מסע חייו של אדם הוא גם מסלול הספרים שעיצבו את עולמו, מילדות ועד זיקנה * מבט חטוף אל עבר נוסטאלגי וגם לעתיד אינטרנטי מעורפל, לאור היצירה הגדולה ביותר של הרוח האנושית – הספר

התהלכתי השבוע לאורך הדוכנים העמוסים של "שבוע הספר" וחשבתי לעצמי: כמה מן הספרים הללו יש סיכוי שאקרא אי פעם. מכאן עברתי להרהר על כל הספרים שהטביעו את חותמם על חיי ועיצבו את תמונת עולמי.

"ויאמר משה"

הטקסט הראשון שקראתי בילדותי ונשאר טבוע ביזכרוני הוא "וַיאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות פרק ג). הייתי אז בן ארבע ולמדתי ב"חדר" בצפת. הבנתי את הנאמר בפסוק. אך הרבי דרש ממני לתרגם את הפסוק ליידיש. בקושי יכולתי לומר "ויאמר משה" בהברה אשכנזית דהיינו "ויויימר מוישה". וגם תרגמתי שתי תיבות אלה: "און משה האָט געזאָגט". אבל איך אומרים ביידיש "אסורה נא"?

זה היה חדר "מתוקן", שרמת הלימוד בו גבוהה. כל ילדי הישוב האשכנזי הישן בצפת דיברו יידיש לכן נזקקו לתרגום הכתוב. בביתנו דברו עברית – גזירה שגזר סבא, ר' משה רויזנטאל, מראשוני המורים לעברית במושבות הברון ומבוני ראש פינה.
ל"חדר" נשלחתי במצוות סבתי, אסתר רויזנטאל לבית שנקר, שרצתה שנכדה יהיה תלמיד חכם במשמעות המסורתית. כשחזרתי הביתה ממרר בבכי על כשלוני הושיבה אותי על ברכיה ובמשך חצי שנה, עד יום מותה, לימדה אותי יידיש.

שלוש שנים למדת ב"חדר" ועד היום מתנגנים באוזניי הפסוקים העבריים עם תרגומם היידי.

מה זו "מאכלת"

בגיל 7 החליטה אמא להעביר אותי לבית ספר רגיל ובחינות הכניסה נועדו להכריע אם אני מתאים לכיתה ב' או לכיתה ג'. הבוחן נתן לי לקרוא סיפור מאיזו מקראה של כיתה ג', אותה קראתי בשטף. בין היתר הופיעה שם המלה "מאכלת".
שואל אותי הבוחן: מהי "מאכלת".
ואני השבתי לתומי: "סכין".
ומה ההבדל בין מאכלת לסכין? – שאל.
חשבתי רגע והשבתי: אין הבדל.
הבוחן תיקן אותי: "מאכלת" באה מן המלה אוכל, כך שדווקא זו משמשת למזון ולא לשחיטה.
בחוצפה של ילד בן 7 השבתי לו: והאם אברהם אבינו התכוון לאכול את יצחק לאחר שעמד לשחוט אותו במאכלת?
הבוחן רגז על תשובתי ואמר לי: על חוצפתך זו אני קובע שאתה מתאים רק לכיתה ב'. לאחר שנים עיינתי במילון אבן שושן ושמחתי לגלות שהוא מגדיר מאכלת "סכין לשחיטה".

[הסיפור הזה מופיע בספרי החדש בריחה מצפת]

ספרי הרפתקאות

הלימודים שיעממו אותי להחריד. אך היתה פינת אור – הספרייה. הספר הראשון שקראתי היה "פרח לב הזהב".

הסיפור הקסים אותי מן הרגע שקראתי את השורות הראשונות: "בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלושֶׁת בָּנֶיהָ. יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָה קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ…"

 זו הייתה הפעם הראשונה בה קראתי ספר חילוני. הציורים, שעיטרו את הספרון, הלשון הפשוטה והעלילה הקסימו וריתקו אותי. קראתי את הספרון כולו תוך כדי הליכה הביתה ומשך השבת קראתי שוב ושוב, עד שידעתי לחזור ולצטט את כל מילותיו על פה.

מאז לאורך כל ילדותי ונעוריי מילאו הספרים את עולמי. בדרך לא דרך הצלחתי להניח ידי על כמעט כל ספרי הילדים שראו אור בארץ במהלך השנים. קראתי ללא כל סלקציה. בלעתי ברעבתנות ספר אחר ספר. מצאתי שאפשר לנצל גם את זמן הלימודים. המצאתי טכניקות מתוחכמות לכסות במחברות ובספרי לימוד את הספרים שקראתי במהלך השעורים עד שמורה זה או אחר גילה זאת ומשך באוזניי.

קראתי כל מה שהיה בספריות של אותה תקופה. ספרי טרזן של אדגר רייס ביראוז; שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל; רובינזון קרוזו של דניאל דפו; אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון; סידרת פו הדוב של א.א.מילן; הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא; כל ספרי האינדיאנים של קארל מאי; הקוסם מארץ עוץ של פראנק ליימן באום; "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס; פינוקיו של קרלו קולודי; סידרת הקלברי פין של מארק טוויין; שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ; לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן וכמובן כל כתבי ז'ול ורן שחזו את העתיד בו אנו חיים.

בסדרה הזו, שאני מכנה "ספרי הרפתקאות", אני מכליל גם ספרים שנחשבים לקלסיקה: הנסיך הקטן של אנטואן דה סן–אכזיפרי; ספרי צ'ארלז דיקנס, ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ' (באש ובסער) ובתקופות יותר מאוחרות: מלחמה ושלום של טולסטוי, החטא ועונשו של דוסטייבסקי, תמונת דוריאן גריי של אוסקר ויילד; יותם הקסם ויתר כתבי יאנוש קורצ'אק; ה-35 במאי ויתר כתבי אריך קסטנר, סיפורי שלום עליכם, השיגעון הגדול של אביגדור המאירי, כתבי שייקספיר בעיבודים לילדים ומאוחר יותר בתרגומים הנפלאים של שלונסקי ועוד.

המשותף לכל הספרים הללו היה ההנאה העצומה שגרמה קריאתם. הרווח המידי היה העשרת הלשון ותחושה של הרחבת דעת וידע עולם.
מה נותר מספרים אלה אצלי ? אני שאלתי עצמי שאלה זו בעיקר כשניסיתי להדביק את ילדיי ונכדיי בקדחת הקריאה. נדמה לי שיהיה נכון לומר שבצד ההנאה והרחבת הדעת מעניקה הקריאה בגיל הילדות את המיומנות הקסומה שבה סימנים חסרי פשר המופיעים על הנייר בוראים עולם ומלואו. תהליך שהוא מותר האדם. היא גם חושפת את האינסוף של הדמיון האנושי.
אני אישית חש כי הסופר שהשפיע עלי יותר מכל בילדותי היה ג'ק לונדון. העולם שהוא מתאר – מ"קול מיער" ועד "פנג הלבן" – הוא עולם של מלחמת קיום והישרדות. העולם האמיתי בו אנו חיים. ג'ק לונדון השפיע גם על השקפותיי הפוליטיות מאז ועד היום.

ספרים ששינו את חיי

כשהגעתי לגיל בר מצווה התעשרה ספרייתי בכמה ספרי איכות. [איפה הימים שבהם ספרים היו המתנה האולטימטיבית לבר מצווה]. גם התחלתי להשתכר משעורים פרטיים ויכולתי לרכוש לעצמי ספרים. בחנויות לספרים משומשים מצאתי אוצרות שבלי גוזמה שינו את חיי. חלק מהם מלווים אותי עד היום הזה..

"גדולי ההוגים" של ויל דיוראנט

מחברו היה פופולאריזטור שחיבר עשרות "ספרי תולדות" – של הפילוסופיה, הרנסנס, העת העתיקה ומה לא. במושגים של היום זהו ספר לא חשוב ולא מדויק. אך לי פתח הספר הזה את העולם הקסום של הפילוסופיה. דרכו הכרתי את עולם האידאות של אפלטון, את תורת המידות של שפינוזה את הקטגוריות של קנט.

כתבי ה.ג. וולס

הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס הצליח להפוך אותי לכופר בעיקר. תחילה הקסים אותי בספרי מדע בדיוני (הוא היה אחד ממייסדי הסוגה הספרותית הזו. בין ספריו: "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח", "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", ועוד). אך וולס היה גם הוגה דעות, היסטוריון ופופולריזטור. הוא כתב את "דברי ימי עולם", "מדעי החיים", "העבודה הרכוש והעושר" שתארו בלשון מרתקת את ההיסטוריה האנושית ואת עיקר מדעי התקופה. לפתע נתברר שהכל פשוט. הקשת בענן היא תופעה פיסיקלית ולא אות שקבע הקדוש ברוך הוא בעקבות המבול. דוד מלך ישראל היה סתם ראש כנופיה. סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו. נדרשו לי תריסר שנים עד שהבנתי שהעולם הפשטני שתיאר ה.ג. וולס רדוד וחסר שחר.

מילון אבן שושן

רכשתי אותו עוד כשהיה במהדורה מצומצמת של שלושה כרכים ואחר כך כשהתרחב ל-7 כרכים. מיומו הראשון היה מילון זה אוצר שלא יסולא בפז של מילים ביטויים צורות לשון, מקורות מכל רבדי הלשון. קדם לו מילון בן יהודה שמעולם לא קנה אחיזה בציבור ובעקבות אבן שושן בא המילון המצוין "רב מילים" של שוויקה המשלים אותו. אך אבן שושן נותר הספר הקנוני הגדול של הלשון העברית.

האנציקלופדיה העברית

הופעת האנציקלופדיה העברית בראשית שנות החמישים הייתה אירוע תרבותי מכונן. בכתיבתה ובעריכתה נטלו חלק מיטב אנשי הרוח של העם היהודי: קלויזנר, נתניהו, ליבוביץ', פראוור, גרשום שלום, אב"א אחימאיר ואחרים. היא הושלמה רק אחרי עשרות שנים וכיום יש רבים המציעים אותה חינם אין כסף, רק להיפטר ממנה. למרות שאין בה מילה על אינטרנט והערך אטום כבר חסר ערך היא עדיין אוצר בלום של ידע. כדאי וכדאי להחזיק בה למרות גוגל ולמרות הויקיפדיה.

ספר האגדה לביאליק

בגיל מסוים הגעתי למסקנה שהשכלתי מעוותת. מבוססת בעיקר על תרבויות זרות ומנוגבת מכל דבר תורה, אם להשתמש בלשונו של עגנון. ספר האגדה היה למקור מים חיים שקראתי וקראתי בו עד שנתבלה. במהלך השנים ירדה קרנו. אך מהדורה חדשה של הספר עם ביאור של אביגדור משען החייתה אותו.

משנה תורה לרמב"ם.

הדרך מספר האגדה למשנה תורה הייתה קצרה. בשלב מסוים הבנתי שביאליק אסף את הקצפת (לא בלי לעבד ולשכתב אותה) אבל צריך להגיע לעיקר. לשון הפז המשנאית של הרמב"ם קנתה את לבי. בהירות הלשון, עוצמת הרוח, תחושת הביטחון והוודאות שמעניק הטקסט הזה  מלווים אותי למעשה מאז ועד היום.

                                                                 שער כתב יד "משנה תורה";

מורה נבוכים ו"ראשית חכמה"

בשלב מסוים של חיי הגעתי למסקנה שיש גבול למה שאדם יכול להשיג בקריאה בלבד ויש ללמוד לימוד מסודר. שנים הייתי סטודנט נצחי נודד מאוניברסיטה לאוניברסיטה. מתלבט מה ללמוד כמו החמור של בורידן. ולבסוף התמקמתי בפילוסופיה יהודית וכללית.

למדתי בבר-אילן בתקופה בה לא זכתה המחלקה לפילוסופיה למוניטין כמו המתחרות בירושלים ובתל-אביב. אבל זו היתה מחלקה מאוחדת, פילוסופיה יהודית וכללית גם יחד. המרצים היו מעורים בשני העולמות. הם נתנו לי את הכלים להתמודד עם הספרים שלמעלה. בלעדיהם לא הייתי מגיע להבנתם. על שני הספרים שבכותרת אני יכול לומר שיש בהם התמצית של התמצית של העולם היהודי – מן הצד האחד רציונליזם מוחלט ומן הצד האחר אמונה תמימה וחשיבה מיסטית. כל ניסיון לתאר ספרים אלה בקטע בעיתון הוא בעיני חילול הקודש. וכל שאני יכול להגיד הוא ששני הספרים הללו שינו את תודעתי, אורח חיי ויחסי לחיים.

תלמוד שטיינזלץ

בספר "התלמוד לכל" כותב הרב עדין שטיינזלץ: "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל… "

שנים רבות היה התלמוד כספר החתום לגבי רוב הציבור שלא גדל במסגרת של לימוד תורני. מפעלו של שטיינזלץ פתח את האוצר הזה בפני רבים.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) הוא בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות. התלמוד כולל פרוש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. אף שבאו בעקבותיו מפעלים דומים (ובראשם פרוש שוטנשטיין) שמורה לו זכות הראשונים.

אורי צבי, ביאליק, עגנון

לא הזכרתי עד כה מה שקרוי "ספרות יפה". קראתי בשעתו את כל הספרים שהיו באופנה של "מיקי בר קיקי" וגם "הספיקותי לעיין בהם" – אם להשתמש בלשון הגששים. מא.ב. יהושע עד עמוס עוז מיהושע קנז ועד בנימין תמוז. חלק מהם אהבתי אחרים הותירו אותי אדיש.

בעידן של מה שכיניתי "ספרי הרפתקאות" חלק מהספרות הישראלית יכלה לענות על הצורך של ספרות כזו: בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, חיים באר. אך מרגע שעמדתי על דעתי היהודית הגעתי למסקנה שאין לי כל עניין בספרות שאיננה המשך לתרבות היהודית. מכל היוצרים הישראלים ניתן להכליל בקטגוריה זו את שירי זלדה ואיתמר יעוז קסט, חלק משירי יהודה עמיחי וחלק מיצירת משה שמיר. ואם שכחתי כמה אני מתנצל.

הממשיכים המובהקים של התרבות היהודית הם בעיניי אורי צבי, ביאליק ועגנון. אם לדבר על ספרים שהם הכרח הייתי בוחר ב"רחובות הנהר" של אורי צבי, "מול ארון הספרים" של ביאליק ו"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" של עגנון. אבל זו טיפה מים יצירתם שכולה המשך היצירה היהודית ועדיין לא נראים באופק ממשיכיהם.

מדרווין ועד אינשטיין

ידיעת פיסיקה על פי הרמב"ם היא ממש חובה דתית. כשגיליתי עניין בנפלאות המדע בנעוריי עוד לא הכרתי את הרמב"ם. את רעבוני אז לידע על עולם המדע השבעתי בכתבי עת מצוינים לילדים שהיו באותה תקופה ("אלומות", "מה טוב לדעת", "טכניקה ומדע לנוער", "הטכנאי הצעיר" – שלימים גם תרמתי לו מפרי עטי). ספרים המסבירים את המדע באורח פופולרי הופיעו כבר בשנות הארבעים ומספרם הלך וגדל במשך השנים. ספר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין הפך את תמונת עולמי. פתאום הזמן הוא לא זמן והמרחב איננו מרחב ואתה יכול לטוס במהירות האור ולחזור צעיר במאה שנה ממה שהיית כשיצאת לטיסה. ולידו "מוצא המינים" של דרווין שמרחיב את ספקטרום הקיום של עולמנו במיליארדי שנים.

הספר בעידן האינטרנט

באורח מקרי נמניתי עם ראשוני המשתמשים במחשב למטרות כתיבה בארץ. נשלחתי מטעם "ידיעות אחרונות" להולנד לקראת התקנת מערכת מחשוב לעיתון ושם גילית את הפלא הזה של מסך שבו אתה יכול לכתוב מילה ולמחוק, להעביר משפט ממקום למקום ולהפוך קטע על פניו. כל זאת בלי להוציא את דף הנייר ממכונת הכתיבה ובלי להתחיל להקליד הכל מחדש. היה לי PC כבר בראשית שנות השמונים כשמחשב עם תוכנה עלו כעשרת אלפים דולר.

במרוצת הזמן הפך המחשב ממכונת כתיבה משוכללת למקור בלתי נדלה של מידע. ספרי התקליטור הראשונים היו כישלון. אך אט אט נתברר שלספרים מסוימים המחשב הוא המדיום המתאים. כך מצאתי עצמי מצמצם בהדרגה את ספרייתי. אין טעם להחזיק באנציקלופדיה התלמודית כשהכל נמצא במפעל השו"ת המופלא שפיתח יעקב שוויקה. אין טעם להחזיק בתלמודים, בספרי המדרשים, באוצר השאלות והתשובות בספרי הפילוסופיה, ההגות, החסידות וההלכה – עד הרב קוק והרב עובדיה יוסף, כשהכל נמצא בתקליטורים או ניתן להגיע אליו באמצעות גוגל.

אף על פי כן  נראה לי שעידן הספר לא חלף ולא יחלוף מן העולם. וזאת אני מנסה להקנות לתלמידיי ולילדיי. האינטרנט הוא ים שאין לו סוף, שניתן לדלות ממנו אוצרות של ידע, אך קל לטבוע בו בים של בערות. ספר טוב שנוטלים ליד וקוראים לאור מנורת שולחן ומסמנים את הטעון סימון וחוזרים אליו כשמבקשים לחזור, הוא עדיין הכלי הנפלא ביותר שיצרה רוח אנוש. לכן, כשאני עובר על מדפי הספרים בשבוע הספר ורואה את השפע האדיר של ספרים בכל התחומים: מדע, פילוסופיה, הגות, היסטוריה, עם ישראל, הלכה – אני מתמלא קינאה בדור הזה ששפע כזה עומד לרשותו. אם אדרש מחר ללכת לאי בודד אקח עמי מחשב וערמה של תקליטורים אך בשום אופן לא אפרד מן הספרים שהפכו חלק מעצמיותי.

לפי פרסומים בעיתונים אמר פרץ בעדותו בפני ועדת וינוגרד כי " אולמרט תימרן אותי לקבל את תיק הביטחון" .

אם הידיעה נכונה הרי זכות היוצרים לתרוץ הזה מגיעה ל"ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

מסופר שם על מחלקת פלמח ששהתה בקיבוץ גבעת חיים וחבריה לא הורשו לעבוד בלול. באחד הלילות יצא פישקה ללול, " כדי לבדוק אם הכל בסדר שם" . בדרך חזרה נטל עמו תרנגלות אחת שיש אומרים שלא נועדה לעשיית כפרות אלא לעריכת קומזיץ לחברה.

בעודו מתרחק מן הלול התקרב אליו במהירות השומר. כשראה פישקה את השומר זרק את התרנגולת מידיו וצעק: " מה היא רוצה ממני.שתעזוב אותי. קח אותו מפה" .

"ילקוט הכזבים ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד זמן מה לאחר הקמת המדינה וזכה להצלחה רבה. הוא הופיעה במהדורות רבות וסיפוריו סופרו  שוב ושוב עד שהפכו למטבעות לשון.

בקובץ "ילקוט הכזבים, ליקטו שני מחבריו את מה שנקרא צ'יזבאט בלשון הפלמ"ח – סיפורי הוגוזמא שסופרו סביב המדורה כחלק מרכזי בהווי הפלמ"ח ושלרוב היה בהם גם גרעין של אמת.

החריפות בסיפורים ומוסר ההשכל שבהם התאימו גם לנסיבות אחרות ולא פעם הם משמשים עד היום בידי פובליציסטים כדי להמחיש רעיון.

הנה דוגמא אחת מרבות

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה".

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

או הסיפור הבא:

מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של "קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב"סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: "בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי".

וזה הזכיר לי את הסיפור "הזמנים השתנו" מ"ילקוט הכזבים"  של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל  אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: "כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת.  כשזוג היה יוצא לטייל  היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש". (גועל נפש, דהיינו יחסי מין).

סיפור מסויים

האם אתה מכיר את הספר ילקוט הכזבים?

שאלה זו אפשר להציג לכל פוליטיקאי, לא רק לעמיר פרץ, כשהוא מציג את השקפת העולם שלו.

מסופר על פלמחאי מסויים שבא אל מפקד מסויים ושאל אותו כדברים הבאים: פגשתי אתמול בחורה, שאלתי אותה שאלה מסויימת והיא השיבה לי דבר מסויים ואז אני השבתי לה דבר מסויים ואז היא החליטה לנתק יחסים אתי. מה אתה היית עושה במקרה מסויים כזה?

בחודש אוקטורבר 2009 ראתה אור מהדורה חדשה של "ילקוט הכזבים", בהוצאת  אריה ניר. המהדורה החדשה,  שלא כמקור הצנוע\ מושקעת מאד. יש בה 12 כזבים חדשים שהוסיף חיים חפר מזכרונו. בספר 120 ציורי צבע של דני קרמן. חפר בן ה-84 אמר בראיון עיתונאי כי יש באמתחתו עוד כזבים  שיפרסם בבוא העת.

ראה הגדת לבנון וטפשותו של פרץ

המלחין שחיבר אלפי שירי וסיפורים, עליהם גדלו דורות בארץ, ואשר אסר על ילדיו לדבר יידיש, תירגם בערוב  ימיו את אחד מספריו ליידיש.

אין כמעט ילד בארץ, שחי כאן במאה העשרים, שלא גדל על סיפוריו ושיריו של לוין קיפניס. מי לא שר את השירים אליעזר והגזר, אני פורים, גינה לי, מי יבנה בית, נר לי, סביבון סוב סוב סוב, שימו שמן, שעון בן חיל. מי לא קרא את גן גני לילדיו, איזה ילד לא התפעם מ" ילדים במחתרת" , או לא ראה את הצגת " שלושה דובים" .

לוין קיפניס נפטר בשנת 1990 בגיל 100 וכתב כמעט עד יומו האחרון. הפריון שלו מדהים: כ-1200 סיפורים, יותר מאלף שירים שמהם כ-400 שירי זמר, מאות אגדות, משלים, חידת פתגמים, עשרות מחזות. על יצירתו זו זכה בפרס ישראל לשנת 1978.

אני מספר את הסיפור המופלא הזה על קיפניס כי בימים אלה, במהלך הכנת הרשימה על " יום היידיש" של אונסקו, גיליתי ספר מפרי עטו, " אונטערן פייגנבוים" (מתחת לעץ התאנה), כתוב ביידיש נפלאה. חלק מן הסיפורים נראו לי מוכרים מן הגירסה העברית שלהם.

פניתי לבנו ובתו, שי וציונה קיפניס, וביקשתי לברר מפיהם מי תרגם סיפורי ילדים של קיפניס ליידיש ולאיזו מטרה. כאן ציפתה לי הפתעה. הבן והבת (שהם בשנות ה-80 לחייהם): " אנחנו לא יודעים אף מלה אחת יידיש. גזר על עצמו לכתוב אך ורק בעברית. בבית לא שמענו אף מלה אחת ביידיש.. הוא החליט לכתוב יידיש אחרי שגילה כי כמה מסיפוריו תורגמו ליידיש לצורך בתי הספר היהודיים בארגנטינה ובארצות הברית. התרגום נראה לו גרוע כל כך שהוא החליט שבמקום לתרגם את סיפוריו יכתוב אותם מחדש. והתוצאה מרתקת לא פחות מכתיבתו העברית.

המבקר דן מירון, במסה שלו " הם צוחקים אני בוכה" , אומר כי בתרבות הישראלית נחשבת היידיש שפה " מצחיקה" . כל אמירה ביידיש מבדחת, בלי קשר לתוכנה.

דן מירון צילום: זאב גלילי

היחס הזה ליידיש, אומר מירון, נועד להשיג את אחת ממטרותיה של התרבות העברית הציונית. והיא: להציב חיץ ברור בין הוויית החיים הישראלית לבין הוויית החיים הגלותיים.

הישראלי המצוי נבער בכל הקשור ליידיש ולתרבותה. הוא לא יודע שזו שפה שדיברו בה רוב היהודים בעולם במשך כאלף שנים. הוא גם לא יודע שמסוף המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העולם השניה נוצרה תרבות יידיש חילונית, בעלת עוצמה אדירה: עיתונות, תיאטרון, ספרות. לשפה זו תורגמו התנ" ך ומיטב הספרות העולמית.

הלכתי לדבר עם אדם שהיידיש בשבילו היא עדיין שפה חיה ובכלל לא מצחיקה. הוא ישראלי חילוני שברחוב הוא מדבר עברית צחה אך בבית הוא מדבר יידיש. הוא צוחק בשפה הזו וגם בוכה, כותב ויוצר מוסיקה. זהו דניאל גלאי, מוסיקאי בעל מוניטין בינלאומי, העומד בראש אגודת סופרי ומשוררי יידיש בישראל.

הסיבה המיידית שהביאה אותי אליו היא החלטת אונסקו להכריז על ה-21 בפברואר כעל יום בינלאומי לשפת-אם. גילאי וחבריו החליטו שביום זה ייצאו לצמתי הרחובות בזקניהם ובצעיריהם (המעטים) ויניפו כרזות הכוללות את יסודות הפונטיקה היידית. וכן טקסט קצר ביידיש האומר: אנו אוהבים את המאמע-לשון (שפת אם) שלנו שפתנו היפה והיקרה …"

דניאל גלאי הוא כמו אדם שהגיע אלינו מן העבר בתוך מינהרת הזמן. התרבות היהודית-חילונית של מזרח אירופה כלתה בעשן המשרפות. אך חלק ממנה נותר והמשיך לשגשג בארגנטינה. בראשית המאה העשרים היגרו מיליוני יהודים ממזרח אירופה אל המערב, רובם הגיעו לארצות הברית ומיעוטם לדרום אמריקה. בארצות הברית הגדולה והרב תרבותית התפזרו היהודים לכל עבר.

בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים. קמו בתי ספר ששפת הלימוד בהם יידיש, היו שניים או שלושה עיתונים יומיים גדולים ועוד כחצי תריסר כתבי עת, ספריות, מוסדות קהילה.

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו המוקדמת למד     ב"חדר" אבל כשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכוני יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20, והצטרף לקיבוץ להבות הבשן. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים, יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. " בשבילי", אומר גלאי, " לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל" .

" היידיש לא מתה" , אומר לי גלאי. כיום יש "יידישיזם חדש" המבקש לחזור לא רק לשפה אלא למקורות היהודיים. יש דור חדש שמתעניין ביידיש, כי כל האיזמים למיניהם שבקו חיים. לפני 15 שנה ההשתייכות המפלגתית נתנה לך מסגרת קהילתית תרבותית. זה כמעט ונמחק. הנוער מחפש משהו עמוק יותר. משרד החינוך משתמש במושג חיפוש שורשים וזה לא רציני. אנו לא מדברים על חיפוש שורשים אלא על בניית זהות על שילוב בין זהות היסטורית ומקומית. זה קיים פה בארץ. הפוטנציאל של היידיש הוא אדיר. זהו ניגון המביע עולם שלם של רגשות וניואנסים.

שיחתנו נסתיימה באופטימיות אך גם מעט בעצב. המפעל הזה של אונסקו דומה שנועד לתמוך משהו בשפות נכחדות. סקרים בינלאומיים מלמדים שעד סוף המאה ה-21 ייכחדו כ-6800 שפות אנושיות. יש שפה בסיביר של שבט הצ'ולים שמדברים בה קומץ אנשים, כולם מעל גיל 45. יש היום בעולם 345 שפות שמספר הדוברים של כל אחת מהן מגיע לכמה עשרות. יש שפות שדוברים בהן עשרה אנשים ויש שפה שיש לה רק דובר אחד.

האם זה הגורל המצפה ליידיש? אולי כדאי לסיים בחיוך. בשביס זינגר אמר בנאום שנשא אחרי שקיבל פרס נובל כי היידיש החלה למות לפני כאלף שנים ובעוד אלף שנים גם כן יגידו שהיא עתידה למות.

נאומו של הסופר היידי בשביס זינגר לאחר שקיבל פרס נובל

ראה איך השפיע הערבית על היידיש ואיך היידיש השפיעה על העברית

התנאי למלחמת אחים הוא קיום שני מחנות אידאולוגיים השונאים אלו את אלו * זה איננו המצב בארץ: יש מחנה אידיאולוגי כתום מול מיעוט של בעלי עמדות כוח * העם מותש ומטושטש נמשך למסר המעורפל של " קדימה" * הבועה הזו תתפוץ יום אחד, נקווה לפני שיישפך דם

עמי איילון מכריז כי אם יהיה שר ביטחון הוא יפנה 50-60 אלף מתנחלים. אולמרט רומז, ברמז דק של עגלונים, כי הוא מצפצף על כל המתנחלים. בעמונה הוא נתן דוגמית למה הוא מתכוון. וציפי לבני, שהייתה הדאודורנט של צוות החווה המושחת שהקיף את שרון, אוטמת את נחיריה מן הצחנה העולה מן הצוות המקיף את אולמרט.

אם יתאמתו תחזיות הסקרים בבחירות עלול אולמרט לקבל לידיו עוצמה שלא הייתה כמוה בידי ראש ממשלה מאז ימי בן גוריון. בחסות הפרקליטות, הבג"ץ, וסיעה של 44 גמדים, ובאמצעות פרשי המשטרה והיס"מים שחורי המדים הוא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. כולל שפך דם. התקשורת, ובראשה חברו הטוב דן מרגלית, תמחא כפיים.

על רקע זה מתחילים לדבר באחרונה על סכנה של מלחמת אחים. מזכירים בגעגועים את מנחם בגין, שהצליח למנוע מלחמה כזו במהלך ה" סיזון" וב" אלטלנה" .

אני טוען כי בארץ הזו לא תהיה מלחמת אחים.

כדי שתהיה מלחמת אחים צריך העם להיות מפולג לשני מחנות, השונאים זה את זה שנאת מוות. מחזיקים באמונות מנוגדות ומוכנים להרוג ולהרג על אמונתם. זה היה המצב בתקופת ה"סיזון" . השנאה התבטאה בחילופי מהלומות, חטיפות, עינויים, הסגרות לשלטונות הבריטיים וגם רציחות. בגין, בגדלות נפש פטריוטית, הכריז על הבלגה טוטלית.

וב" אלטלינה" היו שני מחנות חמושים, שאני כילד ראיתי במו עיני, על שפת הים בתל אביב. זו הייתה חבית אבק שריפה שדי היה בניצוץ אחד כדי לפוצץ אותה ואת הסיכוי להקמת מדינה יהודית. בגין בכה ברדיו, הכריז שלא תהיה מלחמת אחים והמדינה ניצלה מאסון.

זה איננו המצב היום. לא קיימים בעם שני מחנות אידיאולוגיים. יש מחנה אידיאולוגי אחד גדול שהמותג שלו הוא הצבע הכתום. דתיים וחילוניים, מתנחלים ויושבי ערים ועיירות, אשכנזים ומזרחיים, משכילים ופשוטי עם – כל מי שגורל עם ישראל וארץ ישראל נוגע לליבו. המחנה הזה ניסה להגיד " יש לנו אהבה והיא תנצח" . הוא הובס בחיבוקים ובדמעות בגוש קטיף. בעמונה הוא כבר אמר יש לנו אהבה לארץ הזו ולעם הזה, אבל לא למחריביו. וכבר נשפך דם.

המחנה האידיאולוגי האחר איננו מחנה. זהו אוסף של יהודים שונאי עצמם, אכולי שנאה ל" מתנחלים" ולכל מה שריח יהודי וציוני נודף ממנו. אלה הם השטינקרים של " שלום עכשיו" שמצלמים כל בית יהודי " בלתי חוקי" . עם אלה נמנים אנשי " גוש שלום" , היוצאים מכליהם כדי להחניף ולשבח כל דבר שריח פלסטיני נודף ממנו. ואליהם אפשר להוסיף אנשי תקשורת, במאי סרטים, סופרים ואקדמאים לרוב. חלק מהם אף הביעו לא פעם את הרצון לראות כאן דם יהודי נשפך.

אך אלה מהווים מיעוט שבמיעוט. כוחם בעיקר בתעמולה ובדיבורים. לא הם ייצאו למלחמת אחים.

מי שעלול לשפוך כאן דם זו ממשלה של ציניקנים מושחתים, הנעזרים בכל מערך הכוחות של האוליגרכיות השולטות במדינה. אהוד אולמרט, חסר עמוד שדרה מוסרי ואידיאולוגי, הוא המנהיג האידיאלי של ממשלה כזו.

עד כה מצליחה קדימה בסקרים. כי העם הזה מבקש לברוח מן המציאות המאיימת. האדלרים והארדים למיניהם שוטפים את מוחו ומרדימים את ערנותו. העם הזה יתעורר יום אחד כשהמציאות תטפח על פניו והבועה הנפוחה של " קדימה" תתפוץ. צריך להתפלל שזה לא יבוא מאוחר מדי ולפני שיישפך כאן דם.

 

===========================================

החלילן מהמילין עבר לקישור הבא

===========================================

ילקוט הכזבים -מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של " קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב" סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: " בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי" .

וזה הזכיר לי את הסיפור " הזמנים השתנו" מ" ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: " כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת. כשזוג היה יוצא לטייל היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש" .

==============================================

למה תעב רבין את שמעון פרס

את הסיפור הזה שמעתי מפי אחד האנשים המקורבים ליצחק רבין. הוא שאל: למה אתה מתעב כל כך את פרס. למה אינך יכול להסתדר אתו<

על כך השיב רבין בסיפור הבא. באחד הימים טסו רבין ופרס לקניה לפגישה ראשונה עם מנהיגה ג"ומו קניאטה. בדרך דנו בשאלה על מה ידברו עם המנהיג שהם אינם מכירים כלל. רבין סיפר לפרס כי לקראת הביקור קרא את ספר זכרונותיו של קניאטה " מול הר קניה" . רבין החליט שבפגישה יפגין התמצאות בספר הזה ובכך יקנה את לבו של המנהיג האפריקני. פרס לא הכיר את הספר וחקר את רבין על תוכנו. כשהגיעו לפגישה – בטרם פתח רבין את פיו – אמר פרס למנהיג האפריקני: קראתי את ספרך ובאמת הוא מהווה בשבילי מקור השראה. מכאן ואילך התקיימה השיחה בעיקר בין פרס לבין קניאטה.

עכשיו אתה מבין למה זו דעתי על פרס? – שאל רבין את איש שיחי.

 

===============================================

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש [עבר לפוסט אחר]

בעקבות הדברים שפרסמתי כאן על ה" תנ" ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ" ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ" ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ענת אדר, תלמידה לתואר שני ביידיש, הלומדת בבר אילן.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ" ך אלא סיפורים נבחרים.

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ" ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד" ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה " משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז" ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד" ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את " המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגראפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט ונכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא " ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

============================================

כמה רשעים אנחנו

התגלגל לידי כתב העת " כוורת" , היוצא לאור על ידי החוג למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי במכללה למינהל. החוברת הוקדשה כולה לנושא אחד: רשע.

נושא החוברת עורר בי את היצר לחפש משהו שלא ייתכן שלא יימצא בכתב עת אקדמי של מכללה ישראלית. אם מדברים על רשע ורשעות קרוב לוודאי שיציגו שם עד כמה רשעים אנחנו.

ואכן, לא התאכזבתי. ד" ר דני גימשי, ראש חטיבת הקרימינולוגיה, כתב מאמר בנושא " התעללות ועינויים: הרשע בהתגלמותו" . במאמר זה אני מוצא את המשפט הבא: " בשנת 1993 נכנסו חיילי משמר הנשיאות (ההוטו) לכנסייה וטבחו במכונות יריה בגרזנים במצ"טות ובסכינים 1200 בני אדם שהסתתרו במקום. במהלך מבצע סיני בשנת 1956 הרגו שוטרי משמר הגבול בישראל 43 תושבים מכפר קאסם אשר הפרו בטעות את העוצר שהוטל עליהם בגין המלחמה" .

הטבח בכנסיה שמתאר המחבר היה קטע קטן ממסע השמדת עם ברואנדה שנמשך כשנה. בתקופה זו רצחו בני שבט ההוטו כ-800 אלף נפש מבני שבט הטוטסי – רצח העם הגדול ביותר מאז שואת העם היהודי. הם הרגו גברים ונשים זקנים וטף, תוך מעשי התעללות נוראים: קטיעת אברי גוף , ביתוק בטנן של נשים הרות, ניפוץ גולגלות תינוקות ומעשי אונס.

ישפוט הקורא: האם זה לא ממש בדיוק כמו שהיה בכפר קאסם?

============================================

על אליהו הכהן ראה קטע אחרון במאמר זה

הסרט שהתיימר לספר את הסיפור האשכנזי של ישראל חיזק את הסטריאוטיפ של האשכנזי המתנשא והגזען

בשנת 1964 פורסם הספר " המהפכה האשכנזית" . התיזה המרכזית של מחברו, קלמן כצנלסון, הייתה ש" העדה האשכנזית" עולה בתרבותה על " העדות הספרדיות" ..

הספר העלה תיאוריה מוזרה, לפיה עם ישראל היה מורכב מאז ומתמיד מכמה עמים העוינים אלה את אלה. בדורות האחרונים באה לביטוי העוינות הזו, ביחסים שבין אשכנזים וספרדים. מחבר הספר מתח ביקורת חריפה על מדיניות בן גוריון שגרמה למחיקת הזהות התרבותית של העולים האשכנזים ועל מלחמתו נגד היידיש. הוא קרא " לאשכנז" את הספרדים על ידי כך שילמדו אותם שפת יידיש ויהפכו שפה זו לשפה הרשמית של מדינת ישראל.

הממסד נבהל

הספר עורר אז סערה עצומה. מנחם בגין מיהר להתנער מן הספר וממחברו, שהיה בעבר חבר התנועה הרביזיוניסטית. הספר עורר גם, כנראה, תגובה נמרצת של הממסד. הייתה אז שמועה כי שליחי השלטון רכשו את כל עותקי הספר שהיו בחנויות כדי למנוע את הפצתו.

קלמן כצנלסון נמנה עם משפחה מכובדת. דודתו הייתה רחל כצנלסון, (לעתיד רחל שז" ר, אשת נשיא המדינה). הוא עלה ארצה מבוברויסק שברוסיה הלבנה והצטרף לתנועה הרביזיוניסטית. כתב בעיתונות שלה, השתתף בפעולות נגד הבריטים והיה בין האסירים הפוליטיים הראשונים. לאחר הקמת המדינה פרש מן התנועה הרביזיוניסטית ופרסם עליה ביקורת חריפה ביותר (בספר " שקיעת התנועה הז"בוטינסקאית" ). הוא התפרנס מתרגום שורה ארוכה של ספרי מופת. ניצני התימהונות שלו הופיעו בספר " משבר העברית המודרנית" , בו תקף את המעבר מן המבטא האשכנזי למבטא הספרדי וקרא לחזור לדיבור ביידיש. " המהפכה האשכנזית" היה ספר הזוי ותמהוני לחלוטין.

אסמכתא לגזענות

קרוב לוודאי שהספר הזה היה נשכח מזמן. מי שמעלה את התיזות שלו, חדשות לבקרים, הם אנשי הקצה השני של הקשת העדתית, הנאחזים בו להוכחת התיזות שלהם.

באחד האתרים באינטרנט אני מוצא למשל מאמר בו נאמר בין היתר:

" מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים)… האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל… כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק…"

בהמשך מובאות ציטטות ו" הוכחות" למכביר שדברי קלמן כצנלסון משקפים את דעתה של האליטה הציונית-אשכנזית כולה, מהרצל וז"בוטינסקי ועד אלוף אורי אור.

לא הייתי נדרש לפרשת קלמן כצנלסון, לולא עלייתו מחדש של שד " הגזענות האשכנזית" – תחילה בספר " הנדון: אשכנזים" מאת ד" ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין (עם עובד) ואחריו בסרט " האשכנזים" (תסריט ובימוי: דליה מבורך ודני דותן), שהוצג בימים אלה בערוץ השני.

" הנרטיב האשכנזי"

בצפיה ראשונה של הסרט חשבתי שיוצריו עשו מאמץ כן לתעד את הנרטיב ה" אשכנזי" . הכוכב המרכזי של הסרט הוא בחור חמד, אסף גלאי, בן 26, שייסד את " התנועה לזהות אשכנזית" . גלאי, סטודנט ליידיש בבר אילן ( ובנו של דניאל גלאי, מוסיקאי מחונן ואידישיסט מושבע) מבקש לעורר צעירים " אשכנזים" לחפש את שורשיהם ביידיש, במאכלים, במנגינות, בריקודים ובמנהגים של התרבות שממנה באו הוריהם. לנסות ולהחיות את ההווי שהושמד בשואה ונמחק בכור ההיתוך הישראלי.

זה עשוי היה להיות סרט מרתק. הרי כמעט כל ה" אשכנזים" שעלו לארץ אחרי הקמת המדינה הם ניצולי שואה. הם מצאו כאן חברה שמקורה אמנם " אשכנזי" , אבל עיצבה לעצמה זהות חדשה של ישראליות, שעקרה מתוכה את שורשיה היהודיים. החברה הזו כפתה על העולים מכל הארצות את הישראליות. גזזו פיאותיהם של ילדים תימנים וגם אסרו בחוק העלאת הצגות ביידיש.

בניהם של העולים האשכנזים התביישו בהורים עם המספר על היד שמדברים יידיש. בדיוק כמו שהעולים ממרוקו התביישו בהורים המדברים ערבית. ההורים האשכנזים התערו מהר יותר בחברה הישראלית מן העולים מארצות ערב. כי היו מצוידים בהשכלה שאפשרה להם להשתלב בחיים המודרניים. ולא במקום האחרון בשל הקרבה הטבעית של האשכנזים החדשים אל האשכנזים הישנים שהקימו את המדינה.

מתנשא וגזען

זהו חומר גלם נפלא לסרט תיעודי שיכול היה להיות חשוב. למען ההיסטוריה. כל עוד קיימים " אשכנזים" , שעתידים להיעלם בתהליך המבורך של נישואין בין עדות ישראל.

אבל זה לא מה שקיבלנו. מה שיצא כמוצר סופי הוא סרט המחזק את כל הסטראוטיפים של האשכנזי המתנשא, הגזען ושונא הספרדים.

הסרט נפתח באמירה פרובוקטיבית. צעירה בלונדינית יפה מחזיקה תינוק מתוק בעל עיני תכלת – ממש אבטיפוס של הלבן הגזעני – האומרת: " יש לי אח טייס, אחות ואני הקטנה. אני לא יודעת אם זה ממש אשכנזי. אבל בכל מקום שהגעתי בתל אביב הרגשתי, יחד עם המראה ועם זה שהגעתי מקיבוץ, שזה פתח לי כמה דלתות טובות וזהו" .

בסצינה אחרת אומר צעיר: אני מקיבוץ בית השיטה, מאה אחוז אשכנזי. סבא וסבתא שלי היו חקלאים. היו קמים כל יום בחמש בבוקר ועובדים עד שמונה בערב. כך התחילו הקיבוצים כאן. בלי גרוש. הם, בניגוד לאלה שהתיישבו בבית שאן, הגיעו למשהו ולא בכו כל היום שלא נתנו להם. עברו חמישים שנה ואלה מבית שאן עוד בוכים.

אחת המרואיינות אומרת: עדות המזרח זה ביטוי יפה לשחורים תסתכלי טוב מי הקים את הבימה ומי הקים את שוק הכרמל. מי מאכלס את הפקולטה למשפטים ומי מאכלס את כלא רמלה. דודה שלי התחתנה עם שחור לא עלינו. בחתונה אמרתי לאבא שלי שעכשיו יהיו לנו ספרים במשפחה.

אמא שלה אומרת שלא איכפת לה שיהיה לה חבר מזרחי, כל עוד הוא לא גנב ולא רוצח סידרתי. העיקר שלא יהיה מרוקאי. העיקר שלא יצביע ליכוד. הכי גרוע זה טריפוליטאי.

לא אתפלא אם הסצינות הללו יככבו במערכת הבחירות של ש" ס.

אם לא די באמירות המתנשאות והגזעניות מצטט הסרט מרואיינים שהפנימו את התיזות של " הקשת המזרחית" . אלה אומרים שאין סיבה שלא נהיה איזה סוג של מדינה ערבית ואנחנו עצמנו נהיה ערבים יהודים כמו שיש ערבים נוצרים.

אפשר היה לצפות שהספר " הנדון: אשכנזים" יוציא אותנו מן המבוכה והבלבול שהסרט מעורר . אך הספר מאכזב מאד. הוא מתעסק בויכוח חסר טעם עם התזות האוויליות של הקשת המזרחית בוחש באיזו אמירה אומללה של אלוף אורי אור, מתווכח עם סידרת " רוח קדים" .

*                         *                      *

ז'בוטינסקי על הספרדים

"אם יש גלגול נפשות, ואם – בטרם אוולד שנית – ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה "אולרייט, ישראל אבל ספרדי". נתאהבתי בספרדים אולי דווקא באותן התכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי. את "שיטחיותם" אעדיף פי ש+ע על העומק הבטלני שלנו… (" סיפור חיי" עמ" 79).

*                                  *

אליהו הכהן מדבר יידיש ולדינו

אם תשאלו את אליהו הכהן, איש הזמר העברי, אם הוא אשכנזי או ספרדי הוא יגיב בחיוך מבטל. כי אליהו הכהן, המדבר יידיש ולדינו, הוא גם זה וגם זה, ובראש ובראשונה יהודי.

אבי, מספר הכהן, הוא מצאצאי גולי ספרד. הוא נולד בכפר יווני ועלה ארצה בעליה השלישית. אמי הייתה אשכנזיה שנולדה בעיירה בגבול פולין ליטא. היו לי סבא וסבתא אשכנזים וסבא וסבתא ספרדים. אהבתי את כולם ומהם למדתי לדבר יידיש ולדינו. היידיש היא שפה נפלאה ועשירה. אבי התיאטרון היידי, אברהם גולדפדן, החל דרכו בכתיבת מחזות בעברית. הוא עבר לכתוב יידיש כי לדעתו שפה זו עשירה מן העברית.

אני רואה עצמי בר מזל שתודות לסבים ולסבתות שלי נחשפתי לאוצר האדיר של כל גווני הגוונים של התרבות היהודית. מן הסבא האשכנזי למדתי חזנות ומן הסבא הספרדי למדתי את הלחנים הנפלאים של יהדות ספרד. אני יכול לעמוד לפני התיבה בכל הנוסחים. כשהגעתי למצוות עליתי לתורה פעמיים – בבית הכנסת הספרדי " אליהו הנביא" שברחוב לוינסקי ובבית הכנסת האשכנזי " ישורון" בבית הספר תחכמוני בו למדתי.

ראה הפתולוגיה של הקשת המזרחית

ההמצאה האווילית של יהודים ערבים