ראו גם "הברוגז מתחיל בחתונה"
מעשה באברך שבעידודו של שדכן רב מוניטין יצא לעיירה רחוקה שם המתינה לו כלה נאה וחסודה. באותה עיירה היו שתי כלות נאות וחסודות ושתיהן כבר הגיעו לפרקן ואף עברו אותו. כשהגיע האברך לתחנת הרכבת המתינה לו כאן לא רק חמותו המיועדת, אלא אישה נוספת שביקשה לחטוף את החתן לבתה.
אך ירד האברך מן הרכבת עטו עליו שתי הנשים. כל אחת אוחזת בכנף בגדו. כל אחת טוענת כולו שלי. האברך המסכן, שכמעט נקרע לגזרים, כטלית ששניים מחזיקים בה, הציע לגשת לרב שיפסוק.
שמע הרב את טענות שתי הנשים. זו טוענת אני סיכמתי עם השדכן. זהו חתן המיועד לבתי. והשנייה טוענת גם אתי דיבר השדכן. זו אומרת אני ראיתיו ראשונה והאחרת טוענת אני החזקתי בו קודם.
שקל הרב ושקל ולבסוף הכריע כמשפט שלמה: יגזורו. תהיה המחצית האחת של החתן לאם האחת והמחצית האחרת לאם השניה.
זעקה אחת מן השתיים: לא כך ייעשה במקומותינו. האם בשל מריבה על חתן נקפח חיים? והשנייה אומרת: לא ולא. גם לי וגם לך לא יהיה – גזורו.
הצביע הרב על האם המבקשת לגזור ואמר: את היא החמות האמיתית.
בדיחה זו, על המשולש הנצחי אם-בת-חתן–כלה-חמות, היא אחת מרבות שבהן עשיר הפולקלור היהודי ולא רק היהודי.
אמא יהודיה בפולין
" אין לך נישואין שלא מעורבת בהם חותנת, ואין לך חותנת שלא כרוכה בעקבותיה בדיחה" , אמר הסופר האמריקני מארק טוויין. מחקרים שנערכו במהלך השנים בנושא זה העלו שרוב הבדיחות נוגעות ליחסים שבין החותנות וחמיותיהן ונדירות הבדיחות על היחסים בין החתן לבין החותן. עוד העלו מחקרים כי רוב הבדיחות עוינות את החמיות. היו שהסבירו כי הבדיחות נובעות מסטראוטיפ הרואה בחמיות נשים שתלטניות שלעולם אינן חושבות שכלותיהן ראויות לבן היקיר שלהן.
בדיחה אופיינית לסטראוטיפ הזה:
האם נכנסת למסעדה ומוצאת את בנה בחברת ארבע נשים. הוא אומר לאם: אמא, אחת מאלה היא אשתי לעתיד. נחשי מי היא. האם בוחנת את ארבע הנשים וממהרת להצביע על אחת מהן. הבן מופתע ושואל בתמיהה: איך ניחשת אמא?
והאם משיבה: מהרגע הראשון לא סבלתי אותה.
חותנת רודפת אחר החתן. איור לפתגם היידי: מוטב לשרוף את התנאים ולא את הכתובה. (מתוך"פנינים צבעוניות" לאברהם לבנון)
יחסי כלה חמות הם נושא לבדיחות אך זהו עניין רציני, אומרת הפסיכולוגית ד" ר שרה ברסלרמן מחיפה. ד" ר ברסלרמן היא פסיכולוגית קלינית שהתמחתה בטיפולים בתחום הזוגיות ויחסי המשפחה ואף מקיימת סדנאות מיוחדות ליחסי חמיות וכלות. היא ערכה מחקר בנושא ופרסמה את ממצאיה באתר " פסיכולוגיה עברית" .
בסקירה הספרות בנושא היא מביאה תיאוריות רבות ומגוונות וגם ממצאים די מדהימים. כמו למשל הנטייה להאשים את החמות בכל הורחבה עד למציאת קשר בין עצם קיומה של החמות ובין תוחלת החיים של נכדיה. היו חוקרים שבחנו את רשומות הכנסייה בגרמניה מהמאות ה- 18 וה-19, ומצאו כי סיכויי תינוקות להגיע לבגרות היו נמוכים יותר (חמישים אחוז) כאשר אימו של הבעל היתה בחיים, לעומת היותה של אם האישה בחיים בהיוולדו ( 79% ).
במחקר של ד" ר ברסלרמן השתתפו 24 נשים כולן יהודיות חילוניות ועירוניות, והן חולקו לקבוצות גיל ותק בנישואין וכדומה. המחקר נערך במתודה איכותנית, שכללה ראיונות, קבוצות מיקוד וראיונות עומק עם שאלות פתוחות.
המשתתפות במחקר נתבקשו לתאר את יחסיהן, איך הן מסבירות יחסים אלו כיצד הן נוצרו והאם הם ניתנים לשינוי.
בין מסקנות המחקר:
· היחסים בין כלה לחמות מושפעים ממיתוסים קודמים. (" עוד לא הכירה אותי, וכבר עשתה ממני חמה, כאילו אמרה זאתי שחורה, זאתי מכשפה" ).
- · החמיות ראו את הבעיה כבלתי פתירה.
- · הנשים במחקר נראו כמבססות במידה רבה את הידע שלהן לגבי תפקידי חמות וכלה ויחסיהן על בדיחות, פתגמים ואמרות ידועות (" כשבת מתחתנת, מרוויחים בן, כשבן מתחתן – מפסידים בן" ).
- · הבעייתיות ביחסים נוצרת על רקע תחרותיות בין החמות והכלה על תפקידן האימהי במשפחה.
- · החמות תופסת את תפקידה כהתרחבות תפקידה האמהי. מנגד, הכלה אינה תופסת עצמה כהתרחבות תפקידה כבת (" כלה לא צריכה עוד אמא" ).
- · רצונה של הבת לתפקד כאם משפחתה החדשה, מנטרל את החמות מתפקידה. ומדיר אותה ממוקד הכוח במשפחה.
בעיני הדיוט נראה לי כי החשיבות הרבה של המחקר, מנקודת ראות פילוסופית, חורג מן התחום הצר של יחסי כלות-חמיות להבנת מערכת היחסים בין נשים בכלל. בניגוד לעמדתה של הפילוסופית והסופרת הצרפתיה סימון דה בובואר והטענה הפמיניסטית השכיחה שיחסי גברים-נשים הינם יחסי כוח, ואילו יחסים בין נשים לנשים אחרות הינם יחסי תמיכה וברית. מהמחקר עולה כי הנשים שחשו איום על תפקידן האימהי גילו כוחניות ולוחמנות. גם התפיסה של דה בובואר כי האמהות לוכדת את הנשים במצב של חוסר כוח, מופרך על ידי מחקר זה.
ציטוטים אופיניים של המשתתפות במחקר: " ממש מלחמה. לא הייתי קוראת לזה יחסים, זה קרבות" ; " זאת היתה ממש מלחמת עולם שלישית… בפירוש היתה מלחמה" ; " חמות צריכה לדעת קודם כל לתת, וגם לשתוק, לשתוק, לשתוק" ; " לא מגיע לה שאני אדבר איתה" .
מקום מרכזי בתיזה של המחקר הוא תפישת יחסי כלה-חמות כתפיסת ה" אחר" בתוך המשפחה אך זה נושא רחב מכדי לדון בו כאן. למתעניינים כדאי לקרוא את המאמר.
הבדיחות על "האמא הפולניה" – עניין רציני
שאלה: מה ההבדל בין אמא פולניה לבין כלב רוטוויילר?
תשובה: הכלב בסוף עוזב את הילד.
כולנו מכירים את הבדיחה הזו ועוד הרבה בדיחות על האמא הפולניה. נהנים לצחוק על האמא שלנו, שבכלל נולדה בארץ או ברוסיה או ברומניה או במרוקו או בעיראק.
מסתבר שהבדיחות על האמא הפולנייה אינן צחוק. זהו עניין רציני המעיד על דפוסי התנהגות, מצבים נפשיים ואם תרצו גם אופי לאומי.
זאת למדתי ממחקר מרתק של עירית קליינר-פז פסיכולוגית קלינית (ממוצא פולני), שפורסם גם הוא באתר "פסיכולוגיה עברית".
עירית קליינר-פז יוצאת מהנחה הקיימת בפסיכולוגיה שמאחורי כל בדיחה יש גרגר אמת, לעתים גרגר גדול. היא סוקרת כמה בדיחות נפוצות ומנתחת את משמעותן הפסיכולוגית.
להחליף מנורה
כיצד פולניה מחליפה מנורה? היא אומרת: "טוב, בסדר, לא חשוב, אני אשב בחושך".
מאחורי בדיחה זו, אומרת קליינר-פז מסתתרת מניפולציה של האמא הפולניה, שנועדה לעורר את הזולת לפעול למענה. זאת, בלי שהיא תבקש זאת במפורש. היא תעדיף להישאר בחושך, להציג עצמה כאומללה, להיות קרבן, ובלבד שלא תציג בקשה מפורשת לעזרה.
שלוש עניבות
פולניה קונה לבן שלה שתי עניבות, אדומה וכחולה. הבן מגיע לסעודת החג עם העניבה האדומה. אומרת לו אמו: אהה, הכחולה לא מצאה חן בעיניך? למחרת הוא לובש את הכחולה, ואמו אומרת:"אז אתה לא אוהב את העניבה האדומה?. הבן המתוסכל מגיע ביום שלישי עם שתי העניבות לצווארו. אומרת אמו: ידעתי שאשתך תשגע אותך.
הבדיחה הזו מלמדת כי הפולניה לעולם איננה מרוצה. אי שביעות הרצון שלה, מעוררת בבן רגשות אשם, תיסכול וכעס.
היכולת לגרום רגשות אשמה היא מן התכונות הבולטות של הפולנייה אומרת קליינר-פז. האם היא עושה זאת בזדון?
ההסבר הפסיכולוגי של קליינר-פז: מה שמניע את הפולניה הוא הרצון להפגין המנעות מצורך, אבל לגרום לאחר למלא את צרכיה. כי הצורך שווה בעיניה לחולשה, הוא מעורר בושה עמוקה ונתפס כדבר נורא שאין להודות בו.
"המאהבת שלנו"
פולניה יושבת עם בעלה בקונצרט. הוא רומז לה על השורה שלפניהם ולוחש "הבלונדינית שם, היא המאהבת של רוזנבלום. עונה לו האשה "שלנו יותר יפה".
בדיחה זו מבטאת את החשיבות שמייחסת הפולניה למראית העין. זו חשובה יותר מאשר נאמנותו של הבעל.
שלוש עוגיות
פולניה א' אומרת: אוי הגזמתי, אכלתי כבר שלוש עוגיות. עונה לה חברתה: אכלת ארבע, אבל מי סופר.
גם כאן יש ביטוי לחשיבות של מראית העין. הפולניה הראשונה מפגינה התחשבות מזוייפת והשנייה מסתירה הן את החמדנות והן את ההתחשבנות ואת הביקורתיות.
מי הכלה המועדפת
בחור פולני מביא הביתה שלוש בחורות ואומר לאימו: "אמא, אחת מהבחורות האלו היא כלתי לעתיד! נראה אם תנחשי מי זו".
אמו הפולניה בוחנת בעיון את שלוש הבחורות.
אומרת האם: "כן, זו האמצעית".
שואל הבן: "כל הכבוד! איך ידעת?"
עונה האם: "מהרגע הראשון לא סבלתי אותה".
בדיחה זו (שסופרה למעלה במחקר האחר) שייכת לסידרת "חיימקה שלי". כלומר: ראיית הזולת כחלק מעצמו, כשלוחה שנועדה לפעול בהתאם לרצון ולצרכים שלו. האמא הפולניה משקיעה בבן שלה את כל יהבה והיא מצפה שיישאר תחת סינרה של אמא ויביא לה נחת. קוראים לזה בשפה הפסיכולוגית "חוסר נפרדות". אם בנוסף לתחושת השייכות קיים הצורך לקבל מבלי לבקש נוצרות הטקטיקות המחוכמות שנועדו לזכות ביחס ובעזרה: "אבא ואני נופלים מהרגליים", "הרגנו את עצמנו כדי שתלמד רפואה", "למה לא התקשרת כל השבוע". היא תעשה הכל רק לא להגיד אני זקוקה לך, אני רוצה שתתייחס אלי, תדבר אתי, תעזור לי.
האם כלואה בחינוך ובתרבות האוסרים עליה לדאוג לעצמה, לצרכיה ותשוקותיה. הבן, הבת או אדם קרוב אחר, אינם מבינים שאמם התשושה מבקשת קצת הערכה, פינוק, תודה ועזרה.
פסיכולוגיה והיסטוריה
מנקודת מבט פסיכולוגית הפולניות היא קרבן של חינוך לדיכוי הצורך והיצר. ניתן לראות בפולניות מאין עיוות, הקצנה של החיברות הנשי. הילדה הפולנית גדלה בסביבה הורית שבה היא נדרשת לתת, לוותר, לציית לכללים חברתיים של התעלמות מהחיוניות, היצריות והזכאות.
הפולניות אינה ענין של גאוגרפיה אלא של היסטוריה יהודית. דורות נמחצו תחת עולן של מלחמות, נדודים, משברים כלכליים ההסתפקות במועט וההקרבה היו לצורך קיומי. במפגש עם ניצולי שואה ועם בני הדור השני – אומרת קליינר-פז – ניתן לראות באופן חריף את הטראגיות של קרבנות התקופה; אנשים שלא מרשים לעצמם לשמוח, כי איבדו את יקיריהם, אינם יודעים להזדקק כי שרדו בזכות ההצטצמצמות והוויתור על צרכים בסיסיים.
טיפול במעגל הפולני
האם אפשר לצאת מן הפולניות?
לדעת החוקרת התשובה חיובית. פולניה שתלמד לבקש את מה שהיא רוצה וזקוקה לו תוכל להיפטר מן המעגלים השליליים שיוצרת הפולניות. היא ממליצה על טיפול זוגי או משפחתי או קבוצתי של המעגל הפולני.
ומה יהיה כשכל הפולניות תרפאנה ממחלת האמא הפולניה?
כי אז תישאר רק הבדיחה הבאה:
פולניה מספרת לחברתה בגאווה: "הבן שלי התחיל ללכת לפסיכולוגית". שואלת השניה: "ומה את כל כך שמחה?" עונה הראשונה: "תארי לעצמך, הוא מוציא שלוש מאות שקל לשעה, ועל מי הוא מדבר כל השעה הזו? עלי!!"
או גרוע מזה. יתברר שהבדיחות על האמא הפולניה אינן בדיחות אלא סיפורי אמת.
כתובת האתר:
http://www.hebpsy.net/maillist.asp
ראה "הסיפור המופלא על פולנים אוהבי יהודים"
