ארכיון הקטגוריה: טרור

המורשת של רחבעם זאבי

לכידת רוצחיו של רחבעם זאבי הי" ד היא הזדמנות להטיל עונש מוות על הרוצחים. עד היום נהגה ישראל ברחמנות כלפי רוצחים מתועבים ולא הטילה עליהם את עונש המוות הקבוע בחוק.   תליית הרוצחים תוכל להיות פתיחה הולמת למערכת היחסים עם ממשלת החמאס. רוצים שאהאידים? תפאדל. נשלח את כל הרוצחים המתועבים ואת שולחיהם לשבעים הבתולות שבגן עדן, במקום לבית הבראה בכלא ישראלי.

 זו גם הזדמנות להקים את בית מורשת גנדי.   כיום יש לנו בית מורשת רבין בלי מורשת ומורשת גנדי בלי בית. הנה כמה מילים של מורשתו (כפי שאמר לסופר מיכאל ששר בספרו " שיחות עם גנדי" ):

" (ברל כצנלסון) הוא אבי תורת הטרנספר הציונית. אני משתמש בו כאסמכתא מוסרית… ברל היה זה שאמר לאנשי ’השומר הצעיר’ : לא היינו יכולים להקים את מרחביה ומשמר העמק בלי טרנספר… הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר עד האחרון שבהם יושבים על 80 כפרים או שבטים ערביים שנקנו, שסולקו, שברחו, שטרונספרו… רוב הערבים יושבים כאן קצת יותר ממאה שנים… כל ערבי ששמו א-שאמי בא מסוריה ומי ששמו אל-מצרי בא ממצרים… ברמלה יש שבט ערב-ג’ואריש שבא לכאן מלוב…… אתם הפלסטינים רוצים להחשב לעם? בבקשה. רצונכם במולדת? ירדן היא פלסטין והיא מולדתכם…"

גנדי לא היה שונא ערבים. "אני בעד אחוות עמים" אמר לששר. "סע אתי לגליל ותראה כפר בדואי שהרחוב הראשי אצלם נקרא רחוב גנדי… בכל יום מתדפקים אצלי ערבים  המבקשים עצה, עזרה וסיוע.  ואני עוזר לאלה שהם לויאליים למדינה  ולחמו והושיטו לנו יד… (אבל) ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל."

=========================================================================

 כמה קיבוצים של השומר הצעיר יושבים על אדמה פלסטינית

http://www.zeevgalili.com/?p=11316

"גן עדן עכשיו" סרט ישראלי המפאר את טרור המתאבדים

האם אפשר להעלות על הדעת שבעיצומה של מלחמת העולם היה סרט תעמולה נאצי מתחרה בפסטיבלים? או מוצג בבתי קולנוע ברחבי העולם?

הזמנים השתנו. הסרט " גן עדן עכשיו" , המתאר (ומפאר) שני מחבלים פלסטינים היוצאים משכם להתאבד באוטובוס בתל-אביב, מופץ ברחבי העולם. בימים אלה זכה הסרט בפרס " גלובוס הזהב" לסרט הטוב ביותר, לאחר שכבר זכה בשורה של פרסים בינלאומיים: פרס האקדמיה האירופית, פרס הסרט הטוב ביותר בהולנד, שלושה פרסים בפסטיבל ברלין, פרס " אמנסטי אינטרנשיונל" , פרס המבקרים לסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי בפסטיבל דרבן. ועוד היד נטויה. עכשיו כבר מדברים על הסרט כמועמד לאוסקר. אולי עוד נראה את יוצרי הסרט ושחקניו מקבלים את הפסל המוזהב לתפארת מדינת פלסטיין והחמאס ולחורבנה של מדינת ישראל. הסרט מוקרן כבר בכ-50 מדינות.

gan-edem-achshav

שני המחבלים המתאבדים (מתוך הסרט "גן עדן עכשיו")

אם יש משמעות למושג " הכשר לרצח עם" , הרי הסרט הזה מבטא את המושג הזה. (את המושג טבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה).

לכאורה מדובר בהפקה הולנדית גרמנית צרפתית. אבל הסרט הזה הוא במידה רבה עבודה עברית. המפיק הוא אמיר הראל.

הבמאי האני אבו אסעד הוא ערבי ישראלי יליד נצרת. כזה הוא גם הגיבור הראשי של הסרט, קייס נאשף (יליד טייבה בן לאב ערבי ובן גרמניה), שלמד משחק ב" בית צבי" . הוא הצהיר: " אני לא חושב שהתאבדות זה הפתרון, אבל אני מבין אותו" .

הסרט הזה הוא המשך לשורה ארוכה של סרטים פרו פלסטיניים שהפיקו ישראלים, במימון נדיב של המדינה ( " הטיול הפנימי" , " צומוד" , " הסגר" , " אסירות" , " מוחמד דרוויש ועוד).

להכשר מסע הרצח הפלסטיני תרמו גם אנשי רוח ויוצרים. כלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, כתבה בשעתה מונולוג של מחבל מתאבד:

" השעון אומר שיש לי פחות מעשרים וארבע שעות — בבוקר אצא מן הבית ואחפש לי תחנה נוחה. — האוטובוסים באים בזה אחר זה והרגשות שלי ממילא קהים. — הייתי צריך לחייך למחשבה עד כמה אני דומה לבחור יהודי יוצא צבא, אבל חיוך לא יעלה על פני. — אינני מהרהר אפילו בגן עדן שבו אללה בעצמו יורד מכסאו ומלטף את ראשו של השאהיד החדש שהגיע. אם יש משהו שנוסך רכות בשרירים וקוצב בצורה מדויקת את פעימות הלב הרי זו הוודאות שמחר, לפני עשר בבוקר, אמחק את ההשפלה באופן שלא תשוב לעולם…"

והמשורר רוני סומק כתב את השיר " אברהם בדרך לעקדה" (שטרם פורסם) בו מחליף המחבל המתאבד הישמעאלי את יצחק אבינו, כמי שנעקד על המזבח.

" חגורת הנפץ תקתקה

על גופו המפוחד

ומבארות העיניים שהוברגו לו

באותו בוקר טפטפו

דמעות הפרדה מיצחק

עוד מעט ההר, המזבח

ופני הצמר גפן של המלאכים

מזל שרגע לפני הפיצוץ

הזכיר לו אלוהים שיש

אלוהים

================================================================

דם על הידיים

מערכת הביטחון מגלה יצירתיות מעוררת התפעלות. לקראת השיחרור הנוסף של רוצחים פלסטינים המציאו מונח חדש: דם בהיר. כלומר יש להבחין בין רוצחים שעל ידיהם דם אדום לבין רוצחים שעל ידיהם דם בהיר בלבד. עם אלה נמנים מחבלים שרק פצעו יהודים, או שכבר יושבים שנים רבות בכלא ועוד מבחנים דומים.

אם כבר אז למה לא להרחיב את הקריטריונים של דם על הידיים?

למשל:

דם ורדרד, דם נקי, דם הלב, דם קר, דם יזע ודמעות,דם מורתח, ברית דמים, גאולת דם, דם הנפש, דם נקי, לחץ דם, , מנת דם, סוגי דם, קשרי דם, שטף דם, שקיעת דם.

כל אחד מן המושגים האלה יכול לשמש עילה לשיחרור רוצחים. למשל אם האסיר סובל מיתר לחץ דם, או שקיעת דם גרועה יש לשחררו כדי שלא תיפגע חלילה בריאותו. אפשר גם לסווג את הרוצחים לפי סוג הדם של הנרצחים. בכל זאת יש הבדל אם הנרצח היה בעל סוג דם O שהוא סוג דם נדיר או  -Oשהוא נדיר עוד יותר לבין אם היה לנרצח סתם סוג דם נפוץ כמו Aאו Bיש גם להבחין בין רוצח של חייל, שדמו מותר, ואז סעיף השחרור ייקרא "דם המכבים", לבין מי שרצח אזרח שהוא "חף מפשע". יש להבחין בין רוצח שרצח בדם קר או רצח בדם לבו. אפשר גם להבחין בין מי שרצח כנקמת דם על פגיעה בבן משפחתו שיש לו אליו קשר דם לבין מי שרצח סתם יהודי.

ועדה מיוחדת תסווג את הרוצחים ואת הנרצחים ואט אט ישוחררו כולם.

ועל כך כבר אמר הנביא "ידיכם דמים מלאו" (ישעיהו א-15 ).

הדם על ידי ליידי מקבת

איך מסירים כתמי "דם על הידים"?
זאת אפשר אולי ללמוד מהמחזאי ויליאם שייקספיר.

הדרכה מפורטת ולקחים אפשר למצוא במחזה "מקבת" , בו זוג הרוצחים: מקבת וליידי מקבת עומדים מול הדם. בתחילה זה נראה ענין קל. מקבת מתחבט בייסוריו על הרצח ושנתו נודדת. ליידי מקבת מרגיעה אותו ואומרת:

" לך, קח קצת מים

ושטוף רבב עדות זו מידך"

 

אך מקבת איננו נרגע. מבוהל מכל רעש קטן הוא אומר לאשתו:

" ידים אלו מהן?…

כל מי האוקיאנוס של פוסידון

כלום די בהם למחות דם זה כליל

מעל ידי? לא…"

ליידי מקבת עדיין רגועה. גם לה דם על הידיים אך היא מעידה על עצמה כי ליבה צח להפליא וחוזרת על הצעתה הראשונה

" קצת מים ינקונו מהכל

הרי זה כל כך קל…"

 כל זה במערכה השניה.

 " צא כתם רע, צא כבר אני אומרת". ליידי מקבת עם דם על הידיים  איור בתוכניה להצגה לונדונית …

" צא כתם רע, צא כבר אני אומרת". ליידי מקבת עם דם על הידיים איור בתוכניה להצגה לונדונית …

 אך במערכה החמישית מגלה ליידי מקבת שזה לא כל כך פשוט. היא משפשפשת את ידיה במים והדם אינו יורד.

 " צא כתם רע, צא כבר אני אומרת…

מה אתכן ידים לעולם לא תהיינה נקיות?…

ריח דם כל הזמן: כל בשמי ערב לא יצליחו לבשם את היד הקטנה הזאת" .

הטקסטים בתרגום מאיר ויזלטיר.

ראה "פידיון שבויים לא בכל מחיר"

 

 
 

אינתיפאדה באינטרנט של ערביי ישראל

הזיופים במפלגת העבודה חשפו את העובדה שכמה אלפי מתפקדים ערביים יכריעו מי יהיה מועמד המפלגה לראשות ממשלה * וזאת בתקופה בה ערביי ישראל מזדהים עם העמדות הקוראות לחיסול המדינה * ישראל בורחת מן הדפוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן

שנת 1963, הקריא ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת, קטעים מתוך מחברות של תלמידים במגזר הערבי. מן הציטוטים הללו ניתן היה ללמוד על הערצה גוברת של התלמידים הערבים לרודן המצרי, גמאל עבדול נאצר. האיש שזמם להשמיד את ישראל.

בן גוריון " לא סיפר כיצד הגיעו המחברות לידיו" אומר ההיסטוריון תום שגב, המביא סיפור זה בספרו " 1967" . אבל הכל ידעו אז כי מקור המחברות הוא שרות הבי טחון הכללי, שקיים מעקב של קבע אחר הנעשה בבתי הספר הערביים.

המעקב הזה נמשך (בצורה כזו או אחרת) עד ימים אלה, באמצעות נציג השב" כ, שכיהן כמנהל האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך. בידי הנציג הזה הייתה הסמכות למנוע מינויים של מורים בעלי רקע אנטי ישראלי. הממונים עליו במשרד החינוך לא היו רשאים לערער על החלטותיו.

באחרונה בוטל תפקיד הנציג. על הביטול נודע מהודעת פרקליטות המדינה, בתשובה לעתירה שהגיש ארגון " עדאלה" לבג" ץ. מעכשיו יכולים תלמידים ערבים לכתוב כל מה שיעלה על דעתם על המדינה. מוריהם יוכלו להטיף להם מה שירצו, בלי שלמדינה תהיה יכולת להתערב.

פיגועי התאבדות

למותר לציין שביטול פיקוח השב" כ על בתי הספר הערביים אינו נובע מהתערות ערביי ישראל במדינה ומהזדהותם עם ערכיה. ההפך הוא הנכון. במרוצת השנים חלה עליה תלולה במספרם של ערבים אזרחי המדינה הנוטלים חלק במלחמת הטרור נגד ישראל. השתתפות ערביי ישראל בטרור גברה מאז האינתיפאדה האחרונה, ובמיוחד בפיגועי התאבדות. ראש השב" כ, אבי דיכטר, אף הצהיר בזמנו בכנסת כי הוא רואה את מנהיגות ערביי ישראל אחראית לפריצת האינתיפאדה.

 

 מצבה לשאהיד. הכותרת היא " נשק הכוח - חיל השדה" . המסקנה: רק כך אפשר לגמור על הישראלים. ומול השאהידים משמאל אנשי הרשות מתהוללים ומשחקים בקלפים. (מתוך אר הזיכרון בחלק של ערביי ישראל)

מצבה לשאהיד. הכותרת היא " נשק הכוח - חיל השדה" . המסקנה: רק כך אפשר לגמור על הישראלים. ומול השאהידים אנשי הרשות מתהוללים ומשחקים בקלפים. (מתוך אתר הזיכרון בחלק של ערביי ישראל)

בין הפיגועים שערבים ישראלים היו מעורבים בהם:

  • · פיגוע ההתאבדות באוטובוס בצומת מירון באוגוסט 2000.
  • · הפיגוע בדולפינריום, יוני 2001.
  • · מחבל ערבי ישראלי מתאבד, תושב אבו סנאן, ביצע את הפיגוע בתחנת הרכבת בנהרייה – ספטמבר 2001.
  • · מחבלת מתאבדת שהתפוצצה במחסום מכבים הוסעה על ידי שני ערבים תושבי לוד, פברואר 2002.
  • · מחבל מתפוצץ בצומת אום אל פאחם באותו חודש.
  • · פיגוע התאבדות במסעדת מצה בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג"נין. מרץ 2002

והרשימה ארוכה.

 

 עמודהבית של אתר הזיכרון הפלסטיני

עמוד הבית של אתר הזיכרון הפלסטיני

פיגועי אינטרנט

על הפיגועים בהם השתתפו ערבים ישראליים ניתן היה לומר כי מדובר במיעוט מבוטל. כי הרוב המכריע של האזרחים הערבים שומרי חוק ונאמנים למדינה.

הטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם גילויים של הזדהות הולכת וגוברת של ערביי ישראל עם האסטרטגיה הפלסטינית לחיסול ישראל. אחד מגילויים אלה הוא ההשתתפות במה שהם מכנים " טרור אלקטרוני" .

על מידת מעורבותם של ערביי ישראל במלחמה הזו למדתי משיטוט ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" , שעליו סיפרתי כאן פעמים אחדות.

זהו אתר התעמולה המרכזי של אש"ף. הוא מתעד סיפוריהם של פליטים, מביא סיפורים וצילומים על רכוש ערבי שכאילו נשדד, מעלה את התביעה להחזרת כל הפליטים למקומות מגוריהם בכל שטח ישראל ועוד. האתר קורא בפרוש ל"זכות השיבה" הטוטאלית של כל הפליטים ולחיסול המדינה. הוא מערער על עצם צדקת קיומה של המדינה ועל זכות היהודים על ארץ ישראל (בין היתר בנימוק שאנחנו צאצאי הכוזרים).

בשיטוט האחרון שלי באתר מצאתי כי הם מפנים לקישור העוסק ב"ערביי 1948" – הכינוי הפלסטיני לערביי ישראל. בעוד שאתר הזיכרון המרכזי כתוב כולו אנגלית (ויש בו גם נישה בעברית, בה ניתן ביטוי ל"גוש שלום",   "זוכרות" וארגונים שמאלניים אחרים), הנה האתר החדש כתוב כולו ערבית.

על פענוח הכתוב בו סייעו בידי שני קוראים נאמנים יודעי ערבית – עזריאל נאור ויואל אליצור.

האתר הוא לכאורה תמים. הוא נראה כמו מסגרת קהילתית, המצרפת את ערביי ישראל אל מדורת השבט הכלל פלשתינאי. יש כאן פינת חדשות, מועדונים,ספורט, מוסיקה, מדע, וטכנולוגיה. כמו כן יש קישורים לתחנות שידור ערביות וגם ישראליות כולל גלי צה" ל.

בפועל יש כאן אמירה ברורה של הזדהות הציבור הערבי במדינת ישראל עם מטרות החיסול הקיצוניות של הפלשתינאים.

על אופיו של האתר ניתן ללמוד מחידושים המתפרסמים בו חדשות לבקרים. למשל: גילוי של מסמך עותמני על "מזימה וקשר" למכירת אדמות ליהודים בשנת 1890.

" כיכר העיר מלאה"

מן האתר נמצאתי למד גם על שיתוף פעולה בין ערבים ישראליים לשמאל הרדיקלי בפעילות שיטתית לאיתור, שילוט וסימון כפרים ערביים שננטשו ונהרסו בשנת 1948. בין היתר נערך ב-21 במאי השנה אירוע בכיכר רבין בתל-אביב שכותרתו "כיכר העיר מלאה" . משתתפי האירוע הביאו עמם כרטיסים עם שמות הכפרים הערביים ההרוסים, הניחו אותם ברחבה וכך בנו מחדש את העבר הפלסטיני, לתפארת חורבנה של מדינת ישראל.

 

פליט ערבי מכפר סומייל (רחוב איבן גבירול פינת ארלוזורוב בתל-אביב), מצביע בעת סיור על בית ילדותו אותו נטש עם משפחתו ערב מלחמת העצמאות. צילום ווזכות יוצרים מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

 

בתאור האירוע נאמר בין היתר: " בשיטחה של תל אביב היום היו עד 1948 6 כפרים פלסטינים שאחד מהם, סומייל, נמצא פחות מקילומטר מכיכר רבין" .

במקום אחר מתוארת פניה לנשיא אוניברסיטת תל-אביב להקים בשטח האוניברסיטה אנדרטה לזכר הכפר הערבי שייך מוניס שעל אדמותיו שוכנת האוניברסיטה.

לכאורה ניתן לומר כי מדובר באמצעי נוסף לביטוי השאיפות של המיעוט הערבי. זה היה לגיטימי לו היה מדובר במאבק אזרחי על זכויות. אבל כאן מדובר בהזדהות גמורה עם מלחמה שתכליתה החרבת המדינה (כפי שניתן ללמוד מן הקריקטורות המובאות כאן).

האתר הזה הוא ביטוי להתחזקות המגזר הערבי שיש בו חיזוי חמור לעתיד. בראשית שנות החמישים היו בישראל כ-150 אלף אזרחים ערביים כמחציתם פליטים שחזרו. ערב מלחמת ששת הימים כבר הגיע מספרם ל-300 אלף וכיום הם מונים כמיליון ו-130 אלף נפש. ב-1950 הכריז בן גוריון " הערבים האלה לא צריכים לשבת פה, כמו שיהודי אמריקה לא צריכים לשבת באמריקה" . בן גוריון הקפיד כל תקופת כהונתו כראש ממשלה שלא לבקר באף כפר ערבי. מפא"י לא קיבלה אז חברים ערביים לשורותיה. היום עשויים כמה עשרות אלפי ערבים המתפקדים למפלגת העבודה (בצורה ישרה או בזיופים) לקבוע מי ירוץ בראשה לכנסת ואולי גם מי יהיה ראש הממשלה הבא. ומתן וילנאי שפתח את מסע הבחירות שלו לפריימריס שנדחו בינתיים עשה זאת בנצרת והכריז שם: " כל השנים, מאז שאני בפוליטיקה, אני אומר שאחד הנושאים המרכזיים, אחד הדגלים של העבודה, זה הלגיטימיות של המגזר הערבי. אני הייתי הראשון שמינה סמנכ" ל ערבי במשרד ממשלתי" .

אנחנו בורחים מן הדמוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן בבית.

כתובת אתר " ערביי 48" :

http://www.arabs48.com/

כתובת אתר הזיכרון הפלשתינאי:

http://www.palestineremembered.com

ראה "החזון  הפלסטיני לחיסול המדינה"

==============================================================

על "זוכרות" ועל חירייה – בורות ומגוחכות

סמל ארגון זוכרות

סמל ארגון זוכרות

– מאת  יואל אליצור –

הסמל של אגודת זוכרות כולל את המילה זוכרות בשלוש שפות – ערבית עברית ואנגלית, הראשונה שבין השלוש היא, איך לא, הערבית, אלא שהמילה הערבית היחידה הזאת כתובה בצורה שגויה: "תַד'כֻּרְן" (בדומה לעברית 'תזכורנה') במקום "יַדְ'כֻּרְן" המתבקש לפי חוקי הערבית.

מסתבר שחברות העמותה לא הצליחו למצוא ערבי אותנטי אחד לרפואה שיסייע להן לכתוב את המילה הערבית כראוי (אגב, לא זכינו להסבר למה באנגלית נכתב תעתיק של המילה העברית – ZOCHROT ואילו בערבית נכתב כביכול תרגומה של המילה).

ה'ערביות' הזאת בלי ערבים היא מחלה יהודית נפוצה, פושטת צורה ולובשת צורה. גרשום שלום מספר בספרו 'דברים בגו' איך גילה את יהדותו בעודו ילד. הוריו היו אינטלקטואלים מתבוללים שהיו בטוחים שהם גרמנים. היה להם חוג חברים שהיה מתאסף בביתם אחת לשבועיים ומסב על קפה עם קצפת לשמוע יצירות ספרותיות ומוסיקליות גרמניות. בנם הצעיר היה, כנהוג במקרים כאלה, מציץ בגניבה אל תוך הארוע של הגדולים. יום אחד הציץ אל המפגש של הוריו והבחין פתאום שכל הנאספים ללא יוצא מן הכלל – יהודים! כששאל את אביו למה כל הבאים יהודים, נתקף האב בפרץ של זעם והגיב בצעקות שגרשום שלום לא יודע לחזור עליהן.

היה לי דוד יקה וחילוני מאד שחי שנים רבות בנהריה. לעת זקנתו סיפר לי שהוא וכמה חברים בנהרייה הקימו "חוג לאחוות עמים", ולאחר מאמץ הצליחו לצרף לחוג גרמני אחד חובב תנ"ך שהגיע לארץ. הדוד הודה שלמרות כל המאמצים לא רצה שום ערבי להצטרף לחוג, ובסופו של דבר נרצח הגרמני בידי ערבים בשומרון.


כאילו זוכרות אבל שוכחות

'זוכרות' שוכחות או משכיחות את העובדה שח'ירייה הוא שם חדש שנוצר באופן מלאכותי בשנת 1929 מסיבות לאומניות. שמו האמיתי של הכפר היה אבן אִבְּרַאק השומר את השם בני ברק המנויה בין ערי שבט דן (יהושע יט, מה) שהיתה בזמן התנאים עירו של ר' עקיבא (סנהדרין לב ע"ב ועוד) ובזמן האמוראים נחשבה המייצג המובהק של "ארץ זבת חלב ודבש" (כתובות קיא ע"ב). ההתעניינות שעורר שם הכפר אצל היהודים המכירים כולם מתוך ההגדה של פסח את סיפור החכמים שהיו מסובים בבני ברק, גרם לערבים להחליט לשנות את השם. יחד איתו שינו גם את שם הכפר הסמוך יהודייה היא יהוד המקראית (יהושע יט שם; כיום בתוך שטח העיר יהוד) לעבאסייה. מקומה של בני ברק הקדומה ויורשה הכפר אבן אבראק-ח'ירייה היה מדרום מערב למחלף 'מסובים', בצמוד למחלף, כחצי ק"מ צפונית מזרחית לאתר האשפה הגדול 'ח'ירייה'. העיר בני ברק שהיתה בראשיתה מושבה עטורת פרדסים, נוסדה בשנת 1924 על אדמות שנרכשו מהכפר אבן אבראק, כ-5 ק"מ מצפון לכפר ונקראה על שמו.

 

חיריה שהיא אבן אבראק שהיא בני ברק (צילום דובב ויקיפדיה)

חיריה שהיא אבן אבראק שהיא בני ברק (צילום דובב ויקיפדיה)

סיפורים דומים אפשר לספר על עשרות כפרים ערביים ש"זוכרות" רוצות להעלות מאוב את עברם הערבי הקצר והקרוב ושוכחות את כברם היהודי.

הכותב הוא מזרחן

ראה אנחנו וערביי ארץ ישראל

============================================

" סוד המוח היהודי?"

הועבר והורחב http://www.zeevgalili.com/?p=5305

=============================================================

מי רצח את השופט אזר ומי רצח את הבל

הועבר לברי חמיש כשרלוק הולמס

===================================================================


ההתנתקןת החלה בחורבן חבל ימית בידי בגין – "העקירה היא כמו צונאמי"

נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

 נחום שפר

נחום שפר

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

 כרזה של חבל ימית מלפני החורבן (ויקיפדיה)

כרזה של חבל ימית מלפני החורבן (ויקיפדיה)

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

 ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

 ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

ממראות הפינוי (ניצן דנציג ויקישיתוף)

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו

כך חיסלו הבריטים את הטרור הערבי

ENGLISH VERSION TO THIS ARTICLE

http://www.zeevgalili.com/english/?p=228#more-228

train1

בני ערובה מוחזקים על קרונית רכבת כמגן אנושי נגד מוקשים

המרד הערבי בשנים 1936-193   (" המאורעות" ) סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה * החישו שלוש דיביזיות לארץ ישראל והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות * וכשבג" ץ שלהם ניסה להפריע הם סילקו את " זקן השופטים" מהארץ.

אנחנו קראנו לזה " מאורעות" , הפלשתינאים " התקוממות" . ההיסטוריונים הטביעו את המושג  " המרד הערבי" וכיום מדברים על "האינתיפאדה הראשונה" . הכוונה היא לסדרת המהומות והתקפות הדמים של ערביי ארץ ישראל, שהחלו זמן קצר לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922, עלו וירדו לסירוגין והגיעו לשיאם בשנים 1936-1939.

בתקופה זו יזמו כנופיות חמושים אלפי התקפות על התחבורה היהודית, פרצו לישובים והרגו גברים נשים וטף, שרפו שדות, הרסו מפעלים. התקפות הדמים גבו מחיר כבד: למעלה מ-600 הרוגים ואלפיים פצועים יהודים, מתוך ישוב שמנה 400 אלף נפש. היה זה כאילו נהרגו היום, חלילה, יותר מ-8000 יהודים.

הערבים תקפו גם את מוסדות ומתקני השלטון הבריטי – קווי טלפון, תחנות משטרה, מסילות ברזל, גשרים, צינור הנפט. הכנופיות שלטו למעשה בכל השטח ההררי של יהודה ושומרון ומשם הגיחו להתקפותיהם.

הבריטים ראו בהתקוממות הערבית סכנה לאימפריה הבריטית, במיוחד נוכח המלחמה המתקרבת באירופה. הם ריכזו בארץ כוח של שלוש דיוויזיות והפעילו אמצעים אכזריים ביותר לדיכוי המרד.

על צעדים אלה ניתן ללמוד ממחקר שערך יגאל אייל באוניברסיטת חיפה, לעבודת דוקטור, בהדרכת פרופסור יואב גלבר. (המחקר פורסם בספר בהוצאת " מערכות" :  "האינתיפאדה הראשונה – דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי 1936- 1939" ).

שוטרים בריטיים מפנים ערבים שהשתתפו בהומות מירושלים [ויקיפדיה בריטי]

שוטרים בריטיים מפנים ערבים שהשתתפו בהומות מירושלים [ויקיפדיה בריטי]

תליות והרס בתים

בין האמצעים שנקטו הבריטים:

* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.

* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. (זאת שמעתי מפי אינג'ינר יעקב אלעזר ז"ל, שחקר את הנושא בארכיונים הבריטיים בלונדון). זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.

* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.

* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: " יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים" .

d796d795d795d7a2d795d7aa-d794d791d7a8d799d798d799d79d-d791d792d7a0d799d79f

* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.

* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים.

הריסת יפו
אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.

destruction-of-jaffa-19381

סילוק זקן השופטים
לכוחות הבריטיים בארץ לא היה " בצלם" שיפריע להם, אבל היה משהו דמוי בג"ץ. שורה של עתירות שהגישו ערבים לבית המשפט נגד הריסת בתים נדחו אמנם מכוח העובדה שלצד הבריטים עמדו חוקי חרום. אך "זקן השופטים" , מקדונל, גינה את ההריסה של יפו והערבים ניצלו את הגינוי בתעמולה שלהם.

תגובתו של הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, להצהרת זקן השופטים הייתה חריפה. " הצהרה זו התפרשה על ידי הערבים כעידוד ישיר למאבקם נגד הממשלה" – דיווח למשרד המושבות בלונדון.

הנושא נדון בקבינט הבריטי. במכתב ששלח השופט מקדונל לקבינט הוא התגונן באומרו שאישר 26 פסקי דין מוות. בהמשך התנצל על המבוכה שגרם לממשלה הבריטית בפסק דינו בעניין ההריסה ביפו וביקש תנאי פרישה משופרים.

כמה חודשים לאחר מכן הודיע מזכיר המושבות הבריטי כי הוא משחרר את מקדונל מכל תפקידיו ושופט אחר מונה במקומו.

מכה אנושה

במהלך ההתקוממות הערבית נהרסו כאלפיים בתים ערביים, 6000  נהרגו.  עוד 6000 נאסרו. רוב מנהיגי המורדים נהרגו, הוגלו או ברחו. הנזק הכלכלי שנגרם לאוכלוסייה הערבית היה עצום – שדות שרופים, פרדסים עקורים, שיתוק המסחר עם הישוב היהודי ואבטלה קשה.

למרות תבוסת הערבים בשדה הקרב הם נצחו במערכה המדינית. בריטניה החליטה לפייס את הערבים ופרסמה את  "הספר הלבן" שאסר רכישת קרקעות על ידי יהודים ונעילת שערי הארץ ערב המלחמה.

 

" מקומו של שרון במפא" – לא בליכוד"

אינג'ינר יעקב אלעזר (80) הצטרף לבית"ר בולגריה כשהיה בן 8 * השתתף בפעולות נועזות של אצ"ל והיה נוכח בטקס הקמת תנועת החרות * איבד את אמונו בליכוד כשבגין החליט לנטוש את סיני * היום הוא משתתף בכל הפגנה נגד ההתנתקות, המזכירה לו את גרוש משפחתו מסופיה ב-1943

על קו הטלפון היה גבר בעל קול עמוק עם מבטא בולגרי כבד. "מדבר יעקב אלעזר, אני הייתי עד להקמת תנועת החרות ואני רוצה להגיד לך מה דעתי על מה שקורה היום."

קבענו פגישה בדירת קרקע ברחוב מיכ"ל, הסמוך למצודת זאב בתל-אביב. זו אינה דירת מגורים אלא מעין מוזיאון פרטי, בו ריכז אלעזר אוסף מרשים של מסמכים, צילומים וספרים הנוגעים לפעולות הארגון הצבאי הלאומי בשנים 1936 עד 1948.

מצאתי גבר שלמרות 80 שנותיו הוא נע בזריזות בין חדרי הארכיון, שולף במהירות מסמכים, צילומים, מפות וספרים, ומפגין זיכרון פנומנאלי.

החוויה המעצבת

הוא נולד בסופיה בירת בולגריה (" בג" אלול 1925, בדיוק 28 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון" , הוא אומר). הוריו היו קומוניסטים (" בעצם סלון קומוניסטים" ), אבל הוא מצא דרכו בגיל 8 למעוז בית" ר. החוויה המעצבת של ילדותו הייתה פגישה עם זאב ז"בוטינסקי, שביקר בסופיה בשנת 1938. אלעזר בן ה-13 השתתף במשמר הכבוד, כשהוא לובש את המדים החומים של בית" ר.

מאותה תקופה הוא מחזיק בארנקו את כרטיס הביקור הפשוט של ראש בית" ר, עליו כתוב רק, ולאדימיר ז"בוטינסקי, באותיות לועזיות.

חטיפת השופט

עם הגיעו לארץ, בתום מלחמת העולם השניה, התגייס לאצ" ל. בשנת 1947 השתתף באחת הפעולות הנועזות של הארגון – חטיפת נשיא בית המשפט המחוזי, השופט הבריטי ראלף וינדהם. החטיפה נועדה למנוע מן הבריטים להוציא לפועל גזר דין מוות שנגזר על לוחם אצ" ל, דב גרונר. מפקד הפעולה היה אהרון בן עמי, כיום פרופסור בדימוס, תושב אריאל.

" באותו יום" , מספר אלעזר, " התקיים משפט מסעיר שעסק בחלוקת רכושו של אדם שהשאיר ירושה גדולה בדרום אפריקה. האולם היה מלא מפה לפה וההמולה הייתה רבה. השופט היכה ללא הרף בפטיש על הדוכן, בניסיון להשתיק את הקהל.

" שני לוחמי אצ" ל פרצו באקדחים שלופים לאולם בית המשפט מן הדלת האחורית שדרכה נכנס השופט. הם קפצו על שולחנו. השופט לא הבין תחילה מה מתרחש והמשיך לדפוק בפטישו על השולחן, כשהוא מבקש להיפטר משני הלוחמים, כאילו היו זבובים טורדנים. כשהבחין בלועי האקדחים המופנים אליו הבין את המצב ונכנע מיד" .

שיחות עם שבוי

השופט הועבר למקום סתר בבית אריזה בפרדס ליד רמת גן. אלעזר נמנה עם צוות שומריו. הוא בילה עם השופט כמה יממות כשהוא דואג לכל מחסורו. מספק לו שמיכה שהביא מהבית (" היא חסרה לי עד היום" ) וכן ספרים אנגליים. ביניהם היה ספרו של ארתור קסלר, " כגנבים בלילה" , המתאר את מאבק הישוב והאצ" ל בשנות השלושים.

אלעזר מתאר את השופט כאדם משכיל בעל פנים עדינות. אדם נעים מאד, בשנות הארבעים לחייו. הואיל ואלעזר היה היחיד מבין השומרים ששלט באנגלית קיימו השניים שיחות ארוכות. " מיד מצאנו שפה משותפת. שוחחנו על ספרות, אמנות ופוליטיקה. הוא אמר לי כי אני לא נראה כטרוריסט שמסוגל להרוג. שאל אותי למה בחרו בו דווקא כבן ערובה. השבתי כי הוא נבחר בגלל הסמליות של חטיפת שופט השלטון הזר בעת שהוא יושב במשפט תחת הסמל הבריטי. זו גם הסיבה שלא חטפנו אותו ברחוב, דבר שהיה קל בהרבה. אני עצמי ערכתי את התצפיות שקדמו לפעולה וידעתי בדיוק את השעה שבה הוא יוצא מביתו במחנה שרונה (כיום הקריה בתל-אביב), עוצר במחלבת תנובה ואוכל לבן וממשיך משם לבית המשפט.

" הוא שאל אותי אם אהרוג אותו לכשאקבל פקודה לעשות זאת. עניתי לו: אני משליך את חיי מנגד יום יום. אם על חיי איני חס בוודאי שעל חייך לא אחוס" .

השופט שוחרר כעבור שלושה ימים הואיל והבריטים דחו את ביצוע גזר הדין ובארגון סברו שהם עומדים לחון את גרונר.

חטיפת הטייסים

אלעזר השתתף בפעולת חטיפה נוספת שנועדה למנוע את תלייתם של שלושה לוחמי אצ" ל שנתפסו בעקבות פריצת אצ" ל לכלא עכו. הפעם היו החטופים שני טייסים בריטיים.

" חטפנו אותם באיומי אקדח בעת שרחצו בבריכת גלי גיל ברמת גן. התכנית הייתה לחטוף שלושה, להכניס אותם לארון ולהעבירם למקום סתר. אך לארגון לא היה כסף לקנות ארון של שלושה תאים. בארון, שהונח בטנדר, היו רק שני תאים. כשניסינו להכניס את השלישי לא הצלחנו. אמרנו לו להסתלק אך הוא סרב לברוח ורק לאחר שהכיתי אותו בראש בקת אקדח הוא נמלט זב דם אל תוך הבריכה.

" העברנו את החטופים למקום סתר סמוך למקום בו שוכן היום בית הקברות הצבאי בקרית שאול. תוך זמן קצר נתברר לנו כי האזור מוקף צבא בריטי. נטשנו את החטופים. אני נכנסתי לרפת של אחד המשקים, קברתי את בגדיי ולבשתי בגדי רפתן. כך ניסיתי להימלט מן האזור. אך הבריטים ערכו סריקות יסודיות ועצרו אותי. שלחו אותי למעצר מינהלי במחנה המעצר בלטרון בו ישבתי עד הקמת המדינה" .

פגישה באירלנד

" לאחר מכן נודע לי שאחד החטופים איננו בריטי אלא אירי. באצ" ל ראו במלחמת האירים לעצמאותם מקור השראה והצטערתי על שלא ידעתי את זהותו קודם. כי אז היינו אולי משחררים אותו. בשנת 1957, כשהייתי כבר מרצה בטכניון, ניצלתי שנת שבתון ביקרתי באירלנד והצלחתי למצוא אותו. ניגשתי אליו ברחוב והנחתי את ידי על כתפו. הוא הגיב בהפתעה אך הביע שמחה והזמין אותי לפאב" .

אחרי הקמת המדינה ופרוק אצ" ל עבר אלעזר לירושלים בה המשיך אצ" ל ללחום עד רצח ברנדוט. התגייס לצה" ל, למד בטכניון הנדסת בנין וסיים בהצטיינות. עם תום לימודיו היה לחבר סגל והמשיך לכהן כמרצה עד צאתו לגמלאות.

יסוד תנועת החרות

סוף סוף הגענו לדבר על הנושא שבגללו נפגשנו – מה קרה לליכוד. כשהוקמה תנועת החרות ב-1948 יצא אלעזר מבסיס אצ" ל ברמת-גן כדי להיות נוכח בטקס שהתקיים במשרד בשדרות רוטשילד 15 בתל-אביב. היו שם כל ראשי המחתרת, מבגין ומטה. " הייתי בסך הכל לוחם אצ" ל בן 23. הלכתי למקום מתוך הרגשת מעורבות עמוקה ובהתרגשות רבה. בגין נאם והיתווה את דרכה של התנועה והיעדים שחרטה על דיגלה (" שלמות המולדת, צדק סוציאלי, קיבוץ גלויות" – הסיסמה שעיטרה את הלוגו של עיתון " חרות" שהחל להופיע זמן קצר לאחר מכן). הייתה אווירה אופטימית שהנה מתגשם החלום, תקום המדינה היהודית ואולי נצליח להשפיע על דרכה של המדינה המוקמת.

מה קרה מאז?

" בתנועת החרות היו אנשים טובים מאד אבל תמיד היינו מעטים. לכן כשבאו אלינו אנשים מבחוץ, בפרט אם היתה להם דרגה על הכתף, חיבקנו וקיבלנו אותם באהבה. כך היה עם עזר ויצמן, איציק מרדכי, משה דיין, אריאל שרון. תמיד אמרתי לחבריי: היגמלו מן הנוהג של עבדים. כל אלה שבאים אלינו הם כדאיניקים. פעם היה כדאי להיות כדאיניק למפאי היום כדאי להיות כדאיניק לחרות.

" עד להסכם קמפ דייויד והפקרת סיני עוד הייתי פעיל במוסדות התנועה. אך מוועידה לוועידה וממרכז למרכז ראיתי איך התנועה מידלדלת. תחילה הסכם גח" ל עם הציונים הכלליים, ואחר כך הליכוד וקליטת הגנרלים שדבר אין להם עם תנועת ז"בוטינסקי. לא נותר לי אלא להשתתף בהפגנות ולתת בכך ביטוי לאמונתי בתורת ז"בוטינסקי.

שני הנדרים

" פעמיים נדרתי נדר בחיי" , אומר אלעזר. " בפעם הראשונה נדרתי את הנדר הביתרי ("ביום שרות אני כמוט נחושת כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון"). בפעם השניה נדרתי כשהפשיסטים הבולגרים גרשו אותנו מסופיה ב-1943. יצאתי אז מביתי עם תרמיל גב. מן הבית הסמוך יצא חברי, בחור שלמד אתי בתיכון וניגנו יחד בתזמורת. שמו היה איביילו. בעצב רב אמר לי: חבל שאתם נרדפים ואין לכם מדינה להגיב. השבתי לו: היום אנחנו לא יכולים להגיב כי אנחנו חסרי כל. אבל במדינתי אשר תקום, כל מי שינסה לגרש אותי או את אחי מבתינו, כמו שמגרשים אותנו פה, יפגוש את הלוע של נשקי. הוא השיב לי: אם יגיע רגע כזה תקרא לי. בימים אלה צלצל אלי מבולגריה. שנינו כבר בני שמונים. הוא אמר לי: שמעתי ששוב מגרשים אתכם. האם לבוא? ואני לא ידעתי מה להגיד לו" .

================================================================

2. ההיגיון שמאחורי ה" טיפשות" של הבוחרים בבוש

לפני כמה חודשים ביקר בארץ אדם שישראלים מעטים שמעו את שמו. זהו מייקל אבאנס, העומד בראש אחד הארגונים הפרו ישראליים בארצות הברית. הארגון הוא " צוות המתפללים לירושלים" (Jerusalmem Prayer team) ומאוגדים בו עשרות כנסיות של נוצרים אוהבי ישראל. מטרת הארגון היא " להביא לידי כך שמיליון אנשים יתפללו יום יום לשלום ירושלים" .

וכן " לשמור ולהגן על העם היהודי עד שיבוא הגואל לציון" .

לידיד ישראלי שהביע באוזני האורח דאגה מן האפשרות שהנשיא בוש לא ייבחר, אמר אבאנס: " אל תדאג, אנחנו נצביע כולנו בעד בוש" .

מי זה " אנחנו" ?

" אנחנו" , אמר אבאנס לידיד הישראלי, " הלובי הפרו ישראלי. שיצביע בעד בוש. אל תטעה – אלה לא היהודים, אלה הנוצרים האבנגלים. עם כל הכבוד ליהודים, אנחנו מונים יותר – 52 מיליון איש. אנחנו לא נשאיר אתכם לבד" .

" אנחנו" אלה הם המיליונים שדיילי מירור הלונדוני תאר כך: " איך יכולים 59,054,087 אנשים להיות כה מטומטמים?" . זו הייתה הכותרת הראשית למה שהעיתון כינה " אסון הבחירות בארצות הברית" .

תבונה מול טפשות?

לא יהיה זה ניחוש פרוע לומר שהאליטות השמאלניות בישראל שותפות לדעה זו על מצביעי בוש. אפשר היה לראות זאת על פניהם הזחוחות של הפרשנים והמומחים למיניהם, שבליל הבחירות היו בטוחים שקרי ניצח. כלומר: שהתבונה, המתינות, הליברליות, הקידמה ניצחו את ה" טימטום" של המיליונים שהצביעו בעד בוש.

האמנם רציונליות מול טימטום?

מייקל אבאנס פירסם באחרונה ספר, " נבואות אמריקניות" , שהפך לרב מכר היסטרי בארצות הברית. הספר הזה נמכר יותר מספרו של ביל קלינטון (לפי דיווחי חנות הספרים הוירטואלית " אמזון" ). זו הפעם השניה שאבאנס מביס את משפחת קלינטון. ספרו הקודם נמכר יותר מרב המכר של הילרי קלינטון.

קריאה בספרו של אבאנס יש בה כדי ללמד משהו על הלכי הרוח של הנוצרים אוהבי ישראל ועל קהל המצביעים של בוש.

ספרו של אבאנס רצוף ציטוטים מכתבי הקודש וטיעוניו מבוססים על נימוקים תיאולוגיים. הרעיון המרכזי של הספר הוא שהנביאים התנבאו על ארצות הברית ועל יעדיה. ואם לא תמלא את יעודה המרכזי, שהוא לסייע לעם ישראל לשוב לכל ארץ ישראל, יבוא עליה חורבן, כשם שבא על המעצמות של ימי הקדם.

אבל אם נעזוב לרגע את התיאולוגיה המניעה את אבאנס נמצא אצלו מישנה סדורה בנושאים מדיניים וחברתיים. מישנה היכולה להתקבל גם על דעתם של אנשים שאינם מצפים לגאולת העולם בתחייתו של ישו. יותר מזה: זוהי להערכתי מישנה הנותנת תשובה לניהיליזם הדסטרוקטיבי של הפוסטמודרניזם שפשה כמגפה בעולם המערבי.

מהותו של הטרור

הסיבה לעיוורון שגילתה ארצות הברית כלפי הטרור, אומר אבאנס, הוא שהיא התייחסה לבעיה המזרח תיכונית כאל בעיה פוליטית. היא לא תפסה כי זוהי בראש ובראשונה בעיה דתית.

אבאנס מצטט את יגאל כרמון (מנהל המכון לחקר המזרח התיכון ממר" י) שאמר בנאום בפנטאגון ב-26 בפברואר 1993 כי " האסלאם הרדיקאלי הוא איום קבוע על ארצות הברית" . אז צחקו לו, אומר אבאנס. והמשיכו לצחוק גם לאחר הניסיון הכושל לפגוע במגדלי התאומים שארע זמן קצר לאחר מכן. הצחוק נפסק אולי לאחר התמוטטות המגדלים.

מה שקרה במערב, אומר אבאנס, הוא שהתפתחה עמדה המבקשת להבין את הטרור ואף להצדיק אותו. הטרור נעשה כאילו על ידי אנשים מדוכאים, המתמרדים במדכאיהם. לעמדה הזו אין שחר, אומר אבאנס. תושבי הודו עניים יותר מן הערבים במזרח התיכון ושם אין טרור.

הרציונליזציה של הטרור מחזקת אותו ומגבירה אותו. " שוו בנפשכם. אנחנו הצענו ליאסר ערפאת 30 מיליארד דולר ואת מזרח ירושלים, יהודה ושומרון . זאת, למרות שהוא אחראי לאלפי פעולות טרור. וכך לימדנו את העולם שהפשע משתלם" .

הבסיס המוסרי

וכאן מגיע אבאנס למה שנראה בעיני העיקר. " אי אפשר לנצח את המלחמה בטרור" , אומר אבאנס, " ללא טוהר מוסרי. האינטלקטואליזם השטני של הרלטיביזם נוצל על ידי היטלר לרצח שישה מיליון. כיום היחסיות הזו היא חלק מן המטען הרוחני של האנרכיסטים הניו אייג"רס ושל פעילי השלום למיניהם. אמריקה סובלת מאז שנות התשעים מהעדר קנה מידה של טוב ורע. התוקפן הוא הקורבן והחפים מפשע ראויים לגורלם. כל ניסיון לעקור את הטרור העולמי בלי לחרוש את קרקע צמיחתו יביא רק להגברת תפוצתו של. בפני אמריקה עומד יעוד היסטורי בעידן בו העולם במצוקה" .

" סבא של אמי נשרף על יהדותו"

אבאנס איננו מסתיר את הרקע היהודי שלו. אמו הייתה יהודיה ניצולת שואה ואביו נוצרי קתולי שהתעלל קשות בבנו.

מספר אבאנס: " הסבא של אמי נשרף בבית הכנסת שלו במינסק שברוסיה. שורפיו כתבו על הקירות: רוצחי ישו. הדודות והדודים של אמי נשרפו באושוויץ. וגם שם קראו להם רוצחי הנוצרי. אמי ניצלה והיגרה לאמריקה בהיותה ילדה. כילד עזרתי לאמא בעבודת הרוכלות שלה וכשסייעתי לה לדחוף את העגלה זרקו עלינו אבנים וקראו לאמא מכשפה יהודית ולי רוצח ישו" .

תפיסתו הדתית של הנשיא בוש

השבועות האמריקני רב היוקרה " יו.ס. ניוז אנד וורלד רפורט" , פירסם בשעתו מאמר בו טען כי בוש מבסס אמנם את עמדותיו בנימוקים לוגיים, הנתמכים על ידי חבר יועצים ומומחים ממדרגה ראשונה. אבל המניע העיקרי להתנהגותו של בוש הוא דתי.

בשנות השמונים עבר בוש תמורה רוחנית (" נולד מחדש" ). בהשפעת המטיף הפופולרי בילי גרהם הוא הפך להיות אבנגלי. האבנגליזם היא תנועה פרוטסנטית, השוללת את התפיסה הקתולית בדבר סמכות מוסדות הכנסייה. האבנגלים מדגישים את חשיבות הגאולה האישית וקבלת ההשראה האלוהית של כתבי הקודש. מאז " הלידה מחדש" שלו מתנזר בוש מן השתייה, מתפלל מדי יום וקורא בתנ" ך ובמיוחד במזמורי תהילים.

חטאיה של ארה" ב

הנשיא בוש, אומר אבאנס, הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז הנשיא הרי טרומן, שהכיר בהקמת מדינת ישראל ב-1948.

בוש חולל מהפך במדיניות האמריקנית שבמשך שנים רבות הייתה עוינת לציונות ולעם היהודי. ארצות הברית התנגדה להצהרת בלפור, יזמה שורה של חוקי הגירה שנועדו לחסום את הכניסה לארצות הברית – תחילה מיהודי מזרח אירופה ואחר כך מהיהודים שנמלטו מן השואה. והחמור ביותר: ארצות הברית אטמה אוזניה ועצמה עיניה נוכח השואה. רוזבלט נמנע מלפתוח את השערים ומלהפציץ את משרפות אושוויץ. הוא כרת ברית עם אבן סעוד, מלך סעודיה, ומאז משועבדת ארצות הברית לנפט הסעודי שגם מממן את הטרור. ה-11 בספטמבר אומר אבאנס הוא העונש על החטאים האלה.

ההסתה הרצחנית בחינוך של הרשות הפלסטינית

מאמר זה נכתב ב-2004 הוא אקטואלי באוקטובר 2015

הפרשן הפוליטי של הארץ, עקיבא אלדר, איננו מחמיץ אף הזדמנות להגיד מילה טובה על הפלסטינים. ומכלל הן אתה שומע את הלאו כלפי עמדותיה של ישראל.

באחרונה כתב מאמר שכותרתו: " הסתה? לא בבית ספרנו" . ובכותרת המשנה: " האם ספרי הלימוד הפלסטינים באמת כוללים "הסתה שיטתית" כטענת ישראל? מחקרים ודו" חות מציירים תמונה שונה לגמרי" .

 

כותרת מאמרו של עקיבא אלדר

" הרעלת נשמות"

הטענה הישראלית עליה מדבר אלדר כלולה בדוחות של מתאמי הפעולות בשטחים. בשני הדוחות האחרונים נאמר כי ספרי הלימוד הפלסטיניים " עוסקים בהסתה שיטתית, מכילים מוטיבים של הרעלת נשמות ושלילת קיומה של מדינת ישראל, ומשקפים מציאות מרה, שבה הרשות נותנת לגיטימציה למעשי טרור ורצח" . שני המתאמים האחרונים הם האלופים עמוס גלעד ויוסף מישלב.

על דוחות אלה מערערים שני מחקרים שמביא אלדר. האחד נעשה ביוזמת המדינות התורמות מקרב האיחוד האירופי והשני הוא של המזרחן השמאלן פרופסור מתי שטיינברג. על מידת האובייקטיביות של מחקר שיזמו האירופים אין טעם להכביר במילים. על השקפותיו של מתי שטיינברג ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה מן התומכים הבולטים בטענתו של ראש אמ" ן לשעבר, אלוף עמוס מלכא, כי הקונספציה של יורשו בתפקיד – בדבר כוונת ערפאת להשמיד את ישראל – אין לה בסיס במימצאי מודיעין.
הם לא חובבי ציון

מעיון בנימוקים של בעלי המחקרים שאותם מביא אלדר אפשר ללמוד כי גם על פיהם ספרי הלימוד הפלסטינים יותר קרובים לזקני ציון מאשר לחיבת ציון.

כך, למשל, מצוטט פרופסור שטיינברג כאומר שהופעת מפת ארץ ישראל, בלי ציון מקומה של ישראל, אינה מעידה על אי הכרה בישראל. שכן מדובר ב" מפה גיאוגרפית שהתלמיד נדרש לציין בה את קווי הרוחב והאורך" .
שאהיד כמחלה סופנית

או כשהוא מדבר על אזכור המונח שאהיד בספרי הלימוד הוא אומר כי לא מדובר בטיפוח ערך ה"ג'יהאד" נגד ישראל. ומנמק: " כיצד יכנו הפלשתינאים את חלליהם שמתו, בעיניהם, "מוות של כבוד"?… הרי באסלם גם מוסלמי מאמין שמת בעטיה של מחלה קרוי "שאהיד"" .

או למשל מול הטענה שהתייחסות לאתרים בישראל מלמדת על חינוך לזכות השיבה אומר פרופסור שטיינברג: " האם ביקור של שני ילדים ב"גן יפו" מלמד כי "זכות השיבה" היא "מוטיב מרכזי", כפי שקובע מסמך המתאם? עיון קל יראה כי לא את ערך "השיבה" מבקשים ללמד כאן את תלמידי כיתה ב", כי אם את ערך הניקיון" . לפי שטיינברג, " גן יפו יכול להיות ממוקם גם בשכם, כפי שרחוב עזה יכול להיות גם רחוב מרכזי בירושלים, לא הרחק ממעונו של ראש הממשלה, ואין בכך כדי ללמד על כוונות ההתנתקות של אריאל שרון מעזה" .מאד משכנע.

דו"ח MEMRI

פניתי למכון לחקר התקשורת במזרח התיכון ( MEMRI) והם העמידו לרשותי מחקר מדעי חסר פניות שנערך על ידי חוקר גרמני Goetz Nordbruch מברלין. הוא התמחה בשפה הערבית וכתב תיזה לתואר השני על הכחשת השואה בתקשורת הערבית.
גזענות ושלילת ישראל

מן הדוח הזה, המחזיק כשבעים עמודים, עולים הממצאים הבאים:

* הספרים כוללים סטראוטיפים אנטישמיים והסכסוך הנוכחי עם ישראל מקושר למלחמות והתנגשויות דתיות של העבר. .

* הפלסטינאים מוגדרים בספרי הלימוד כבעלי תכונות פיסיות המבדילות אותם מזולתם " הגדרה המבוססת על הנחות גזעניות" .

*החינוך הפלסטינאי מכוון לפתח תחושת התחייבות לאומה הפלשתינאית ולשאיפה להקרבה עצמית.

* ישראל אינה מופיעה על מפות ספרי הלימוד.

* ספרי הלימוד הפלשתינאים מתמקדים בעיקר על מה שדרוש לאומה כדי להתמודד עם אויביה. " אין חינוך לבניית אומה על בסיס תהליך השלום" .
ציטוטים מספרי הלימוד

שאלה: " חלק גדול של אדמות פלסטיין נתפסו כדי לבנות מושבות (התנחלויות?). איך אנחנו יכולים להתנגד לכך" .

ציור מפת פלסטיין בלי ציון ישראל ומתחתה השאלות:

" ציין שמות הערים בפלסטיין" .

 

השהידית היא דבר יפה מאד אומרת הילדה

" איזה הוא הישוב הקרוב ביותר למקום מגוריך הנוכחי. איך אפשר להגיע אל הישוב הזה"

" לנשמה האצילית יש שתי מטרות: המוות והשאיפה אליו" .

" צייר מפה של פלסטיין וצייר את גבולותיה" .
" כל ילד פלסטיני שואף למות שהאיד"

על אופיו האמיתי של החינוך הפלסטיני ניתן ללמוד מן הראיון הבא, ששודר בטלוויזיה הפלסטינית. בראיון הופיעו שתי נערות בנות 11, ולאאי ויוסרא. וזהו תוכן הראיון.

מראיין: את דיברת על השהאדה. לדעתך זה דבר יפה?

ולאאי: השהאדה היא דבר יפה מאד מאד. כל בני האדם מייחלים לשהאדה. מה יכול להיות דבר טוב יותר מאשר להגיע לגן עדן?

"השהאדה היא דבר יפה מאד מאד" אומרת הילדה

מראיין : מה עדיף, שלום עם זכויות מלאות לעם הפלסטיני או שהאדה.

ולאאי : אני אקבל את זכותי אחרי שאהיה שהידה. כי אנחנו לא נישאר ילדים לנצח.

המראיין פונה לילדה השניה, יוסרא ושואל: את מסכימה עם הדברים האלה?

יוסרא : ברור שהשהאדה היא דבר טוב (מתוק). כי אנחנו לא רוצים את העולם הזה אלא את העולם הבא. מה שיועיל לנו זה לא העולם הזה אלא העולם הבא. ולכן בני הנוער הפלסטינים אינם כמו שאר בני הנוער. יש להם דם חם. ודאי שהם מעדיפים שהאדה. כי הם פלסטינים. הילדים של פלסטין אימצו את הרעיון שזאת שהאדה. ושמוות בשהאדה הוא דבר טוב מאד. כל ילד פלסטיני, בוא נגיד בן 12, אומר: אלוהים הענק לי שהאדה.

אין חדש תחת שמי המזרח התיכון. ההסתה הערבית הנוכחית היא המשך לשיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים. ראה:

סרטים בטלוויזיה הפלסטינית

 

==============================================

.

שתי כלות שנרצחו – בתרפ"ט ובתשס"ג

בנין הסאראיה. הרצח בוצע בחצר הפנימית לתוכה כונסו יהודי צפת. ויקישיתוף

בנין הסאראיה. הרצח בוצע בחצר הפנימית לתוכה כונסו יהודי צפת. ויקישיתוף

איילה מזרחי, בת 18, נרצחה לפני נישואיה בפוגרום שנערך ביהודי צפת * אמה תפרה פרוכת מבגדי כלולותיה,לבית הכנסת " שערי רחמים" , בו עמדה להיערך חתונתה * נאוה אפלבוים, בת 20, נרצחה ערב יום נישואיה בפיגוע בקפה הילל בירושלים * שמלת החופה שלה נתפרה לפרוכת ארון הקודש בקבר רחל * שבעים חמש שנים לפרעות צפת

beit-hameiri-zfat

מוזיאון בית המאירי בצפת (צילום: זאב גלילי)

מוזיאון בית המאירי בצפת, המתעד את קורות הישוב היהודי במאתיים השנים האחרונות, הוא פנינת חמד בעיר המקובלים. זהו מבנה בן כמה מפלסים, שכל אחד מהם מייצג תקופה מתולדות העיר – החל במפלס התחתון, שבו מקווה טהרה מן המאה ה-16, וכלה במפלס העליון, בו שכן בית הספר העברי הראשון שהוקם לפני כמאה שנים.

כמו בכל ביקור בצפת, גם הפעם שמתי פעמיי, עם בני משפחתי לדורותיה, אל המוזיאון. עברנו בין האולמות וצפינו בתמונותיהם של זקני צפת לדורותיהם, באוסף של מקלות הליכה, תשמישי קדושה, כלי מלאכה ואביזרי בית של עיר שעד אמצע המאה העשרים התקיימה ללא חשמל וללא מים זורמים. צפינו באוסף המסמכים המתעד את האסונות הרבים שפקדו את צפת – רעש האדמה, המגפות, הרעב, המלחמות, הפוגרומים ועד למלחמת הקוממיות בה שוחררה העיר.

מחוזות הילדות

הגענו לקומה העליונה שהחזירה אותי למחוזות ילדותי. משפחתי התגוררה במבנה זה בשכנות למשפחת גנון הספרדית. בחצר המשותפת, שהיא מרפסת גדולה המשקיפה אל נוף מרהיב של הרי הגליל, היינו משחקים כשההורים מזהירים אותנו שלא להתקרב מדי לפתח בור המים. בחצר הזו היו שתי המשפחות מציבות כל שבת בבוקר שולחן ענק משותף ועליו מפות לבנות. כשהיינו חוזרים מבית הכנסת כבר היו על השולחן מיטב מעדני המטבח הספרדי-אשכנזי-ערבי, שריחותיהם התפשטו לסמטאות הסמוכות. דגים ממולאים מתוקים ודגים חריפים ברוטב צפון אפריקני; עלי גפן ממולאים אורז, צנוברים וצימוקים; קישואים וחצילים ממולאים בשר; פסטלה וקובה. וכמובן צ"ולנט בסגנון אשכנזי וחמין בסגנון ספרדי עם קישקה וקיגל וחמינדוס. והמעדן העיקרי: עקוב. צמח קוצני, שבעונה היינו מלקטים ערב שבת בגבעות הסמוכות. לאחר הסרת הקוצים היה בשר הצמח משמש בסיס לעטיפה בצקית, שבתוכה קמצוצי בשר. שילוב הטעמים – חמצמץ, מריר, מתוק – הביא לחיכנו משהו מטעם גן עדן. ולקינוח אכלנו תמרים ממולאים בשקדים שטוגנו והושרו במי ורדים; שתינו תה סמיך עם עוגיות סומסום קשות והרווינו את הצימאון במים קרים שנשאבו מן הבור וקונחו במרקחת חבושים מתוקה.

ayala-mizrachy-parochet
הפרוכת שנתפרה מבגדי  כלולותיה של איילה מזרחי.

כל זאת סיפרתי לנכדיי הרכים, כשאני מתלבט אם לאפשר להם להיכנס לחדר הסמוך בו מוצגת הפרוכת של משפחת מזרחי. ראיתי את הפרוכת פעמים רבות. אך בכל פעם שאני רואה אותה מחדש אני מצטמרר. התייעצתי עם המדריכה המצוינת שלנו, אופירה גראוויס קובלסקי, בתו של לוחם לח" י ידוע, אם להעמיד את הילדים מול המוצג הקשה הזה. אך היא חסכה ממני את ההתלבטות . נתברר שהפרוכת הועברה לתצוגה זמנית בבית הנשיא בירושלים.

החייל ראה והתרגש

וכאן שמעתי מפי המדריכה את הסיפור שהביא לכתיבת רשימה זו. לפני כמה שבועות ביקרה במוזיאון קבוצת חיילים. כשהגיעו לחדר בו מוחזקת הפרוכת ושמעו את סיפור המעשה ניגש אחד החיילים למדריכה, ג'ודי מור המאירי, כולו נרגש. הוא אמר לה: אני חבר של חנן סנד. הוא החבר של נאוה אפלבאום שנרצחה בפיגוע בקפה הילל בירושלים ערב יום חתונתה. (באותו פיגוע נרצח גם אביה, ד" ר דוד אפלבאום ועוד חמישה אנשים).

parochet-nava-appelbaum+
הפרוכת שנתפרה מבגדי כלולותיה של נאווה אפלבאום (צילום: מירי צחי)

על האסון הנורא שפקד את משפחת אפלבאום כולנו שמענו, כולנו זוכרים וכולנו כואבים. הרי כולנו משפחת שכול אחת גדולה הנאבקת על עצם קיומה.

naya-appelbaum

נאוה אפלבאום הי"ד, נרצחה ערב יום כלולותיה

את איילה מזרחי ואת נסיבות רציחתה כבר לא זוכרים רבים. מן הראוי איפוא לספר את סיפורה שהוא סיפורה של צפת, הסיפור של ארץ ישראל. סיפור המאבק שלא תם.

" אידבח אל יהוד"

איילה מזרחי נרצחה בחצר ה" סאראייה" בצפת אליה הובאו יהודי העיר בעקבות הפוגרום שנערך בה בכ" ג באב תרפ" ט (29 באוגוסט 1929). הרוצחים היו שוטרים ערביים שהבריטים הציבו כדי לשמור על היהודים.

בזירת הרצח נכחו בני משפחתי – אבי, אמי סבתי ושלוש אחיותי (מרים ופנינה זכרונן לברכה וחיה שתיבדל לחיים ארוכים). הן היו אז בנות עשר, שמונה וחמש. נותרו בידי עדויות בכתב של פנינה ומרים והשלמתי את החסר מפיה של חיה.

וזו עדותן:

" זה היה כשבועיים אחרי תשעה באב, ביום חמישי. אנחנו זוכרות היטב את היום כי זה היה תמיד יום עבודה קשה לכולנו. לאבא ואמא הייתה חנות מכולת גדולה וגם מאפייה. זה היה יום בו הכינו את הבצק לאפיית החלות, אותן היינו מחלקות בבתים ביום שישי לפנות בוקר, לפני שהלכנו לבית הספר.

" ביום רביעי כבר ידענו שעומד לקרות משהו. ערבי שהיה מספק לאבא קמח למאפייה אמר לו: "יא שמיל, השבוע יהיה פה דם שתיזהר". אבא ואמא דיברו כמובן ערבית כמו כל היהודים בצפת. ביום חמישי בבוקר אמא האיצה באבא שיחזור הביתה מוקדם אך הוא כמעט אחר את המועד.

" ביום חמישי, בערך בחמש אחר הצהריים נשמעו ברחוב הקריאות "אידבח אל יהוד" ו"דין מוחמד בסיף". אבא כמעט אחר את המועד. הוא סגר את תריס החנות ורץ בכל כוחו הביתה, כשהפורעים רודפים אחריו. אבא היה חיוור כמו סיד. הוא מיהר להגיף את הדלתות והחלונות ולחזק אותם בקרשים ובחפצים כבדים. הפורעים ניסו לפרוץ אל החצר ושכנים מלמעלה הצליחו להניס אותם, כששפכו עליהם שמן חם ומיים רותחים. השליכו עליהם חפצים כבדים, מיטות ומכל הבא ליד. אפילו תפוחי אדמה ובצלים. הפורעים השליכו אבן כבדה לחצר והיא פגעה בכיסא ושברה אותו. אחד השכנים שלנו, יצחק ממאן שמו, ביקש למצוא מקלט בביתנו אך הותקף על המדרגות ושכב מתבוסס בדמו.

" התכנסנו במרתף"

" היתה לנו חצר משותפת עם עוד כמה משפחות והתכנסנו יחד לתוך מרתף, רועדים וממתינים. שמענו את קריאות הרצח, שמענו את קולות האנשים שנטבחו גם פה ושם שמענו יריה בודדת. ירד הלילה והיתה דממה. מרחוק שמענו גניחות של פצועים וקריאות לעזרה.

" מאוחר בלילה שמענו קולות של אנשים שמקישים על הדלת של החצר. הקולות אמרו שאוספים את כל יהודי צפת למקום אחד כדי להגן עליהם. הלכנו ברגל כשאנחנו יחפות. אמא אמרה משהו שהבצק במאפיה בטח כבר תפח והתקלקל. יצאנו מהבית בלי לקחת אתנו דבר. בדרך עברנו ליד בית המופתי ומשם ירו עלינו אבל לא פגעו באיש. זו הייתה תהלוכה משפילה של אנשים שלא יודעים להגן על עצמם. הגענו למקום ריכוז מול בית ספר אליאנס שליד גן העיר ומשם עלינו לסאראיה.

" שוטרים ערבים ירו"

" בחצר הסאראיה, ליד אורוות הסוסים, התקבצו כל תושבי העיר, קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. הגענו למקום עייפות וזבות דם מפציעות זכוכיות שדרכנו עליהן בדרך. למרות שזה היה חודש אב היה קר. לא היו לנו מים ולא מזון. ישבנו על מחצלות ופשוט חיכינו, רעבות וצמאות. אבא ישן ואמא וסבתא הושיבו אותנו ביניהן.

" לפנות בוקר, כשעוד היה חשוך, נשמעו יריות ואחריהן זעקות נפגעים וקריאות לעזרה. סבתא ואמא כיסו אותנו בגופותיהן וצעקו "שמע ישראל". היורים היו שוטרים ערבים מעבר הירדן, שהבריטים הציבו כדי לשמור עלינו. היו להם חגורות אדומות רחבות וכובעים עם שפיצים. אנחנו לא נפגענו אך מפה לאוזן עברה השמועה כי יש הרוגים ופצועים.

" ביום שישי כבר הגיעו מכוניות עם אוכל ומים אבל אנחנו התביישנו לבקש למרות שהיינו רעבות. מגיל לימדו אותנו הורינו שאנחנו לא חיים על חלוקה וחיים רק מעבודתנו.

" עולמנו חרב"

" לאחר כמה ימים חזרנו, כל איש לביתו. אבל לא מצאנו כמעט כלום. החנות והמאפיה היו שרופות. גם המחסנים שהיו בהן. הבית נבזז. מכל עבר היו קולות בכי ואבל והלוויות.

" התקופה שלאחר מכן זכורה לנו דווקא כתקופה רגועה ומאושרת. לא היו חובות של עבודה כי העסקים נהרסו. לא היו חובות של לימודים. בני המשפחה התקרבו זה לזה. כל אחד דיבר בשקט וברכות כמו שמדברים ביום כיפור.

" אבל הייתה לנו תחושה שעולמנו נחרב. אף אחת מאתנו לא הייתה במאורעות 1921 וכל מה שידענו על הערבים הוא שחיים אתם בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הם קונים אצלנו ואנחנו קונים אצלם. תמיד הייתה בביתנו עוזרת ערביה ואפילו אומנת, כשהיינו קטנות. ביקרנו בבתיהם והם ביקרו בבתינו. במוצאי כל פסח היו מביאים לנו טסי נחושת ענקיים מלאי כל טוב: פיתות טריות, כדורי לבנה עגולים צפים בשמן זית, חלקום, פיסטוק חלבי, שקדים קלופים, משקה תמרהינדי. מכל זה לא נשאר כלום" .

עד כאן עדויותיהן של אחיותיי.

כך הופקרה צפת

הפוגרום ביהודי צפת ארך 20 דקות בלבד ובפרק זמן זה הספיקו הפורעים לרצוח 18 יהודים. הם השתמשו בחרבות, גרזנים, סכינים ואלות. נשק חם כמעט לא היה בידיהם.

safad

צפת בראשית המאה הקודמת

כיצד זה הופקרו יהודי העיר?

3000 תושבי צפת היו אז, ברובם המכריע, בני הישוב הישן והמנטאליות שלהם מנעה מהם את היכולת להילחם. אך היו כמה צעירים מבני העיר שגוייסו ל" הגנה" והיו מסוגלים לפעול. ל" הגנה" היה בצפת מחסן נשק גדול, שכלל יותר משישים רובים עם תחמושת, 50 רימוני יד וכמות של אקדחים. אילו הופעל חלק קטן ממחסן זה היו הפורעים מוכרעים ונסים לכל עבר. אך כמה שנים לפני ה" מאורעות" הועבר המחסן כולו למקומות אחרים. שבוע לפני הפוגרום ניתנה הוראה להחזיר את הנשק או חלקו לעיר. אך בפועל הוחזרו רק שלושה אקדחים ושניים מהם לא פעלו. האחראי על העיר מטעם ה" הגנה" נעדר בעת שפרץ הפוגרום.

הסאראיה – זירת הרצח

בדרום צפת שוכן מבנה גדול הנקרא " סאראיה" . זוהי מילה ערבית טורקית, שמשמעותה בית השלטון. הבנין נבנה בסוף המאה התשע עשרה וישב בו המושל הטורקי, שהיה אחראי על צפת וסביבתה. אותו בניין שימש גם את שלטונות המנדט הבריטי כמרכז שלטוני שחלש על העיר ועל כל כפרי הסביבה עד עמק החולה. כשעזבו הבריטים את צפת באפריל 1948 נמסר הבניין לערבים והשתכן בו אדיב שישאקלי, קצין סורי שהיה מפקד הלוחמים הערביים. כיום משמש המבנה מרכז קהילתי.

 

”רק אקדח אחד שלא השתמשו בו"

" ערכנו חיפוש אצל היהודים ולא מצאנו אצלם כלום. רק אצל יהודי אחד נמצא אקדח אולם לא השתמשו בו. אני יודע בברור כי אצל היהודים בצפת לא נמצאו סכין, לא פצצה ולא שום נשק אחר כגון מקלות או אלות. ואצל הצעירים המוסלמים מצאתי עשרות פגיונות וסכינים" .

(מתוך עדותו של מפקד משטרת צפת. ה" פאראדי, במשפט רוצחי יצחק ממאן).

כך נרצח יצחק ממאן

" ראיתי ערבים מתנפלים על ממאן. בראשונה הוכה במקל בראשו ואחר כך במקלות רבים בגבו. ממאן קרא לאחד המתנפלים: "אחמד תרחם"…

ytschak-mamn

יצחק ממאן נרצח בפתח ביתנו

" כשהייתי בבית הכנסת שמעתי צעקות. רצתי החוצה וראיתי שמונה ערבים מתנפלים על יצחק ממאן. הייתי במרחק 20 מטר מהם. בידי אחד המתנפלים הייתה חרב ובידיהם של השאר סכינים. אני מכיר את כל המתנפלים בשמותיהם, אני מכיר את הוריהם ואת זקניהם, הנה שניים מהם כאן" .

(מתוך העדויות במשפט הרוצחים)


הפטנט הראשון של ארץ ישראל

צפת של ראשית המאה העשרים היתה ישוב המנותק מן הציוויליזציה. כשבארצות הברית בנו את ה" אמפייר סטייט בילדינג" כאן עוד לא שמעו על חשמל. כשנחפרה תעלת סואץ בצפת עדיין הובילו מים לבתים בפחים. אחד ממקלטי הרדיו הראשונים של צפת נרכש על ידי אבי והוא הופעל באמצעות מצבר של מכונית. מוסיקה שמעו בגרמופון קפיצי (" פטפון" ) מתוצרת " היז מאסטרס וויס" . רוב תושבי צפת חיו מן החלוקה אך לא

tanur-hapatent-tsfat

תנור הפטנט (משמאל( על רקע אביזרי התקופה מתוך תצוגה במוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

מעטים היו גם בעלי יוזמה וממציאי פטנטים. אחד מהם היה הפחח מיישל סגל. כחומר גלם השתמש בפחי נפט מהם בנה תנורים. התנור המשוכלל ביותר שלו היה עשוי שני תאים שבתחתון שבהם דלקו כמה עששיות. התנור יכול היה לשמש הן לאפיה והן כפלטה לשבת. האגדה מספרת שכדי לקדם מכירות נתן תנור במתנה לרב העיר. הרבנית לא הייתה עקרת בית מוצלחת ביותר, הפכה את התנור וגרמה לשריפה. באו שוטרים טורקים לאסור אותו ובעזרת שוחד השיג לא רק את אישור השלטונות להמצאתו אלא גם רשמו אותו כפטנט. זו אינה אגדה ומי שבדק את הענין היה לא אחר מאשר אלוף רחבעם זאבי (גנדי). זהו הפטנט הראשון שנרשם בארץ ישראל ומספרו למרבית האירוניה 242. (בתמונה: תנור הפטנט ואביזרי בית של התקופה).

איך היו החיים הטובים לפני ה"כיבוש" ב-1967

גם אז היה העולם כולו נגדנו * החרם הכלכלי של הערבים הקיף את כל העולם * יפאן סרבה למכור לנו מכוניות וקוקה קולה הגיעה רק ב-1968 * אש" ף הוקם במזרח ירושלים ב-1964 וכבר אז דרש שניסוג מכל השטחים אל הים * מצב הרוח הלאומי היה בשפל והנחמה הייתה בבדיחות שחורות: " האחרון שייצא מלוד יכבה את האור"

הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם. אבל את הימים הנפלאים שהיו כאן לפני ה"כיבוש" מזכירים תאבי ההינתקות בערגה. קם כאן דור שלא נולד עדיין לפני 1967 והוא יודע על אותם ימים רק מפי השמועה. הדור הזה עבר שטיפת מוח שמציירת את התקופה ההיא באור יקרות. בלי מחסומים, בלי התנחלויות, בלי חמאס, בלי "הכיבוש המשחית" , בלי כל הצרות שהביאו עלינו המתנחלים. ומכאן המיתוס של התשועה שתבוא עם פינוי התנחלויות, עם התנתקות, חזרה לקו הירוק. כמה פשוט לבנות תקוות לעתיד מזהיר על ידי שיבה לתור הזהב של העבר. נוריד כמה קרוואנים ונביא שלום על ישראל.

לשרותם של אלה שלא יודעים, ולאלה ששכחו או שהעדיפו לשכוח, רפרפתי על כמה עיתונים ישנים ועיינתי בכמה ספרי היסטוריה וזה מה שהעליתי.

מצב הרוח הלאומי בשפל

" בחודשים הראשונים של 1967" – כותב דוד שחם בספרו " ישראל ארבעים השנים" – " הגיע מצב הרוח הלאומי לשפל שלא היה כמותו מאז תקופת הצנע והמחסור הכבד של ראשית שנות החמישים" .

הרקע למצב הרוח הירוד באותה תקופה היה המיתון הממושך שהביא לאבטלה גדולה וגם לירידה מאסיבית מהארץ. מספר האנשים שחיו מתחת לקו העוני לפי דו"ח בנק ישראל הגיע ל-400 אלף. בכמה עיירות פיתוח הגיע שעור האבטלה ל-20 אחוזים. מספר העולים לארץ הגיע ל-15 אלף בלבד, כמחצית מאשר שנה קודם לכן. מספר היורדים באותה תקופה היה גדול ממספר העולים.

הרקע למצב הרוח הלאומי הירוד באותה תקופה לא נבע רק מן המצב הכלכלי אלא גם מן המצב הבטחוני והמדיני. ישראל הייתה מבודדת בכל זירה בינלאומית. בראש ובראשונה באו"ם בה היה רוב אוטומטי של מדינות הגוש הקומוניסטי והגוש הערבי בעד כל החלטה אנטי ישראלית. החרם הערבי פעל ביד רמה ומאות חברות בינלאומיות סרבו לסחור עם ישראל, או שעשו זאת בהחבא. היפנים לא מכרו לנו מכוניות אלא דרך מדינה שלישית. " קוקה קולה" לא העזה לפתוח סניף בישראל (הוא נפתח רק ב-1968).

לפני הכיבוש החרימה קוקה קולה את ישראל בגלל החרם הערבי. היא החלה לשווק את המשקה בישראל רק ב-1968

לפני הכיבוש החרימה קוקה קולה את ישראל בגלל החרם הערבי. היא החלה לשווק את המשקה בישראל רק ב-1968

 

ומעל לכל האיום הבטחוני הבלתי פוסק. הגבולות היו פרוצים להסתננויות בלתי פוסקות מרצועת עזה, מירדן, מסוריה ומלבנון. היו אזורים שלמים בארץ, בעיקר בדרום, שהנסיעה בהן בלילה היתה אסורה מחשש של מחבלים. מדינות ערב עדיין לא למדו את היתרונות שבהכרזות שלום ואיימו כל העת במלחמה. ירושליים היתה מבותרת בין ישראל לבין ירדן ומדי פעם היו חיילים ירדנים יורים לתוך ירושליים היהודית ומפילים קרבנות. אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם שלוש שנים לפני הכיבוש. הדבר היה ב-27 במאי 1964 בוועידה שהתקיימה במלון אינטרקונטיננטל בירושלים המזרחית. לראש הזרוע הצבאית של הארגון פת"ח נבחר צעיר שהיה בלתי ידוע עד אז, יאסר ערפאת.

כמה חודשים לאחר ייסוד האירגון ב-3 בינואר 1965, שנתיים וחצי לפני ה" כיבוש" , ביצע האירגון ניסיון פיגוע במוביל המים הארצי. הנזק היה מועט אבל הוא סימן ראשיתה של תקופה חדשה.

 

האידאולוגיה של פראנץ פאנון

אי אפשר להבין את מטרותיו של פת"ח שלא השתנו מאז הקמתו בלי להבין את האידאולוגיה של פראנץ פאנון, המוזכר בפרסומי אש"ף מראשיתו.

פראנץ פאנון נולד בשנת 1925 במרטיניק, למד פסיכיאטריה בצרפת ועבד בבית חולים באלג'יר. בימי מלחמת אלג"יריה התפטר מעבודתו ופרסם ספר " האומללים עלי אדמות" שהפך להיות מורה דרך לאש"ף ולארגוני טרור אחרים וגם להשפעה רבה בחוגים אינטלקטואליים של השמאל החדש בשנות השישים (פאנון מת בשנת 1961).הרעיון המרכזי של פאנון הוא שהעמים המדוכאים על ידי הקולוניאליזם צריכים " לטהר עצמם" באמצעות אלימות נגד הכובשים האירופים. האלימות תאפשר לנדכאים לשחרר עצמם מן הדימוי העצמי הנמוך על ידי " קתרזיס קולקטיבי" .

פרנץ פאנון ויקישיתוף

את הרעיון הזה סיגלו לעצמם ראשי פת"ח כבר מראשית דרכם עוד בטרם היה כיבוש ישראלי. בפרסומים הראשונים של פת" ח מתוארת האלימות כדרך הכרחית לא רק ל"גרוש הקולוניאליזם" . האלימות נועדה לשחרר את הערבים מחסרונותיהם ומדאגותיהם, היא מטפחת בהם אומץ לב ומשחררת אותם מפחד המוות. בפרסום החוברת הראשונה של אש"ף נאמר: " האלימות תטהר את האנשים מארס, תשחרר את המשועבד לקולוניאליזם מתסביך הנחיתות שלו ותשיב את אומץ הלב לבן המולדת… הבערת המהפכה שלנו בתוך השטח הכבוש (הדברים נכתבו לפני 1967 והדברים מכוונים לישראל שבתוך הקו הירוק) היא תרופה ומזור לכל נגעי עמנו" . (ראה " פתח באסטרטגיה הערבית" מאת אלוף יהושפט הרכבי).

שום דבר לא נשתנה בתפיסות של אש"ף מאז הוקם ב-1964 ועד שכסילי אוסלו פתחו בפניו את הדלת לחזור ל" שטח הכבוש" .

מקבץ של אירועי התקופה ה"שקטה"

הטבח במושב פטיש

 בתאריך 24 במרץ 1955 חדרו מחבלים מרצועת עזה למושב פטיש בשעה שבמושב נערכה חתונה בבית משפחת קלימי, והטילו שני רימוני יד לקהל החוגג. בהתקפה נהרגה מדריכה חקלאית, ורדה פרידמן מכפר ויתקין, ונפצעו 19 אחרים. זס היה ראשיתו של גל פיגועים ורציחות בכל חלקי הארץ כשישראל משיבה בפעולות תגמול נגד בסיסי צבא וריכוזי מחבלים מעבר לגבול – הירדן בסוריה בלבנון וברצועת עזה.

פיוס ה-6 בישראל -5 בינואר 64

ביקור היסטורי ראשון של של אפיפיור בארץ. הביקור אורך 12 שעות ובמהלכן מספיק האפיפיור לשבח את קודמו, פיוס ה-12, ששיתף פעולה עם הנאצים.

פיסגה ערבית -13 בינואר 64

בוועידה משתתפות 13 מדינות ערביות. נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר מפרט תכניות מלחמה בישראל, אם תשלים את מפעל המוביל הארצי.

אנטישמיות ברוסיה 20 במארס 64

ספר אנטישמי,"הסרת המסכה מעל פני היהדות" ,יוצא לאור בברית המועצות בחסות האקדמיה הרוסית למדעים.

נאצר מאיים

נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר מאיים כי מצרים תתקוף את ישראל אם זו לא תחזיר לשיטחה את הפליטים הערביים.

טילים במצרים

מצרים החלה בתכנית לפיתוח טילים ונעזרת במדענים גרמנים. ישראל מוחה בפני ממשלת גרמניה.

נחנך סכר אסואן

סכר אסואן שנבנה במימון סובייטי נחנך על הנילוס. מנהיג ברית המועצות כרושצ'ב מבקר במצרים בראש משלחת צבאית, מכריז על תמיכת ברית המועצות ב"תביעות הצודקות" של מצרים מישראל.

נדון על פורנוגרפיה

אדם שמכר תמונות פורנוגרפיות ברחובות תל-אביב הועמד לדין והורשע ב"השחתת מוסר הציבור:הוא נדון למאסר על תנאי.

אזהרה חמורה לירדן

ישראל העבירה אזהרה חמורה לירדן בעקבות אש שנפתחה על משמר בהר הצופים והתקפת סיור צבאי באזור גיא בן הינום בעיר.

יחסים עם גרמניה

חמש מדינות ערביות ניתקו יחסיהן עם גרמניה המערבית בתגובה להחלטתה לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

פעולת תגמול בג'נין

בתגובה לפעולות חבלה של פת"ח פשט צה"ל על מספר יעדים בירדן. נהרס בסיס פת"ח בעיירה שונה, מרכז דלק בקלקיליה וטחנת קמח בג'נין.

פשיטה בלבנון

צה"ל פשט על שני כפרים בלבנון בתגובה על עשרות מעשי חבלה בישובים בצפון.

פת"ח חודר מירדן

חוליית פת"ח חודרת מירדן למושב גבעת ישעיהו. היא פוצצה בית אך בדרך נס לא נפגע איש.

הוצאות הבטחון

דו" ח המכון הבריטי למחקרים אסטרטגיים קובע כי הוצאות הבטחון של ישראל הן הגבוהות בעולם ביחס לתל"ג.

כל בדיחות אשכול

כל בדיחות אשכול 2

בדצמבר 1966 יצאה לאור חוברת "כל בדיחות אשכול" , בה רוכזו בדיחות שרווחו בציבור על ראש הממשלה לוי אשכול. " חוברת זו"  – כותבת יונה הדרי בדוקטורט שלה "משיח רכוב על טנק" – "מנסחת מצב רוח ציבורי דיכאוני שהגיע לשיאו" . מחברי החוברת מסבירים במבוא כי מטרתם לספק לציבור בדיחות שהן "ההנאה היחידה שתקופה זו הביאה לישראל" . הבדיחות מבטאות דיכאון כבד, מתובל בהומור שחור וגס. בין הבדיחות: " בנמל התעופה לוד תלו שלט: היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור" ; " אספן בולים מוכרח להישאר בארץ בשביל להשיג את מעטפת היום האחרון למדינה" ; " השר ישראל גלילי שבר את ידו כשניסה להרים את המורל של העם" .

זמן קצר לאחר הופעת החוברת פתחה המשטרה בחקירה כדי לאתר את מחברה. העילה לחקירה הייתה שהמו"ל של החוברת לא ציין עליה את שם בית הדפוס שבו הודפסה ולא את שם המחבר. החקירה לא העלתה דבר. עכשיו מותר לגלות כי מחבר החוברת היה חברי ורעי הטוב אורי סלע ז"ל. הוא עשה זאת לשם פרנסה אך גם מתוך תחושה שחוברת זו נותנת ביטוי אמיתי למצב הרוח הציבורי.

הכנסת נגד החיפושיות

ועדת החינוך של הכנסת החליטה פה אחד שלא לאשר את בואה לארץ של להקת החיפושיות. בתשובה לשאילתא בעניין זה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו" . הוא ציין שהלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער בעת הופעת הלהקה" .

אלה היו ימי הזוהר שלפני הכיבוש.