לקראת ט' באב, היום בו חרבו בית המקדש הראשון והשני * זכר החורבן – באגדה ובהלכה, בתפילה ובפיוט, בשיר ובסיפור * וגם כמה דברי נחמה ולקח לימינו
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
שהיה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.
הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו.
אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?
השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנה, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתיה שלי.
אמר לו בעל הבית: לא. לך מכאן.
– אתן לך דמי חצי סעודתך.
– לא.
– אתן לך דמי כל סעודתך.
– לא.
תפס אותו בעל הבית בידו והוציאו.
אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.
(על פי בבלי גיטין נה ב)
קיצצו בהונות ידיהם
" על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" . אמר להם נבוכנדצאר: מה אתם יושבים ובוכים? אני מבקש מכם שתנגנו לפניי ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם, כדרך שהייתם מנגנים לפני אלוקיכם… נטלו את בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם… עמד נבוכדנצאר והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה… באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם קטעתם אצבעות ידיכם של ימין , אף אני… שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. (על פי מדרש שוחר טוב)
" אוי לבנים שגלו"
אמר ר" יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב והמתין לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי… אמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו : שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין עובדי כוכבים ומזלות. אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת בת קול כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים :"אמן יהא שמיה רבא מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמשבחים אותו, ואוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" . (מסכת ברכות)
ירמיהו מתאבל על החורבן. תחריט של יעקב שטיינהארט.
" כל העיר בוערת"
" ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר שבא לידם וערכו טבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולים צעירים ומלאי ימים ולא הידרו פני שרי קודש כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים ומפני גובה הר הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת" (יוסף בן מתתיהו " מלחמת היהודים" )
נתיב הייסורים של מרתה בת בייתוס
לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהניעה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גיסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה נוחה וכה מהירה הייתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.
אך אותה דרך המלך בה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב הייסורים של מרתה בת ביתוס.
מרתה בת ביתוס הייתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה הייתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה הייתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.
בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא " זכור לטוב" . הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.
זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: " ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה
("מירושלים ועד לוד" – זאב גלילי).
אוצרות המקדש
מה קרה לאוצרות המקדש אחרי החורבן? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת ניצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על השער שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.
אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?
האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להיחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתייה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח. (ירושלים שלי – זאב גלילי)
מה קרה לכלי המקדש. תבליט כלי המקדש נישאים בידי שבויים על שער טיטוס ברומא.
מששון לשמחה
עתיד הקדוש ברוך הוא להפוך ט" באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות ירושלים בעצמו ולקבל גלויות, שנאמר: " בונה ירושלים ה" נדחי ישראל יכנס" . (ילקוט שמעוני).
"זכר לחורבן"
" משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר (מקושט בציורים)…אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד (זכר לחורבן)… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר של שריפה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין… וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" .
(על פי ר יוסף קארו, שולחן ערוך).
" יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת החופה" . (רבי משה איסרליש)
"יהודה השבויה" . מטבע שטבעו הרומאים לציון נצחונם
אזכרה
אזכרה אלוקים ואהמיה
בראותי כל עיר על תילה בנויה
ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה
ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה
מדת הרחמים עלינו התגלגלי
ולפני קונך תחינתנו הפילי
ובעד עמך רחמים שאלי
כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי
יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות
שתשים דמעתנו בנאדך להיות
ותצילנו מכל גזרות אכזריות
כי לך לבד עינינו תלויות
(אמיתי בן שפטיה, תפילת נעילה)
העיר הבזויה
נחם ה" אלוקינו
את אבלי ציון
ואת אבלי ירושלים
ואת העיר האבלה
והחרבה והבזויה והשוממה
האבלה – מבלי בניה
והחרבה – ממעונותיה
והבזויה – מכבודה
והשוממה – מאין יושב
והיא יושבת וראשה חפוי
כאישה עקרה שלא ילדה
(מתוך תפלת נחם לתשעה באב)
לבי במזרח
לבי במזרח ואנכי בסוף מערב
איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב
איכה אשלם נדריי ואסריי בעוד
ציון בחבל אדום ואני ככבל ערב
יקר בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו
יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב
מות יהודה הלוי
יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר " כי רצו עבדיך את אבניך ואת עפרך יחוננו" . והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת :"ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו. ( על פי גדליה בן דון יוסף אבן יחייא).
בת קול: לישמעאלים צאו מביתי, באו בניי
" ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש לבריאת עולם, אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית המקדש, שייבנה במהרה… שמענו שבת קול יוצאת מבית המקדש ואומרת: צאו מביתי ויביואו בני…
" ונפל פחד גדול על הישמעאלים ומתוכם קם אחד וירד בבור אחד. שהה שם ואמר שראה שלושה זקנים מעוטפים ונפל על פניו והם אמרו: עמוד על רגליך.
" ועמד ושאל: מי ומי אתם?
”ענו ואמרו: מבני ישראל אנחנו ועתה לך ואמרת לישמעאלים שיניחו המקום כי הגיע קיצם וזמנם.
" השיב להם: ואם לא יאמינו לי מה אומר אליהם?
אמרו לו: אמור להם כי אברהם העברי ומשה בן עמרם ואליהו הנביא אמרו לך כך.
" ויעל הישמעאלי מן הבור ההוא ויספר הדברים האלה לחבריו ונפל פחד גדול עליהם.
" ואומרים כי ננעלו דלתות בית המקדש ועדיין לא נפתח" .
(" בית המדרש" ליעלינק).
" תצא אש עזה ותשרוף העולם"
" עתיד הקדוש ברוך הוא לבנות את ירושלים ולגלות כוכב אחד שעומד ומתנוצץ. ושבעים רשפי אש מתפשטים והולכים ממנו לאמצע שמים. ושבעים כוכבים אחרים ישאלו אורם ממנו. ויהא מאיר ומבהיק שבעים יום. וייראה ביום ששי, בכ" ה ימים לירח השישי, וייעלם ביום השביעי לסוף שבעים יום…
" ולכשיאיר אותו כוכב באמצע הרקיע, יקום מלך אחד, גדול ושליט בעולם ויתגאה ברוחו על כל המלכים ויעורר קרבות ויתגבר עליהם.
" ובאותו יום שיתכסה הכוכב, תזדעזע ארץ הקודש מ" ה מילין מסביב למקום בית המקדש. ומערה אחת תתגלה מתחת לאדמה ומאותה מערה תצא אש עזה לשרוף העולם. ואז יתגלה המלך המשיח בכל העולם ולו תינתן המלכות ויאבד את אדום הרשעה וכל ארץ שעיר ישרוף באש" . (זוהר)
" אדוני הארץ בצדק"
" …עליך לראות עם זה בירושלים, עליך לראות את אדוני ארץ יהודה אלה, אדוני הארץ בצדק ובמשפט, גרים ועבדים בארצם הם, אשר עם כל הלחץ אשר ילחצו אותם, יצפו לגואל שיבוא ויגאלם. ובהיותם נתונים בעול נוגש, אשר יכביד עליהם אכפו, חבויים בצל מקדשם שלא נשאר ממנו אבן על אבן – עוד יוסיפו להחזיק באמונתם ולא יתכחשו לאלוקיהם.
יהודים בירושלים 1895
" הפרסים, היוונים, הרומאים אין זכר להם תחת השמים. ועם קטן זה , אשר מוצאו קדם הרבה למוצאם של העמים הגדולים האלה, עודנו חי את חייו המובדלים בין גלי חורבות ארצו. אם יש עוד עם בין העמים אש ישא עליו את חותם הפלאות, הנהו לדעתי עם ישראל" .
(פרנסואה דה שטובריאן, דיפלומט וסופר צרפתי סוף המאה ה-18, תחילת המאה ה-19).
כל העולם בכה
" כל הלילה רתחו ימי להבות והשתררבו לשונות אש מעל הר הבית. כוכבים ניתזו מן השמים הקלויים וניתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכסאו אלוקים וניפץ לרסיסים כסאו?… הנה הוא אל נקמות. הוא בכבודו ובעצמו. שלו ונורא הוא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה… וידעו מלאכי השרת את אשר עשה להם האלוקים וחזדעזעו מאד. וירעדו עמם כל כוכבי הבוקר ויליטו המלאכים את פניהם בכנפיהם כי יראו מהביט אל צער האלוקים… ותהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו מלאך לנפשו מלאך לנפשו ויבך בדממה כל העולם עמם" .
(מתוך " מגילת האש" , חיים נחמן ביאליק)
" חזרנו אל בורות המים"
" חזרנו אל בורות המים
לשוק ולכיכר
שופר קורא בהר הבית
בעיר העתיקה"
נעמי שמר [ויקיפדיה באדיבות יעל רוזן]
" כתבתי את השיר בתל אביב. גרתי ברחוב אמיל זולא על הגג אבל נסעתי כמה פעמים לירושלים ולהיזכר מה אני בדיוק אוהבת שם. שולי נתן ביצעה את השיר לראשונה בפסטיבל הזמר ואחרי שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים. הופעתי ממש בשדה הקרב , ברפיח ובאל עריש. ואז שמעתי ברדיו את הצנחנים משחררים את ירושלים ושרים "ירושלים של זהב" ליד הכותל. במטע דקלים באל עריש שרתי לראשונה את הבית הנוסף " חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר". חזרתי לתל אביב ומצאתי מתחת לדלת מברק מטדי קולק: החיילים המוצבים בעיר מבקשים שתוסיפי עוד בית לכבוד הנצחון. צלצלתי לטדי ואמרתי: כבר יש לי. למחרת היתה לנו הופעה בבית לחם ואז, כשהחיילים מחאו כפיים לבית החדש, אמרתי להם: מה אתם מוחאים לי כף? לשנות שיר זה הרבה יותר קל מלשנות עיר" .
( נעמי שמר, בראיון לכתב מעריב, רוני קובן)
הכותל לפני 1948
שער ספרו של דן מירון
אורי צבי חייל 1916
