ארכיון הקטגוריה: ז'בוטינסקי

צפורה-מלכה הנסיכה לבית ליבני ויתר הנסיכים

אם צפורה ליבני היתה קרוצה מחומר של מנהיג בעל שעור קומה היתה לה הזדמנות להוכיח זאת ערב ראש השנה. לא ב-3 לפנות בוקר אלא כל שעות הבוקר והצהריים. בעקבות הראיון הניבזי של אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות",בו הצהיר על נכונותו לסגת לגבולות 67.

היא היתה יכולה לקום ולומר לעם בישראל:"אזרחים יקרים. אני רוצה להודיע בזאת שדבריו של אולמרט לא מחייבים אותי ולא יחייבו את הממשלה שאקים. אולמרט הוא מנהיג מושחת, שקיבל שוחד והפקיר את האינטרסים החיוניים של האומה משך כל שנות שלטונו כראש ממשלה ובכל כהונותיו הקודמות. הכרזתו היא אולי ניסיון להביא להקלה בעונש המגיע לו על מעשיו הנפשעים, על הולכת השולל, על החורבן שהוא מותיר אחריו".

ציפי לבני 2008 (ויקיפדיה אנגלית)

 
 
 
הבת והאב. איתן ליבני כלוחם צעיר באצ"ל)

אך צפורה שתקה ובכך חשפה את ערוותה. מיס קלין, שבניקיונה המדומה טיהרה את השרץ אולמרט בתקופה הארוכה שישבה לימינו, מכסה עכשיו את ערוות עצמה בשתיקה שפרושה:  אני ממשיכה במורשת אולמרט. איני שונה ממנו. ביום ראשון, כמה שעות לאחר פרסום טור זה,  נזכרה ליבני להצהיר משהו מגומגם שבהרבה מאמץ הצליחו פרשנים לפרשם כרבע ביקורת ושמינית הסתייגות מדבריו של אולמרט.

להמשיך לקרוא

מה קרה לדור הנפילים

נוכח דלות החומר של המנהיגות בישראל אי אפשר שלא להיזכר בערגה בדור הנפילים שהקימו את המדינה: דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון, זאב פון וייזל, יצחק טבנקין, ישראל אלדד.
המאפיין את הדור ההוא היה שהותיר לנו מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני.

התנועה הציונית מהרצל ואילך היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעשה: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים.
בדור הנפילים היו גם אנשים שהיו בראש ובראשונה אנשי מעשה: פנחס ספיר, לוי אשכול, גולדה מאיר. הם לא ראו בפוליטיקה מקצוע.
סמלי לדור זה היא תעודת פנקס חבר מספר 1 של דוד בןגוריון שמצאתי בארכיון.. בסעיף מקצוע כתוב : פועל חקלאי, עכשיו ראש ממשלה.

פנקס חבר  בן גוריון

פינקס חבר של דוד בן גוריון. המקצוע: פועל חקלאי

סדר פסח בנוסח זאב ז'בוטינסקי

ז'בוטינסקי גדל כידוע בסביבה מתבוללת, אך הייתה בו היכולת לתפוס את תמצית תמציתה של היהדות. כשם שלמד יידיש (שלא שמע בילדותו) עד כדי יכולת לנאום בשפה זו, כך למד את המקורות היהודיים ופיתח לגביהם תובנות מקוריות. כזה הוא המאמר "סדר פסח".

הוא מודה כי השתתף בסדרים מעטים בלבד. במיוחד זכור לו סדר "אמיתי", שנערך בחבל המערבי של רוסיה, שבו כל המסובים חדורים במצב רוח של פסח. את הסדר ערך סבא חביב לבן שיער וירא שמיים והנער שהיקשה את ארבע הקושיות היה חדור עד מעמקי הנפש רגש של התלהבות.

זאב ז'בוטינסקי (ציור: חיים טופול ובאדיבותו)

ז' בוטינסקי אומר כי מימיו לא היה ינוקא ב"סדר" ולא שאל ארבע קושיות. אבל מאותו ליל סדר קלט את המשמעות של ה"מה נשתנה" שמציג הילד בפני אביו. והוא אומר על עצמו כי גם הוא הציג "מה נשתנה" בפני דור האבות והוא יודע כי יבוא יום והדור הצעיר יציג בפניו את ה"מה נשתנה" שלו.

מה נגיד לינוקות שלנו

וכך במילות הפז של ז'בוטינסקי: "… כשתזרוק שיבה בשערנו וכשתשמע אותה שאלה מפי דור אחר – במה נצטדק אנו, על מה נסתמך? תקופתנו אינה דומה לתקופת אבותינו. שקט ותרדמה שלטו סביבם. מסביבנו רעש ורעם; משהו מתמוטט, משהו נבנה והולך, אלפי סיירים משוטטים באלפי נתיבות חדשים, דגלים חדשים מתנפנפים באוויר ומילים חדשות רועמות – "הקרח זז"…מי שאינה לו גורלו לחיות בשאון חיים שכזה, ואף על פי כן יזחל ויגיע עד שיבה ועד ליל פסחו בידיים ריקות, מה יגיד בתשובה על השאלות של ה"ינוקות" הבוחנות, המבקשות משפט צדק?

שפוך חמתך על הגויים. הגדת מנטואה  1564

שפוך חמתך על הגויים. הגדת מנטואה 1564

רקעו את הברזל

קיימת אפשרות, אומר ז'בוטינסקי, שהאב "ירכין ראש ויגיד במילות של ההגדה, כשהוא נחנק מבושה, עבדים היינו ובעבדותי נשארתי. כן, עברה הסופה בזמני ברעם וברעש, אבל אני התחבאתי מפניה מאחורי קיר מאורתי… ולא יהא קלון עלי אדמות גדול מקלון זה… ויש לי רצון לצעוק אליהם בכל כוח חזי: רקעו את הברזל, רקעו את הברזל, אל תשמיטו מידכם את הפטיש, אל תחמיצו את הרגע, כי גם ליל פסחנו יגיע, ואז יבואו נכדינו ויתבעו מאתנו דין וחשבון."

המאמר נכתב במקור ברוסית ונתפרסם לראשונה ב"חרוניקה ייברייסקי ז'יזני" בפסח 1905. הוא תורגם לעברית על ידי יהושע ייבין בכרך "רשימות" (עמודים 181-186) והובא כאמור ב"האומה".

ראה צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון": "ברזל, מלך וצחוק"

עדכון נובמנר 2015

הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.

קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.

סגנון ארכאי

כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.

שמשון מחריב את המקדש הפלשתי

נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.

על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.

 מגדולי הליברלים

ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.

במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).

בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.

איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?

תנועת נוער צבאית

בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:

"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"

מסדר בית"ר בוינה

מסדר בית"ר וינה  1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי

הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.

אלגוריה לתקופתנו

ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.

שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.

מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.

דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".

מנוף לשינוי העם

בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.

על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").

ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.

צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ממרידור ועד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

על התרגום החדש

היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.

קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)

תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי

ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע

סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה

צוואתו של שמשון לפי ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ראה סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

 

ממרידור עד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

"לורנס איש ערב" של העם היהודי

 

זאב פון ויזל בצעירותו(באדיבות מכון ז'בוטינסקי) ונכדתו ניבה (צילום:זאב גלילי)

התקשרה אלי בטלפון אשה בעלת קול צעיר ונעים, הציגה עצמה כנכדתו של המנהיג הציוני ד"ר זאב פון וייזל וביקשה את עצתי לגבי ביוגרפיה שהיא מתכוונת לכתוב על סבה.
נעניתי בחיוב וקבענו פגישה.

לקראת פגישתנו בדקתי בספרייתי ונתברר לי להפתעתי כי האיש כמעט נמחק מספרי ההיסטוריה הרשמית. באנציקלופדיה העברית הוא מוזכר במילים ספורות בנושא שולי. וכך גם בביוגרפיה שכתב שמואל כ"ץ על ז'בוטינסקי. מי שהציל את כבוד ההיסטוריה היה דוד תדהר שהקדיש לו ערך נרחב ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו". בויקיפדיה מצאתי ערך נרחב שנכתב על ידי נכדתו. מן הפגישה עם הנכדה למדתי כמה דברים שלא ידעתי על האיש ופעלו והתרשמתי כי היא נחושה בהחלטתה למנוע את השכחת מפעלו של סבה.

הרפתקן יוצא דופן

את תולדותיו של ד"ר וולפגאנג (בנימין זאב) פון וייזל (נולד בווינה 1896) אפשר לכתוב כספר הרפתקאות של אדם מאד יוצא דופן. את התוספת פון לשמו ירש מאביו, ד"ר ארנסט פון וייזל, שקיבל את תואר האצולה מהקיסר פרנץ יוזף. פון וייזל הבן שרת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית וזכה במדליית צלב הברזל (השנייה בחשיבותה).

 

בתום המלחמה ב-1918 עם התפוררות האימפריה פתח פון וייזל בשורה של פעילויות רבות ניגודים, שיש בהם כדי לעורר סחרחורת אצל העוקב אחריהן.

הוא פונה לאקדמיה ולומד רפואה, משפטים, כירורגיה ופסיכואנליזה. משתתף גם כשחקן בלהקה נודדת בארצות דוברות גרמנית. ובין לבין הוא מתמנה מזכיר הקרן הקיימת בוינה.

בשנת 1921 הוסמך כדוקטור לרפואה ושנה לאחר מכן עלה ארצה ועבד כפועל בנין בירושלים עד שמצא עבודה כרופא.

אצל מלכי ערב

בשנת 1924 הוא החל קריירה עיתונאית מזהירה. הוא התמנה נציג של חברת המו"לות אולשטיין למזרח הקרוב ולארצות האיסלם. במהלך הקריירה העיתונאית שלו, שנמשכה כעשר שנים, הוא ביקר בהר הדרוזים בעת המרד, בתימן, אריתריאה, חיג'אז, סינגפור, ציילון והודו. הוא התקבל לראיון אצל המלך החיג'אזי חוסין כשהכתיר עצמו "חליף כל המאמינים"; אצל איבן-סעוד פייסל מלך עיראק. היה בן בית בארמונו של אמיר עבר הירדן, המלך עבדאאלה, ושימש כרופאו האישי. הוא מלווה את פואד, מלך מצרים בביקורו הממלכתי בגרמניה ומשמש עוזרו ומתורגמנו האישי. נפגש עם מנהיגים מוסלמיים בהודו, שם הוצע לו לכרות ברית מוסלמית-יהודית; נפגש עם מנהיגים בטורקיה, מצרים, תימן. בפרס הוא זוהה בטעות כ"לורנס איש ערב" ויחד עם ידידו, הצייר לודוויג בלום, נכלא עד שהתבררה זהותו והוא התקבל בכבוד מלכים אצל השאח.

מגילת אסתר בצפלין

בשנת 1929 הוזמן פון וייזל לטיסת הצפלין הראשונה מעל המזרח התיכון בה השתתפו שמנה וסלתה של אירופה. חג הפורים חל כשעבר הצפלין מעל תל-אביב. ד"ר הרמן בדט, מראשי מיניסטריון הפנים הפרוסי, יהודי שומר מצוות, קרא יחד עם פון וייזל את מגילת אסתר. כשעבר הצפלין מעל ים המלח הישקה פון וייזל את הנוסעים יין "כרמל מזרחי" "לחיי עם ישראל ומדינתו".

 

הצפלין בו טס פון ויזל בעת שעבר מעל ירושלים

ב-מאורעות 1929 נפצע פון וייזל קשה מאד כשערבי דקר אותו בלכתו ברחוב יפו בירושלים. הוא פרפר בין החיים והמוות, ובעולם כבר פורסמו עליו הספדים. באחד מהם הוא מכונה "מארק טווין של השפה הגרמנית". אך הוא החלים מהפציעה והמשיך בפעולתו.

עד כאן סיפורו של ההרפתקן ד"ר וולפגאנג זאב פון וייזל.

לכבוש הארץ בכוח

בכל אותן שנים, שבהן היה בעיני רבים הרפתקן והוזה בהקיץ – אומרת נכדתו, ניבה פון וייזל – דבר אחד הניע אותו והוא הרעיון הציוני. את הציונות ספג בבית אביו שהיה מראשוני המצטרפים להרצל.

כל הרפתקאותיו, לימודיו והניסיונות שנקרו בדרכו שימשו אותו למטרה אחת, אומרת נכדתו, המפעל הציוני. בגיל 11 כתב את המאמר הציוני הראשון שלו שפורסם בעיתון וינאי. ב- 1914, כששרת כקצין תותחנים בצבא האימפריה, שיכנע את השלטונות לתת לקצינים יהודיים לשאת סרט כחול-לבן על נדן חרבותיהם. באותה תקופה הקים פלוגות חיילים יהודים להגנה על הרובע והרכוש היהודי.

פעילותו בקרן הקיימת הפגישה אותו עם זאב ז'בוטינסקי. פון וייזל העלה בפני ז'בוטינסקי רעיון שנראה הזוי לגמרי באותה תקופה. לרכוש כמות גדולה של נשק מן הצבא האוסטרו-הונגרי המתפרק ולצייד בו 30 אלף חלוצים יהודים שיעלו לארץ ישראל ויכבשו אותה בכוח הזרוע. ז'בוטינסקי ראה בכך רעיון מטורף אך לאחר עשרים שנה העלה ז'בוטינסקי עצמו את הרעיון של פלישה צבאית יהודית לארץ ישראל. מלחמת העולם שפרצה הקדימה את מימוש התכנית.

 

פון ויזל בפגישה עם ז'בוטינסקי (באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

קשה להפריד בין פעילותו הפוליטית לפעילותו הכאילו הרפתקנית של פון וייזל. כשסייר כעיתונאי בכל מדינות המזרח התיכון, והיה בן בית בחצרותיהם של מלכי ערב ניסה לעשות למען המפעל הציוני. כך, למשל, כשנפגש עם פייסל מלך עיראק הוא הציע לו טרנספר של ערבים מארץ ישראל. המלך העיראקי נתן את ברכתו לתכנית, אך הממשל הבריטי כמובן התנגד.

ניסה להבין הערבים

למרות תפיסת העולם היסודית שלו שארץ ישראל תושג לעם היהודי רק בכוח הזרוע הוא עשה מאמץ להבין את העולם המוסלמי והערבי. הוא הפך לאחר המומחים הגדולים בעולם למזרח ולאיסלם ושאף למצוא דרך לשכנע את הערבים להכיר במפעל הציוני.

כל ניסיון לתמצת את מגילת חייו במאמר אחד כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף של מחט. להלן כמה ראשי פרקים מתקופות שונות: מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ממיסדי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ; מייסד העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים; עורך את "דואר היום";

היה גם בין עורי העיתון "דואר היום"

כשזה נסגר מוציא עיתון חדש – "העם", אותו הוא עורך בפועל, (ז'בוטינסקי עורך רשמי), מממן את הפסדיו מכיסו ונוקט קו אקטיביסטי נוקשה.

תחושת השואה

נוכח תחושתו שהשואה מתקרבת יצא לפעילות כמעט עצמאית באירופה בשנות השלושים. נדד ממדינה למדינה הזהיר מפני המלחמה הקרבה וקרא ליציאת היהודים מאירופה. ב-38, עם כניסת הנאצים לוינה, פון וייזל ומשפחתו נמלטים ברגע האחרון וללא מטען לפריז ומשם הגיעו לארץ באוניה האחרונה שיצאה ממארסיי ערב כיבוש פאריז.

קצין תותחנים במלחמת השחרו (ציור. באדיבות נינה פון ויזל)

קצין תותחנים במלחמת השחרור (ציור. באדיבות נינה פון ויזל)

עם פרוץ מלחמת הקוממיות הוא התנדב לצה"ל והוא אז בן 51. הוצב לחיל התותחנים בו הביא תועלת רבה בשל ניסיונו הקרבי מן הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. הוא פעל בעיקר בחזית הדרום. בהגנה על נגבה הצליח לשתק טנק מצרי בפגיעה מדוייקת באמצעות תותח עתיק יומין. היה מפקד התותחנים בכיבוש באר שבע ונפצע בבטנו מרסיס פגז.

המנהיג והאינטלקטואל שהתחרה בז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בתנועת החרות של בגין שהרחיקה מתוכה כל איש בעל שאר רוח. הוא התמסר באותן שנים לפיתוח סנטוריום לחולי ריאה שהקים בגדרה ועסק בשלל פעילויות ציבוריות כולל הקמת תנועה למען גרי צדק שהוא עמד בראשה.

הוא נפטר ב-24 בפברואר והותיר מורשת הגותית – ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים: פוליטיקה, צבא, רפואה, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מסעות ואפילו אסטרולוגיה.

נתן לעבדאללה לנצח בשחמט

על היחסים המיוחדים בין סבה לבין עבדאללה מספרת ניבה פון ויזל: "במשפחה היו סיפורים רבים סביב היחסים האלה. בפועל נזקק עבדאללה מדי פעם לייעוץ הרפואי המעולה שנתן לו סבי. אך בכל ביקור היו נוהגים לשחק שחמט. סבא, שהיה שחקן שח מעולה, נהג להסיר מבטו מלוח השחמט ועבדאללה היה מנצל את ההזדמנות ומרחיק את אחד הכלים. סבא עשה עצמו כלא רואה ונתן לאמיר לנצח אותו".

צום של 28 יום

ב-29 ביוני 1946 נעצר פון וייזל יחד עם רבים ממנהיגי הישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון. במחאה הכריז פון ויזל צום למשך 28 ימים וכתב מכתב לנציב העליון הבריטי שזכה להדים בינלאומיים. בלחץ דעת הקהל שוחרר פון פיזל ביום ה-19 לצום. אך הוא המשיך לצום עד שסיים את התקופה שקבע לעצמו. את סוד הצום למד פון ויזל מן התקופה בה ישב חודשיים במינזר בודיסטי.

מדוע עליתי לארץ ישראל

לימים נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לוינה לאחר המלחמה. פון וייזל השיב: "כשהייתי סטודנט בווינה, היו כתובות על הקירות ועל דלתות בתי השימוש: 'יהודים החוצה!'. ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות".

ראה ברזל מלך וצחוק צוואת ז'בוטינסקי

ראה "אללה הוא גדול אמר ניסנבאום היהודי"

 

 

משמעות המלה כיבוש בשפה העברית

איך הפכה מלה שהיתה במרכז האתוס הציוני למושג המעמיד אותנו במחנה אחד עם הנאצים * מה בין כיבוש הארץ מראשית הציונות לכיבוש יהודה ושומרון בששת הימים * ומה בינן לבין כיבוש העברית, כיבוש העבודה, כיבוש השממה, וכיבוש לבבות * קווים למחקר סוציופתולוגי של החברה הישראלית

מה לא אומרים על הכיבוש ובמה לא מאשימים אותו. בראש ובראשונה הוא אשם באיבה הערבית כלפינו. הוא אשם בהשחתה הפנימית שלנו ("הכיבוש משחית"). הוא אשם בעליית האלימות, אובדן הסולידאריות החברתית, הפערים החברתיים, תאונות הדרכים, קריסת מערכות החינוך והבריאות, זיהום האוויר. והאם שמתם לב כמה גברים רצחו את נשותיהם מאז הכיבוש ובגללו?

האמנם זו משמעות הכיבוש בשפתנו? הבה נבדוק מה אומרים המילונים. כי בהם נמצא את חכמת השפה שלא תמיד נמצאת אצל המדברים בה

מה זה "כיבוש"

בעגה הישראלית המודרנית קבלה המלה כיבוש משמעות של השתלטות על שטח מדינה שאינה שלך, דיכוי אוכלוסייתה וניצולה. האנלוגיה לתקופת הכיבוש הנאצית באירופה אינה מקרית.

לא זו המשמעות ההיסטורית של המלה כיבוש בשפה העברית. המשמעות המקורית היא הפעלת כוח כדי להשיג משהו אבל לא דווקא במשמעות שלילית. הכיבוש איננו נטילת דבר שאיננו שלך ולא תמיד פרושו השתלטות על שטחי ארץ. "ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א-28) מצווה ה' את אדם וחווה והכוונה ודאי איננה שיכבשו ארץ לא להם. כזוהי גם המשמעות של כיבושי יהושע "ונכבשה הארץ לפניהם" (יהושע יח-1). לא מדובר כאן בהשתלטות על ארץ לא לך, זו הארץ שנתן ה' לבני ישראל כפי שהבטיח לאבי האומה.

יש בתנ"ך גם שימוש רב במילה כיבוש במשמעות של השתלטות עויינת על שטח לא לך. אך גם בתנ"ך, ויותר מזה בספרות חז"ל ואחריה, המשמעות הבסיסית של "כיבוש" היא של השגת משהו במאמץ רב, לרוב בקונוטציה חיובית . "כיבוש היצר" ("איזהו גיבור הכובש את יצרו") הוא הדוגמא המובהקת לכיבוש כזה.

בלשון העברית החדשה קיבל ה"כיבוש" משמעות של השג חשוב שהושג במאמץ רב. "כיבושי העברית בדורנו" קרא הלשונאי הנודע יצחק אבינרי לספרו על חידושי העברית בתקופתו (1946). וביאליק כתב "הלא שעת מלחמה וכיבוש היא עתה לשפתנו ולשירתנו". וכך נולדו שורה של מושגים הקשורים בכיבוש, שכולם במשמעות השג הכרוך במאמץ גדול: כיבוש העבודה, כיבוש השממה, כיבוש התעשיה, כיבוש הלבבות (במשמעות חינוך), כיבוש התעשיה ובמשחק כדורגל כובשים שער.

אבל הלשון העברית החדשה נשארה נאמנה גם למשמעות המקורית של כיבוש הארץ בידי יהושע. בהמנון לח"י "חיילים אלמונים" כתב אברהם שטרן (יאיר): "בערים בכפרים את דגלנו נרים ועליו הגנה וכיבוש".

שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, אמרה פעם שצריך להוציא את ספר יהושע מן התנ"ך. יהושע נשאר בתנ"ך למרות שולמית אלוני. את יאיר הצליחו לרצוח אך לא למחוק את שירת חייו.

איך הפכנו כובשים

כששיחררה מדינת ישראל חלקי ארץ ישראל שהיו מחוץ לגבולותיה 19 שנים היא לא ידעה מה לעשות בהם. בתהליך הראוי למחקר סוציו-פתולוגי של החברה הישראלית הפכו השטחים המשוחררים לשטחים "כבושים", שצריך לעשות הכל כדי להיפטר מהם והם הגורם לכל צרותיה של המדינה.

 

 

דוש -דיוקן עצמי (מתוך הספר)

הצבר הישראלי הכובש מתוך ספרו של דוש

מי שרוצה לעקוב אחרי התהליך הזה יכול למצוא אותו בספר הכי מצחיק והכי רציני שיצא לאור בשנה האחרונה בישראל. זהו הספר "דוש", בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל והוצאת יד יצחק בן צבי, והוא כולל עשרות קריקטורות של קריאל גרדוש המוכר יותר בכינויו "דוש". הספר, שראה אור בעקבות תערוכה במוזיאון ארץ ישראל מביא מידגם מייצג של היצירה הענקית של דוש משנת 1921 ועד שנת 2000, כולל יצירות מן העיזבון ומארכיונים פרטיים שלא פורסמו מעולם. אין צורך להוסיף מילה אחת קריקטורה אחת שווה מיליון מילים.

בספרו "קללת הברכה", מגלה שבתי טבת כי תכניות צה"ל ערב מלחמת ששת הימים היו מלכתחילה לתפוס שטחים קטנים ברצועת עזה ובצפון סיני כדי שישמשו כקלפי מיקוח כלפי המצרים. לא היו תוכניות של כיבוש שטחים. דיין שינה את התכניות המקוריות שהציב אשכול, במטרה להכות את כל הצבא המצרי בסיני, אך גם הוא לא התכוון לכבוש את כל סיני וגם לא את כל יהודה ושומרון והגולן והדברים התגלגלו כפי שנתגלגלו.
מכל מקום בתום המלחמה היתה הממשלה בדעה פה אחד (ויש לזכור שבממשלה זו ישב מנחם בגין) שבתמורה לשלום תיסוג לגבול הבינלאומי עם מצרים. לגבי ירושלים היתה מחלוקת ודיין הכריז "חזרנו אל הקדושים במקומותינו". אבל גם דיין אמר כי הוא ממתין לטלפון מן הערבים והטלפון בושש לבוא.

ערי ז'בוטינסקי אמר פעם כי היחס שלנו לשטחים הוא כמו של אדם שתפס בזנבו של דוב. הוא רוצה לעזוב את הזנב אבל הזנב איננו מרפה ממנו.

 

תיכנן קונפדרציה עוד לפניששת הימים. משה דיין (ויקישיתוף)

תיכנן קונפדרציה עוד לפניששת הימים. משה דיין (ויקישיתוף)

במבט לאחור דומה כי האיש היחיד שהבין את המתרחש ואת המציאות החדשה שנוצרה היה משה דיין. היה לו גם רעיון איך לפתור את הבעיה. טבת מגלה כי חצי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים – כשאיש בישראל לא צפה את הכיבוש הצפוי – היתווה דיין בהרצאה בפני סטודנטים בירושלים רעיון של קונפדרציה בין ישראל ערביי יהודה ושומרון וממלכת ירדן. דיין אמר כי שיתוף הפעולה הקונפדרטיבי יהיה בעיקר בתחומי הכלכלה ואילו נושאי הביטחון והחוץ יהיו בידי כל אחת מן המדינות. הואיל ולא דובר אז על מדינה פלסטינית ניתן להבין כי דיין התכוון לסוג של שלטון ישראלי על הגדה המערבית בלי שתהיה בעיה שערביי חבל ארץ זה יצביעו לכנסת.

קפיצה ברמת החיים

על רקע אותה הרצאה אפשר להבין את מדיניותו של דיין לאחר המלחמה לנהוג כבוד בערביי ארץ ישראל ולראות בהם בני ברית לעתיד. בטווח הקצר מדיניותו של דיין הצליחה לכאורה.
עד לפרוץ האינתיפאדה ב-1987 ידעו ערביי ארץ ישראל חיים שטובים מהם לא היו להם מעולם ואולי לא יהיו עוד. בעשרים השנים שחלפו מאז ה"כיבוש " חלה קפיצה עצומה ברמת החיים שלהם – פרי מדיניות הגבולות הפתוחים. מספר כלי הרכב הפרטיים גדל פי עשרה, מנויי הטלפון פי שישה, טרקטורים פי תשעה. רמת הבריאות עלתה פלאים, מספר מכשירי חשמל ביתיים הגיעו לכל בית ועוד ועוד.

אף על פי כן פרצה האינתיפאדה וההמשך ידוע. הסיבות לכך מרובות. אך אם נרצה לתמצת במשפט אחד נוכל לומר בוודאות כי ישראל נהגה כל השנים אכן ככובש זמני ולא כשלטון של קבע. כשאתה הופך חבל ארץ שלם על תושביו לקלף מיקוח אל תתפלא אם בנין הקלפים הזה מתמוטט.

ציונות היא כיבוש

אם הכיבוש "משחית", אם אין לנו זכות להיות "כובש" ביהודה ושומרון, הרי כל ישיבתנו כאן מראשית הציונות היא מציאות של כיבוש משחית.

זאב ז'בוטינסקי במאמר "ציונות ומוסר" משנת 1916 מנתח את הבעיה הזו. הוא אומר שם כי הפרלמנט של המדינה היהודית שתקום צריך להיבחר על ידי כל אוכלוסיית הארץ יהודים וערבים. באותה תקופה היה מספר היהודים בארץ ישראל 100 אלף ומספר הערבים משני גדות לירדן היה 600 אלף. ז'בוטינסקי דחה הצעות שנועדו להשיג רוב יהודי מלאכותי. כמו, למשל, מתן זכות הצבעה רק ליודעי קרוא וכתוב, שהיה מקטין את מספר המצביעים הערבים. ז'בוטינסקי דחה הצעה זו בנימוק שהיא נועדה להשיג מטרה מוסרית באמצעים לא מוסריים.

במקום זאת הציע כי התנועה הציונית תתבע צ'ארטר (מגילת זכויות) בינלאומי שיקבע שארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל. באותה תקופה היו בעולם  כ-12 מיליון יהודים (כלומר פי עשרים ממספר הערבים משני גדות לירדן). מלאי המהגרים בכוח מגיע ל-8 עד 10 מיליון – כתב. עליה כזו תבטיח רוב יהודי יציב בארץ ישראל לדורות. ז'בוטינסקי אומר כי תכניתו אין פרושה הגירתם של ערביי הארץ, אך מי שירצה להגר אין להפריע לו. על הארץ הוא אומר: "כל מה שהוציא מוניטין לארץ ישראל בדברי ימי העולם, כל מה שהיה בה מהתפארת, כל תפקיד על-אנושי שמילאה הארץ, כל אלה היו פר רוחו של עם ישראל".

ולסיום הוא אומר: "אין התיישבות בלי שלטון. אם ההתיישבות מוסרית גם השלטון מוסרי".

תכנית המרד של חיים ארלוזורוב

תיכנן לתפוס השילטון בכוח. חיים ארלוזורוב

תיכנן לתפוס השילטון בכוח. חיים ארלוזורוב

חיים ארלוזורוב, שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית ומן המנהיגים המתונים ביותר של מפא"י, הגיע למסקנה, זמן קצר לפני שנרצח ב-1933, כי אין סיכוי שהיהודים יצליחו להגיע לרוב בארץ כל עוד נמשך שלטון המנדט הבריטי.
הוא העלה הצעה לסלק את הבריטים מן הארץ בכוח, להקים שלטון מהפכני שישלוט בכוח הזרוע על הרוב הערבי ויפתח את שערי הארץ לעליית המונית של יהודים עד שיהיה בה רוב יהודי.
תכנית זו דומה להפליא לתכנית "המרד המזויין " שז'בוטינסקי הגה במהלך שנות השלושים – שיגור אווניות עמוסות יהודים חמושים במקביל למרד בתוך הארץ. שתי התוכניות עלו בעשן משרפות אושוויץ.

 

 

ראה

מילון קצר של השפה המכובסת

 אהרון אמיר והעברית של הכנענים

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17791

 הדובר הילידי מדבר ישראלית

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14080

 השפה בה אנו מדברים היא ישראלית

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889

 סימפון – פרוש רש"י למילה נדירה בתלמוד

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12866

 טמבל פרוש המילה וגילגוליה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7875

 גרשום שלום על אנרכיה בלשון

http://www.zeevgalili.com/2008/11/837

 יעקב שוויקה ומילונו"רב מילים"

http://www.zeevgalili.com/2010/07/969

 האם פרחה הוא כינוי גנאי?

http://www.zeevgalili.com/2007/11/498

 בעל המאה הוא בעל הדעה

http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597

 הכשר משפטי למלה כוסית

http://www.zeevgalili.com/2005/01/7257

זאב ז’בוטינסקי מי מכיר מי יודע

הקורא איליה קמינסקי מרחובות, שעלה מברית המועצות בשנת 87, כותב לי:

איליה קמינסקי

 

 

 

 

 

איליה קמינסקי

" בהיותי  בברית המועצות, בשנות ה-80, קראתי לקט מאמרים של זאב ז’בוטינסקי. הלקט, בשפה הרוסית,  הופץ  במחתרת, מודפס במכונת כתיבה. הלקט ניתן לי בהשאלה לזמן קצר  ולאחר שקראתי העברתי הלאה. זה היה מצרך יקר המציאות ומבוקש מאד. גם היה מסוכן להחזיק בו.

המאמרים של ז’בוטינסקי חדרו לעומק לבי (ונמצאים שם עד היום). בשלהי שנות ה-80 (כבר בארץ) היו לי ויכוחים עם אנשים סביבי. חשבתי לעצמי: למה אני מנסה לנסח מחדש  את הטיעונים שלקחתי מז’בוטינסקי? פשוט אמצא את הספרים שלו ואתן לאלה שהתווכח עמי.

איפה מוצאים את ספרי ז’בוטינסקי?. בדקתי בסטימצקי – הם בקושי ידעו מי זה בכלל. התקשרתי למצודת זאב בשיא ההתרגשות, מסביר מי אני, מה אני רוצה. הם עונים לי בקול מפוהק: " קשה היום למצוא ספרי ז’בוטינסקי, תנסה אולי בחנויות יד-שנייה" .

לא התייאשתי. מצאתי בספריה עירונית עותק ישן של ז’בוטינסקי שלמזלי כלל את המאמר ’קיר הברזל’. צילמתי את הדפים מהספר. נתתי למתווכחים עמי וזה השפיע.

אמרתי לעצמי: לא מגיע לליכוד להיות בשלטון. אחרי שהיו בשלטון כמעט שלושים שנה, איפה ז’בוטינסקי בתכנית הלימודים? איפה כתבי ז’בוטינסקי בהוצאה ממלכתית? איפה עקרונות ז’בוטינסקי אצל פוליטיקאים המגדירים עצמם כתלמידיו.

 

 =======================================================================

במסגרת ריענון מאמר זה פניתי לידידי, מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי וביקשתי את הסברו. דבריו מתייחסים למועד הפניה יולי 2010.

תשובת מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

כידוע לך, השנה –  2010  – היא שנת ה-70 לפטירת זאב ז'בוטינסקי ובקרוב ימלאו גם 130 שנה להולדתו.

בן פחות מ-60 היה המנהיג הציוני והוגה הדעות הפורה הזה במותו. אנחנו במכון ז'בוטינסקי עושים הכל להפצת מורשתו, שאין לה אח ורע בתנועה הציונית במאה העשרים.

מאז כתב מר קמינסקי את מכתבו, ניתן למצוא בחנויות הספרים לפחות את "שמשון" של ז'בוטינסקי. בתרגומו החדש, מעשה ידי פטר קריקסונוב, ובהוצאה משותפת למכון ז'בוטינסקי, כתר וסטימצקי.

מכון ז'בוטינסקי מציע למכירה כתבים של ז'בוטינסקי, חלקם ספרים יד שניה, שמגיעים אלינו מעזבונות של נפטרים. אנו באופן טבעי משמשים כתובת לכל המתעניינים בכתביו.

מפליא שלא עלה על דעת הקורא לפנות למכון – אם באופן ישיר ואם דרך אתר האינטרנט של המכון, שמציע בין השאר חנות מקוונת ודרכה אפשר לרכוש ספרים, חדשים כמשומשים.

אפשר להיעזר באחראי על מחסן הספרים של המכון, מר אילון קפלן, טלפון 03-6210806.

 כרכי זאב ז'בוטינסקי ראו אור לפני למעלה מ-60 שנה. מכון ז'בוטינסקי קיבל עתה על עצמו להפיק מהדורה חדשה, מעודכנת ומותאמת לקורא בן המאה ה-21, וכן להוסיף במסגרתה מאמרים רבים, רובם נכתבו במקור ברוסית בראשית המאה ה-20, שגילינו רק בשנים האחרונות.

במקביל אנו שותפים למפעל ההוצאה לאור של כל כתביו בשפה הרוסית. עד כה ראו אור 4 כרכים בסדרה זו.

ומפעל שלשי: אנו עוסקים בהוצאת כרכי איגרותיו של זאב ז'בוטינסקי. בעוד כחודשיים יראה אור הכרך ה-11!

 ואני שואל:

היש עוד מוסד מורשת ומחקר כשלנו, העוסק בעת ובעונה אחת בשלושה מפעלים מחקריים-ספרותיים-מו"ליים-מונומטאליים,

כמו מכון ז'בוטינסקי?

 ועל כך יש להוסיף, כי לפני שלוש שנים הוצאנו לאור ביבליוגרפיה של כל כתביו, בכל השפות. לכרך האדיר הזה, בעריכתה של ד"ר מינה גראור, מצורף תקליטור,

כך שאפשר להעלות את כל המידע על כל כתבי ז'בוטינסקי גם על המחשב.

אין קשר ישיר בין מכון ז'בוטינסקי לתנועה פוליטית כלשהי. המכון הוא עמותה ציבורית.

אבל אני יכול לומר, כי בממשלה הנוכחית זוכה המכון לתמיכה יותר מכל ממשלה בעבר,

ואציין כי ממשלה זו יותר מכל קודמותיה משקיעה בשמירת המורשת הציונית על כל פלגותיה.

 בברכה

 יוסי אחימאיר

מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

 ahimeir@jabotinsky.org
 

 קישורים

 

ראה צוואת ז'בוטינסקי בשמשון ברזל מלך וצחוק
 

 

מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

כשהיה רמטכ" ל חילק מופז  לקצינים בכירים ספר שפרופסור אריה אלדד הגדיר " פמפלט ירוד" והזהיר כי  " אנו נמצאים על סף תהום" *  איך הפכה " הדמוקרטיה המודרכת" של בן גוריון לדיקטטורה המוסווה כדמוקרטיה נוסח שרון

כשאני שומע את שר הביטחון שאול מופז נושא נאום אני נזכר בעיצוב דמותו ב" ארץ נהדרת" וממהר למקרר כדי לבדוק אם מישהו לא הזיז את הגבינה שלי.

mufaz-nehederet1

שאול מופז בארץ נהדרת

" מי הזיז את הגבינה שלי" הוא שמו של ספר שראה אור לפני כתריסר שנים בארצות הברית וזכה לפופולאריות רבה.

הסיפור המרכזי של הספר עוסק  בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה.

מלאי הגבינה במבוך אזל. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם והמתינו. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים  לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו. חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור ילדים הוא מצא.

הפחד משינויים

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא  כישלון בעסקים, בקריירה, בחיי המשפחה ואבדן בריאות ושלוות הנפש. המבוך הוא העולם, המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי יצליח.

ספר אינפנטילי

מדובר בספר אינפנטילי, האופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא  דומה למאות ספרים המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד בחברה, איך להתקדם בעבודה.

מדוע הספר הזה מזכיר לי את שר הביטחון מופז?  כי הניתוחים האסטרטגיים שלו מזכירים לי את הרדידות של הספר.   בתקופה שמופז היה רמטכ" ל הוא חילק את הספר לקצינים בכירים. אחד  מהם היה תת אלוף פרופסור אריה אלדד, שבראיון לבילי מוסקונה במעריב אמר בין היתר:

" הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

" על סף תהום"

פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ" ל עם סיום תפקידו בצה" ל. במכתב הוא כתב בין היתר:

" בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג" ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות…

בראיון ל" מעריב"   אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

דמוקרטיה מודרכת

אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת בפרצוף. וכשפרופסור אלדד השמיע את האזהרה שלו לפני שנים עדיין לא הייתה מדינת חמאס איראנית בגבולנו. " מי הזיז את הגבינה שלי" הוא תסמונת המשקפת  אולי את מצב החברה הישראלית.  ואני מוצא קשר בין דבריו של אלדד לדברים שאמר לפני שנים פרופסור בנימין אקצין.

בנימין אקצין

בנימין אקצין

אקצין טען כי בן-גוריון בנה   משטר של " דמוקרטיה מודרכת" .   בן-גוריון היה לדעתו דיקטטור בכל נימי נפשו. כששאלו אותו סטודנטים: אם כך, מדוע בן-גוריון לא הנהיג משטר דיקטטורי בארץ?’ תשובתו היתה: משום שבן-גוריון לא טיפש, הוא מבין שמנהיג דמוקרטי יותר חזק מדיקטטור.

הוא נימק את התיזה הזו בכך שכל מנהיג זקוק ללגיטימציה. הלגיטימציה הכי טובה היא שלטון ’בחסד האל’. לכן, השליט החזק ביותר בעולם הוא האפיפיור. אי-אפשר להתווכח איתו או לחלוק עליו. מייד אחריו באים המלכים " בחסד האל" ששלטו בעולם עד למאה ה-17 או ה-18 כי נהנו מלגיטימציה אלוהית.

אחרי שבטלה הלגיטימציה האלוהית מן העולם, המשיך אקצין, צריך היה למצוא לה תחליפים. הדמוקרטיה המודרכת היא התחליף. מנהיג דמוקרטי, שהחלטותיו ופעולותיו מעוגנות בחוק, כמעט חסין ממהפכה ומקונספירציה. לעומת זאת, דיקטטור חושש כל הזמן לעורו.

אקצין הביע תקווה שלוי אשכול יהיה מעין שלב מעבר בין " הדמוקרטיה המודרכת" הבן-גוריונית לבין דמוקרטיה " אמיתית" , נוסח זאב ז’בוטינסקי. הוא הוסיף שהוא לא רק מאמין בזה, אלא מתפלל לזה, כי אם לא תקום כאן דמוקרטיה ברוח ז’בוטינסקי, אנחנו נחזור ל" דמוקרטיה מודרכת" , שסופה דיקטטורה.

תקוותו של אקצין לא התממשה. כשם שהאוליגרכיה הבנגוריונית הופרטה לתריסרי אוליגרכיות קטנות, כך גם הדמוקרטיה המודרכת שלו. הקרוב ביותר לדגם משטר זה היה אריאל שרון. מה שמאפיין את הדמוקרטיה המודרכת, דהיינו את הדיקטטור באיצטלה דמוקרטית, הוא שאינו זקוק ליועצים ואיננו שומע עצות. כזה היה בן גוריון כזה היה אריאל שרון. לכן יכול היה שרון להיות מוקף במנהיגונים קטנים העוסקים בהזזת גבינות.

פרופסור בנימין אקצין נמנה עם קבוצה של אינטלקטואלים שהקיפה את זאב ז’בוטינסקי. אלה  לא מצאו את מקומם בתנועה של מנחם בגין, שהקיף עצמו בשטח סטרילי מאינטלקטואלים. אקצין קיבל בשנות ה-30 תואר דוקטור  במשפטים ובמדעי המדינה באוניברסיטות וינה, פאריס והרווארד. נבחר לנשיא התנועה הציונית החדשה שהקים ז’בוטינסקי. בראשית שנות ה-40 עבר לארצות הברית  ועמד בראש הלשכה המדינית של ועד החירום הציוני האמריקני. עלה ארצה בשנת  1949, נמנה עם מייסדי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. מאוחר יותר היה נשיא אוניברסיטת חיפה וב-1967 זכה בפרס ישראל למדעי המשפט.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

הרמב" ם נגד ידיעות – על השופט מנחם קליין

הועבר לכך ניצח הרמבם את ידיעות

============================================

גם מטאטא ישן יכול לטאטא טוב

עבר לחנות המברשות המטריפה של דרום תל אביב

=============================================

8