NGLISH VERSION
מוכן להסכים לרמטכ"ל ערבי. אלוף בני פלד (ויקיפדיה שימוש הוגן))
אחרי מות קדושים אמור.
לאחר מותו של אלוף בני פלד ז" ל נאמרו הרבה דברים נכוחים לשבחו. על היותו לוחם נועז ואמיץ; על תרומתו העצומה לשיקום חיל האוויר ולבנייתו מחדש אחרי מלחמת יום הכיפורים; על מנהיגותו, קפדנותו ויסודיותו; על הביקורת שמתח על מערכות השלטון בישראל בתחום קבלת אחריות, הפקת לקחים, ומינהל תקין. פה ושם הובאו גם דברים שאמר במהלך הקריירה הצבאית שלו ואחריה על מהותה של מדינת ישראל. אך אלה הוצגו כאיזו פרפראה. כמו בקשתו לפני מותו שיצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.
במהלך השנים השמיע פלד הכרזות דומות פעמים רבות. לוחמים נועזים, במיוחד טייסים, זוכים ליחס סלחני על התבטאויות הנחשבות ל" שובבות" . כמו שסלחו לעזר ויצמן אמירות מעוררות פלצות, ששלף על ימין ועל שמאל. אך אצל בני פלד אלה לא היו פליטות פה. הוא היה אדם רציני שהיתה לו מישנה סדורה הזהה למעשה לתפיסה המוכרת כתפישה ה" כנענית" , או ליתר דיוק ה" עברית" .
מוכן לרמטכ" ל ערבי כבר מחר בבוקר
עד כמה רציני היה פלד בעמדותיו ניתן ללמוד מדברים שאמר בראיון טלוויזיה לרגל מלאת חמישים שנה למדינה. הוא סיפר בראיון כי הציג שאלה זהה לשלושה אנשים: האם אתה מוכן ששר החוץ של ישראל יהיה אזרח ישראלי ממוצא ערבי-מוסלמי.
השלושה היו מזכיר הקיבוץ הארצי גיורא פורמן, שהיה סגנו של פלד בחיל האוויר, השני היה הסופר א.ב. יהושוע והשלישי אליקים העצני. תושבתו של העצני ברורה וצפויה אך א.ב. יהושוע ופורמן התפתלו ואמרו משהו שזה יהיה אולי אפשרי בעוד עשרות שנים אך בעצם אמרו לא. ועל כך הגיב פלד: כולם גזענים ולא רוצים ערבים. בקיבוצי השומר הצעיר אין אפילו חבר ערבי אחד.
עוד אמר כי אינו רואה הבדל בין גנדי לבין יוסי שריד. גנדי רוצה תחום מושב יהודי גדול ושריד רוצה תחום מושב יהודי קטן. שניהם לא רוצים לראות ערבים.
לשאלת המנחה השיב פלד שהוא מוכן שמחר בבוקר יהיה מפקד חיל אוויר ערבי, או רמטכ" ל ערבי. או ראש ממשלה ערבי. בתנאי שהם יישבעו אמונים למדינה ויהיו מוכנים למות למענה. ובתנאי שזו תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, מבוססת על המשפט העברי. לא המשפט העברי הדתי, הדגיש. אלא המשפט העברי שאינו קשור להלכה (הוא לא הסביר מה זה).
הבעיה שלנו, אמר פלד, היא גזענות לשמה. אם תהיה מדינה דמוקרטית חילונית, שתיתן שוויון זכויות לכל אזרחיה לא תהייה לנו בעיה עם הפלשתינאים.
דברים כאלה, הנאמרים בעיצומה של המלחמה התשיעית או העשירית (תלוי ממתי סופרים) עם הערבים, נשמעים כהזיה. אך מאחוריהם עומדת תפישת עולם, שקנתה לה אחיזה לא מבוטלת בספרות העברית, בתודעה של חלק גדול מן הציבור ורישומה ניכר גם בימים אלה. זוהי התפישה הקרויה " כנענית" (שנולדה כשם גנאי בפי המשורר אברהם שלונסקי) והמחזיקים בה מכנים אותה התפישה ה" עברית" .
" תנועת העברים הצעירים"
שורשיה של התנועה בראשית שנות הארבעים, עם התגבשותו של זרם אידאולוגי-פוליטי שטען לניתוק מוחלט בין ההיסטוריה היהודית ומורשתה הרוחנית והתרבותית לבין " העם העברי" המתגבש בארץ ישראל. התנועה התארגנה במגמה לכונן בארץ ישראל ישות לאומית
סמל תנועת העברים הצעירים אות A אלף הכנענית
" עברית" " כחברה טריטוריאלית תרבותית הפתוחה לכל אדם בלי הבדל גזע ואמונה" . השקפות התנועה באו לביטוי בכתבי העת " המאבק" ו" אלף" ובין ראשי דובריה היו המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, העיתונאי עמוס קינן והלשונאי עוזי אורנן.
התנועה שללה את דת ישראל, ערכיה ומצוותיה; מתחה ביקורת חריפה על היהדות הגלותית וטענה כי ההיסטוריה ה" עברית" עוותה בתקופת בית שני, בה הפך העם היהודי מאומה לעדה דתית, תהליך שהושלם עם מרד בר כוכבא שהביא לניתוק העם מן הארץ. התנועה שאפה להינתק מן הקשר של העם העברי אל העם היהודי ולהקים מדינה שבה יהפכו כל יושביה – ערבים, מוסלמים ונוצרים, דרוזים, בדואים וצ"רקסים – לעם אחד.
ממצרים עד החידקל
היא ראתה בטריטוריה הישראלית חלק טבעי ובלתי נפרד מארץ הפרת שהיא לדעתם " ארץ העברים הקלאסית" , המשתרעת מגבול מצרים עד החידקל. הלאום העברי החדש עתיד להילחם בפאן ערבאות הדכאנית. נצחון המדינה העברית ועצם קיומה תלוי בכך שתתייצב בראש כל שואפי העצמאות והקידמה בארץ הפרת כולה ובהיותה חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני לאומי – לא דתי ולא עדתי – על רקע הקדם העברי הקלאסי המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, לפני היווצר היהדות ויתר הדתות.
ה" ערבאות" לפי השקפתהתנועה נכפתה על עמי " ארץ הפרת" , כשם שהיהדות נכפתה על העברים ואת שניהם יש לשחרר.
מיתוסים כנעניים
התנועה ביססה את טענתה על תמונת עבר עברי " קלאסי" , שתואר על ידי המלומד עדיה גורביץ (ע.ג.חורון, שהמפגש שלו עם המשורר יונתן רטוש, בשנת 1938 נחשב לגורם המאיץ להקמת התנועה). תמונת עבר זו (אשר מבוססת ככל הנראה על הנחות מדעיות ספקולטיביות) הביאה את התנועה ל" פניה ליסודות מיתיים טרום ישראליים וכנעניים" , שלדעתם הם יסוד תרבותה של ארץ כנען, תרבות המשותפת לישראלים וליתר עמי כנען.
חורון ניסה לעניין את זאב ז"בוטינסקי במשנתו. וז"בוטינסקי, המנהיג שהיה אולי החילוני ביותר בין המנהיגים הציונים, דחה אותו על הסף. ז"בוטינסקי התייחס בחיוב לרעיון שהפיניקים ויושבי קרתגו שייכים לתרבות קדומה אחת, ואשר ישראל הקדום היה חלק ממנה. אך הוא התנגד לראות בכל עמי הקדם " עברים" . קירבה תרבותית לשונית, אין פרושה אמונה משותפת וערכים משותפים, אמר ז"בוטינסקי. האומה היהודית, התגבשה סביב יסוד אידאולוגי ברור ומוצק, שייחד אותה מיתר העמים, וזוהי האמונה המונותיאיסטית. הוא כתב לחורון: " אל תתפתה ליצר הנוטה להשפיל את ישראל למען תפארת העברים או להשפיל את המונותיאיזם לשם הדגשת עבודת אלילים" .
" אדם חדש בארץ ישראל"
המיתוס הכנעני של התנועה לא נקלט אלא בחוגים אינטלקטואליים מצומצמים. אך התפיסה שבארץ נולד עם חדש נפלה על קרקע פוריה שאותה הכשירה הציונות עצמה. הישוב המתחדש בארץ היה בעיצומה של " מהפכה עברית" בתחום התרבותי והחברתי. כל התנועות הציוניות החילוניות דגלו בתפיסה שיש לחתור ליצירת " עם יהודי חדש ואדם יהודי חדש בארץ ישראל" . העבריות נועדה להבחין בין היהודי הארצישראלי ומוסדותיו לבין יהודי הגולה. כך דובר אז על האדם העברי, הישוב העברי, עבודה עברית, העיר העברית הראשונה, האוניברסיטה העברית, הגמנסיה העברית, אגודת הסופרים העבריים. וכאשר הובא למנוחות שומר שנקבר בעמק יזרעאל דובר על " קבר עברי ראשון בעמק" . מובן שהדיבור העברי היה במרכז ובמסגרת מלחמת השפות ופעולות גדוד מגיני השפה היו לא מעט מעשי אלימות ממש, נגד מי שהעזו לדבר יידיש.
מציונות אל אנטי ציונות
אין ספק שמקורה של הכנעניות הוא במושגי היסוד של ההשקפה הלאומית היהודית המודרנית כפי שבאה לביטוי בציונות החילונית. כמו הציונות ביקשה העבריות להגדיר את החברה בארץ ישראל כתחיה של חברה לאומית מימים עברו. כמו הציונות היא האמינה כי עם מסוגל לשנות את אופיו ומהותו.
ההיסטוריון יעקב כ" ץ אומר כי " האידיאולוגיה הכנענית בתורת שכזאת, יכולה להיראות כמתיחת הרעיון הציוני החילוני עד לקצה גבול העקביות שלו" . אך הואיל והכנעניות התבססה על תמונת עבר קדום השונה מזה של הציונות הוא צייר גם תמונת עתיד שונה . כך הפך הרעיון הכנעני משלב בהתפתחות הרעיון הציוני לאידאולוגיה אנטי ציונית קיצונית.
תחזיתו של קורצווייל
המבקר ברוך קורצווייל היטיב לנתח את התופעה הכנענית והצביע על כך שהיא תוצאה ישירה של התפיסה הציונית החילונית. במאמרו המפורסם " מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים" (" כנענים" ) הוא כותב: " אמוציונלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הנוער אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בלבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית ולהיבהל מפני תוצאותיה? הציונות היא היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי" .
תגובת בן-גוריון
מי שנבהל מפני התגשמות חלום הציונות בצורתה הכנענית היה דוד בן גוריון. בתגובה על דברים שאמר קורצווייל בסימפוזיון על לאומיות יהודית כתב לו בן-גוריון מכתב בו הוא אומר: " איני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו; אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ור" יהודה הלוי לא היו "לאומיים" ולא היו "ציוניים", והמלים האלה היו זרות להם, לא אמרו להם כלום, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי כל צורך בהן. המושג יהודי – אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו , ועם כל הדורות שיבואו" .
עוד כמה מילים על ה" כנעניות"
תארתי כאן את הרעיון ה" עברי" או ה" כנעני" , אך לא נקטתי עמדה ולא סיפרתי על הקשר האישי שהיה לי עם הרעיון הזה ועם נושאיו. אני משלים כאן את החסר ומרחיב מעט את היריעה. מדובר אמנם בתנועה שנכשלה וכבר אינה קיימת. אבל עצם העובדה שאדם כמו בני פלד אומר כי הוא מסכים שמפקד חיל האוויר יהיה ערבי, מלמדת שרעיונות התנועה הזו לא נעלמו מסדר היום הציבורי.
נתוודעתי לראשונה לתנועת " העברים הצעירים" ולרעיונותיה בראשית שנות החמישים. חבר לספסל הלימודים, אליקים יונקר (היום אליקים ירון, מבקר התיאטרון של " מעריב" ) מסר לי גיליון של בטאון התנועה " אלף" . אני זוכר היטב את הכותרת של הגיליון שאמרה: " הקץ להגירה חופשית" כשהכוונה היא לגל העליה ההמונית של השנים הראשונות למדינה.
הקריאה בכתב העת הזה עוררה בי סערת רגשות, שקשה להסביר היום. באותה תקופה קראתי גם את " סולם" , כתב-העת בעריכתו של ד" ר ישראל אלדד, שהטיף לכאורה לרעיונות מנוגדים בתכלית לאלה שלהם הטיף " אלף" . אך אני, בעיניים הלא ביקורתיות של נער בן 14, לא חשתי בסתירה הזו והדבר טעון הסבר.
פער בין הורים לילידים
על מנת להבין את סערת הרגשות שעורר " אלף" – אצלי ואצל הרבה קוראים צעירים אחרים – צריך לתאר את רוחו של הדור ההוא. זו היתה תקופה בה החל להיווצר פער תרבותי ומנטאלי (פער שהגיע לעתים לקרע) בין דור ילידי הארץ לבין אבותיהם. דור האבות היה הדור של הגלות, דור דוברי היידיש (או פולנית, או רומנית, או הונגרית, או ערבית). דור האבות היה דור הגלות הבזויה, של אנשים ש" הלכו כצאן לטבח" . דור האבות היה דור של אנשים כפופים, בהירי עור (" סבונים" ), שעסקו במלאכות בזויות (" חנוונים" , " סוחרים" , " ספסרים" ).
דור ילידי הארץ היה לעומת זאת (בעיני עצמו) דור שזוף וזקוף קומה שהכיר כל שביל בארץ, מני דן ועד אילת. דור ילידי הארץ היה דור לוחמי המחתרות ולוחמי מלחמת השחרור, " מגש הכסף" שהקים את המדינה. ומעל לכל: דור ילידי הארץ היה דור שעברית היתה שפתו הטבעית, ולרוב גם היחידה. הדור הזה היה המוצר המובהק של המהפכה הציונית ומערכת החינוך שלה – בתי הספר ותנועות הנוער.
מהפכת הדיבור העברי
מורי הדור ידעו לכאורה עברית מושלמת. הם שלטו טוב יותר מאתנו בכל המקורות – מן התנ" ך דרך המשנה, המדרשים , ראשונים ואחרונים ועד מאורות הספרות העברית החדשה. אך העברית שלהם לא היתה שפתם הטבעית. היא באה להם מן הספרים במאמץ אדיר. אבל הם לא חלמו ולא קיללו ולא ספרו בעברית אלא בשפות ארצות המוצא וההורים שלהם. הם עינו אותנו בדקדוקי טהרנות של השפה שהפכו את חיינו לגהינום. כאשר נקראתי ללוח לנקד את המלה נער ונקדתי בקמץ פתח (במקום שני פתחים) אמר המורה: מי שמנקד כך נער איננו נער אלא בער. וכדי לעמוד בבחינות היינו צריכים ללמוד בעל פה את לוח הפעלים ולוח שמות של ברקלי ולדעת איך אומרים הדיו שלי (דיואי) ואיך מנקדים חרכים (בכ" דגושה כך ששומעים חרקים).
אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדןק צנום שפרסם עוזי אורנן, מראשי וראשוני ה" עברים" . הספר, " דקדוק הפה והאוזן" , הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהן העברית היתה שפה " מתה" . די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין וגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת.
אך יותר מספר הדיקדוק הזה הרשימו הכותבים החדשים בעברית החדשה. בנימין תמוז בטור שלו " עוזי ושות"" בהארץ ואחר כך בסיפורי ארץ ישראל המקסימים שלו. ועמוס קינן שהמשיך את " עוזי" בהארץ (ומאוחר יותר בעיתונים אחרים). וס. יזהר בסיפורי הילדים שלו שפורסמו ב" דבר לילדים" ובמקומות אחרים (" שישה סיפורי קיץ" ). ולא במקום האחרון " העולם הזה" של אורי אבנרי (ובעקבותיו " ידיעות אחרונות" ) שכתבו את השפה המדוברת ובכתיבתם השפיעו גם על הדיבור. (ברדיו המשיכו לשמור על ח" וע" גרוניות ועל " עברית של בית מרקחת" , כפי שהדבר משתקף במערכון הידוע של הגששים על מר חטף פתח המלמד שהצ"ופצ"יק של הקומקום הוא זרבובית ובהטיה זרבוביתי).
אל תוך המציאות הזו באו ה" עברים" ואמרו כי אומה זו שפה ושפה היא אומה. וזו אמת מובנת מאליה שאינה צריכה הוכחה.
מן העברים אל הכנענים
אך התנועה לא הסתפקה בתפישת השפה אלא הציעה תפישת מרחב והיסטוריה חדשים. הארץ שלנו איננה רק מדינת ישראל אלא כל מרחב הסהר הפורה. אבות אבותינו אינם רק אברהם יצחק ויעקב אלא כל יושבי ארץ הקדם – הישראלים, הכנענים והפיניקים – כולם שייכים לאומה העברית. אנחנו העברים הננו איפוא צאצאים לאומה העברית הגדולה שהמציאה את האלף בית, שהקימה ציים אדירים ובנתה אימפריה בכל אגן הים התיכון. אנחנו הבאנו את התרבות לאירופה ופילי מצביאנו הגדול חניבעל, איש קרתגו, עברו את האלפים ואיימו למוטט את רומא.
התפיסה הזו, הנשמעת כמיתוס תלוש מכל מציאות תרבותית, נקלטה היטב באווירת הדור ההוא. החינוך הציוני-חילוני הכשיר את הדור לקליטת תמונת עולם זו. כי מה אמר החינוך הזה לדור הצעיר? הוא אמר שאנחנו מוחקים 1800 שנות היסטוריה יהודית של גלות וחוזרים אל העבר המפואר שלנו – אל מלכות דוד ושלמה אל גיבורי המכבים, אל קנאי המורדים ברומא אל אלעזר בן יאיר שבראש לוחמי מצדה. זה היה דור שלא רצה ללמוד היסטוריה יהודית גלותית, כי אין בכלל היסטוריה יהודית (" כי הכל רק גזרות ורדיפות" ). זה דור שדחה את ביאליק הבכייני של " עיר ההריגה" ו" המתמיד" והעדיף את שאול טשרניחובסקי " נוכח פסל אפולו" . זה דור שעדיין למד ואהב תנ" ך והזדהה עם גיבוריו. לכל טיול בתנועת נוער ספר תנ" ך היה פק" ל חובה. חידוני התנ" ך שהחלו באותה תקופה היו ארוע לאומי. בעת שידור החידון ברדיו (טלוויזיה לא היתה כמובן) היו הרחובות ריקים מאדם. חתן התנ" ך עמוס חכם, יהודי נכה כבד פה אך בעל זכרון פנומנאלי וידע מדהים, הפך גיבור לאומי. הוא הפיע על שער " העולם הזה" ונערץ כמו שחקן כדורגל מצליח.
לתוך האווירה הזו, בה ויתרו כבר בעצם על היהדות מזמן, נכנסה ה" עבריות" והלכה צעד אחד קדימה. לא קפיצה אל ראשית ההיסטוריה היהודית אלא אל ראשית ההיסטוריה העברית. לא יהודים החוזרים אל ארצם אלא עברים שהם עם נפרד מן העם היהודי. הסמל הפלסטי של הקפיצה הזו היה הפסל " נמרוד" של יצחק דנציגר. הפסל נוצר עוד ב-1938 ועורר התרגשות עצומה. " בדמות הרואית זו" – כתבה נרי לבנה ב" הארץ" בפברואר השנה – " מצאו הישראלים החדשים בבואה למי ששאפו לראות כהוריהם הרוחניים. לא עוד יהודים גלותיים כפי שהיו הוריהם, אלא דמויות מיתולוגיות, גיבורי צבא וציד קדומים" . הסופר בנימין תמוז כתב: " מצאתי את עצמי עומד מול "נמרוד". פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתי. רק לאחר מכן, מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי" .
הפסל נמרוד
כיצד יכולתי אני, נער בן 14, לראות את מופרכותה של האידאולוגיה הזו? רבים וטובים בתנועה הלאומית נתפסו לה. ב" סולם" שהטיף למלכות ישראל כתב גם ברוך נאדל, שהיה ללא ספק בעל השקפות כנעניות, כמו רבים מיוצאי לח" י. בבטאון לח" י " במחתרת" הופיע ב-1941 מאמר שקבע כי המושג עם עברי כולל גם את הענף הצורי פניקי ו" הרוב המכריע של הענף ישראלי המשיך לטפח את התרבות המשותפת – תרבות הבעל" . רבים מאנשי הלח" י ביניהם שותפו של אלדד להנהגת לח" י, נתן פרידמן ילין מור, נטו לרעיון הכנעני. עובדה היסטורית היא שרבים מאנשי תנועת ז"בוטינסקי נתפסו לרעיון הכנעני והיו אף שהציעו ללמדו במסגרת קיני בית" ר, לולא ז"בוטינסקי שעמד בפרץ.
מהי העברית שלנו
רבים וטובים כבר עמדו על כך שהבסיס ההיסטורי של הרעיון רעוע. ישראל ועמי כנען לא רק שלא היו אומה אחת מבחינה תרבותית ודתית, קרוב לודאי שגם לא הבינו אלו את שפתם של אלו.
ומהי העברית שאנו מדברים?
זו העברית שהגיעה אלינו מן התנ"ך ומן הספרים החיצוניים, ממגילות מדבר יהודה ומאוצרות הגניזה הקהירית, מן המשנה ומן המדרשים, מפייטני ארץ ישראל וממשנה תורה לרמב" ם, מרש" י ומספרות השאלות והתשובות ומרבבות הספרים שנכתבו עברית במהלך הדורות. ומעל לכולם מסידור התפילה. הציונות הגיעה להשג אדיר בהנחלת הדיבור העברי, לא בהחייאת השפה העברית. גם לא בהחייאת הדיבור. יהודים תמיד קראו וכתבו עברית ובצד השפות היהודיות הנפלאות שפיתחו בגלויות גם טיפחו את הדיבור העברי. יהודי מאיזמיר שדיבר לאדינו ויהודי מארצות אשכנז שדיבר יידיש, כשנפגשו בירושלים יכלו לדבר זה עם זה עברית. זוהי העברית שלנו ואין בלתה. השפה של העם היהודי, שהוא העם היחיד בתבל המדבר בשפה זו.
" פעמוני פילי חניבעל במקום צעקות רבנים
כמה שנים לאחר שנתוודעתי לרעיון הכנעני הכרתי מקרוב אחד ממחולליו. זה היה יוסף ועדיה. גבר נמוך קומה, מקריח, כהה עור שהיה מבוגר ממני בכארבעים שנה. כתבתי אז כ" כתב צעיר" בעיתון " חרות לנוער" והוא היה עורך לשוני ואחראי לנושאי אמנות. הוא הקסים אותי בידע הרב שלו ובלשונו הצחה. הייתי כבר אז ביקורתי יותר לגבי ה" עבריות" וביקשתי ממנו הסבר לתפיסה הזו, המנתקת את העם העברי מן העם היהודי. ועדיה סיפר לי כי זמן קצר לאחר שנולד נטשה אותו אמו ומאז לא ראה אותה. הוא אמר לי: בדקתי ומצאתי כי חלק גול מן ה" כנענים" הם אנשים שהיה להם קרע אישי עם הוריהם. הקרע הזה איפשר להם לקרוע את הקרע בין העבריות ליהדות.
דברים אלה מסבירים אולי דברים שאמר יונתן רטוש בשנת 1944: " לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל יום אחרי יום שנה אחרי שנה" . על היהדות אמר עוד כי היא " תרבות חולה, תרבות של חברת מהגרים, צרעת רוחנית" .
פרופסור יעקב שביט שכתב ספר חשוב על הכנעניות (" מעברי עד כנעני" ירושלים 1984) אומר: היחס כאן אל היהדות הוא כאל תופעה פתולוגית ורטוש מדבר בלשון המונחים האנטישמיים הוולגאריים על " זקני ציון" .
פרופסור יהושע פורת, בביאוגרפיה שכתב על יונתן רטוש, מספר על החוג הרביזיוניסטי היהודי בפריס שניהל פעילות תרבותית ופוליטית תוססת.
" כולם היו מתבוללים בהשקפת עולמם ובתרבותם" , מספר פורת, " ונדחקו לאימוץ הלאומיות היהודית, רק לאחר שנוכחו לדעת כי אינם רצויים בסביבה שבתוכה רצו להתבולל. את המהגרים היהודים המסורתיים ממזרח אירופה, דוברי היידיש ולובשי המלבושים היהודיים המסורתיים שנאו בכל לבם, שכן "היו מגעילים ועוררו סלידה"…
אחד מאנשי החוג אמר " שהרצון להימלט מהגורל היהודי ומהקשר עם היהודים הללו היה מניע מרכזי בגיבוש השקפותיהם…"
עוד אומר פורת " עבורם היה אימוץ זהות לאומית עברית, המדלגת על כל עידן הגלות השנוא, פתרון אישי מוצלח מאין כמוהו. להיות צרפתים לא היו יכולים להיות בקלות, ולהיות יהודים גלותיים לא רצו. לפיכך בחרו להיות עברים" … אחד מחברי הקבוצה אמר פעם כי תודות לאידאולוגיה הכנענית " אני שומע במקום צעקות רבנים את הפעמונים של פילי חניבעל" .
נפתרה התעלומה. האידאולוגיה העברי-כנענית היא בעצם תופעה יהודית מובהקת, שינאת עצמנו ורצון להתבולל. מבחינה זו אפשר לומר כי הרעיון העברי-כנעני לא מת. הוא ממשיך להתקיים בתוככי מדינת ישראל.
ברוך קורצווייל שצפה את הסכנה לפני למעלה משלושים שנה כתב כי מספר המצדדים בתנועת העברים " עולה פי כמה על מספר חסידיה בפועל. דוברי התנועה אומרים בגלוי את שחלק גדול מכל הנוער בארץ חושב בסתר" .
עוד אמר כי " הכנעניות חדרה בינתיים לתוך כל המפלגות והמחנות והיא עובדה איתנה. כך למשל נראים לי ימי צקלג לס. יזהר כתעודה ספרותית כנענית מובהקת" .
ובימים אלה זכה ס. יזהר בדרך מפוקפקת בפרס ספרותי בסך 200 אלף דולר.
מאמר נוסף על בני פלד
