ארכיון הקטגוריה: דמוגרפיה

"הערבי הופך כל גן פורח למדבר"

"מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותר יהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו".

מי אמר דברים אלה?

חמישה ניחושים:

  • הרב מאיר כהנא
  • אלוף רחבעם זאבי
  • רפאל איתן
  • אביגדור ליברמן
  • משה פיגלין

אף לא אחד מן החמישה.

את הדברים אמר נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, בשיחה שקיים עם איוואן מיסקי, שגריר ברית המועצות בלונדון, בסוף ינואר  .1941תוכן השיחה נחשף עם פירסום שני כרכים של מסמכים מדיניים מארכיוני ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וממשלת ברית המועצות.

 

חיים ויצמן ודוד בן גוריון - שניהם חשבו שהערבי הוא אבי המדבר

חיים ויצמן ודוד בן גוריון – שניהם חשבו שהערבי הוא אבי המדבר


על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

דבריו של ויצמן על האופי הערבי נאמרו בתשובה לתמיהתו של השגריר הסובייטי איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים.

 

בנימוריס "דברי ויצמן הוכחה לתכנית טרנספר"

בני מוריס "דברי ויצמן הוכחה לתכנית טרנספר"

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס, אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה שגרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר", שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".(זה היה בני מוריס לפני שחזר בתשובה והודה שגרוש הערבים במלחמת השחרור היה חיוני להקמת המדינה. עוד אמר כי אם הערבים ישתמשו נגד ישראל בנשק לא קונבנציונאלי יהיה טרנספר שני)

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטירחה. אין מכחישי טרנספר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות מאז החלה ההתיישבות הציונית – בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא היתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלסטינית בלב הארץ. אנחנו מתנצלים שנכשלנו מר מוריס.

 

מדבר במרוקו

ראה דמוקרטיה ערבית? אין דבר כזה

סכנת הלבנוניזציה של ישראל

מקובל לומר שגנרלים הפסידו במערכה כי התכוננו למלחמה הקודמת. מבחינה זו ראש הממשלה אהוד ברק נמנה כאילו עם הגנרלים המנצחים. בתקופה בה היה רמטכ"ל (כך אומרים) הקפיץ את צה"ל קפיצת מדרגה והכין אותו לשדה הקרב העתידי. קפיצה זו היא המאפשרת לישראל, לדעת ברק, לוותר על שטחים בלי להסתכן.

אי אפשר לומר שאין היגיון מאחורי העמדות שנוקט ברק. הסכנה המאיימת על ישראל – כך אומר ברק – איננה מן החיזבאללה, מן הג'יהאד האיסלאמי או מן החמאס. הסכנה הקיומית האסטרטגית היא מכיוון איראן ועיראק המפתחות נשק השמדה המוני. לכן אנחנו צריכים להתכונן להרתעה בנוסח המכה השנייה. ולכן מכינים את הצוללות ואמצעים אחרים. לכן אנחנו צריכים להגיע לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. כי אווירת השלום שתיווצר והתמיכה הבינלאומית שנזכה לה בעקבותיה, ישמשו מסך מגן ואמצעי הרתעה נגד הסכנה האסטרטגית.

מדוע שלום עם סוריה ועם הפלסטינים ישנה את תוכניות סאדאם חוסיין והאיאטולות בטהראן? ככה.

אך גם אם יש לעמדה זו ידיים ורגליים היא מתעלמת מן הסכנה העיקרית המאיימת על ישראל. כי לא מצפון תיפתח הרעה אלא מפצצת הזמן המאיימת על מדינת ישראל מבפנים – פצצת הלבנוניזציה.

מול קוסובו ובלפאסט

פעמים רבות הזהיר ברק כי אם לא נגיע להסכם עם הפלסטינים תהפוך ישראל לבלפאסט או לקוסובו. בלפאסט? קוסובו? – הלוואי עלינו. לנו צפוי גורל גרוע יותר.

בבלפאסט יש שלטון בריטי חזק. איש לא מציע לטרנספר את הפרוטסטנטים לאנגליה. איש לא מחלק שם נשק לטרוריסטים. יש שם תהליך שלום, אך ברגע שהטרוריסטים הפרו אותו הוא הופסק מיד. ולבריטים יש סבלנות.

קוסובו דומה אולי קצת יותר לנעשה אצלנו. כשם שקוסובו נקרעה מגופה של יוגוסלביה כך אנו צפויים לתהליך דומה בגליל. אך איש אינו תובע ריבונות על בירת יוגוסלביה בלגראד.

יש תסריט גרוע יותר מבלפאסט ומקוסובו. זהו תהליך הלבנוניזציה העובר על מדינת ישראל.

לבנון כבר כאן

מדי חודש מעבירה ממשלת ישראל מיליוני שקלים מאוצר המדינה לחשבונו הפרטי של יאסר ערפאת המתנהל בבנק לאומי בתל-אביב. מכאן מועבר הכסף לחשבונו הפרטי של הראיס בפריז.

שר הפנים נתן שרנסקי העלה את הנושא בישיבת ממשלה ותגובתו של שר התקשורת, פואד בן אליעזר היתה: "מה זה משנה לנו? למה אנחנו צריכים לחטט מה קורה אצלם? זה חשבון אישי שלו, אז מה אתה תלמד אותו איך להשתמש בכסף?"

לפני כשבוע עצרו שוטרים פלסטיים שני שוטרים ישראליים וקצין צה"ל. באיומי נשק דרוך החרימו מהם את  נישקם ולקחו אותם למשרדי הרשות הפלסטינית ברמאללה.הקצין והשוטרים נעצרו במהלך מרדף אחרי שודדי מכונית ישראלית. השוטרים הפלסטינים אפשרו לשודד הרכב להמשיך בדרכו. הם שחררו את העצורים הישראלים אך השאירו אצלם שני אקדחים.

האנשים שירו אש חיה על חיילי צה"ל בהתפרעויות האחרונות ביהודה ושומרון, בנוסף לשוטרים הפלסטיניםים,היו אנשי ה"תנזיס", מיליציה של הפת"ח שברשותה נשק רב ומתקני אימונים.

בצד המשטרה הפלסטינית פועלים מנגנונים רבים הנושאים שמות שונים: מודיעין צבאי, מודיעין כללי, שרותי ביטחון וכו'. הם נאבקים זה בזה בעידודו של ערפאת, בחזקת הפרד ומשול.

בצד המנגנונים הללו, אותם מממנת הרשות הפלסטינית, קיימות מיליציות מקומיות עצמאיות: מיליציה של עיריית שכם, מיליציה של האיגודים המקצועיים בשומרון, נאמני פתח במחנות ועוד ועוד ועוד. לא פעם מתחוללים קרבות יריות בין הגופים הרשמיים לבין עצמם ובינם לבין המיליציות.

אם כל אלו אינם לבנון אינני יודע מהי לבנון.

מי הבוגד האמיתי

בתהליך הלבנוניזציה ממלאים הפלסטינים אזרחי ישראל תפקיד ההולך ומחריף. נגד רבבות מבנים בלתי חוקיים במגזר הערבי הוצאו צווי הריסה והמשטרה אינה מעיזה לבצע אותם. כי הכפרים הערביים בישראל כבר הפכו מזמן מחוץ לתחום למשטרת ישראל. ח"כ סלאח טאריף מ"ישראל אחת" שיגר מכתב לראש הממשלה ובו הזהיר כי אם יבצעו את צווי ההריסה צפוי "יום אדמה שני". דהיינו: יישפך דם. ההתבטאויות שלמנהיגי הערבים בישראל הולכת ומקצינה מיום ליום: משבחים את החיזבאללה ואת החמאס, קוראים לג'יהאד.

ארוע אחד יש בו כדי להמחיש: באוניברסיטת באר שבע התקיים יום עיון על היציאה מלבנון. הופיע שם מפקד בית הספר לפיקוד בצבא דרום לבנון, רב-סרן אבו עזעאם. בתום דבריו ניגשו אליו סטודנטים ערבים הלומדים באוניברסיטה ואמרו לו: "מה יש לך לומר על הטענה שאתם בוגדים?". על כך השיב להם אבו-עזאם: "מה אתם אומרים על הטענה שאומרים שאתם בוגדים? אתם יושבים במדינת ישראל, נהנים מכל מה שנותנת לכם מדינת ישראל ויורקים לבאר ממנה אתם שותים?".

התחזית של הרכבי


אחד מעוזריו של אלוף (ולאחר מכן פרופסור) יהושפט הרכבי, בתקופה שהיה מפקד אמ"ן, סיפר לי כי הרכבי נהג לומר שהערבים אינם זקוקים לנשק כדי להביס את ישראל. די שמאה אלף ערבים יקחו ביד מקל ושתי אבנים ויעלו על המדינה כדי לחסל אותנו.

  

יהושפט הרכבי - ויקישיתוף

יהושפט הרכבי – ויקישיתוף

דומה שהתחזית של הרכבי הולכת ומתגשמת ואף משתכללת. הערבים אינם זקוקים למקל ולשתי אבנים. כבר היום מדינת ישראל פרוצה מכל עבר. פלשתינים נכנסים אליה באין מפריע וחלקם נשארים כאן במסווה של איחוד משפחות. לאחר שתוקם מדינה פלסטינית המצב יהיה גרוע פי כמה. אף יהודי לא יורשה, וגם לא יוכל אם ירצה, להתגורר ואפילו לבקר בתחומי השלטון הפלסטיני. הערבים לעומת זאת יבואו כאן למצוא את פרנסתם, להתרחץ בים, לטייל בפארקים ולעשות ככל העולה על רוחם. הם יביאו לשטחם מאות אלפי ואולי מיליוני פליטים מירדן ומלבנון. במוקדם או במאוחריהיו בין הים לירדן יותר פלסטינים (כולל ערביי ישראל) מאשר יהודים.

חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית ריבונית ועצמאית יהיה אז עניין של מה בכך. כמו החיזבאללה שכבש את דרום לבנון יעלו מאות אלפי פליטים על גדרות המדינה, אם תהיינה בכלל גדרות, ופשוט יכבשו אותה. הם יבואו בחסות נשים וילדים שאיש לא יעז לגעת בהם, יניפו דגלים צהובים ושחורים וירוקים ואדומים. מגובים בבג"ץ של ישראל, בלחץ דעת הקהל העולמית, ובאיום צבאי של מצרים, סוריה, עיראק, ואירן ופשוט יחסלו את "הישות הציונית". לא צריך טילים וגם לא מרחץ דמים גדול. מספיק כמה אלפי הרוגים. גורל מדינת ישראל יהיה כגורל אלג"יריה לאחר שצרפת נטשה אותה. הגירה המונית, אם יהיה מי שיהיה מוכן לקלוט אותנו.

בכל זאת יש תקווה

למרות התחזית הקודרת הזו אני סבור שיש תקווה ואפשר יהיה לעצור את התהליך הזה במועד. אמונתי זו מבוססת על ההנחה שהעם הזה איננו רוצה להתאבד ולא איבד את יצר הקיום הבסיסי. הרוב המכריע של העם – עולי רוסיה, המזרחיים,אנשי התנועה הלאומית והדתית לאומית, המגזר החרדי, השמאל הציוני המסורתי – כל אלה אינם מחזיקים בפילוסופיה של מרץ. זו פילוסופיה של מיעוט מבוטל, של אנשים שאיבדו את יצר הקיום הלאומי ואולי גם את רצון הקיום הלאומי.

אפשר גם אפשר לשנות את מדיניותה של הממשלה הנוכחית. חלילה לא באלימות. הדבר היחיד שנותר ממפא"י ההיסטורית זה הכשרון להטיל רפש על ציבורים גדולים. המדיניות תשתנה כשיהיה ברור לראש הממשלה – והוא היחיד שמחליט שם – שיוסי ביילין ושלמה בן עמי אינם מייצגים את רצון העם. ברק כמו רבין פועל בהתאם להלכי הרוח בעם. לרבין היה סוקר צמוד שהיה מדווח לו מדי יום על מצב הרוח של האומה. מחקר שערכה ד"ר יהודית אורבך, ראש המחלקה לתקשורת בבר אילן, הראה כי רבין פעל בהתאם לתוצאות המשאלים. כך, למשל, כאשר יעצו לו לנצל את ההזדמנות של הטבח של ברוך גולדשטיין כדי לפנות את הישוב היהודי מחברון הוא נמנע מלעשות זאת. ורק מפני שסקר העלה שהציבור לא יקבל זאת.

במרוצת השנים הצליח "תהליך השלום" להרדים את יצר הקיום הלאומי. אבל משהו מתחיל אולי להשתנות. התמונות של החיזבאללה המגיע לגדרות הצפון, והמראה של ארבע אימהות המתחננות "בואו נעשה שלום" – מול הלבנונים היורקים לעברן ואומרים "אנחנו שונאים אתכם" – לא במהרה יימחקו מתודעת הציבור.

אם ברק יידע שהעם אינו מוכן לסבול את הסיכון של חיסול המדינה בתהליך הנוכחי הוא יפסיק אותו.

טייבה כמכשול לשלום
 

שר ההסברה של ערפאת, ד"ר אחמד טיבי, נשאל אם במסגרת ההסכם עם הפלסטינים יהיה מוכן לעבור למדינת פלסטין ולהיות אזרח בה. תשובתו היתה: מה פתאום. אני נשאר בטייבה וטייבה נשארת במקומה. אריאל היא המכשול לשלום.

טייבה מיכשול לשלום. - ויקיפדיה.

טייבה – ויקישיתוף

ומאידך: במהלך השיחות עם הפלסטינים הציע הצד הישראלי להחליף שטחים: ואדי ערה תמורת אריאל. תשובת הפלסטינים היתה – שטחים מוכנים לקבל אבל לא את תושביהם הערביים.

ובכן, הגיע הזמן להעלות על סדר היום הלאומי את הרעיון שטייבה היא המכשול לשלום. וכי הדרך היחידה לקיום שני העמים בפיסת ארץ קטנטנה זו היא לעשות הפרדה מוחלטת. אנחנו פה והם שם – כפי שאמר פעם שלמה בן עמי. בפועל מה שקורה עכשיו ומה שיקרה עוד יותר בעתיד אנחנו נהיה פה וגם הם פה.

במילים אחרות: אם כבר נגזר עלינו לסבול מדינה פלסטינית בתוככי גבולות ארץ ישראל. ואם כבר נגזר שהם יביאו אליה את הפליטים. ואם כבר נגזר שבקלות דעת ובקלות ראש יעקרו מאות אלפי יהודים מבתיהם. צריך כבר עכשיו ליצור סימטרייה בין התהליכים. טרנספר ערבי מול טרנספר יהודי. אנחנו כאן והם שם. סימטרייה כזו גם תקבע את הגבול של מה שבכלל אפשר לוותר עליו.

מהפכה חוקתית


מיד יתנפלו עליי צדיקי הדור ויגידו שאני פשיסט ומחרחר מלחמה. כלומר: ישוב יהודי בארץישראל הוא בלתי חוקי. אבל כל ישוב ערבי הוא חוקי. עקירת יהודים ממקומות הישוב שלהם הוא מעשה המוביל לשלום. עקירת ערבי ישראלי ממקומו הוא מעשה מלחמתי.

תשובתי: אנו נמצאים במצב מלחמה עם כל מדינות ערב. ובמלחמה כמו במלחמה. ארצות הברית הכניסה למחנות הסגר את כל האזרחים האמריקנים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה. הבריטים עשו כך לנתינים גרמניים, כולל יהודים יוצאי גרמניה שנמלטו לאוסטרליה.

על מנת להבין ולקבוע שטייבה היא מכשול לשלום וחבר כנסת ערבי המשבח את החיזבאללה או נוסע לדמשק הוא פושע שמקומו בכלא ולא בכנסת, יש צורך במהפכה חוקתית. לא יהיה מנוס מלקבוע חוקה לישראל שתקבע כי ישראל היא מדינה יהודית ואזרחיה יכולים להיות יהודים, או לא יהודים הנאמנים לסמליה ולערכיה. אפשר לתבוע מאזרחי ישראל הערבים לא פחות ממה שתובעת החוקה האמריקנית מאזרחיה היהודיים. העם היהודי הוא הריבון פה, הוא יקבע את אופיה של המדינה ואת יעודיה, הוא יקבע מה יהיו חוקיה ומי שופטיה.

הדרך שאני מצביע עליה אינה בהכרח הדרך הקלה. ייתכן כי היא לא תמנע את שפיכות הדמים המאיימת עלינו. אבל לפחות נדע כולנו היכן אנו עומדים.

ראה גם

החוקה  הפלסטינית של עדאלה

http://www.zeevgalili.com/?p=392

העולם השלישי ומדינת פלסטין

http://www.zeevgalili.com/?p=59

 

חזון הפלסטינים הישראלים לחורבן המדינה

http://www.zeevgalili.com/?p=381

אנחנו וערביי ארץ ישראל – למרות המשקע של 100 שנות דמים יש סיכוי

גירסה מעודכנת נובמבר 2015

המלחמה בינינו לבין ערביי ארץ ישראל נמשכת מאה שנים ויותר * מלחמה רוויית דם, שגרמה לתהום של שינאה ופחדים * אבל בין הים לירדן לא יכולה לקום עוד מדינת חמאס כמו עזה * תוקם כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, שתכלול ערבים המוכנים להיות אזרחים ישראלים נאמנים * האם יש סיכוי שזה יקרה? – כנראה אין ברירה אחרת 

בילדותי בצפת היו הורי טרודים בעבודה קשה לפרנסת המשפחה ואת עיקר עול הטיפול בילדים נשאה סבתי. סבתא נפטרה כשהייתי בן ארבע והוריי שכרו אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא היתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית. לעתים קרובות היתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.

הזיכרונות מאותה תקופה הם זיכרונות נעימים של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות בטאבון, טעמה החמצמץ של גבינת לאבנה, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות, חמצמיצותם של ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע כל העת על כירת גחלים.

צפת בשלהי המאה ה-19 כאן נולדו הוריי וסבותיי

צפת בשלהי המאה ה-19 כאן נולדו הוריי וסבותיי

כילד למדוני הוריי שאי אפשר לבטוח בערבים וכי הם רצחו בנו שוב ושוב. אך לא חשתי מאומה מן האיום הזה בביתה של חאדג'ה. להפך: היתה שם חמימות נעימה של משפחה בוטחת בעצמה, שיגרת חיים חסרת דאגה.

כבוד, הערכה, רחמים

אני מאד אמביוולנטי ביחסיי אל "ערביי ארץ ישראל" – אם להשתמש בלשונו של בגין – או אל הפלסטינים, כפי שהם מכנים עצמם. ההיגיון אומר לי כי הם האויב, וכמאמר אורי צבי גרינברג, "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה". אך בהרגשתי אני מתייחס אל הערבים בהרבה כבוד, הערכה, אפילו קינאה. קינאה על תכונותיהם הראויות לקנאה: הנאמנות המשפחתית, הצמידות לאדמה, הכנסת האורחים. לעתים אני חש רחמים כלפי הערבים, על האסון שהמיטו על עצמם במלחמת הדמים שהם מנהלים נגדנו מאז החלה שיבת ציון המודרנית.

 

זהו נוף ילדותי הנשקף ממרפסת הבית. כיום, הקומה העליונה של מוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

זהו נוף ילדותי הנשקף ממרפסת הבית. כיום, הקומה העליונה של מוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

ביקור בכפר ערבי

יש לי ידיד ערבי המתגורר באחד מכפרי השרון, שהיה נתון לכיבוש עיראקי במלחמת השחרור. הכרתי אותו במהלך עבודה משותפת על תרגום ספרי ילדים לערבית והתארחתי פעמים רבות בביתו. בכל ביקור אצלו אני עומד שוב בפני הסתירה בין היחס החם לאדם הערבי כפי שהוא, לבין הידיעה שאנחנו בכל זאת אויבים. בהכנסת האורחים שבביתו אני חש שוב את התחושות והריחות של ילדותי המוקדמת. בשיחות נפש עמו אנחנו מסכימים בהרבה נושאים (הוא אדם משכיל, בוגר האוניברסיטה העברית, מורה במקצועו). אך הדרך אל ביתו רצופה תמיד מבטים עוינים. לא פעם גם אבן הנזרקת לעברך. הוא נוהג לשלוח אחד מילדיו כדי שילווה אותי מן הכניסה לכפר עד לביתו, לבל יאונה לי רע. לבקר היום בכפר ערבי ישראלי זה לא תענוג גדול.

אגדת הנישול מהאדמות

שובו של עם ישראל לארץ ישראל הביא רק ברכה לארץ ומן הברכה הזו נהנו ערביי ארץ ישראל והם נהנים מן הברכה הזו עד היום הזה. אך שנאת הזרים המושרשת בהם והמנהיגות המתועבת שלהם הפכו את שיבת ציון לסכסוך דמים שאין לו סוף.

ארתור קסטלר ויקישיתוף

בספרו "הבטחה והגשמה"  כותב הסופר ארתור קסטלר כי האדמיניסטרציה הבריטית, פעלה למניעת מכירות אדמות ערביות שיביאו לנישול פלאחים מאדמתם. ב-1940 היתה ארץ ישראל המדינה היחידה בעולם, פרט לגרמניה הנאצית, בה נאסר על יהודים לקנות קרקעות. מרבית הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים היו קודם אדמות בור – כך בקרקעות שלאורך רצועת החוף וכך בעמק יזרעאל.

עובדה היא, מציין קסטלר, כי במקביל לגידול שטח הפרדסים היהודיים (שהיו המקור העיקרי ליצוא הארצישראלי) מ-10,000 דונם ב-1922 ל-155 אלף דונם ב-1937, גדל שטח הפרדסים הערביים באותו שעור – מ-22 אלף דונם ל-144 אלף דונם. גם שטח מטעי הפרי הערביים באזורים ההרריים – שלפני התקופה הציונית נחשבו לבלתי ניתנים לעיבוד – גדל מ-332 אלף דונם ב-1931 ל-832 אלף דונם ב-1942. התוצרת החקלאית הערבית גדלה כמעט פי שניים משנת 1922 ל-1938 תודות לחידושים שהנהיגו היהודים בחקלאות הפרימיטיבית של הערבים – שיטות הדברה, טיפול בבעליי חיים. וכן תודות לעלייה שהגדילה את השוק שצרך מוצרים חקלאיים .

 

שטח הפרדסים הערבים גדל פי שבעה. כרזת פרסומת לתפוזי יפו משנת

הכפלת האוכלוסייה

מאות שנים לפני ההתנחלות הציונית היתה האוכלוסייה הערבית סטטית בשל תמותה גבוהה של תינוקות ופיגור כלכלי ותברואתי. העלייה הציונית העלתה את רמת התברואה הערבית. משנת 1922 עד 1942 הוכפלה האוכלוסייה הערבית מ-600 אלף למיליון ו-200 אלף נפש. תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית בין השנים 1921 ו-1939 פחתה ב-27 אחוזים. ואילו בעבר הירדן ובמצריים היא נשארה כמעט ללא שינוי. אוכלוסיית מצרים גדלה באותה תקופה ב-25 אחוזים בלבד. על הקשר בין המערכת הרפואית שהביאו היהודים לבין רמת התמותה של התינוקות ניתן ללמוד מן ההבדלים בין האזורים בהם חיו יהודים לבין אזורים בהם לא דרכה רגל יהודית. בשנים 1937 ו-1939 היתה תמותת תינוקות בבית לחם וברמאללה בשעור של 171 עד 176 ילדים לכל אלף ילדים חיים. בחיפה בה כמחצית האוכלוסייה היתה יהודית ירדה התמותה ל-118.7 לכל אלף ילדים חיים. ביפו בה היוו היהודים (יחד עם תל-אביב) 71.9 אחוז מכלל האוכלוסייה ירדה תמותת התינוקות הערביים ל-81.4 לכל אלף.

מאלקולם מקדונלד, שר המושבות בממשלת צ'מברליין, שאין לחשוד בו באהדה יתרה ליהודים, הצהיר כי "אילו לא עלה אף יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, סבורני שהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היתה מונה קרוב ל-600 אלף נפש… בזכות השרותים הרפואיים החדישים שהיהודים מביאים לארץ ישראל… ניתן להם לילדי ערב … להיוולד ולהתפתח יפה אלמלא כן לא היו נושמים את אוויר העולם".

מה שמקדונלד לא ציין הוא שהאוכלוסיה גדלה פי כמה לא רק בגלל תנאי התברואה שהביאו היהודים אלא בגלל המדיניות הבריטית שהביאה ערבים לארץ מכל קצווי הלבאנט.

[בקרוב אפרסם ממצאים חדשים שמאז 1871 עד 1948 קמו באץ 196 כפרים ערביים רובם בסמוך לישובים יהודים רובם של ערבים שבאו מחוץ לארץ ישראל – אוקטובר 1915]

עליה ברמת החיים

העלייה היהודית הביאה גם לעליה דרסטית ברמת החיים של הערבים. פועל ערבי מקצועי השתכר בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים מ-5 עד 12 שילינג ליום . בעיראק שילמו באותה תקופה שילינג ליום ובסוריה שילינג עד 2.5 שילינג.

האם רוב הטובה שהשפענו על הערבים שינו את עמדתם כלפי היהודים?

בכלל לא. בשנת 1945 הגיש המזכיר הכללי של הליגה הערבית תזכיר לוועדת החקירה האנגלו אמריקנית בה הוא אומר בין היתר: "הערבים פשוט קמים ומכריזים 'לא'. איננו ריאקציונרים ואיננו נחשלים… אנו עם חי וחזק ביסודו, אנו נמצאים בתקופת הרנסאנס שלנו, אנו מולידים אותו מספר ילדים ככל עם אחר בעולם, עדיין מצוי בקודקודנו מוח. יש לנו מורשת גדולה של תרבות וחיי רוח. לא נרשה שישלטו בנו לא עמים גדולים ולא עמים קטנים ואף לא עמים מפוזרים".

הנעבעך של הנאכבה

לפלסטינים היה יכול להיות טוב אילו השלימו אתנו וקיבלו אותנו והבינו כי שיבת ציון איננה תנועה קולוניאליסטית שתחלוף מן העולם. אך לפלסטינים היה מזל רע של מנהיגות מתועבת. מנהיגם הבולט בתקופה שקדמה למדינה היה המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שגייס מוסלמים למען היטלר והיה שותף להשמדה. אם יש מקום לבקשת סליחה ומתן פיצויים בין שני העמים – הפלסטינים עדיין לא ביקשו סליחה ולא שילמו לנו פיצוי על השואה שהיו שותפים לה.

במקום זאת התקנאו בשואה שלנו והמציאו מיני-שואה משל עצמם – הנאכבה. זו לא היתה שואה אבל אסון לא קטן. מאות כפרים שלהם נמחקו מעל פני האדמה, מאות אלפים עזבו מרצון בגלל מנהיגיהם המושחתים וחלקם בכוח, אם מחוסר ברירה ושיקולים צבאיים וגם תודות לתבונתו של דוד בן גוריון. הנכבה איננה שואה אלא אסון שהפלסטינים המיטו על עצמם. האסון הזה אינו גדול מאסונם של מיליוני טורקים, יוונים, הודים, פקיסטנים ובני עמים אחרים שבעקבות מלחמות שהתחוללו במאה העשרים עקרו ממקומם. רק "בעיית הפליטים" הערביים הפכה להיות מורסה הממוקמת על ישבנו של העולם ומבקשת פתרון. אסונם של הפלסטינים איננו הגרוש והבריחה. אסונם נגרם על ידי אחיהם שהנציחו את בעייתם.

אזרחי ישראל הערבים

לפלסטינים מעבר לקו הירוק יש שני חלומות רטובים – האחד הוא לזרוק את היהודים לים והשני הוא להשיג תעודת זהות ישראלית.  "ערביי ישראל" כבר הגשימו את החלום של תעודת הזהות. אלה החולמים גם את החלום השני צריכים לדעת שזה לא ילך יחד לאורך ימים. ערבי ישראלי הרואה עצמו חלק מהעם הפלסטיני מקומו בפלסטיין שהיא ירדן.

מצבם של ערבים  בעלי אזרחות ישראלית טוב יותר ממצב כל אחיהם בכל מדינות ערב, כולל המדינה הפלסטינית שלא תקום. ערביי ישראל נהנים מחרות פוליטית שאין דוגמתה באף לא מדינה ערבית אחת. הם נהנים מרמת חיים גבוהה פי עשרות מרמת החיים של הירדנים והסורים [גם לפני המלחמה המתנהלת שם] והמצרים. הם משכילים יותר, בריאים יותר, שבעים יותר. מצבם של פלסטינים שנאנקו מתחת לעול הכיבוש הישראלי בתחומי יהודה ושומרון ועזה קצת פחות טוב מזה של אחיהם אזרחי ישראל. אך מצבם טוב לאין שעור ממצב אחיהם בירדן, בסוריה וביתר מדינות ערב. מצבם יותר טוב ממה שעתיד להיות מצבם תחת שלטון מדינה פלסטינית אם חלילה תוקם.

חזרה למלחמת השחרור

חיינו שנים רבות בתקווה שאם נתנהג יפה לערבים, נלמד אותם את ביאליק וטשרניחובסקי הם יהפכו לציונים ולאוהבי ישראל. זה לא קרה. הניסיון ההיסטורי מלמד שרמת חיים אינה יכולה לכבות שאיפות לאומיות והשכלה רק מגבירה ומחזקת שאיפות אלה. וזאב ז'בוטינסקי כבר עמד על כך לפני שבעים שנה במאמרו "קיר הברזל". ערביי ישראל גילו נאמנות למדינה שהיטיבה עמם כל עוד נדמה היה שהמדינה חזקה ותהדוף את אויביה מבחוץ ותדכא את אויביה מבית. הסכם אוסלו לא נתפרש על ידם כפיוס היסטורי. הוא התפרש כסיבוב הגלגל ההיסטורי לאחור, כהתגברות הפלסטינים על הפולש הציוני. טענות הקיפוח של ערביי ישרא , אינן אלא עילה להחזרת הגלגל לאחור. מדיניות עיוורת של ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילה ולא ניסתה ליצור שותפות אמת עם ערביי ישראל – שותפות של שוויון זכויות שיכלול גם שוויון חובות. ומעל לכל תוך אכיפת החוק ללא פשרות.

אבל ממשלות ישראל לדורותיהן לימדו את ערביי ישראל שאין דין ואין דיין. כי עוד הפגנה ועוד לחץ ועוד אינתיפאדה יחזירו את הגלגל לאחור. וכיום אנו עומדים לא בפני פיוס היסטורי אלא על סף מלחמת שחרור חדשה, הפעם מלחמת שחרור של הפלסטינים. ובראשנו לא עומד דוד בן גוריון אלא בנימין נתניהו הנשען על קואליציה רופפת.

גבולות 1937

אחרי שנסוגונו לגבולות 1923 בלבנון דורשים מאתנו מאתנו לסגת לגבולות 1967 ביהודה ושומרון. ואחר כך ידרשו שניסוג לגבולות החלוקה של שנת 1947 ואם לא נעשה את זה תהיה כאן אינתיפאדה וכו'. ואחרי גבולות 1947 נתבקש להסכים לגבולות ועדת פיל משנת 1937שהותירה לנו איזו פיסת אדמה בסביבות תל אביב.

ז'בוטינסקי לימד אותנו שאם שני צדדים מתמקחים והאחד אומר כולה שלי והשני אומר חלקה שלי יקבל השני חלק מחלקה, אם בכלל.

על מנת להחזיר את הדברים לפרופורציה הבה נתחיל מגבולות שנת 1000. הכוונה היא ל- 1000לפני הספירה – תקופת מלכות שלמה. כאן נוכל לחשוב על איזו פשרה טריטוריאלית – נשמע מה הם מוותרים ונאמר מה אנחנו מוכנים לוותר.

למרות הכל אופטימיות

הדברים הנכתבים כאן [אוקטובר 2015] בעיצומה של אינתיפדת אבנים וסכינים יישמעו אולי הזויים. אך יש מקום לאופטימיות. זו אופטימיות של אין ברירה. גם אנשי השמאל השפויים כבר לא מאמינים בהיתכנותה של תכנית שתי המדינות. הם רק חוששים, ובצדק, שנהפוך למדינה ערבית והכל יודעים שאין מדינה ערבית דמוקרטית, הומנית, משכילה. 

 חוסר הברירה יביא לפיתרון. חלק גדול מערביי ישראל הם כבר חלק מן הפתרון הזה. עובדים ומתפרנסים יפה לומדים באקדמיה, תופסים משרות חשובות ברפואה ובתעשיה ויש התקדמות. למרות הצהרותיהם כי הם "פלסטינים" איש מהם אינו מתכוון לעבור למדינה פלסטינית או ערבית. יש ביניהם החותרים תחת המדינה ואת אלה יהיה צורך לסלק במוקדם או במאוחר או להושיב בכלא.

חוסר הברירה של הימצאותנו יחד יביא לפיתרון. אולי מדינה אחת עם רוב יהודי ומיעוט ערבי גדול המקבל על עצמו את כלליה וחוקתה של מדינת הלאום היהודית.[הנותנת לנו למשל עדיפות בעליה]. תיתכן פדרציה בין שתי אוכלוסיות: מדינת ישראל וגוף מדיני למחצה. שני הגופים יהיהו שותפים בכלכלה בפיתוח בתעסוקה ובקידמה. אך לחלק הערבי לא תהיה שליטה על הכוח הצבאי. הרי גם החסידים המובקים של שתי מדינות איננו מתכוון לתת לפלסטינים אפשרות להקים בשכנותנו עוד חמסטאן. או להקים מדינה פלסטינית שתהפוך פתח כניסה לדעאש.

ערביי יפו נמלטים מהעיר 1948

הנה יש ערבים שאפשר וצריך לחיות עמם

ttps://www.facebook.com/StandWithUs/videos/10153279991132689/?__mref=message_bubble

 וגם ערביה פשוטה המבינה את המציאות