עדכון נובמנר 2015
הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.
קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.
סגנון ארכאי
כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.
שמשון מחריב את המקדש הפלשתי
נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.
על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.
מגדולי הליברלים
ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.
במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).
בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.
איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?
תנועת נוער צבאית
בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:
"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"
מסדר בית"ר וינה 1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי
הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.
אלגוריה לתקופתנו
ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.
שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.
מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.
דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".
מנוף לשינוי העם
בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.
על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").
ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.
צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי
לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".
זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.
ממרידור ועד יהיר
למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.
כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.
על התרגום החדש
היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.
קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.
זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)
תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי
ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי
שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה
