קבוצה של לוחמי לח"י, בפיקודו של יהושע כהן, תקפה ב-8 באוגוסט 1944, שייירה בה נסע הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייכל, בדרכו מירושלים ליפו. ביפו עמדה להערך לכבודו מסיבת פרידה לפני שנמלט מן הארץ מאימת המחתרת.
הספר הזה והמאמר עליו נכתבו כבר לפני חצי תריסר שנים. ספרים טובים אינם מתיישנים וראוי לשמר אותם ואת הנכתב עליהם.
את הספר הזה אוהבים משוגעים לדבר וחובבים המכורים לתחומים רבים ושונים: תשבצים, חידונים, מתמטיקה, תולדות התרבות, בלשנות, סיפורי הרפתקאות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, חידות בלשיות, מחשבים ומה לא. מחבר הספר הוא סיימון סינג, פיסיקאי יליד בריטניה ממוצא הודי. הוא אחד מטובי הפופולריזטורים של המדע ומשכיל להסביר להדיוט גם נושאים מסובכים ביותר בלשון פשוטה ומובנת לכל. הוא קנה לעצמו מוניטין בינלאומי בספרו על המשפט האחרון של פרמה, שהיה לרב מכר בינלאומי ואחריו בספרים רבים אחרים.
מהי הקריפטוגרפיה (הצפנה בעברית)? מהו פיענוח הצפנה?
זוהי אמנות ומדע המלווים את האנושות מראשית ההיסטוריה. הכתב מאפשר לנו להעביר לזולתנו מידע ומחשבות. אך הוא גם חושף אותנו לפני אנשים שלא היינו רוצים שיוכלו לקרוא את מחשבותינו ויידעו את תכניותינו. מסיבה זו הולכת ההצפנה יד ביד עם הכתב ועם ההיסטוריה האנושית. צפנים שהצליחו להסתיר ידיעות סודיות ומפצחי צפנים שחשפו סודות כאלה הכריעו לא פעם מערכות ושינו את מהלך ההיסטוריה. כך, למשל, פיצוח הקוד הגרמני בידי הבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה איפשר יירטו מברק גרמני ("מברק צימרמן" עליו כבר סיפרתי כאן) והביא להתערבות ארצות הברית במלחמה לצד בעלות הברית.
חוברת לזכר אלטלנה שראתה אור זמן קצר אחרי שהועלתה באש.
בחילופי היריות נהרגו 16 יהודים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.
המדינה שאך קמה היתה על סף מלחמת אחים נוראה ורק מפקד אצ"ל, מנחם בגין, עמד בפרץ ומנע זאת כשהוא נושא נאום ברדיו וממרר בבכי.
לסיפור המלא של אלטלנה ראה: האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה.
נכנס היהודי הראשון. הכומר היזה עליו את מי הקודש, אמר מה שאמר והודיעו: מעכשיו אתה נוצרי לכל דבר.
יצא המומר מחדרו של הכומר ופגש בחברו שהמתין באכסדרה. שאל החבר, היהודי עדיין, " נו, איך היה?"
השיב לו המומר: אני עם יהודים לא מדבר.
היא היתה יכולה לקום ולומר לעם בישראל:"אזרחים יקרים. אני רוצה להודיע בזאת שדבריו של אולמרט לא מחייבים אותי ולא יחייבו את הממשלה שאקים. אולמרט הוא מנהיג מושחת, שקיבל שוחד והפקיר את האינטרסים החיוניים של האומה משך כל שנות שלטונו כראש ממשלה ובכל כהונותיו הקודמות. הכרזתו היא אולי ניסיון להביא להקלה בעונש המגיע לו על מעשיו הנפשעים, על הולכת השולל, על החורבן שהוא מותיר אחריו".
ציפי לבני 2008 (ויקיפדיה אנגלית)
אך צפורה שתקה ובכך חשפה את ערוותה. מיס קלין, שבניקיונה המדומה טיהרה את השרץ אולמרט בתקופה הארוכה שישבה לימינו, מכסה עכשיו את ערוות עצמה בשתיקה שפרושה: אני ממשיכה במורשת אולמרט. איני שונה ממנו. ביום ראשון, כמה שעות לאחר פרסום טור זה, נזכרה ליבני להצהיר משהו מגומגם שבהרבה מאמץ הצליחו פרשנים לפרשם כרבע ביקורת ושמינית הסתייגות מדבריו של אולמרט.
שירתו של אורי צבי עומדת כולה בסימן תודעת המשורר על שליחותו הנבואית. תודעה הבאה לביטוי גם בנבואה כפשוטה: חיזוי העתיד.
כעשר שנים לאחר פרסום הפואמה ב"מלכות הצלב" – שבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה – חיבר את השיר "באי במחתרת", המתאר עולם בו נותרו רק שני יהודים המהלכים במחילות מתחת לקברים. כשביאליק קרא שיר זה בשנת 1931 הוא הזדעזע ואמר כי יש בו מן השיגעון. אך הוא פרסם אותו ב"מאזניים".
אורי צבי בתקופה בה כתב את ספר הקיטרוג והאמונה
ב"ספר הקטרוג והאמונה" מנבא אורי צבי את מלחמת המחתרת, התליות, יציאת הבריטים את הארץ ואף את כיבוש הר הבית.
וכך כתב:
"אני רואך (=בריטניה) יורדת בים חיפה וביפו
אלי אוניות אנגליות להפליג
…
אני רואה בתי כלא עבים,
תליות בירושליים ביפו בעכו…
…
ואני רואה כבר סיעת אוירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג"
חיילים בריטיים יורדים לאניות בנמל חיפה
ראה גם קרב הגבורה ביבנאל
http://www.zeevgalili.com/?p=437
ידידי שלמה נקדימון, הבקיא בכל פרט בתולדות הישוב והמדינה, היפנה את תשומת לבי שהוא כבר פיענח חלק מן החידה: מי הסגיר את לוחמי לח"י, מנחם לונץ ושבתי דרוקר למותם בידי הבריטים.
במכתב ב"הארץ" ב-4 במאי 2004 ציטט נקדימון מכתב שכתב ויצמן לבריטים בתגובה לטענתם שמנהיגי הישוב אינם משתפים פעולה נגד הטרור היהודי.
ויצמן כתב את המכתב לג'ון מ. מרטין, מזכירו האישי הבכיר של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל. במכתב, הנושא את התאריך 12 באפריל 1944 (שישה ימים לאחר הרצח ביבנאל) כותב ויצמן: "עשינו זאת (דהיינו שיתפנו פעולה – ז.ג.) כל הזמן למרות שבמקרים רבים חוסר היעילות של המשטרה סיכל את מאמצינו. זה ממש לא הוגן שאשמה כזו תוטל על הישוב היהודי בפלשתינה, שעושה כמיטב יכולתו להיאבק בהתפרצות הטרור הנוכחית… ביבנאל המושבה הגלילית זכתה המשטרה להישג. המשטרה צרה על דירה במושבה בה התחבאו שני חברי לח"י מנחם לונץ (בעל הדירה) ושבתאי דרוקר. אחד מהם (דרוקר) פצוע. לאחר חילופי יריות השתרר שקט. הבריטים פרצו פנימה ומצאו את השניים ללא רוח חיים כשבגרונו של כל אחד כדור"
ויצמן ציטט אמירה של קצין משטרה בכיר מחיפה בלי לנקוב בשמו שאמר: "הצלחת המשטרה להגיע למחבואם הושגה הודות לשיתוף פעולה של הציבור שנתן מידע רב ערך למשטרה".
נקדימון מציין בהמשך כי ויצמן קיבל דיווחים שוטפים מהנהלת הסוכנות היהודית.
נראה שחשיבות הגילוי של נקדימון היא בכך שההלשנה לא היתה יוזמה פרטית של מישהו. חבר מרכז לח"י נתן ילין מור כותב בספרו על הפרשה כי בפגישה עם מפקד ה"הגנה" גולומב שוכנע שגולומב יזם פגישה עמו כדי להוכיח שההלשנה לא נעשתה ביוזמה מלמעלה. המכתב של ויצמן מוכיח לכאורה שזו לא היתה הלשנה מקומית.
ראה: חיים ויצמן הודה הסגרנו הלוחמים
http://www.zeevgalili.com/?p=440
בחייהם ובמותם.מנחם לונץ (למעלה) ושבתי רוקר( למטה)
מקום קבורתו לא ידוע ?
ידוע הוא אף ידוע , לכולנו-
מקום קבורתו בלב אמו !
אביו , אחיותיו ואחיו …
גם בלב שכניו שראוהו גדל,
ילדיהם עמו שחקו בכדור –
אולי גם נערה בו נתנה עיניה ,
כי היה כה תמיר , כה יפה…
אהבת כל העם אוצרת זיכרו ,
הדורות הבאים לכמותו יסגודו –
ילמדו איך היו, נאמנים לביתם,
ונתנו מיטבם וטובם לעם !
הם כולם היו טובים ויפים ,
היו גם שמחים , אוהבי – חיים …
לא הגיעו לשם, לאן שרצו,
לא הספיקו, והם במרומים
נכתב ב – 3.8.14ע״י לאה אקסר-לונץ
נלחמו עד הכדור האחרון ואחד מהם שמר כדור לעצמו * הקרב הותיר הרבה תעלומות ובראשן מי מבין השכנים הלשין * ומדוע לא הפך הנוער הכתום את יבנאל לאתר עליה לרגל
שישים ושלוש שנים חלפו מאז התנהל קרב הגבורה ביבנאל, בו נפלו שני לוחמי לח"י – מנחם לונץ ושבתי דרוקר. עשרות השנים לא הכהו את כאבה של לאה אקסר לבית לונץ, אחותו בת ה-82 של מנחם.
"הכאב", היא אומרת, "הוא הרגש החזק ביותר שיכול אדם לחוש. הכאב מוציא ממך את התמצית, סוחט אותך עד הסוף."
לאה אקסר, החלטית ונמרצת, בעלת חוש הומור, ומפיקה הרבה חום וטוב לב. עובדת כמזכירה רפואית ומשקיעה הרבה נשמה במטופלים. מאז הרצח – כך היא מכנה את קרב הגבורה של אחיה וחברו – היא מתייסרת על שלא היתה שם. בטוחה שהיתה מצליחה להגן עליו בגופה. לא סלחה מעולם לבני יבנאל, שבתוכם חיה המשפחה עשרות שנים, על שלא הקימו שרשרת אנושית סביב הבית, שעשויה היתה למנוע את הרצח.
"לא אשכח עד יומי האחרון". האחות, לאה אקסר.(צילום: זאב גלילי)
" הייתי ילדונת בת 19, תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ("מוסד של האוייב" היא מדגישה. "כך הרגשתי כשלבשתי שחורים לאחר רצח אחי"). מישהו הודיע על הרצח לבעלה של דודתי, הסופרת ברכה חבס. נדחסנו לתוך מונית ונסענו כל הלילה. כשהגענו ליבנאל כבר היו הגופות בטבריה. מה שלא אשכח עד יומי האחרון זו זעקת השבר מפי אמא: 'מנחם'. זעקה שנשמעה מתחילת הרחוב הראשי של יבנאל ועד סופו והידהדה בעמק. מנחם נקבר בחלקת הקברים של המשפחה ביבנאל. על קברו ניצבת מצבה פשוטה אותה בחרה אמא. נכתב עליה: "פ"נ מנחם בן דב לונץ בן נאמן לעם קשה העורף נולד ביבנאל ב' תשרי תרפ"ו נפל חלל בידי בני עוולה יב ניסן תש"ד תנצב"ה".
עוזי (עזריאל) לבנת, הוא איש לח"י האחרון שראה את מנחם לונץ ושבתי דרוקר, הכירם מקרוב וגבה עדות בזמן אמת על מה שקרה שם.
מספר לבנת:
"היינו ארבעה חברים – מנחם לונץ, שבתי דרוקר, דוד הולינסקי ואנוכי. למדנו יחד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בחיפה. אני ושבתי דרוקר הלכנו יחד לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. כשחל הפילוג הצטרפנו לאברהם שטרן (יאיר). הולינסקי התגייס ללח"י מאוחר יותר והוא גייס את מנחם.
"זו היתה התקופה הקשה ביותר של הארגון – ימים אדומים ולילות שחורים של יאוש. הימים שבין רצח יאיר (17.2.42) ובריחת עשרות לוחמים מן הכלא כשנתיים לאחר מכן. המחתרת מנתה לוחמים בודדים, מפוזרים, נרדפים על ידי הבריטים שירו למוות בכל לוחם שנתפס והפקירו פצועים לדמם למוות. את הגחלת שמר בחור צעיר, יהושע כהן, שהסתתר בפרדסים.
"היה צורך חיוני במקומות מסתור לבורחים ולפצועים. המשק של משפחת לונץ נראה כמקום אידאלי. מנחם הספיק לקלוט כמה מן הבורחים והפצועים. בדיעבד נתברר כי זו היתה טעות. בישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, עוררו אורחיו של מנחם לונץ חשדות.
"שבתי דרוקר נפצע בקרב יריות עם המשטרה בשעה שניסה לחלץ לוחם אחר שנפצע קשה. דרוקר היה זקוק בדחיפות לטיפול ולמקום מקלט. הוא הועבר ליבנאל ומנחם טיפל בו במסירות רבה.
"בלילה שקדם לארוע הדמים קיימנו מעין מסיבת חברים קטנה בביתו של מנחם ביבנאל. לפנות בוקר עזבנו את הבית וטיפסנו במעלה ההר לחפש מכונית שתסיע אותנו לחיפה. בהיותנו במעלה ההר הבחנו בעשרות כלי רכב צבאיים ובהם מאות חיילים ושוטרים נעים לעבר יבנאל. הבנו שחברינו נלכדו.
"זמן קצר לאחר הרצח הגיעו אלי לחיפה שני צעירים וצעירה מיבנאל. הם ביקשו להצטרף ללח"י. תחקרתי אותם וזה סיפור המעשה לפי עדותם של השניים (עם השלמות הלקוחות מעדות כתובה שמסר הולינסקי לפני מותו):
בעת שהגיעו הבריטים נמצא מנחם בשדה. בא אליו המוכתר, יחד עם כמה מנכבדי יבנאל. אמרו לו: תוציא את הפצוע שאצלך. מנחם השיב להם כי אין אצלו איש. הבריטים אמרו כי יש לערוך חיפוש. ערכו חיפוש בבית ולא מצאו איש. אז שאלו מה יש בחדרון קטן שהיה צמוד לבית והיה בנוי מקירות דקים של רשת וטיט. לונץ השיב: מחזיקים שם חציר. הבריטי לא הסתפק בתשובה שלף אקדח ואמר למנחם: תפתח את המקום. החדר היה נעול במנעול גדול מבחוץ וגם מבפנים. מנחם נקש על הדלת את הנקישה המוסכמת. דרוקר הבין את המתרחש וסרב לפתוח. הוא לא רצה שחברו יפול חלל עמו. אך לונץ התעקש, פתח את המנעול מבחוץ הדף את הקצין הבריטי ופרץ פנימה. השניים נעלו עצמם מבפנים. התחיל הקרב.
בידי השניים היו אקדחים שאחד מהם כנראה לא היה תקין וכמה רימונים פרימיטיביים מתוצרת בית, שהושלכו החוצה אך לא התפוצצו. הבריטים הציבו מול החדר שקירותיו דקים וחדירים שני מקלעי ברן וריססו אותו עד שהיה ככברה. גם לאחר שהאש מבפנים השתתקה המשיכו לירות שעה ארוכה. רק אז פתחו את הדלת ומצאו את שתי הגופות. הם רמסו אותם ברגליהם והשליכו אותם למכונית. למחרת היום נמסרו הגופות לחברה קדישא. אלה מסרו בתחקיר שלונץ נהרג כנראה ראשון מאש הבריטים. דרוקר נמצא כשאקדח בידו וחור נפער בפיו, דבר המעיד כי שמר כדור אחד לעצמו על מנת שלא יפול חי בידי הבריטים.
מנחם לונץ נקבר בבית העלמין של יבנאל. הלוויה של דרוקר התקיימה בטבריה והשתתפו בה מתי מעט. כשנודע לסוחרי העיר על הלוויה מיהרו לסגור את חנויותיהם לאות אבל.
"אנחנו משפחה של מתנחלים", אומרת לאה אקסר בחיוך. "סבא, יוסף לונץ, עלה עם משפחתו לארץ ישראל מקובנה בשנת 1905. הם באו עם שלושה ילדים – הבכור, דב חנוך, היה אז בן 21 ולימים היה לאבי. סבא וסבתא כבר היו זקנים ותשושים בעלותם ארצה ולא היו מסוגלים לעבודה חקלאית. קיוו שילדיהם יעסקו בכך. הם התיישבו בחיפה ופתחו חנות לצרכי סנדלרות שניהלה אחותו של אבא.
במלאות לאבי 30 הוא נשא לאשה את בת שבע לבית חבס (שאחת מאחיותיה היא הסופרת ברכה חבס), שסיימה אז את סמינר לוינסקי.
לאחר הנישואים החליטו אבא ואמא להתנחל ביבנאל.
יבנאל היתה אז סוף העולם. לטבריה הסמוכה ניתן היה להגיע רק ברכיבה על חמור והיו צריכים ללון בדרך. החיים היו קשים והפרנסה מועטת. אך הדרישות היו צנועות וחיים בצניעות היו עיקרון. אבא עבד בשדה ואנחנו עזרנו לידו. סרב להעסיק משפחות ערביות כדרכם של חקלאי המושבות.
אני ושני אחיי למדנו בבית הספר היסודי ביבנאל שהיה בית ספר נפלא עם מורים מצויינים.
אבא היה אדם מאד דתי ויבנאל התאימה לו, כי היה בה רב ושוחט ובית כנסת. הוא ראה בעבודת האדמה יעוד לאומי ודתי. אם לא נעבוד את האדמה, נהג לומר, לא נחיה כאן.
באחד הימים הגיע לביתנו מן הגולה בן אחיו של אבא, בחור בן 17, משה זלמן שמו. אבא בנה לו חדרון קטן הצמוד לביתנו. באמצעים שהיו לו אז יכול היה להרשות לעצמו לבנות חדר שקירותיו עשויים רשת מצופה טיט – זהו החדר שבו מצא אחי מנחם את מותו. משה זלמן גדל אתנו והיה כמו אח בוגר. הוא לא זכה להקים בית בישראל. בשנת 1937 נרצח על ידי ערבים.
בשנת 1932 נאלצנו לעבור לחיפה בגלל מצב בריאותה הרופף של אמא שסבלה ממחלת כליות. אבא המשיך לעבוד בשדה והיה בא הביתה לחיפה רק בשבתות. האחים שלי, יוסף ומנחם, למדו בבית הספר "נצח ישראל" של המזרחי. אני למדתי בבית ספר דתי לבנות.
ארבע שנים היינו בחיפה ואז חזרנו ליבנאל. אני סיימתי ביבנאל את כיתה ח' אחי יוסף הלך ללמוד חקלאות במקווה ואחי מנחם הלך ללמוד בסמינר בירושלים.
בשנת תש"ד (1944), השנה בה נרצח מנחם, כבר היו הורי במצב בריאות רעוע. במיוחד אבי שסבל ממחלת ריאות. הורי עברו לכפר סבא ב-1943. אני הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בבילינסון. המשק ביבנה המשיך להיות בבעלותנו ומנחם היה היחיד שבה לשם לעבד אותו. ראה בכך מעין "שנת שרות" לפני האוניברסיטה.
"במכתב שכתב להורים אמר מנחם שיבוא לחוג את הסדר עם כל המשפחה בכפר סבא. במקום להיות עמנו בסדר אנחנו היינו אתו בבית הקברות של יבנאל".
בארכיונים הבריטיים נמצא לא מכבר מברק מן ה-11 באפריל 1944, שנשלח מראש המטה הכללי בארץ למשרד המלחמה הבריטי. במברק מתואר בכמה מילים הארוע ביבנאל ב-6 באפריל. התאור נפתח כך: "בעקבות מידע על הימצאות טרוריסטים יהודים, ערכו שוטרים חיפוש בבית במושבה יבנאל בשיתוף עם המוכתר".
מי מסר את המידע? מי הלשין?
בשנת 1987 ערך כתב "ידיעות אחרונות" עמוס נבו, ביוזמתי, תחקיר בנושא. הוא פרסם כתבה שכותרתה "מי הלשין". מפי אחיו של מנחם לונץ, יוסף, שמע עמוס נבו את הדברים הבאים: "דודתי ברכה חבס קראה לי לפני מותה וסיפרה שעברה על הארכיונים של ההגנה ומצאה כי המלשין הוא איש שרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), שהיה נשוי לבת יבנאל. בשיחה עם עמוס נבו הכחיש האיש נמרצות את ההאשמה. הוא הודה כי ידע שמנחם איש לח"י ואף הזהיר אותו שהסתרת לוחמי המחתרת בביתו מהווה סכנה.
נתן ילין מור
חבר מרכז לח"י נתן ילין מור מספר בספרו על פגישה שיזם עמו מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. מפי גולומב שמע לראשונה על מה שארע ביבנאל וזה אף שיבח את גבורת הלוחמים ואמר: "אם השכלתם להקים בחורים כאלה לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".
לאחר מכן תמה ילין על מניעי הפגישה והסיק שגולומב רצה בפגישה עמו לנקות עצמו מאחריות למעשה ההלשנה.
במהלך עבודתי על כתיבת טור זה נודע לי כי מי שחקר את הפרשה עד תום ואף הגיע למסקנות נחרצות בנושא הוא ידידי יעקב אלעזר.
אלעזר הצטרף לבית"ר בולגריה בגיל 8, עלה לארץ, הצטרף לאצ"ל והשתתף בכמה פעולות נועזות, הצטרף ל"חרות" מראשיתה והתאכזב מבגין בעקבות הנסיגה מסיני. את פרנסתו מצא כמרצה מצליח בטכניון אך את רוב זמנו הקדיש להפגנות יחיד נגד הידרדרות המדינה מן הנסיגה מסיני ועד הפקרת גוש קטיף. היה לו גם ארכיון פרטי, אולי העשיר ביותר הקיים בארץ בנושא תולדות המחתרות. כששמעתי שאלעזר חקר את פרשת יבנאל שמחתי מאד. הייתי משוכנע שהוא ישלים את החוליה החסרה. אך את ההתקשרות עמו השארתי לסוף העבודה. ביום בו עמדתי לצלצל אליו נודע לי כי אלעזר הלך לעולמו כמה ימים לפני כן. חבל על דאבדין.
דברים שנשאה לאה אקסר-לונץ באזכרות לאחיה:
"רכס הרים עגלגל, כקימורי גופה של אמא. מחבק ועוטף וסוגר. ומעבר: משבצות בירוק וחום, צהבהב וצהוב. קרני שמש וסביונים ושקט וציוץ ציפורים על עץ הלימון הענק. ובשולי הגינה נשורת עלים. נקפו חלפו השנים. על כתף ההר שבעה קברים. ליד עץ הלימון בית חרב, שאותות כל השנים בו ושלט עצוב וקטן: פה נרצח מנחם העלם יפה התואר. ושורות העלים נערמות ונערמות. ועל קימורי ההר אין כלניות כחולות, ואין כלניות לבנות. אולי רק רקפת מתחת לסלע נותרה ולמרגלותיו מגרשים וצימרים וחממות והכל וכלום".
"אחי השני, יוסף לונץ (שנפטר לפני כ-8 שנים ממחלה) היה חבר ב'הגנה' והתגייס לצבא הבריטי. בעקבות הרצח של מנחם הוא שוחרר מן הצבא וכשבא לארץ התגייס מייד ללח"י. בינואר 1946 השתתף בהתקפה על בית הסוהר בירשלים לשחרור אסירי המחתרת. הוא נפצע מכדור שריסק את כף ידו וחדר לעצם החזה. נתפס על ידי הבריטים והוחזק בכלא. יוסף התנגד שרופאים בריטיים ינתחו אותו ובעזרת סכין גילוח שהוברח לכלא שלף בעצמו את הכדור מחזהו והעלימו. בהעדר ראיה משפטית לא הועמד לדין והוגלה לארתריאה ולקניה. עם שובו התגייס לצה"ל ולחם בכל מלחמות ישראל. בשנת 1949 נשא לאשה את דובה לבית ברמץ. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. לבכור קראו מנחם על שם דודו מנחם לונץ גיבור יבנה. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 23.
"אחרי אובדנים כאלה, האם יכלה אמא שלנו לחיות? " – שואלת לאה אקסר.
דברים שכתבה הסופרת ברכה חבס, דודתו של מנחם לונץ, לעורך עיתון "על המשמר" כמה ימים לאחר הרצח.
"באתי בזה להפנות את תשומת לבך לכותרת שבעתונכם לידיעה על הרצח ביבנאל. הכותרת שסיפרה על שני 'בריונים'. והנה בדעתי להציג בפניכם אחד משני אלה. את מנחם לונץ ז"ל, שהוא קרוב שלי.
"נער טהור ותמים, אציל רוח, רחום ורך, צנוע וטוב לב, עמקן ובעל כשרונות מצויינים, קורא ושונה, חושל בסבל החיים של המשק הגלילי. נולד ביבנאל ולמד בה ועבד בה בשדה ובחצר, בשמירה ובכל עבודה חלוצית. אביו – טהור דרך, פועל ציון דתי, שיקע שלושים שנות חיים ועמל באדמת הגליל וכמוהו גם האם. והבן, לאחר סיימו את לימודיו בסמינר למורים ראה חובה לעצמו, על אף תשוקתו להתגייס לצבא גם הוא, ללכת יחידי וליטול על עצמו את עול המשק העלוב המכלה והוא בן 19 בסך הכל. אידיאליסט בכל מהותו והליכותיו… היה סגפן בהכרה מסתפק במועט שבמועט, על אף הדרישות הרוחניות הגדולות שהיו טבועות בנפשו. רחב לב, מסור למשפחתו, ידיו מצויינות במלאכת מחשבת. רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום ועוז גלילי".
"זמן קצר אחרי הקרב ביבנאל", מספר עוזי לבנת, " נפצעתי מיריות בלש בריטי ושכבתי בבית חולים בחיפה. למיטתי הגיע הבלש הידוע לשימצה א.א. קונקווסט, שהיה ראש הבולשת הבריטית באזור חיפה. הוא ידע על קשריי עם שני הבחורים ובא אלי. שלף אל מול עיניי אקדח נגאן פולני ואמר לי: "זה האקדח של שבתי דרוקר , החבר הטוב ביותר שלך".
"לא השבתי לו מאומה ואמרתי בלבי שעוד יבוא יומו. אני נעצרתי והוגליתי לאפריקה אך חבריי למחתרת עשו עמו את החשבון. ב-2 ביוני 1947 הצליחו שני לוחמים – יעקב פנסו ואבנר גרושוב – להתקרב אליו במכונית ולחסל אותו ביריות מתת מקלע.
אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ
כשהייתי בגיל 8 נפצעתי קשה מחץ שנורה לעברי מקשתו של פרחח צעיר, בסמוך לרחוב הראשי של נתניה. מישהו גרר אותי למרפאת קופת חולים הכללית. רופא שהוחש לטפל בי שאל אם הורי חברים בקופת חולים. כשהשבתי בשלילה אמר: מצטער אבל אני לא רשאי לטפל בך. אתה צריך להגיע לבית חולים. אחות רחמניה הפרה את ההוראה והניחה תחבושת על פצעי ומישהו לקח אותי למסעדה שבה עבדו הורי.
הוריי, אנשים קשי יום, היו חסרי אונים. בית החולים הקרוב ביותר היה "בילינסון" בפתח תקווה. לא היה סיכוי שבלי הפנקס האדום של חברי הסתדרות יקבלו אותי לטיפול. בכל זאת לקחה אותי אמא לפתח תקווה, שם התגוררה בת אחיה, שבעלה היה "בעל קשרים" . הם לא הצליחו להסדיר את קבלתי לבילינסון ונסענו לתל אביב. אל שולחן הניתוחים ב"הדסה" – בית חולים שנתן שרות גם למי שאין לו פנקס אדום – הגעתי כעשר שעות לאחר הפציעה.
כשחזרתי מבית החולים הביתה, אמרה אמא: מוכרחים להירשם לקופת חולים לאומית. לא לקופת חולים הכללית כמובן. פנקס אדום בבית רבזיוניסטי כשלנו נחשב לאיסור חמור יותר מבשר חזיר.
פנקס קופת חולים לאומית בו החזקתי שנים
עשרות שנים, החזקנו את הפנקס הירוק של קופת חולים לאומית. מקפידים להדביק בכל חודש את בולי הקבלה. המשכתי להיות חבר בקופה גם לאחר שנשאתי אשה והבאתי ילדים לעולם. בתוך תקופה זו עבדה רעייתי למעלה מ-20 שנה בקופת חולים הכללית. היא הוכרחה להיות חברה בקופה ובהסתדרות. כל אותן שנים שילמנו תשלום כפול, לשתי קופות החולים. מעולם לא פנינו לקבל שרות בקופת חולים הכללית. בשנים אלה חשבתי כי בחברותי בקופת חולים לאומית אני מפגין הזדהות עם התנועה הלאומית. אני בוש לומר כי רק עם התפוצצות פרשת החשדות נגד שר האוצר אברהם הירשזון נתברר לי כמה טיפש הייתי.
על הרקע לחשדות שהועלו כלפי הירשזון שמעתי מפי ידיד ותיק. יהודי קשיש, כבן 75, צלול מאד, ובעל זיכרון פנומנאלי. משך עשרות שנים נמצא בצומת ההכרעות של תנועת החרות ושל הסתדרות עובדים לאומית.
" את סיפור החשדות שעלו נגד אברהם הירשזון" – אומר לי איש שיחי" – אי אפשר להבין בלי לדעת את תולדותיו של מוסד שספק אם רבים יודעים על קיומו. זוהי הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) שהיא הבעלים של קופת חולים לאומית.
אליעזר שוסטק
"האיש שעמד בראש המוסד הזה הוא אליעזר שוסטק, שהיה מזכיר כללי של הסתדרות עובדים לאומית משנת 1941 עד שנת 1977 – 36 שנים רצופות. יותר מן השנים ששלט סטאלין על ברית המועצות (29). בתקופת כהונתו של שוסטק התחלפו בהסתדרות העובדים הכללית 8 מזכירים כלליים. כיצד יכול אדם אחד לעמוד בראש גוף ציבורי וכלכלי, שדרכו זרמו מיליונים רבים, משך זמן רב כל כך?
" כדי לתת תשובה לשאלה הזו צריך להבין את נסיבות הקמתה של הסתדרות העובדים הלאומית, את דרכי התנהלותה ואת התפקיד שמילאה בפוליטיקה הישראלית. חשוב לדעת כי מאמצע שנות ה-80 התיישב הירשזון בכיסאו של שוסטק עד שנכנס לכנסת במאי 1995."
" ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית התקיימה בחודש מארס 1934 בקולנוע אוריון בירושלים. הרקע להחלטה להקים את הארגון היו מעשי האלימות שהפעילה ההסתדרות הכללית נגד עובדים ומעסיקים כדי לשלוט בשוק העבודה. הארוע שהוביל לאותה ועידת יסות התחולל באוקטובר 1932. בבית חרושת לביסקוויטים " פרומין" בירושלים התקבלה לעבודה פועלת בית"רית.
הארוע המכונן של ה.ע.ל. שביתה ב"פרומין" נגד קבלת בית"ריה לעבודה (צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי)
בתגובה השביתה ההסתדרות את העבודה. כששכרה הנהלת המפעל פועלים אחרים ארבו להם אנשי אגרוף של ההסתדרות תקפו אותם וגרמו לפציעת שבעה שנזקקו לטיפול בבית החולים. מקרים כאלה היו לעשרות" .
" הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, ובצידה קופת חולים לאומית, נועדו לספק תעסוקה ושרות רפואי לפועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית. אלה היו שניים מתוך חמשת המ" מים שקבע ז'בוטינסקי כחובת המדינה לאזרחיה: מזון-מרפא-מלבוש-מעון-מורה.
הגוף החדש שינה מן היסוד את יחסי הכוחות בתוך התנועה הלאומית והטביע את חותמו על ההיסטוריה שלה ועל המשך דרכה.
ד"א אריה אלטמן
" הרקע למציאות החדשה שיצרה הקמת הסתדרות עובדים לאומית נבע מן המצב העלוב של התנועה הרביזיוניסטית. מאז הוגלה זאב ז"בוטינסקי מן הארץ על ידי הבריטים, בשנת 1930, הלכה התנועה ודעכה. בארץ נותר קומץ עסקנים אפורים, בראשם עמד מנהיג אפור כמותם, ד" ר אריה אלטמן. מן התנועה הזו ומתנועת הנוער שלה בית" ר יצאו ארגוני המחתרת, אצ" ל ולח" י. אך אלה היו עצמאיים לחלוטין ולא קיבלו כלל את המרות של עסקני התנועה בארץ. התנועה היתה דלה באמצעים ובקושי הצליחה להוציא לאור כמה פרסומים ולארגן הפגנות.
הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) היתה הגוף הראשון של התנועה הלאומית שהיה בעל כושר ארגון ובעל מקורות כספיים. שכן, חברי קופת חולים לאומית חויבו להיות חברי ה.ע.ל. ולשלם את מיסיה. לא רק בית" רים הצטרפו לקופת חולים לאומית אלא גם אנשים שלא היו מקורבים לתנועה, אך סלדו מהרעיון שכדי לקבל שרות רפואי אתה צריך להיות כפוף לקו אידיאולוגי מסוים.
" קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. ניהלו את הקופה בתבונה ובכישרון. הם נמנעו מלהקים בתי חולים (כפי שעשתה קופת חולים הכללית) והסתפקו במרפאות. את הזקוקים לאשפוז שלחו לבתי חולים כלליים ציבוריים (כמו הדסה). תזרים גדל והולך של מזומנים אפשר הרחבת השרותים והקמת מרפאות בכל רחבי הארץ.
ניהול כספי יעיל הביא לעודפים שאפשרו להסתדרות עובדים לאומית לסייע לתנועה הרביזיוניסטית. כבר בדצמבר 1938 אפשר סיוע ה.ע.ל. להוציא את בטאון התנועה העיתון היומי " המשקיף" שהמשיך בהופעתו עד הקמת המדינה.
מלחמת העולם השניה הביאה פריחה כלכלית לארץ ישראל. הבריטים יזמו עבודות קבלניות בקף גדול. הם נזקקו למוצרי חקלאות ולמוצרי תעשיה – מדים, נעליים, מימיות, סוללות. רבים מן המפעלים והמוסדות של אותם ימים התעשרו בתקופה זו, גם תודות לגניבות מאורגנות ממחסני הצבא הבריטי. וכך פרחו " סולל בונה" ו" המשביר המרכזי" ו" תנובה" . הסתדרות עובדים לאומית לא טמנה ידה בצלחת.
הצורך בגוף שיספק תעסוקה הפך להיות מיותר כי היה ביקוש עצום לידיים עובדות. אבל הצורך בקופת חולים נשאר יציב והעסקים הלכו ותפחו. הפריסה של מרפאות קופת חולים הגדילה את מספר החברים ואת ההכנסות.
" נסיונות ההתנכלות מצד ההסתדרות לא פסקו. כך למשל בחיפה לא היה לקופת חולים לאומית סניף כי איש ב" חיפה האדומה" לא העז להשכיר אפילו חדר לקופה הרביזיוניסטית. בלית ברירה שכרה הקופה מקום ברובע הערבי של חיפה, ברחוב חסן שוקרי. המבנה הזה של קופת חולים לאומית משמש עד היום כסניף תנועת החרות בעיר.
קופת חולים לאומית סייעה בטיפול בפצועי אצ"ל. בסניף זה של הקופה ברחוב גרוזנברג בתל-אביב התקיימו ישיבות מפקדה של אצ"ל. אבל אנשי הקופה לא התביישו לבקש מן המחתרת שכר דירה.
" משך כל התקופה הזו ועד הקמת המדינה לא היו אנשי צמרת הסתדרות עובדים לאומית משולבים – לא בתנועה הרביזיוניסטית ולא בצמרת האצ" ל. (אם כי הקופה סייעה רבות בטיפול בפצועי האצ"ל). עם הקמת המדינה החליט בגין להקים את " תנועת החרות" ואילו הרביזיוניסטים בראשות אלטמן החליטו לצאת ברשימה נפרדת. ראשי הסתדרות עובדים לאומית החליטו ללכת עם הרביזיוניסטים. בבחירות לכנסת הראשונה זכה בגין ב-14 מנדטים. רוב חברי הכנסת היו אנשי צמרת אצ" ל. המפלגה הרביזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה.
ראשי ה.ע.ל. העבירו את נאמנותם לבגין והפעם סייעו להוצאת עיתון " חרות" שגיליונו הראשון ראה אור ב-3 באוקטובר 1948. הם מימנו את החזקת העיתון כמה שנים והפסיקו כשסרב העורך לפרסם את נאומיהם ומאמריהם של ראשי ה.ע.ל.
משך כל התקופה הזו התנהלה ה.ע.ל. בדרך ששום מוסד ישראלי אחר לא התנהל. חבורת אנשים כמעט אלמונית, שמנתה בין 20 ל-25 איש שלטה שלטון ללא מצרים בארגון כלכלי ענק. בהסתדרות הכללית היו סיעות פוליטיות שתבעו קיום ועידות, בחירות, ביקורת וחלוקת משאבים. בה.ע.ל. היה רק מנגנון ששלט בכל. התחלופה העיקרית היתה של חבר מביא חבר או מביא בן משפחה.
" משך כל התקופה שמרו ראשי ה.ע.ל. על עצמאות מוחלטת ולא אפשרו לאיש מראשי תנועת החרות להתערב בנעשה בקופה, אף שבעיני הציבור היתה קופת חולים לאומית מזוהה עם " חרות" .
" הקמת המדינה שינתה את המצב מיסודו. קופת חולים לאומית נזקקה לכוח פוליטי שיספק לה מקורות כספיים מעבר למיסי החברים של הקופה.
" הזהות למראית עין עם "חרות" איפשר לאנשי הסתדרות עובדים לאומית להקים שורה של מפעלים כלכליים בדומה למפעלים שהקימה ההסתדרות הכללית. הם הקימו את חברת השיכון "סלע"; רשת שיווק "עומר לצרכן" ועוד.
" קופת חולים לאומית זינקה קדימה בעקבות הקמת המדינה והעליה הגדולה. ב-1953 כבר היו לה קרוב ל-40 אלף חברים שכללו כ-123 אלף נפשות. בשנות השישים כבר היו לה כחצי מיליון מבוטחים.
" במהלך השנים גילו ראשי הסתדרות עובדים לאומית חשיבה יצירתית בפיתוח רעיונות להגדלת הכנסות הקופה. הם הקימו את ה"ליגה למען העובד הלאומי" שתפקידה היה לאסוף תרומות וציוד רפואי מיהודים טובי לב שהשם ז"בוטינסקי עורר רטט בליבם.
" הם הקימו רשת מעונות יום בשם " ניל" י" (נוער יהודי למען ישראל), " המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה" ו" קרן המלגות על שם יוסף וזהבה ולקר" . כולן רשומת כעמותות. כל העמותות הללו קשורות לחשדות שהועלו נגד הירשזון" .
" המשותף לכל היוזמות האלה, שמלבד היותן מוסדות שענו על צורך חברתי מסוים והיו להן הכנסות ממשיות מלקוחות, הם גם שימשו אבן שואבת לתקציבי מדינה ורשויות מקומיות ולתרומות מחוץ לארץ. לא ברור אם הגיעו במזוודות דולרים, בשיקים, או בהעברות בנקאיות. כמובן שכל אחד מן המוסדות הללו איפשר להעסיק קרובים, ידידים, בני משפחה במשכורות יפות ואפילו יפות מאד.
" כלפי תורמים מחוץ לארץ הציגו עצמם אנשי ה.ע.ל. כשליחי תנועת ז"בוטינסקי. אך הם הקפידו מאד ששום דבר מן הנכסים שבידיהם לא יעבור לידי התנועה. כשנעשה הסכם של הסוכנות עם המפלגות לחלוקת כספי המגבית היהודית המאוחדת, סרבו אנשי ה.ע.ל. להיכלל בהסדר של " חרות" וקבלו את חלקם בנפרד" .
" איש לא שאל שאלות על דרכי ההתנהלות הכספית של ראשי ה.ע.ל. והמקורבים אליהם. איש לא יכול היה להעיד שמישהו מהם נוטל לכיסו כסף ציבורי. אבל הכל ראו שהם נוסעים תמיד במכוניות החדישות ביותר. שהם גרים בבתים ובווילות שידי אנשים מן הישוב אינה משגת. שהם נוסעים לחוץ לארץ עם פמליות של מלווים בקצב מטורף. דוגמא קטנה: פעם נלוויתי לשדה התעופה בלוד אל דוד יוטן מן הצמרת של ה.ע.ל. באותה תקופה שיצא לניו יורק. נלווה אליו אליעזר שוסטק. להפתעתי עלה שוסטק למטוס. כששאלתי לאן השיב: אני מלווה אותו עד רומא" .
" המצב הזה היה לצנינים בעיניהם של אנשי תנועת החרות שחברי הכנסת שלהם היו דלפונים, באו לכנסת באוטובוסים והביאו עמם כריכים, כי לא יכלו להרשות לעצמם לשלם בעד ארוחה במזנון הכנסת. היו הרבה רינונים בחרות ושניים צעקו במיוחד. אליעזר שוסטק ברוב חכמתו הציע להם להיכנס לחונטה של ה.ע.ל. והצעקות נשתתקו" .
" בשלב מסויים הגיעו ראשי ה.ע.ל. למסקנה כי הם זקוקים לכוח פוליטי כדי לבסס את מעמדם. בגין נענה לתביעת אליעזר שוסטק והכניס אותו לכנסת בה כיהן מן השניה ועד השישית. חבר אחר של צמרת ה.ע.ל.שנכנס לכנסת היה שבתי שכמן מנהל חברת הבינוי " סלע" , שכיהן בכנסות ה-4 וה-6. כך השיג בגין שקט פנימי. שני הח" כים הללו היו ממושמעים ולא עשו צרות. הם הסתפקו באפשרויות שנפתחו בפניהם לקדם את ענייני קופת חולים וה.ע.ל.
שמואל תמיר
השקט הזה נסתיים כשהחליט הליכוד בשנת 1966 להקים את סיעת " תכלת לבן" ולהתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. בעקבות זאת חבר שוסטק לשמואל תמיר בניסיון לחולל מהפך ב" חרות" ולסלק את בגין מהשלטון בתנועה. הניסיון נכשל והשניים פרשו והקימו את " המרכז החופשי" . מכאן ואילך היה שוסטק מעורב בשורה שלמה של פילוגים, מהפכים ואיחודים – נפרד מתמיר והקים את " המרכז העצמאי" הצטרף ללע" ם ולבסוף היה חלק מהליכוד. לאחר המהפך השיג סוף סוף את יעודו ונהיה לשר הבריאות. בכל הפילוגים והאיחודים הללו לא היו שום מניעים אידיאולוגיים. רק מאבק להשגת כוח. אחד השותפים הפעילים בהם היה אהוד אולמרט, לימים ראש הממשלה.
" המצב בו יש סיעה של הליכוד בהסתדרות ובאופק כבר הסתמנה האפשרות שיהיה חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא את ראשי ה.ע.ל להפעיל את היצירתיות שלהם בחיפוש אחרי יוזמה יחודית.
" היוזמה החדשה היתה "מצעד החיים". זה היה רעיון משותף אל אליעזר שוסטק ועוד שניים מראשי האירגון – שלום כהן ויצחק אפלבאום. הם התקשרו אל אלי ויזל והוא הסכים לתת את ברכתו למפעל. זו היתה יוזמה אופיינית להסתדרות עובדים לאומית. מפעל כאילו עצמאי, שזורמים אליו כספים מכל הכיוונים – ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ותרומות יהודים ניצולי שואה מכל העולם. אבל בפועל ה.ע.ל. היא המושכת בחוטים.
אברהם הירשזון באותה תקופה היה במעמד שולי בה.ע.ל. – סגנו של אריה גלזמן, שהיה ממונה על הנוער העובד הלאומי. הוחלט להטיל עליו לארגן את המצעד. הירשזון שפשוט חיפש עבודה אבל היה בעל שאיפות פוליטיות קיבל את ההצעה ונטל לעצמו את כתר היוזמה.
לבן שיחי אין מידע פנימי על הארועים האחרונים. הוא גם לא טוען שבמהלך השנים בהם התנהל הארגון על ידי קבוצה קטנה של אנשים היתה שם שחיתות. אבל הוא יודע לספר שקבוצת המייסדים וממשיכיהם השכילו לשמור על הסכסוכים הפנימיים ביניהם ולא להוציאם החוצה. הוא משאיר לדמיון הפורה שלנו את השאלה מה נעשו בכספים הרבים שלא היתה עליהם שום ביקורת חיצונית.
מה שהביא לפיצוץ הנוכחי החל לדבריו במלחמה על השליטה. במלחמה הזו היה מעורב עובדיה כהן, לשעבר גזבר ההסתדרות הלאומית ויו" ר " ניל" י" , וכיום יד ימינו של הירשזון וגם ממלא מקום ראש העיר רמת גן.
במהלך המאבק התעוררו חשדות לגבי כספים בהם טיפל עובדיה כהן, שנחשד כי גנב מיליוני שקלים כדי לסייע לאחיו שהסתבך בהימורים. הסכסוך הביא לפניה לרואה חשבון נתגלה מה שנתגלה והמידע הגיע למשטרה. עכשיו ייתכן שעובדיה כהן יהיה עד מדינה או שהמשטרה תסתפק במה שיש לה כדי להפליל את הירשזון גם בלי עדותו של כהן.
" אם הסיכסוך לא היה יוצא החוצה" , אומר לי איש שיחי, " ואם לא היה מדובר במעורבות שר האוצר קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע מה מתרחש בעמותות הללו" .
על מדיניות זו כותבת ההיסטוריונית, פרופסור אניטה שפירא: " דומה שלא היה נושא שבו התבלט כל כך חוסר הסימטריה מבחינת יחס היהודים והערבים כמו בנושא ההבלגה. בעת שלגבי הערבים כל יהודי באשר הוא יהודי נחשב כאויב , שכן המאבק הועמד מלכתחילה על חודו הלאומי, הרי מצדם של היהודים נעשה מאמץ אינטלקטואלי נפשי ופוליטי לשמור על ההבחנה בין סוגי הערבים, כמרכיב יסודי בתפיסת העולם… (" חרב היונה" 322).
מדיניות ה" הבלגה" נומקה בנימוקים משני סוגים: מוסריים ופרגמטיים.
![אניטה שם\פירא [צילום זאב גלילי]](https://i0.wp.com/www.zeevgalili.com/wp-content/uploads/2006/07/אניטה-שפירא89.jpg)
אניטה שם\פירא [צילום זאב גלילי]
גם כשהמפעל הציוני עבר בלית ברירה למדיניות של התקפה, הרציונל היה "אין אנו פוגעים בחפים מפשע נשקנו נשאר טהור" . המושג "טוהר הנשק", שהיה מקביל ל"הבלגה" לא תמיד ביטא מציאות בשטח. בפלמ"ח לא היססו לסרס ערבי (ללא הרדמה) שנחשד באונס נערה יהודיה. במהלך מלחמת הקוממיות היו לא מעט מעשי רצח, התעללות וביזה של יחידים שתמיד גונו ורבים מהם נענשו. המדיניות עצמה לא השתנתה.
מאחורי הנימוקים המוסריים והפרגמטיים עמד מניע אחר שההיסטוריונים הרשמיים והוגי הדעות של הציונות התעלמו ממנו. וזו הבריחה מן המציאות של סכסוך לאומי בין המפעל הציוני לבין העולם הערבי כולו. היה קל יותר לכנות את אנשי הטרור " פורעים" ולהתייחס אליהם כאל עבריינים פליליים. כך היה לאורך כל המרד הערבי בשנות השלושים וכך בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ולאחר מכן גם בפעולות התגמול. תמיד חיפשו את ה"אשמים". כאילו שקיים מושג כזה במלחמה בין עמים ותרבויות.
פורעים ערבים ב"מאורעות" 1936
מי שערער על התפיסה הזו בשנות השלושים היו אנשי התנועה הרביזיוניסטית. ב-21 באפריל 1938 תקף הבית"רי שלמה בן יוסף אוטובוס ערבי, מתוך כוונה להרוג נוסעים ערבים ("חפים מפשע"). זאת, בתגובה לסדרת מעשי רצח ערביים ששיתקו את התחבורה היהודית. הוא נתפס על ידי הבריטים, הועמד לדין והיה עולה הגרדום הראשון. זאב ז'בוטינסקי – שקדם לראשי התנועה הציונית בהבנה שהמאבק בארץ ישראל איננו מאבק נגד פושעים ופורעים אלא מאבק בין לאומים – לא יזם את פעולתו של בן יוסף. אך לאחר תלייתו אמר כי הוא נותן לו לאחר מעשה את הפקודה לעשות מה שעשה.
שבר את ההבלגה. שלמה בן יוסף
משך כל ה"מאורעות" וגם בראשית מלחמת השחרור המשיכו אצ"ל ולח"י לראות בציבור הערבי כולו אויב ובתגובה למעשי טרור ערביים הפעילו טרור נגדי על ידי הטלת פצצות בשווקים ובבתי קולנוע ערביים. ה"הגנה" חיפשה " אשמים", דבר שהיה חסר שחר. בפעולות רצח של יהודים השתתפו בדרך כלל כל תושבי הכפרים הערביים, כשנפלה לידיהם ההזדמנות – כך ברצח הל"ה בדרך לגוש עציון, כך בהתקפות על השיירות לירושלים ועוד.
מחפשים " אשמים"
מדינת ישראל חזרה למדיניות ה"הבלגה" בשמות אחרים. פרט לחריגים מעטים חיפשו את ה" אשמים" במעשי טרור. הואיל ושיגור " פידאינים" – אלה הם חלוצי ה"שאהידים" המתאבדים – הפכה להיות חלק מן האסטרטגיה של מדינות ערב, בעיקר מצרים וירדן, הפעילה ישראל פעולות עונשין נגד צבאות מדינות אלה במה שכונה "פעולות תגמול" .
חפים מפשע או " פורעים" חנות נעליים שבה נמכר נשק לכל דורש בשוק, ערב מלחמת הקוממיות. (ארכיון יעקב אלעזר).
את מצרים הצליחו פעולות אלה להרגיע ל-11 שנים, בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים. את ירדן אילצו לחסל את הטרור הערבי בדרך שרק מדינה ערבית יודעת לטפל בטרור : מכונות ירייה הקוצרות את הטרוריסטים עם בני משפחותיהם במחנות הפליטים (ספטמבר השחור 1969).
במרוצת השנים למדו הערבים את הלקח והפכו את חוסר הסימטריה בין מעשיהם לבין תגובות היהודים לאסטרטגיה מרכזית. אילו הבינו גאוני "תהליך השלום" את התפתחות האסטרטגיה הזו היו מבינים שערפת – וכמוהו גם יורשו אבו מאזן – אינו רוצה בכלל מדינה פלשתינית. מדינה עם צבא וגבולות תובס בתוך 24 שעות במלחמה גלויה עם צה"ל. לעומת זאת "הרשות הפלשתינית", שהיא מדינה לא מדינה, נהנית מכל היתרונות של הטרור בלי לשלם את המחיר שמדינה ריבונית משלמת על מעשי איבה משטחה.
זה מה שקרה וקורה בלבנון עשרות שנים. כל אחד מילדינו נתון לסכנה מתמדת של פגיעה מקטיושות. ילדיו הקטנים של נסראללה היו מוגנים (רק אחד מבניו הגדולים שכבר היה טרוריסט " אשם" חוסל בפעולה צבאית). זה מה שקורה בחמסטאן שבעזה. ז
שבירת טוהר הנשק בלבנון
להיסטוריה יש דרכים משלה. ממשלת אולמרט, שהיתה הכי פחות מיליטנטית שקמה אי פעם בישראל, עמדה בני הכרעה. חיל האוויר הציג רשימת מטרות: טילים ארוכי טווח המוסתרים בתוך בתים של אזרחים "חפים מפשע". הממשלה היתה צריכה להחליט אם לתקוף מטרות אלה.
התקבלה החלטה היסטורית: להפציץ את הטילים יחד עם המחסנאים שלהם. הרב עובדיה יוסף, שנשאל על כך על ידי אלי ישי, קבע: "טיל בבית הוא לא קמע לאריכות ימים" .
יש להניח שההחלטה שנתקבלה באותה ישיבת קבינט לא היתה החלטה לשינוי אסטרטגיה. אם היה צורך בהוכחה לכך היא ניתנה בשידור בגלי צה"ל בו תיאר חייל באזני שר הביטחון כי ראה מחבל עם טיל נ"ט ביד אחת וילד ביד שנייה, והחליט שלא לירות בו. פרץ אמר שהוא גאה בו על כך (גלי צה" ל 16/7/06).
בשנת 1954 נרצחה בע בעת טיול בערבה, שושנה הר ציון וחברה עודד ויגמסטר. הרוצחים היו בני שבט בדואי מירדן.
אחיה של שושנה, מאיר הר ציון, היה לוחם וסייר משכמו ומעלה. הרמטכ"ל, משה דיין, אמר עליו כי הוא "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא". מאיר הר ציון נמנה עם ראשוני יחידה 101 ששברה את ההבלגה שהיתה נהוגה עד אז ויצאה להגיב על סדרת רציחות של "פידאיון" שחדרו לישראל מעבר לגבול של המדינות השכנות.
מאיר הר ציון בראש יחידה באחת מפעולות התגמול [באדיבות אתר הצנחנים]
בעקבות תלונה שהוגשה לאו"ם וחקירת משטרת ישראל נפל החשד כי מעשה הנקמה בבדואים בוצע בידי מאיר הר ציון. הר ציון נעצר ועמדו להגיש נגדו כתב אישום.
ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין התערבו ומנעו הגשת תביעה. הר ציון הורחק מצה"ל לחצי שנה ולאחר שובו חזר להילחם והשתתף בפעולות התגמול.
(התמונות של מאיר הר ציון באדיבות אתר הצנחנים