכמים חובשי בית המדרש ועוסקים ברבנות בלימוד תורה ובהוראת תורה. ואכן יצאו מתוכם גדולי תורה.

הספר תולדות אהרון פרי עטו של סבא

בדור אבי, הרב שמואל חיים וינוגרד, שהיה רב גדול בקובנא דליטא והרב הגאון ישעיהו זאב וינוגרד אח אבי שהיה ראש ישיבה בירושלים… על גדולתו בתורה העידו גדולי הדור ולא לי להעריכו. הוא היה חריף ובקיא בתורה ובראש אחת הישיבות החשובות בירושלים ישיבת 'עץ חיים' הרביץ תורה לאלפי תלמידים. הוא היה גם איש שיחה על כל דבר ועניין. היה מצוי בענייני דיומא והיתה לו גישה מציאותית וסלחנית גם כלפי מי שלא הקפידו כל כך בענייני הלכה… חיבה מיוחדת נטה לאבי וכינה אותו 'זבולון', התומך בתלמידי חכמים, הלוא הם יששכר על פי הפסוק 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך'.

בגין סאדאת וקרטר בקמפ דייויד (ויקישיתוף

החגיגות סביב מלאות שלושים שנה לביקור סאדאת בישראל, הביאו אותי לעיין מחדש בכמה מסעיפי ההסכם שנחתם על ידי מנחם בגין ואנואר סאדאת.

ההסכם כולל איסורים והתחייבויות רבות שחלקן כבר הופרו על ידי המצרים. איסור על איומים לשימוש בכוח (שמובארק משמיע מדי פעם, ברמז); כינון יחסי תרבות, (שאינם קיימים); קיום הליכי משפט הוגנים לאזרחי שתי המדינות (ראה פרשת עזאם עזאם); יחסים דיפלומטיים (איפה השגריר המצרי?); כריתת הסכמי תרבות (אין דבר כזה); ועוד ועוד.

בסעיף 5 של הנספח השלישי לחוזה יש סעיף משנה 3 בו נאמר כי "הצדדים יחתרו לטפח הבנה וסובלנות הדדית, ובהתאם לכך יימנעו מתעמולה עוינת זה נגד זה". גם סעיף זה איננו מקוים על ידי המצרים. המצרים מפרשים כנראה את הסעיף כך שלא יחול על שידור הסדרה בת 41 הפרקים של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ששודרה בטלוויזיה המצרית.
סידרה זו (כמו הפרוטוקולים עצמם) אינה סתם תעמולה עוינת, אלא הכשר לרצח עם.
חיפשתי סעיף כלשהו בהסכם, האוסר על אמצעי התקשורת של מצרים להטיף להשמדת ישראל. שום כלום. אין סעיף כזה.
הואיל וסעיף האוסר זאת אינו קיים בהסכם בינינו לבין מצרים הרי מבחינה זו המצרים בסדר גמור. כלי התקשורת שלהם מלאים בדברי הסתה נגד ישראל והפרוטוקולים של זקני ציון נמצאים בקביעות בראש רשימת רבי המכר במצרים.

בספריה המפוארת של אלכסנדריה נפתחה באחרונה מחלקה לספרים הקשורים ביהדות ובתצוגה של המחלקה מופיעים ספרי תורה בצד התרגום הראשון לערבית של הפרוטוקולים שנעשה בידי מוחמד חאליפה אל טוניסי.

עיתון מצרי שדיווח על התצוגה ציין כי על עטיפת הספר מופיע מגן דוד שסביבו כרוך נחש. המגן דוד מסביר העיתונאי הוא "סמל יהודי בולשביקי".

מנהל הספריה, ד"ר יוסף זיידן, אמר בראיון לכתב המצרי כי "הפרוטוקולים" הוא ספר דתי חשוב יותר ליהודים מן התורה.
לדוקטור הנכבד הזה יש גם אתר בו הוא מפרסם מאמרים אנטישמיים. באחד מהם הוא כותב כי היהודים מגזימים ביחס לממדי השואה. לדעתו רק מיליון יהודים נרצחו בשואה כי לא ייתכן שלגרמנים היתה כמות כה גדולה של גז ציקלון ב' כדי להרוג 6 מיליון יהודים.

המידע בעולם על השואה, כתב, הוא פרי הדיסאינפורמציה כמו הסרט רשימות שינדלר שנאסר להצגה במצרים.

ומהו חשבון הרווח וההפסד של "שלום" בגין סאדאת?
• המצרים לא ויתרו על שום דבר. אנחנו ויתרנו על הכל וקיבלנו פיסת נייר.
• הם "ויתרו" רק על רצועת עזה והשאירו לנו אותה כפצצת זמן. בגין ברוב איוולת הסכים.
• הסכם השלום עם מצרים יצר את התקדים של הרס ישובים יהודיים ושל מסירת שטחים "עד הגרגר האחרון".
• לכאורה יש "שלום קר" אך השלום הזה חם מאד במנהרות שדרכן עובר הנשק שהפך את רצועת עזה לחמסטאן. אילו היתה תנועת נשק ומחבלים בכיוון ההפוך המצרים היו יודעים איך להפסיק אותה.
• בלי סיניי על שדות התעופה ואוצרות הנפט שלה ישראל הפכה חלשה ותלויה בארצות הברית. מצרים התעצמה ומקימה צבא ענק חמוש בנשק אמריקני חדיש, שכל תכליתו ואימוניו נועדו לתקוף את ישראל בשעת הכושר.
• ואחרון אחרון לא חביב. הסכם "קמפ דייויד" הוא פרי שיתוף הפעולה בין נשיא מצרי עם עבר נאצי (שבא לישראל כשהוא עונב עניבה ועליה צלבי קרס) לבין נשיא אמריקני שכבר אז היה אנטישמי וראש ממשלה ישראלי שהיה מיטיב לעשות אם אחרי אלטלינה היה מתיישב לכתוב זכרונות. ההסכם הזה הביא במישרין לתהליך שיגרום להקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל, מדינה שכל תכליתה הוא מחיקת ישראל מהמפה.

זהו השלום שהותיר לנו בגין בעזרת ניסוחיו החלקלקים של אהרון ברק.

ראה "סיפורי הסבתא שסיפר סבא בגין לנכדתו"