רוצה להרשם כמנוי? ראה הנחיות  http://www.zeevgalili.com/?p=568

במשפחתנו המורחבת מתבדחים מזה שנים כי חל עלינו חוק הכלים השלובים. דהיינו על כל אחד מבני המשפחה שחוזר בשאלה יש אחד שחוזר בתשובה. ועל כל חוזר בשאלה שעשה אחורה פנה יש חוזר בתשובה ששב והתפקר.

הוא הדין בתחום הפוליטי. השמאלנים הופכים לימניים והאחרונים הופכים לשמאלנים. וחוזר חלילה.

הואיל ואנחנו משפחה נורמלית (עד כמה שמשפחה יהודית יכולה להיות נורמלית)  רובנו מקבלים את החוזרים לכיווניהם השונים ברוח טובה. הסבא של כולנו היה כמובן שומר מצוות והקפיד על קלה כחמורה, כמו הסבא או הסבא רבא של כל עם ישראל. כך גם ביחס לארץ ישראל.  אבל השתנו הזמנים וגם אצל גדולי הדור, רבנים ומנהיגי ציבור, לא כל הצאצאים הולכים בדרכי אבותיהם.  להמשיך לקרוא ←

(גירסה מעודכנת למאמר שנכתב בפברואר 2006)

 

לפני זמן רב הגיעה לאוזני שמועה על יוזמה להוציא לאור ספר תנ"ך שאלוהים אינו מוזכר בו. מעולם לא ראיתי עותק של תנ"ך כזה וכל האנשים שחקרתי בנושא אמרו לי שלא היה ולא נברא.

באחרונה התקשר אלי הקורא ד"ר צבי אהרונסון, מבית הספר לחינוך של בר-אילן ואמר לי שאכן הייתה יוזמה כזו. אחד המחנכים הבולטים של החינוך הקיבוצי, מרדכי סגל, הוציא לאור חלקים מן התנ"ך, בלי שאלוהים ממלא בו תפקיד כלשהו. הוא אף כתב מסה ומבואות שהסבירו את הפילוסופיה מאחורי היוזמה הזו. ד"ר אהרונסון מחזיק את היצירות הללו בספרייתו והביאן להראות לי.

 

איך מסלקים את האלוהים מן התורה?
הנה כמה דוגמאות:
בשמות יד ל-לא של התנ"ך האמיתי אנו קוראים:
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן:
"ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים והאמינו במשה".

בספר שמות יז ד-ה האמיתי כתוב:

"וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"
וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲבר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְארֹ קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ".

ובגירסת סגל נטולת האלוהים כתוב:

"ומשה צעק לאמור: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני. ומשה עבר לפני העם ולקח אתו מזקני ישראל ומטהו אשר היכה בו את היאור לקח בידו והלך אל הצור בחורב…".

 

עניין אותי לדעת איך שיכתב מרדכי סגל את הפסוק הראשון בספר בראשית. אך לד"ר יעקובסון לא היה חלק זה של הספר. עדת ראיה ספרה לי כי הוא נפתח במלים הבאות: "בראשית נבראו השמים והארץ".

את הפילוסופיה שמאחורי היוזמה שלו הסביר מרדכי סגל במבואות בהן הוא כתב בין היתר:

"הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו … העלתה את אמונת אלוהים… אולם תרבותנו הגיעה… אל התיזה האנושית… אמונת האדם היא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו.

"… לא נכללו בסיפורים שום דבר הנוגע ליחסי אדם אלוהים ושום הנמקה אלוהית למעשי האדם… המבול פורץ כפגע טבע…משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור… כוחות על אנושיים ועל טבעיים… אינם בנמצא כאן. רק האדם עצמו מופיע לעיתים בשיאי יכולת מופרזים… הפרזה זו מביאה לידי בליטות את המוטיב האנושי…"

עד כאן הסברי מרדכי סגל לשיטתו.

כאמור, לא יצא תנ"ך שלם במתכונת זו אלא יצאו קונטרסים הכוללים סיפורים מן התורה , יהושע, שופטים, ספר יונה ועוד.

בשנת תשט"ז יצא לאור ספר אחד "בהוצאת קבוצת מורים" ספר נוסף יצא מאוחר יותר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האחד נועד לילדי הגן שאינם יודעים קריאה והאחר לילדים בני 8-9.

ד"ר אהרונסון נמנה בעבר עם הצוות שהכין את תכנית הלימודים הראשונה בתנ"ך לבתי הספר הממלכתיים דתיים. הוא נולד בירושלים, למד בישיבת כפר הראה ובסמינר למורים והקים את בית הספר הממלכתי דתי באילת. למד באוניברסיטה ונשלח לשיקגו להשתלמות מטעם האגף להכנת תכניות לימודים. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בהכנת תכניות לימוד.

ד"ר אהרונדון שולל את התיזה של אניטה שפירא לא רק בנושא של נטישת התנ"ך בגלל מלחמת ששת הימים וניכוסו על ידי דור הכיפות הסרוגות. התנ"ך לא היה לדבריו בראש מעיניו של הנוער גם לפני מלחמת ששת הימים. אנשי העליה השניה אולי החזיקו כל אחד תנ"ך בחדרו. אך בזרם העובדים למדו פחות תנ"ך מבכל הזרמים האחרים.

לפני איחוד הזרמים לזרם ממכלתי וממלכתי דתי למדו בזרם העובדים רק כ-10 אחוז מזמן הלימוד תנ"ך. לעומת 16 אחוז בזרם הכללי ו-23 אחוז בזרם המזרחי.

לאחר הנהגת החינוך הממלכתי נקבע כי בממלכתי הכללי ילמדו 15 אחוז תנ"ך בממוצע מזמן הלימוד ובזרם המממלכתי דתי 24 אחוז – 95 שעות לשנה מול 160 שעות.

נכדתו של מחבר התנך

ללא אלוהים חזרה בתשובה

מאיר בן גור היה בעבר עיתונאי בכיר, ממקימי בית סוקולוב ומרכז מקצועי של אגודת העיתונאים. הוא נמנה עם מייסדי עיתון " למרחב" , כתב וערך ב" הארץ" וב" מעריב" .

לפני שנים נשא לאשה את הסופרת נעמי פרנקל. על שניהם עבר מהפך שהביא אותם מהשומר הצעיר, בו גדלו וחונכו, לרמת ממרא שבקרית ארבע, שם הם מתגוררים מזה שני עשורים ויותר.

זמן קצר לאחר מעברם לקרית ארבע נתבקש בן-גור להרצות בישוב תקוע. במהלך ההרצאה הקריא מתוך ספר שבו סיפר את סיפור חייו, מיום עלותו לארץ ישראל ועד שנת תשס" ד.

בית היתר הקריא קטע המתייחס למרדכי סגל, עליו סיפרתי למעלה, בהקשר להוצאת התנ" ך ללא אלוהים. וכך נאמר בספרו של בן גור:

" מרדכי סגל היה מראשי המחנכים של השומר הצעיר בקיבוץ משמר-העמק. הוא התפרסם כמוציא "התנ" ך של סגל", שנשמע כך: "בראשית נבראו השמים והארץ ורוח מרחפת על פני המים". וכן הלאה וכן הלאה. חס ושלום שלא להזכיר את שם האלוהים. על-פי תנ"ך זה לימדו את ילדי המוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר-העמק" .

עד כאן דברי בן-גור.

בקהל ישבה אישה צעירה ושביס על ראשה, והאזינה רב קשב. רק בסיום הכנס הזדהתה, קמה ואמרה בקול ביישני:

"אני נכדתו של סגל". "

על הארוע סיפרה לי דבורה צוריה מבית הדסה בחברון:

" הנוכחים נדהמו. נכדתו של יוצר התנ" ך, שאינו מזכיר את שם אלוהים, נמצאת במחננו. עובדה" .

אייל כפכפי על שיטת סגל בלינה משותפת

בשנות ילדותה במעוז חיים, נהגו ההורים והמחנכים בקיבוץ על פי התיאוריות הפילוסופיות-חינוכיות של החינוך המשותף מבית מדרשו של מרדכי סגל. לימים חיברה מחקר ביקורתי על תפישות חינוכיות אלה שהתיימרו לעצב אדם חדש, וב-98' פירסמה אותו כספר, "כשתילי זיתים". בעת עבודתה על הספר נולד נכדה הראשון אורי. "כשהנקתי את אורי", מספרת בתה, מרווה שמואלי, "היתה אמא לידי ופתאום היא נזכרה שכאשר אני נולדתי הביאו אותי היישר מבית החולים לבית הילדים שבמעוז חיים. אמא היתה באה לשם להניק אותי כל ארבע שעות ולאחר כחודש וחצי היא חזרה ללמד והחלב נגמר. בעודה מתבוננת באופן שאני מגדלת את אורי התינוק, התחוור לה פתאום איך גידלו אז את הילדים. היא לא אמרה אף פעם שלינת הילדים היתה טעות, והיא ידעה שגם אני ברחתי מבית הילדים בלילה לחפש את אבא, אבל אני בטוחה שהיא חשבה שהשיטה ההיא לא היתה טובה דיה, כי לא היה בה מספיק חום ואהבה".

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש

בעקבות הדברים שפרסמתי על ה" תנ"ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ"ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ"ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ד"ר ענת אדרת.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ"ך אלא סיפורים נבחרים.

 

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ"ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד"ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה "משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז"ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד"ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את "המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגרפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט נכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא "ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

ביידיש זה מצלצל יותר טוב. יורם טהר לב (באדיבות האמן)

 

ראה גם "המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך" http://www.zeevgalili.com/?p=229

בועז העצני שלח לי דואל: "לא צריך לכתוב המנון לכתומים, הוא כבר קיים". בצרופה היה שיר שברגע ששמעתי אותו עורר בי שיכרון של התרגשות. זה היה השיר "יהושע", שחיבר אורי סלע, הולחן בידי יוחנן זראי והושר בפי אריק לביא.

ההתרגשות נבעה מעצם שמיעת השיר, שדומה כי דורות כבר לא שמענו ברדיו. המנגינה של יוחנן זראי קצבית מאד, שיר לכת של צבא מנצח. והליווי העיקרי הוא של תופים שמגבירים את זרם הדם בעורקים.

"לך הארץ האחת"

לב לבו של השיר הם כמובן המילים שחיבר אורי סלע.
השיר נפתח במלים:
"ויהי אחרי מות משה במדבר
ויקרא אלהים ליהושע ויאמר
קום עבור עם העם את הירדן
אל הארץ אשר אנכי לך נותן"

והפזמון החוזר הוא
"חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת"

איני חושב שיש עוד שיר אחד שנתן ביטוי, בעוצמה רבה כל כך, לחדוות הניצחון של מלחמת ששת הימים, להתפרצות הגדולה של אהבת ארץ ישראל, לגעגועים העזים לשורשי קיומנו.

עדות בעת מעשה

לי היתה סיבה אישית להתרגש לשמע השיר הואיל והייתי עד לכתיבתו בשעת מעשה, בידי חברי ורעי שהיה לי כאח, אורי סלע.

זו הזדמנות להעלות כמה מילים לזכרו של האיש.

 

אורי נולד בדגניה ב' ומילדותו גילה כישרונות מופלאים בכל תחום. ישב כל היום וקרא ספרים וגם לא משך ידו ממלאכת כפיים. בילדותו חלה בשיתוק ילדים שגרמה לו נכות קשה, שהגבילה את יכולתו לעבוד בחקלאות. אורי נטל על עצמו לנהל את המוסך של המשק, אף שמעולם לא למד מכונאות. כדרכו, לקח ספרים מכל הבא ליד. למד את הנושא התיאורטי ביסודיות, רכש מכשירי עזר ומדידה שלא היו אז כמותם בארץ והמוסך שניהל נחשב לאחד המשוכללים ביותר בתנועה הקיבוצית.

ללא השכלה פורמלית

בגיל צעיר למדי גורש מן המשק. אני מניח שהאינדיבידואליזם הקיצוני שלו לא התאים לקולקטיביזם הרעיוני שאפיין אז את הקיבוצים.

בצאתו העירה היה ללא פרוטה בכיס, ללא השכלה פורמלית, אפילו תעודת בגרות לא היתה לו. אך כבר אז היה אנציקלופדיה מהלכת, שהלכה ותפחה במהלך השנים. לא היה תחום בו לא היה מסוגל להרצות הרצאה מלומדת ברמה שמעטים הפרופסורים המסוגלים לה.

אינטלקטואל ובדחן

בצד השכלתו האוטודידקטית היה גם ברוך כשרונות בכל תחום – בכתיבה, באיור, בגרפיקה – בלי סוף. הוא נמנה עם המייסדים של גלי צה"ל. עיצב את הצורה הגראפית של "העולם הזה" ואת סיגנון הכתיבה המיוחד בו. כתב פזמונים, ערך ותרגם וכתב ספרים (עד מותו כ-15 לפחות). רובם מקוריים ובקשת רחבה של תחומים. היה אינטלקטואל מובהק אבל גם בדחן מחונן שכתב פיליטונים והוציא לאור עיתונים סאטיריים. בין יצירותיו חוברות "בדיחות אשכול" שאפשר לומר עשו היסטוריה. הירבה לכתוב חמשירים ופרסם טורים קבועים כאלה בעיתונות היומית.

עולם התנ"ך

הכרתי את אורי בראשית שנות השישים. אורי ערך אז פרויקט של התנ"ך באמנות ובארכיאולוגיה שהודפס בדפים בודדים וחולק יחד עם "ידיעות אחרונות" בסופישבוע כמקדם מכירות. אני נתבקשתי לסייע בהפקת הפרויקט ובפועל הייתי מה שנקרא אז המביא לבית הדפוס.

לפרויקט היה עורך רשמי, פרופסור מפורסם מאד שמלבד שמו לא תרם מאומה לפרויקט. בפועל היה אורי מחבר הטקסטים, מאתר הציורים והאיורים, הגרפיקאי ואפילו הביצועיסט שהכין את הפילמים לדפוס האופסט (שהיה אז בחיתוליו).

פניה ליהדות

בעקבות עבודה זו נקשרה בינינו ידידות אמיצה שנמשכה עשרות שנים. נדמה לי שהייתה לי השפעה מסוימת, בעקבות שיחות ממושכות שקיימנו, לכך שאורי פנה בכיוון היהדות. הוא היה מוקסם מיצירות עגנון שאותן קרא פעמים רבות. הספר החשוב ביותר שכתב הוא "מכתם לעגנון" הכולל אוסף של פתגמים מתוך כתבי הסופר. צורף אליו גם מחקר מונומנטאלי על הכלב בלק ב"תמול שלשום".
למרבית הצער איש לא יכול עוד להשיג את הספר הזה שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ספרי חמד. הוצאת שוקן איימה בתביעה על הפרת זכויות יוצרים. כל העותקים נאספו מן החנויות וככל הידוע לי הושמדו. בידי נמצא אחד העותקים הבודדים ששרדו.

פרוש להגדה

הוא כתב פרוש להגדה של פסח שהוא ממש מאיר עיניים. כתב שורה של ספרים על סיפורי חסידים, ספרים בענייני לשון, על הכל בכל מכל כל.

רוחב היריעה של השכלתו בא לביטוי תקופה ארוכה כשפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" שני עמודים מדי שבוע ובהם סקר את כל הספרים שראו אור באותו שבוע. הדיווח שמסר היה תמציתי וחכם. נתן מושג על הספר וחשיבותו ונתגלתה בו השכלתו הרחבה.

איך נכתב "יהושע"

זה היה כמה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים. ישבנו בדירתו עמוסת הספרים ברחוב גורדון בתל אביב, שנראתה יותר כספריה ציבורית מאשר כדירת מגורים. הגעתי לביתו כשעמד לסיים את כתיבת הפזמון בכתב ידו הנקי והבהיר.
שאל לדעתי על הטקסט שקריאתו הפכה את בשרי חידודין.
שאלתי את אורי: אתה כותב טקסט כזה? והוא השיב לי: זה התפרץ מתוכי כמעט בלי רצוני.

אורי היה רחוק מאד מתפיסת ארץ ישראל השלמה (מושג שנולד רק אז עם הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה). היום היו אולי מכנים אותו שמאלן אך מעולם לא היה מה שאנו קוראים היום סמולן. מעולם לא התמכר לסם "התהליך המדיני" ופולחן האשמת ישראל ושנאת המתנחלים. הוא היה בעצם מפאיניק מן הסוג של לובה אליאב, שבאורח פרקטי לא ראה דרך לפתור את הבעיה עם הפלסטינים אלא על ידי הפרדה.

אורי גדל בחברה חילונית ומעולם לה היה דתי. הלוויה של אמו בדגניה, נערכה בנוסח הקיבוצי – ארון על הבמה בבית התרבות, עם שני נרות דולקים וחברים האומרים דברים לזכרה ודקת דומיה. אחר כך מובל הארון ב"סידור העבודה" על ידי שני חברי קיבוץ. בלי "צדק לפניו יהלך", בלי פרק תהילים. על שפת הקבר חטף אורי מידי את הסידור שהחזקתי ואמר קדיש.

אמר תהלים

כששכב על ערש מותו ביקרתי אותו בבית החולים תל השומר. ראיתי שהוא מחזיק ספר תנ"ך בידיו. הוא אמר לי, כדרכו, בלצון: אני אומר תהלים. אם לא יעזור זה בטח לא יזיק.
בפגישתנו האחרונה, כשכבר היה ברור שהיא אחרונה, אמר לי בלחש: אמור בשבילי תהילים.

ראה הערך אורי סלע בויקיפדיה

 

כולל תקציר הסרט בוידאו

וגם הסרט המלא

 

סרט מצחיק וסוחט דמעות על מפגש בין זוג חוזרים בתשובה לבין עבריינים נמלטים שהיו חבריהם בעבר * סרט אמיתי, סרט יהודי ומעל לכל סרט ישראלי (בלי כיבוש ובלי פלשתינאים) שולי רנד עשה זאת שוב

הסרט הזה טבוע בחותם של אמת. בעלי הזקן הצמיחו אותו מזמן ולא נזקקו לזקן מודבק. השטריימלך והשייטלך והקפוטות לא נלקחו ממחסן תלבושות של תיאטרון. הם ספוגים בזיעה של בעליהם. זירת האירוע היא שכונה חרדית בירושלים, שכונה ממש לא תפאורות קרטון.

זה איננו סרט דוקומנטארי. האמת שלו היא אמת אמנותית. אמת הנובעת מן התסריט המצוין שכתב שולי רנד, מן המשחק המעולה שלו ושל רעייתו מיכל בת-שבע, מן הבימוי הרגיש של גידי דר ורפי בוקאי ז" ל (שנפטר במהלך הפקת הסרט).

מתפללים לנס

עלילת " אושפיזין" מתרחשת ערב חג הסוכות, בשכונה חרדית בירושלים. משה ומלי (שולי ומיכל רנד) הם, בסרט כמו בחיים, זוג בעלי תשובה. בעבר היה משה חבר בכנופיית עבריינים באילת. חבריו לכנופיה יושבים בכלא, משה יושב בישיבה של חוזרים בתשובה. חייהם של בני הזוג קשים. חג הסוכות מתקרב והפרוטה אינה מצויה. אין כסף לסוכה, לארבעת המינים, לסעודות החג. השניים מתפללים לנס.

 

והנה מתרחש נס. בני הזוג עולים בגורל של איזו גמילות חסד ומקבלים במתנה אלף דולר. עכשיו יש סוכה, יש שולחן ועליו כל מעדני החג ויש ארבעה מינים. משה רוכש אתרוג מהודר, " היהלום" , שרק עשירים מופלגים יכולים להרשות לעצמם דוגמתו. אלף שקל עולה האתרוג, ובני הזוג מקווים כי סגולת האתרוג להביא בן זכר תפתח את הרחם הסגור של האישה. ולהשלמת הנס מגיעים גם אושפיזין לסוכה. אושפיזין שלפי המסורת הקבלית מייצגים את אבות האומה הצדיקים.

עבריינים כאושפיזין

האושפיזין שהגיעו, יוסף ואליהו (השחקנים שאול מזרחי ואילן גנני), אינם בדיוק צדיקי יסוד עולם. הם עבריינים נמלטים, המחפשים מקלט בביתם של בני הזוג החוזרים בתשובה. סיפורו של הסרט הוא האינטראקציה בין האושפיזין לבין משה ומלי, על רקע החיים בעדה החרדית. זו אינטראקציה של צחוק ודמע, של אלימות ושל רוך. אינטראקציה החושפת את פנימיותה של הנפש הישראלית.

 

משה ומלי עושים הכל כדי לארח את האושפיזין באהבה ולהשרות עליהם את אווירת החג. זוג הפוחחים מתנהגים בגסות, זוללים וסובאים, מתאמצים להפשיט את חברם החוזר בתשובה מן החזות החדשה שלו. לחשוף את עברו ולומר לו שבעצם כל החזרה בתשןבה שלו היא כאילו.

הדברים מגיעים לשיא הדרמטי כששני העבריינים עורכים מנגל במרכז השכונה החרדית, מפעילים טייפ במוסיקה רעשנית, משתוללים. מיכל בורחת מן הבית ומן השכונה, משה כמעט מגיע לעימות אלים. דומה כי כל העולם שלהם התמוטט.

חוויה אמיתית

הסרט מסתיים בהפי אנד. מיכל חוזרת ובביטנה עובר. בחגיגת הברית משתתפים שני העבריינים, שהפנימו את העובדה שחברם כבר אינו שייך לעולמם, כי השינוי שחל בו אמיתי.

הסרט מתאר חוויה ישראלית אמיתית. לאמת הזו מסייעת העובדה שכל משתתפיה החרדים של הסרט הם חרדים באמת. והמצלמה משוטטת בשכונה שמעולם לא נכנסה אליה מצלמת קולנוע. אך האמת מבצבצת מתוך התסריט, שבו מתערבבת לשון היראים של החרדים עם הלשון הצ"חצ"חית של העבריינים. שמבעד ללשונם הנקיה של משה ומלי מבצבצת לשון הסלנג הפושטקית של עברם וממחישה את הציפוי הדק של הווייתם הנוכחית.

 

כבר סיפרתי כאן פעם את סיפורו של שולי רנד, כשהעלה את הצגת היחיד " יארצייט" שזכתה להצלחה מדהימה.

לפני שנים התגוררה בשכנותנו משפחת רנד, מרחק שלושה ארבעה בתים מביתנו בבני ברק. שולי (אז שלמה) היה חניך בבני עקיבא, יחד עם ילדיי. כבר אז בלט בכישרון התיאטרלי. בין היתר העלה על הבמה בבני עקיבא מחזה קשה: " פרחים לאלג"רון" . זהו סיפור על ניסוי גנטי שנעשה בצעיר מפגר, שהניסוי הפך אותו לגאון. אך במהלך התקופה בה היה גאון גילה על פי ניסוי שנערך במקביל בעכבר כי גאונותו זמנית וכי הוא עתיד לחזור לפיגורו.

החזרה בשאלה

שלמה רנד חזר בשאלה והפך לשחקן מצליח שהיה ידוע בשם שולי רנד. משך כעשר שנים דרך כוכבו בשמי התיאטרון הישראלי. הוא מילא תפקידים מרכזיים ב" המלט" , " הדיבוק" , " קרנבל בוונציה" ועוד.

גם כשחקן קולנוע עשה חייל. אחד התפקידים הבולטים ששיחק היה השומר הפסיכופט ב" חיים על פי אגפא" , שזיכה אותו בפרס השחקן המצטיין לשנת 1992.

לפני כתשע שנים חזר שולי רנד בתשובה ונעלם מעל בימת התיאטרון. רבים ביכו את לכתו של מי שנחשב אולי למוכשר מבין שחקני הדור החדש בישראל. הוא נעדר מן הבמה כארבע שנים וחזר בהצגת " יארצייט" – עיבוד תיאטרלי נפלא לסיפורו של ש" י עגנון " שני תלמידי חכמים היו בעירנו" .

כתבתי אז: " זהו ציון דרך בתרבות הישראלית. חשיבותה של ההצגה איננה רק בתחום האמנותי. חשיבותה בכך שהיא פותחת אולי פתח לתיאטרון יהודי מקורי" .

" אושפיזין" הוא ציון דרך בקולנוע הישראלי והרחבת כיבושה של דרך חדשה בתרבות הישראלית. בתחום התיאטרון יצר שולי רנד אנטיתיזה לחנוך לויניזם. בתחום הקולנוע הוא מפגין בסרט החדש אנטיתיזה לסרטים הישראליים הפלקטיים המשרתים את הפלשתינאים.

על חנוך לוין אמר בשעתו רנד: " חנוך לוין היה מגויס לנושא עיקרי: הכחשת קיומו של האל. כל מחזותיו עוסקים בכך שזה מה שיש ואין מעבר לזה. אתה חי, אתה מת, זה נגמר. נקודה" .

יצירותיו של שולי רנד אומרות כי יש משהו מעבר לכאן ולעכשיו. ולכן יש בהם תקווה גדולה.

================================================

שולי רנד ב"שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" (מאמר קודם על שולי רנד)

נפלאות הן דרכי החיים ונפתוליהם. לפני שנים התגוררה בשכנותנו משפחת רנד, מרחק שלושה ארבעה בתים מביתנו בבני ברק. .אני זוכר משפחה זו משתי סיבות. האחת קשורה בבנם, שלמה רנד, שהיה חניך בבני עקיבא, יחד עם ילדיי. השניה קשורה בענף אחר של משפחתי שהיה קשור בקשרי עבודה וידידות עם הוריו של שלמה רנד, והיו שותפים למצוקותיהם (החזרה בשאלה של בנם לא היתה הגדולה בהם).

זכור לי כי כבר אז בלט רנד בכשרון התיאטרלי. בין היתר העלה על הבמה בבני עקיבא מחזה קשה: "פרחים לאלג"רון".זהו סיפור על ניסוי גנטי שנעשה בצעיר מפגר, שהניסוי הפך אותו לגאון. אך במהלך התקופה בה היה גאון גילה על פי ניסוי שנערך במקביל בעכבר כי גאונותו זמנית וכי הוא עתיד לחזור לפיגורו.הסיפור הזה הפך למחזה שעלה על במות רבות בעולם בהצלחה רבה וגם הופק סרט על פיו. הצגת מחזה כזה בבני עקיבא היתה בהחלט מעשה יוצא דופן באותה תקופה.

במרוצת הזמן, כך למדתי באיחור רב, שלום רנד חזר בשאלה והפך לשחקן מצליח שהיה ידוע בשם שולי רנד. כבר סיפרתי כאן פעם כי תקופה ארוכה הידרתי רגליי מן התיאטרון בגלל מה שאני קורא ה"חנוך לויניזם".שולי רנד החדש, זה שחזר בתשובה והעלה את "יארצייט" נתן לכך ביטוי חריף: "חנוך לוין היה מגוייס לנושא עיקרי: הכחשת קיומו של האל. כל מחזותיו עוסקים בכך שזה מה שיש ואין מעבר לזה. אתה חי, אתה מת, זה נגמר. נקודה". הייתי מוסיף כאן שבמחזותיו הפוליטיים היה חנוך לוין מגוייס לעירעור צידקת קיומנו כאן בארץ וכמחזאי כשרוני מאד הצליח בכך מאד.

משך כעשר שנים נחשב רנד לכוכב מזהיר בשמי התיאטרון הישראלי. הוא שיחק תפקידים מרכזיים ב"המלט","הדיבוק", "קרנבל בוונציה" ועוד.

גם כשחקן קולנוע עשה חייל.

לפני כארבע שנים חזר שולי רנד בתשובה ונעלם מעל בימת התיאטרון. רבים בתיאטרון ביכו את לכתו של מי שנחשב אולי למוכשר מבין שחקני הדור החדש בישראל. ניסיון העבר לימד כי אמנים שחזרו בתשובה לא חזרו עוד אל העשייה האמנותית (אורי זוהר, פופיק ארנון, איקה ישראלי) ורבים אחרים.

שולי רנד נעדר מן הבמות ארבע שנים ובימים אלה חזר בהצגת "יארצייט", שאי אפשר להגזים בחשיבותה. זהו ציון דרך בתרבות הישראלית.

אינני מבקש לכתוב כאן ביקורת תיאטרון, אלא להצביע על החשיבות התרבותית והחברתית של המופע. מופע ששולי רנד הרים בכוחות עצמו, תחילה ב"חאן" הירושלמי ועכשיו פותחת בפניו "הבימה" את שעריה.

העיצוב האמנותי הבימוי, התפאורה והמוסיקה מקוריים ומרתקים ויוצרים את האווירה הנכונה. אין במה אלא שולחן גדול מידות, "טיש", עליו כלי אוכל יפים, קוגל אמיתי, מלפפונים חמוצים וקוניאק טוב.סביב השולחן יושבים גברים בלבד והנשים יושבות מאחורכך יש הפרדה בין גברים ונשים. ההצגה מתנהלת כ"יארצייט" לשני תלמידי חכמים, שהם גיבורי סיפורו של עגנון "שני תלמידי חכמים היו בעירנו".

שולי רנד יושב בראש השולחן,מתעטף בשייטל, אומר "בורא מיני מזונות" על הקוגל ו"שהכל" על הברנדי, מריח קצת טביקה ומחלק למסובים. ואז הוא פותח ומספר כאילו לפי תומו את הסיפור של שני תלמידי החכמים שחיו בדור שהתורה היתה תפארתם של ישראל. זהו סיפור של אהבת התורה אך גם סיפור של קינאה ושינאה קשה כשאול, בין ר' משה פנחס בן הכפר הדלפון בעל ההליכות המוזרות לבין ר' שלמה הנשוי למשפחה אמידה והוא בן לשושלת רבנים מפוארת.

אף שאני מכיר את הסיפור כמעט על פה ישבתי מרותק משך כל ההצגה. רנד הצליח כמעט בלי שינויים בטקסט (אך עם שינויים זעירים ונבונים שלא פגמו בשפת המקור אך התאימו אותו לשפת הבמה) להחיות את הדמויות, את התקופה ואת יצירתו של עגנון.

צפיתי בקהל ולהערכתי רובו לא היה דתי. הכל ישבו מרותקים וניכר היה שעברו חוויה עמוקה. ישב לידי בן משפחה צעיר המעיד על עצמו כעל אתיאיסט ששום דבר יהודי אינו מעניין אותו. בתום ההצגה אמר לי: אולי בכל זאת יש משהו ביהדות.

חשיבותה של ההצגה איננה בתחום האמנותי דווקא למרות שמדובר כאן ביצירה העומדת בכל הקריטריונים. חשיבותה בכך שהיא פותחת אולי פתח (כפי שכתב ידידי פרופסור בן עמי פיינגולד) לתיאטרון יהודי מקורי. וחשיבות מיוחדת נודגעת לעובדה שיוצרי תיאטרון זה הם שלומי אמונים, שיתרגמו את האוצרות האדירים של התרבות היהודית לשפתו של הדור הזה.

 

 

תקציר הסרט בוידאו

http://www.youtube.com/watch?v=ZVgzvSrlTEU