ENGLISH VERSION SEE:
http://www.zeevgalili.com/english/?p=171#more-171
עשרות שנים הסתירו ממנה הוריה את יהדותם. הלן פרמונט.
לפני כמה שנים השתתפתי בשמחה משפחתית. אחד מבני השפחה אמר קדיש יתום אף שלא היה לו,ככל הידוע לי, חיוב להגיד קדיש. בתום התפילה שאלתי אותו לפשר הדבר. תשובתו היתה מפתיעה: "אני אומר קדיש על יהודי מומר, שנפטר לפני זמן מה וכנראה לא זכה לבוא לקבר ישראל".
וכאן גולל בפני קרוב משפחתי סיפור, המקפל בתוכו את הגורל היהודי בדורנו.
"זו היתה חתונה יהודית נוסח השטעטל". (באדיבות כפר חב"ד)
היינה 1829 ויקיפדיה אנגלית
"היינה היה יהודי חילוני ואני יהודי חילוני" אמר עמוז עוז. .
באחד המכתבים ממקום גלותו בפאריס כתב המשורר היהודי היינריך היינה איגרת ובה הדברים הבאים:
עמוס עוז. (צילום Mariusz Kubik, http://www.mariuszkubik.pl ויקיפדיה)
ראה גם הכליזמר כתת תרבות יהודית
"כל ניגון הוא עבודת ה'". מוסא ברלין. למעלה: מוסא ברלין וגיורא פיידמן. (צילומים: זאב גלילי)
למוסא ברלין ולעולם שהוא מייצג נתוודעתי במקרה. זמן קצר לאחר שהופיע מאמרי על הכליזמרים קיבלתי מכתב בדואר אלקטרוני חתום בידי משה ברלין. הכותב קבל על שכתבתי כי בארץ ישראל לא התפתחה אמנות הכליזמר בגלל איסור הרבנים להשמיע כליזמר בחתונות. עוד כתב ברלין כי הוא מתפלא איך אני, כיליד צפת, אינני מודע לכך שעיר הולדתי היא ערש תרבות הכליזמרים בארץ ישראל. מירון שימשה אבן שואבת לניגונים שהגיעו מכל רחבי העולם היהודי באמצעות השליחים שיצאו מצפת לאסוף כספים בקהילות. עוד כתב כי בארץ ישראל, שלא כבארצות הברית, מעולם לא מתה תרבות הכליזמר והיא ממשיכה לפרוח ולהתפתח. לחיזוק דבריו הציע שאקרא את הספר "מסורת הכליזמרים בארץ ישראל", פרי עטו של חוקר המוסיקה יעקב מזור, בהוצאת המרכז לחקר המוסיקה היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים.
רוצה להרשם כמנוי? ראה הנחיות http://www.zeevgalili.com/?p=568
הוא הדין בתחום הפוליטי. השמאלנים הופכים לימניים והאחרונים הופכים לשמאלנים. וחוזר חלילה.
הואיל ואנחנו משפחה נורמלית (עד כמה שמשפחה יהודית יכולה להיות נורמלית) רובנו מקבלים את החוזרים לכיווניהם השונים ברוח טובה. הסבא של כולנו היה כמובן שומר מצוות והקפיד על קלה כחמורה, כמו הסבא או הסבא רבא של כל עם ישראל. כך גם ביחס לארץ ישראל. אבל השתנו הזמנים וגם אצל גדולי הדור, רבנים ומנהיגי ציבור, לא כל הצאצאים הולכים בדרכי אבותיהם. להמשיך לקרוא
ראה גם בכיר הכליזמרים בישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=777
זאב פלדמן מנגן על צימבאל
מאמר זה פורסם לראשונה בטור "היגיון בשיגעון" במקור ראשון בראשית שנת 2003. הוא לא נכלל עד כה באתר מסיבות טכניות. מה שהביא אותי להעלות אותו מתהומות השכחה היתה פניה של אשה שלא הכרתי, עדי גולדנברג, ששאלה אם אני מתמצא בנגינה בצימבאל. היא זקוקה למישהו שמנגן בכלי הנדיר הזה כדי שיופיע בחתונת בתה. נתברר שהגיעה אלי דרך הכתבה שאני מביא כאן שהועתקה על ידי אחד האתרים. הואיל ויש בה עניין רב לא רק לחובבי צימבאל אני מביא אותה כאן במסגרת הפרויקט לרענון כל טורי "היגיון בשיגעון"
בעולם האקדמי מוכר פלדמן כחוקר רב תחומי. מומחה למוסיקה יהודית, אך גם מומחה לאפוס אוזבקי, לשירה טורקית ולעוד ספרויות ומוסיקה של המזרח. הוא מלמד בכמה אוניברסיטאות, בישראל ובעולם. פרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים. שולט בטורקית, אוזבקית, קזאכית וכמובן ביידיש, עברית, רומנית ואנגלית.
פרופסור פלדמן מנגן בצימבאל. להקת הכליזמר שלו "חבריסה" (khevrisa) מופיעה בפסטיבלים בכל חלקי תבל. התקליטורים שלה זכו להצלחה רבה. פלדמן הוא גם רקדן שהתמחה בריקוד של יהודי אשכנז ומדריך ריקוד זה במסגרות רבות.
פלדמן התקשה להשיב על שאלתי. הוא בהחלט איש אקדמיה אך אינו יכול להיות רק חוקר, כי הוא רואה עצמו אמן.
פלדמן הוא מן המובילים של תחיית ה"כליזמר" – הן כמבצע והן כחוקר. וככזה הייתי מכנה אותו ארכיאולוג של תת תרבות יהודית גדולה. כי מה שנחשף במחקריו ובביצועיו של פלדמן הוא, לעניות דעתי, פאן נשכח של ההיסטוריה שלנו.
אנחנו מכירים את ההיסטוריה היהודית כפי שעוצבה על ידי האליטה של תלמידי החכמים בכל דור. מחקריו של פלדמן חושפים את הקוטב האחר של העולם היהודי, הקוטב של ה"כליזמר".
זו היתה קבוצה של אמנים יהודים שיצרו, פיתחו וביצעו מוסיקה אינסטרומנטלית במזרח אירופה משך מאות שנים. כלי הנגינה ששימשו אותם היו: כינור, קלרניט, חצוצרה, טרומבון, טובה, צ'לו, תופים, מצלתיים, צימבאל.
להקת כליזמר 1895
הם לא למדו בקונסרבטוריון, לא קראו תווים, לא הופיעו באולמי קונצרטים. חוקר המוסיקה העממית היהודית, המלחין יהויכין סטוצ'בסקי, מתאר אותם במילים אלה: "הכליזמר היהודי הפשוט שבמזרח אירופה היה נגן מתלהב ומלהיב. מוסיקאי בעל לב ונפש. מוסיקאי כל כולו, בשר ודם ועצמות, שרירים ועצבים… כוח משיכתו של הכליזמר… נובע מן העממיות האמתית והנצחית שבו, מן המוסיקאיות שבו. זה האינסטינקט הקמאי שבא עם דריכות הנפש אל הצליל… כלי הנגינה היה לו לבית קיבול שלתוכו הכניס את כל רגשות לבו ואת כל נפשו, יגונו וששונו" ("הכליזמרים" , מוסד ביאליק תשי"ט). לכליזמר היתה גם שפה מיוחדת בה דיברו ביניהם כך שאנשים זרים לא יבינו. דיברו בעיקר על כסף ונשים, מספרים בני אותה תקופה.
קשה היתה פרנסתם של הכליזמר. כי הרי לא כל יום פורים וגם חנוכה זה רק שמונה ימים בשנה, ולא כל יום מתקיימת חתונה או סעודת מצווה. ואלה היו הזמנים והאירועים שאליהם היו מזמינים את הכליזמרים. בכל יתר הימים היו הכליזמרים מובטלים מאונס. שלא לדבר על ימים שבהם הס מלשמוע קול נגינה כמו בימי הספירה. פתגם עתיק של הכליזמר: כשהם סופרים את ימי העומר אנחנו סופרים את פגרינו.
ההכנסה של הכליזמרים לא היתה קבועה וגם כשהוזמנו לא שילמו להם ביד רחבה, או לא שילמו בכלל. רק עשירים מופלגים, "בעלי בתים", היו משלמים לכליזמר מראש על עבודתו בחתונה. סתם יהודים לא שילמו מראש והכליזמר היו אף צריכים לעתים לשלם על הזכות לנגן. הכנסתם באה מן הקהל ששילם תמורת ניגוני הריקודים.
רוב הכליזמרים לא יכלו אפוא להתפרנס מאמנותם. רק הנגנים הראשיים, הווירטואוזים, היו מתפרנסים איכשהו ממקצועם. הם היו מקבלים מחצית מהכנסות הלהקה, תודות לכוח המשיכה שלהם. כל היתר נאלצו לחפש רוב ימות השנה מקורות פרנסה אחרים. מזל שהיו גויים, בתוכם ישבו היהודים, שאהבו לשמוע מוסיקה יהודית בשמחותיהם ורוזנים בטרקליניהם. אלה מילאו את החסר בפרנסתם של הכליזמרים. (ועדות לכך תיאורו של צ'כוב ב"גן הדובדבנים")
בחברה היהודית, שבה עמדו בראש הפירמידה התלמיד חכם, הרב, הפרנס והגביר נמצא הכליזמר בתחתית הסולם החברתי.
נמיכות מעמדם נבע מסולם הערכים בחברה היהודית. בסולם זה ניתן מקום בכורה ללמדנות. מנגינות שעשוע, שלא לדבר על בדחנות וליצנות, נחשבו למגונים. נראה שגם משהו באופיים הבוהמי של הכליזמרים גרם ליחס החברה אליהם. ראו בהם אנשים המזלזלים בתורה ומצוות, אנשים החורגים מן המקובל, עמי ארצות וכו'. יהויכין סטוצ'בסקי הכיר כליזמרים מקרוב והוא מתאר כך את הכליזמר: "עליז ושמח ולעולם אין טיפה של מרירות חסרה בעליצותו; קל דעת וקשור בעבותות האהבה והמסירות למשפחתו; מתגנדר ונטול גאווה; חריף ולגלגני…; עובר עבירה בסתר ודבוק בכמה ממידותיהם המגונות של הולכי דרכים – שטוף בקלפים, טרזן במידת מה – ובעל לב חם ונפש רגישה".
בתוך אווירה זו של דוחק כלכלי ומצוקה חברתית יצרו הכליזמר תרבות מופלאה. הם יצרו את המוסיקה היהודית. פניניה של תרבות זו נחשפים על ידי פרופסור פלדמן.
החתונה היתה אירוע מרכזי שעיצב את החברה היהודית. את הקידושין ערך הרב ואת דיני דרך גבר באשה קבעה ההלכה. אך את חגיגת החתונה עיצבו הכליזמר.
רוב החתונות התקיימו בקיץ, כי בקיץ זול יותר להתחתן. אין צורך באולם ובחימום. רק עשירים מופלגים חיתנו את בנותיהם בחורף.
גם הניגונים של הכליזמר היו שונים בקיץ ובחורף. כי לכלה עניה היו מנגינות אחרות מאשר לכלה עשירה. והיו גם ניגונים מיוחדים לכלה בינונית, שאינה עשירה ואינה עניה.
יום החתונה נפתח במנגינה שהיה משוך עליה חוט של עצבות. הנגנים היו יוצאים בבוקר נגנו מה שנקרא "מנגינת רחוב" וכל העיירה יצאה לשמוע אותם.
חתונה יהודית בגליציה
לאחר מכן באה מוסיקה מיוחדת לרגל הושבת הכלה על הכסא המיוחד בו היא ממתינה לחופתה, מוקפת נשות המשפחה ("כלה באזעצעניש
ואחר כך מנגינת הבכי של הכלה. זו מוסיקה הזורמת בלי קצב. הבדחן שר במינור בקצב של הסליחות והכינור עונה לו בסולם אחר . מעין דיאלוג בין הבדחן לבין הכינור הראשון.
"על מעמד זה כתבה אלזה לסקר שילר: "מתחת לעיני אגם מים ונגזר עלי להדמיעו כולו.
ואחר כך באה מנגינה מיוחדת למחותנים ולבסוף "מארש החופה", מנגינת לכת קצבית יהודית. לצלילי המארש הזה מובילים את החתן ואת הכלה לחופתם. מכאן עוברת המלוכה לרב המשיא אותם והתזמורת משתתקת.
עם שבירת הכוס פורצת התזמורת בנגינת "מזל טוב" והכליזמר מלווים את החתן והכלה ואת כל החוגגים אל שולחנות הסעודה. מוסיקה מיוחדת היתה לזמן הארוחה ולאחריה. מוסיקה לריקודים, שמבחינת הכליזמר היתה החשובה ביותר, כי ממנה באה הכנסתם.
כל היוצא למחול קונה לעצמו ריקוד ומשלם בעדו. ראש הלהקה מכוון את הריקודים כך שההכנסות תהיינה גדולות ככל האפשר. אם צדה עינו בעל בית עשיר, המוכן לשלם ביד רחבה, הוא מושך אותו ומציע לו מנגינה מיוחדת שתמורתה גבוהה.
הריקוד ה"יקר" ביותר מבחינת מחירו בעיני הכליזמרים היה ריקוד הנקרא "שר" שהיה חביב במיוחד על יהודי אוקראינה.
הסגנון של "שר" מאד חופשי ומאוד אקסטטי. זו היתה האפשרות הכי קלה לריקוד נשים עם גברים. "שר" מתחילים במעגל ואחר כך גבר מזמין אשה והם רוקדים בכמה צורות ואחר כך כל אחד רוקד סולו.
רקדו אותו ארבעה זוגות שהצטרפו יחד לצורה של מספריים (ומכאן שמו – "שר" פרושו ביידיש מספריים). שניים שניים אחזו איש ביד רעהו או ביד רעותו, זוג מול זוג באלכסון, סביב עצמם, זוגות זוגות לסירוגין וכשהזוגות נפגשים באמצע הדרך קדו קידת ברכה ידידותית.
ריקוד המחותנים
היו גם ריקודי נשים והיה ריקוד ה"ברוגז" ("ברויגז טאנץ") של אם החתן עם אם הכלה. ריקוד שנועד לאפשר למחותנות לפרק את זעמן זו על זו.
היו עוד ריקודים רבים שחלקם נשכח ואיש אינו יודע את תנועתם: ריקוד המטאטא, ריקוד המטפחת, ריקוד הקבצנים, ריקוד המצווה, ריקוד המשרתים ועוד.
הכליזמרים לא שרו. הם אפילו בזו לזמרים. הם נהגו לומר: "לשיר כל אחד יודע. לנגן רק אנחנו יכולים". אבל הבדחן נספח לעתים ללהקת כליזמר. הוא היה מעין סטנדאפיסט שידע להצחיק אבל ידע גם לשיר ולהביא אנשים ובמיוחד את הכלה לידי בכי.
לאחר החתונה המשיכו הכליזמר לנגן. היה להם ניגון מיוחד בשביל המלצרים והמשרתים ולבסוף ניגון שהוא מעין "לילה טוב" שסימן למוזמנים שהחתונה הסתיימה.
זו חתונה שהתקיימה בבית הקברות, שגם בה מילאו הכליזמר תפקיד חשוב.
מדובר בנישואי יתומה. הטקס התקיים בבית הקברות, כאילו כדי להזמין את רוח האב להשתתף בשמחה.
פלדמן סיפר מפי המורה שלו כי במלחמת העולם הראשונה קיימו חופה של יתומה בבית הקברות במטרה להפסיק מגיפה, והחופה מומנה על ידי הקהילה.
פלדמן נולד בניו יורק בשנת 1949. באותה תקופה היה עדיין בניו יורק הריכוז הגדול ביותר של כליזמר, שהיגרו לארה"ב ממזרח אירופה בראשית המאה. הם נהגו להופיע בהתכנסויות של יהודים שהתארגנו על פי אזורי המוצא שלהם ("לאנדסמאנשאפט")
אביו של פלדמן, שהיגר לארה"ב מבסרביה ב-1922 לקח את בנו להופעות. אך עוד בטרם הגיע לבר מצווה גרמה המציאות האמריקנית להתפוררות המסגרות הללו. הכליזמרים הוותיקים, שהביאו עמם את המסורת המפוארת של מזרח אירופה, הלכו כל אחד לדרכו. לפלדמן הצעיר לא היתה עוד הזדמנות לשמוע אותם. חלק מן הכליזמר הוותיקים פרשו. אחרים השתלבו במציאות האמריקנית, נסחפו בג'אז לפרנסתם הושפעו מן הג'אז והשפיעו עליו. יצרו איזה סגנון כליזמר אמריקני שהיה רחוק מן המקור.
בתקופת ההתבגרות שלו התעניין פלדמן בסוגים אחרים של מוסיקה. הוא אהב לשמוע את מנגינות התפילה בבית הכנסת ספרדי, אליו נהג ללכת בשכונת מגוריו, יחד עם חברים שלמדו עמו ב"תלמוד תורה". מאוחר יותר התעניין במוסיקה של המזרח התיכון והבלקנים, אליה התוודע באמצעות מוסיקאים צעירים – יוונים, טורקים וארמנים.
"המפגש המחודש שלי עם מוסיקת הכליזמר נעשה באמצעות מוסיקאים יוונים קשישים, בני שבעים שמונים, שהגיעו לארצות הברית בערך בתקופה שבה הגיע אבי לארצות הברית. מסתבר שהמוסיקאים היוונים והטורקים למדו את מוסיקת הכליזמרים בבוקרשט, איסטנבול, אודיסה, קרים ועוד. הם הביאו עמם מסורת זו לארצות הברית. אחד הקלרניסטים היוונים המפורסמים של אותה תקופה, קונסטה גדיניס, שנולד במקדוניה, הקליט עם בואו לארה"ב תקליט שבין היצירות שם היה גם "חוסידל" אחד.
"כנר יווני מבוגר, ניקיטה שובאנידיס שמו, לימד אותי מוסיקה טורקית אותה אהבתי בהשראת בית הכנסת הספרדי בו התפללתי. אבל הוא הכיר גם את המוסיקה של החזנים האשכנזים והכיר את מוסיקת הכליזמר. ממנו שמעתי לראשונה על נפתלי ברנדוויין, שהוא מגדולי הקלרניסטים היהודיים מגליציה. הוא ניגן לי גם כמה ניגונים יהודיים שזכר. (ואם אתה שואל אותי איך מזהים מוסיקה יהודית אשיב לך שמסובך להסביר את זה לא פחות מאשר להסביר פיסיקה גרעינית. אבל כמו שיש מוסיקה הונגרית ורומנית וטורקית יש מוסיקה יהודית. מוסיקה בת מאות שנים, השונה מכל מוסיקה אחרת).
מן התוף אל הצימבל
המפגש עם מוסיקת הכליזמר באמצעות המוסיקאים היוונים עדיין לא הדליק בפלדמן את הניצוץ הכליזמרי. הוא למד בגימנסיה לציור ולמוסיקה קלאסית וראה את עתידו כצייר. כתחביב למד לתופף, אצל מורה שהגיעה מישראל. למד גם ריקוד ואת הצרכים המוסיקליים שלו סיפק מועדון ארמני, בו רקדו עד 4 לפנות בוקר. הוא נתקל פה ושם בגרסה האמריקנית של מוסיקת הכליזמר, אך זו לא מצאה חן בעיניו. "חשתי שהיוונים והארמנים קרובים יותר למוסיקה היהודית" – אמר.
"בגיל 18 ביקרתי באיסטנבול ובבלקנים. קיץ אחד גרתי עם הצוענים במקדוניה. למדתי את השפה הטורקית. הכרתי את המוסיקה הפרסית שהם מנגנים בסנטור, שהוא כלי דומה לצימבל. חבר פרסי נתן לי את הסנטור שלו. מאוחר יותר רכשתי צימבל. אז עוד לא הייתי מודע לכך שהצימבל הוא אחד מכלי הנגינה המובהקים של הכליזמר".
"בסוף שנות השישים, אינטלקטואלים יהודים צעירים, גם חובבי מוסיקה אתנית ופולקלור, לא גילו עניין בכליזמר. אפילו המונח הזה לא היה מוכר. מוסיקת פולקלור נחשבה לפרימיטיבית והתייחסו אליה רק אם זו שימשה מקור לשירי מחאה של תנועות למיניהן.
"רק בגיל 22 התחלתי להיכנס לעולם הכליזמר בעקבות מפגש עם חברי אנדי סטטמן, שניגן אז במנדולינה. הוא לא גמר אפילו גימנסיה אך היה מוסיקאי מלידה. ותקופת מה ניגנו דואטים של מנדולינה וסנטור פרסי שהיה לי. ניגנו רפרטואר שכלל ניגוני ריקוד ארמניים יווניים ומקדוניים.
"סטטמן היה בן למשפחה מסורתית, בה רקדו ריקודים יהודיים בחתונות. בברוקלין ובקווינס אפשר היה למצוא באותה תקופה הקלטות ישנות של כליזמר. סטטמן היה משיג את ההקלטות למד מהן ולימד אותי "חוסידל" ו"פריילך". פעם מצא הקלטה ישנה של כינור וצימבל והיתה לזה השפעה עצומה עלינו. פעם ראשונה ששמענו הקלטה מלפני השואה. אחרי זה למדנו כמה ריקודים מהקלטות. ניגנו בשביל קהל יווני והם יצאו מהכלים כי הם אהבו מוסיקה יהודית.
"לאחר שנה של נגינה משותפת הגיע סטטמן למסקנה שעלינו ללמוד מוסיקה יהודית באורח שיטתי. סטטמן שאל אותי אם אני מכיר מישהו שיוכל ללמוד ממנו מוסיקת כליזמר בצורה מסודרת.
"אישית לא הכרתי מישהו כזה אך זכרתי את השם של אחד מגדולי הכליזמר שהגיעו לאמריקה וחי עדיין באותה תקופה. זה היה דייב טאראס (דוד טראסצ'וק) קלרניטן שהיגר לאמריקה ב-1921. הוא היה מפורסם באירופה לפני שהיגר לארה"ב ועשה חייל גם באמריקה בתקופה שהכליזמר הישן עדיין היה פופולרי. סטטמן חיפש את שמו בספר הטלפונים של איגודי הנגנים התקשר עמו וטאראס, אף שהיה כבר זקן קיבל אותו. שנתיים למד אנדי אצל טאראס ואני בינתיים שוטטתי בעולם בעניניי האחרים. רק אחרי שאנדי השלים את חוק לימודיו הלכתי אף אני ללמוד אצלו".
נפלאות הן דרכי התרבות המוסיקלית היהודית. טאראס שכבר היה כמעט דמות נשכחת, ובשנות השבעים המאוחרות שלו, נדלק מחדש בהתלהבות נוכח שני תלמידיו הצעירים. בדצמבר 1978 הופיע טאראס בקונצרט משותף עם שני תלמידיו. הקהל יצא מכליו מרוב התלהבות, סילק את הכיסאות שבאולם ויצא במחולות סוערים.
"אפשר לומר" , אומר פלדמן, "שמה שקוראים תחיית הכליזמר החלה באותו קונצרט".
יצחק שכטר מתל-אביב (יליד טשין, שעל גבול פולניה צ'כיה) מספר לי: "עד מלחמת העולם השניה אסור היה בקראקוב שבפולניה לקיים קידושין ביום שישי. האגדה סיפרה כי רבה של העיר, רבי משה איסרלש (רמ"א), גזר את האיסור בעקבות טקס נישואין שהתקיים ביום שישי לא הרחק מבית הכנסת. הכליזמר השמיעו את נגינותיהם והשבת הלכה והתקרבה. הרמ"א שלח שליחים וביקש לסיים את הטקס, לבל יחללו את השבת. המחותנים התעלמו מדרישת הרב ואז פערה האדמה את פיה ובלעה את החוגגים. מאז לא התקיימו חתונות בקראקוב בימי שישי. מי שרצה לקיים את הטקס ביום זה נהג לעבור את הנהר ולעשות זאת בעיר הסמוכה".
בדקתי בכתובים ומצאתי שיש גרעין היסטורי לאגדה הזו, אך בהפוך על הפוך. באחת מתשובותיו מצטדק הרמ"א על שסידר חופה וקידושין בליל שבת. הא נימק את המעשה בכך שהיה מדובר בכלה יתומה והיה חשש שיבוטל הזיווג.
חכמי הדור לא הסכימו עם ההיתר שנתן הרמ"א לקיים קידושין בשבת והתקינו שאין לסדר חופות כלל ביום שישי, ואם הדבר נחוץ מאד היו מסדרים את החופה מחוץ לעיר.
ה klezmer -באינטרנט
על מידת הפופולריות של הכליזמר ניתן ללמוד מכמות החומר הנמצאת באינטרנט. חיפוש בסיסי ביותר באמצעות מנוע החיפוש גוגל, על פי המונח שבכותרת קטע זה מניבה לא פחות מ-157 אלף דפים (נכון למועד כתיבת המאמר)
אפשר למצוא כאן אתרים המוקדשים לכוכבי כליזמר, להקות בעבר ובהווה, ארגונים המטפחים את הכליזמר ועוד.
על פלדמן אפשר ללמוד בחיפוש גוגל על פי -WALTER ZEV FELDMAN . על המורה של פלדמן ניתן למצוא על פי DAVE TARRAS –
מהו הצימבאל
הצימבל בו מנגן זאב פלדמן הוא כלי מיתר אנכי, בנוי מתיבת תהודה שמתוחים עליה מיתרים, עליהם מקישים בזוג פטישים קטנים. מקור הכלי באסיה המזרחית והוא הגיע לאירופה במאה ה-12
הכלי היה חביב מאד על היהודים באירופה המזרחית ואף התמחו בבנייתו. המשורר הפולני אדם מיצקביץ' הנציח מנגן צימבל יהודי בשם יענקל צימבליסט בפואימה שלו "פאן תדיאוש".
הכליזמר בארץ ישראל
להקת כליזמר ישראלית של מוסא ברלןי (צילום: זאב גלילי)
הישוב הישן בארץ ישראל לא יכול היה לפרנס להקות כליזמר רבות. בכל זאת התקיימו בירושלים, כמו בכל התפוצות, כליזמרים שהיו מוליכים כלה בתופים ובמחולות לטבילה במקווה, משמחים את הכלה בחופתה וגם ניגנו בטקסי הכנסת ספר תורה וסיום לימוד מסכת.
את שמחת הכליזמר בירושלים השבית הרב מאיר אוירבאך, שאסר בראשית המאה העשרים להשמיע קול נגינה בין חומות ירושלים.
םרופסור פלדמן סבור כי האיסור הזה היה בין הגורמים שמנעו התפתחות כליזמר בארץ ישראל במקביל להתפתחותו בעולם.
סטמפניו, גיבור יצירתו המפורסמת של שלום עליכם, איננו דמות דמיונית. הוא היה בן למשפחת כליזמר מדורי דורות. אביו ניגן בבטנון (באס), סבו היה חצוצרן, אבי סבו ניגן בצימבאל וגם סב סבו היה כליזמר.
בראשית המאה ה-19 היה מספר הכליזמר מועט יחסית. אך בשלהי המאה היו ברוסיה כ-3000 כליזמרים מהם למעלה מאלפיים באוקראינה. יחד עם פולין גאליציה וליטא הגיע מספר הכליזמרים
בסוף המאה התשע עשרה הגיע מספרם ל-4000 עד 5000. רוב הכליזמרים היו בני משפחות שאמנות הנגינה עברה בהם מדור לדור.
אחד הכלייזמר המפורסמים, אייזיק פישברג, היה אב ל-13 ילדים ובהגיעו לגיל 99, בניו יורק, הגיע מספר צאצאיו, נכדים ונינים, ל-151. ארבעים מהם רשומים באיגודים מקצועיים של נגנים בארצות הברית.
לאחר העלמות הכליזמר עבר הכישרון המוסיקלי היהודי לאולם הקונצרטים. כמה מצאצאיהם של כליזמרים הגיעו לפסגה העולמית: מישה אלמן, ואיזאק שטרן היו בנים של כליזמר.
"הריקוד האשכנזי כמעט מת", אומר פלדמן, "ואני מנסה להחיות אותו".
איך עושים זאת?
"זה קשה כי במוסיקה יש תיעוד, רישום ותווים, החל מתקופה מסוימת, הקלטות ואנשים שעדיין זוכרים. בתחום הריקוד נשארו מעט מאד אנשים שזוכרים אותו".
"אני נעזר בעובדה שגדלתי במשפחה שעדיין רקדה ריקודים יהודיים. הכרתי מישהו שהתמחה בלימוד ריקוד מאנשים זקנים. רקדנו יחד וזה הזכיר לי מחדש דברים שראיתי בבית אבא. מה שחשוב היה הסגנון. איך להחזיק את הגוף. תנועות אפשר ללמוד. הריקוד היהודי כמו המוסיקה היהודית היא ייחודית.
"אני עדיין לומד. מחפש אנשים שיודעים. מחפש סרטי וידאו עם צילומים ישנים. זו רק ההתחלה.
(גירסה מעודכנת למאמר שנכתב בפברואר 2006)
"תנ"ך שאלוקים אינו ממלא בו שום תפקיד". חוקר ד"ר צבי אהרונסון. צילום: זאב גלילי
באחרונה התקשר אלי הקורא ד"ר צבי אהרונסון, מבית הספר לחינוך של בר-אילן ואמר לי שאכן הייתה יוזמה כזו. אחד המחנכים הבולטים של החינוך הקיבוצי, מרדכי סגל, הוציא לאור חלקים מן התנ"ך, בלי שאלוהים ממלא בו תפקיד כלשהו. הוא אף כתב מסה ומבואות שהסבירו את הפילוסופיה מאחורי היוזמה הזו. ד"ר אהרונסון מחזיק את היצירות הללו בספרייתו והביאן להראות לי.
שער הספר תנ"ך ללא אלוהים
איך מסלקים את האלוהים מן התורה?
הנה כמה דוגמאות:
בשמות יד ל-לא של התנ"ך האמיתי אנו קוראים:
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן:
"ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים והאמינו במשה".
בספר שמות יז ד-ה האמיתי כתוב:
"וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"
וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲבר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְארֹ קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ".
ובגירסת סגל נטולת האלוהים כתוב:
"ומשה צעק לאמור: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני. ומשה עבר לפני העם ולקח אתו מזקני ישראל ומטהו אשר היכה בו את היאור לקח בידו והלך אל הצור בחורב…".
משה מכה את המצרי - מתוך הספר.
עניין אותי לדעת איך שיכתב מרדכי סגל את הפסוק הראשון בספר בראשית. אך לד"ר יעקובסון לא היה חלק זה של הספר. עדת ראיה ספרה לי כי הוא נפתח במלים הבאות: "בראשית נבראו השמים והארץ".
את הפילוסופיה שמאחורי היוזמה שלו הסביר מרדכי סגל במבואות בהן הוא כתב בין היתר:
"הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו … העלתה את אמונת אלוהים… אולם תרבותנו הגיעה… אל התיזה האנושית… אמונת האדם היא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו.
"… לא נכללו בסיפורים שום דבר הנוגע ליחסי אדם אלוהים ושום הנמקה אלוהית למעשי האדם… המבול פורץ כפגע טבע…משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור… כוחות על אנושיים ועל טבעיים… אינם בנמצא כאן. רק האדם עצמו מופיע לעיתים בשיאי יכולת מופרזים… הפרזה זו מביאה לידי בליטות את המוטיב האנושי…"
עד כאן הסברי מרדכי סגל לשיטתו.
כאמור, לא יצא תנ"ך שלם במתכונת זו אלא יצאו קונטרסים הכוללים סיפורים מן התורה , יהושע, שופטים, ספר יונה ועוד.
בשנת תשט"ז יצא לאור ספר אחד "בהוצאת קבוצת מורים" ספר נוסף יצא מאוחר יותר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האחד נועד לילדי הגן שאינם יודעים קריאה והאחר לילדים בני 8-9.
ד"ר אהרונסון נמנה בעבר עם הצוות שהכין את תכנית הלימודים הראשונה בתנ"ך לבתי הספר הממלכתיים דתיים. הוא נולד בירושלים, למד בישיבת כפר הראה ובסמינר למורים והקים את בית הספר הממלכתי דתי באילת. למד באוניברסיטה ונשלח לשיקגו להשתלמות מטעם האגף להכנת תכניות לימודים. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בהכנת תכניות לימוד.
ד"ר אהרונדון שולל את התיזה של אניטה שפירא לא רק בנושא של נטישת התנ"ך בגלל מלחמת ששת הימים וניכוסו על ידי דור הכיפות הסרוגות. התנ"ך לא היה לדבריו בראש מעיניו של הנוער גם לפני מלחמת ששת הימים. אנשי העליה השניה אולי החזיקו כל אחד תנ"ך בחדרו. אך בזרם העובדים למדו פחות תנ"ך מבכל הזרמים האחרים.
לפני איחוד הזרמים לזרם ממכלתי וממלכתי דתי למדו בזרם העובדים רק כ-10 אחוז מזמן הלימוד תנ"ך. לעומת 16 אחוז בזרם הכללי ו-23 אחוז בזרם המזרחי.
לאחר הנהגת החינוך הממלכתי נקבע כי בממלכתי הכללי ילמדו 15 אחוז תנ"ך בממוצע מזמן הלימוד ובזרם המממלכתי דתי 24 אחוז – 95 שעות לשנה מול 160 שעות.
מאיר בן גור היה בעבר עיתונאי בכיר, ממקימי בית סוקולוב ומרכז מקצועי של אגודת העיתונאים. הוא נמנה עם מייסדי עיתון " למרחב" , כתב וערך ב" הארץ" וב" מעריב" .
לפני שנים נשא לאשה את הסופרת נעמי פרנקל. על שניהם עבר מהפך שהביא אותם מהשומר הצעיר, בו גדלו וחונכו, לרמת ממרא שבקרית ארבע, שם הם מתגוררים מזה שני עשורים ויותר.
זמן קצר לאחר מעברם לקרית ארבע נתבקש בן-גור להרצות בישוב תקוע. במהלך ההרצאה הקריא מתוך ספר שבו סיפר את סיפור חייו, מיום עלותו לארץ ישראל ועד שנת תשס" ד.
בית היתר הקריא קטע המתייחס למרדכי סגל, עליו סיפרתי למעלה, בהקשר להוצאת התנ" ך ללא אלוהים. וכך נאמר בספרו של בן גור:
" מרדכי סגל היה מראשי המחנכים של השומר הצעיר בקיבוץ משמר-העמק. הוא התפרסם כמוציא "התנ" ך של סגל", שנשמע כך: "בראשית נבראו השמים והארץ ורוח מרחפת על פני המים". וכן הלאה וכן הלאה. חס ושלום שלא להזכיר את שם האלוהים. על-פי תנ"ך זה לימדו את ילדי המוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר-העמק" .
עד כאן דברי בן-גור.
בקהל ישבה אישה צעירה ושביס על ראשה, והאזינה רב קשב. רק בסיום הכנס הזדהתה, קמה ואמרה בקול ביישני:
"אני נכדתו של סגל". "
על הארוע סיפרה לי דבורה צוריה מבית הדסה בחברון:
" הנוכחים נדהמו. נכדתו של יוצר התנ" ך, שאינו מזכיר את שם אלוהים, נמצאת במחננו. עובדה" .
אייל כפכפי על שיטת סגל בלינה משותפת
בשנות ילדותה במעוז חיים, נהגו ההורים והמחנכים בקיבוץ על פי התיאוריות הפילוסופיות-חינוכיות של החינוך המשותף מבית מדרשו של מרדכי סגל. לימים חיברה מחקר ביקורתי על תפישות חינוכיות אלה שהתיימרו לעצב אדם חדש, וב-98' פירסמה אותו כספר, "כשתילי זיתים". בעת עבודתה על הספר נולד נכדה הראשון אורי. "כשהנקתי את אורי", מספרת בתה, מרווה שמואלי, "היתה אמא לידי ופתאום היא נזכרה שכאשר אני נולדתי הביאו אותי היישר מבית החולים לבית הילדים שבמעוז חיים. אמא היתה באה לשם להניק אותי כל ארבע שעות ולאחר כחודש וחצי היא חזרה ללמד והחלב נגמר. בעודה מתבוננת באופן שאני מגדלת את אורי התינוק, התחוור לה פתאום איך גידלו אז את הילדים. היא לא אמרה אף פעם שלינת הילדים היתה טעות, והיא ידעה שגם אני ברחתי מבית הילדים בלילה לחפש את אבא, אבל אני בטוחה שהיא חשבה שהשיטה ההיא לא היתה טובה דיה, כי לא היה בה מספיק חום ואהבה".
בעקבות הדברים שפרסמתי על ה" תנ"ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ"ך דומה יצא גם ביידיש.
על קיומו של תנ"ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ד"ר ענת אדרת.
הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ"ך אלא סיפורים נבחרים.
שער התנ"ך ללאאלוהים ביידיש מהדורת ניו יורק
יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.
הופעת תנ"ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד"ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה "משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.
היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.
בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.
רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז"ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).
כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד"ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.
לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את "המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגרפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט נכחדה.
על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .
העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא "ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:
" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,
כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,
כי ההבדל בין עברית ליידיש
כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.
לא שיש לנו משהו נגד העברית,
להיפך – שפה מגניבה,
אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.
האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?
שימו לב, לא לחינם אומרים
שביידיש זה מצלצל יותר טוב,
כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.
כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .
ביידיש זה מצלצל יותר טוב. יורם טהר לב (באדיבות האמן)
ראה גם "המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך" http://www.zeevgalili.com/?p=229
ביכורים בנוסח המסורתי (איור: אריה אלואיל)
אין כמעט ילד שגדל בארץ שלא שר בחג השבועות את "סלינו על כתפינו" שחיבר משורר הילדים לוין קיפניס..
אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לכך שהשיר נעלם בשנים האחרונות מכלי התקשורת האלקטרוניים וגם בבתי הספר ובגני הילדים כבר לא שרים אותו.
הוא הביע את הסברה שהדבר נובע מכך שהשיר הזה מדבר בעצם על ארץ ישראל השלמה והגדולה ובין מילותיו אפשר למצוא שמביאים ביכורים "מיהודה ומשומרון, מן העמק והגליל … מגולן מבשן מן הנגב והירדן".
עם כל הכבוד לקורא הערני נראה לי שלא זו הסיבה להשתכחותו של השיר. כי אין זה שיר הילדים היחיד של חגי ישראל שאיננו שומעים עוד.
איננו שומעים את "כך הולכים השותלים" בט"ו בשבט, את "אני פורים" את "שמחה רבה אביב הגיע פסח בא" ועוד שירים רבים שעיצבו את תודעתנו הישראלית.
נראה לי שהסיבה להשתכחות השירים נובעת מן העובדה שהציונות החילונית הפכה את חגי ישראל – מחגים שההלכה קבעה את מנהגיהם והם מבטאים את ההיסטוריה היהודית ואת זיקת העם לתורתו ולאלוקיו – לשירי טבע חילוניים.
כותב על כך נתן שחר בספר "שיר שיר עלה נא" על תולדות הזמר העברי: "ההתנתקות המכוונת מן הדת וממסורת הגולה היהודית על כל סמליה ותכניה דימוייה ושפתה הפכה לאידיאולוגיה בעיקר בקרב אנשי העליות השניה והשלישית. התנתקות זו הביאה בשלב הראשון להיווצרות חלל ריק שהורגש היטב בימי חג ומועד.
שחר מצטט מדברים שכתב א"ד גורדון: "…החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו בגולה והשבת והחג הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון האין זה ממש כאילו עשו שירה על פי הזמנה?".
ביכורים בנוסח החילוני בנהלל. (ויקישיתוף
על לוין קיפניס ראה
יוסף יפידי כיום (צילום: זאב גלילי)
יליד תימן, נחטף בגיל 10 ואולץ להתאסלם * שלושים שנה חי כ" ערבי בצאתי ויהודי באוהלי" * שמר על יהדותו מכוח התפילות שידע על פה ומצוות ששמר * התגייס לצבא תימן ושרת ביחידת משמר הנשיא * נדד בכל מדינות ערב ממכה ועד בגדד * הגיע לישראל וחזר לבני משפחתו ועמו * 35 שנה לאחר בואו, החליט לגלות את סוד חייו בספר שהוציא לאור
יוסף יפידי מוכר לי כשכן שפגשתי מדי פעם באקראי במרכז הקניות השכונתי. הוא הרשים אותי תמיד בלבושו המוקפד, לבוש של תלמיד חכם שלא נמצא רבב על בגדו. דיבר תמיד בנועם ובמאור פנים, כשהוא חורז בדבריו פתגמי חז" ל כמרגליות. על פי הדרת פניו, נימוסיו ולשונו שיערתי שהוא מכהן כרב של אחת השכונות.
בימים אלה הוציא יפידי לאור ספר (" עברי אנכי" ) שהוא מסמך יחיד במינו. בלעתי את הספר בשקיקה בערב אחד ולמחרת התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש עמו.
הוא הזמין אותי לדירתו וקיבלני בסבר פנים. פגישתנו התקיימה בחדרו המוקף ספרי קודש ואלה דבריו, בהשלמות מספרו:
שער הספר
" נולדתי לפני כשבעים שנה בעיירה קטנה בתימן, ביר אל-דרב, שכולה יהודים. אחד עשר ילדים ילדה אמי גוצנה, אך היא קברה תשעה מהם ונותרנו בחיים רק אני ואחי מנחם, המבוגר ממני ב-13 שנים לערך.
" אבי מארי, רבי חיים בן אברהם, היה תלמיד חכם הבקיא בתורה ודבק במצוות, שוחט ומשורר. הוא היה גם איש מעשה, מומחה בחייטות וסוחר.
" בגיל שלוש הכניסו אותי הורי ל" מדרש" בו למדתי כארבע שנים. זו היתה כל השכלתי התורנית, גירסא דינקותא שהיתה לימים הכוח שהאיר את אפלת חיי. הייתי תלמיד חרוץ, אך זה לא חסך ממני את המלקות שברצועה של מלמד התינוקות.
" הייתי תלמיד חרוץ, אך זה לא חסך ממני את המלקות שברצועה של מלמד התינוקות". ( איור אילוסטרציה מתוך הספר, נחשון עמרם)
בתקופה קצרה נתרגשו על יוסף יפידי בן ה-10 שורה של אסונות. אביו ודודו נפטרו. אמו נישאה לאדם שסרב להחזיק את הילד, ולאחר זמן התגרשה ונעלמה. יוסף התגורר עם אחיו הבוגר ועם רעייתו. האח התחבט בבעיות פרנסה והירבה להכות את הילד. כשהיכה אותו פעם בבית הכנסת גמלה בלבו ההחלטה לברוח מן הבית.
" הלכתי במישור השומם כל אותו היום כמעט בלא לנוח. רגלי נפצעו וחשתי את הרעב מחלחל בבטני ואת היובש בפי. בצר לי קראתי אל האחד והיחיד: "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי".
" הגעתי לכפר ערבי בו נפטר אבי ופגשתי את בן השייך שזכר אותי מתקופה בה שהתה משפחתנו בכפר לצרכי פרנסה. בן השייך אמר לי בחלקת לשון: "לאן תמשיך בשעת לילה זו? בוא לביתנו, תלון הערב ותמשיך בבוקר".
" האמנתי לו והלכתי לישון בביתו. בבוקר קמתי, נטלתי ידיים, התפללתי ורציתי ללכת. ביקשתי לעלות על קברו של אבא ואחר כך להמשיך לדודיי. אך הוא פיתה אותי להישאר. הוא אמר כי מנהג המקום הוא שכל אורח נשאר שלושה ימים בלי לדבר ורק אחר כך הולך לדרכו"
" אחר כך אמר: בוא נלך לבקר את השייך. הרגשתי שמשהו לא בסדר. הבעתי התנגדות ואז הוא לקח אותי בכוח. בבית השייך נעלו אותי בחדר, גזזו את פאותי ואמרו לי: עכשיו אתה מוסלמי. הם לא הבינו שאמונה היא בלב וגזיזת הפאות לא הופכת אותי למוסלמי.
" תקופה ארוכה ניסיתי להתנגד. בכיתי וצעקתי אך איש לא שמע את קולי. הם החזיקו אותי בכוח ושמרו עלי יומם ולילה.
באחד הימים חלמתי חלום ובו אדם חסר פנים שאמר לי: "יוסף יוסף היה חכם. הם באו אליך במרמה ואף אתה בוא אליהם במרמה. עשה כמעשיהם והצלת את נשמתך" .
" עשיתי עצמי כאילו קיבלתי עלי את האסלם, הרדמתי את ערנות שוביי והמתנתי להזדמנות להיפטר מהם ומעונשם" .
" ההזדמנות באה לידי בעת שנערכה חתונה בכפר. הכל היו עסוקים בהכנות ואיש לא שם לב אליי. ברחתי מן הכפר באישון לילה כשאני יחף ורק בגדיי הבלים לגופי. לא נטלתי עמי כסף, חפצים או מזון. האמנתי כי ה" יהיה בעזרי" .
המשך סיפורו של יוסף יפידי הוא סיפור ארוך של סבל ויסורים ונדודים מכפר לכפר. כדי לקיים עצמו אכל שאריות מזון שזרקו לו אנשים טובים, אסף נדבות ועסק בעבודות מזדמנות. כל העת הטרידה את מוחו השאלה כיצד למצוא דרך בטוחה לחזור אל חיק העם היהודי.
במהלך נדודיו הגיע לעיר החוף חדידה. הוא נבלע בקהל מקבצי הנדבות של העיר ישן על שפת הים והמתין לנס. הנס הראשון בשורה של ניסים שארעו לו, בא בדמותו של " ערבי בעל עיניים טובות" , סוחר בדים, בעל חנות גדולה שנטל אותו תחת חסותו. ציווה לרחוץ את גופו המזוהם מאבק הדרכים, הלביש אותו בגדים נאים ואף נתן לו עבודה בשכר הוגן.
יפידי: כמשגיח כשרות בישראל(באדיבות יוסף יפידי)
מפנה ממשי בחייו של יוסף יפידי חל רק משהחליט לעזוב את העיר ואת המדינה. כששמע על אפשרות לצאת באוניה לאתיופיה החל לפעול בכיוון זה. בתושייתו מצא אנשים שסייעו לו בהשגת ויזה. כשעלה על האניה, סיפר, " תרועת הצופר נשמעה לי כקול השופר הגדול שהיה תוקע בו אבי בראש השנה" .
בשכונה היהודית באסמרה נקלע לחנותו של יהודי זקן, אברהם שמו. יוסף החליט לגלות לו את סודו. " עברי אני ושמי יוסף. כיוסף הצדיק בשעתו גם אני נטרפתי בידי חייתו אדם" .
אברהם הזקן אימץ את יוסף כאילו היה בנו. קנה לו סנדלים ומכנסיים – פרטי לבוש שזו לו הפעם הראשונה בחייו ללבוש. הסכים לקבל אותו לעבודה בחנותו וללמד אותו את מלאכת החייטות.
" כוס אושרי מלאה על גדותיה" כתב יוסף יפידי בספרו. מדי בוקר היה קם ולאחר תפילת שחרית וארוחת הבוקר היה יוצא לחנות ועובד בה עד שעות הערב, בחריצות ובנאמנות כהוקרה לאיש שאימץ אותו. לפי עצת האיש לא חשף את סוד יהדותו מחשש שיתנכלו לו.
ואז התחולל ארוע ששינה את חייו לכיוון חדש לחלוטין. שני יהודים אמריקנים הגיעו לאסמרה " הם היו שני בחורים צעירים, גבוהים ונאים בלבוש אירופי" . הם פנו ליפידי בבקשה מוזרה: שיחזור לתימן ויסייע בחיפושים אחר בן משפחתם שנעלם לדבריהם בצנעא או בסביבתה. בתמורה הבטיחו לממן את הוצאות שובו לתימן ואף להשיג לו דרכון אמריקני שיאפשר לו לעלות לארץ ישראל.
יפידי היסס ורב העיר (אליו פנו " האמריקנים" ) שיכנע אותו להיענות. על חששותיו הוא מספר: " באותה שעה חשתי כיצחק אבינו בשעה שנטלו אביו אל הר המוריה כדי לעקדו" . הוא הציג תנאי אחד להסכמתו לחזור לתימן. אם יתברר כי בני משפחתו עדיין נמצאים שם ועומדים לצאת לארץ ישראל הוא יצטרף אליהם.
יפידי חזר לכפר הולדתו, עבר מבית לבית ומצא " בתים ריקים חסרי רוח חיים" . בדרך עבר ליד ה" מדרש" בו ספג תורה בילדותו ומצא כי הוא משמש משכן לחמור ורצפתו מכוסה גללים. בית משפחתו היה הרוס ומנותץ.
יוסף הבין כי לא נותרה לו ברירה אלא לעמוד בהתחייבותו ל" אמריקנים" , ולהישאר בתימן עד שימצא את האמריקני האבוד ויקבל את הדרכון האמריקני המיוחל.
רחוב צדדי בצנעה של ימינו (ויקישיתוף
בשובו לצנעא כבר לא מצא את האמריקנים אך מצא שם שותף שלהם שתחילה הציג עצמו כמצרי אמריקני ואחר כך אמר שהוא יהודי ששמו ציון. הוא סיפק ליפידי סכומי כסף מספיקים כדי שיתלבש בהידור רב ויקנה מוצרי סידקית, בשמים, אצעדות ובשמים כדי שיתחזה כרוכל העובר מכפר לכפר. לפני צאתו מצנעא למסע החיפושים אחר האמריקני הנעדר סיכם עם ציון כי ייפגשו שוב בתוך חודש בצנעא.
לאחר חודש חזר יפידי לצנעא והנה אין מצרי ואין דרכון אמריקני." חשתי כציפור לכודה בפח יקוש וכחיה בכלוב" . בצר לו נשא יפידי תפילה הלקוחה ממזמור תהלים הנאמר על ידי יהודי תימן בתפילת מנחה " ה" קראתיך חושה לי האזינה לקולי בקוראי לך" .
משמאל: כמוסלמי בצנעא
מימין: בקהיר בדרך לתימן
הוא החליט להתיישב בכפר שעב, לשכור בית ולעבוד במקצוע החייטות. בכפר זה נותר יהודי אחרון לפליטה, סלמן אלמשריקי, שמו. בין יפידי לבין היהודי נקשרו יחסי רעות ואהבה וכמעט גילה לו את סודו. באחד הימים נרצח האיש בידי בני עוולה והיתה זו תזכורת ליפידי על הגורל הצפוי לו אם תתגלה זהותו. " בשעת הקבורה" מספר יפידי, " אמרתי בלבי השכבה וקדיש ביחיד והתאבלתי עליו ביני לבין עצמי" .
יפידי חשש שבמוקדם או במאוחר תתגלה זהותו האמיתית. בהכירו את שכניו המוסלמים ראה בדמיונו שמובילים אותו אל עמוד העריפה " כבול בידי וברגלי כשההמון מריע בקול ובשמחה לאיד" .
לאחר כמה גלגולים הגיע לעיר צעדה, עיר ספר קרובה לסעודיה. כאן התגורר במשך שנתיים. לאחר שצבר מעט כסף, עלה בדעתו רעיון חדש איך להיחלץ מתימן ולהגיע לישראל. הוא חיפש דרך להיות עולה רגל מוסלמי למכה שבסעודיה. כניסה לסעודיה חייבה השגת אישור מעבר ועדים המעידים על האיש, מוצאו, הוריו ומשפחתו. ידיד ערבי הבטיח להשיג לו אישור כזה ואף לגייס עדים מדומים, בעזרת שוחד כמובן.
כשגילה יפידי את תכניתו לידיד יהודי, שידע את זהותו האמיתית, הזהיר אותו: אם יגלו מי אתה לא תוכל להימלט מכריתת ראש. יפידי החליט לקחת על עצמו את הסיכון ובתוך זמן קצר הצטרף לקבוצה של עולי רגל שיצאה לסעודיה.
עולה רגל במכה
מיד עם הכניסה לשטח סעודיה נתברר ליפידי שיצא מן הפח אל הפחת. הוא היסס אם להשתתף בעבודה זרה של עליה לרגל למכה ונאחז בפסיקת הרמב" ם שהאיסלם איננו עבודה זרה. מה עוד שאילו לא היה ממשיך לעבר מכה עם עולי הרגל עמם בא היה מעורר חשד ומסכן את חייו. הוא רכש את הבגדים הלבנים המיוחדים של עולי הרגל – בגדים שאסור שיהיה בהם תפר אחד – ונהר בתוך ים של מאמינים, כשני מיליון איש, לעבר האבן הקדושה. ותוך שהוא מתפלל את התפילות המוסלמיות ביקש לעצמו מפלט בליבו במזמור כד בתהלים:" למנצח מזמור לדוד, יענך ה" ביום צרה"
חמישה חודשים שהה בסעודיה, מסתובב ברחובות ככלב, רעב ללחם, מותש מן החום הכבד ביום והקור העז בלילה. בלית ברירה חזר לתימן.
שבע שנים התגלגל יפידי מעיירה לעיירה ומכפר לכפר . בשנת 1962 נרצח מלך תימן אחמד חמיד, וקציני צבא הקימו את " הרפובליקה הערבית התימנית" בראשות עבדאללה אל סלאל. בנו של המלך שנרצח ברח לצפון תימן יחד עם צבא נאמניו וכך החלה מלחמת תימן בין המלוכנים (שנתמכו על ידי בריטניה וסעודיה ) לבין הרפובליקה שנתמכה על ידי מצרים וברית המועצות.
נוכח אי הוודאות לגבי עתיד המדינה והסכנה היומיומית החליט יפידי שהדרך הטובה ביותר להציל את עצמו וגם למצוא פרנסה תהיה להתגייס לצבא של הרפובליקה.
יוסף יפידי על רקע ספרייתו התורנית בישראל. (צילום: זאב גלילי).
הוא התגייס בנובמבר 1962 ולאחר טירונות של שבוע נבחר ליחידת המשמר הנשיאותי. לאחר שבוע נקרא לגנרל, סגן הנשיא והאיש מספר שניים ברפובליקה. הוא נשאל אם הוא יודע קרוא וכתוב וכשהשיב בחיוב התמנה לתפקיד אחראי על הזיווד של המחלקה, הציוד האספקה והנשק.
כעבור שישה חודשים הועלה בדרגה וסגן הנשיא מינה את יפידי לעוזרו האישי. יפידי מתאר את תקופת השרות הצבאי כתקופה של פריחה אישית. הוא למד הרבה, הכיר אנשים רבים מכל הדרגות, זכה במשכורת נאה ובדיור ומזון חינם.
" חוויתי חוויות רבות" , הוא מספר, " הרבה סודות שמעתי ואני ממשיך לשמרם בליבי גם היום בגלל שבועת הסודיות שנשבעתי" .
אך היו גם חוויות קשות. יפידי היה עד לשני מקרים בהם התעללו קשות בחיילים מצרים על עבירות משמעת קלות.
לאחר שרות של שלוש שנים,ב-1 באפריל 1965, השתחרר יפידי מן הצבא.
יפידי בתקופת שרותו בצבא תימן בתפקיד עוזר סגן הנשיא.
לאחר השחרור החליט יפידי לחזור לסעודיה, בניסיון להמשיך ולחפש את האמריקני האלמוני. הוא הגיע לסעודיה דרך האזורים ההרריים שבצפון תימן ששלטו בהם המלוכנים, מתנגדי הרפובליקה התימנית. הפעם קיבל אישור כניסה מאנשי המלך.
בשלב זה מספר יפידי " התחלתי לחשוד שסיפורם של שני האמריקנים על בן משפתם אינו מדוייק" .
מכאן ואילך סיפורו של יפידי הוא סיפור של מאבק על חייו והישרדותו. השנים הרבות בהן נדד ממקום למקום, שנות הרעב והמצוקה, המתח הנפשי והסבלגרמו לערעור בריאותו. הוא סבל מעיוורן לילה ולקה כמה פעמים בדלקת ריאות קשה. הסיכוי למצוא מרפא למחלותיו בתנאים של סעודיה ותימן היו קלושים. ברוב תושייה הצליח לקשור קשרים, לפתח ידידויות ולמצוא מקורות מחיה שאפשרו לו מדי פעם לצבור את הסכומים הדרושים לנסיעותיו ולמימון הטיפול הרפואי.
הדרך היחידה לקבל טיפול ברמה סבירה היתה לנסוע ללבנון. אך בהעדר דרכון לא יכול היה לעשות זאת אלא מסעודיה באמצעות תעודת המעבר. מאותן סיבות נאלץ לחזור שוב לסעודיה ולתימן וכשחלה שוב עשה אותה דרך בכיוון ללבנון. בסך הכל אושפז בבתי חולים כמה וכמה פעמים חודשים ארוכים.
באחד מביקוריו בלבנון הצליח להנפיק שם דרכון תימני. דרכון זה פתח בפניו את הדרך להגיע למדינה ממנה אפשר לטוס לישראל. אך הוא חזר שוב לתימן כשנודע לו שלפי החוק שם מגיע לו סכום ניכר כפיצויי פרישה על תקופת שרותו בצבא.
הפעם ניסה לצאת דרך עדן לבריטניה, אך מיהר להימלט משם לאחר שבאורח מקרי פגש בבנו של השייך שחטף אותו בילדותו. בינתיים פג תוקף דרכונו והוא חשש שאם ינסה לחדשו תתגלה זהותו. הוא כיתת רגליו משגרירות לשגרירות עד שקיבל אשרת כניסה לעיראק.
בעיראק שהה שלושה ימים ומשם עבר ללבנון בנסיעה באוטובוס דרך ירדן. שוב נזקק לטיפול רפואי ושוב אזלה הפרוטה מכיסו ונאלץ לעבוד ולחזר על הפתחים.
באחד הימים שמע ברדיו על ההתנקשות בקונסול ישראל באיסטנבול. עד לאותו רגע לא ידע בכלל שלישראל קשרים דיפלומטיים עם מדינה מוסלמית.
הוא הצליח לחדש את תוקף דרכונו התימני בלבנון ובאמצעותו יצא לטורקיה. ב-24 בספטמבר 1971, כשלושים שנה לאחר שנחטף, התייצב בקונסוליה הישראלית באיסטנבול והכריז " עברי אנוכי" . תחילה לא האמינו לו כי מראהו היה, לפי עדותו, " ספק פרסי, ספק הודי, ספק פקיסטני" . כדי לוודא את יהדותו הוא עבר בחינה יסודית אצל הרב הראשי של איסטנבול. לאחר שזה אישר את זהותו קיבל תעודת עולה והגיע לישראל. כאן מצא את אמו ואחיו, דודים ודודות ורבים מבני כפר הולדתו שאת שמות כולם זכר.
יפידי מסיים את ספרו: " הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה ואין לי אלא לברך מדי יום ביומו להקדוש ברוך הוא על שהצילני מכל צרה וצוקה ומכל מצוקותי הצילני. ברוך הוא וברוך שמו" .
באיסטנבול על סף החופש
את ספרו של יפידי ניתן להשיג
יהודים החיים בתימן בימינו
הניסיון לעמת בין האנציקלופדיות המסורתיות לבין " האנציקלופדיה החופשית" הוא כמו התגוששות בין מתאבק במשקל כבד לבין כוורת דבורים * מדובר בתפיסות עולם מנוגדות לגבי הדרך להיווצרות ידע, השליטה בו ודרכי הפצתו * כך עולה משיחת ועידה עם שני הקודקודים * ומה מניע את השמאלנים להסתער על האינטרנט
המאמר שכתבתי כאן על ה" ויקיפדיה" עורר גל תגובות. הביאו לי עשרות דוגמאות של ניסיונות חוזרים ונשנים של אנשי שמאל לעוות עובדות: החל בפרשת אלטלנה וכלה ב" נאכבה" , ב" זכות השיבה" ובהצגת משה פייגלין בקטגוריה " פושעים פליליים" .
בין הפונים היה פרופסור יהודה איזנברג, עורך " האנציקלופדיה היהודית" שבאינטרנט. שלא כוויקיפדיה " שהיא סופרמרקט של רעיונות" , כתב לי פרופסור איזנברג, האנציקלופדיה היהודית מייצגת תפישת עולם חינוכית-יהודית-ציונית-מדעית.
החלטתי להיפגש עם פרופסור איזנברג, ולעמת את דבריו מול דוד שי, פעיל מרכזי ב" ויקיפדיה" הישראלית.
דוד שי [צילום: זאב גלילי]
יהודה אייזנברג צילום: זאב גלילי
מימין: "תפישת עולם חינוכית-יהודית-ציונית-מדעית". פרופסור יהודה איזנברג. (צילום: זאב גלילי)
משמאל: "לא חשוב מי אתה אלא מה כתבת". דוד שי. (צילומים: זאב גלילי)
פרופסור איזנברג, יליד ירושלים, למד במרכז הרב ובאוניברסיטה העברית – חינוך ופילוסופיה. לימד בבר אילן, בטורו קולג" ובישיבה אוניברסיטה. ואלה דבריו:
" לפני כעשר שנים הקמתי את אתר "דעת" במסגרת תפקידי כמנהל התקשוב של החינוך הדתי. במרוצת הזמן הפך "דעת" לאתר הגדול ביותר למידע במדעי היהדות והרוח. האתר כולל רבבות מאמרים, מצגות וספרים בנושאי תנ" ך, תורה שבעל פה, היסטוריה של עם ישראל, מחשבת ישראל, ארץ ישראל, ציונות ועוד. בקטגוריה מחשבת ישראל, למשל, יש לנו מהדורות אינטרנטיות מלאות של ספרי יסוד: מורה נבוכים (בשלושה תרגומים, ביניהם תרגום הרב קפאח, הכולל תיקונים שקיבלנו ממשפחתו ואינם מצויים בדפוס), חובות הלבבות, כתבי רמח" ל ספר העיקרים ועוד.
יש לנו גם אוצר גדול של כתבי עת שהקורא הרגיל מתקשה להגיע אליהם כמו " התקופה" , " סיני" , " דברי הימים" , " אסיא" ועוד. מספר הכניסות לאתר מגיע ל-350 אלף בחודש.
" לפני כשש שנים הגענו למסקנה שחייבים להקים גם אנציקלופדיה שתיתן ללומד תמצית של ערכים עם קישורים למקורות שבאתר. באנציקלופדיה הצטברו עד כה כ-7000 ערכים. שתי המערכות מפרות זו את זו, כך שהאנציקלופדיה שלנו היא רק קצה הקרחון של מה שמצוי ב" דעת" .
" לאנציקלופדיה יש מערכת היגוי המורכבת משורה של פרופסורים ומומחים בתחומם. יש לנו אחריות אקדמית. אין באנציקלופדיה היהודית אף ערך שלא עבר בדיקה ושיפוט של אוטוריטה אקדמית. בכל ערך מצוין מי כתב אותו ועל סמך אלו מקורות. אין אצלנו אנונימוס. כי אנונימוס הוא אבי אבות השרלטנות. מי שמבקש לפרסם בעילום שמו אני אומר לו: אם אתה מתבייש בשמך גם לנו אין כבוד לערך שלך.
הצוות הטכני כולל ששה אנשים בלבד – מעצבים, מקלידים, גרפיקאים. המומחים תורמים ערכים בהתנדבות. רבים מהם תורמים את כל הפרסומים שלהם לאתר " דעת" ורואים בכך תמורה שתנציח ותפיץ את פרסומיהם. משרד החינוך הפסיק תמיכתו באנציקלופדיה לפני כארבע שנים וכיום היא ממומנת מתרומות" .
לפרוספור איזנברג אין דעה טובה על ה" ויקיפדיה" . לא על המגמה הפוליטית המסתמנת בה לדעתו ולא על דרך עבודתה. הוא מצביע למשל על הערך גוש קטיף כפי שהופיע בתקופת החורבן של הגוש.
" ראית שם שמחה לאיד. יום אחרי שהתחילו את הגרוש כבר כתבו על גוש קטיף כבר מינן, בלשון עבר. היה מזעזע. בויקיפדיה לא היה ביטוי לטראומה שהאנשים עברו.
" אנחנו כתבנו על גוש קטיף את העובדות. פרסמנו את החלטת הממשלה מתוכה ניתן היה ללמוד מהי הפילוסופיה העומדת מאחורי ההתנתקות. נתנו קישור לסרט המדהים על תפילת הבנות שאדם יראה מה קרה שם. אתה לא יכול לכתוב על ארוע כזה כאילו אתה מן האו" ם" .
איזנברג רואה באנציקלופדיה היהודית גם שליחות לתיקון עיוותים היסטוריים שהשתרשו. למשל: בנושא קסטנר. פרופסור באואר כתב לפני ארבע שנים ספר בשם " יהודים למכירה" בו הוא מטהר את קסטנר בנימוק שכמנהיג שהוטלה עליו שליחות עשה את המוטל עליו ולמנהיג אין בטחונות שיצליח תמיד. זה גם היה אחד הנימוקים לזיכויו של קסטנר בבית המשפט העליון. " אנחנו הבאנו את התיעוד המלא המראה שזו היתה תואנת שווא . כך גם בנושא אלטלנה ובנושאים רבים אחרים"
" הפילוסופיה שלנו" , אומר פרופסור איזנברג, " היא לתת לאנשים ללמוד. אבל איננו מסתירים את העובדה שהאוריינטציה היא חד משמעית: חינוכית יהודית ציונית.
כתובת האתר www.daat.ac.il ממנו ניתן להיכנס לאתר האנציקלופדיה היהודית.
"האתר הגדול ביותר למידע במדעי היהדות והרוח". שער אתר "דעת".
לאחר השיחה עם פרופסור איזנברג באתי לדוד שי. ציפיתי לקרב גלדיאטורים עם איזה גילגמש (השם שבחר לעצמו אחד מכותבי הערכים בויקיפדיה).
מצאתי אדם חייכן, נעים הליכות, שבכלל לא שש אלי קרב. היו בפיו הרבה דברי שבח על אתר " דעת" והאנציקלופדיה היהודית והסביר באריכות את תפישת העולם של הויקיפדיה בכלל והישראלית בפרט. הוא נולד וגדל בבת ים למד מתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה. כיום הוא גר בהרצליה ועובד בחברת מחשבים.
הוא איננו " עורך" הויקידפיה במובן הרגיל של המלה. אין שם תפקיד כזה. הוא ממלא תפקיד מרכזי אך ורק משום שהוא מקדיש יותר שעות מכל משתתף אחר התורם מזמנו ומידיעותיו למפעל הזה.
רציתי תשובות להרבה שאלות. על תפיסת העולם של הויקיפדיה בכלל והישראלית בפרט. איך זה עובד ומה יש לו להשיב על הטענות שחוגי שמאל מטים את הערכים לכיוון שלהם.
שי: " הויקיפדיה העברית נולדה בשנת 2003, שלוש שנים לאחר כינון הויקיפדיה העולמית. כמה צעירים, בעלי ידע במחשבים, החליטו לקחת על עצמם "לגייר" את הטכנולוגיה של הויקיפדיה האנגלית ויצרו ממשק עברי. לאחר מכן הלכו לדרכם.
" איש לא מינה אותי לתפקידי. מעמדי נקבע על פי הזמן שאני משקיע – שלוש שעות ביום ובסוף שבוע יותר.
" הויקיפדיה פתוחה לכל אדם לכתוב ולערוך כל ערך. אך כדי למנוע חבלה והטיות פוליטיות או מסחריות יש אנשים הנוטלים על עצמם את התפקיד של "מפעילים". הם עוקבים אחר כל תוספות של ערכים ושינויים הנערכים בהם ומנפים.
" אם תיכנס לערך "תורת היחסות" ותכתוב שהיא עוסקת ביחסים בין מלפפון ועגבניה. התוספת שלך תימחק כמה דקות לאחר שתיכתב. ואם תחזור על התעלול יחסמו בפניך את הזכות להשתתף בכתיבה ועריכה.
" הכותבים רשאים לשמור על אלמוניות. הפילוסופיה שלנו אומרת כי לא חשוב מי אתה אלא מה כתבת. במקרים קיצוניים של סילוף בזדון קל לאתר אדם על פי כתובת האינטרנט ופניה לספק שלו. פעם מישהו הכניס קללות ופנינו לספק ונתברר שמדובר בילד שהתפרע ואמו התנצלה והבטיחה להשגיח עליו.
" אין הרבה לייבוביצ'ים בין הכותבים. אבל יש קהילה גדולה של אנשים, כל אחד מומחה בתחומו, שמשקיעים זמן ומרץ בכתיבת ערכים. הם עושים את זה בהתנדבות כי הם נהנים מן הדו שיח המתפתח, מן הדיונים הסוערים סביב כל ערך. הוויכוחים אינם דווקא בנושאים פוליטיים לפעמים מתווכחים איך לאיית או לבטא מונח. התרומה היא לא פעם ייחודית. יש אדם הכותב כל פעם על מינרלים. אחר השקיע עצמו באיסוף נתונים על כל ספרות יידיש.
" על הטענות של הטיה שמאלנית אני יכול לומר לך שבין הפעילים בכתיבה ועריכה בויקיפדיה יש מכל קצווי הקשת של החברה הישראלית – דתיים וחילוניים, חרדים וכיפות סרוגות, ימניים ושמאליים. כל אחד יכול להשתתף בתנאי שיעמוד בכללי היסוד של הויקיפדיה שאין בה מקום להבעת דעות אישיות ואידיאולוגיות אלא לעובדות בלבד. מגיעות אלי לא רק טענות של אנשי ימין אלא גם של אנשי שמאל. עוז שלח, (נכדו של אוריאל שלח, הוא המשורר יונתן רטוש) שמאלן קיצוני המתעב את ישראל ויושב בארצות הברית. הוא סרב להענות לבקשתי למסור איזה פרט על משפחתו. הוא כתב לי שהויקיפדיה הישראלית כל כך דוחה אותו שהוא איננו מוכן לתרום לה מאומה..
"פתוחה לכל אדם". סמל הויקיפדיה
