איך הפכה הציונות את חג הנס הדתי לחג הגבורה * האם ניסו חז"ל להשכיח את החג? * מי המציא את "נס גדול היה פה" ואת המלה סביבון * האם היו המתיוונים משת"פים של השלטון הזר * 

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

להמשיך לקרוא ←

משה סילמן (26 בנובמבר 1954 – 20 ביולי 2012), היה פעיל במחאה החברתית בישראל שנקלע למצוקה כלכלית ובריאותית ממושכת והצית עצמו מול מצלמות התקשורת כאקט מחאה, במהלך הפגנה לציון שנה למחאת האוהלים ב-14 ביולי 2012. סילמן נכווה אנושות, אושפז בבית חולים, ונפטר מפצעיו שבוע לאחר מכן.

בעקבות פרשה זו פרסמתי אז את המאמר הבא:

אם משה סילמן היה חרדי מבני ברק הוא לא היה מצית את עצמו * כי קופת גמילות חסד היתה מלווה לו את סכום החוב לביטוח לאומי * רואי חשבון היו מייעצים לו בהתנדבות איך לנהל את עסקיו ביתר יעילות * ואיך לא להסתבך במערכת המשפט שתמיד מפסידים בה * היו דואגים לו לקורת גג * החרדים צריכים להתגייס לצה"ל וללמוד אנגלית ומתמטיקה * אך לפני שהחברה החילונית כופה עליהם את ערכיה, מוטב שתפנים גם את ערכי החברה החרדית

עשרות שנים התגוררתי בבני ברק. עיר שיש בה הרבה מגרעות אך אי אפשר לקחת ממנה את מעלותיה. אחת מהן היא קיום שעורי דף יומי בכל פינה, בכל שעה משעות היום והלילה.

תורתי לא היתה אמנותי. עמלתי קשה לפרנס את משפחתי כי גם בעבר הרחוק לא היה "צדק חברתי". למרות הקשיים הקפדתי ללכת לשעורי הדף היומי מתוך הערכה עמוקה למגיש השעור, הרב משה שציגל .

באי השעור לא היו תלמידי חכמים גדולים – בעלי מלאכרה, סוחרים זעירים, וגם כמה אקדמאים. אותה תקופה, שנמשכה כחמש שנים, למדתי להכיר את הפנים הפחות ידועות של היהדות החרדית.

להמשיך לקרוא ←

על דרכי חשיבתו של הרב יוסף שלום אלישיב ניתן אולי ללמוד מארוע שהתרחש.באחד מבתי הכנסת שבמרכז הארץ.

בבית כנסת זה היו מוצבות קופות צדקה. אחת לחודש היו הגבאים מרוקנים את הקופות, רושמים ומעבירים את הכספים ליעדיהם.

באחד הימים הבחינו הגבאים כי הקופות מניבות פחות כספים מכפי שהיה בעבר. נתעורר חשד כי מישהו גונב מן הקופות. החליטו להציב מארב בשעות הבוקר המוקדמות ולגלות בדרך זו מי הגנב.

בוקר אחד הבחינו הגבאים, שהסתתרו בפינות אפלות של בית הכנסת, באחד המתפללים המרוקן את הקופות ושם את הכסף בכיסו. יצאו הגבאים ממחבואם ותפסו את האיש " על חם" . הם תבעו ממנו להחזיר לא רק את הכספים שגנב באותו היום אלא גם כספים שחסרו בחודשים שקדמו.

אך הגנב טען כי זו הפעם הראשונה שהוא גונב מקופות הצדקה. הוא מוכן להחזיר את הגניבה שבה נתפס אך אינו מוכן לתת סכום גדול יותר. הזהירו את האיש כי יפנו למשטרה ואז יולבנו פניו ברבים. כאן באה אשתו של הגנב ומחתה. מה אני אשמה שבעלי גנב? מה אשמים ילדינו ובנותינו הזקוקות לשידוך?. הוסכם בין הגבאים לבין הגנב לבוא לדין תורה בבית דינו של הרב יצחק זילברשטיין, בחולון.

השאלה שהוצגה לרב זילברשטיין הייתה האם על הגנב לשלם את הסכום של הגניבה בה נתפס, או שישלם את הסכום שחסר היה בקופות ואשר גם אותו גנב לפי המשוער. פנה הרב זילברשטיין לחתנו, הרב יוסף שלום אלישיב, וזה פסק כי על האיש לשלם את הכספים שחסרו בקופות הצדקה משך כל התקופה האחרונה.

לכאורה פסיקה תמוהה. לפי ההלכה אדם שנראה יוצא ממערה ובידו סכין נוטפת דם, ובתוך המערה נמצא אדם שמת בדקירה, אי אפשר להרשיע את מחזיק הסכין ברצח. חייבת להיות עדות של שני עדים שראו את המעשה. וכאן פוסק הרב אליישיב להטיל על הגנב תשלום כבד שאין כל עדות שהוא גנב ואפשר להסיק על אשמתו רק בדרך של סברה, על פי הוכחות נסיבתיות.

הנימוק שנתן הרב אלישיב הוא הסיפור על ר' טרפון, מגדולי התנאים, המופיע במסכת נדרים (דף סג עמ' ב).

מסופר שם כי ר' טרפון עבר ליד בוסתן תאנים וראה כי "הוקפלו רוב המקצועות" . ביטוי זה פרושו שזה בוסתן שכל הסכינים שבהם קיצצו את התאנים הוחזרו למקומם. דהיינו שבעלי השדה השלימו את מלאכתם ונטלו את כל הפרי שהיה על העצים.

אם מוצאים במטע כזה תאנים בודדות שנותרו לאחר הקטיף מותר לאכול מהן כי הן בחזקת הפקר. וכך עשה ר' טרפון. בא האיש שעיבד את השדה וכשראה את ר' טרפון אוכל מפרותיו הלביש עליו שק וביקש לזרוק אותו לנהר. מלמל ר' טרפון מתוך השק "אוי לו לטרפון שזה הורגו" . שמע האיש כי מדובר בתלמיד חכם גדול כר' טרפון הניח את השק ונמלט מן המקום. ועל כך נאמר בהמשך שכל ימיו הצטער ר' טרפון על שהשתמש בכתרה של תורה כדי להציל עצמו.

הרבה משמעויות יש לסיפור הזה (וגם גירסה מעט שונה בירושלמי. שם נאמר כי השדה היה בבעלות ר' טרפון ומעבד השדה לא הכירו וחשד בו כי גנב גם בעבר מן הבוסתן. מסיפור זה הסיק הרב אלישיב הלכה שחייבה את הגנב מקופות הצדקה בבית הכנסת. שאותו גנב חייב לשלם כל מה שהיה חסר מקופות הצדקה גם לפני שנתפס. עם זאת הטיל כמה סייגים: לברר אם האיש אינו חולה אלצהיימר שאינו יודע מה עושה, או שמצבו דחוק ועוד.

האם יש שדים בעולם? רבים מאמינים שכן.

הוויקיפדיה מגדירה כך את השדים:

שֵׁד הוא ייצור מיתולוגי על טבעי, הנפוץ בפולקלור ובאמונה של עמים רבים. לרוב מתוארים השדים כדמויות רבות-כח, שאינן גשמיות כי אם מופיעות בצורת רוחות.

גם במסורת היהודית לא נפקד מקומם של השדים. באנציקלופדיה דעת אנו מוצאים כי :

להמשיך לקרוא ←

מה מקור החג *למה מדליקים מדורות * מה עניינם של תפוחי אדמה בנייר כסף* מדוע עושים תספורות לילדים בני שלוש במירון * מה בין בר כוכבא, בן כוזיבא ובר כוסבא * החג באתוס הציוני

 

 

                                                          – מאת ד"ר יואל רפל –

ל"ג בעומר, היום השלושים ושלושה {ל"ג=33 } לימי ספירת העומר, הוא מעין חצי חג. הוא שונה מן החגים המבוססים על אירוע היסטורי. אין חג בחגי ישראל שתכניו לוטים בערפל כל"ג בעומר .

המקורות ליום זה דלים. אין לו אזכור מפורש בתורה, במשנה, בספרות חז"ל ובמדרשים. אם תשאל ילד על מקורה של מדורת ל"ג בעומר, שאת העצים להבערתה הוא אוסף מלפני פסח הוא ימלמל משהו שלמד אולי בבית הספר. על אלפי תלמידיו של ר' עקיבא, לוחמי בר כוכבא הגיבור, שמתו במגפה שנפסקה בל"ג בעומר.

מה נאמר בתלמוד

במקור התלמודי, שנערך כשלוש מאות שנה לאחר מרד בר כוכבא, נאמר: "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה { לימדה} להם, רבי מאיר ,רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה אותה שעה… וכולם {התלמידים} מתו מפסח עד עצרת {שבועות}" {יבמות סב ע"ב}

האם ל"ג בעומר נזכר בטקסט הזה המשמש לכאורה אבן יסוד לקיומו? כלל וכלל לא.

לדעתי, המספר "שנים עשר אלף זוגים" שהם עשרים וארבעה אלף איש, הוא מספר מטאפורי שנלקח מספר "במדבר". בסוף פרשת בלק {כה,ח} מסופר: "ותעצר המגפה מעל בני ישראל ,והיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" .

מהו אפוא ייחודו של ל"ג בעומר?

האם אחרי מגפה בה נספו עשרים וארבעה אלף איש יש סיבה למסיבה? האם יש למישהו רצון לחגוג סביב מדורה?

חלפו כמה מאות שנים עד שרב האי גאון מבבל, מזכיר את מנהגי האבלות הנהוגים בימי ספירת העומר. הוא מזכיר שלושה מנהגי אבלות בימי הספירה: לא להסתפר, לא להתחתן ולא לעשות מלאכה משקיעת החמה. שני המנהגים הראשונים נהוגים עד ימינו.
אינני מכיר מישהו מהמקפידים על ספירת העומר ומקיימי 'מצוות' המדורה בל"ג בעומר, המקיים את הסעיף השלישי. לשניים הראשונים נוספו חומרות ככל שאפשר היה לייבא מתעניות אחרות בלוח השנה היהודי. אבל מדבריו של רב האי גאון ניתן להבין שגם בימיו לא היו נהירים המקורות לחג.

יום פטירת ר' שמעון בר יוחאי

מיעוט המקורות וחוסר הבהירות פתחו בפני תורת הסוד והמסתורין (הקבלה) מקום להתגדר בו. לפי המסורת רבי שמעון בר-יוחאי, תלמידו של ר' עקיבא, נפטר בל"ג בעומר. לפני מותו גילה לתלמידיו סתרי תורה ואת סודות הספר המיוחס לו, "הזוהר הקדוש".

[המחקר המדעי שולל את ייחוס הזוהר לרבי שמעון בר יוחאי. לדעת החוקרים נתחבר "הזוהר" בספרד על ידי ר' משה די ליאון בסוף המאה ה-13. ]

לפנינו אפוא שתי מסורות שונות למהותו של ל"ג בעומר. לדעת אנשי ההלכה מקור החג בעצירת המגפה שהביאה למותם של רבים מתלמידי רבי עקיבא. לדעת אנשי הקבלה סיבת החג נעוצה ביום פטירתו של רשב"י, תלמידו של רבי עקיבא.

ולמה מדורת בל"ג בעומר

שני מקורות מרכזיים להדלקת המדורות. לפי דעה אחת ראשיתו של מנהג ההדלקה במרד בר-כוכבא, כאשר השיאו משואות- כדי להודיע על תחילת המרד ועל ניצחונות שהושגו.

דעה אחרת מייחסת את מקור הדלקת המדורות למסופר בזוהר. נאמר שם כי בעת פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי בל"ג בעומר נתמלא ביתו אור גדול ואש שלא פסקה כל אותו היום. את קברו של רשב"י מזהים במירון ועל-כן מתכנסים שם המונים ביום פטירתו, משתטחים על הקבר, מדליקים נרות ומקיימים את טקס ה"הדלקה".

החורבן שהביא המרד

לפני שנפרט סיבות נוספות למדורות נתמקד ברבי עקיבא ובבר כוכבא מנהיגי המרד בשנים 132-135 . תוצאותיו המרד היו איומות וחמורות בהרבה מחורבן בית שני. הן סוכמו על ידי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס: "חמישים ממצודותיהם העיקריות {של היהודים} ותשע מאות שמונים וחמישה מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב ,ממגפה ומאש אי אפשר היה לברר. כתוצאה מכך התרוקנה מתושביה כמעט יהודה כולה" {תולדות הרומאים 60, 14, תרגום פרופ' ב. אייזק}.

בר כוכבא או בן כוזיבא

מקובל לראות בר' עקיבא מנהיג רוחני של המרד, ובבר-כוכבא את המנהיג הצבאי. שניהם נושאים בשורה פוליטית–משיחית. בשורה זו מנוגדת לחלוטין להשקפתו של רבן יוחנן בן-זכאי, המחדש הגדול של היהדות אחרי חורבן בית המקדש השני וכשלון המרד הגדול ברומאים.

 

 

השמות שכינו בהם את מפקד המרד ביטאו השקפות פוליטיות מנוגדות. חכמים שהתנגדו למרד, ודגלו בהשלמה עם השלטון הרומי כרע במיעוטו, כינו אותו 'בן כוזיבא' מלשון 'כזב'. רבי עקיבא שנשא את בשורת הריבונות הלאומית ושלטון התורה ראה בבר-כוכבא 'משיח' המביא את הגאולה. (""דרך כוכב מיעקב"). נגדו התייצב רבי יוחנן בן תורתא והתריס "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן-דוד לא יבוא" {ירושלמי ,תענית ,ד:ה}.

סביר להניח ששמו האמיתי לא היה בר כוכבא ולא בן כוזיבא אלא בן כוסבא כפי שכתוב באגרותיו שנתגלו על ידי ייגאל ידין במערות שבאזור ים-המלח.

עוד דעות על מקור המדורות

שתי דעות נוספות הועלו לסיבת הדלקת המדורות. יתכן שזהו מנהג קדום מאוד הקשור ל"חגי המיומס", המוכרים מתקופת התלמוד.
אלה חגים מקומיים: שבט, משפחה, כפר שבהם היו יוצאים לזבח, אכילה ושתייה סביב מדורת ענק.

מדרש תנחומא מציין: "כל שבט היו לו מיומס בפני עצמו".

דעה נוספת העולה במחקר המדעי גורסת כי מקור הדלקת המשואות במרכז אירופה של ימי הביניים. נהגו אז (ויש שעדיין נוהגים) לצאת ב-1 במאי ליערות, להדליק מדורות ולשחק בחץ-וקשת . הסבר זה מלא יותר כיוון שהוא כולל בתוכו גם הסברים למנהגים השונים של החג.

תספורת לילדים ("חאלאקה")

מנהג גזיזת השיער לילדים בני שלוש במירון, בחגיגות ל"ג בעומר, הוא מנהג קבלי שהנהיגו תלמידי האר"י. למנהג הנקרא "חאלאקה" אין שום מקור הלכתי (לא ברמב"ם ולא בשולחן ערוך). הוא לקוח ממסורת עממית מזרחית שקשה לזהות את מקורה. במרוצת השנים אומצה המסורת וניתן לה הסבר שעל פיו גזיזת השיער על קברו של רשב"י נחשבת כסגולה לאריכות ימים.

 

 

ילד מובא לתספורת חלאקה במירון צילום אלי שני ויקיפדיה

בשנים האחרונות הולך ופוחת מספרם של השוקדים על הכנת חץ-וקשת כדי לחגוג את ל"ג בעומר. לדעת אלה המקשרים את היום עם מרד בר-כוכבא מתפרש השימוש בחץ-וקשת כמסמן את "ללמד בני יהודה קשת". לדעת הנוהים אחרי רשב"י מסמלת הקשת בצורתה הקמורה את הקשת בשמיים שלא נראתה בימיו, שכן זכותו וקדושתו של רשב"י הם שהגנו על ישראל.

לדעת המחקר המדעי מקור הקשת והחץ במשחקיהם של ילדים שאינם יהודים במרכז אירופה שהיו יוצאים בעונה זו של השנה אל יערות העד. שילוב החץ וקשת בל"ג בעומר הוכר תחילה בין יהודי אשכנז שביקשו למנוע מצב של שונות במשחקים בין ילדי ישראל לאלו שאינם ישראל.

ל"ג בעומר באתוס הציוני

התנועה הציונית אימצה את ל"ג בעומר ואת דמותו של בר-כוכבא, מנהיג המרד ברומאים, כאנטי-תיזה ליהודי הגלותי כפוף הגב. הלוחם היהודי, מפקד המרד שהסתיים לפני 1875 שנה, שימש סמל למאבק לאומי לעצמאות מדינית .רבי עקיבא הוא האידיאולוג הקדום של הציונות הדתית שאת תנועת הנוער שלה 'בני עקיבא' קראה על שמו. ב-1885 נוסד ארגון "אהבת ציון" במסגרת טיול ל"ג בעומר. בוורשה היה ל"ג בעומר יום תנועות הנוער הציוניות. והמסורת בגולה עברה לארץ-ישראל. בל"ג בעומר של שנת 1941 – היום לפני 70 שנים – הוקם הפלמ"ח וכעבור שבע שנים, סמוך לל"ג בעומר של 1948, ניתנה הפקודה לייסוד צה"ל.

מירון  כמרכז עולמי לאמנות הכלזמר

רבני ארץ ישראל  אסרו על נגינת כלזמר בארץ ישראל כאבל על החורבן. את האיסור הזה עקפו  אמני כלזמר מקומיים שנגנו במרון בל"ג בעומר. הם שאבו ממסורות כלזמר של נגנים שהגיעו לכאן  משך מאות שנים מכל רחבי הפזורה היהודית. כך נוצרה כאן מסורת יחידה במינה של אמנות הכלזמר שבדור הקודם נשא אותה אברום סגל ובדורנו משה (מוסא) ברלין.

אברום סגל מנגן בחצר עבו בצפת לפני יציאת ספר התורה למירון

ראה

בכיר הכלזמרים בישראל

קישור לצילום פנורמי של מירון מלווה בפיוט בר יוחא אשריך

http://www.p360.co.il/360-projects/miron/miron.html

קישורים לחגי ישראל

 כל מה שרצית לדעת על פסח ועל ליל הסדר

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17915

 ליל הסדר בעיני זאב ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17840

 סביבון סוב סוב חנוכה הוא חג טוב

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17472

 הימים הנוראים כל הקישורים

http://www.zeevgalili.com/2012/09/17306

 כל מה שרצית לדעת על שבועות

http://www.zeevgalili.com/2011/06/15349

 הלכות יום העצמאות

http://www.zeevgalili.com/2011/05/14937

 יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2011/05/14911

  

מה מקור מנהגי הסדר? מה זה אפיקומן? ומה פרוש "ארמי אובד אבי? ולמה מציגים הילדים קושיות שלא במקומן? ומנין צץ אליהו הנביא?  –  כמה הסברים לעבר, הצעות לעתיד וביקורת בצידן

– מאת: ד"ר יואל רפל   –
ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה בפסח. ההגדה של פסח והארוחה הנכרכת בו הם מסיבת העצמאות של עם ישראל.
מסגרת סדר פסח קבועה  מזה דורות. אבל היא אינה קשיחה ומתבקש להכניס בה תוספות ועדכונים. זהו ציווי יסוד בהגדה: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.

להמשיך לקרוא ←

 זה החג היחיד שאין לו שם עברי ומתרחש במציאות של גולה *  איך להסביר את הטבח שטבחו היהודים במאות אלפי גויים * מדוע הססו חז"ל לכלול את המגילה בין כתבי הקודש * איך שיכנעה אותם אסתר * וגם כמה מלים על הרעשן ועל האקטואליות של החג    

                             –   מאת : ד"ר יואל רפל  –

פורים הוא החג היחיד ששמו אינו עברי. סיפור החג מתרחש בארץ זרה ואף שמו לקוח משפה זרה. מגילת אסתר מסכמת זאת בפשטות "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור"..
 

מהו 'פור'?  ומה הן גורלות

המגילה עצמה מסבירה לנו: "הפיל פור הוא הגורל". כלומר: פור הוא הטלת גורל ו'פורים' היא צורת רבים ל 'פור' ופירושה הטלת גורלות.

  

להמשיך לקרוא ←

                                     – מאת יואל רפל –

ט"ו בשבט איננו "חג" במשמעות ההלכתית, כמו יתר חגי ישראל *הוא אינו מוזכר בסידור התפילה ואפילו בתלמוד תהו לגבי מקורו *  טו בשבט מוזכר במשנה כתאריך בו מתחילה הבשלת הפירות *  רב האי גאון הסביר את המועד על בסיס אגדה ערבית לפיה זהו תאריך בו עולה מפלס מי התהום * בגולה התגבש מנהג לאכילת פירות ארץ ישראל (מיובשים) * מקובלי צפת יצרו "סדר טו בשבט" בנוסח סדר פסח* בארץ ישראל עם התחייה הציונית התגבש המנהג לטעת עצים ביום זה * סיפורו של חג שכולו יצירת העם

 

הסופר ש"י עגנון קובל על שט"ו בשבט, החג האהוב כל כך על הילדים, אינו מוזכר כלל בסידור התפילה.

וכך הוא כותב:

"ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה-עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה-עשר בשבט, שאין התינוקות פטורים בו מן החדר." (ש"י עגנון, סיפור נאה על סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ' רלח)

 

להמשיך לקרוא ←

כרזה תשעה באב תשסה אהרון שבו

 "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים"

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט/ב )

      –  סיפור מאת יאיר אנסבכר  –

 בס"ד

בראשית היה מלך  גדול שהיה ידוע ואהוב על הכל.
למלך היו  שלושה בנים שמהם  ביקש לצאת בעבורו לשליחות, לפני שיצאו נתן להם המלך הוראות ברורות בעל פה- כיצד עליהם לנהוג על מנת להשלים את השליחות בצורה הטובה ביותר.

הבנים נשלחו לדרכם הארוכה עד שהגיעו ליעדם. שם התמקמו  בנו בתים והחלו לבצע את השליחות שהטיל עליהם אביהם המלך, בתחילה הכל התנהל על מי מנוחות, הבנים עזרו זה לזה והתקדמו יפה בביצוע שליחותם אלא שעד מהרה החלו להתגלע ביניהם וויכוחים וחילוקי דעות חריפים לגבי פרטי השליחות המדוייקים . כל אח הבין אחרת את דברי האב. והיה משוכנע שהוא היחיד שהצליח לרדת לסוף דעתו של המלך ולכן דרכו היא הבלעדית והנכונה. תוך זמן קצר הפך הוויכוח למחלוקת והבנים נטשו איש את רעהו ופנו לגור במקומות רחוקים זה מזה. שנים חלפו הם נשאו נשים וילדו ילדים והקפידו לחנכם  לביצוע המשימה הגדולה של סבם- המלך הגדול. לעיתים נדירות אף הזכירו להם את העובדה שלא רחוק משם גרים דודים ובני דודים שבעבר הרחוק היו שותפים  אך ברוב יהירותם וטיפשותם עזבו את דרך הישר וטעו בדרך לא טובה… כיום אמנם יש לכבדם אך בשום אופן לא להתחבר עימם ולא ללמוד ממעשיהם המקולקלים.  כאשר נולדו הנינים כבר לא היה שום קשר בין בני המלך. צאצאיהם החדשים אפילו לא ידעו איש על קיומו של רעהו וכאשר נתקלו שני בני הדור השלישי זה בזה הופתעו לגלות ששניהם מבצעים באופן שונה לגמרי את אותה המשימה עצמה בעבור אותו המלך . כאשר חזרו הילדים ודיווחו בבתיהם על מה שגילו – מיהרו בני המשפחות לצאת למלחמה על דרכם שלהם הנכונה  וכנגד הדרך האחרת – השגויה והארץ כולה נשטפה בדם.
הכל חרב, המשימה הוזנחה,  כל בני המלך  סבלו מאוד ונדמה היה שיסבלו עוד שנים רבות ללא תכלית וללא תקווה. כאשר יום אחד הכל השתנה:
באותו יום הופיע בארץ ההיא אדם רכוב על סוס לבן הלבוש במיטב המחלצות והציג עצמו כשליחו של  המלך הגדול.
עצם נוכחותו של השליח החשוב איחדה את כל משפחות הארץ  בציפייה …וכל אחד מצאצאי בני המלך קיווה כי עתה סוף סוף תצא האמת לאור ויוכר לעיני כל כי הוא ומשפחתו צדקו לאורך כל הדורות.
אך השליח כלל לא התכוון להכריע בשאלה מי צדק הוא רק פתח אגרת מגולגלת שהיתה בידו והחל להקריא מתוכה את דבר המלך הגדול : אגרת שאמנם נכתבה בעבר קדום אך היתה מיועדת לאותו היום ממש.
"בניי יקירי , יודע אני שהמשימה שהטלתי עליכם קשה ומורכבת. יודע אני שבוודאי תיתקלו בקשיים רבים ושלא תמיד תדעו  כיצד לעשות את רצוני. מכיוון שאני רחוק ואיני מסוגל לענות לכם על כל שאלה ובעיה פרטית. הרשו לי לתת לכם עצה כללית שאני מאמין שתועיל לכם מאוד בעת קושי: היו מאוחדים. אינכם מוכרחים להסכים על כל דבר ודבר ובכל זאת אתם מוכרחים להישאר יחד, לכבד איש את רעהו ולשקול את הדברים בענווה ובצוותא כדי להגיע לפיתרון ההגון וההוגן ביותר. אין לי ספק שכאשר תשבו סביב אותו השולחן ותטכסו עצה כאיש אחד , תצליחו לכוון לרצוני ולאמת  . אומר אף יותר מכך , גם אם תטעו ולא תכוונו לרצוני המדוייק , אקבל את החלטתכם בשמחה בתנאי שתהיה מקובלת על רובכם. הדבר  החשוב לי ביותר  הוא שתחיו  זה לצד זה בשלום".

יאיר אנסבכר, בן 30, נשוי ואב לשני ילדים, מתגורר במעלה אדומים.  שירת כלוחם ביחידת מגלן, (יחידה 212 ). זוהי יחידה מיוחדת בצה"ל, המתמחה בפעילות מעבר לקווי האויב. לחם במלחמת לבנון השנייה,  חבר בכולל הגרעין התורני בית מורשת במעלה אדומים ועוסק בחינוך. אנסבכר הוא מחבר הספר "כצל ציפור".

הערה: מקור המדרש על יואב בן צרויה הוא ב"בית המדרש" של יעללינעק חלק חמישי  עמוד 52. זה סיפור בן שני עמודים כתוב בארמית בבלית שכותרתו  "מדרש רבותינו על הפסוק והוא עבר לפניהם". חלק חמישי כותרתו "מדרשים קטנים ואגדות שונות".  המדרש מופיע גם באוצר מדרשים של אייזנשטיין עמוד 213

ראה כצל ציפור ספרו של אנסבכר

ראה גם

      על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

ארץ ציון וירושלים

 

מאמר זה הוא גירסה מורחבת של המאמר"חנוכה מחג דתי לחג הגבורה" שפורסם ב-4.12.2000

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

להמשיך לקרוא ←