ארכיון הקטגוריה: טרור

קסאם משדרות לתל-אביב צבע אדום

 

 מה שלא עשה השכל עשו הקסאמים. מדי שנה אני סוקר כאן תערוכות של גרפיקאים צעירים. ברובם מוצגת ישראל כמדינה כובשת, אכזרית, מדכאה שאין לה זכות קיום.

והנה תפנית. בתערוכת "צבע אדום", במרכז הישראלי מדיטק בחולון, הוצגו כרזות שהנושא שלהן הוא "בעקבות המצב" ו"צבע אדום". את הכרזות עיצבו סטודנטים מהמחלקה לתקשורת אינטראקטיבית בבית הספר להנדסאים ספיר.

התערוכה התקיימה ביולי 2007. כל הזכויות על היצירות שמורות לאמנים ומתפרסמות כאן על בסיס שימוש הוגן של דיווח על תערוכה.

התלמידים, רובם תושבי עוטף עזה, חשים על בשרם את הקריאה מקפיאת הדם "צבע אדום" המבשרת בואו של קסאם. הכרזות כולן הן כרזות מחאה נגד האדישות וההתעלמות של ממשלות ישראל ועם ישראל מן המצב הזה. הכרזה שכאן צוירה בידי אסף תשובה. כל מלה נוספת מיותרת.

הייתם שותקים

והנה עוד כמה כרזות מן התערוכה ובתחתית כל תמונה שם היוצר.

איילה אורלי שרייר

איילה אורלי שרייר

אמיר חזן

אמיר חזן

 

 

גלעד תעסה

גלעד תעסה

 

 

 

 

יתיר קרן

יתיר קרן

 

 

 

 

עדי גבע

עדי גבע

 

ערן אזולאי

ערן אזולאי

 

רונן פפו

רונן פפו

הרוצחת היפה מקפה "סבארו"

murderer 

התבוננו היטב בתמונה למעלה. נערה יפהפיה שחוט של חן וחסד משוך על פניה. המראה מטעה. זוהי אחלאם תמימי, רוצחת מתועבת, שידיה טבולות בדמם של עשרות אנשים, שנהרגו ונפצעו בפיגוע הנורא במסעדת סבארו בירושלים, בקרן הרחובות המלך ג'ורג' ויפו.

הפיגוע נעשה ב-9 בגוסט 2001 בשעה 2 אחר הצהריים. מחבל מתאבד שנשא עמו גיטרה מלאה בחומר נפץ פוצץ עצמו בתוך המסעדה וגרם למותם של 15 יהודים ולפציעתם של 132, רובם צעירים וילדים.

בין הנספים היו שתי נערות יפות, חברות ילדות, מלכי רוט ומיכל רזיאל, שתיהן בנות 15, שבילו אותו בוקר בבית הקפה.

הסיבה שאני מביא כאן את סיפור הפיגוע הנורא קשור לסרט שביים הבמאי הישראלי שמעון דותן בשנת 2006. הסרט "הבטחוניים" (באנגלית הוא נקרא "Hot House" ) צולם בבתי הכלא בו מוחזקים הרוצחים של פתח וחמאס.
על מגמת הסרט אפשר ללמוד מן הטקסט שפרסמו מפיציו: "בעיני מרבית הישראלים הם רוצחים ופושעים. בעיני מרבית הפלסטינאים הם גיבורים ולוחמי חופש". כך הדבר כנראה גם בעיני מפיקי הסרט. הסרט מספר את סיפורם של כמה ארכי רוצחים, בין היתר את סיפורה של אחלאם תמימי, מנהיגת החמאס של האסירות. חלקה ברצח היה אספקת הגיטרה עם חומר הנפץ למתאבד ועל מעשה זה נידונה ל-16 מאסרי עולם. מפיקי הסרט מסבירים כי היא "הפכה לסמל לאומי פלסטיני" והטעימו כי בכלא מתהווה המנהיגות העתידה של העם הפלסטיני.

הסרט, כצפוי, זכה להצלחה ופרסים בשורה של פסטיבלים חובבי ציון: בירושלים, לונדון, שיקגו, ניו יורק, טורונטו ועוד – כולם פסטיבלים הנלחמים על "זכויות האדם" של החלאות הכלואות בבתי הכלא הישראליים.

בצד הפרסים זכה הסרט גם לביקורות חיוביות בכמה מעיתוני העולם, כולל ה"ניו יורק טיימס", שפרסם את התמונה שלמעלה. הדיווח על הסרט ובמיוחד התמונה עוררו את הוריה של מלכי – פרימט וארנולד רוט, להגיב בחריפות והם מפיצים ברחבי האינטרנט את המכתב, שאלה עיקריו:
בעקבות הפרסום בניו יורק טיימס אנו רוצים לשתף את קהל קוראי מכתב זה בתחושותינו על המאמר ובמיוחד על התמונה הזוהרת שמקשטת אותו. הסרט מופץ על ידי HBO (רשת הפצת סרטים של חברת "טיים ורנר" שיש לה כ-40 מיליון מינויים בעולם). בחירת תמונה של נערה זוהרת בשנות העשרים לחייה נועדה ללא ספק לקדם את הפצת הסרט.
(לעורכים: המסגרת נכנסה בטעות נא להשמיטה)
הצעירה היפה הזו היא הרוצחת של בתנו. היא נדונה ל-16 מאסרי עולם ובסך הכל 320 שנה. לא הניו יורק טיימס ולא HBO הזכירו את הסיבות שהביאו את היפהפיה הזו לכלא ישראלי. בתנו היתה בת חמש עשרה שנים בלבד כשחייה נלקחו ממנה ומאתנו. מלכי היתה נערה יפה שחיה חיים יפים.
אנו מבקשים את עזרתכם. אנא במקום להסתכל בתמונת הרוצחת התבוננו בתמונות בתנו הנמצאות באתר שהקמנו לזכרה
http://www.kerenmalki.org/photo.htm
הזכירו להם מי היא הרוצחת שמככבת בניו יורק טיימס המחייכת בשביעות רצון כזו.
לכתב הניו יורק טיימס אמרה הרוצחת: "איני מצטערת על מה שעשיתי. אנחנו נשתחרר מן הכיבוש ואחר כך אשתחרר מן הכלא". אין פלא שהיא מחייכת כך נוכח הדרישות הרבות מישראל לשחרר אסירים עם דם על ידיהם.
פרימט וארנולד רוט.

עמירה הס כדוברת חמאס

עמירה הס (פליקר)

אפריל 2013

עמירה הס מצדיקה יידוי אבנים בידי פלסטינים

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1982934

עמירה הס מסבירה מדוע יש זכות לערבים לזרוק אבנים על הכובש הישראלי

http://www.democracynow.org/blog/2013/4/10/israeli_journalist_amira_hass_on_palestinian_resistance_peace_talks_and_us_foreign_policy_pt_2

בעיצומה של מלחמת לבנון השניה הרמתי את הטלפון למחלקת המינויים של עיתון "הארץ" והודעתי על ביטול המנוי. עשר דקות לאחר מכן קבלתי טלפון ממו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שניסה לשכנע אותי לחזור בי מהחלטתי.

הוא החזיק אותי בטלפון כמעט שעה שלמה והעלה את כל הנימוקים האפשריים כדי לשכנע אותי לחזור בי. על הצורך בעיתון כמו הארץ, על חשיבות חופש הדיבור גם לכותבים כמו גדעון לוי ועמירה הס ועוד כהנה וכהנה. אני עמדתי על דעתי ואמרתי שאיני מוכן לממן עיתון אנטי ישראלי ופרו פלסטיני. עם זאת הבטחתי שאציץ מדי פעם לאתר האינטרנט של העיתון ואם אקרא שם משהו שאזדהה עמו אקנה באותו יום את העיתון בקיוסק. עד היום לא נאלצתי להוציא פרוטה אחת מכיסי כדי לממן את הכותבים שלדעתי גורמים לנו נזק כמו חטיבת מחבלים (בפרט כשמאמריהם מתורגמים ומופיעים בכל העולם).

אני חייב להודות כי תהליך הגמילה מ"הארץ", עיתון שקראתי ברציפות עשרות שנים, לא היה קל. חשתי בחסרון העיתון ליד שולחן ארוחת הבוקר. מה שעזר לי להיגמל היה שמדי פעם נתתי הצצה לאתר של העיתון והצצה זו רק חיזקה בי את החלטתי.

כך קרה השבוע כשקראתי את מאמרה של עמירה הס. משך שנים היא מייצגת בנאמנות את הפלסטינים ומאשימה את ישראל בכל. שום מעשה שעשתה ישראל במשך השנים איננו טוב בעיניה. הסכם אוסלו היה לדעתה הסכם לדיכוי נוסף. הכיבוש נמשך גם לאחר שנתנו לערפאת במתנה את יהודה שומרון ועזה. אפילו חורבן גוש קטיף לא נראה לה מעשה ראוי ולדעתה אנו ממשיכים לשלוט בעזה גם לאחר שעזבנו אותה לגמרי.

השבוע הצצתי שוב לאתר הארץ וקיבלתי שוב נסיוב חיסון נגד השיבה לעיתון. במאמר תחת הכותרת "די לעצום עין מדיכוי החמאס" הפכה עמירה הס לדוברת החמאס ביהודה ושומרון. היא קובלת על שאיש אינו מרים כאן קול צעקה על "פעולות הדיכוי" והעינויים שמענים אנשי הרשות הפלשתינאית את אנשי החמאס מול הצעקות שקמות על מעשי הדיכוי שנוהג החמאס בעזה.
וכך היא כותבת בין היתר: "לפי בדיקת ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, המעצרים של מאות אנשי חמאס עד כה נעשו ונעשים תוך הפרה בוטה של החוק הפלסטיני… אנשי הביטחון ממתינים בימי רמדאן מחוץ למסגדים, כדי לעצור פעילי חמאס אחרי תפילת הערב. עדויות מטרידות מצטברות מספרות על עינויים קשים של חלק מהעצורים… "

"המעצרים הם חלק ממסכת של מתקפות: ירי על פעילי חמאס, חבלות – עד הצתה – במשרדי התנועה, איומים על נציגים במועצות מקומיות, עיתונאים וחברי המועצה המחוקקת, פגיעה בחופש העיתונות (כולל מניעת ההפצה בגדה של שני עיתוני החמאס). רוב הדיווחים האלו לא נבדקו ולא נסקרו בעיתונות החוץ-חמאסית, ולא זכו בישראל ובחו"ל לאותם יחסי ציבור שזכו פעולות דומות של החמאס בעזה".

אם יש למישהו עדיין חשק לחזור ל"הארץ" יקרא מאמר זה וייגמל.

ואם למישהו עוד יישאר חשק אני מביא כאן את מכתבה של עירית לינור  לעמוס שוקן מינואר 2009.

לכבוד
עמוס שוקן
חנוך מרמרי
יואל אסתרון

היום ביטלתי את המנוי שלי ל"הארץ", לאחר שנים של התמכרות. קשר שנמשך זמן רב כל כך, ראוי שיסתיים באופן חגיגי יותר מאשר הודעה למחלקת המנויים, לכן נראה לי יאה לנמק את החלטתי.
אני מקבלת את העובדה שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו. אני לא חושבת שלקורא מסויים (כלומר, אני) ייגרם נזק מוחי אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל "הארץ" הגיע לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן.
עייפתי מלקרוא בכל ביקורת טלוויזיה, בין אם נכתבה על-ידי רוגל אלפר, שגיא גרין, בני ציפר או אביב לביא, שהבעייה המרכזית של כל מהדורת חדשות, כל משדר לפני ואחרי פיגוע, היא פטריוטיות יתר, ושהכתבים הצבאיים עובדים בשירות דובר צה"ל. אני חושבת שהם טועים, משעממים, ושהנחת העבודה שלהם שקרית, ומנוכרת למציאות ולמקום בו הם חיים.
כשבני ציפר יוצא להגנתה של ז'ולייט בינוש, לאחר שנחשפה בורותה בענייני הסכסוך הישראלי-פלשתיני בתוכנית טלוויזיה צרפתית, הוא מצטייר לא רק כשמאלן רדיקלי ואנטי-ציוני, אלא גם כשמאלן רדיקלי ואנטי ציוני מהזן האידיוטי, ויכול להיות שזה לא המקום לציין שמדור הספרות בעריכתו הוא מופת של טרחנות משמימה, אבל הנה ציינתי את זה.
כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד.
בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים.
כמו כן, ואולי גם את זה לא צריך לציין, כל הקריירה שלו נגועה בחלטוריזם, מכיוון שהוא אחד הכתבים היחידים בעולם לעניינים ערביים, שלא יודע ערבית, לא מבין ערבית ולא קורא ערבית. מתרגמים לו סימולטנית, וזה מספיק. לטעמי, זו עיתונות חובבנית.
גדעון לוי ועמירה הס הם מחזיקי התיק הפלשתיני ב"הארץ". בעוד שכמוכם, אני מכירה בחשיבות העיתונאית והאנושית של דיווחים כאלה, יש לי בעיה עם ההוצאה לפועל.
מבחינתם, ישראל לעולם תישא באחריות גם על הסבל הפלשתיני, וגם על הרצחנות הפלשתינית. זו פרשנות צרת מוחין ושטחית, פגומה מבחינה עיתונאית ומוסרית כאחד.
כמו כן, שניהם נמנעים מלדווח על מעשי זוועה שהפלשתינים מבצעים זה בזה, ויש פלשתינים שמשום מה לא יוצא להם לפגוש: האנטישמים, השוביניסטים, המושחתים, מוחאי-הכפיים לפיגועים. כשהנטיות הפרו-פלשתיניות של הרפורטרים הס ולוי הן הדבר הבולט והעקבי ביותר בדיווחיהם מהשטחים, אני מתקשה לייחס אמינות לכתבותיהם. ומכיוון שאני, תסלחו לי, ציונית, לא בא לי בזמן מלחמה לקבל כל בוקר הביתה את קול הרעם מקהיר.
ולא מדובר רק בהם. בגלריה הופיעה השבוע כתבה שכותרתה "מקרתיזם תוצרת ישראל", מאת מיכל פלטי. הכותרת עצמה מעידה על בורות, ועל שימוש בקלישאה הקיצונית והזמינה ביותר. אני לא חושבת שאתם זקוקים להרצאה על המקרתיזם, אבל פלטי ועורכי גלריה – כנראה שכן. אני רוצה להתייחס לכתבה הזאת בהרחבה, ברשותכם, כי אחרי קריאתה הרמתי טלפון למחלקת המנויים. הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל.
פלטי כותבת על מפעל הפיס, שהסיר את תמיכתו הכספית מפסטיבל דוקאביב, מכיוון שבמאי שוודי שסרטו משתתף בתחרות, דרש (?) וקיבל (?) הקראת הצהרת תמיכה בעם הפלשתיני לפני הקרנת סרטו. בעיני פלטי, זהו גילוי מקרתיזם. גואל פינטו מבשר על תוצאות התחרות בידיעה אחרת, מתוך אמונה שלמה שמובן מאליו שהיה צריך להקריא את הצהרת הבמאי לפני כל הקרנה, ואף מגנה את הנהלת הפסטיבל שהתכופפה בפני איומי מפעל הפיס.
ייתכן שאני משוגעת, ובגלל זה נדמה לי שההתכופפות המבישה היתה זו שהתבצעה בפני הבמאי, ואולי הפשיזם שלי גורם לי לחשוב שבזמן מלחמה המדינה ממש אינה חייבת לממן אירועים בהם מקריאים הצהרות תמיכה באויב. אבל אולי בעיתון שמוכן לקבל כל צורה של פטריוטיות בתנאי שהיא פלשתינית (?) אפשר לקרוא לזה מקרתיזם.
ועוד מהכתבה: חנות ספרים תלתה שלט על הדלת "לא מוכרים ספרים של סאראמאגו". מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה" בה יוצאים לאור ספריו של סאראמאגו, משווה את זה לשריפת ספרים של יהודים, ומוכיח שהוא ליברל אמיתי, כי לא עלה על דעתו להפסיק את ההתקשרות עם הסופר. לא צריך להיות עיתונאי "הארץ" כדי להבין, שפרי הוא לא רק ליברל, אלא גם יהודי שמחפש פרנסה, וסאראמאגו, אחרי הכל, הוא אחד מרבי המכר של פרי. כך כשפרי מסביר למה צריך להפריד בין הספר לסופר, אפשר להציע תשובה: כדי לא לגרום למו"ל הפסדים.
ואילו אני, שאינני כתבת "הארץ", תוהה מדוע לא נמסרה תגובתם של בעלי חנות הספרים, ומציעה לענות במקומם: לא מתחשק לי לפרנס את מי שמשווה אותנו לנאצים.
החנות שלי היא עסק פרטי, וזו זכותי. אגב, בעיני, החלטת בעל החנות להפסיד כסף ולא למכור את ספריו רבי המכר של האנטישמי הטיפש הזה, אצילית ומעוררת כבוד לא פחות מהחלטתו של עמוס שוקן להרוויח כסף מפרסום מודעות זנות ב"העיר".
הוכחה נוספת למקארתיזם תוצרת ישראל היא רדיפתו של המעצב דוד טרטקובר בידי הממסד. הוא מספר כיצד עמיתיו למקצוע שיכנעו אותו להסיר עבודה פוליטית מתערוכת "ירושלים 3000", מכיוון שהם פחדו מתגובתו של שרון, אז שר המסחר והתעשיה. ומה שיותר מקרתיסטי מזה, היא העובדה שטרטקובר נרדף עד כדי כך שקיבל את פרס ישראל ביום העצמאות, בעוד אותו שרון עצמו מכהן כראש ממשלה.
כמובן, יפה ירקוני. בעוד שהכותרת מתייחסת לביטול מופע ההוקרה לכבודה כאל מקרתיזם, מהכתבה עצמה עולה כי הסיבה האמיתית לביטול המופע היתה רכישת כרטיסים מועטה. העובדה שירקוני לא ממלאה אולמות כבר זמן רב אינה נזכרת כלל בכתבה, ואכן, יכול להיות שקהל רוכשי הכרטיסים, שרובו שירת או משרת בצה"ל או תומך במבצע "חומת מגן", לא רצה להוקיר מישהי שמעודדת סרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. זכותו של אדם פרטי להחליט למי הוא רוצה למחוא כפיים. זכותו של אמ"י להחליט שלא לגונן על ירקוני יותר מדי. אני יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של "הארץ" בפרט ורשת שוקן בכלל.
ב"העיר", עיתון שממנו אשמח להיפטר במיוחד, הפכו את הסרבנות לתפארת מוסרית, כמובן מאליו. מה פה מובן מאליו?  מעניין שהשמאלנות שלכם מגוייסת אך ורק לפסים פוליטיים ואנטי-ציונים.
במישור החברתי "הארץ" הוא עיתון לאנשים עשירים. המאמרים הכלכליים שמרניים, מחיר המנוי יקר יותר משל עיתוני הצהריים (שמגיעים, אגב, לדירת השכן הרבה יותר מוקדם מש"הארץ" מגיע אלי). נכון, המובטלים קיבלו תמונה יומית במדור המכתבים, אבל נירה רוסו כותבת על כלי מטבח יקרים ואתרי נופש יקרים, ועל מאכלים שאפשר להכין מפרי הגינה הפרטית, ובמדור האופנה אפשר להתרשם משמלות מכיכר המדינה שעולות אלפי שקלים. ככה שפלנטת "הארץ" היא מקום נהדר, שמאלני למשעי וקוסמופוליטי, רק חבל שמסביב הכל כל כך מכוער.
אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב"הארץ" אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה.
אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא.
אני לא רוצה להיות מנויה על עיתון שמנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להתבייש בציונות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטליגנציה שלי, שלוש תכונות אותן אני מוקירה ביותר. שיהיה לכם יום נעים, תשמרו על הילדים ואל תשבו במסעדה בלי מאבטח.

עירית לינור

ראה עלייתו ונפילתו של עיתון חדשות

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

הארץ קישורים

ראה מוסף התרבות של הארץ כעינוי של  חמאס

בני ציפר לא סובל את הגששים

 http://www.zeevgalili.com/2007/11/499

 בני ציפר מגדף את גרשום שלום

 http://www.zeevgalili.com/2008/11/837

 איזה אסון רקטה על מערכת "הארץ"

 http://www.zeevgalili.com/2012/11/17389

 ויקיליקס והסקופים של הארץ

http://www.zeevgalili.com/2011/04/1460

 לכל מי שעדיין קורא "הארץ"

http://www.zeevgalili.com/2007/10/482

 מכתב גלוי לעורך החדש של הארץ

http://www.zeevgalili.com/2004/02/12347

 

מה"נאכבה" לג'יהאד השאהידים

ראה גם ללמד את הנכבה או לאסור אותה

עם הפלסטינים האלה רוצים לעשות שלום

אחמד טיבי משבח את השהידים

התלמידים הערביים אינם זקוקים לשרת החינוך כדי ללמוד על האסון שפקד אותם ב-1948 * בעיניהם מדינת ישראל היא האסון * את המידע הם שואבים מתעמולת הרשות הפלסטינית והחמאס * בקרוב יהיו לנו מתאבדים מתוצרת הארץ

החלטתה של שרת החינוך, יולי תמיר, להכליל את לימודי ה"נאכבה" בתכנית הלימודים של בתי הספר הערביים בישראל תביא לתוצאה אחת: היא רק תעצים את התחושה הערבית שישראל היא תופעה זמנית ונמצאת בנסיגה.

פרוש המלה "נאכבה" היא אסון. את המונח טבע פרופסור באוניברסיטה האמריקנית בביירות, קונסטנטין זורייק, שכתב ב-1948 ספר בשם זה. הספר התייחס לאסון שפקד את ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה שהם פתחו בה נגד ישראל. במלחמה זו נהרסו או נמחקו כ-400 עד 500 כפרים, ערים ורבעים ערביים. מתוך 750,000 התושבים הערבים שישבו בשטח שהפך למדינת ישראל נשארו רק 160,000. כל היתר הפכו לפליטים.

למה הם ברחו?

התעמולה הערבית מציגה את הבריחה הזו כתוכנית שתוכננה מראש על ידי ישראל ל"טהור אתני". היא קיבלה גיבוי על ידי "היסטוריונים חדשים" שמאלנים כמו ברוך קימרלינג, אילן פפה, שמחה פלפן, אבי שליים ובני מוריס (שחזר בתשובה והודה שלולא הסתלקות הערבים מתחום המדינה לא היה יכול להיות לה קיום).

מחקר היסטורי אובייקטיבי, כמו זה של פרופסור יואב גלבר, מלמד שהבריחה הערבית התחילה בעריקה המונית של המנהיגות ושל השכבות העשירות.  הבריחה נמשכה בעקבות תעמולת הזוועה של כלי התקשורת הערביים על מעשי טבח יהודיים והושלמה על ידי גרוש ממש, שלרוב נעשה בשל כורח צבאי.
ההיסטוריונים השמאלניים נאחזים במה שנקרא "תכנית ד'", שתכליתה לדעתם גרוש האוכלוסייה הערבית. בפועל קבעה תכנית ד' שבשלב בו עברו כוחות ישראל להשתלט על שטחים "במקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזויין וגירוש האוכלוסיה".

כשהערבים אומרים "נאכבה" הם אינם מתכוונים רק לאסון שקרה להם. הם מתכוונים לכך שעצם קיומה של ישראל הוא "אסון". ואת התפיסה הזו הם יונקים עם חלב אמם. את התפיסה הזו הם שואבים מתחנות השידור של הרשות הפלסטינית והחמאס. גם בתי הספר הערביים שמדינת ישראל מממנת מהווים ביצה שורצת של שינאת ישראל. בעבר הונהג פיקוח של השב"כ, לבל יסתננו גורמים עויינים לבתי הספר הערביים. הפיקוח הזה הוסר מזמן ודור המורים הצעירים – רובם בוגרי אוניברסיטאות ישראליות – מטיפים אותה תורה שמטיפות תחנות השידור של הרשות ושל החמאס.

קשה אולי לדרוש משרת חינוך שהיא פרופסור להכיר במציאות הנוגדת את השקפת עולמה השמאלנית. אבל אפשר להציע לה לקרוא את שירו הידוע של נתן אלתרמן "ארץ ערבית" .

קידום ערביי ישראל

בעת הקמת המדינה היה שעור האוכלוסייה הערבית בישראל 13.6 אחוזים. אך במרוצת השנים – למרות זרם העולים היהודים לישראל – גדל שעורם באוכלוסייה ליותר מ-20 אחוז, בשל הריבוי הטבעי הגבוה (4.2. אחוזים).

בתקופה זו גם חלה קפיצה ענקית ברמת החיים שלהם. שעורי התמותה של תינוקות צנחו מ-56 לאלף לידות ל-7.6. תוחלת החיים עלתה ל-76 (שהיא הגבוהה ביותר מכל מדינות המזרח התיכון). שעור האנאלפאבתיות ירד מ-53 ל-6.2 אחוזים. שעור הערבים שסיימו לימודים אקדמיים גדל פי 15 משנת 1960 לשנת 1992. ל-86 אחוזים מבתי האב הערביים יש דירות של שלושה חדרים ויותר. כל אלה לא הפכו את ערביי ישראל לאוהב ישראל.

מנין השינאה הזו?

ערביי ישראל נהנים מרווחה כלכלית, חרות דמוקרטית וזכויות שאין לאף ערבי באף מדינה ערבית. אף על פי כן הם מתייחסים למדינה כאל מציאות חולפת רוצים בחורבנה וחלק גדל והולך מהם אף תורם לכך בפועל.

מה ההסבר לכך?

ראשי התנועה הציונית מראשיתה הביאו בחשבון שהמדינה תכלול תמיד מיעוט ערבי שיהיה שותף מלא בחובות ובזכויות. הם היו משוכנעים שהקידמה שיביאו היהודים יהפכו את הערבים לאסירי תודה.

אפילו דוד בן גוריון סבר כך עוד לפני ה"נאכבה". לחבריו בצמרת מפא"י באותה תקופה אמר שהלא-יהודים במדינה היהודית "יהיו אזרחים שווים, שווים בכל דבר בלא יוצא מן הכלל, כלומר המדינה תהיה גם המדינה שלהם".

זאב ז'בוטינסקי הכריז בשירו "שתי גדות לירדן" " שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב בן נצרת ובני". וכאשר ניסח ב-1934 את חוקת המדינה היהודית שתקום קבע שערבים ויהודים יהיו שווים גם בזכויות וגם בחובות ו"בכל ממשלה שבראשה עומד יהודי, יוצע תפקיד הסגנות לערבי, ולהיפך". לשבחו של ז'בוטינסקי ייאמר שהוא הכיר בעוצמה של רגשות לאומיים והזהיר מפני אשליה שהערבים יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות בתמורה לרמת חיים גבוהה יותר.

הההנחה שהערבים מתנגדים לציונות בגלל תחושת קיפוח חברתית וכלכלית התגלתה כמוטעית. בארץ ישראל ובמדינות רבות בעולם לא העניים והמדוכאים הנהיגו מהפכות ויזמו טרור. המנהיגים באו משכבות חברתיות אמידות ובעיקר משכילות. כאלה היו כל משתתפי הפיגוע של ה-11 בספטמבר בניו יורק, כאלה הם עד היום ראשי אש"ף וכאלה הם המנהיגים המיליטאנטיים ביותר של ישראל. והדוגמא הבולטת לכך הוא עזמי בשארה, בוגר מערכת החינוך והאקדמיה הישראליים שהגיע עד לכדי בגידה במדינה ושיתוף פעולה ישיר עם אויביה.

אבל איש לא לומד מאומה מן ההיסטוריה וישראל היא אלופה באי לימוד זה. אין לך כמעט מנהיג, מימין ומשמאל, שאיננו קורא ל"שוויון זכויות" לערביי ישראל כאמצעי לחבב עליהם את המדינה. בפועל נהנים אזרחי ישראל הערבים מחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית לעומת תרומתם ועל חובות כמו שרות צבאי או לאומי אין מה לדבר. הגילוי האחרון של אשליה הרסנית זו הוא החלטת בג"ץ להגדלת ההקצבות לישובים ערביים שבעקבותיה עומדים לפטר אלפי מורים יהודיים.

ערביי ישראל והטרור

החלק הגלוי והחוקי של האיבה שמגלים אזרחי ישראל הערבים זוכה לפרסום רב. הם מפרסמים חוקה וחזון שמשמעותם ביטול המדינה היהודית. הם מקיימים – בסיוע נדיב של גופי שמאל ישראליים – פעולות שתכליתן פלסטינזציה של ארץ ישראל. גופים כמו "זוכרות" "גוש שלום" ואחרים עוסקיםבהנצחת כפרים ערביים שנהרסו על ידי שילוט. פעולות הזוכות לתמיכה ולגיטימציה של הבג"ץ.

אך בשיח הציבורי ובאמצעי התקשורת נדחקת מתחת לשטיח הפעילות ההולכת ומתעצמת של ערביי ישראל בסיוע לטרור הערבי. היא מוצגת לרוב כמעשים של קיצונים בודדים.

מאז שנת 2000 היו ערבים ישראליים מעורבים בעשרות מעשי פיגוע: סיוע בהסעת מפגעים מתאבדים, מסירת אינפורמציה (גם לחיזבאללה), העברת נשק לארגוני חבלה ועוד ועוד. בפיגועים אלה נהרגו עשרות יהודים ונפצעו מאות. בין הפיגועים: הדולפינריום בתל-אביב (21 הרוגים 106 םפצועים); באוניברסיטה העברית ובקפה מאמנט (35 הרוגים ו-200 פצועים); מדרחוב נוה שאנן ( 5 הרוגים 38 פצועים); תחנת הרכבת בנהריה (3 הרוגים 92 פצועים); קניון השרון נתניה (5 הרוגים 135 פצועים); רצח חמישה יהודים בקיבוץ מצר; הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב (23 הרוגים ); קרית מנחם בירושלים (12 הרוגים); הפיגועים בקו 6 ובקו 14 בירושלים ( 23 הרוגים ו-125 פצועים); הפיגוע בקו 4 בתל אביב (6 הרוגים 84 פצועים); פיגוע התאבדות במסעדת מצא בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג'נין.

לאלה יש להוסיף עשרות ניסיונות פיגוע ותכניות שסוכלו.

אוטובוס הדמים בכביש החוף (צילום: ויקישיתוף)

תרומת אוסלו להקצנה של ערביי ישראל

"אימוץ אוסלו הוא שגרם לנזק הגדול מכולם – כותב ההיסטוריון אפרים קארש. "בהכרה באש"ף כ'נציגו הרשמי של העם הפלסטיני', אימצה ממשלת רבין בפועל את תביעתו של הארגון להחיל מרות על מספר ניכר של אזרחים ישראלים…
"מרגע הגעתו לעזה ביולי 1994, כל מה שביקש ערפאת היה לנצל עד כמה שאפשר את מה שהעניקה לו ישראל, ודאג לחנך את הערבים תושבי השטחים, ולא רק אותם, אלא גם את הערבים הישראלים, לשנאת ישראל, לשנאת היהודים והיהדות… נאום הברכה שלו, שבו לעג לשותפיו החדשים לשלום וכלל בו הפניות רבות ל'פרוטוקולים של זקני ציון', הסתיים בקריאה לשחרר את הערבים הישראלים הנתונים לדבריו תחת כיבוש.

ספרו של אפרים קארש אימפריאליזם איסלמי

 

בתוך חודש מיום שהגיע לעזה הורה ערפאת בחשאי להרחיב את פעולות הרשות הפלסטינית ולהחילן על הערבים הישראלים, להקצות 10 מיליון דולר כמימון ראשוני, ולמנות את אחמד טיבי, יועצו המדיני, אזרח ישראל, לעמוד בראש הפעילות החתרנית. בשנים הבאות התרחבו ממדי ההתערבות של אש"ף והרשות הפלסטינית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל מתיווך במחלוקות ערביות פנימיות עד לניסיונות בוטים להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל והפצת תעמולה שפלה הקוראת להרס ישראל… אם באמצע שנות ה-70 אחד מכל שני ערבים ישראלים התכחש לזכותה של המדינה להתקיים, עד 1999 עשו כך ארבעה מכל חמישה… (מתוך מאמרו של ההיסטוריון אפרים קארש "ערביי ישראל נגד ישראל").

החוקה הפלסטינית של עדאלה – תכנית לחיסול ישראל כמדינה יהודית

ארגון " עדאלה" פרסם " חוקה" , הקוראת לביטול חוק השבות, מתן אזרחות לכל פלסטיני שירצה בכך, זכות וטו לערבים לבטל כל חוק של הכנסת * היוזם, פרופסור מרואן דווירי, הסביר בערוץ 10: " אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים כאן"

באולפן הטלוויזיה של ערוץ 10 ישב מרואיין נינוח בעל סבר פנים. פרופסור מרואן דווירי, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, מלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת חיפה. ממלא שורה של תפקידים, בין היתר בפרויקט לאבחון ילדים מחוננים של משרד החינוך.

המראיינים, מוטי קירשנבוים וירון לונדון, התייחסו למרואיין בכבוד. הם שמעו בנימוס את דבריו, שעיקרם התכנית לחיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

" אתגר מעניין"

פרופסור דווירי הוא יושב ראש ארגון " עדאלה" וממייסדי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. הוא הוזמן לאולפן כדי להסביר את המסמך שהוציא הארגון שהוא עומד בראשו – " החוקה הדמוקרטית" .

אמר דווירי בין היתר:

"אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים,". מרואן דוויריבהופעתו בטלוויזיה.

" אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים, אנחנו ה-HOST כאן, ואנחנו רוצים… לממש את האזרחות שלנו במלואה…"

לשאלת מוטי קירשנבוים אם הכוונה לבטל את חוק השבות השיב דווירי: " כן. אין מדינה בעולם שיש לה חוק כזה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שמבססת חוק על בסיס אפליה לאומית. אנחנו מציבים בפני הציבור היהודי אתגר דמוקרטי להתמודד אתו. זה לא נשק ולא מאבק מזויין אלא מאבק דמוקרטי" .

הערת הביקורת היחידה של המראיינים היתה כשירון לונדון אמר שהמסמך מנוסח רע. הוא סיכם: " אני רוצה לחשוף את המסמך שכתבתם. אני חושב שזהו אתגר מעניין לכל יהודי לא רק לערבי. וצריך להתמודד אתו" .

מה אומרת החוקה

  • · חוק השבות יבוטל.
  • · ישראל לא תוגדר כמדינה יהודית אלא כמדינה " רב תרבותית" ודו לשונית.
  • · חברי כנסת ערביים יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
  • · כל מי שיגיע לכאן מסיבות הומניטריות (כלומר פליטים ערבים) יקבל אזרחות.
  • · תוענק אזרחות לכל צאצא של אזרח המדינה שנולד בישראל או בחו" ל ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי.
  • · אזרחים ערביים ישראליים שעזבו את מקומות מגוריהם במלחמת 48 יוכלו לחזור למקום מגוריהם הקודמים ויקבלו פיצויים.
  • · המדינה תיסוג מ" השטחים הפלסטיניים" לגבולות 1967.
  • · המדינה תכיר בעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלסטיני.
  • · המדינה תכיר בכל הכפרים הערביים הבלתי מוכרים שהוקמו באורח בלתי חוקי.
  • · הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף מייצג שימומן על ידי המדינה.

מי הם הפלסטינים אנחנו יודעים. אך אפשר היה לצפות מלונדון וקירשנבוים, שני המראיינים האינטליגנטיים ביותר בטלוויזיה, לתקוף את המרואיין ולערער את עמדותיו.לפחות להטיח בפניו שהטענה כי הפלסטינים הם הילידים ה"מארחים" היא כמו שאומרים בערבית "כלאם פאדי" או במלה ערבית אחרת"חנטאריש" (ובעברית לא כלכך תיקנית "קישקוש בלבוש"). רוב הפלסטינים בארץ הם צאצאי מהגרים שבאו לכאן בדורות האחרונים. (ראה דמוגרפיה וגאוגפיה בארץישראל")

מתן הכשר לרצח

פעילות הפלסטינים אזרחי ישראל לערעור המדינה מבפנים נעשית בכמה מישורים – החל בסיוע בפועל לארגוני המחבלים וסיוע לאינתיפאדה, דרך פעילות נוסח ראיד סאלאח ועד הצהרותיהם של חברי הכנסת הערביים. הפעילות של עדאלה היא המסוכנת מכולם כי היא נלחמת במדינה באמצעות הכלים הדמוקרטיים. אני קורא לה " הכשר לרצח המדינה היהודית" על משקל המושג שטבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר (" הכשר לרצח עם" ), המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה. דיון טלוויזיוני בחוקה הפלסטינית כמוהו כדיון מלומד בפרוטוקולים או ב" מיין קאמפף" .

" מציאות חולפת"

על הסכנה הגלומה בלוחמה הפלסטינית נגד ישראל באמצעים דמוקרטיים עמד ד" ר דן שיפטן, מ" מ ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. בנאומו בכנס הרצליה אמר: " הפלסטינים בישראל, כמו הערבים באזור בכלל, משוכנעים כי אין מקום ואין לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום

יהודית בלבו של המרחב הערבי… (הם) מכירים בעוצמתה של ישראל, אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת… הם … יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום

היהודית מעיקרה ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאוד ביכולתו לפגוע בהם, בשל משטרו הדמוקרטי.

 הנוסח המלא של החוקה באתר מט"ח

http://www.mediacenter.org.il/ShowItem.aspx?ItemID=a1dc9b85-bba6-4f52-97f2-a6cd6e4f4fb9&lang=HEB

ראה גם

פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

פלסטינים רוצים קבר לבן לאדן

http://www.zeevgalili.com/2011/05/14981

תרבות המוות הפלסטינית

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14705

ההסתה של הרשות הפלסטינית שהכשירה הרצח באיתמר

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14314

יום הנכבה וההונאה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8830

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/590

כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

http://www.zeevgalili.com/2008/01/559

הפלסטינים רוצים הכל –מירושלים עד עכו

http://www.zeevgalili.com/2007/11/522

ההסתה בספרי הלימוד הפלסטינים

http://www.zeevgalili.com/2007/10/492

 

חזון הערבים הישראלים לחיסול המדינה

http://www.zeevgalili.com/2007/02/381

למה אין טרור במדינות ערב

http://www.zeevgalili.com/2008/02/610

דמוקרטיה ערבית? אין חיה כזו

http://www.zeevgalili.com/2005/03/258

 

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/category/ערבים/page

 

"הערבי הופך כל גן פורח למדבר"

http://www.zeevgalili.com/2000/08/5452

 

למה אנחנו נכשלים בכל משא ומתן עם הערבים

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17481

 

אורי דן הרפורטר האולטימטיבי


הוא החל את הקיירה העיתונאית שלו בארגון " יום סרט" לזכר עצמו * ראיין את אידי אמין שעות ספורות לאחר פשיטת צה" ל באוגנדה * חשף את הסיפור המלא של המרגל הישראלי בסוריה אלי כהן * גילה כי שליחי בן לאדן פוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה* " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" , כתב לאחר חתימת הסכם אוסלו – דיוקנו של עיתונאי מזן שלא קיים עוד

הפגישה הראשונה שלי עם אורי דן התקיימה ברחוב אלנבי פינת רחוב ביאליק בתל-אביב, לפני כחמישים שנה. הייתי אז תלמיד תיכון עם שאיפות להיות עיתונאי ואת אורי הכרתי מאיזו מסיבה, בה סיפר לי כי הוא מנסה להתקבל לעבודה ב" העולם הזה" .

אורי הלך ברחוב בחברתה של נערה ושניהם החזיקו בידיהם קופות התרמה וסרטי נייר. באותה תקופה נהוג היה להתרים ברחוב אנשים ולהצמיד לדש בגדם בסיכה, סרט נייר ועליו ציור או סמל של הגוף המתרים. זו היתה מסורת ארוכת שנים, עוד מתקופת המדינה שבדרך. נערים ונערות, שגויסו על ידי תנועות הנוער, היו משוטטים ברחובות ומתרימים – לקרן הקיימת, קרן תל חי, הליגה למלחמה בשחפת, " כופר הישוב" , ארגון אמהות עובדות, אילנשי" ל פוליו, " למען אסירינו" וכדומה. לפעולות ההתרמה הללו קראו " יום סרט" . הסרט נועד לסמן למתרימים שלא להטריד שוב אנשים שכבר תרמו. לתורמים שימש הסרט להפגין גאווה – אנחנו שותפים למאמץ הלאומי.

התפלאתי לראות את אורי עוסק בהתרמה וכשעצר לידי שאלתי אותו מתי הצטרף לתנועת נוער. אורי, בניצוץ ממזרי בעיניו, אמר לי: תראה בשביל מי אנו מתרימים. התבוננתי בסרט ונדהמתי. היתה מודפסת עליו תמונתו של אורי והכתובת " לזכרו של אורי דן ז" ל" .

" בוא" , אמר לי, " תראה איך עושים כתבה עיתונאית. אני אוכיח שרוב האנשים תורמים בלי לדעת למה הם תורמים" . נלוויתי אליו, מביאליק ועד כיכר מוגרבי. רוב האנשים הוציאו פרוטה מכיסם והכניסו לחריץ שבקופת ההתרמה המקשקשת. היו ששאלו למי נועדה התרומה ואורי השיב בחיוך: " לזכרי" . האנשים חייכו ותרמו. (מאוחר יותר הועברו הכספים שנאספו למוסד צדקה).

כך נולדה הכתבה הראשונה של אחד הרפורטרים המוכשרים ביותר שידעה התקשורת הישראלית.

2 ori dan

אורי דן

" כמו כלב דוברמן"

אורי דן, שנלקח מאתנו בימים אלה, שייך לזן של עיתונאים שכבר איננו קיים. עיתונאי יוזם, שרץ אל השטח תוך סיכון חייו. עיתונאי המחזיק בטרפו כמו כלב דוברמן. סיסמת העולם הזה, העיתון בו החל את דרכו, " ללא מורא וללא משוא פנים" התאימה לו יותר מלכל עיתונאי אחר כולל עורך העולם הזה.

זמן קצר לאחר אותה כתבה על " יום סרט" התגייס לצבא, עבר קורס קצינים וקורס צניחה ומכאן ואילך ליווה את פעולות התגמול של הצנחנים שקדמו למלחמת קדש. ב-1956 השתתף בצניחה למיתלה. זו היתה התקופה שבה החלה חברותו רבת השנים עם אריאל שרון. כתבותיו בביטאון צה" ל, " במחנה" , הפכו את השבועון הצבאי למבוקש יותר מן השבועונים המסחריים של התקופה. אנשים היו עומדים בתור בקיוסקים בהמתנה להופעת " במחנה" , כדי לקרוא את דיווחיו של אורי דן. דוגמא אחת מרבות – פעולת התגמול בקלקיליה 10 באוקטובר 1956, שהיתה המבוא למבצע קדש. אורי משתתף אישית בפעולה ומצלם. לפני הפעולה מאפשר לו מוטה גור לקחת חלק בשיחת מוטיבציה שקיים עם החיילים בשטח ההתכנסות במושב נווה ימין שליד פתח תקווה. וכך כותב אורי דן בכתבה ב" במחנה: " " הצטרפנו אל מוטה גור. בחצי גורן ישבו לפניו חייליו. הוא עמד. מוטה עומד תמיד, גם שעה ששורקים סביבו כדורי אויב. הוא נתן לי לשמוע קטע של שיחת מפקד עם חייליו על סף הקרב. וכך אמר מוטה: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן: אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה – לנצח." אורי דן צילם את המעמד הזה ובמהלך כל הפעולה. הוא גם נתן את מצלמתו לאחד החיילים וכך נראה אורי בתוך שורות החיילים. (ראה תמונה למטה).

לאחר שחרורו מצה" ל ויתר על תכניתו ללמוד בטכניון הנדסת מכונות ועשה מכאן ואילך קריירה עיתונאית מזהירה.

5 mote

מוטה גור (מימין )אורי דן רביעי מימין  בעת קבוצת הפקודות לקראת פעולת קלקיליה (צילום: אתר הצנחנים)

הסקופר של " מעריב"

כשהצטרפתי ל" ידיעות אחרונות" , באמצע שנות השישים, למדתי לדעת כי אורי דן הוא אחת הבעיות הקשות ש" ידיעות" עמד בפניהן בהתמודדותו עם " מעריב" (שנשא עדיין את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" ). כמעט לא היה יום שאורי דן לא הפתיע באיזו כותרת סקופ בעמוד הראשון. הכתב הצבאי של " ידיעות" באותה תקופה היה איתן הבר. הוא היה נוהג להסתלק מדי בוקר מן המערכת, זמן קצר לפני שהגיע " מעריב" , כדי שלא ייאלץ לתת דין וחשבון לעורך על הסקופים שהחמיץ והיו לאורי דן.

על הסקופים של אורי דן אפשר לכתוב ספר עב כרס: ראיון עם אידי אמין שעות ספורות לאחר חילוץ בני הערובה מאנטבה ; הסיפור המלא של אלי כהן " האיש שלנו בדמשק" ; גילויים על המרגל ישראל בר (שהיה פרשן צבאי של " הארץ" ומקורב לבן גוריון) ועוד מאות סקופים, שרבים מהם הועתקו על ידי גדולי העיתונים בעולם.

אורי דן היה החלוץ של סיקור יחידות העילית בצה" ל ומרבית הלוחמים היו חבריו משדה הקרב. הוא נילווה, ישן ואכל עם הכוחות, הן בהיותו כתב " במחנה" והן בשנים בהם היה כתב " מעריב" . הוא הכתב הישראלי היחידי בכל הזמנים שצנח צניחה מבצעית עם חברו הצלם אברהם ורד במצרי המיתלה במערכת קדש. הכתבה שלו על הצניחה נחשבת עד היום לכתבת מופת, נושא ללימוד בבית ספר לעיתונאים.

1 after parashouting

הצניחה במיתלה (צילום: אורי דן*

3 idi amin eli cohen

מימין –אידי אמי משמאל:ן אלי כהן.

פגישה עם ברברה טוכמן

העיתונאי והסופר נתן רועי, שעבד משך כמה שנים עם אורי דן על סידרת הספרים " צה" ל בחילו" מספר:

" אורי דן תואר בתקשורת כימני, שחצן ויהיר. אבל אנשים לא הכירו את הצדדים הצנועים שלו. לא פעם ויתר על הקרדיט של השגיו בהשגת מידע וצילומים למען חברים למקצוע. הוא היה מאד רגיש וגאה במורשת המשפחתית שלו ובסבו הרב מסלוניקי. הוא דאג לפקוד מדי זמן את אתר בית הכנסת של הסבא, שנהרס על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אורי גם היה איש ספר. פרט לא ידוע על יחסיו עם שרון הוא ביקור שערכו השניים, ביוזמת אורי, אצל ההיסטוריונית ברברה טוכמן (מחברת " מצעד האיוולת" ). אורי הוא שיזם כנראה את הפגישה. ברברה טוכמן, אוהדת מושבעת של ישראל, גילתה עניין בפגישה עם שרון וביקשה לשמוע מפיו פרטים על מהלכיו במלחמת לבנון. בפגישה, שהתקיימה בביתה של ההיסטוריונית, היא גילתה התמצאות רבה במהלכי שרון בקרב אום כתף מלחמת ששת הימים. טוכמן אמרה לשרון כי הטרגדיה של מנהיגים היא שהם מבצעים ואילו כותבי ההיסטוריה חותכים בבשר החי כמו כירורגים. שרון יצא נפעם מן הפגישה" .

6 barbara tochman

ברברה טוכמן

קריירה בינלאומית

הקריירה העיתונאית של דן חרגה במהלך השנים מגבולות הארץ. הוא היה לכתב של עיתונים בינלאומיים גדולים, באירופה ובארצות הברית. מסקופר מקומי הפך להיות סקופר בינלאומי משך שנים רבות. הוא גילה כי ערבים (בשליחותו של בן לאדן) הם שפוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה באוגוסט 1986. הוא גילה כי המחבלים שניסו להפיל את מגדלי התאומים בשנת 1993 הם שרצחו את הרב מאיר כהנא ז" ל. הוא הגיע לסקופים תודות לקשריו ובעיקר תודות לחושים העיתונאיים החדים שלו. לא פעם נקט שיטות מתוחכמות כדי להגיע ליעדיו. פעם סיפר לי איך הגיע למספר הטלפון האישי של אידי אמין מנהיג אוגנדה וראיין אותו מייד אחרי פעולת החילוץ של צה" ל. סיפור השגת מספר הטלפון חייב להילמד בכל בית ספר לעיתונאות.

לא פעם ידע על ארועים גדולים לפני התרחשותם (פיצוץ הכור בעיראק, פעולת אנטבה) שמר את הסוד עד שמותר היה לגלות. כאשר עיתונאים אחרים החלו לאסוף חומר הוא כבר יצא עם כותרות מפורטות. תמיד היה בשטח בכל מקום בו התרחשו החדשות – בפעולות התגמול ובכל מלחמות ישראל, במלחמות בוייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד.

4 idi amin ori dan

הסקופ הגדול: אורי דין מראיין את אידי אמין

חתן פרס יוקרתי

לפני כעשרים שנה זכה בפרס עיתונאי יוקרתי בארצות הברית (" אוברסיז פרס קלאב רוורד אוף אמריקה" ) שבו זכו עיתונאים מן השורה הראשונה כמו טד קופל. הואיל ופרס פוליצר אינו ניתן לעיתונאים זרים הרי הפרס הזה, כשהוא ניתן לעיתונאי זר, שווה ערך לפוליצר. את הפרס קיבל על סידרת כתבות שפירסם על הארועים שמאחורי הקלעים במשא והמתן לשלום עם מצרים. אורי דן הוא עד כה העיתונאי הישראלי היחיד שקיבל פרס זה.

עשרות ספרים

אורי דן פרסם יותר מ-20 ספרים שזכו לתפוצה רבה ותורגמו לכמה שפות. בין הספרים: " 90 דקות באנטבה" על מבצע החילוץ. הספר, שנכתב יחד עם עיתונאי אמריקני, הגיע לחנויות הספרים שלושה שבועות לאחר המבצע. דן יכול היה לכתוב את הספר במהירות כזו כי כל החומר הדרוש היה בידיו. כשכל העיתונאים האחרים היו משוכנעים שישראל עומדת להיכנע לטרוריסטים ולשחרר טרוריסטים כלואים ידע דן על תוכנית החילוץ. ספר זה תורגם לעשרים שפות. ספר אחר שזכה להצלחה רבה ותורגם לכתריסר שפות היה על אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק. (הספר נכתב יחד עם ישעיהו בן פורת). עד היום נחשב הספר למסמך הגלוי החשוב ביותר על הפרשה. אורי דן הצליח להגיע למידע (ממקורות מודיעיניים) ששום עיתונאי אחר לפניו לא הגיע אליו והשלים את החסר באמצעות הפרוטוקולים של המשפט והדברים שאמר פרקליטו של קהן, ז"אק מארסייה.

" הלוויה של המדינה"

בשל מעמדו ניתן לו לכתוב גם פרשנויות וניתוחים בעיתונים בינלאומיים. כך, למשל, אחרי חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, כתב במאמר שפורסם בעמוד הראשון של ה" ניו יורק פוסט" את הדברים הבאים: " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" .

קרוב לוודאי שאף עיתון ישראלי לא היה מאפשר לו לפרסם מאמר כזה בעיצומה של אורגיית אוסלו. (" מקור ראשון" עוד לא היה קיים אז).

בשנים האחרונות היה אורי דן כתב ה" ניו יורק פוסט" במזרח התיכון, בעל טור במעריב בג"רוסלם פוסט וב" מקור ראשון" .

יחסיו עם שרון

יחסיו של אורי דן עם אריאל שרון נמשכו כמעט חמישים שנה. תקופה ארוכה היה שרון ספק הסקופים הראשי של דן ואילו דן החזיר לו בנאמנות ללא סייג. הוא המשיך לשמור לו אמונים בלי קשר לתפקידים שמילא שרון ולתועלת שצמחה לו מן היחסים עמו. דן היה אולי העיתונאי היחיד שתמך בשרון אחרי שועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה הטילה את האחריות על שרון. הנבואה שלו על הקריירה של שרון התאמתה: " מי שלא רצה אותו כרמטכ" ל יקבל אותו כשר ביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה" .

בעולם הפוליטי בו נאמנויות מתחלפות בקצב של החלפת גרביים היו היחסים הין שרון לאורי דן מאד יוצאי דופן. הנאמנות הזו הפכה פאתטית וכמעט עיוורת. אורי דן באמת האמין בשרון ובדרכו והיה מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות. למרות הקשר האישי ביניהם לא נמנה אורי דן עם צוות מקורביו של השרון (" פורום החווה" המפורסם) ולא קיבל טובות הנאה כלשהן.

האמון העיוור של אורי דן בשרון התערער עם פרסום תכנית חורבן גוש קטיף. דן האמין בתחילה (כך אמר לי) כי זהו תרגיל של שרון ולבסוף לא יבצע את התכנית. כשלבסוף נחרב הגוש כבר לא היו היחסים בין השניים כבעבר. על נאמנותו לשרון שילם אורי דן מחיר אישי כבד. הוא זכה לקיתונות של בוז וליגלגוג מצד עמיתים למקצוע והותקף בעיקר על ידי השמאל.

תקשורת בלי עיתונאים

על גנרלים ותקים נהוג לומר כי אינם מתים אלא נמוגים. אמירה זו נכונה במידת מה גם לגבי עיתונאים גדולים.

בשנים האחרונות הועם זוהרו של אורי דן והוא היה צריך להיאבק על זכותו להופיע כמגיש שותף בתכנית " הכל דיבורים" ובתכניות אקטואליה ירודות. בעידן בו פועלת בישראל תקשורת ללא עיתונאים כבר לא היה מקום לאורי דן.

התקשורת הישראלית, במיוחד האלקטרונית, מוצפת לא רק בשמאלנים אלא באנשים שהיכולת המקצועית שלהם מעוררת לא פעם תהיות. הדבר אמור במיוחד ברשות השידור הממלכתית שברשימת מקבלי המשכורות שלה מצויים אנשים שאתה לא פעם שואל עצמך מה הם עושים שם. בימים הטובים של העיתונות המקצועית היו אנשים נבחנים לפי שאלה אחת בלבד: האם הוא עיתונאי או לא עיתונאי. במושג " עיתונאי" נכלל מיקבץ נדיר של תכונות: יכולת להבחין בין עיקר לטפל, חריצות, ידע עולם, הבנת תהליכים פוליטיים, הכרות טובה עם האישים הפועלים בשטח, יכולת לעבודת רגליים מתישה ומעל לכל: חוש מיוחד למקצוע הזה.

ברשות השידור וגם בערוצי הטלוויזיה יש אנשים (בעיקר בקרב העורכים והמגישים) שאין להם אף אחת מן התכונות הללו; שמעולם לא הביאו ידיעה מן השטח; שמגיעים לאולפן בלתי מוכנים ומגישים תוכנית בלי לדעת מה נעשה בין התוכנית הזו לקודמתה. אתה יכול להבחין בחובבנות הזו בצורה בה בוחרים את נושאי החדשות ואת המרואיינים ולפי שאלות ההבל שהם מציגים למרואיינים.

חבל על דאבדין.

8 the burned piper

הפייפר השרוף (צילום: אתר הצנחנים)

ועדה לחקירת פשעי ההתנתקות

3-one-small-gimic-is-enough

צוות הספינולוגים של החווה. אכן, הגימיק עבד. (מתוך סירטה של ענת גורן בעררוץ 10).

היום דרושה חקירה בנסיבות ההחלטה האומללה על ההתנתקות יותר מאשר אחרי מלחמת יום הכיפורים * אז היה מחדל הפעם מדובר בחשד למעשה פשע * אין סיכוי שהממשלה הנוכחית תקים ועדה כזו * אבל אם תקום ועדה ציבורית של אנשי משפט וחוקרים יש סיכוי שתחשף האמת

הדברים שאמר הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, לארי שביט ב" הארץ" , מחייבים הקמת ועדת חקירה משפטית, שתחקור את כל האחראים לפשע החורבן של גוש קטיף. ועדה כזו חשובה יותר מוועדת אגרנט, שחקרה את מחדלי יום הכיפורים. כי הפעם צריך לחקור פשע, שרבים היו שותפים לו.

" טעות אסטרטגית"

וכך אמר הרמטכ:ל:

" … ביסוד ההתנתקות היה רעיון חסר שחר. היא לא נבעה מתוך ניתוח אסטרטגי מעמיק, אלא מתוך מצוקה פוליטית ואישית של מי שהיה אז ראש ממשלה, אריאל שרון… ההתנתקות היתה במידה רבה ספין תקשורתי… אלה שיזמו אותה והובילו אותה… היו יועצי תדמית. הם היו ספינולוגים…"

" … ההתנתקות היתה טעות אסטרטגית מהמעלה הראשונה. היא הביאה לניצחון החמאס. היא נתנה רוח גבית לטרור. היא הזינה את המאבק הפלשתיני למשך שנים. היא יצרה תחושה אצל האיראנים ואצל האחים המוסלמים ואצל אל קאעידה שאפשר לנצח את ישראל. שישראל היא באמת חברת קורי עכביש כפי שנסראללה טוען, או עץ רקוב כפי שאחמדינג"אד טוען…

" כעת אנחנו נמצאים ברצועה בתרחיש דרום לבנון. נכנס לעזה נשק רב. נכנסו חומרי נפץ תקניים. נכנסו קטיושות. יש טילים נגד מטוסים. יש טילים נגד טנקים. יש טילי גראד. כתוצאה מההתנתקות ומהאופן שבו היא בוצעה יש ברצועה גורמי חיזבאללה, גורמי אל קאעידה וגורמי טרור איראניים. יש ידע איראני ויש כסף איראני. בדיוק כפי שהזהרתי, רצועת עזה הופכת לחמאסטאן, חיזבאללסטאן ואל קאעידסטאן" .

עד כאן דברי בוגי יעלון.

3 one small gimic is enough 2 lefarek at a him hima shelu1 edler

הספינולוגים שניווטו את ההתנתקות: ראובן אדלר (למטה מימין), אייל ארד (למעלה משמאל) וצוות " כל אנשי הקמפיין" . ( התמונות והכתוביות מתוך סירטה של ענת גורן בערוץ 10).

החשוד הראשי

הרמטכ" ל לשעבר מדבר על טעות אסטרטגית של יועצי תדמית ועל מצוקה פוליטית ואישית של ראש הממשלה. אבל כל ילד במדינה יודע כי אריאל שרון היה ראש הממשלה המושחת ביותר שקם אי פעם למדינת ישראל. שקיבל שוחד במיליונים וחילק טובות הנאה השווים מיליונים. כל ההתנתקות לא נועדה אלא להציל אותו מחבל התליה המשפטי שכבר נכרך סביב צווארו.

את החשוד הראשי בפשע ההתנתקות אי אפשר לחקור. הוא נתון בתרדמת עצמונית בחוותו. הוא אינו שומע אפילו את הדי הקסאמים המתפוצצים באזור שלו.

מי ניתן לחקור

אבל את כל היתר ניתן וחייבים לחקור. בראש ובראשונה את בניו. עמרי שניהל את המדינה בלי לעצור באדום. גלעד שקיבל מיליונים מדודו אפל תמורת שיטוט באינטרנט. את דוד אפל שכבר הוגש נגדו כתב אישום על מתן שוחד (ובוטל אחרי שמזוז קבע שאיש לא קיבל את השוחד שנתן). את עורך הדין דב ויסגלס, איש סודו של שרון ועורך-דינו, מנהל לשכתו ויועצו המיוחד, שהגה את תכנית ההתנתקות. את סיריל קרן שעד היום לא ברור איך וכמה ולאיזו מטרה העביר מיליונים לשרון. את דוד ספקטור, לשעבר יועצו האסטרטגי של שרון שכבר חשף חלק מן הפרשיות.

וצריך לחקור שורה ארוכה של אנשי כספים המלווים את שרון מאז נכנס לפוליטיקה ועד שנכנס לחדר הניתוח: משולם ריקליס, אריה גנגר, האחים עופר, ולאדימיר גוסינסקי, ומעל כולם מרטין שלאף איש המיסתורין והקזינו ביריחו. רשימה ארוכה ארוכה של תורמים שנתרמו של קבלנים שנתנו וקיבלו של יחצנים וספינולוגים שקבעו גורלות במשיכת מכחול ובניסוח סיסמה.

והרשימה הארוכה של המינויים במועצות הדתיות, במשרדי הממשלה, בדירקטוריונים, בחברות הממשלתיות. ולא במקום האחרון את נסיבות מינויו של רמטכ" ל הנחישות והרגישות – האיש שהצליח להפוך את צה" ל לקבוצה של רובוטים שאינם מעיזים להסתכל בעיניהם של מתיישבים שנעקרו מבתיהם.

4 omri

4. עמרי

5 gilad

5. גלעד

6 siril keren

6.סיריל

7 martin shel af

7. שלאף

ועדה ציבורית

אין שום סיכוי שתוקם ועדת חקירה משפטית, שרק היא מסוגלת מכוח החוק לכפות על עדים להופיע בפניה, לחקור עדים, לחשוף מסמכים, לערוך חיפושים וכו". על הקמת ועדה כזו יכולה להחליט הממשלה או הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת. לאחר קבלת החלטה כזו מוקמת ועדת חקירה על ידי נשיא בית המשפט העליון הממנה את יושב הראש שלה ואת חבריה. נוכח העמדה הפוליטית של המערכת המשפטית כולה, בתהליך מתן הלגיטימציה החוקית לתכנית ההתנתקות, קשה לצפות ממנה שתמנה ועדה שתצטרך לשפוט גם אותה עצמה.

אבל עם ישראל יכול להקים ועדה כזו גם בלי החלטה רשמית. יש בארץ מספיק שופטים בדימוס, אנשי חוק, חוקרים ואישים הנהנים מאמון הציבור. תוקם ועדה ותפעל בפומבי מול מצלמות הטלוויזיה, כאילו היא ועדה משפטית. כמובן שרוב החשודים יסרבו להופיע בפניה. עצם הסירוב יפליל אותם. ואולי יימצאו צדיקים בסדום שיבואו ויחשפו את האמת ואזי ייווצר לחץ ציבורי שיחייב כל ממשלה שתקום בעתיד להקים ועדת חקירה כזו.

ראה החרפה של גדוד גלבוע

============================================

" רק כך" – בין בגין לדני נווה

אחד הקוראים שלח לי מסמך נדיר שמצא בפח זבל: עקרונות " תנועת החרות" , שנוסחו וראו אור בסיוון תש" ח, פחות מחודשיים לאחר הכרזת המדינה.

הרשימה נפתחת בשלושת העקרונות הבאים:

· " המולדת העברית ששטחה משתרע מעבר מזה ומעבר מזה לירדן, היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית" .

· " ביתור המולדת הוא מעשה בלתי חוקי. הההסכמה לביתור אף היא בלתי חוקית ואינה מחייבת את עם ישראל" .

· " תפקיד הדור הוא להחזיר לחיק הריבונות העברית את חלקי המולדת שנקרעו מעליה ונמסרו לשלטון נכרי" .

חוברת העקרונות נפתחת במילות הסבר של מנחם בגין האומר בין היתר: " …אם לא נצא למרחב ניזרק הימה" .

מי שרוצה לדעת מה קרה לתנועת החרות מיסודו של זאב ז"בוטינסקי צריך היה לבוא בראשית שבוע זה למצודת זאב בו יזם דני נווה, ראש לשכת הליכוד, הצעת החלט שהליכוד " משלים עם המציאות הקיימת" כלומר מכיר במדינה פלשתינאית.

8 takanon ha chirot

8. העקרונות שנמצאו בזבל

============================================

כך חיסלו הבריטים את האינתיפאדה

מאמר מקיף על הנושא: "כך חיסלו הבריטיםאת הטרור הערבי"

=================================================

איך להיפטר מן הזבובים במטבח

 

הועבר לפוסט הבא

===========================================

אינטרנט לקשישים

מקובל לחשוב שגלישה באינטרנט, על מעלותיה ומגרעותיה, היא עניינם של צעירים בלבד. מסתבר שלא כך הדבר במציאות. מספר הולך וגדל של מבוגרים וקשישים מצטרפים לרשת ומפיקים ממנה תועלת, הנאה והרבה יותר זה.

על כך מצביעה חוקרת צעירה, נעמה שפירא, בעבודה לתואר שני, שעשתה באוניברסיטת חיפה.

מטרת המחקר, אומרת נעמה שפירא, הייתה לבדוק את השפעת הגלישה באינטרנט על רווחה פסיכולוגית בקרב אנשים זקנים.

במחקר השתתפו שלושים ושבעה נבדקים מבתי אבות ומרכזי יום לקשיש בישראל. הם חולקו לשתי קבוצות: ניסוי וביקורת. קבוצת הניסוי עברה הכשרה לגלישה באינטרנט, בעיקר בשימוש בדואר אלקטרוני וכן בחיפוש מידע והיכרות עם שירותים שונים. נבדקי קבוצת הביקורת עסקו בפעילויות שונות ללא גלישה באינטרנט.

תוצאות המחקר העלו שנבדקים זקנים שהחלו להשתמש באינטרנט, הראו ירידה משמעותית בתחושות של דיכאון ובדידות, ועלייה בשביעות רצון מהחיים, ובתחושת שליטה.

בקרב נבדקי קבוצת הביקורת חל תהליך הפוך: עלייה בתחושות של דיכאון ובדידות וירידה בשביעות רצון מהחיים, ובתחושת השליטה בחייהם.

המחקר העלה כי רשת האינטרנט מספקת לזקנים קשר חברתי מחודש, תחושת גאווה, סיפוק ונוחות. מהראיונות שהתקיימו עם הנבדקים, עולה שהתועלת שבאינטרנט נובעת ממספר גורמים עיקריים: למידת תחום חדשני ו" צעיר" , אפשרויות ליצירת קשר ותקשורת, תחושות של שמחה, סיפוק, הצלחה ושליטה, גירוי מנטאלי ואתגר.

עובדת סוציאלית אחת דיווחה: ראינו שזה חיזק אצלם את הקשר הבין דורי, נתן להם מכנה משותף עם הנכדים, אפשרות להתכתב עם הילדים והנכדים בחו" ל, וכמובן חיבר אותם לחברה מסביבם.

המחקר נערך בהנחיית פרופסור עזי ברק מהחוג לפסיכולוגיה וד" ר עדו גל מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה.

 

 

סבתות עם לפטופ (צילום אילוסטרציה)

פרטי המחקר פורסמו באתר " גיל הזהב" http://www.gilhazahav.co.il/

בתוך אתר פסיכולוגיה עברית, שהוא מקור מצויין למחקרים פסיכולוגיים הנערכים בארץ

http://www.hebpsy.net/maillist.asp

צרצורין של ח"כ צרצור והצעותיו ההזויות של הרב פורמן לשחרור גלעד שליט

 

למלה צרצור יש בעברית כמה משמעויות. בעברית המודרנית משמעות המלה " קול חד וצרחני" (רב מלים). זו נולדה מן המשמעות הקדומה יותר שהיתה הקול שמפיקים חרקים כמו הצרצר, החרגול והחגב. משמעות אחרת במקורותינו למלה הוא חגב טמא.

5 ivrahim zarzor

 איברהים צרצור

יש למלה זו גם משמעות אחרת לגמרי. צרצור הוא כד חרס למים או ליין, שבפייתו מעין מסננת הקרויה מסרק. מכאן נתגלגלה למלה משמעות אחרת לגמרי. בפרוש המיוחס לר' סעדיה גאון לספר יצירה נאמר כי פרוש המלה הוא פי הטבעת הפולט צואה.

נזכרתי בכל המשמעויות הללו של המלה צרצור כששמעתי כי חבר הכנסת הערבי השייך איברהים צרצור ( רע"מ תע"ל) הכריז כי " ניתן לשחרר אלפי אסירים פלסטינים בתמורה לשחרורו של החייל גלעד שליט" . הדברים נאמרו במה שכונה " פגישת פיוס" בין אנשי דת מוסלמים ויהודים.

אחד מיוזמי " פגישת הפיוס" הזו הוא רב ההתנחלות תקוע, הרב מנחם פורמן, הנושא מזה שנים את הרעיון ההזוי שרק " אנשים דתיים משני הצדדים" יכולים להגיע להבנה.

7 harav moshe hirsh

הרב משה הירש

אחת מהשתיים. או שהרב מתקוע לא למד מספיק יהדות או שאינו מכיר את האיסלם. מה יכול להיות משותף ליהודי שומר מצוות ולמוסלמי פונדמנטליסטי? איזה בסיס משותף יש בין "לא תרצח" לבין "דין מוחמד בחרב" . על הסיכוי להגיע להבנה בין הדתות אפשר להביא פתגם ערבי: "עד שיעלה הגמל על הגג" . רוצה לומר: ציפיות שאין להן שחר.

8 harav menhachem forman

הרב מנחם פורמן

מורי ורבי, הרב שמחה בונם אורבך (בעל " עמודי המחשבה הישראלית" ועוד ספרים הרבה) שהיה בקיא הן בהלכה, הן בפילוסופיה יהודית והן באיסלם, נהג לומר: יש באיסלם שתי מצוות עיקריות: לרצוח ולשקר.

אגב, ערפאת הצהיר פעם שאין לו בכלל בעיות עם יהודים אלא עם ישראלים. הוא אמר כי מיטב חבריו הם יהודים והזכיר בנשימה אחת את הרב משה הירש מנטורי קרתא, שערפאת מינה אותו חבר המועצה הלאומית הפלבטינית ואת הרב מנחם פורמן מתקוע.

אמור לי מי הם חבריך.

=================================================================

כך נפטרנו מ" בזק"

עבר לקישור הבא

פידיון שבויים – לא בכל מחיר

 

אלפי שנים הצליחו קהילות יהודיות לפדות יהודים שנפלו בשבי, תוך שהן קובעות גבול למחיר * ישראל כמדינה אינה יודעת לנצל את כוחה, נכשלת שוב ושוב ונכנעת לסחיטות המערערות את בטחונה

אלוף בני פלד, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ביקש לפני מותו שכשימות יצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה. אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית. הוא התכוון לומר כי ישראל היא מסגרת עלובה כמו שהיתה לדעתו הקהילה היהודית.

 

" מדינת הקהילה"

ימתקו לו רגבי אדמתו של אלוף פלד. אילו חי היום, היה מקום לתבוע ממנו את עלבון הקהילה היהודית לדורותיה. כי " הקהילה היהודית" , היתה מדינת הסעד המתקדמת ביותר בעולם. לא היה בה אף ילד רעב, לא היה ילד שלא קיבל חינוך, לא היה חולה שלא טופל, לא היתה אלמנה שנעזבה לנפשה, או זקן שננטש לגורלו. היא גם ידעה לפדות את שבוייה, טוב יותר ממה שעושה זאת מדינת ישראל.

מצוות פדיון שבויים

המצווה לפדות יהודי שנפל בשבי היא ראשונה במעלה. הרמב" ם אומר: " ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" .

השבי נחשב לקשה מכל הפורענויות ומי שדוחה אפילו בשעה אחת פדיון שבוי הריהו כשופך דמים. לפדיון שבויים מותר להשתמש בכסף שהוקדש לצדקה או לבניין בית כנסת וגם למכור ספר תורה.

ויש היררכיה בפידיון – רבו קודם לאביו , אשה קודמת לאיש, גבר חייב בפדיון אשתו, גם אם הדבר לא נכלל בכתובתה. ואמו קודמת לכולם.

קופה מיוחדת

לכל קהילה היתה קופה מיוחדת לפדיון שבויים. הכסף נאסף מתרומות ונדרים. קהילות הטילו מס סחורות, על כל יבוא וייצוא. מונו גזברים לטיפול בכספים וקבעו מועדים מיוחדים לאיסוף כספים (" שבת זכור" ).

בתקופות של פורענות גדולה – מסעי הצלב, פוגרומים, גרושים, רדיפות – התאחדו קהילות רבות למאמץ משותף כדי לפדות שבויים.

בגניזה הקהירית נמצאו מסמכים רבים המעידים על מאמץ יהודי חוצה גבולות לפדיון יהודים שנפלו בשבי מוסלמים. במאות ה-11-13 הובאו שבויים שנפלו בידי מוסלמים לשוק עבדים גדול באלכסנדריה. דייני אלכסנדריה אספו כספים מכל קהילות מצרים ומקהילות יהודיות בביזנטיון, וקיימו עצרות מיוחדות לאיסוף כספי הפידיון.

במאות ה-16 וה-17 היה שוק עבדים גדול בקושטא וגם כאן נעשה מאמץ של קהילות רבות לפדות כל יהודי. כך נהגו יהודים לאורך כל ההיסטוריה – מן המרד הגדול, והחורבן דרך מרד בר כוכבא מסעי הכיבוש הערביים, מסעי הצלב גזרות ת" ח ת" ט ועד ימינו.

4 rotenberg

רוטנבורג בימי המהר" ם

" יתר על כדי דמיהן"

עשו הכל כדי לפדות שבויים, אך הקפידו על כלל שנקבע עוד במשנה: " אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן…" . כלומר: קיים סכום מכסימאלי שמותר לשלם בתמורה לפדיון.

מאחורי תקנה זו, הנשמעת אכזרית מאד, עומדת חכמת דורות. נכונות לשלם כל מחיר היתה עלולה לעודד גויים לשבות עוד ועוד יהודים ולדרוש יותר ויותר. הדבר היה מרושש את הקהילות וגורם לכך שבעתיד לא יוכלו לעמוד בדרישות והשבויים היו נהרגים.

פרשת המהר" מ

המקרה הידוע ביותר לקיום כלל זה היה פרשת מאסרו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג ( המהר" ם).

2 painting of the maharal

ציור דמיוני של המהר" ם מתוך כתב יד מן המאה ה-15 הנמצא במוזיאון ישראל.

המהר" מ (1215-1293) היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז במחצית השניה של המאה ה-13. מבעלי התוספות, ומגדולי הפוסקים והפייטנים. בין היתר חיבר את הפיוט " שאלי שרופה באש" , הנכללת עד היום בקינות תשעה באב.

בשנותיו האחרונות נגזרו גזרות על יהודי גרמניה והמלך רודולף הראשון ביקש לראות בהם עבדים הסרים למרותו. רבים נמלטו וביניהם המהר" מ.בשנת 1286 הוא נתפס ונידון למאסר. למען שחרורו נדרש סכום עתק והיהודים היו מוכנים לשלמו. אך המהר" ם אסר עליהם להיענות לדרישה. הוא ישב בכלא שבע שנים, עד יום מותו.

לאחר פטירתו לא שחררו את גופתו ולא התירו להביאו לקבר ישראל. רק 14 שנים לאחר מותו ניתנה הרשות. יהודי אמיד, אלכסנדר זיסקינד ווימפן, נתן את כל הונו תמורת הגופה וביקש רק להיקבר בשכנותו של הצדיק.

1 the tomb of the maharal of rotenberg

קברו של המהר" ם מרוטנבורג בוורמס. לידו הקבר של אלכסנדר זיסקינד ווימפן שנתן את כל הונו כדי להביא את המהר" ם לקבר ישראל. (אוסף דן ירדני)

כיצד נוהגת ישראל

משהו מהגנטיקה היהודית עבר למדינת ישראל ודומה שאין מדינה בעולם, המוכנה לעשות מה שעושה המדינה למען שבוייה. אבל המדיניות הישרלאית בנושא זה עברה תמורות מפליגות במהלך השנים.

עד מבצע קדש היתה המדיניות שבשום אופן אין להיכנע לדרישות מחבלים המחזיקים בני ערובה ויש להפעיל כוח על מנת לשחררם.

בחמישים השנים שחלפו מאז נשתנתה המדיניות ונוסחה סופית בידי יצחק רבין, ערב מבצע אנטבה ביוני 1976. נוסחה זו קבעה:

אם יש אפשרות לבצע מבצע צבאי לחילוץ החטוף או בן הערובה, ולו גם תוך סיכון חיי אדם, יש לעשות זאת בכל מחיר ובכל מקום בעולם. אם אין סיכוי למבצע צבאי יש לנהל משא ומתן עם החוטפים במגמה לשחרור החטוף או בן הערובה.

מבצע אנטבה בוצע כשנתברר שמסתמנת אפשרות צבאית לביצועו. זאת, לאחר שכמעט הוחלט על משא ומתן לשחרור אסירים תמורת בני הערובה שבמטוס.

הצלחות וכשלונות

אנטבה היה הצלחה וכמוהו מבצע " סבנה" ב-1972. אך היו מבצעים שנסתיימו במרחץ דמים – מעלות ב-1974 ( 24 הרוגים, ביניהם 21 תלמידים, ו-70 פצועים); מלון סבוי ב-1975 (7 בני ערובה ושלושה לוחמים הרוגים, ביניהם מפקד הפעולה אל" מ עוזי יאירי); בית שאן ב-1975 (מחבלים הרגו בני ערובה בבית עליו השתלטו עד שחוסלו).

במרוצת השנים הפכה בעיית המדיניות כלפי פעולות חטיפה מנושא אסטרטגי לנושא של מדיניות פנים. קברניטי המדינה, שהיו צריכים להחליט אם להפעיל כוח או להיכנס למשא ומתן, היו נתונים ללחץ גובר והולך של משפחות החטופים. הם תארו את המצב כדילמה של הכרעה בין הצד ההומאני לבין הצד האסטרטגי. בפועל פזלו למעמדם בציבור.

הכניעה באלג'יר

פריצת הדרך הראשונה בנכונות להיכנע כליל למחבלים היתה בעקבות חטיפת מטוס " אל על" ביולי 1968 והנחתתו באלג"יריה. ישראל הסכימה אז לשחרר עשרות מחבלים, וכן כמה גופות של מחבלים הרוגים.

אז עדיין התביישו בכניעה הזו ומערכת הביטחון נמנעה מלפרסם את שמותיהם של המחבלים המשוחררים ואת המעשים שבגללם הושלכו לכלא. נאמר שמדובר באנשים חולים, חיגרים ופסחים ועבריינים פליליים. בפועל היו ביניהם רוצחים עם דם על הידיים.

ניסיון דומה להסתיר את גודל הכניעה נעשה כשישראל שיחררה 70 מגדולי הרוצחים – כולם נידונו למוות או למאסר עולם – תמורת חייל בודד, אברהם עמרם שמו, שנפל במבצע ליטאני ( ב-1978). להחלטה הזו היו אחראים מנחם בגין כראש ממשלה ועזר ויצמן כשר בטחון. חודשים רבים נשמרה זהות המשוחררים בסוד . לציבור נודע על זהותם רק לאחר שבטאון אש" ף פרסם את שמותיהם, תמונותיהם ומעלליהם. הבטאון הגיע לידי איתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של " ידיעות אחרונות" , ופירסם את הסיפור בעמודו הראשון.

העיסקה האומללה

העיסקה האומללה ביותר היתה ללא ספק עיסקת ג"יבריל. במהלכה החליטה ממשלת האחדות הלאומית במאי 1985, לשחרר 1150 מחבלים כלואים תמורת 3 חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון.

דומה כי שחרור זה גרם את הנזק הגדול ביותר לישראל. הטרור הפלשתיני קיבל לא רק חיזוק מוראלי אלא תוספת כוח רצינית. לפי מחקרים שנעשו משוחררי ג"יבריל היו הגורם המאיץ לאינתיפאדה.

יכולותיה של מדינה

האם אפשר לתרגם את המושג " יתר על כדי דמיהן" למציאות של מדינה ריבונית?

דומה שכן. הרי לא יעלה על הדעת שנסכים לסגת מירושלים בתמורה לשיחרור אסיר מבוקש, או למסור את הנשק הגרעיני שלנו, או לסגת מחבלי ארץ, או אפילו סתם לספק חומרי חבלה תמורת פידיון שבויים..

כלומר: יש מחיר שאין משלמים אותו מתוך חשיבה ארוכת טווח. כי בהעדר חשיבה כזו אנו רחמנים בני רחמנים על השבוי הנוכחי ומתאכזרים למי שעתיד להירצח על ידי המחבלים שישוחררו.

אם נחזור למה שאמר אלוף פלד אפשר לומר שהוא אולי צדק. הקהילה היהודית מיצתה את כל האמצעים שעמדו לרשותה. מדינת ישראל שוכחת שהיא מדינה ונוהגת כמו קהילה ועם פחות שכל. מרימה דגל לבן ומשלמת מחיר דמים כבד. דמים ממש.

יש אינסוף אמצעים שמדינה יכולה להפעיל: לדון למוות על תנאי מחבלים שיוצאו להורג אם ייפגעו שבויינו; לפגוע במשפחותיהם של המחבלים ולגרשם; ולעשות עוד כל מיני פעולות שהבגץ של הקהילה היהודית הקרויה מדינת ישראל לא יאהב.

 ראה

דם על הידיים

================================================================

 צרצוריו של ח"כ צרצור

עבר לקישור הבא

=================================================================

כך נפטרנו מ" בזק"

עבר לקישור הבא