ה"חרדים" כבר פחות חרדים. ד"ר קימי קפלן.(צילום: זאב גלילי)

חרדים מבקרים בספארי ובמוזיאונים, מטיילים בגולן ובנגב, ונחשפים לחברה החילונית במישורים רבים * החשיפה מערערת את הסטראוטיפ של החילוני המגדל כלב, צורך סמים וריקני * בשיח הפנימי יש מחשבות חדשות על משמעות השואה, היחס למדינה ובעיית "חברת הלומדים" * שיחה עם ד"ר קימי קפלן חוקר החברה החרדית

התגלגל לידי הספר "חרדים ישראלים – השתלבות בלא טמיעה?". הספר ראה אור ב-2003 אבל נראה לי שראוי לדווח על ממצאיו גם היום. הספר כולל מחקרים על המגזר החרדי במגוון רחב של נושאים: החרדיות הספרדית, היחס של "חברת הלומדים" לעבודה, צריכת הזמן של אנשי המגזר ועוד. המחקרים מצביעים על תהליך הישראליזציה שעוברת החברה החרדית.

"דרכי הבילוי החרדי"

ביקשתי לשמוע מפי "ר קפלן (שערך את הספר יחד עם ד"ר עמנואל סיון) מה העלה המחקר מאז נכתב הספר והאם אכן החרדים הופכים להיות יותר ישראליים?

קימי קפלן מתבטא בזהירות. במקום לקבוע עמדה הוא מצביע על תופעות.

התבונן על החברה החרדית היום, הוא אומר לי, ותשווה למה שהיה לפני שלושים וארבעים שנה. אתה מוצא היום חרדים המבקרים בגן החיות בירושלים ובספארי ברמת-גן. פוקדים את מוזיאון יד ושם ואת בית התפוצות. מביאים את ילדיהם למוזיאון ההגנה, האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. אתה מוצא חרדים מטיילים בגולן, חלקם בטיולי סנפלינג. אתה מוצא חרדים רבים בקניונים שאינם באזורים חרדיים. נשים חרדיות יוצאות לעבוד לא רק במסגרת החברה החרדית.

ערעור סטראוטיפים

מה חשיבות יש לכל התופעות הללו, אני שואל.

חשיבות עצומה. חשיפה פנורמית בכל מיני רמות של החיים מערערת סטריאוטיפים. אתה יכול לצייר סטריאוטיפ של היהודי החילוני כל זמן שאתה לא מכיר אותו. יש לו כלב, נהנתן, צורך סמים, ריקני, הולך למועדוני לילה. כשאתה פוגש אותו בעבודה, או בטיול, או במוזיאון, אתה מגלה שהעסק יותר מורכב. כשאתה הולך עם ילדיך לבסיס צה"ל ביום העצמאות אתה חושף את הילדים שלך לא רק למטוסים. אתה חושף אותם ל"כוחי ועוצם ידי", לסיפורי גבורה, לתולדות מדינת ישראל. גם החוזרים שתשובה חושפים את החרדים לעולם החילוני. יש חוזרים בתשובה שהם עצמם מחזירים בתשובה. אחד המסרים המרכזיים שלהם הוא: לא כל העבר שלכם פסול. לא צריך להתנתק מן המשפחה.

חשיפה להיסטוריה

או קח את בית התפוצות או מוזיאון ארץ ישראל. בנות מ"בית יעקב" הולכות לשם ומי שמדריך אותן אינם מורים מן הזרם החרדי. והן נחשפות להיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל.
קשה שלא לראות את ההשפעה המצטברת של כל ההחשפויות הללו. החשיפה באה לביטוי גם ברבדים עמוקים יותר. תבוא לספריה הלאומית ותראה כמה חרדים יושבים שם. וכך גם בספריית אוניברסיטת בר אילן ובספריות אחרות.

מבחינה מספרית הם אולי מיעוט. אולי פרומיל. אבל אלה הם "שומרי סף". אנשים שכותבים ספרים ומביעים עמדה.

"השיח החרדי הפנימי"

תחום המחקר של ד"ר קפלן הוא השיח החרדי הפנימי. בתוך השיח הזה הוא מגלה תמורות מאד משמעותיות בעמדה החרדית בשורה של נושאים: המדינה, הציונות, השואה, מדינת ישראל. ולא במקום האחרון: אורח חייה של החברה החרדית כחברה של לומדים, הקורסת תחת נטל בעיות הקיום.

כלפי חוץ מצליחים החרדים ליצור מסך מאד עבה של רטוריקה רשמית ושל עמדה אחידה. כך הדבר בהצהרות מנהיגי הציבור הזה וכך בעיתונות. אבל בשיח הפנימי הדברים שונים.

אסטרטגיה קיומית

מה מתרחש בשיח הזה מה הם הכוחות המניעים אותו?
אי אפשר להבין את החברה החרדית בלי להבין את הרקע ההיסטורי להיווצרות האורתודוכסיה. זו היתה רעידת האדמה שהתרחשה בשלהי המאה ה-18: התפוררות הגטו וחדירת זרמי ההשכלה, החילון והאיזמים למיניהם – מן הקומוניזם ועד הציונות. לפתע השתנה העם היהודי שמשך 5000 שנה חי כפי שחי והנה הוא נמצא באיום קיומי. האיום הזה עיצב אסטרטגיית קיום, שהביטוי שלו הוא האורתודוכסיה. לכאורה משקפת האורתודוכסיה המשך ישיר למסורת סבא. בפועל מדובר במשהו חדש לגמרי. (ראה מסגרת בעמוד זה).

טקסטים מול חוויה

באיזה כלים ניגש החוקר לבחון את החומר הזה?
אני נגש אליו קודם כל, אומר ד"ר קפלן. עם המטען ההיסטורי. הדבר השני הוא המרחב הטקסטואלי. זו חברה שהיא אלופה בייצור טקסטים. הדבר השלישי זה המרחב האנושי והחווייתי. זה בעיני מרחב קריטי. אתה יכול לקרוא רבבות מלים ולא להבין עד שאתה לא נכנס להתוועדות וחש את החשמל באוויר, שלא ניתן לתרגום במילים.

הכל על המדף

איך אתה מגיע לשיח הפנימי של החברה החרדית?

ד"ר קפלן: השיח הזה בא לביטוי בקלטות, בספרות ילדים ובספרות עממית, בספרי הדרכה לנשים, בדרשות בעיקר של נשים ועוד. אני מסתובב בבתי כנסת שומע דרשות והרצאות. מעולם לא נתקלתי בבעיה שאני נטע זר הכל גלוי ומצוי על המדף. ואתה שומע שם פוליפוניה של קולות על כל נושא כמעט.

יש למשל סופר ילדים, חיים ולדר שמו. הוא זוכה לפופולריות רבה בציבור החרדי בסידרה של "לדים מספרים על עצמם" תקפו אותו בחמת זעם. כי על ידי כך שהוא משמיע קול של ילד, הוא משמיע באמצעותו את הלבטים בהם מתחבטת החברה החרדית כולה.

שינוי היחס לשואה

מה אתה למד מן השיח הפנימי הזה?
אני לומד על ניצני שינויים בעמדות יסוד. אבל ראוי להדגיש שהשינויים האלה בשיח הפנימי נעשים על ידי דרגי המשנה של הציבור החרדי – לא על ידי הרבנים הגדולים.

ניקח לדוגמא את היחס לשואה.
העמדה הרשמית, כפי שנוסחה על ידי הרב שך, היא שאי אפשר להבין את השואה ולהסבירה ללא תפיסה של שכר ועונש. מי שלא מוכן לקבל את זה כאילו כופר בעיקר.
העונש הוא על הציונות, ההשכלה החילון – שק שלם של עבירות. אבל אחד מתלמידיו ממש מביע עמדה שונה. הוא עושה זאת בצורה עדינה מאד. כיצד תסביר לי למה יהודי שגר ברחוב איקס בברלין גורלו ככה ושכנו שהתפלל באותו בית כנסת גורלו היה הפוך?

קוראים מחקרים

בעבר היו חוגים חרדיים (אמנם קיצוניים) שהאשימו את הציונים בשיתוף פעולה עם הנאצים. עכשיו יש האומרים בואו לא נעוות את המציאות ונבין את הסיטואציה ההיסטורית. התנועה הציונית היתה כנמלה והשפעתה אפסית. מה ציפית שיעשו? מישהו הקשיב להם? מישהו היה זקוק לשיתוף הפעולה שלהם? מה הם יכלו לעשות?

וכשאתה שואל מניין שואבות העמדות הללו. אתה מגלה שוב את השפעת החשיפה לעולם שמחוץ לעולם החרדי. בעבר
ההיסטוריונים היו תמיד חשודים בכך שהם ציונים ומסלפים את העובדות. עכשיו אתה מוצא אנשים בעולם החרדי שקראו את דינה פורת ("הנהגה במילכוד") או קוראים את יהודה באואר, דליה עופר והיסטוריונים אחרים.

אין פרוש הדבר שכבר בונים תאוריה או תיאולוגיה חדשה סביב השואה. אך אפשר לומר שכבר יורדים מן העץ עליו טיפסו משך שנים.

"חברת הלומדים"

חלוץ חוקרי החברה החרדית, פרופסור מנחם פרידמן, טען כבר לפני 30 שנה כי זמנה של "חברת הלומדים" קצוב. כי לא יוכלו להמשיך במצב הזה שהגברים אינם עובדים לפרנסת המשפחה. והחברה הזו עתידה לקרוס.

בפועל החברה הזו לא קרסה. אבל בגלל הלחץ שבא מלמטה, בעיקר מצד נשים, מתחילים להתגבש פתרונות. גברים עוברים הכשרות אקדמיות שיעניקו להם אפשרויות פרנסה בעתיד. מוצאים שילובים שונים בין עבודה ולימודים ונוצר תהליך שאין לו הסכמה פורמלית אלא הסכמה שבשתיקה. פשוט מצביעים ברגליים. זהו תהליך מצטבר. אצל הנשים זה כבר הגיע למאסה קריטית אצל הגברים עדיין לא.

לאכול נבלה ולא לחייך. החזון איש. (צילום: ויקישיתוף)

מסתמנת אסטרטגיה של אני עושה הכל כדי לשמר את זהותי החרדית תוך השתלבות במרחב הכללי. אמצא את החיסונים את הנוגדנים המתאימים כדי שאנשים יוכלו להיות משולבים בחברה בלי לאבד את החרדיות שלהם.
והדוגמא של החרדים באמריקה מוכיחה שהדבר אפשרי,גם אם בין הגויים זה קל יותר.

יש התבטאות יפהפיה המיוחסת ל"חזון איש" (יש האומרים כי אחרי מותו אמר יותר דברים מאשר בחייו). הוא אמר פעם כי הוא חושש מזה שהמדינה תערב יותר מדי לחיכם של החרדים. אם אתה צריך לאכול נבלה אל תחייך.
האם תימצא הדרך לאכול מן הטריפה ולא לחייך? ימים יגידו.

 

 

הסתה גזענית נגד חרדים

בעת הכנת הראיון על החרדים לדפוס הגיע לידי ספר שראה אור ממש בימים אלה, השופך אור על ההבחנה בין היהדות האורתודוכסית לבין היהדות ההיסטורית שקדמה לה.
זהו ספרו של אריאל פיקאר – "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות – חקר ההלכה וביקורת תרבות".

פיקאר מצטט את הרב חיים סולוביצ'יק, האומר כי היהדות בצורתה המקורית היא יהדות של מנהג, בעוד היהדות האורתודוכסית היא יהדות של טקסט. היהדות בצורתה המקורית היא אורח חיים והיא נרכשת לא על ידי למידה אלא באמצעות חיקוי – של ההורים והסביבה. ההתנהגות היהודית בחברה הקדם מודרנית התאימה להלכה המשפטית רק באופן חלקי והמנהג היה שווה בערכו להלכה הכתובה.
הדתיות המבוססת על טקסט מגובשת ומעובדת בישיבות. הסמכות עברה מרב העיר או הקהילה לראש הישיבה בעולם החדש. המעבר הזה הוליד את מושג "דעת תורה" שהוא מתן כוח הכרעה לגדולי תורה בעניינים פוליטיים.

במצב החדש המצוות אינן פעולות טבעיות ומובנות מאליהן, אלא ריטואל שחורג מן החיים הטבעיים. הדגשה של הטקסט ושל הדיוק המשפטי בפרטים הולידה גם את הנטייה לחומרות.
משך שנים נקבע למשל שעור "כזית" במסורת חיה, עד שבא ה"חזון איש" וב-1940 ופירסם קונטרס שהכפיל את השעורים המקובלים.

ראה הישראליזציה של החברה החרדית

נכחתי בערב שהוקדש למשוררת זלדה במועדון "צוותא" בתל-אביב והחוויה הזו החזירה אותי עשרות שנים לאחור.

אני זוכר היטב את התחושה שהייתה לי כאשר קראתי לראשונה שיר שפרסמה כשהייתה לגמרי אלמונית. השיר פורסם באיזה כתב עת נידח, או אולי במוסף ספרותי של אחד העיתונים.

איני זוכר את השיר, אך אני זוכר את התחושה. הייתה זו כתחושה של ילד שבא לפיו פרי חדש. באחד משיריה נתנה זלדה ביטוי לתחושה זו. וכך כתבה:

כי בתור הילדות אכילת פרי חדש
פותחת לפני הנפש שערי גן העדן
זה שאין בו עץ הדעת והנחש
שכרובים אינם שומרים לפתחו
בלהט החרב המתהפכת
כי בתור הילדות טבל דמיוני
בדבש הכהה של פרי התמר
זה שהררי הנחושת האצילו זיום לקליפתו
ונפתחה לפני חומת הזהב העגולה
של הרימון
ונכנסתי אל ארמון של חלונות שקופים
ומזרקות יין

פרשת לוי נויפלד

המפגש החדש עם זלדה גם החזיר אותי לזיכרונות הקשורים בעבודתי העיתונאית. הדבר היה בראשית שנת 1964. סידרה של מעשי רצח החרידה את המדינה. באותם הימים לא היינו מורגלים עדיין ברציחות סיטוניות כבימינו, והמדינה הייתה אחוזה אימה. ככל הזכור לי היה משהו משותף לכל מעשי הרצח הללו. כל הנרצחים היו קשורים איכשהו לשואה וכל מעשי הרצח בוצעו באותו כלי נשק, כנראה תת מקלע סטן.

באחד הימים עלו חוקרי המשטרה על חשוד אפשרי. קראו לו לוי נויפלד. סטודנט לרפואה, ניצול שואה, שנעלם מביתו ברמת גן, זמן קצר לפני שהחלה סידרת הרציחות. התיאוריה הייתה שמדובר במעשה נקם על מעשים שנעשו בתקופת השואה.

המשטרה פרסמה ברבים את תמונתו ותיאורו. הפעילה צוות פסיכולוגים כדי להבין את מניעיו ולנחש את צעדיו הבאים.

"בחיק העשבים בכה"

לימים נתברר כי המשוררת הירושלמית הצנועה הייתה בעלת חושים אנושיים חדים יותר משל "מיטב החוקרים". היא ניחשה שמדובר באדם חף מפשע וכתבה על כך שיר: "בחיק העשבים בכה".

וכך כתבה:

ארמון גופו נפל תחתיו
בחיק העשבים בכה
האובד –
לעשבים סיפר
מה נוראה כלימת מך
לפגוש בוקר בוקר
את חמדת השמש
העשבים לא האיצו בו שיחיה
העשבים לא האיצו בו שיקום
העשבים שרו על שמחת הנשמה
לפגוש בעולם הבא
את אביה ואת אמה
ואת בוראה

גופתו של לוי נויפלד נמצאה על ידי קבוצת ילדים ששיחקו במבנה נטוש בירושלים. ליד הגופה נמצא מכתב התאבדות ומבדיקה נתברר כי התאבד לפני שאירעו הרציחות. המשטרה הודיעה לבני משפחתו כי אינה מייחסת לו שום קשר למעשי הרצח (שככל הזכור לי נשארו בלתי מפוענחים עד היום הזה).

שירה של אשה חרדית

החדווה שבקריאת שיריה של זלדה – שהייתה בלתי מזוהה עם אף חוג ספרותי – נבעה בראש ובראשונה מאיכותם של השירים כמובן. אך היא נבעה גם מן הבשורה הטמונה בהם. בשורה של אישה אלמונית – בת ירושלים, חרדית באורח חייה, צאצאית של ה"צמח צדק", בת דוד של הרבי מלובביץ' – כותבת שירה מודרנית. והיא כותבת על פמוטות הכסף, ("נגוהות הירושה הפכו את חדרי לטירה עתיקה") ועל נר של שבת ("אמהות שרות לשמים / עד סוף הדורות") ועל קידוש ( את לבנו הוציא מן האופל / אל בדולח השבת) ועל הירח המלמד תנ"ך ("רקפת, כלנית והר/ מקשיבים בשמחה"), ועל ירושלים הגדולה והמאירה וגם ירושלים הקטנה של בית ישן ובית חינוך עיוורים, ועל השכן הסנדלר ועל השכנה הרעה. ומעל לכל על הבעל שהלך לעולמו, האיש ש"לבו פרח מתוק" והותיר אחריו "צפור מתה, עוטה מעיל אפור".

הייתה בערב הזה ב"צוותא" איזו סגירת מעגל שמבשרת אולי תקווה לתרבות הישראלית. מועדון "צוותא", שבמשך שנות דור היה מעוז השמאל הישראלי, משתף בערב הזה מלחינים ומבצעים, ביניהם חובשי כיפה ועטורי ציצית: יונדב קפלון, ראובן קסל, אלי חפץ, אנוש אברהם, אורי לשמן.

קישור לסרטון עמדתי בירושלים מחווה למשוררת זלדה של נורית יעקבס-ינון

 http://www.youtube.com/watch?v=CORYcIYawzc

 

 

עם המהדורה הממוחשבת של תלמוד שטיינזלץ מתחיל עידן חדש במפעל, שפתח את התלמוד בפני דור שהתלמוד נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי שלו * מפעלו של שטיינזלץ משלים את מפעלו של ביאליק ב"ספר האגדה" * שני ספרי יסוד שעיצבו את התרבות העברית החדשה

במאמרו "לכינוסה של האגדה" הסביר ביאליק את מטרת מפעלו (כינוס מדרשים בספר האגדה) במילים הבאות: "על ידי האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל ב'לפני ולפנים' שלה. מכיר הוא את ריבונה של האומה ומציץ בעולמה כמו שהוא…".

במאמר אחר ("הלכה ואגדה" ) מבהיר ביאליק שהלכה ואגדה אינן צרות זו לזו: "ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של ברייה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה, או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה" .

ובאותו מאמר התריע ביאליק מפני ההסתמכות על האגדה בלבד, כבסיס לתרבותנו המתחדשת. הוא כתב דברים שכוחם יפה גם לימינו: "הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים, הולכת ונבראת מין יהדות של רשות… תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית… כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית".

והעשייה הקשה כברזל, בצד האגדה ("הרכה משמן" , בלשון הפז של ביאליק) נמצאת בתלמוד.

הספר החשוב ביהדות

מהו התלמוד? משיב עדין שטיינזלץ, בספר "התלמוד לכל" : "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל…".

"התלמוד כולל בתוכו את אוצר החכמה היהודית של עם ישראל במשך אלפי שנים, בהיותו אוסף של חוק, אגדה ופילוסופיה, של שיטה לוגית מיוחדת, של חכמת חיים מעשית, של היסטוריה ומדע של סיפורי מעשיות ושל הומור…".

"אין לך ספר אחר שהשפיע כל כך על מהלך החיים היהודיים… עם ישראל ידע כי המשך קיומו והתפתחותו תלויים בלימוד התלמוד, וכך סברו גם שונאי ישראל לדורותיהם. הספר הושמץ, גונה ונשרף פעמים רבות בימי הביניים ובעת החדשה. לימודו נאסר על היהודים מתוך הידיעה הברורה כי אותה חברה יהודית אשר שוב לא תעסוק יותר בספר זה אין לה עוד סיכוי אמיתי של חיים…".

אם לסכם: התלמוד עיצב את רוחו של עם ישראל לא רק בדורות שבהם היה העם כולו עוסק בלימוד, אלא גם בדורות הבאים. ויעיד על כך השעור הגבוה של חתני פרס נובל יהודים בקרב מקבלי הפרס.

דור של עמי ארצות

הציונות מחקה את התלמוד מן הזיכרון הלאומי. הדור הראשון של מחוללי המהפכה הציונית בא ברובו מעולם התורה, תוך מרידה בו. המרידה כל כך הצליחה עד שברל כצנלסון קונן: רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) החל בסוף שנות השישים. כשהופיע הכרך הראשון הוא היה בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות.

עיקר החידוש של התלמוד החדש היה ביאורו ותרגומו של הרב שטיינזלץ. וכך הוא תואר בכרך הראשון, מסכת ברכות: "פרוש חדש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. בתוך הפירוש תרגום מלא, מילולי ותוכני, באותיות המיוחדות, של כל הארמית המצויה בתלמוד" .

בצד התרגום כלל התלמוד החדש מבואות וסיכומים; "עיונים" הכוללים שיטות פרוש נוספות, ברור מושגי יסוד ובאור דרכי המחשבה; "אורח הלכה", הכולל את מסקנות ההלכה בנושאים שבגמרא; שינויי גירסאות; אישים; לשון; ציורים ותרשימים להסברת הסוגיות, הסברים על בעלי חיים וצמחים; תאורים ותמונות של החפצים בהם השתמשו בתקופת התלמוד. ובסוף כל מסכת מפתח מפורט של אישים ונושאים.

כיבוש קהלים חדשים

כבר בראשית דרכו כבש התלמוד של שטיינזלץ קהל קוראים ולומדים שעד להופעת הפרוש לא ידע איך נראה דף תלמוד. לרבים נתברר כי מה שנחשב לספר אזוטרי, המובן רק לתלמידי חכמים, פתוח להבנתו של כל אדם. חלפו שנים, הכרכים הופיעו בזה אחר זה, וקם דור חדש של לומדים שתלמוד שטיינזלץ הוא התלמוד היחיד שהוא מכיר. קמו חוגי לימוד בכל חלקי הארץ (בהם נוטלות חלק גם נשים רבות) והתלמוד הפך בהדרגה להיות חלק מן המטען הרוחני של ישראלים רבים הרואים עצמם חילוניים. השפעתו של שטיינזלץ והמהפכה הרוחנית שחולל ממתינים עדיין לחוקר תרבות של החברה הישראלית.

על מה שקרה מאז הכרך הראשון של מסכת ברכות ועד להופעת המהדורה הממוחשבת שוחחתי עם עורך המהדורה, מאיר הנגבי, ועם איש השיווק גרשון מורגנשטרן.

השתנות קהל היעד

מאז הכרך הראשון ועד היום הופיעו 3כמעט כל כרכי התלמוד. במהלך השנים נמכרו רבבות סדרות והמכירה נמשכת בקצב קבוע.

במרוצת השנים הלך קהל היעד ונשתנה. הגיע גם קהל של אנשים שהתלמוד בדפוס המסורתי נמצא בבתיהם. כאלה שזכו להשכלה תלמודית במסגרת כלשהי – בית ספר תיכון, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר וכו". אלה אנשים שתורתם אינה אמנותם וזמנם דחוק. בעזרת שטיינזלץ הם מסוגלים להתגבר על הקשיים הראשוניים – לשוניים, עניניים ואחרים. ללמוד בפחות זמן וללא קושי.

מהדורה במבנה חדש

מי שמשווה את הכרכים שיצאו בחמש עשרה השנים האחרונות לכרכים שיצאו בראשית דרכו של המפעל מגלה כי התלמוד של שטיינזלץ התקדם יחד עם לומדיו. הכרכים האחרונים כבר מכוונים גם לידענים ששבילי נהרדעא אינם זרים להם. וגם ליודעים שהתקדמו בלימוד לאחר שקנו את השכלתם התלמודית הבסיסית מכרכי שטיינזלץ הראשונים.

נוכח השתנות קהל היעד הוחלט לפני שבע שנים להוציא מהדורה במבנה חדש. במקום שני עמודים של שטיינזלץ לכל עמוד של ש" ס וילנא הודפס ש" ס וילנא במהרודה החדשה ומולו עמוד אחד של שטיינזלץ, שכולל את התרגום, הפרושים ויתר הנספחים. מבנה חדש זה (שכלל גם עריכה מסוימת של התרגום והפרוש שבכרכים הישנים) ענה לצורך של אנשים שלמדו בעבר בישיבות אבל לא עוסקים בזה יום יום. הם זקוקים לפרוש של שטיינזלץ אבל רגילים לדף של וילנא.

בשלב זה נוסף קהל יעד חדש – תלמידי חכמים ממש ולא רק " בעלי בתים" . על קהל היעד הזה למד צוות העורכים (ליד שטיינזלץ פועל צוות של כ-15 איש) ממכתבים שמתקבלים מן הלומדים. " כותבים אלינו כל הזמן מכתבים וגם נפגשים ומדברים. אין יום שאין מקבלים מכתבים – מעירים, משבחים, מבקרים. ואנו מנסים לענות על צורכי הלומדים" .

גם החרדים מקבלים

עד כה נמכרו רק כמה מאות תקליטורים, אך כבר עתה ברור שמדובר בקהלים חדשים. אלה כוללים עורכי דין, מורים ואנשי עסקים. עורך דין יכול לאתר במהירות כל דף בתלמוד ולהבין מייד מה בתוכו. למורים מאפשרת המהדורה להכין שעור עם המקבילות והנספחים בלחיצת כפתור. אנשי עסקים בעלי מחשבים ניידים יכולים ללמוד דף יומי בכל מקום. במשרד בארץ, במטוס ובכל מקום בעולם.

קהל יעד לא פחות ואולי יותר משמעותי בא מן החוגים החרדיים. משך שנים רבות החרימו חוגים אלה את תלמוד שטיינזלץ. ניסיתי פעם לרכוש כרך של שטיינזלץ בחנות גיטלר, שהיא חנות מרכזית לכתבי קודש בבני ברק. המוכר הסתכל בי בתימהון, כאילו ביקשתי לרכוש ספר מינות. יש אומרים כי שטיינזלץ הוחרם בשל היותו מזוהה עם חב" ד (בין ההסכמות לתלמוד שלו יש הסכמה של הרבי מלובבביץ") ולפי השמועה הרב שך הצהיר פעם שהדת הקרובה ביותר ליהדות היא חב"ד.

למרות זאת תלמוד שטיינזלץ חדר לחוגים חרדיים וגם לתלמידי חכמים שבהם. אלו אינם מודים בכך בפה מלא ומחזיקים את הכרכים כשהם עטופים בנייר עיתון, כאילו מדובר באמת בספר מינות.

התלמוד הממוחשב מאפשר להחזיק את כל שטיינזלץ בתוך הזכרון של המחשב, בלי שהדבר ינקר עיניים ובלי שייחשף בארון הספרים המקודש.

כל התלמוד בדיסק

רכשתי את המהדורה הממוחשבת לפני כמה שבועות ואני יכול להעיד על יתרונותיה וחסרונותיה מניסיון אישי.

המוצר כולל את כל 37 הכרכים של שטיינזלץ שראו אור עד כה. מסכתות שטרם זכו לפירושו של שטיינזלץ מובאות בצילום של דפוס וילנא.

חיפוש דף נעשה בקלות. מקישים את שם המסכת ומספר הדף. הדפים מצולמים בפורמט ACROBAT READER שהוא נוח מאד לקריאה, להגדלה ולהדפסה. מכל נקודה בש" ס ניתן לדפדף קדימה ואחורה בקלות ובמהירות. לחיצה אחת ואתה מקבל על המסך את העמודים המקבילים לעמוד המוביל וכולם ניתנים כמובן להדפסה. ההחמצה הגדולה של התלמוד הממוחשב היא העדר אפשרות להגיע למקורות ההלכתיים שב" עין משפט" ו" נר מצווה" .

חיפוש ערכים ומפתחות

החסרון הגדול של התלמוד הממוחשב הוא העדר אפשרות לחפש מלה או קבוצת מלים בתלמוד. זאת, משום שדפי תלמוד שטיינזלץ אינם מובאים בו כקובץ אלא כצילומים.

אם תחפש, למשל, את המשפט המפורסם ממסכת אבות " אם אין אני לי מי לי" לא תמצא אותו בתלמוד הממוחשב, אבל מיד תמצא אותו במפעל השו" ת. מאידך, אם תחפש במפעל השו" ת את הביטוי " ירושלים של זהב" , לא תמצא אותו כי הוא לא נמצא בכל התלמוד בעברית אלא בארמית. אם תחפש צרוף מילים זה בתלמוד הממוחשב תמצא התייחסות אליו בשלושה מקומות בתלמוד.

איך מוצאים "גט"

המחשה להבדל בין שני המפעלים ניתן למצוא בערך כמו "גט".

חיפוש במפעל השו"ת נותן לנו 1069 מקומות שבהם מופיעה התיבה גט בתלמוד. תוצאה כזו אינה מאפשרת איתור פשוט של דיון בנושא המעניין אותנו. חיפוש אותו ערך בתלמוד הממוחשב נותן לנו 159 הפניות. אך הפניות אלה ממוקדות בנושאים ספציפיים הקשורים בגט: כתיבת גט, שליחות בגט, גט קודם מיתה ועוד. דבר זה מאפשר לאתר בדייקנות רבה את המקום בתלמוד בו נדון הנושא שמחפשים.

חיפוש הערך ירושלים במפעל השו"ת ייתן לנו 665 הפניות. בתלמוד הממוחשב אנו מקבלים 89 ערכים ממוינים לפי אנשי ירושלים, בונה ירושלים, בנות ירושלים, שערי ירושלים וכדומה.

הסיבה להבדלים הללו הוא שבתלמוד הממוחשב ההפניות אינן למילים הנמצאות בטקסט אלא למפתחות שבסוף כל כרך. במפתחות אלה הושקעה מחשבה רבה וההפניות מתוכן ממוקדות ולא טכניות.

החיפוש אפשרי בחתכים שונים אבל לדעתי הוא מסורבל מדי, במיוחד למי שהתפנק על היעילות של מפעל השו" ת. הדבר בולט במיוחד בגירסה 12 של מפעל השו" ת שראתה אור בימים אלה. בגירסה זו יש קישורים בין כל הלכה של הרמב" ם למקורותיה בתלמוד; לכל עמוד בתלמוד יש קישור לפרושי הראשונים המופיעים במקומות אחרים בתלמוד; קישורים מכל פסוק בתנ" ך למדרשי חז" ל העוסקים בו ועוד.

אם לסכם: תלמוד שטיינזלץ הממוחשב הוא שלב מהפכני במפעל רב חשיבות. כי אין כמו המחשב ללימוד הספר שהמציא את ה" סבטקטסט" אלפיים שנה לפני שהומצא המחשב. אך השלב הזה עדיין בחיתוליו. השימוש בו יעיל במיוחד עם משתמשים בו במשולב עם מפעל השו" ת. יש לקוות שתימצא דרך לשלב בין שני המפעלים ולאפשר את רכישתם במחיר השווה לכל נפש.

ספר האגדה נכתב גם במהלך פוגרום

" ספר האגדה" מזוהה עם אישיותו של ביאליק. אך ביצירה זו נטל חלק מרכזי איש הרוח י.ח. רבניצקי, שמילא תפקיד חשוב בטיפוח כלל יצירתו של ביאליק. השניים החלו בכתיבה בשנת 1903 כשהמטרה הראשונית הייתה לפרסם לקט אגדות בשביל תלמידי בתי הספר. השניים התגוררו באותו בית, קומה תחת קומה, באודיסה. הם נהגו להיפגש יום יום בדירת אחד מהם וטרחו יחד על ליקוט האגדות מן התלמודים, ממדרשים ישנים ומספרים נדירים. תרגמו את הארמית, סידרו על פי נושאים, חיברו אגדות ממקורות שונים. כשפרץ הפוגרום באודיסה בשנת 1905 ישבו השניים בדירת רבניצקי. הם המשיכו בעבודה, אחוזי פחד, כשבחוץ השתוללו הפורעים שרצחו ופצעו מאות יהודים. הכרך הראשון נסתיים לאחר שתי שנות עבודה וביאליק טרח במציאת אותיות דפוס שלפי ניסוחו: " שמנות ולא כחושות ומוכות שחפת רעות תואר ודלות מראה" .

 

הכרך הראשון זכה להצלחה רבה. עד שנת 1911 נדפסו עוד שני כרכים. שלושת הכרכים נדפסו ברבבות עותקים ונמצאו כמעט בכל בית עברי של אותה תקופה. המפעל שהחל באודיסה הושלם בארץ ישראל החל משנת 1930. ביאליק ורבניצקי הוציאו מהדורה מחודשת והוסיפו פרקים רבים . " ספר האגדה" – כותב שלמה שבא, בביוגרפיה של ביאליק "חוזה ברח" – " היה לספר יסוד של התרבות העברית החדשה" .

התלמוד נשרף בראש השנה

 

שריפת התלמוד המפורסמת ביותר נעשתה ביוזמתו של האפיפיור פאולוס הרביעי ( 1476 -1559). בתקופת כהונתו הוגלו אלפי יהודים מרומא. אלה שנשארו נצטוו לשאת טלאי צהוב, הודחו מפרנסותיהם, נסגרו בגיטאות ובתי הכנסת שלהם ננעלו. שריפת התלמוד בוצעה בשנת 1553, בראש השנה, " על מנת שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל" .

אם מצאת עניין במאמר זה תמצא ודאי עניין גם במאמר

"ארון הספרים היהודי בקופסא קטנה".

===================================================

 

"אני נכנס לכלא. בתחילה אני נתקל בדממה. סמל משטרה, המעמיד פנים כאילו אינו יודע מי אני, משגיח עלי. במשך כל השעתיים של הסידורים הראשונים אינו מוציא מילה מפיו. אני מחליף את בגדיי האזרחיים בבגדי אסיר חומים, גדולים ממידתי, ונועל נעלי עבודה ואיני יודע את נפשי. מסביבי כמה סוהרים… הם אינם יודעים מה להגיד, כיצד לדבר וכיצד להתייחס. אני עובר במסדרונות הארוכים. פה ושם נשמע שיקשוק של הבריחים, הנסגרים ונפתחים. כל רגע נדמה לי כנצח…"

"מהו כלא? זה מזון גרוע, בית שימוש אחד לעשרה אנשים, המולה בלתי פוסקת של צעקות בעברית ובערבית,קולות הבוקעים ממקלטי-רדיו, קללות בכל השפות, ישיבה בכפיפה אחת עם פושעים מועדים, חיפוש מתמיד ומשפיל בבגדיך ובחפציך, מאבקים אלימים סביב צלחת, עגבניה, כפית, סדין, מזרון. אך הכלא אינו מתמצה במה שהוא כופה עליך, אלא במה שהוא שולל ממך. בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך."

"המאסר גוזל ממך את הרגשת השייכות לכל מה שהמושג "מולדת" מגלם בתוכו ארץ, בית, חברים. אפילו כשמוציאים אותך מן הכלא כדי להביאך לבית המשפט, דואגים לכך שלא תחדש חלילהאת קשריך עם המולדת. אתה מוסע במשאית גדולה וסגורה, המכונה בעגת בית הסוהר "זינזנה" או "פוסטה" – מכונית שהיא מעין בית סוהר נייד. אם אתה מנסה לעמוד על רגליך ולהציץ בנוף מבעד לסורגים, מעמיד אותך המלווה המשטרתי מיד על טעותך – אתה חייב לשבת כבול. מה איכפת לה למדינת ישראל ולמשטרתה, אם תראה פיסת שמים כחולים, אם תריח ריח פרדסים?"

"דומה שאין באיסור זה סתם התעללות לשמה. יש בו ממהות הכלא – עקירה מוחלטת של האסיר מכל שורשיו והעברתו לפלאנטה אחרת, שבה פועלים חוקי קיום וסידרי עדיפויות אחרים. הצצה מאותה פלאנטה אל מה שהיה לך קודם ואל מה שהיית קודם עלולה לפגום חלילה בעונש ולהקל על הרגשת הניתוק והניכור ולפיכך היא אסורה בתכלית…"

את הדברים שלמעלה לא כתב אריה דרעי. הם נכתבו, לפני כעשרים שנה, על ידי אסיר מפורסם אחר, אשר ידלין. גם ידלין ישב בכלא לאחר שהורשע בקבלת שוחד, אלא שעליו נגזרו חמש שנים. שלא כאריה דרעי, נעזב ידלין על ידי כל ידידיו ומכריו. נעזב לנפשו ולגורלו, מושפל עד עפר.

 מושפל עד עפר

 נפגשתי עם ידלין בעת שהיה בכלא ולמדתי לדעת מקרוב על התנאים בהם הוא חי. עשיתי זאת במסגרת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", בהכנת ספרו ("עדות"), שראה אור עם שחרורו. אני יכול לומר שידלין לא היה צדיק גדול אך הוא גם לא היה ראוי למנת ההשפלה והסבל שעבר. לא מפני שהוא נמנה עם הצמרת של הישוב, שכדברי השופטת "נשם אוויר פסגות". שום אדם שנברא בצלם איננו ראוי למנת ההשפלה שעובר כל אסיר בכלא ישראלי.

במהלך השנים בקרתי כמה פעמים בכלא ונפגשתי עם אסירים משוחררים. הרושם המצטבר הוא שבתי הכלא הישראלים (ברובם) הם כתם אפל על מצפונה של החברה הישראלית. ממשלה באה וממשלה הולכת, שר בא ושר הולך, שופט בא ושופט הולך והכלא הישראלי הוא מקום מביש לכל חברה נאורה.

חלאת אדם

בכלא לא יושבים צדיקים גדולים. יש שם רוצחים, ואנסים, ושודדים, ורוצחי נשותיהם וילדיהם. חלקם חלאת אדם שאינם ראויים לרחמים. אך בכלא יושבים גם אנשים שיד הגורל הביאה אותם לשם. ובצאתם הם הופכים לאזרחים ישרים ומועילים.

גם אלה וגם אלה נבראו בצלם. הכלא הוא עונש נורא. שוללים מן האדם את חרותו, מרחיקים אותו מחברת אנוש ומבני משפחה ומכל העולם. זה העונש ואין בלתו. אסור שיתווספו עליו ייסורים אחרים. הכלא אינו מקום שנועד להתעלל באסיר, התעללויות שהדעת אינה סובלת.

הברחת סמים ונשק

שלטונות הכלא צריכים לשמור על הבטחון, למנוע בריחה, למנוע הברחת נשק וסמים, למנוע מעשים פליליים בתוך הכלא ומתוכו. אך מה לכל זה ולמאבק על סדין, מגבת, כפית ועגבניה. מדוע צריכים האסירים לקבל מזון גרוע. לישון בצפיפות, לחיות בזוהמה, לעבור בדיקות משפילות. (הבדיקות אגב אינן מועילות. בתי הכלא מלאי סמים, ניתן להבריח לתוכם כמעט הכל, כולל כלי נשק כפי שכבר ארע לא פעם בעבר).

 

 

זה ענין של כסף. החברה הישראלית אינה נדיבה כלפי פושעיה. כי אין שום סיבה שבעולם שאסיר לא יהנה מפינה פרטית, רדיו, טלוויזיה, מקלחת, ספר, פינת כושר, טיול באוויר הצח. ועיקר העיקרים: קשר עם החוץ, עם החברים, בני המשפחה, הבית. פרט למקרים בהם באמת יש סכנה בקשרים כאלה למה שלא יאפשרו לכל אסיר לקבל כמה ביקורים שירצה ולעשות כמה טלפונים שיבקש. כך נוהגים במתוקנות שבמדינות. אנחנו דומים יותר למדינות העולם השלישי ולמדינות טוטלטריות בהן אין שום ערך לחיי א"דם.

תנאים לדרעי

ומכאן לדרעי. האם צריך להקל בתנאי מאסרו? לא. צריך להקל בתנאי מאסרם של כל האסירים, כך שגם אדם כדרעי לא ייענש ולא יתענה בכל שלל העינויים בנוסף על נטילת חירותו. שיוכל לראות את בני משפחתו ואת חבריו. שיוכל לקיים איזו פרטיות, איזה מינימום של צניעות ונקיון הגוף והנפש. כך ראוי לדרעי. כך ראוי לכל יתר האסירים.

לכן, המאבק שמנהלים אוהדיו של דרעי, אשר הקימו את ישיבת "שאגת אריה", איננו מאבק רק למען דרעי. הוא מאבק למען צלם אנוש באשר הוא. באינטואיציה הם עושים את הדבר הנכון.השאגה הבוקעת מ"שאגת אריה" חוצה את חומות הכלא ומגיעה לאוזניו של אריה דרעי, מעניקה לו את מה שלא היה לאשר ידלין. מה שאין לרוב האסירים. את התחושהשהוא לא מנותק, כי יש מבחוץ אנשים שנוטלים משהו מסבלו ומכאבו.

ראה הסיפור האמיתי מאחורי פרשת ידלין

  הכרעת הדין בפרשת דרעי  – לא צדק ולא סדר חברתי

דון קורליאונה דרעי והחמאס

 

בראשית שנות החמישים הגיע מנחם בגין לקרית שמונה, שהיתה אז עיירת פיתוח שכוחת אל. הוא הציב ארגז במרכז העיירה נעמד עליו והחל לנאום. אט אט התאספו סביבו תושבי העיירה והקשיבו. רובם לא ידעו מי האיש ומה הבשורה שבפיו. פרוספר עזרן, שלימים נבחר לראש עירית קרית-שמונה, היה אז ילד. הוא סיפר בתכנית רדיו: הלכנו לשמוע את בגין כי זה היה הבידור היחידי שהיה בעיירה. לא היה לנו קולנוע, לא היה מועדון. איש לא שם עלינו.

8 חברי כנסת

באותה תקופה עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות, שמספר נציגיה בכנסת השנייה היה שמונה בלבד (מול 45חברי כנסת של מפא"י).

כמה שנים לאחר אותו נאום התקיימו הבחירות לכנסת השלישית ומספר נציגי תנועת החרות בכנסת עלה ל- 15.   בכנסת הרביעית, שנבחרה בנובמבר 1959עלה מספר נציגי תנועת החרות ל-.17

ליוויתי את בגין (ככתב מתחיל) במסע הבחירות לכנסת הרביעית. הוא עבר אז מעיירה לעיירה, משכונת עוני לשכונת עוני. הוא בא למקומות הכינוס ללא מלווים, פרט לנהג שהוביל אותו במכונית רעועה. היה עולה בצעד נמרץ אל הבמה המאולתרת ותוך דקות היה הקהל נשבה בקסמיו.

בגין ה"מרוקני"

הוא ידע לדבר אל האנשים בגובה העיניים. הוא לא דיבר אמנם בשפתם הטבעית. היתה לו עברית-פולנית-אידישיסטית מזרח אירופית. הוא גם סיפר בדיחות כשהוא מתבל את דבריו במילים רוסיות. אך בדרך פלא נקלט הסגנון הזה באוזני האנשים ובגין נתפס כ"אחד משלנו", כ"מרוקני". ייתכן שהאנשים חשו כי מדבר אליהם אדם ללא התנשאות, תוך הזדהות עם מצוקתם ועם תרבותם. ייתכן שחשו הזדהות עמו כי גם הוא, כמו שומעיו, היה נרדף על ידי השלטון של מפא"י. אט אט, בעבודת נמלים, שנה אחר שנה, בנה לעצמו בגין את קהל הבוחרים שהניח את הבסיס למהפך של .1977

השבוע, עם התרסקות הליכוד, באה לסיומה המהפכה שחולל בגין. את מקומה של תנועת החרות, כמבטאת מצוקותיהם ומאווייהם של יוצאי ארצות המזרח, ממלאת עכשיו תנועת ש"ס.

השכלה-חילוניות-ציונות

התנועה הציונית, שהביאה להקמת מדינת ישראל, נולדה באירופה. ראשיתו של התהליך הציוני היה ביציאת היהודים מן הגטאות אל ההשכלה ואל החילוניות. על הציונות השתלט הזרם הסוציאליסטי, שהיה בעל אופי בולשביסטי, והוא שעיצב את דמות הישוב בארץ ישראל.

יהודי ארצות האיסלם לא היו שותפים לתהליך הציוני. בתקופה בה עוצבה התנועה הציונית היו יהודי אירופה רוב מניינו ובניינו של העם היהודי. יהודי המזרח היו מיעוט. השואה שינתה מציאות זו והעלייה ההמונית מארצות המזרח הפכה את ישראל למדינה שרוב אזרחיה ממוצא מזרחי.

מפגש טראומטי

המפגש של יהודי המזרח עם המציאות בארץ היה טראומטי. הטראומה נבעה בעיקר מכך שיהודי המזרח מעולם לא הפכו חילוניים. היו אמנם שצמצמו בקיום מצוות. אך המסורת נשארה חלק מהתרבות ומאורח החיים. החילוניות לא היתה אצלם מעולם דגל. המשטר הסוציאליסטי של מפא"י התפרש בעיניהם כמשטר אליטות מדכא ומקפח. התוצאה: המשפחות רוסקו, הכבוד העצמי נרמס, התרבות שהביאו עמם נמחקה.

 

מהפכת ש"ס נולדה במקרה. תוצאה של מאבק בין הזרם הליטאי והזרם החסידי באגודת ישראל. אך מן הרגע שבו יצא השד המהפכני מן הבקבוק שוב אי אפשר היה להחזיר אותו.

מה מציעה ש"ס

תנועת ש"ס מציעה ליהודי המזרח מה שתנועת החרות מעולם לא יכלה להציע – חזרה לערכי הדת והמסורת, חזרה לתרבות שנמחקה, שיקום הדימוי העצמי. כל זאת באמצעות כוח פוליטי, ההולך וגדל בטור גיאומטרי כמעט.הסמל האולטימטיבי של מהפכת ש"ס הוא הרב עובדיה יוסף, מגדולי התורה של הדור המגלם באישיותו את סיסת ש"ס להחזיר עטרה ליושנה ומהווה דמות להזדהות ללא עוררין. מבחינה זו שונה ש"ס מכל התנועות העדתיות שקמו במהלך השנים שבראשן עמדו עסקנים פוליטיים.

צדיקי הדור, כמו יוסי שריד וטומי לפיד, נתלים בפרשת דרעי, כדי לתת ביטוי לרגשות האמיתיים, שהם חשים הן כלפי חרדים והן כלפי יוצאי עדות המזרח. נגררים אחריהם רבים, המזהים מתוך בורות את החרדים האשכנזים עם החרדים הספרדים.

ההבדל הוא תהומי. החרדים האשכנזים הם לא ציונים במוצהר, אין להם כל רצון להשתלב בחיי המדינה ופוטנציאל הגידול שלהם מוגבל להיקף הריבוי הטבעי.

הגרעין הקשה של תנועת ש"ס בנוי אמנם מתלמידי ובוגרי הישיבות שלה, אך רוב הציבור של ש"ס אינו כזה. פוטנציאל הגידול של ש"ס רחוק ממיצוי. הוא מקיף כמעט את כל  הישראלים הרואים עצמם כספרדים. לש"ס גם אין אידיאולוגיה אנטי ציונית והיא תשאף – מכוח הפוטנציאל האנושי שלה להשתלב
בחיי המדינה ככל שתגדל.

תוצאות המהפכה

להערכתי התוצאה של מהפכת ש"ס לא תהיה חרדיזציה של הציבור הספרדי. התהליך יהיה הפוך. ש"ס תכשיר את הקרקע למעבר של עולי המזרח אל העולם המודרני. התהליך יארך שנים רבות, אך ש"ס תגיע אליו במוקדם או במאוחר. היא תיצור טיפוס חדש של יהודי מודרני – גם שומר מצוות, גם גאה בתרבותו, גם מעורה בחיי המשק והמדינה. מעין גרסה מזרחית של תנועת תורה ועבודה.

ראה הכרעת הדין בפרשת דרעי