חתן פרס נובל, ישראל אומן, הוא אדם רציונאלי, כי רציונאליות היא המקצוע שלו. הוא גם שומר מצוות, מה שנקרא בלשון העם " דוס" . אבל למרבית השמחה איננו " דוס מחמד" . הוא אפילו לא מתאמץ להיות דוס נחמד. הוא בעל השקפות ברורות מאד בנושאים העומדים על הפרק. יותר כתום מכתום.
כל עוד היה פרופסור אלמוני היו מוכנים לסלוח לו. אבל ברגע שזרקורי העולם כולו מופנים אל גאון תורת המשחקים שעל הר הצופים, באוניברסיטה התחילו למרוט שיער, מחשש שמא יפתח את פיו. מקורות פנימיים שם ספרו לי כי כבר קיימו טלפונים ונשלחו בקשות שהפרופסור ינסה לרסן את לשונו ולא להגיד מה שיש לו להגיד על הסכמי אוסלו ועל חורבן גוש קטיף ועל ממשלת שרון. אבל הפרופסור בשלו. אומר כל מה שעולה על רוחו .כי הוא, כאמור, איננו דוס מחמד.
גם התקשורת התאכזבה מן הפרופסור שלא קיים את הציפיות שתלו בו. התקשורת עובדת על בסיס של " כסאות מגדריים" , כמו שהיה במעגל המפורסם של דן שילון. כיסא לפרופסור, כיסא לערבי, כיסא לסוטה, כיסא לפושע וכיסא לדוס מחמד. תפקידו של דוס המחמד בתקשורת הוא להראות עד כמה אנחנו בתקשורת ליברליים שנותנים במה גם " להם" . הוא מאפשר לה לומר: תראו, יש ביניהם גם שפויים. אנחנו אפילו אוהבים אותם.
זכות היוצרים למושג " דוס מחמד" מגיעה ככל הזכור לי לאורי אורבך. צמד המילים הזה מתאר נאמנה, ברוח היתולית, תופעה חברתית שלדעתי היא רצינית יותר מכפי שנראה לעין.
כולנו מכירים את דוסי המחמד למיניהם – בתקשורת, בצבא, באקדמיה, במערכת המשפט, בספרות ובבידור. אלה חובשי כיפה שגם שמאלנים שרופים יאמרו עליהם: הוא " אמנם חובש כיפה אבל הוא נחמד" . הוא משכיל. הוא רציונאלי. הוא לא מתלהם. הוא לא משיחי. הוא לא מתנחל. אפשר לדבר אתו בגובה העיניים.
דוס המחמד הוא חובש כיפה שעלה בסולם החברתי, המקצועי, ההשכלתי, המעמדי, הכלכלי והפך להיות חלק מן האליטות שרובן חילוניות ושמאלניות. הוא חש מצוין כשהוא מחזיק את המיקרופון, או כשהוא מול מצלמת הטלוויזיה, או כשהוא נותן פקודה (למשל לפנות מתנחלים), או כשהוא מכין כתב אישום או כותב פסק דין. במאמץ להיראות ליבראלי ומתקדם, ושפוי, ודמוקרטי, הוא לפעמים יותר אפיפיור מן האפיפיורים של השמאל. לא תמיד הוא מקפיד בקלה כחמורה. ציציות כבר לא משתרבבות מתחת לכותנתו, והכיפה שלראשו הולכת וקטנה ותלויה ברשלנות. אך הוא תמיד ימצא ציטוט של חז" ל כדי להצדיק את השקפות האליטה שהוא הפך חלק ממנה.
דוס המחמד הוא יצור די מסכן. אין לו רצון, או אומץ, או יכולת נפשית וחברתית להיות דתל" ש. בתוך החברה שמתוכה צמח הוא די מנודה. בבית הכנסת לא כל כך אוהבים אותו. אם הוא איש ציבור ידוע הוא סופג קיתונות של בוז בכל הופעה ציבורית.
בתוך החברה החילונית הוא לא ממש נקלט. הוא הרי לא יכול לצאת לטיולים בשבתות וגם לא להשתתף במסיבות שחיתות בליל כל נדרי, ואפילו לא סתם לסעוד במסעדת יוקרה המגישות נבלות ושרצים. לעתים גם עם ילדיו הוא לא מסתדר. כי הרי הוא לא שולח אותם לבית ספר חילוני. והם הופכים להיות מה שהוא מנסה לברוח ממנו. הוא לא שייך לכאן ולא לשם. נשאר קרח מכאן ומכאן.
============================================
מכתב גלוי לפרופסור יונה
הקורא משה לוי מבנימינה מגיב על הדברים שכתבתי כאן על " הקשת המזרחית" ופרופסור יוסי יונה:
" בטירת-הכרמל, בה גדלתי, תוכל לשמוע בכל אחד משני בתי הכנסת העיראקים, בנוסף לפיוטים ולניגונים היפים, גם ניגונים שיערבו לאזנו של כל פטריוט ישראלי. אם פרופסור יונה היה מנסה למכור שם את מרכולת ההבל שלו היה נתקל בקהל מנומס אך מנוכר.
" מהיכרותי מקרוב את היהדות הנפלאה הזאת (משפחתי עצמה מונה כמה מאות נפשות) יש לי סיבה טובה להאמין שרובם המכריע לא רק שלא התנתקו משורשיהם אלא מאמצים את התרבות והפילוסופיה של הוריהם יותר מבעבר. ואם אי פעם התנתקו (כמוני) הרי שזה נבע רק מרצונם ל" השתאכנז" ולנסות להיטמע בחברה שסירבה לקלוט אותם כמו שהם. היום רובם מבין כי אין תחליף לערכים, חכמת החיים, הנימוסים והאצילות שקיבלו מהוריהם והורי הוריהם. אני מאמין שפרופסור יונה – עשב שוטה בגינת הפרחים היהודית-בבלית – יגיע פעם לתובנה הזו, כמו שקרה להרבה עיראקים מבני דורו.
" ומלה לפרופסור הנכבד: די. עיראקי זה כבר לא שם נרדף לאדם נחשל, מכוער שמדבר בשפה מכוערת. לשמחתי הרבה אני חש היום יותר ויותר הערכה לעדה שלנו, שבעבר רצינו רק לברוח ממנה (אתה זוכר איך התביישנו כשאמנו דיברה איתנו עיראקית, ליד ילדים אשכנזים בני כיתתנו? איך סירבנו לשמוע את הזמרים ממצרים ועיראק והעדפנו את הבי ג"יז, והדורס והאלביס, למרות שהמילים והלחנים של עבד אל וואהב דיברו יותר אל ליבנו?).
" אני מסרב להאמין לך שהדעות רוויות השנאה העצמית שלך הן גם תחושות ליבך. לא יתכן שבמקום בו נבטה שעועית יגדל מלפפון. ותכניס כבר לראש האקדמי שלך (שאני בטוח שרובו עדין חושב בעיראקית) שהיהדות שלנו היא דוגמא ומופת לחינוך לערכים, כיבוד הזולת, רגישות ואהבת האדם. ואם ראשך כבר לא עובד כבעבר, וחכמת החיים שהוריך הורישו לך התחלפה בארס שמטפטפים לך כל השוטים שדוגמתם אתה יכול למצוא בעיתון שראיין אותך (שאלת את עצמך מה פתאום מחליטים ב" הארץ" לראיין אותך?). אז אזכיר לך שהיהודי העיראקי אוהב את החיות לחוד ואת האדם לחוד. לא כאשר הם מתחברים לחגורת נפץ. חינוך לערכים עליהם גדלת לא כלולים במילון של אלה הקרויים פלסטינאים. אם הם, בעזרת אנשים כמוך, יכבשו חלילה את המדינה שהוריך כה נכספו אליה, אפילו רגע אחד של חסד לא יהיה לך אצלם. כי בעיניהם – וכמה שתנסה להתרחק מזה לא יעזור לך – תמיד תהיה יהודי וכופר.
" ולסיום: אם כל מה שאמרתי לא מצא מסילות לליבך ואתה עדיין " רוצה להיות יוסי ביילין" – אנא ממך שנה את שמך לפחות. כי אני ועוד רבבות במדינה הזו מתביישים בעיראקי כמוך" .
בכבוד רב,
משה לוי, בנימינה
===========================================
כשירושלים עדיין הייתה משולש
ספרו החדש של דוד קרויאנקר (" רחוב יפו" – ביוגרפיה של רחוב, סיפורה של עיר) הוא בעל כוח לעורר בכל מי שהיה פעם ירושלמי את הביוגרפיה האישית שלו. כי לכל אחד הרי יש ירושלים משלו וגם לחתום מעלה יש חלקיק של ירושלים בנשמה.
הייתי ירושלמי שנה אחת בלבד. שנה בה למדתי באוניברסיטה העברית, לפני גיוסי לצבא. ירושלים של אז, לפני חמישים שנה, הייתה עיר קטנטנה. כל ירושלים התרכזה במשולש הרחובות יפו – המלך ג"ורג" – בן יהודה. התגוררתי אז בחדר ששכרתי יחד עם חברי יגאל כהן (לפני שהיה כהן-אורגד, לעתיד שר האוצר) ברחוב ישעיהו, הסמוך למאה שערים. חדר זול שחלק משכר הדירה שולם בסיוע לבעלת הדירה, קשישה נכה, בחליצת נעליה מדי ערב.
הייתי אז כתב עיתון " חרות" בירושלים ובמסגרת תפקידי סיקרתי גם חלק מדיוני הכנסת. העבודה הייתה קלה למדי כי לכל מקום אפשר היה להגיע ברגל. ההפגנות בכיכר השבת התקיימו ממש מתחת לחלון חדרנו. הליכה לכנסת (ששכנה אז בבנין " פרומין" ברחוב בן יהודה) ארכה כעשר דקות. ומשם עוד עשר דקות ברגל והגעתי לאוניברסיטה ששכנה בבניין טרה סנטה. אם רצית לפגוש מישהו די היה לערוך שני סיבובים במשולש המפורסם כדי למצוא אותו, ברחוב או באחד מבתי הקפה.
ירושלים של אז הייתה עיר שרובה סטודנטים. בר אילן הייתה בחיתוליה ויתר האוניברסיטאות עוד לא היו אפילו במחשבה. סטודנטים הסתובבו בכל מקום ובקושי ניתן היה להבחין בירושלמים מקוריים (פרט לחרדים כמובן, שבלטו בלבושם). ערבים בכלל לא היו בעיר. פרט לערביי אבו גוש, הכפר הידידותי שתושביו מוכיחים עד היום כיצד יכלו להיראות היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל, אילו קיבלו והשלימו עם שיבת ציון היהודית.
" בליבה חומה" לא היה עדיין שורה בשיר שטרם נכתב. בכל כיון שלא הלכת נפגשת בחומה. ניתן היה לצפות בה ממרומי בנין " טרה סנטה" בו התקיימו הלימודים, כי הר הצופים היה מעבר לגבול. מובלעת קטנה שנשמרה על ידי חיילים שהתחפשו לשוטרים והתחלפו במשמרות, כשהם מביאים עמם בכל סיבוב כמה מספרי הספרייה הענקית שנותרה על ההר.
יש לי יחס רגשי עמוק לרחוב יפו. אולי מפני שבו מצאתי, ליד בניין העמודים, את אהבת חיי. אולי מפני שהיה סמוך למערכת העיתון והוא טבוע בזיכרוני יותר מהרחובות האחרים של העיר. ברחוב יפו פינת המלך ג"ורג" הייתה מסעדת " טרבלוס" ומולה מסעדת פפרברג. הצומת שידע את הפיגוע ב" סבארו" , אחד מרבים שפצעו את הרחוב הזה בשנים האחרונות.
לרוב סעדתי ב" טרבלוס" , שם ניתן היה לקבל ארוחה שכללה נקניקיה אחת, מחית תפוחי אדמה (פירה בלשון אותם ימים), מרק ולחם ללא הגבלה תמורת לירה וחצי. הייתי אמנם בעל משרה מכובדת ומשכורת טובה (80 לירות לחודש). אבל הנהלת העיתון התייחסה למשכורת כאל מחווה של רצון טוב שמגלים מדי פעם – לא תמיד. ודאי לא כל חודש. פעם התווכחנו עם יעקב חסדאי שביקר בחדרנו, אם ניתן להתקיים בלירה ליום, ואם מנת בוטנים היא בעלת ערך תזונתי של ארוחה.
בוטנים יכולת לקנות אצל רוכלים ניידים שמכרו אותם, חמים ופריכים, בתוך קונוס עשוי נייר עיתון. לא הרחק משם בפינת המלך ג"ורג" היה דוכן פלאפל שהיה חלוץ הלאפות במדינה. ולידו דוכן למכירת סופגניות בייגלה שטעמן כצפיחית בדבש.
אפשר לספר סיפורים אינסוף על ירושלים של אותם ימים. על בתי הקפה שבהם התנהלו ויכוחים סוערים – " טעמון" שבו התרכזה הבוהמה של אותם ימים, " עטרה" של סטודנטים, וינה של בעלי יכולת לשלם ועוד ועוד. וזו הייתה גם ירושלים של חנויות ספרים שבהם מצאת מכל טוב אם היה לך במה לשלם.
באתי לספר על ספר חדש ואני מספר על עצמי ועל הרגשות שהוא מעורר בי. אולי גם זו דרך לעורר את סקרנות הקורא בספר הנפלא הזה. על " רחוב יפו" של קרויאנקר ניתן לומר טוב מראה עיניים. הספר מכיל אמנם טקסטים מקסימים אך בלעדי הצילומים והשרטוטים והמפות הנלווים לטקסטים לא היה בו מטעמה וריחה של ירושלים.
סיפורו של רחוב יפו הוא סיפורה של ירושלים ב-150 השנים האחרונות. ראשיתו בדרך עפר, שנכבשה ביציאה משער יפו כדי להכשיר דרך לביקורו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף וסופו בתחנה המרכזית של ימינו. קרויאנקר מוביל את הקורא לאורך השנים ולאורך הרחוב. הוא חושף את שכיות החמדה שלאורכו, וגם את פצעי הזמן וחרפת ההזנחה, את האירועים הגדולים והקטנים, את תהלוכות הפאר ואת הדם שנשפך.
זהו ספר שהעין לא שבעה מלחזות בציוריו וצילומיו והנפש אינה שבעה מלקרוא שוב ושוב את התיאורים המגיעים לדרגת פיוט. שווה כל רגע וכל פרוטה המושקעים בספר.
===========================================
מי צריך HAMMER
" האמר" הוא רכב שטח צבאי ונמצא בשימוש הצבא האמריקני וצה" ל. הוא אמור היה להיות רכב חזק ובטיחותי, המתאים לפעולה גם בתנאי שטח קשים וגם בזירת שטח בנוי. עד עכשיו לא הוכיח עצמו מי יודע מה. הצבא האמריקני הפעיל אותו במוגדישו ובמלחמת עיראק ונתברר כי הוא רכב פגיע מאד. בצה" ל ידוע על מספר לא קטן של תאונות שאירעו במהלך השימוש בו וכאן גם התקינו לו מעטה משוריין שנועד להגן על נוסעיו.
חברת ג"נראל מוטורס האמריקנית החליטה לרכוש את הזכויות על השם והתצורה של ה" האמר" הצבאי ולייצר גרסה אזרחית. בשביל מה צריכים אזרחים רכב צבאי בעל עבירות גבוהה? לפחות אזרח אחד יכול להסביר את הרכישה. זהו ארנולד שוורצנגר, שזקוק אולי לרכב ההולם את גודל שריריו.
עכשיו אנחנו שומעים כי הרכב מיובא גם לארץ ובתוך חודשיים, עוד בטרם הגיעו המכוניות לנמל, כבר נמכרו 50 חתיכות. היבואן מתכנן להביא 70 כלי רכב והוא מניח שעד סוף חודש זה יימכרו כולם.
ביצועיו של ה" האמר" אכן מרשימים. היבואן מסביר כי יש לו זווית גישה של 51 מעלות וזווית נטישה של 50 מעלות. ממש מקסים. מי היה מאמין.
מחירו של ה" האמר" צנוע. כ-400 אלף ש" ח לדגם הפשוט וכ-630 אלף שקל לדגם המשוכלל יותר. וכאן נשאלת שאלת 600 אלף השקל: מי צריך רכב כזה. מי הם האנשים הזקוקים לרכב המטפס בשיפוע של 51 מעלות ומסוגל לנוע על טרשים? ושאלה חשובה יותר למי ומנין יש כסף כדי לרכוש רכב כזה.
============================================
מי הפקיר את כלבי גוש קטיף
בתגובה על ההאשמות לפיהן הפקירו תושבי גוש קטיף העקורים את בעלי החיים שלהם כתבו לי בני משפחת אוליבן מירושלים:
אנחנו משפחה של משובח" ים ששהו יותר מחודש בגוש קטיף ז" ל עד חורבנו. כמו משפחות רבות הבאנו גם אנו את שוקית כלבתנו היקרה עמנו. מתוך דאגה לכלבתנו האהובה פינינו אותה מן הגוש בנסיעה מיוחדת לפני החורבן.
רבים מתושבי הגוש עשו כמונו, אך רבים לא יכלו לעשות זאת.
ובזמן העקירה עצמה לא נתאפשר לרבים מבעלי הכלבים לשאת עמם את חיות המחמד. הרי חלק מן המפונים הולכי השתיים השליכו לנגב ללא כל סידור. לכלבים ודאי שלא היה סידור (פרט לחיות שבגן החיות היפה של נוה דקלים שפונו מראש).
כיתוב לצילומים – דוס מחמד
עמוד ימני
טור +שוליים
1. הוא לא מילא את ציפיות התקשורת. חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן.
טור אחד
2. שיחזור בית הכנסת העתיק בבגדד שנבנה בעפר שהובא מארץ ישראל.
עמוד שמאלי
טור +שוליים
3. " ובלבה חומה" . כאן נגמר רחוב יפו עד שנת 1967.
בשוליים
4. שלט רחוב מימי המנדט.
טור אחד
5. רכב שטח " האמר" המשווק בישראל.
בשוליים
6. הוא זקוק להאמר. ארנולד שורצנגר.
בשוליים
7. הכלבה שוקית
ירמיהו מתאבל על החורבן. תחריט של יעקב שטיינהארט.
הכותל לפני 1948
