המשורר נתן זך הטיל שוב גוש בוץ לתוך הביצה המבעבעת של התקשורת. וכצפוי עורר מהומה: "הגזען שוב משמיע קולו".

בתכנית "המקור" בערוץ 10 אמר זך את הדברים הבאים:

"קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב אירופית – ואלה באים מהמערות".

כששאל אותו המראיין, עופר שלח, מאיזה תוקף הוא קובע מהי התרבות העליונה השיב: "אני מלמד בשלוש אוניברסיטאות".

בלי לזלזל באופי הגזעני של דברי זך, אני חייב לומר כי המהומה שהקימו רבים שנפגעו מדבריו (פטיציות, שירים, מחאות וטוקבקים למכביר) הייתה מיותרת. נתן זך איננו גזען אלא נרקיסיסט.

מהו נרקיסיזם

זוהי הפרעת אישיות של אנשים שמאפייניה הם שאפתנות חסרת גבולות, הערכה עצמית מופרזת, אמונה בחשיבותם ובכך שהם ראויים להערצה, יהירות, שתלטנות, וחוסר אמפתיה לזולת. לכל זולת.

שם ההפרעה מבוסס על המיתולוגיה היוונית המספרת אודות הנסיך נרקיסוס, שהיה כל כך מאוהב בעצמו עד שהסתכל ללא הרף בדיוקנו הנשקף במי הביצה, בלי יכולת להינתק עד שגווע למות.

אמרי השפר של זך

זיכרון הציבור קצר והסערות בתקשורת חולפות מהר. אך בדיקה ארכיונית מלמדת שזך אמר דברים דומים בעבר לא רק על יוצאי ארצות ערב ("שבאו מהמערות") אלא גם על עולים מברית המועצות, שהם צחורים כשלג ואולי בילו ביערות כפרטיזנים אך לא במערות.

בדיון ב"פופוליטיקה", שהתקיים בינואר 2003, עורר זך סערה כשאמר כי לא ראוי שיהודי ברית המועצות יקבלו אזרחות ישראלית.

בעקבות הסערה שהתחוללה וטענתו כי דבריו הוצאו מהקשרם הוא פרסם מאמר הסבר בו נאמר בין היתר:

* האליטות של היום זה לא "אנחנו", אלא אנשי ש"ס ועולים מרוסיה. "אנחנו" הפכנו לישראל השנייה.

* "אנחנו" חשבנו שיצרנו כאן תרבות חדשה מדינה חדשה. לא ידענו שידחקו אותנו על ידי גלי עליה. ל"אנחנו" הזה שייכים חיים חפר, דן בן אמוץ, מתי כספי ושלום חנוך.

* התרבות העברית שהייתה מזוהה עם מפא"י והקיבוצים הפכה עכשיו למיעוט קטן, שק החבטות של מאות אלפי עולים שלא יודעים מה זה ישראל.

* העולים מרוסיה, לחלקם יש אינטליגנציה גבוהה. אבל רק שני אחוזים מהם מצביעים למפלגת העבודה.

* העולים האלה הם לא הרוסים שבנו את מדינת ישראל שבאו בראשית המאה. אלה הרוסים שמייצגים סוג של אימפריאליזם. אימפריאליזם של רוסיה שהסתבכה באפגניסטן והחליטה להשמיד את צ'צ'ניה.

* נותנים לרוסים להצביע לפני שהם מבינים מה מתרחש כאן.

באותו מאמר לא חסך זך את שבטו גם מיוצאי המזרח ואמר בין היתר:

* אנשי ש"ס הם אלה ששולטים ומושכים בחוטים. הם שותים מים שיהפכו אותם לבורים לדורי דורות. מי שגמר את ש"ס לא יעבור למחשבים או להיסטוריה אירופית.

* הכוונה היא להתנתק מאירופה ולחיות על הזבל.

ה"אנחנו" של  נתן זך

 

 "הם" של נתן זך

"אנחנו לא בורים"

באחד הפורומים באינטרנט פורסמה אז התגובה הבאה לדבריו של זך:

"אולי זה חדש למר זך אבל את רוב העלייה הרוסית קשה מאד לסווג כבורה וחסרת השכלה. כלולים בה למשל כארבעים פרופסורים וכמה רבבות מהנדסים מוכשרים. יש בה מוסיקאים ואנשי רוח,. כאלה הם גם הוריי.

"אני די משוכנע שבתחום התרבות הקלאסית ידיעתם גדולה בערך פי חמישה מזו של נתן זך. ואולי קנאה שחורה אוכלת את לבו של החרזן הלא מוכשר?

"כאחד מאותו מיליון הבורים אוכל להעיד על עצמי שאני בהחלט יודע מה שאני עושה כאן. מה שאיני יודע הוא מה עושה כאן נתן זך".

מה מריץ את נתן זך?

קטונתי מכדי להעריך את שירתו. כך, למשל, כתב בעיתון הספרותי "עיתון 77" את החרוזים הבאים:
"היועץ החצרוני מזוז,
הוא אדם זול שנקנה בזוז,
כאשר אפילו ההגדה החסכונית,
דורשת תרי זוזי בשביל גדי"…
את השיר הזה כתב זך בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי מזוז לסגור את התיק של אריאל שרון בפרשת האי היווני.
מאוחר יותר בראיון עיתונאי חזר בו ואמר: "אני חוזר בי ומבקש את סליחתך. טעיתי ואני מצטער אם פגעתי בך. היית היועץ הטוב ביותר שיכול להיות בתקופה נוראה כזו"

בתגובה על הצהרותיו של זך כתב בשעתו הסופר אהוד בן עזר:
"ככל שהשירים שלו נעשים יותר ויותר קלושים, פוליטיים ופלקאטיים, וככל שהבהירות המחשבתית שלו מתעמעמת, כן כנראה קל לו יותר לעשות כותרות באמירת שטויות וגם לזכות בחשיפה מבישה בטלוויזיה".

מקור הביטוי מרוקאי סכין

אך מי שרוצה לרדת לתשתית של היחס השלילי לעליית ההצלה מארצות ערב ( עליית הצלה כי עולים אלה הצילו את מדינת ישראל) צריך לפשפש בעיתונים מתקופת העלייה הגדולה.

אפשר למצוא שם את מאמרו הידוע (למי שקרא אז עיתונים) של אריה גלבלום, עיתונאי בכיר ב"הארץ". גלבלום כבר אינו עמנו וימתקו לו רגבי אדמתו. הכרתי אותו אישית כאדם חביב ונאור ולדעתי התחרט כל ימיו על הדברים שכתב אז. אבל אלה הדברים.

עיתונאי מתחפש לעולה חדש

בשנת 1949 הוא יזם מבצע עיתונאי יוצא דופן. הוא התחפש לעולה חדש ושהה תקופה ארוכה עם העולים במעברות. ב-21 באפריל 1949 הוא החל לפרסם ב'הארץ' סדרת מאמרים שנשאה את הכותרת 'הייתי עולה חדש'. הסדרה עוררה ויכוחים מרים וסערת רוחות. היא ללא ספק הטביעה את חותמה על החברה הישראלית לשנים רבות, הרבה אחרי שהיא עצמה נשכחה ורוב קוראיה כבר אינם בין החיים.להלן כמה קטעים מן הכתבה המדברים בעד עצמם.

"פרנק הוא גזע נחות"

"ביישוב האשכנזי ברובו, שררו ושוררים מושגים כלליים, שלפיהם פרנק הוא פרנק ונגמר, כלומר גזע נחות ו'האשכנזים', כלומר יוצאי אירופה, הם העילית…
"… לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה… לפנינו עם שהפרימטיוויות (כך אייתו אז – ז.ג.) שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם; בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר… הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימטיוויים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקאים שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. יהודי בולגרי אחד עמד וטען לפניהם על עמידה בתור, מיד שלף אחד אפריקאי סכין וגזר את אפו"…

זוהמה, שתייה, זנות

"… בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו 'ברצינות'. לא רק חפצי העולים אלא גם ציוד כללי של המחנה נעלמים. במחנה אחד פרצו, בימי שהותי בו, והריקו את המחסן הכללי. במחנה אחר, למשל, אירע מקרה מוות רגיל. בחדר שליד בית החולים נערכה טוהרת המת- והקברנים יצאו להלוויה. משחזרו- שוב לא מצאו את כלי הטהרה".

עצלות כרונית ושנאת עבודה

"… ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה. וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקאים מן הצבא. אגב, הללו הבטיחוני לא פעם: 'משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים'. במחנה אחר 'תכננו מרד', שכלל תפיסת נשק הנוטרים ורציחת כל פקידי הסוכנות במקום… אבל, מעל כל אלה, קיימת עובדה יסודית… עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מחוסרי כל מקצוע"…

בורים ופרימיטיוויים

"… בסך הכל יש בצפון אפרקה למעלה מחצי מיליון יהודים שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו, אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם עלית יהדות ארצות-ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?… לגבי ילדיהם אין תקווה: להעלות את רמתם הכללית במעמקי ישותם העדתית, זה עניין לדורות! אין פלא שמר בגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרמיטיוויים ועניים הם חומר הטוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון".

עד כאן דברי אריה גלבלום ז"ל, כל פרשנות מיותרת.

 צריך לשלול את פרס ישראל מן הפזמונאי חיים חפר. לא על דברי הבלע שהשמיע על יהודי מרוקו אלא על הבורות שחשף בדברים שאמר.

בראיון ל"ידיעות אמריקה" (שהועתק ל YNET ולידיעות אחרונות), אמר חפר על יהודי מרוקו כי לא תרמו תרומה משמעותית לתרבות ישראל. "מה הם הביאו? את המופלטות? בחייך . זה דבר חשוב? מה הם הביאו? תרבות של כמה קברים? הפיוט המרוקאי הוא יותר טוב מהפיוט של התימנים? הפיוט של התימנים הרבה יותר נקי, טוב, רציני. התימנים קיבלו את המורשת העיקרית שלהם מהרמב"ם, מהאיגרת לבני תימן. המרוקאים דחו אותה".

עוד אמר חפר כי יהודי מרוקו אינם "עדה ספרדית. היא עדה לחוד. אני לא יודע איזו עדה זו, אני לא יודע מה המולדת ומה המקור שלהם".

דומה כי מאז שעיתון "הארץ" תרם להיווצרות המושג "מרוקאי סכין" (בסידרת מאמרים של אריה גלבלום בשנת 1949) לא נאמרו דברים קשים כל כך על יוצאי מרוקו בישראל.

מחלה חשוכת מרפא

גזענות היא מחלה חשוכת מרפא, שקשה לגלותה לפני שהיא מתפרצת. בורות לעומת זאת קל לבדוק. אולי כדאי שהאחראים לפרס ישראל ינהיגו איזה מבחן פסיכומטרי למועמדים. אלא אם כן התכוון חפר להוסיף עוד צ'יזאט ל"ילקוט הכזבים" שלו.

חפר מדבר בשבחם של התימנים כדי לגנות את המרוקאים, משום שהאחרונים לא קבלו כאילו את המורשת של הרמב"ם.

כדאי היה לחיים חפר, בטרם יפתח את פיו, שיפתח איזה ספר וילמד לדעת כי הרמב"ם היה "מרוקאי" בעצמו. הוא הגיע למרוקו בשנת 1160 כשהיה בן 25, אליה נמלט מספרד, כמו רבים מיהודי ארץ זו. הוא מצא מקלט בעיר פאס וכאן החל בחיבור פרושו למשנה. החיבור נעשה בעליית גג, הנחשבת עד היום למקום קדוש.

"איגרת השמד"

בתקופת שהותו במרוקו חיבר הרמב"ם גם את "איגרת השמד", שנועדה להקל על מצוקת היהודים במרוקו שנאלצו לקבל על עצמם כלפי חוץ את דת האסלם ולמעשה היו אנוסים וקיימו את היהדות בסתר. אחד החכמים הקנאים שבדור קרא לאנוסים למסור נפשם על קידוש השם ולא להמשיך בדרך החיים האנוסיים. הרמב"ם יצא נגדו וחיבר את "איגרת השמד" בה הוא מעודד את רוח האנוסים ומייעץ למי שאינם יכולים להמשיך באורח חיים זה לעזוב וללכת למדינה אחרת.

כתב יד של איגרת השמד שכתב הרמב"ם ליהודי מרוקו שאולצו לחיות כאנוסים

  איגרתו השפיעה השפעה עמוקה על יהודי מרוקו ורבים מהם אכן עזבו את המדינה. וגם הרמב"ם נאלץ לעזוב. בשנת 1165 נטל הרמב"ם שוב את מקל הנדודים ונמלט עם משפחתו, תחילה לארץ ישראל ואחר כך למצרים.

קהילה מתקופת המשנה

אשר ליהודי מרוקו, מוצאם ותרבותם. יש תיעוד על ישוב יהודי במרוקו עוד במאה השלישית. דהיינו בתקופת המשנה בה עדיין לא היו אשכנזים וספרדים. יהודי מרוקו ידעו עליות ומורדות במעמדם. היו תקופות שבהן נהנו מחרות יחסית ומביטחון ואז שגשגו, רוחנית וכלכלית. היו תקופות רבות בהן נרדפו ונאלצו להימלט על נפשם. בכל התקופות היו במרוקו תלמידי חכמים שבלטו בתרומתם. ביניהם:
• דונש בן לברט (כתב מספר ספרים בדקדוק עברי, היה המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.)
• יהודה בן דוד חיוג' (מאה 10) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא. תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים, כלומר בני שלושה יסודות, הביאה לקפיצת דרך משמעותית, הן בחקר השפה העברית והן בפרשנות המקרא.
• יצחק אלפסי (הרי"ף) הנחשב לאחד מגדולי התורה בכל הדורות ופירושו לתלמוד נלמד עד ימינו.

מרכז לקבלה ולפילוסופיה

במרוקו היו מרכזים ללימוד קבלה ופילוסופיה ויצאו מוניטין לרופאיה היהודיים. במאות האחרונות קיבלה יהדות מרוקו תגבורת רוחנית ודמוגרפית ממגורשי ספרד ובין הבאים אליה היו ר' אפרים אלנקאוה, ר' יהודה חיט ור' דוד בן שלמה אבן זמרא. פליטי פורטוגל הקימו בעיר פאס דפוס עברי שפעל בשנים רע"ו – רפ"ב והיה הדפוס העברי הראשון באפריקה.

"התקווה" בסידור התפולה

אם הפזמונאי חיים חפר היה מתעמק  מעט בהיסטוריה החדשה של יהודי  צפון אפריקה היה מגלה שהציונות שלהם הקדימה את הציונות של יהודי אירופה. ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

להגיד על יהודי מרוקו כי כל תרומתם לתרבות ישראל היא המופלטה זה כמו להגיד על יהודי פולין, ממנה בא חיים חפר, כי תרומתה ליהדות מסתכמת בגעפילטע פיש.

 

נתן אלתרמן על העליה הגדולה שהצילה את המדינה