השוקולד הבלגי, כך אומרים, הוא הטוב בעולם, ממש מעדן מלכים. אבל לעתים השוקולד הזה מורעל. כזו היתה חפיסת השוקולד ששלח המוסד לרב המרצחים ודיע חדאד. חדאד היה ממקימי "החזית העממית לשחרור פלסטין", ושפך נהרות של דם יהודי בשורה של חטיפות מטוסים ומעשי טרור ,שבשיאם הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972.
אבל השוקולד הבלגי אינו שייך רק לתחום הגסטרונומי או הלוחמה בטרור. הוא מרעיל גם אותנו. הוא קשור לשאלה מדוע לא חיסלנו עד כה את החמאס בעזה, ומדוע אנו עומדים לסכן את חיי ילדינו בפעולה קרקעית.
למה ישראל לא השיבה אש למקורות הירי בעזה, כפי שהיתה נוהגת כל מדינה נורמלית? למה איפשרה להפוך את כל תושבי הדרום לברווזים במטווח החמאסי?.
באחרונה שוב הועלו הנימוקים הידועים. זה בניגוד לחוק הבינלאומי, הפרקליט הצבאי לא יאשר, ומאחוריו עומד היועץ המשפטי לממשלה שבוודאי לא יאשר (כי הרי צילו של אהרון ברק עדיין מאפיל על שמינו). אפילו בני בגין, בהופעה אצל לונדון וקירשנבאום השבוע, נזף בציפי ליבני על שהעלתה את הרעיון הנורא שנשיב אש למקורות הירי.
שוקולד בלגי. הכי טעים בעולם אב ללפעמים מורעל.(צילום: ויקישיתוף)
נימוק הנימוקים – שוקולד
אבל דומה שנימוק הנימוקים נגד תגובה טבעית כזו נגד מדינת אוייב קשורה בשוקולד הבלגי. קציני צה"ל שישתתפו בירי כזה חושפים עצמם בפני סכנה להעצר ולעמוד לדין בבלגיה. החוק הבלגי מאפשר לעצור ולהעמיד לדין כל מי שהבלגים סבורים שביצע פשעי מלחמה. והקצינים ייאלצו חלילה להסתפק בשוקולד בלגי מיובא, במקום לאכול אותו בארץ הייצור.
זו הזדמנות לבחון מחדש מיהי בלגיה זו, המגינה על רוצחי החמאס ומטילה את אימתה על המערכת המשפטית והפוליטית הדפוקה שלנו.
בלגיה משחקת עכשיו את תפקיד הצדיק של העולם, השופט "פושעי מלחמה", בעיקר קציני צה"ל. את אלי חובייקה שביצע את הטבח בסאברה ושאתילה, לא ביקשו לעצור. לרב הטבחים יאסר ערפאת נתנו כבוד מלכים. ודאי גם אחמדיניג'אד יזכה לכבוד הזה אם יתחשק לו לאכול שוקולד בלגי. אבל קציני צה"ל ואפילו מדינאים ישראליים חשופים למערכת המשפט הבלגית.
הסגרת יהודים לנאצים
בלגיה, כמו כמעט כל מדינות אירופה, שיתפה פעולה ברצח יהודים. הבלגים טשטשו והעלימו את העובדה הזו ובתום מלחמת העולם העמידו לדין רק קומץ משתפי פעולה. עכשיו נפתחים הארכיונים ומתגלה כי הבלגים סייעו בזיהויים וגירושם למחנות ההשמדה של 25,257 יהודים בשנים 1942-1944
לא היתה זו פעולה של יחידים. משטרת אנטוורפן עצמה סייעה לגרמנים וליחידות הס.ס. הפלמיות לבצע את הפשיטות ואת המעצרים.
לבלגיה יש עבר אפל במיוחד הקשור בתקופת שליטתה על מה שנקרא אז קונגו הבלגית. עבר זה ידוע מכבר והוא אף תועד ביצירה ספרותית חשובה, "לב המאפליה", שכתב הסופר האנגלי-פולני ג'וזף קונרד בשנת 1899 .
קונגו כאחוזה פרטית
קונגו, ששיטחה גדול פי 75 משטח בלגיה, לא הייתה בתחילה מושבה של ממשלת בלגיה אלא מושבה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד השני. ליאופולד שמע על אוצרות הטבע הרבים במדינה זו מפי סטנלי (גיבור הספר "הרפתקאות סטנלי באפריקה") שחזר ממסעו המפורסם. המלך החליט להשתלט על המדינה. בשנת 1885 הוא הקים חברה שמטרתה כאילו להילחם בעבדות ולחקור את אגן הקונגו. בפועל הפכה החברה מכשיר להשתלטות על קונגו. הוא התייחס למושבה כאל רכושו הפרטי, היה בעל המונופול לסחר הגומי והשנהב, גבה מיסים והחכיר זכיונות לחברות פרטיות שהכבידו עולם על הילידים.
הפך את קונגו לאחוזה פרטית. המל ךליאופולד השני.
רצח המיליונים
בכספים הרבים שזרמו לכיסו בנה המלך לעצמו ארמונות, אנדרטאות ומוזיאונים וקנה בגדים לפילגשיו שביניהן הייתה גם קטינה. ב – 1908 החליט הפרלמנט הבלגי לקנות מידי המלך את אחוזתו הפרטית וקונגו הפכה מושבה בלגית, עד שזכתה בעצמאות בשנות השישים, לאחר לא מעט זעזועים ומלחמות.
שנים רבות שרתה אפלה על תקופת שלטונו של ליאופולד השני בקונגו (ספרו של ג'וזף קונראד היה יצירה ספרותית לא מחקר). ב-1998 הופיע ספר, פרי עטו של החוקר האמריקני אדם הוכשילד, שגילה כי תחת שלטונו של ליאופולד נעשו מעשי זוועה ורצח-עם מן המתועבים שידעה ההיסטוריה. לפי הערכתו של הוכשילד נספו בתקופת ליאופולד כעשרה מיליון בני אדם. רבים מתו מרעב וממחלות. רבים יותר מתו ממעשי עינוי וזוועה שביצעו שליחיו של ליאופולד, כשהילידים לא הצליחו למלא את המכסות שנדרשו מהם להפקת אוצרותיה של המדינה – יהלומים, נחושת ואבץ. ספרו של הוכשילד חושף ביסודיות את שיטות העינוי והרצח של הבלגים: ידיהם ורגליהם של עובדים נכרתו, נשים נאנסו, ילדים עונו והופרדו מהוריהם, כפרים נשרפו. לפי חישוביו של הוכשילד קטנה אוכלוסיית קונגו בין 1880 ל – 1920 במחצית.
הבלגים לא היכו על חטא
הספר ראה אור גם בבלגיה ועורר שם זעזוע. אבל לא קשה מדיי. הבלגים לא מיהרו להכות על חטא. יש בלגים האומרים שהוכשילד הגזים והפריז ובאותה תקופה לא הייתה סטטיסטיקה מסודרת ואיך הוא יודע כמה נרצחו. ואפילו יש אומרים שאם כל כך הרבה שחורי עור נרצחו בקונגו, אז השואה היהודית מחווירה לעומת הרצח שבוצע שם.
האם השתנו הבלגים מאז עזבו את קונגו? ספק.
לאחר שהודיעו הבלגים, בסוף שנות החמישים, כי בכוונתם לעזוב את קונגו החל מאבק בין שלוש מפלגות מקומיות. בבחירות ניצחה "התנועה הלאומית של קונגו", בראשות פטריס לומומבה. לומומבה חתר להקמת מדינה ריכוזית, שתכלול את כל חלקי המדינה. זאת, בניגוד למפלגות היריבות שביקשו לנתק חלקים מקונגו על בסיס שיבטי. במאבק הפנימי הזה בחשו גורמים אירופיים ובראשם הבלגים, שביקשו להמשיך ולנצל את אוצרותיה של קונגו. נפתחה מלחמת אזרחים שבמהלכה נרצח לומומבה. רק לפני כמה שנים נחשפה העובדה שידה של בלגיה הייתה ברצח הזה.
כרזה אנטי ישראלית בבלגיה. תפוז נוטף דם.
תועבות בלגיה בימינו
בעקבות פרסום מאמר בנושא זה בטור שלי ב"מקור ראשון" התקשר אלי אחד הקוראים וסיפר לי את הסיפור הנורא הבא:
אתה כותב על מעשי התועבה של הבלגים לפני מאה שנים ואני יכול לספר לך, עדות אישית, על מעשי התועבה שלהם בימינו. אני בן למשפחה אמידה שחיה שנים רבות בבלגיה. לפני כשלושים שנה נאנסה אחותי, שהייתה אז בת 13. האנס היה איש ציבור בעל השפעה בבלגיה. זמן רב היא שמרה את הדבר בסוד אבל לבסוף נודע הדבר לאמי. אחותי חששה מן החשיפה וברחה להולנד, שם הצטרפה לקבוצת בנות ששיחקו בתיאטרון. למרות המאמצים של הוריי אי אפשר היה לאתר אותה.
אחותי החליטה לחזור הביתה, לאחר שהוריי פרסמו בעיתוני אירופה שהסוס שלנו, אשר אחותי הייתה קשורה אליו מאד, חולה ונוטה למות בגלל געגועיו לאחותי. היא התקשרה והודיעה על כוונתה. אך כאן המתינה לה המשטרה שעצרה אותה בהאשמה של "בריחה מבית ההורים". היא הוחזקה במעצר במרתף משך שבוע ימים, מעצר שנועד ככל הנראה למנוע ממנה לחשוף את זהותו של האיש שאנס אותה. אחותי שוחררה אך לא יכלה להתגבר על המצוקה הנפשית שלה והתאבדה.
"שקט – מישהו הורג ילדים"
אחותי נטלה את חייה במו ידיה, אך ילדות אחרות מצאו את מותן בידי אנסים וסאדיסטים. בשנת 1999 נתגלה כי 26 ילדות בגיל 11-12 נרצחו לאחר שנאנסו ושימשו שפחות מין. לפחות בחלק מן המקרים שימשו מעשי הרצח להפקת סרטי רצח אמיתי ( SNUFF MOVIES).
הדמות המרכזית בחשיפת הפרשה המזוויעה הזו היא רגינה לוף, שהצליחה להימלט מידי שוביה ולמסור עדות מפורטת על מעשיהם. העדות פורסמה בהרחבה בעיתונים ובאחרונה הופיע ספר פרי עטה "שקט, מישהו הורג את הילדים".
רגינה נולדה בשנת 1969 בעיירה קנוקה. היא גדלה בבית סבתה, שמסרה אותה לזנות עוד כשהייתה תינוקת. האיש שרכש את הזכויות להפיק פורקן מיני מגופה החזיק אותה בחדר במלון ומדי פעם שלח אליה לקוחות, לא רבים. בהגיעה לגיל 10 היא הועברה לעיר הבלגית גנט, כאילו כדי להיות עם אמה. אך האם לא הייתה טובה מן הסבתא ומכרה אותה תמורת 120 אלף פרנקים. זמן קצר לאחר מכן ילדה תינוק שהומת כשהיה בן שנתיים.
מסיבות לצייד ילדות
מכאן הפכו חייה של רגינה לגיהינום. היא מספרת על מסיבות שנערכו ללקוחות שבהן נערך צייד על הילדות הערומות שניצודו ונרצחו באכזריות באמצעות קשתות פלדה. את המשתתפים במעשי הרצח האלה היא מתארת כאנשים המכורים לתאוות השלטון והכוח, להחליט על חייהם וכאבם של קורבנותיהם. בין הלקוחות היו פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים, פרקליטים וסתם אנשים "מהוגנים" מן הישוב, בעלי משפחות. האירועים מזוויעים הללו התרחשו בגנט, בבריסל ובאנטוורפן.
חלק מסרטי ה"סנפ" שימשו כדי לסחוט לקוחות שלא ידעו כלל כי מצלמים אותם בשעת מעשה. רגינה סיפרה כי הכירה ילדות רבות שחיו חיים כאלה משך שנים עד שהזדקנו ובלו ואז נרצחו. ה"הזדקנות" חלה בגיל 16 לערך. עד לגיל זה הן היו עדיין רווחיות למחזיקים בהן. משאיבדו את כוח משיכתן והפסיקו להיות מקור הכנסה נרצחו.
אינסטינק הישרדות
רגינה נשאלה איך הצליחה לשרוד ולהשתחרר ממלתעות הכנופיה. היא אמרה כי מגיל צעיר פיתחה אינסטינקט הישרדות. היו לה חושים חדים להבחין בסכנות אולי בשל מוצאה – אביה היה אינדיאני מקנדה. היא גם הייתה חזקה פיסית ובעלת כוח סבילות רב. בהגיעה לגיל 13 (בשנת 1982) חשה כי ימיה ספורים. אף אחת מחברותיה שהחלו בקריירה הזו יחד עמה לא נותרה בחיים. היא ידעה כי אם תמות איש לא יחפש אותה, איש לא ידווח על היעלמותה. וכאן גמלה בליבה ההחלטה: הדרך היחידה להימלט מן הגורל הצפוי לה הוא למצוא לעצמה מאהב.
ידעתי, היא מספרת, כי אני נלחמת בזמן. לא נותרו לי יותר מאשר כמה חודשים. ואז אכן מצאתי גבר שהתאהב בי והפך לבעלי עמו אני חיה עד היום.
מערכת המשפט מטשטשת
ומה עשתה המערכת המשפטית המפוארת של בלגיה כדי להעניש את הפושעים?
רגינה מסרה עדות מפורטת לצוות חוקרים משטרתי בשנת 1996. עדותה כללה פרטים על זהות האישים שהשתתפו במעשי התועבה (ביניהם בנקאי מפורסם, איש פוליטי רב כוח שמת בינתיים וגם כמה שופטים). כן הצביעה על המקומות שבהם נתקיימו מעשי האונס והרצח וזיהתה את ראשי כנופיות העינוי האונס והרצח. אך המערכת המשפטית עשתה הכל כדי להפריך את העדות, לא להוכיח אותה. התובעת הכללית הכריזה כי רגינה מטורפת ועיתונאים שציטטו מדבריה הועמדו לדין באמתלות שונות.. עיתונאי אמיץ אחד גילה כי השופט החוקר של הפרשה קשור עם אחד החשודים המרכזיים.
שרות מיני מילדים
מוסיף איש שיחי: על הסתאבותה של החברה הבלגית למדתי מקרוב גם בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה. עבדתי אז כנהג מונית לפרנסתי ועד מהרה למדתי לדעת שאחד מתפקידיו של נהג מונית הוא להצביע בפני הנוסעים על מקומות בילוי בהם אפשר להשיג סמים, היכן אפשר לשחק בקזינו. אלו מעשים האסורים על פי החוק אבל השלטונות מעלימים עין. באותה תקופה היה קזינו בתוך בנין שגרירות מצרים ועשו שם הרבה כסף.
החמור מכל: נהג המונית יכול להציע לכל נוסע כתובות לקבלת שרות מיני של ילדות בנות 10-12. בבלגיה מספר הסוטים הזקוקים לשרות הזה גדול כנראה יותר מאשר בכל ארץ אחרת. עדותה של רגינה, שנתמכה על ידי כמה נשים אחרות שהצליחו להימלט מציפורני הכנופייה, לא שינתה את העובדה שבלגיה יכולה להיקרא פדופיליה.
אבל מה? יש לה מערכת משפט שמוכנה בכל רגע להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים.
