ארכיון הקטגוריה: בן גוריון

משאל עם ודמוקרטיה

מאמר זה נכתב ערב ההתנתקות כשדובר על תכנית למשאל עם (ששרון טירפד).

אילו נערך משאל עם ב-1948, אם להקים את המדינה, הרוב היה מצביע נגד * מחוללי המהפכה הציונית היו קומץ חלוצים שהלכו לפני המחנה * הם השתלטו על הישוב באמצעי כפיה ועיצבו את דמות המדינה בה הדמוקרטיה היתה " כאילו" * שרון חוזר לשיטות מפא"י, הפעם נגד המפעל הציוני

דוד בן גוריון נהג לומר כי לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם. בדברים אלה נתן בן גוריון ביטוי להשקפתו שאת המהפכה הציונית יגשימו רק מתי מעט, בלי להתחשב בדעת הרוב.

מדינת ישראל הוקמה על ידי המהפכה הציונית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית. העלייה הראשונה (1882-1904) מנתה 25 אלף איש – חלקיק זעיר מן העם היהודי, שמנה אז כ-16 מיליון נפש. בני העלייה השנייה והשלישית ( 1904-1923) היו גם הם מתי מעט. הם היו מהפכנים, שעיצבו את דמותה של החברה הארץ ישראלית למאה השנים הבאות.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

הם קבעו את גבולות המדינה בהתנחלויות. הם הקימו את מערכת החינוך והנחילו את הלשון העברית. הם בנו מערכת בריאות (קופת חולים). הם בנו את התשתית הכלכלית וקבעו את יחסי העבודה (סולל בונה, ההסתדרות והמלחמה לעבודה עברית). הם עיצבו את הכוח הצבאי של הישוב (השומר, ההגנה שמהם צמחו אצ" ל ולח" י).

אצולת לוחמים

רוב בני העליות הבאות, שהתרכזו בעיקר בערים הגדולות, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח התעשייה, התרבות, ההשכלה הגבוהה והמדע. אך הם לא היו חלוצים ולא מנהיגים. הישוב כולו – עד הקמת המדינה ב-1948 – הונהג על ידי קומץ החלוצים הראשונים, אנשי תנועת העבודה לזרמיה. זו הייתה הנהגה של אצולת לוחמים. הם היו אולי בחירי העם אבל לא נבחריו. הקונגרסים הציוניים, והבחירות לתנועה הציונית היו תפאורה. גורל הארץ הוכרע במעשים ובעובדות שנקבעו כאן.

שלטון בכפייה

השלטון הזה של קומץ חלוצים אידיאליסטים היה בעל אופי בולשביקי. אין פלא שלמנהיגות הגיע דוד בן גוריון, שהיה ממעריצי לנין. מאות האלפים שעלו ארצה במהלך שנות המנדט קיבלו את שלטונם בלית ברירה. השליטה נעשתה בכפייה – מי שלא קיבל מרות לא יכול היה לקבל עבודה (כי לשכות העבודה היו בידיהם), לא יכול היה לקבל טיפול רפואי (כי קופת חולים בידיהם). רוב הישוב היה ציבור " אזרחי" – איכרי המושבות, תושבי הערים הזעיר בורגנים. אך הם קיבלו את המרות.

בן גוריון בתקופה הנאיבית

דיכוי המתנגדים

מי שלא קיבל את המרות נרדף עד צוואר. זה היה גורלם של אנשי התנועה שהקים ז'בוטינסקי. הם לא קיבלו עבודה ולא קיבלו טיפול רפואי. וכאשר גיבשו כוח צבאי משלחם למלחמה בבריטים הם נודו מכלל הישוב (" הפורשים" ), הוכו והוסגרו לבריטים (" הסזון" ), ובנקודת השיא דוכאו בכוח הזרוע ובשפך דם (" אלטלנה" ). בדרך דומה, אם כי פחות אגרסיבית, דיכא בן גוריון את המאיימים על שלטונו משמאל. הוא פרק את הפלמ" ח, הדיח מעמדות מפתח יריבים רעיוניים וגימד בהדרגה את הדוגלים באוריינטציה פרו סובייטית (מפ" ם). שנים לפני כן הסגירו את " הפורשים" הראשונים, אנשי מחתרת ניל" י, לטורקים. וכשראו באנטי ציונות של החרדים מכשול רצחו את יעקב דה האן.

כאילו דמוקרטיה

מגילת העצמאות הבטיחה לכאורה הקמת משטר דמוקרטי. אך זו היתה דמוקרטיה " כאילו" . לכאורה היו בחירות דמוקרטיות ומפא" י זכתה כבר מן הכנסת הראשונה ב-46 מנדטים. בכל מערכות הבחירות יכול היה בן גוריון להקים בקלות ממשלה עם שותפים רצויים לו ולשלוט שלטון ללא מצרים.

 

דיוקן של בן גוריון באחת ממערכות הבחירות

האם זו הייתה דמוקרטיה? הקולות הרבים שקיבלה מפא" י היו תוצאה של שליטה טוטאלית בכל מערכות המדינה.

האמצעים, שהיו טובים כדי לשלוט על הישוב שקדם להקמת המדינה, היו יעילים פי כמה כדי להשפיע על דרך הצבעתם של מיליוני העולים חסרי הכל, שהגיעו לארץ לאחר הקמתה. הם נזרקו למקומות ישוב נידחים, חשופים לשרירות ליבם של מזכירי לשכות עבודה וקבלני קולות בבחירות. השלטון של מפא" י מחק בשיטתיות את הזהות התרבותית והדתית של העולים יוצאי ארצות המזרח. אך גם של עדות אשכנז. בשנים הראשונות למדינה העלאת הצגה ביידיש הייתה עבירה פלילית.

 

בן גוריון לא רצה טלוויזיה, אז לא הייתה טלוויזיה. הוא התנגד לכך שינהיגו יומני חדשות, אז ביטלו את יומני החדשות ברדיו הממלכתי, שהיה יחיד במדינה. הוא קבע סיסמה שכל ממשלה תהיה " בלי חרות ומק" י" וכך יכול היה לפעול בתחומים המדיניים, הצבאיים והכלכליים ללא ערעור. הוא גם לא נרתע מלהפעיל את השב" כ (שנקרא אז " שין בית" ) שהשתיל מכשירי האזנה אצל מנהיגי מפלגות יריבות. את האזרחים הערביים כלא בממשל צבאי. על היציאה למלחמת " קדש" ב-1956 החליט בעצמו.

מהפך? דמוקרטי?

המהפך של 1977 היה האירוע הדמוקרטי הראשון בתולדות המהפכה הציונית ומדינת ישראל. אך המהפך הזה לא הפך את ישראל למדינה דמוקרטית. יצחק בן אהרון, מן הדמויות המרכזיות של דור המהפכנים, הצהיר בליל המהפך כי הוא לא מקבל את דין הבוחר.

השלטון הפך להיות ימני, אך הידיים נשארו שמאליות. שלטונו של בגין לא הצליח לעקור את שרידי הטוטליטריות של מפא" י, שחלקם נותרו עד היום. אלה התבטאו ומתבטאים ברודנות המנגנון הביורוקרטי, בהיווצרות שכבת אליטות (במערכת המשפט, בכלכלה, באקדמיה), במונופולים פרטיים וציבוריים, באלימות של המשטרה, בפערים החברתיים, בהתנשאות השמאל האשכנזי.

במבט לאחור אי אפשר שלא להעריץ את המהפכנים שהקימו את המדינה. הם היו המיעוט שהוליך את הרוב, גם אם לא רצה בכך. כמוהם גם ה" פורשים" , שהיו מיעוט בתוך מיעוט, ובלי תרומתם לא הייתה קמה המדינה.

משאל עם ב-1948?

בן גוריון צדק כשאמר שצריך לעשות מה שרצוי לעם ולא מה שרוצה העם. אילו נערך משאל עם בשנת 1948 קרוב לודאי שרוב הישוב בארץ היה מצביע נגד. שנות המלחמה העולמית ואחריה (1939-1948) היו שנים של שגשוג כלכלי חסר תקדים בארץ ישראל. ב-1948 חששו רבים מן הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, חשש מוצדק נוכח הפלישה הצפויה של מדינות ערב. היו אז הרבה אלטרנטיבות מפתות – משטר בינלאומי, ערבות אמריקנית, כוח או" ם ואפילו השארת המנדט הבריטי. יהודים רבים בארץ העדיפו את הוודאות הזו על פני מימוש החזון הציוני. הדעות נגד הקמת המדינה רווחו גם בצמרת. ההכרעה על הכרזת המדינה התקבלה על חודו של קול.

מישאל ההינתקות

האם אפשר להקיש ממשאל 1948 (שלא היה) למשאל עם על ההינתקות (שכנראה לא יהיה)? בהחלט כן.

מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון היה המשך המפעל הציוני. רוב מחולליו הם חלוצים מן הציבור הדתי לאומי. המתיישבים היו ונשארו מיעוט. גם אם פעלו רוב הזמן בסמכות וברשות של ממשלות ישראל, הם עדיין מיעוט שהלך נגד הזרם.

תובעי המשאל מציבור המתיישבים מקווים אולי לנס, שהרוב יכריע נגד ובתקווה ששרון יקבל את הדין. הרב יואל בן נון אולי יותר ריאלי. בראיון עם ארי שביט ב" הארץ" אמר כי בתביעתם למשאל מגישים המתיישביםש את כניעתם. שרון מתנגד למשאל בכוונת מכוון כדי ליצור טראומה לאומית כזו שתשלול בעתיד כל נסיגה נוספת. המדברים בזכותו של שרון אומרים כי הוא מוכן להקריב את מתיישבי חבל קטיף כדי להיות חופשי לפעולה נגד הסכנה הקיומית הגדולה של אירן גרעינית. אולי.

אבל קיים חשש רציני שהמניע של שרון היה והנו לחלץ עצמו מהעמדה לדין על קבלת שוחד. אם כך הדבר פרוש הדבר שמדינת ישראל הלא דמוקרטית הפכה מכשיר בידי רודן נוסח בן גוריון. לא כדי להגשים את הציונות אלא כדי להרוס אותה.

ראה מורה דרך למטריקס נוסח ישראל


" הלנצח תאכל חרב?" – כן, לנצח נחיה על חרבנו זו המציאות

 המופתי תכנן להביא לארץ את "הפתרון הסופי"

https://www.youtube.com/watch?v=ctUJb69cxoc

ראה גירסה מעודכנת לאוקטובר 2015 "הבטחתם יונה"

מנהיגי השמאל והימין גם יחד שותפים להסתרת האמת מן העם * והאמת היא שאין שום סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין * הערבים מעולם לא השלימו ולעולם לא ישלימו עם קיומנו כאן * כל ויתור רק מגביר את תאבונם ואת כוחו של הטרור הרצחני * זו אינה השקפה פסימית, זו המציאות
  בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה" ל ואמר להם את הדברים הבאים:

" קץ המלחמה. היהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"

צילום נדיר של בן גוריון בעת ביקור בקיבוץ עין גדי ב-1970. באדיבות הצלם שבתאי לרנר

פרופסור שלמה אהרונסון, המביא את הציטוט מדברי בן גוריון בספרו על פיתוח הנשק הגרעיני בישראל (" נשק גרעיני במזרח התיכון" , אקדמון, 1994) אומר כי דברים אלה מקפלים בתוכם את מחשבתו הביטחונית של בן גוריון. הם הרקע ליוזמת פיתוח היכולת גרעינית שבה החל כבר אז.

על היכולת הגרעינית של ישראל ראה

לאיים במכת מנע גרעינית

"הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות"

בראשית הדרך הייתה לבן גוריון עמדה נאיבית ורומנטית כלפי הערבים. עמדה זו, שהייתה אופיינית לציונות בראשית דרכה, הניחה כי ההתיישבות הציונית תביא ברכה ליושבי הארץ הערביים, תעלה רמת חייהם ואת השכלתם. דבר זה יביא אותם להסכים למדינה יהודית שבה יחיו כמיעוט. בן גוריון חישב ומצא כי בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן יש מקום לשישה מיליון תושבים, יהודים וערבים. באותה תקופה אפילו ניסח תיאוריה שערביי ארץ ישראל הם בעצם צאצאי העברים הקדמונים. אבל על רוב יהודי לא ויתר.
בתקופה מאוחרת יותר נקט בן גוריון עמדה מרכסיסטית שלפיה יש ברית טבעית בין הפועל הערבי והפועל היהודי. הוא אף הציע להקים הסתדרות פועלים ערבית שתפעל בשיתוף עם ההסתדרות היהודית. לימים כתב בן גוריון כי הייתה אז אמונה "כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות".

בן גוריון בפגישות עם מנהיגים ערביים

בן גוריון בפגישות עם מנהיגים ערביים

התפכחות מרה

ראשית התפכחותו של בן גוריון באה בעקבות "מאורעות 1929" ,

שבמהלכן נרצחו 133 יהודים ומאות נפצעו – בחברון, בצפת, במשמר העמק, במוצא ובחולדה.

 

חברון אחרי פרעות 1929

אך בן גוריון לא אמר נואש מן הסיכוי להשיג הסכמת הערבים למטרות הציונות. משך שנות השלושים, בעיצומם של מאורעות הדמים, קיים בן גוריון שורה של פגישות עם מנהיגים ערביים. השיחות נמשכו עד כמעט ערב פרוץ המלחמה העולמית.

בתום הפגישות הגיע למסקנה כי הערבים לא יסכימו לעולם למדינה יהודית בארץ ישראל. כל מה שניתן להשיג מהם בהסכמה הוא שהיהודים יהיו מיעוט נצחי בארץ. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, קבע גם את המיכסה – 7 אחוז יהודים.
לימים נתגלה כי המופתי לא התכוון להשאיר אפילו יהודי אחד בארץ ישראל. המזרחן הנודע ברנארד לואיס מגלה בספרו "שמים ואנטישמים" , שהופיע ב-1986, כי מייד לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 התקשר המופתי לקונסול הגרמני בירושלים. הוא החל לרקום אז את השתתפות הערבים בפתרון הסופי של הרייך השלישי, פתרון שנועד גם ליהודי ארץ ישראל.

המופתי חאג' אמין אל חוסייני

בן-גוריון לא ידע על היוזמה של המופתי בעת התרחשותה. אבל בכנס מפקדי צה"ל במוצאי מלחמת העצמאות, כבר ידע על חלקו של המופתי ברצח יהודי אירופה.

מה נשתנה מאז?

שום דבר לא נשתנה. " הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים" , כפי שאמר בשעתו יצחק שמיר. אפשר להוסיף כי גם היהודים הם אותם היהודים. ממשיכים באשליה של שלום ופשרה וויתורים. ואין להם מנהיג בעל שעור קומה כבן גוריון.

אליעזר לבנה, מגדולי אנשי הרוח של דורנו, היה אחד הראשונים שעמד על סכנת הנאציזם הערבי-איסלמי לאנושות כולה. הרבה לפני ה-11 בספטמבר הוא התריע מפני הטרור שמתנכל לישראל ועתיד להיפרע מן העולם כולו. בשנת 1974 פרסם מאמר ב"הארץ" בו כתב בין היתר:  "הטרור הקרוי פלסטיני הוא מהלך פוליטי כלל ערבי לחיסולה ההדרגתי של מדינת ישראל… העם היהודי חייב להעלות את מיטב כוחות ההסברה שלו, כדי לגלות את האמת, לחזור עליה ללא הרף ולהחדירה קבל עולם: אש"ף הוא בזוי במטרתו (הכחדתה של ישראל), מתועב באמצעיו… (רצח יהודים ללא אבחנה), מגונה בהרכב פעיליו (חלאת אדם מרחבי ערב)…"

אליעזר ליבנה ויקישיתוף

   ומה עשו היהודים? הביאו את אש"ף לתוככי ישראל ועכשיו מבקשים לצאת מעזה כפתרון לכל תלאותינו.

השלום עם מצרים

יאמרו האומרים יש שלום עם מצרים. שלום קר אבל שלום.

האמנם?

פרט לעובדה שאין יריות, מצרים מתנהגת כמדינת אויב. היא נלחמת נגד ישראל בכל במה בינלאומית. פועלת בשיטתיות לפרוק ישראל מנישקה הגרעיני. אמצעי התקשורת שלה מפיצים דברי הסתה בלתי פוסקים נגד ישראל."הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קמפ" של היטלר בתרגום ערבי הם רבי מכר בקהיר. הזמר הפופולארי ביותר במצרים הוא שעבן עבד אל רחים והלהיט הגדול שלו הוא "אני שונא את ישראל" . 15 מיליון עותקים של השיר הזה כבר נמכרו ונמצאים כמעט בכל בית מצרי.
מצרים היא גם ספק הנשק העיקרי של הפלסטינים בעזה. אם לא במישרין אז בעצימת עין.

מייו קאמף בתרגום ערבי בהוצאה רשמית מצרית

פריל 2013 : ארועי "האביב הערבי" במצרים מוכיחים כי התתזית הזו שנכתבה לפני שמונה שנים התאמתה]. 

[יוני 2014 : אחרי מהפכת סיסי רואה גם מצרים סכנה בחמאס זברצועת עזה והרסה את המנהרות בהן הבריחו נשק. אך ביתר הנושאים מדיניות מצרים נשארה כבעבר]

י

מ"ברית שלום" עד " גוש שלום"

בשנת 1925 הוקמה בירושלים אגודה ששמה לה למטרה "לסלול דרך והבנה בין עברים לערבים" . עם מקימי האגודה ואוהדיה נמנו כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה: הפרופסורים הוגו ברגמן, מרטין בובר וגרשום שלום; הסופר ר'בנימין; יהודה לייב מאגנס; ארתור רופין.

מרטין בובר ויקישיתוף

הקבוצה דגלה בשיוויון זכויות מלא לערבים והייתה מוכנה להסכים להגבלת העלייה לארץ ישראל ולהסתפק בהקמת "מרכז רוחני" לעם היהודי. למרות נכונות הקבוצה לוויתורים על עיקרי המטרות הציוניות הם לא זכו לאוזן קשבת בצד הערבי.

הגלגול המודרני של "ברית שלום" הן תנועות "שלום עכשיו" ו"גוש שלום" . המשותף לשתיהן הוא האשמת ישראל ותביעה לויתורים כדרך להגיע להסדר. שתיהן תובעות נסיגה לגבולות 1967 ופינוי כל ההתנחלויות. "גוש שלום" , בראשות אורי אבנרי, תובעת גם החזרת כל הפליטים לשטח ישראל.

גבולות הארץ לפי בן גוריון

בשנת 1936 קיים בן גוריון שיחות עם ערבי נוצרי, אנטוניוס שמו, שנחשב המורה הרוחני של התנועה הלאומית הערבית בירושלים.

אנטוניוס שאל את בן-גוריון מה הם גבולות ארץ ישראל לדעתו. בן גוריון השיב: הים במערב והמדבר במזרח כולל הבשן והגלעד, סיני בדרום ומוצא הירדן בצפון.

ז'בוטינסקי שינה דעתו על הערבים

בהגותו המוקדמת שלו (1905) הייתה לזאב ז'בוטינסקי עמדה רומנטית כלפי ערביי ארץ ישראל. הטיף למשוך את ילדיהם לבתי הספר העבריים, קרא לנהוג בהם בכבוד ובצדק והאמין כי תרומת היהודים לקידומם הכלכלי והתרבותי תיצור בקרבם אהדה למפעל הציוני. כך נולד "שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב בן נצרת ובני" (המנון בית" ר).

זאב ז'הוטינסקי במדי הגדוד העברי

זאב ז'הוטינסקי במדי הגדוד העברי

אך לאחר הכרות מעמיקה יותר של המצב בארץ שינה ז'בוטינסקי את דעתו מן הקצה אל הקצה. הוא שלל כל סיכוי לפתרון הקונפליקט במשא ומתן. וכך כתב: " על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק… אין תקווה – תהיה הקלושה ביותר – להשיג את הסכמתם של ערביי ארץ יראל להפיכתה של פלשתינה לארץ בעלת רוב יהודי" . וכך נולד רעיון קיר הברזל. זאת, בתקווה שהערבים ישלימו עם קיומנו כשייווכחו שאין סיכוי להכחיד את המפעל הציוני.

 ראה סרט על הקשר בין הנאצים לבין המופתי חאג' אמין אל חוסייני

 http://www.youtube.com/watch?v=3b0wEuKVU6E

. הסרטון נמחק כאילו בגלל הפרה של זכויות יוצרים. ניתן לראות סרטונים דומים בחיפוש ביו טיוב "המופתי והנאצים".
ז.ג.

 קישורים

 פתאום קם אדם בבוקר ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

 פלסטינים רוצים קבר לבן לאדן

http://www.zeevgalili.com/2011/05/14981

 תרבות המוות הפלסטינית

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14705

 ההסתה של הרשות הפלסטינית שהכשירה הרצח באיתמר

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14314

 יום הנכבה וההונאה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8830

 הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/590

 כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

http://www.zeevgalili.com/2008/01/559

 הפלסטינים רוצים הכל –מירושלים עד עכו

http://www.zeevgalili.com/2007/11/522

 ההסתה בספרי הלימוד הפלסטינים

http://www.zeevgalili.com/2007/10/492

 חזון הערבים הישראלים לחיסול המדינה

http://www.zeevgalili.com/2007/02/381

 למה אין טרור במדינות ערב

http://www.zeevgalili.com/2008/02/610

 דמוקרטיה ערבית? אין חיה כזו

http://www.zeevgalili.com/2005/03/258

 אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/category/ערבים/page

 "הערבי הופך כל גן פורח למדבר"

http://www.zeevgalili.com/2000/08/5452

 למה אנחנו נכשלים בכל משא ומתן עם הערבים

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17481



 

"היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או"ם" – אמר נציג ישראל חיים הרצוג

 

דבריו נאמרו בתגובה על החלטת העצרת ,בנובמבר 1975, שקבעה כי הציונות היא גזענית * האם השתנה משהו מאז ב-2003 (וגם ב-2009) * האם סופו של או"ם יהיה כסופו של "חבר הלאומים" * ואיך נולד הביטוי או"ם שמום

בשנת 1920, כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים שמרכזו בז'נבה. זה היה ארגון בינלאומי, שמטרתו לשמור על השלום בעולם. הארגון קבע את "אמנת חבר הלאומים" ששולבה בכל חוזי השלום שנחתמו לאחר המלחמה.

הארגון החל דרכו ברגל שמאל. ארצות הברית, שכבר הסתמנה אז כמעצמה הגדולה בעולם, סירבה להצטרף אליו. הסרוב נומק בהתנגדותה לחוזה השלום שנחתם בוורסאי, אך הוא נבע גם מן המסורת הבדלנית של ארצות הברית. היא הצטרפה לארגון רק ב – 1930, כשהארגון כבר החל לגסוס.

 

ארמון האומות בז'נבה  ששימש מטה ל"חבר הלאומי,. היום הוא משמש את האו"ם.

ארמון האומות בז'נבה ששימש מטה ל"חבר הלאומי,. היום הוא משמש את האו"ם.

ארגון ללא שיניים

בשנות קיומו הספיק חבר הלאומים לקיים ועידות בינלאומיות, ליישב מחלוקות, וליזום פעולות הומניטריות. אך בשנות השלושים נתברר כי לארגון אין שום ערך כשהוא נקרא להתמודד עם תוקפנות של ממש. הוא לא הצליח למנוע את התוקפנות של יפן כלפי סין, את פלישת איטליה לאתיופיה ומעל לכל את האגרסיביות הגוברת של גרמניה הנאצית. גרמניה עזבה את הארגון ב -1933 ועם פרוץ המלחמה ב – 1939 נמוג הארגון כלא היה.

כך הוקם האו"ם

ארגון האומות המאוחדות הוקם, בתום מלחמת העולם השניה, בנסיבות דומות לאלו של הקמת חבר הלאומים. חמש "המעצמות הגדולות", שכללו את ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות, סין וצרפת (שהמעמד שניתן לה כ"מעצמה מנצחת" היה שערורייתי לאור העובדה שהצרפתים ברובם המכריע שיתפו פעולה עם הנאצים, לחמו נגד בעלות הברית בצפון אפריקה והתגייסו לס.ס.) חתמו בסן פרנציסקו על אמנה להקמת ארגון שימנע מלחמה ויפתור את הבעיות הכלכליות, החברתיות, התרבותיות וההומניטריות של העולם. על סמך אמנה זו הוקם ארגון האומות המאוחדות ב-24 באוקטובר 1945 אליו הצטרפו 51 המדינות המייסדות.

מטה או"ם שוכן בניו יורק ומוסדותיו העיקריים היו העצרת הכללית, המתכנסת מדי שנה לשלושה חודשים ומועצת הביטחון בה יש חמש חברות קבועות ("המעצמות הגדולות") ועוד עשר חברות, הנבחרות למועצה בידי העצרת הכללית אחת לשנתיים. החלטות המועצה חייבות להתקבל ברוב של תשע קולות. לחמש החברות הקבועות של המועצה זכות וטו. כלומר הצבעה של כל אחת מהן נגד מבטלת את החלטת המועצה. על פי אמנת או"ם רשאית המועצה להפעיל כוח צבאי בכל מקרה של הפרת השלום בעולם.

 

בנין אום בניו יורק (ויקישיתוף)

בנין אום בניו יורק (ויקישיתוף)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מן הרגע הראשון לקיום או"ם מילאה בו ארצות הברית את התפקיד המרכזי ובלעדיה לא היה למעשה קיום לארגון. ארצות הברית מימנה את רוב פעולותיו וצבא ארצות הברית (ככוח או"ם) הוא שפעל נגד פלישת צפון קוריאה לדרומה בשנת 1950 – מעשה התוקפנות הגדול ביותר אחרי מלחמת העולם השניה.

כדור הארץ שטוח

מיד לאחר הקמתו הפך או"ם מארגון שלום לזירה של התגוששות מדינית. מהתגוששות זו יצאה ישראל נשכרת רק פעם אחת, כאשר ברית המועצות החליטה להצביע בעד הקמת המדינה ב-1947. לא מתוך אהבת העם היהודי אלא מרצונה לסלק את הבריטים מהמזרח התיכון. אך ככל שעברו השנים והארגון גדל עד שהקיף את כל מדינות העולם (כמעט) הפך הארגון לחותמת גומי של המשטרים האפלים ביותר. בעצרת או"ם – בה לכל אחת מן המדינות יש קול אחד – היה רוב קבוע למדינות הגוש הקומוניסטי ולמדינות ערב.

 

אבא אבן

אבא אבן

אבא אבן, שהיה שנים רבות נציג ישראל באו"ם אמר פעם כי בעצרת או"ם עשויה להתקבל ברוב גדול החלטה שכדור הארץ שטוח. זאת, אם הדבר יעלה בקנה אחד עם האינטרס של הרוב בארגון.

או"ם שמום

על רקע זה נולד הביטוי "או"ם שמום", אותו טבע דוד בן גוריון בעת ויכוח חריף בישיבת הממשלה בשנת 1955. הוויכוח נגע לשאלה כיצד לטפל בהסתננות "פידאיון" חוליות טרור שהסתננו  מעזה, בסיוע המודיעין המצרי, ורצחו אזרחים ישראליים. בן גוריון אמר כי צריך לסלק את המצרים מעזה. על כך הגיב שר החוץ, משה שרת, באמרו כי יש לחשוש מתגובת או"ם. לולא או"ם, אמר שרת, לא היתה קמה המדינה. בן גוריון הגיב בשצף קצף: "רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא או"ם שמום".

בנימין נתניהו חזר על הביטוי הזה ביולי 1997 כשעצרת או"ם קיבלה החלטה המגנה את הקמת השכונה החדשה בהר חומה. "אם זה מה שיש לאו"ם לעשות אז הוא באמת שמו"ם", אמר נתניהו.

ההחלטות האנטי ישראליות שנתקבלו בעצרת יכולות למלא כרכים רבים. לשיא הגיעה העצרת כאשר הכריזה ב-10 בנובמבר 1975 כי "הציונות היא גזענות". ההחלטה התקבלה ברוב של 72 נגד 35 מדינות. 32 נמנעו מהצבעה.

 

חיים הרצוג ויקישיתוף

חיים הרצוג ויקישיתוף

שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג הצהיר כי "לגבי דידנו בני העם היהודי משוללת הצעה זו המושתתת על שנאה כזב ושחצנות כל ערך מוסרי ומשפטי….. אין זו אלא פיסת נייר ונתייחס אליה כך". ואז קרע בדרמטיות את הנייר עליו הופיע נוסח ההחלטה.

מאוחר יותר בראיון לעיתון מעריב התבטא בצורה חריפה יותר והנה הכותרת לראיון:


היטלר היה מרגיש כאן בבית -הכותרת במעריב

היטלר היה מרגיש כאן בבית -הכותרת במעריב

ההחלטה אמנם בוטלה (ב – 1991 לאחר ועידת מדריד) אך או"ם נשאר אותו שמום.
ברית המועצות אמנם התפרקה והגוש הסובייטי איננו קיים. אך לצד המדינות החשוכות של הערבים והמדינות הטוטליטריות של העולם השלישי נוספה אירופה, אשר הפכה שותף לציר הרשע.

לוב אבירת זכויות האדם

דוגמא לדמותו של הארגון ולתפקיד שממלאות בו מדינות אירופה (המערבית) יכולה לשמש פרשת בחירתו של נציג לוב ליושב ראש הוועדה לזכויות האדם של האו"ם. בעד הנציג הלובי הצביעו 33 מדינות ונגד הצביעו רק שלוש – ארצות הברית, קנדה וגואטמלה. 17 מדינות נמנעו, רובן מדינות אירופיות. אך לשיא הציניות הגיע או"ם כשבחר בנציג עיראק לוועדה לפרוק נשק. ויש לזכור זו היתה עיראק של סאדאם חוסיין.

על רקע זה, אומר ג'ף ג'קובי ב"בוסטון גלוב", ארצות הברית עשתה טעות חמורה בכך שפנתה לאו"ם ולמועצת הבטחון כדי לקבל אישור לתקוף את עיראק. היה צריך להיות ברור מלכתחילה כי ציר הרשע, הנתמך על ידי ציר הצביעות והציניות יעשה הכל כדי לטרפד את הניסיון האמריקני לרוצץ את ראשו של הנחש מבגדד.

הפיקוח כמערכת הונאה

ההחלטה להסתמך על פקחי או"ם היא דוגמא קלאסית לאחת מדרכי המרמה וההונאה האופייניים למערך הכוחות שהתגבש באו"ם. דייויד קיי, לשעבר, מפקח ראשי לנשק גרעיני, כתב ב"וושינגטון פוסט" כי הפיקוח הוא בדיחה. פקחים יכולים לאשר אולי שממשלה החליטה לפרק את נשקה מרצונה. הם אינם יכולים לפרק מנשקה ממשלה הנחושה ברצונה לשמור על הנשק שבידיה ונוקטת אמצעי הטעיה כדי למנוע את גילויו. שבע שנים של פיקוח בשנות התשעים לא הצליחו לעצור את מכונת הייצור העיראקית של נשק להשמדה המונית. שום אדם רציני אינו יכול להניח שהמפקחים הנוכחיים, בראשם עומד אדם מפוקפק כמו האנס בליקס, יצליחו יותר.

עד כה בדקו הפקחים 300 מתוך 813 האתרים שהעיראקים הסכימו שייבדקו וכצפוי לא מצאו כמעט כלום. כי העיראקים לא היו מסכימים לבדיקת אתרים אמיתיים והם גם יודעים מראש להיכן יגיעו הפקחים. הפקחים חקרו רק שבעה מתוך 3896 המדענים העיראקיים הקשורים בפיתוח נשק להשמדה המונית ואיש מהם לא נחקר מחוץ לגבולות עיראק, כפי שדורשים האמריקנים . "גם אם יתנו להם עוד ארבע שנים ולבליקס יהיו עוד עשרת אלפים פקחים הם לא ימצאו כלום", אומר דייויד קיי.

על ערכו של פיקוח או"ם למדנו על בשרנו בסיני ערב מלחמת ששת הימים בלבנון בין מלחמת לבנון הראשונה והשניה ובימים אלה כאשר משלוחי הנשק זורמים ללא הפרעה לחיזבאללה (3009)

(ראה הערות משנת 2009 בסוף הטור)

"בלוף קולקטיבי"

שר ההגנה האמריקני, דונאלד ראמספלד, אמר לא מכבר כי או"ם נמצא בנקודת השפל שלו וצריך לקוות שזו תהיה נקודת מפנה לקראת אחריות כלל עולמית.

 

דונלד ראמספלד ויקישיתוף

דונלד ראמספלד ויקישיתוף

"על מנת לדעת מה עומד על כף המאזניים צריך לזכור את ההיסטוריה של הארגון שקדם לאו"ם, חבר הלאומים. אותו ארגון נכשל בנקיטת אמצעים נגד פלישת איטליה לאתיופיה והדבר גרם לקריסתו" . ראמספלד ציטט את מי שהיה אז ראש ממשלת קנדה, שאמר "בלוף קולקטיבי אינו יכול להביא לביטחון קיבוצי".

"הלקח הזה", אמר ראמספלד, "נכון גם לזמננו. השאלה היא אם נלמד אותו. יש רגעים בהיסטוריה שבהם כושר השיפוט וההחלטיות של מדינות חופשיות עומדים במבחן. המציאות לתוכה אנחנו נכנסים היא מן המסוכנות שידעה האנושות. חיי ילדינו ונכדינו תלויים על כף המאזניים. כאשר הם יסתכלו לאחור על תקופתנו – מה הם יאמרו? האם הבחנו במועד בסכנה של הקשר בין נשק להשמדה המונית, מדינות טרור ורשתות טרור? האם הם יגידו כי עמדנו קפואים וחסרי מעש? או שעמדו בעוד מועד על טיב הסכנה ונקטנו בצעדים הנכונים. הימים הבאים יגידו."

הערות למאמר מנקודת מבט של 2009

המאמר נכתב לפני שנתברר כי התקפת ארצות הברית על עיראק היתה מוטעית. כל שרותי הביון בעולם היו משוכנעים כי סאדאם מפתח נשק להשמדה המונית. אך נתברר שהמידע היה מוטעה. או שסאדאם ביקש ליצור רושם שיש לו נשק כזה כדי להרתיע את האיראנים שנואי נפשו או שהמדענים שלו הוליכו אותו שולל.

אך כל מה שנאמר במאמר על או"ם ומוסדותיו תקף היום אף יותר מאשר בעבר. די להציץ בדו"ח גלדסטון המתועב (גם הדו"ח וגם האיש). די להחליף במאמר בכל מקום שמופיעה המלה עיראק להציב את המלה אירן ונבין מה שווה הפיקוח ומה שווה המאמץ הבינלאומי כביכוללעצירת ההיטלר מטהרן.
זאב גלילי

עידכון ספטמבר 2014

שום דבר לא השתנה. בסוריה נרצחו מאתיים אלף בני אדם ושליש מתושבי המדינה הפכו פליטים. בעיראק ובסוריה משתוללות כנופיות דעאש וכורתות ראשים. החמאס יורה אלפי רקטות על אוכלוסיה אזרחית בישראל. וכל מה שמעניין את האו"ם אלה "פשעי המלחמה של ישראל". היטלר היה מרגיש טוב באו"ם גם ב-2014


.ראה ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

איך להסביר את המהפך של פרס מנץ בטחוני ליונה מדינית


שמעון פרס שקל בזמנו אפשרות לרוץ לראשות הממשלה בראש "מחנה השלום" ובתמיכתה של מרץ * בכך דומה כי הגיע לשיאו התהליך שעבר פרס מאז עמד בצמרת המדינה ובמרכז העשייה הביטחונית * האיש, המסמל אולי יותר מכל אדם אחר את הבנגוריוניזם, עבר למחנה האחר, שבן גוריון תיעב והרחיק * 
מה הביא לשינוי המהפכני בעמדותיו של פרס?

 

שמעון פרס ויקישיתוף

משה סנה ויקישיתוף

משה סנה ויקישיתוף

על מנת להבין זאת נספר אולי את הסיפור של אישיות אחרת, שעברה תהליך דומה – משה סנה (קליינבאום).

סנה, יליד פולין, למר רפואה באוניברסיטת וארשה ומגיל צעיר היה פעיל בתנועת הציונים הכלליים וציר מטעמה בקונגרסים הציוניים. הוא עלה לארץ ב-1940 וכאן מילא שורה של תפקידיםבכירים ב"הגנה", נטל חלק פעיל במאבק נגד הבריטים והגיע לדרגת ראש המטה הארצי של ההגנה (רמ"א).הוא התפטר במחאה על כך שהסוכנות היהודית החליטה על הפסקת הפעולות נגד הבריטים (במסגרת שיתוף הפעולה עם אצ"ך ולח"י). הוא המשיך עם זאת בתפקידראש האגף הפוליטי וראש מחלקת העליה של הסוכנות.

התמורות בהשקפותיו של סנה החלו להתגלות עם הקמת המדינה. בניגוד לעמדתו של בן גוריון, שחתר לאוריינטציה פרו מערבית, סבר סנה כי על ישראל לקשור את גורלה ב"עולם המחר" והצטרף למפ"ם הסטליניסטית. ב-1952 עמדבראש האגף השמאלי של מפ"ם, שפרש מן המפלגה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. סנה היה אדם בעל כריזמה,כושר אנליטי ויכולת מנהיגותית. רבים אמרו כי לולא נטש את המחנה הציוני יכול היה להגיע לראשות הממשלה. אך בתקופה הקומוניסטית שלו היה מכור לחלוטין להערצת "עולם המחר", למרות שזוועות סטלין כבר היו ידועות. הוא הרחיק לכת עד כדי מסירת מידע סודי על צה"ל לסובייטים, כפי שנתגלה במסמכים שנחשפו באחרונה בברית המועצות.

שמעון פרס נולד בפולין בשנת 1923 עלה ארצה עם משפחתו בשנת1934 וכאן נכנס לפעילות פוליטית בגיל צעיר. נבחר מזכיר תנועת הנוער העובד והלומד בגיל 17, תפקיד רב חשיבות באותם ימים. הוא נקרא לעבוד עם דוד בן גוריון בשנת 1947 ובשנת 1949 עמד בראש משלחת משרד הבטחון לארצות הברית, שיצאה לשם בניסיון להשיג נשק, בעיצומה של מלחמת השחרור.ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1953 בהיותו בן 30 בלבד, התמנה פרס למנכ"ל משרד הבטחון וחולל נפלאות בתפקיד זה ובתפקיד סגן שר הבטחון הוא פיתח את התעשיה האווירית והבטחונית;ביסס את הקשרים המדיניים והצבאיים עם צרפת; היה הרוח החיה מאחורי המהלכים המדיניים והצבאיים שהובילו למבצע קדש; קשר את החוטים הפיננסיים, המדעיים, הצבאיים והמדיניים שהביאו לבניית דימונה ולפיתוח האופציה הגרעינית של ישראל.

עם פרישת בן גוריון ממפא"י פרש פרס יחד עמו והיה מזכ"ל תנועת רפ"י שהקים בן גוריון. בכלהגלגולים הפוליטיים שעבר מאז הוא המשיך להחזיק בעמדות, מדיניות ובטחוניות, שניתן לכנותן בנגוריוניסטיות. עד למהפך שהתחולל אצלו ושהוביל לאוסלו. מקורביו אומרים שהמהפך חל בסוף שנות השמונים לאחר ששמיר טירפדאת הסכם לונדון שעשהפרס עם המלך חוסיין.

תפיסת הביטחון של בן גוריון

על מנת להבין את המהפך הזה צריך להבין את התפיסה הביטחונית של בן גוריון שהובילה לאופציה הגרעינית.

בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה"ל ואמר להם את הדברים הבאים:

" קץ המלחמה. האם יהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"

בן גוריון אמר עוד כי ניצחוננו במלחמת השחרור נבע יותר מן השחיתות והפיגור הערביים מאשר כוחנו. אנו עומדים מול ים של מאות מיליוני ערבים ובעתיד לא בטוח שנוכל לנצח.

הבנה מפוכחת זו של המציאות היא שהובילה את בן גוריון, עוד במהלך מלחמת השחרור, לפעול להשגת האופציה הגרעינית. מטרתו היתה ליצור איזון בין ישראל הקטנה לבין העולם הערבי. שמעון פרס היה נושא הכלים והמבצע של מדיניות זו.

אסטרטגיה של יאוש

את המטמורפוזה של פרס ניתן להסביר כאסטרטגייה של יאוש. הוא עצמו הסביר לא פעם כי בעידן בו הולך המזרח התיכון ונהיה גרעיני אנו הולכים ומאבדים את היתרון האיכותי שאיפשר את קיומנו. הוא רק לא הסביר עד היום מדוע מסמך שלום עם הפלשתינאים, או עם חלק ממדינות ערב, יבטל את שאיפותיהם להשמיד אותנו. הוא גם התעלם מן המציאות שבן גוריון ידע להצביע עליה והיא שהשלום עם הערבים איננו תלוי בנו. אסטרטגיית היאוש של פרס הובילה למדיניות אוסלו, שיש בה איזו אמונה מיסטית בשינוי המציאות באמצעות מסמכים ומילים. נחתום הסכם ו"יהיה מזרח תיכון חדש".

המערב כבר כאן

לאמונה המיסטית הזו יש גם פן תרבותי. הדור שקם לאחר בן גוריון התרגל לחשוב על ישראל כעל מדינה שהיא חלק מן העולם המערבי. ובעולם המערבי יש שלום. ועובדה שהשלום אפשרי, גם בין מדינות שלחמו אלה באלה מאות שנים. עד למלחמה העולמית לפני שישים שנה. בעולם המערבי יש חיים טובים, קוקה קולה ומקדונאלדס ומחשבים והיי טק ובורסות. עובדה, אנחנו אירופה. די, ההיסטוריה נגמרה, אפשר להתחיל לעשות חיים. זו עמדת השמאל הרדיקלי בישראל, יורשו של השמאל מלפני דור, שהזדהה עם ברית המועצות. פרס קרוב יותר בגילו לדור של בן גוריון מאשר לדור החדש. אך הוא היה מוקף כל ימיו בצעירים לובשי בלייזר (מיוסי ביילין ועד אורי סביר) שנמנו עם השמאל התרבותי העכשוויסתי. שנתנו לו תחושת נעורים, שהביאו אותו אולי למחשבה שהוא צריך להשתלב בזרמים התרבותיים החדשים.

מה הניע את משה סנה

מבחינות רבות משה סנה הקדים את פרס בחמישים שנה. אחד מנושאי כליו של סנה, יאיר צבן (לשעבר חבר כנסת ושר הקליטה מטעם מפ"ם-מרץ), הסביר לי פעם שסנה היה משוכנע שהוא מציל את מדינת ישראל משואה המאיימת עליה. סנה לא ראה שום סיכוי לישראל להתקיים כחלק מן העולם המערבי (שלדעתו נמצא בתהליך של קריסה) בתוך הים הערבי שמסביבנו. רק היצמדות ל"עולם המחר" תאפשר למדינה לשרוד. ובבוא הגייסות הסובייטיים לגבולות הארץ יקדם את פניהם מנהיג יהודי שצפה את הנולד. משה סנה.

לשבחו של סנה ייאמר כי הוא חזר בתשובה בסוף ימיו. אחרי מלחמת ששת הימים מתח ביקורת קשה על הגוש הסובייטי ולפני מותו ציווה כי ייאמר קדיש על קברו.

ראה כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל

מורשת יצחק רבין או מורשת רצח רבין

זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳יריעות אחרונות׳, דב יורקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק דבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.

נפגשתי עם רבין במשרד שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.

יצחק רבין - ויקישיתוף

שיחה חופשית

ציפיתי שרבין יכתיב לי את הדברים שהוא מבקש לכתוב ואני אסייע בניסוח – נוהל שהיה מקובל על פוליטיקאים רבים, שביקשו להעלות את מחשבותיהם על הכתב. אך רבין העדיף לקיים שיחה חופשית בה הצגתי לו שאלות בעניינים שעמדו על הפרק והוא השיב בקצרה.
כשסיימנו את השיחה אמר לי רבין: ״תנסח את הדברים כפי שאתה מבין. אם יודקובסקי שלח אותך אני סומך על שיקול דעתו״. הצעתי שיעבור בכל זאת על הכתוב לפני הפרסום. הוא הבטיח לעשות כן, אך ככל הזכור לי לא הצליחו לאתר אותו מן המערכת. המאמר שכתבתי פורסם תחת שמו ללא שינוי.

בשבועות הבאים קיימתי עם רבין כמה פגישות לאותה מטרה. הוא נהג באותה דרך – שיחה חופשית שבה נתן לי ייפוי כוח לכתוב את הדברים בשמו. מעולם לא ביקר את עבודתי ומדי פעם הביע שבחים.

פיקדון זמני

העבודה עם רבין נמסרה לי כפיקדון זמני. האיש לו נועד התפקיד היה איתן הבר, אז הכתב הצבאי של העיתון, שהיה מיודד עם רבין עוד מתקופת היות רבין אלוף פיקוד צפון. הבר נעדר אז מהארץ, וכשחזר נמסר לו הפיקדון. הבר המשיך במלאכה בכישרון רב, ויזם שורה של ראיונות של רבין עם גדולי עולם: ניכסון, קיסינג׳ר, מיטראן, סאדאת, קרטר ועוד.

כשחזר רבין להגה השלטון, הצטרף הבר לצוות המצומצם שלו ועשה מלאכה נאמנה. כתיבת נאומי רבין היתה חלק ממנה.

הויכוח על המורשת

אני מספר כל זאת על רקע הוויכוח הציבורי שהתעורר סביב המרכז למורשת רבין. אין ספק שרבין יירשם בתולדות עם ישראל כמצביא מלחמת ששת הימים וכלוחם ירושלים במלחמת השחרור. על הישגיו ועל שגיאותיו כראש ממשלה בשתי הכהונות תשפוט ההיסטוריה.
מה שברור הוא שיצחק רבין לא היה איש הגות. לא הייתה לו משנה סדורה. הסופר עמוס עוז כתב פעם כי התרשם מכך שרבין תיקן בכתב ידו דיווח סודי על כניסת הכוחות המצריים לסיני ערב מלחמת ששת הימים. מישהו כתב כוחות ״אדירים״ ורבין תיקן ל״כוחות גדולים מאוד״. עמוס עוז התפעל מאוד מן התיקון הזה שהיה בו לדעת עוז הכרעה נכונה ודקה וקולעת. ועל כך אומר עוז: ״ודאי שאני היחיד בכל ארץ-ישראל התומך עכשיו ביצחק רבין בזכות סגנונו העברי״.

 

כמה יעלה המרכז

[נתונים אלה נכונים לנובמבר 2000]

בית מורשת רבין. צילום: זאב גלילי

 

 הצבר האולטימטיבי

יצחק רבין ז"ל היה הצבר האולטימטיבי, על כל המעלות והמגרעות של תואר זה. אדם ישר דרך, שפיו ולבו שווים. איש ה"דוגרי", האומר בפנים את אשר הוא חושב. איש הביצוע המעולה הנכנס לפרטי פרטים, דבק במשימה ומשיג אותה בכל מחיר. איש צבא בכל רמ"ח אבריו, מנעוריו בפלמ"ח, במלחמת השחרור ועמידתו בראש צה"ל במלחמת ששת הימים.

אך יצחק רבין, כמו כמעט כל דור הצברים, היה חף מכל אינטלקטואליות. חף מכל חזון. חף מכל חשיבה מקורית. יצחק רבין שייך לדור שביצע באורח מושלם את הנדרש לביצוע על פי חזונם של דור המייסדים. גם בדור הצברים היו כמה אישים, כמו יגאל אלון ומשה דיין, שהתרוממו מעל כוונת הרובה וגילו הבנה מעמיקה במהותה של הציונות ושל העם היהודי. אך איש מהם לא הגיע לקרסולי דור הנפילים. עובדה מעציבה היא שדור הצברים לא הצמיח אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה כדוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון  ומנחם בגין. אחרון המנהיגים מדור זה היה יצחק שמיר, ייבדל לחיים ארוכים.

מורשת הנפילים

דור הנפילים הותיר לנו מורשת אדירה. דוד בן גוריון הותיר אלפי נאומים, מאמרים וספרים – ומעל לכל את דרכו המדינית – שהם אכן מורשת שניתן וצריך ללמוד. זאב ז'בוטינסקי הותיר מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני. התנועה הציונית, מהרצל ואילך, היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעש: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים. דור הצברים לא הצמיח אף משהו הדומה לצילם של אותם ענקי רוח.

מה פרוש המלה מורשת

אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

 פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, לדעתי אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו "מורשת" . עד כאן דברי איתן הבר.

 ואכן., הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין.  גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה "צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף "מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

ובכל זאת מהי מורשת רבין?

מורשת רבין

רבין לא הותיר אחריו שום דבר בכתובים. את מאמריו, נאומיו וספרו כתבו אחרים. אינני מקנא במורה הנדרש להכין אפילו מערך של שעור אחד בלבד שבו יתמצת את משנתו של רבין. כי הרי מורשת רבין אינה מתמצית במילים אלא במעשים. מעשיו במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים מקנים לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל השב לארצו. אך אין בהם איזו בשורה רוחנית.

למזלו הרע של רבין – ואולי למזל הרע של כולנו – הוא הוצב בתפקיד שהיה גדול ממידותיו. בתקופת דמדומי האלים של דור הנפילים, באיזו עיסקה פוליטית של גולדה וספיר הוא נתמנה לראש ממשלה. הוא נכשל כשלון חרוץ בקדנציה הראשונה שלו. לא בגלל חשבון הדולרים של לאה, אלא בגלל גבולות יכולתו. הוא חזר לקדנציה השניה על כנפי קופירייטרים ופרסומאים שעשו מלאכתם נאמנה. הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על הפקדון שהופקד בידו, אך לא היתה בו היכולת המנהיגותית להפיח תקווה וחזון ואמונה בעם. הוא עצמו איבד את אמונו בכושר העמידה של העם במלחמת המפרץ, כשחזה בתל-אביב המתרוקנת ובפקקי התנועה של הבורחים מן העיר מדי ערב, בהתקרב ההתרעה של "נחש צפע".

פסגת השגיו של רבין היתה הסכם אוסלו, שגם אותו לא הגה ולא יזם אלא נגרר אליו על ידי חתרנים בלתי נלאים ופרופסורים תמהוניים. יש רבים המאמינים כי רבין, בשכלו הבריא וביושר האישי שלו, היה יכול להיות אמיץ דיו כדי לעשות תפנית מחודשת. לבטל את הסכם אוסלו ולמנוע את השואה שההסכם עשוי להמיט עלינו. כדורו של הרוצח המתועב קטע גם את האפשרות הזו. כל מה שנותר הוא קהל הצבועים של "ממשיכי הדרך" ונוטרי ה"מורשת".

מורשת הרצח

לעג ההיסטוריה הוא שרבין הותיר אחריו מורשת גדולה בגלל האיש שרצח אותו. זוהי מורשת החורבן העלול לבוא עלינו משינאת חינם. טעמנו אחד משישים מן החורבן הזה בימים הראשונים שלאחר הרצח, כאשר שטף את הארץ גל של שינאה, עלילת דם ורצח אופי לציבור שלם.
עלילת הדם הזו גרמה לשתי תוצאות קשות. האחת היא שבגלל הרצח הפך להיות כל מעשה של רבין למעשה קדוש וכל ביקורת על הסכם אוסלו הפכה את המבקר לשותף לרצח. העדר ביקורת ציבורית על ההסכם הקל על התהליך שבו הפכה ישראל ללבנון. השעורים במורשת רבין, בבתי הספר בשכונת גילה, נערכים תחת מטר הכדורים של הרובים והתחמושת שהגיעו ליורים במסגרת הסכם אוסלו.

אתר הזיכרון במקום הרצח - ויקישיתוף

אתר הזיכרון במקום הרצח – ויקישיתוף

תוצאה לא פחות חמורה של אותה עלילת דם היא ש"מורשת רצח רבין" לא הונחלה כי מחצית מן העם לא שותפה בה. יום הרצחו של רבין הפך להיות יום זכרון של חלק מן העם. החלק האחר מנודה ונושא אות קין של אשם. עד היום הזה, אם תשמעו איך מדברות או מה אומרות דליה רבין ושולמית אלוני.

יום אבל לאומי

הדרך הנאותה לנצור את "מורשת רבין", מורשת הלקח של הרצח הנורא על כל משמעויותיו, היא להקנות לו את המשמעות שהמסורת היהודית נתנה לארועים כאלה בעבר. עד היום אנו זוכרים את רצח גדליה. היום, כבר הולך ומתעמעם זכר האסון הזה.
לא מאוחר עדיין לקבל את עצתו של אבי רביצקי ולהכריז על יום רצח רבין בתאריך העברי, יא בחשון,  כעל יום אבל לאומי, יום תענית ציבור. יום שבו כל אחד יעשה את חשבון הנפש האישי והציבורי. יום שימנע מאיתנו לחזור על המנטליות שהביאה לנו כבר חורבנות בעבר.

ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת
האנשים אשר היו אתו ויכו את
גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב
וימת אותו"(ירמיהו מא – ב)
צום השביעי זה שלושה בתשרי
שבו נהרג גדליה בן אחיקם שהרגו
ישמעאל בן נתניה, ללמדך ששקולה
מיתתם של צדיקים כשריפת
בית אלוהינו ( (ראש השנה, יח
)

 

 

"הערבי הופך כל גן פורח למדבר"

"מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותר יהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו".

מי אמר דברים אלה?

חמישה ניחושים:

  • הרב מאיר כהנא
  • אלוף רחבעם זאבי
  • רפאל איתן
  • אביגדור ליברמן
  • משה פיגלין

אף לא אחד מן החמישה.

את הדברים אמר נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, בשיחה שקיים עם איוואן מיסקי, שגריר ברית המועצות בלונדון, בסוף ינואר  .1941תוכן השיחה נחשף עם פירסום שני כרכים של מסמכים מדיניים מארכיוני ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וממשלת ברית המועצות.

 

חיים ויצמן ודוד בן גוריון - שניהם חשבו שהערבי הוא אבי המדבר

חיים ויצמן ודוד בן גוריון – שניהם חשבו שהערבי הוא אבי המדבר


על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

דבריו של ויצמן על האופי הערבי נאמרו בתשובה לתמיהתו של השגריר הסובייטי איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים.

 

בנימוריס "דברי ויצמן הוכחה לתכנית טרנספר"

בני מוריס "דברי ויצמן הוכחה לתכנית טרנספר"

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס, אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה שגרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר", שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".(זה היה בני מוריס לפני שחזר בתשובה והודה שגרוש הערבים במלחמת השחרור היה חיוני להקמת המדינה. עוד אמר כי אם הערבים ישתמשו נגד ישראל בנשק לא קונבנציונאלי יהיה טרנספר שני)

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטירחה. אין מכחישי טרנספר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות מאז החלה ההתיישבות הציונית – בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא היתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלסטינית בלב הארץ. אנחנו מתנצלים שנכשלנו מר מוריס.

 

מדבר במרוקו

ראה דמוקרטיה ערבית? אין דבר כזה

אהוד ברח מלבנון, הוא גם יברח מן האחריות לתוצאות

ערב מלחמת השחרור הזמין דוד בן גוריון את כל המזרחנים ("ערביסטים" הם נקראו אז) וביקש את חוות דעתם לגבי האפשרות שמדינות ערב יפלשו לארץ ישראל, עם סיום המנדט הבריטי. כולם היו בדעה שאין שום סכנה כזו. ההתמודדות הצפויה למדינה העומדת לקום היא רק עם "כנופיות הפורעים" של ערביי ארץ ישראל – אמרו המומחים.

לאחר ששמע את חוות הדעת הזו הזמין אליו בן גוריון את פריץ עשת, אחד האחראים על הרכש, והורה לו לעשות את ההכנות להצטיידות הצבא שיוקם, על מנת להתמודד עם צבאות ערב הסדירים.

דעתם של המומחים לענייני ערב היתה גם דעת כל המומחים הצבאיים למיניהם, אנשי הציבור והפוליטיקאים מכל הזרמים. אך בן גוריון בשלו: מאיימת עלינו סכנת הכחדה. חודשים רבים לפני פלישת מדינות ערב נשא בן-גוריון נאומים רבים בהם הזהיר שוב ושוב מפני הסכנה הצפויה מפלישת מדינות ערב. כאשר אנגליה תעזוב את הארץ, אמר בן גוריון, יעמדו מולנו "תלמידיו ואולי מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת, ודרך אחת בלבד, בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית".

 

ובמקום אחר אמר: "עלינו לראות את הסכנה כמות שהיא – ומניעת סכנה זו צריכה לעמוד במרכז הדאגה הציונית… זה מחייב ריכוז כל היכולת והמאמצים למטרה ראשונית – בטחון".

מאוחר יותר, ב-14 בדצמבר 1947, בא אליו אותו פריץ עשת והציע לפנות את כל 14 הישובים שמדרום לבאר שבע. הוא נימק את ההצעה בכך ש-400 המתיישבים  לא יוכלו להחזיק מעמד מול היתרון המספרי העצום של הבדואים.

תגובת בן-גוריון: "תוציא את זה מראשך שנפנה אותם. במקום זה תביא לי תוכנית איך להגן עליהם". פריץ חזר עם תכנית תגבור וביצורים.

אילו היה דוד בן גוריון מקבל את העצות שנתנו לו המומחים, ובראשם הערביסטים, קרוב לוודאי שמדינת ישראל היתה נכחדת עם הקמתה ושורות אלה לא היו רואות אור.

ברק מאשים את המומחים

נזכרתי בדוד בן גוריון כשקראתי ראיון שקיים יואל מרקוס ב"הארץ" עם אהוד ברק. ראיון מוזר. אין כאן שאלות של מראיין ותשובות של מרואיין. אלא "אדם שהתארח ביום שישי אחר הצהריים אצל אהוד ברק לשיחת רקע על כוס בירה". השואל האלמוני הציג שאלות לברק. הואיל ואין גרשיים מאחורי התשובות יש להניח שהתשובות אינן לייחוס. ועל תשובות כאלה אין אחריות.

 
 
 

 

אהוד הרק צילום זאב גלילי

אני סומך על כושר הבנתו של מרקוס שביקש את תשובתו של ברק על הטענה שנכשל כשהניח את כל הביצים בסל הסורי. על כך כותב מרקוס: "ברק טוען שלא הוא כשל ולא הוא שגה כשדחף להסדר עם סוריה – הטעות כולה אצל גורמי הערכה בארץ ובאמריקה שטעו באסד".

שמעתם איך מדבר מנהיג המתיימר להיות ממשיכו של בן גוריון?

לא אני אחראי, לא אני אשם. הם אשמים.

"הם" זה המזרחנים, המפטמים אותנו זה שנות דור בהערכות שגויות שעלולות להמיט עלינו אסון.

==============================================

המזרחנים כנביאי השקר המודרניים

המזרחנים טעו לאורך כל הדרך. הם לא צפו את התקפת מדינות ערב על ישראל, הם לא צפו את עסקת הנשק הצ'כית-מצרית שהובילה למלחמת קדש, הם לא צפו את מלחמת ששת הימים, את מלחמת יום הכיפורים, את האינתיפאדה, את לבנון. שום כלום.

כישלונם המונומנטלי של המזרחנים איננו מפריע להם להופיע באמצעי התקשורת ובהבעה מלאת חשיבות עצמית להצהיר הצהרות מפוצצות. לרוב הם חכמים לאחר מעשה ובכך הם שותפים להיסטוריונים החדשים. אנחנו אשמים בבעיית הפליטים, אנחנו גרשנו, התאכזרנו, התעללנו, חרחרנו מלחמה, החמצנו הזדמנויות לשלום.

עמדתם של המזרחנים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל מחייבת מחקר מעמיק. כיצד הפכה קבוצת אנשים שולית לגורם מרכזי כל כך במדיניות הישראלית. זה מתחיל באקדמיה, ממשיך באמצעי התקשרת ומגיע למקבלי ההחלטות. המשותף לרוב המזרחנים הוא שהם מגייסים את מעמדם האקדמי-אובייקטיבי כביכול כדי להציג עמדות שהן לרוב פרו ערביות ואנטי ישראליות ברוח השמאל הפוסט-ציוני.

המזרחנים הישראלים מצטרפים למחנה גדול של מזרחנים מערביים, שהם באורח מסורתי אנטי ציוניים. הם מפרסמים את מחקריהם בכתבי עת שרבים מהם ממומנים על ידי סעודיה.

 

 פרופסור משהשרון.מן המזרחנים המעטים שלא נסחפו בזרם התחזיות המטעות (ויקיפדיה העברית)

פרופסור משה שרון.מן המזרחנים המעטים שלא נסחפו בזרם התחזיות המטעות (ויקיפדיה העברית)

ההגינות מחייבת להדגיש שלא כל המזרחנים כאלה. יש כמה מזרחנים השוחים נד הזרם. כאלה הם הפרופסורים רפי ישראלי, יהושע פורת, משה שרון ואחרים. אך קולם של אלה כמעט אינו נשמע בתקשורת. וכשהם מוזמנים להופיע זה על תקן של קוריוז. כמומחים מביאים את נושאי בשורת הצדק הערבי.

"אסד לא רוצה שלום"

אחד המזרחנים החשובים ההולך נגד הזרם הוא דניאל פייפס. פייפס הוא יהודי בן חמישים המתגורר בארצות הברית. הוא שרת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, חיבר עשרה ספרים, רובם על המזרח התיכון. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו ומאמריו מתפרסמים בעיתונים החשובים של ארצות הברית.

 

בימים אלה הופיע ראיון עם דניאל פייפס בעיתון "הארץ". המראיין, ניצן הורביץ, יזם את הראיון על רקע הכישלון של שיחות הפסגה עם אסאד. פייפס היה היחידי שחזה את הכישלון ועל רקע זה היה מעניין לשמוע את הערכותיו. הראיון לא הופיע חלילה בכותרת הראשית. הוא נדפס אי שם בעמוד פנימי, בתחתית העמוד. זה המקום הראוי לדברים הבלתי חשובים שאומר פייפס.

דניאל פייפס ויקיפדיה אנגלית

ואלה עיקר קביעותיו של פרופסור דניאל פייפס:

* אסד מייצג קבוצת מיעוט בסוריה, העילאווים, והוא מצליח לשלוט במדינה באמצעות משטר טוטליטארי.

* אסד הוא שליט החרד באופן אובססיבי לשלטונו וחי בעולם קטן וסגור. יותר מכל הוא פוחד לגמור כמו צ'אושסקו ברומניה.

* כל עמדותיו בכל תחום שהוא: יחסיו עם טורקיה, יחסיו עם ישראל, בעיות לבנון, מוכתבות על ידי הרצון לשמור על השלטון והעברת השלטון לבנו. כל היתר משני בעיניו.

* הסכם שלום עם ישראל יזיק לאסאד. לשלוט על סוריה אפשר רק במשטר טוטליטארי. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת יסכנו את שלטונו.

* שלום עם ישראל עלול להיתפס על ידי האוכלוסייה בסוריה כסימן לפתיחות.

* אסד החל בתהליך שלום עם ישראל בעקבות התמוטטות ברית המועצות ב-1991. המשא והמתן מביא לו יתרונות אך הוא רוצה בתהליך שלום לא בשלום עצמו.

* זו הסיבה שבכל פעם בו מתקדם התהליך ומגיע לפריצת דרך הוא מוצא תרוץ לתקוע את העסק.

* גם אם יתגברו על בעיית חמישים המטרים בכינרת הוא ימצא משהו אחר כדי לתקוע את התהליך.

* הנסיגה של ישראל מלבנון היא ניצחון סורי ותבוסה ישראלית קשה. הנסיגה משאירה את אסד בשליטה מלאה על לבנון.

* תגובות ישראל עד כה על התקפות החיזבאללה היו נגד מטרות לבנוניות. לאסאד לא ממש איכפת.

* לישראל עוצמה אדירה אך היא חוששת להשתמש בה. חיזבאללה מכה בישראל תובע שטחים בגליל ויוצר בסיס להמשך העימות. אסד רק מרוויח מזה.

* ישראל חברה משגשגת ויש לה כלכלה פורחת, צבא חזק, יציבות פוליטית ותרבות דינמית. הערבים לעומתם במצב רע אובייקטיבית.  כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט, לעשות קריירה ולהפסיק את המלחמות. הצד השני לא חש כך . ישראל רוצה פתרון, הצד השני בכל תהליך השלום רוצה ניצחון. ישראל רוצה רק שיניחו לה אבל הערבים רואים בכך ביטוי לחולשה.

* נסראללה סימן את ישראל כמדינה רכה שהוא יכול להמשיך ולתקוף. מטרתו היא ירושלים. הקטיושות על קרית שמונה לא ייפסקו (הדברים נאמרו לפני הנסיגה מלבנון).

* במסלול הפלסטיניי ישראל רק מוותרת ונותנת בלי לקבל תמורה. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה.

עד כאן דברי פרופסור פייפס.

"אדם לא רציני"

פניתי לאדם, פקיד מדינה לשעבר, שהיה מצוי משך שנים במוקד של החלטות מכריעות בתקופה מכרעת והוא גם ביחסים טובים עם אהוד ברק.

שאלתי: האם שמעתם פעם מה שיש לפייפס לומר?

תשובתו: עזוב את הקשקשן הזה. הוא היה פה תריסר פעמים וכל פעם בא אלינו עם התיאוריות הדמיוניות שלו. לא התייחסנו אליו מעולם ברצינות. הוא פשוט אדם לא רציני.

"המוח האנליטי" של צאלים ב'

על יצחק רבין ז"ל נאמר כי יש לו "מוח אנליטי". כי הוא מסוגל לגשת לכל בעיה, לרדת לפרטי הפרטים שלה ולפתור אותה בדרך האינטליגנטית ביותר. המוח האנליטי הזה לא עמד לו בעת שקבוצה של אנשי אקדמיה תימהוניים ופוליטיקאים ערמומיים הוליכו אותו באף ופיתו אותו להיכנס להסכם אוסלו שיירשם בהיסטוריה כגדול המעשים האוויליים של מדינת ישראל.

על אהוד ברק נאמר כי הוא מפצח מנעולים, נווט גאון ומתכנן מקורי. כל התכונות הללו לא באו עדיין לידי ביטוי מאז נבחר לראשות הממשלה. זו ההזדמנות לבדוק מחדש כמה מן האגדות על גאוניותו של ברק. כדאי גם לבדוק מחדש מה הרעיון שעמד מאחורי צאלים ב' ומה אחריותו לאסון שקרה שם.

הוא יצא מן הפרשה כאילו זכאי. הוא באמת לא ברח והפקיר את הפצועים. אך אי אפשר לומר שהוא לא ברח מאחריות. הוא השלים עם כך שהאחריות לאסון כזהנעצרת בקצין בדרגת רב סרן.

לקראת מה שצפוי בלבנון אני מציע לרמטכ"ל ולכל הקצינים ומטה עד דרגת ש.ג. להכין את השכפצים. אהוד לא ייקח גם הפעם אחריות.

===========================================

קופי אנאן

זה האיש שהציל את סאדם חוסיין ממכה אמריקנית בעת שהפר את כל החלטות מועצת הביטחון וגרש את פקחי או"ם. זה האיש שנתן לסאדם חוסיין ארכה כדי לפתח את הכוח הגרעיני שלו.

על הנחש הזה סומך אהוד ברק שיסדר לו את עניין לבנון. ומה פלא שהדרישה הראשונה של אנאן היתה להפסיק את הטיסות של צה"ל בשמי לבנון ואת השיוט של חיל הים מול חופי לבנון.

=============================================

טמטום

יכול להיות שצודקים הטוענים כי ישיבתנו בלבנון ובעיקר הצורה בה ישבנו שם היתה טמטום. גדולתו של אהוד ברק היא שהוכיח כי היציאה מלבנון, ובעיקר הדרך בה נעשתה היציאה, היא טמטום עוד יותר גדול.

==========================================

ה"אמא" של ארבע אמהות

ב-20 במאי 1985 השלימה ישראל את "עסקת ג'יבריל". שלושה חיילים שהיו בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל שוחררו בתמורה לשחרור 1150 מחבלים. בין המחבלים ששוחררו היו רוצחים שדם רב על ידיהם – קוזו אוקמוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד, מחבלים שהיו שותפים לחטיפת האוטובוס בכביש החוף בו נרצחו 35 אזרחים, מבצעי הפיגוע בשוק מחנה יהודה בו נהרגו 11 ישראלים ועוד.

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שישראל משחררת מחבלים בתמורה לחיילים שנפלו בשבי. בנובמבר 1983 שחררה ישראל 4700 מחבלים תמורת שישה חיילי נח"ל שנחטפו ב-1982 בלבנון. המיוחד בעסקת ג'יבריל היה שהפעם שוחררו מחבלים מסוכנים במיוחד. בעוד שבעסקה הקודמת המחבלים ששוחררו עברו ללבנון או לאלג'יריה הנה הפעם נשארו המחבלים בתחומי ישראל ויהודה ושומרון.

האדם שתרם יותר מכל לעסקת ג'יבריל היתה אמו של אחד השבויים, חייל נח"ל שנפל בשבי המחבלים בצורה מבישה לאחר שהתרשלו בשמירה ועסקו במשחקי קלפים. אותה אשה כבר שוכנת עפר ולכן לא אזכיר את שמה. אך היא המסמלת את הסיסמה הרווחת עכשיו בפרסומי חוצות אצלנו: "תהיה אגואיסט". הבן היקיר של האשה הזו נמנה עם שמונת חיילי הנח"ל שרק ששה מהם שוחררו בעסקה הקודמת. היא פתחה במסע חסר תקדים של לחץ ציבורי כדי שיעשו הכל לשחרור בנה. היא ארבה לפתחם של חברי כנסת, חדרה ללשכותיהם של שרי הממשלה ועד לראש הממשלה הגיעה. היא כמובן לוותה על ידי התקשורת שראתה בה "אייטם" ראוי. לא חלף יום בלי שנשמע קולה ברדיו, בלי שרואיינה בטלוויזיה. "החזירו לי את חיימקה שלי". כל כך הציקה לחברי כנסת, שרים ואישים בכירים במערכת הביטחונית עד שאלה היו נמלטים מלשכותיהם כשאך שמעו שהיא מתקרבת אליהם.

מאמציה נשאו פרי ואת המחיר של  החזרת הבן שילמו הרבה ישראלים בחייהם.

===========================================

פליטי צד"ל בשער פטמה

הסתכלתי בפליטים וראיתי את עצמנו. כך נראינו לפני שישים שנה באירופה. כך ייראו התמונות של פליטי הגולן, ופליטי יהודה ושומרון ופליטי הגליל ופליטי יפו ורמלה ועכו, ופליטי תל-אביב וירושלים. כך ייראו תמונותינו באגף הישראלי של מוזיאון השואה בוושינגטון.

===========================================

"זאת רק המציאות"

קטע בסיפורה של הסופרת אורלי קסטל-בלום, "התסריטאי והמציאות", הזכיר לי את הימים האלה.

וזה הסיפור:

"תסריטאי אחד, ידוע למדי בקהיליית התסריטאים, שכל הזמן היה כותב תסריטים לסרטים של חצי שעה, רצה לכתוב תסריט קלאסי, אפוס רחב יריעה, עם נשימה ארוכה ואורך נשימה. הוא חשב על משהו כמו שלוש שעות סרט… אז קרה דבר מאד לא סימפטי. התסריטאי שכח לכבות את הסיגריה, ומכאן הכל צעד במהירות. הוא שכח סיגריה בוערת והלך לים. וכשחזר מצא את הכבאים עובדים על הבית שלו… אי אפשר להסביר איזה כעס חש התסריטאי, איזה עלבון, מפני המציאות כמובן… ככה להשמיד את האפוס שלו, את כל הראשי פרקים והחיצים שהוא סימן, מי שונא את מי ומה עוצר בעד זה להגיע לזה, ואיך שהוא ניסה לרקום את הקתרזיס לקראת הפורקן הרגשי של הסוף… רק כשהוא ראה ארבעה איש מוציאים שתי גופות מהכניסה שלו הוא הבין שלתסריט שלו לא קרה כלום, וגם בתוך זה לא קרה כלום לסקיצות של הדמויות ולחיצים של מי אוהב את מי לא קרה כלום ושזאת רק המציאות".

עד כאן סיפורה של אורלי קסטל-בלום.

יושב לו רפי רשף באולפן הממוזג. הקהל מוחא כפיים. האורות מרצדים. ואת מי אנו מזמינים היום? נכון את אורה שיטרית מקרית שמונה. תסרוקת אופנתית, עגילים, שמלה יפה, צבעים מתאימים לטלוויזיה. בגיל תשע נקטלה משפחתה לנגד עיניה על ידי מחבלים שחדרו לביתה.

היא מספרת: שמעתי קולות ירי. אמי רצה לחדר השינה שלנו. היא קראה: 'מישהו יודע מה קורה פה?' ואיש לא ענה. היא רצה בכיוון הדלת הראשית, מהדלת לחלון ואנחנו אחריה. אחרי שניות ספורות שמענו פריצת דלת. ואז נעמדו מולנו במרחק מטר שני מחבלים. הם טענו את נשקם וירו לעברנו. הקירות רוססו בכדורים. אחזתי באחי הקטן במוטי רצנו והתחבאנו. אחי ברח לי מהיד. יצאתי מהמחבוא בחדר השינה. בחדר ראיתי את שני אחי, ארון בן ה-8 ומוטי בן החמש שרועים מתים ולמרגלותיהם אמי ואחותי יוכבד שהתבוססו בדמם. הכלב הסתובב ולא נבח. אמא אמרה לי לכי תתחבאי באמבטיה. הייתי באמבטיה חצי דקה. מסביב קולות ירי ונפץ. נגשתי לחלון חדר השינה וצעקתי: הצילו. ראיתי את אבי למטה צועק תנו לי.

רפי רשף שואל: כמה זמן נאלצת להתמודד עם המצב הזה?

אורה שיטרית ממשיכה: כולם בחוץ הסתכלו לא עשו כלום. הלכתי לדלת ושם היה נער בן 16. גיל שמו. לא ראיתי אותו קודם מעולם. הוא עבר את כל כוחות הביטחון בלי בעיה והגיע אלי. הוא אמר לי תלכי ואני אחפה מאחורייך. ירדנו בחדר המדרגות ובכל מקום היו גוויות.

ועכשיו תנחשו איזו הפתעה הכנו לאורה שיטרית. נכון, מצאנו את גיל. הוא חי הרבה שנים בלוס אנג'לס. עכשיו נעלה אותו לשידור.

גיל: רציתי להגיד לך שהיית אמיצה מאד ואת הגיבורה בכל הסיפור.

ובאולם נמצא אבא של אורה שיטרית. הוא מצטרף.

המנחה: נכון שלחצת על אבא להתחתן?

לסיום בחרתי שיר שמאד מדבר אלייך: אין לי ארץ אחרת.

סוף. THE END.

ומחוץ לאולפן הפלסטינים מתפרעים בכל חלקי הארץ, החיזבאללה מזנב בצה"ל.

מה זה חשוב. זו רק המציאות.

==================================================

הסכם השילומים והפערים החברתיים

שמואל ארדיטי מחולון כותב לי, בעקבות המאמר על טבח הארמנים והסכם השילומים:

ארדיטי  שמואל  9

שמואל ארדיטי (באדיבות המצולם)

"אני בנו של אחד המפגינים בהפגנה שיזם בגין נגד הסכם השילומים מול בנין הכנסת בחורף 1952. אני גאה באבי, שנעצר באותה הפגנה. ההפגנה ההיא הצילה את כבוד העם היהודי.

יהודי ספרד החרימו את ספרד מאות שנים לאחר הגרוש ב-1492. היהודים האשכנזים לא חיכו יותר משבע שנים כדי להתפייס עם רוצחיהם.

העולם פרש את קבלת השילומים שאנו מוכנים לוותר על כבודנו עבור בצע כסף. גם היום מצדיקים כל נסיגה בתירוץ כי אם ניסוג תהיה פריחה כלכלית ומצבנו החומרי ישתפר.

לאחר מלחמת השחרור ביקשו משקיעים רבים להשקיע בישראל. שלטון מפאי דחה אותם בשתי ידיים. גולדה הכריזה על "סוציאליזם בימינו" והמשקיעים נדרשו להסכים לשותפות עם סולל בונה וחברת העובדים כשלאחרונים יהיה 51 אחוז בשותפות.

הממסד המפאיניקי בחר בכלכלה טוטליטארית שהביאה את המדינה לחסרון כיס. כספי השילומים האריכו את ימי השלטון של הכלכלה הזו ומנעו הקמת משטר כלכלי המבוסס על יוזמה חופשית. את מחיר אותה כלכלה אנו משלמים עד ימינו.

השילומים גם הניחו את היסוד לפער בין האשכנזים לבין יוצאי עדות המזרח. באותה תקופה גרנו בשכונת תל גיבורים בחולון שלא נהנתה מיוקרה גדולה. רוב תושבי השכונה היו אז יהודים ניצולי שואה. לאחר קבלת השילומים האשכנזים עברו לחולון לבתים עם חדרי מדרגות מצופים שיש. בתי שכונת תל גיבורים שהיו רכוש נטוש ערבי אוכלסו ביהודים מזרחיים. כך בעזרת השילומים האישיים נוצר הפער שנמשך עד היום.

עד כאן דברי הקורא שמואל ארדיטי.

אני מסכים עם רוב דבריו של הקורא. השילומים (וגם משטר הצנע) אפשרו לשלטון מפאי להחזיק את המשק הישראלי בגרונו ולשלוט במדינה. כל אלה אינם משנים את העובדה שהשילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. משקיעים לא עמדו אז בתור כדי להשקיע במדינה, עם או בלי שותפות עם חברת העובדים.

אשר לפיצויים האישיים. נכון שאלו נתנו יתרון ניכר ליוצאי אירופה ניצולי השואה על פני יוצאי ארצות ערב, שעד היום לא קבלו פיצוי על הרכוש שהשאירו בארצות המוצא שלהם. אפשר להוסיף זאת לרשימת חטאי שלטון מפא"י. אבל אהוד ברק הרי כבר ביקש סליחה.

ישראל בר, משה סנה שבתאי קלמנוביץ' ובוגדים אחרים

 

(מאמר זה נכתב בשנת 2000 ועודכן בנובמבר 2009. הוא אקטואלי גם ב-2020)

מה המשותף בין ישראל בר לבין שבתי קלמנוביץ', מלבד העובדה ששניהם ריגלו בישראל למען הק.ג.ב. הסובייטי?
למרות השוני הרב בין השניים יש עוד משהו המשותף להם וזאת אגלה בסוף המאמר.ונתחיל בבכיר בביניהם.

 

חפרפרת בתוך מערכת הביטחון

ב-31 במרץ 1961 נעצר ישראל בר על ידי משטרת ישראל כחשוד בריגול למען ברית המועצות. מאסרו הוסתר מידיעת הציבור משך שבוע ימים (כדי לא לפגום בסיקור משפט אייכמן שנפתח באותם ימים). כשנודע דבר המעצר גרם הדבר זעזוע עמוק. ישראל בר נחשב עד אז לאחד האישים המרכזיים במערכת הביטחון, מקורב לבן-גוריון, משתתף קבוע בישיבות הסגל הבכיר של משרד הביטחון וההיסטוריון הרשמי של צה"ל.

ישראל בר כותרת על מעצרו

ישראל בר עלה לארץ ישראל מווינה בשנת 1938, הצטרף ל"הגנה" והציע את הידע שצבר לדבריו במלחמת האזרחים בספרד בה השתתף. בתוך זמן קצר נתגלה בר כבעל ידע מדהים בתחום הצבאי. הוא פרסם מאמרים בכתבי העת של אותה תקופה, הרצה בקורסים של מפקדים ונתקבל לעבודה בשכר במטה ה"הגנה".

 

עם פרוץ מלחמת השחרור נמנה בר עם עוזריו של ראש אגף המבצעים של צה"ל, אלוף ייגאל ידין, שהיה לאחר מכן לרמטכ"ל השני. בר קבל דרגת סגן אלוף ועמד בראש מחלקת התכנון והמבצעים. בשנת 1950, לאחר שנדחתה דרישתו לקבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא פרש מצה"ל ועבר לפעילות פוליטית.

הוא הצטרף למפ"ם בתקופה בה הכינה עצמה לבואו של הצבא האדום שישחרר את ישראל. בין היתר פרסם אז מאמרים שבהם הביע אהדה לצפון קוריאה הקומוניסטית שתקפה את דרום קוריאה.

ייגאל ידין בתקופה שכיהן כמטכל

ייגאל ידין בתקופה שכיהן כמטכל

כשחל הפילוג במפ"ם וחלק מאנשיה הצטרפו לד"ר משה סנה שעבר למפלגה הקומוניסטית, הציג עצמו בר כחוזר בתשובה מהשקפותיו הקומוניסטיות והצטרף למפא"י. הוא ביקש לחזור לצבא, אך נתקל בהתנגדות נחרצת של הרמטכ"ל, משה דיין. למרות עברו הקומוניסטי זכה בר להתקרב לבן-גוריון (בפרסמו מאמרים שהעלו על נס את מנהיגותו, אף שבעבר פרסם מאמרים רבים בגנותו). הוא נתמנה בפועל להיסטוריון הרשמי של צה"ל. הועמדו לרשותו משרד ומזכירה בלשכת שר הביטחון בקריה והיתה לו גישה חופשית לארכיון של צה"ל, שבו נשמרו סודות מדינה רבים.

במקביל עשה ישראל בר קריירה עיתונאית. היה פרשן צבאי של "דבר" ואחר כך עבר ל"הארץ", שם כיהן באותו תפקיד שנים רבות.

בתקופת מערכת קדש בשנת 1956 היה מקורב לבן גוריון, למרות ששלל את המבצע. לאחר מכן הרבה לנסוע לחוץ לארץ, בעיקר לגרמניה. נשא הרצאות רבות בפורומים צבאיים ופרסם מאמרי פרשנות צבאית. בשנת 1959 הועמד ישראל בר בראש קתדרה של שלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב (שהפכה לאחר מכן לאוניברסיטת תל-אביב) ובטקס הפתיחה השתתפו ראש הממשלה והרמטכ"ל.

נראה שהחשדות נגדו התעוררו שנה קודם לכן ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הורה שלא לשתפו בישיבות סגל הנהלת המשרד. לאחר שנעצר נתגלה כי בנסיעותיו התכופות לחוץ לארץ הוא נפגש עם סוכני מודיעין סובייטיים ומסר להם חומר רב, כולל קטעים מיומניו של בן גוריון.

לאחר מעצרו החלו לחקור את עברו ונתעוררו ספקות לגבי כל סיפור חייו. הוא הציג עצמו כבן לסוחר יהודי מווינה שקיבל תואר דוקטור בגיל 20, למד באקדמיה הצבאית של וינה ב-1935 והתנדב להילחם בספרד לצד הקומוניסטים ב-1936. עוד סיפר כי קרא את כתבי הרצל והושפע מהם ובעקבות זאת החליט לעלות ארצה ב-.1936

החקירה לא הצליחה לאמת את סיפור חייו ואף נתעוררו ספקות אם הוא בכלל יהודי. בר נידון ל-10 שנות מאסר ולאחר שערער על גזר הדין הוחמר עונשו והועמד על 15 שנות מאסר. הוא מת בכלא שאטה ב-1 במאי 1966 וקבר עמו את סודותיו.

נזכרתי בסיפורו של בר כי קראתי באחד העיתונים שאחד התורמים לעמותות של אהוד ברק היה בעבר לוחם במלחמת ספרד. אינני רוצה לחשוד בכשרים אך לאחר פרשת בר וגם לפניה היה ידוע כי שרותי הביון הסובייטיים גייסו סוכנים רבים במהלך מלחמת ספרד. המתנדבים הקומוניסטים במלחמה זו, שבאו מארצות רבות, היו חומר גיוס אידאלי. הם נשתלו בארצות המוצא שלהם והיו סוכנים רדומים משך שנים עד שמפעיליהם החליטו להפעילם.

המרגל המיליונר שבתאי קלמנוביץ'

סיפורו של שבתאי קלמנוביץ' הוא פחות חשוב מבחינת הנזקים שגרם לבטחון המדינה. אך הוא לא פחות עסיסי ומרתק ולא פחות חשוב מן הבחינה של שיטות הריגול שנקטו (וכנראה נוקטים עד היום – אז הסובייטים והיום הרוסים – 2009).

קלמנוביץ' נולד בשנת 2947 בליטא. הוריו ביו מסורבי עליה. היום ידוע כי השלטונות הסיבייטיים הסכימו לאפשר את עלייתם לארץ בתמורה להתחייבותו של קלמנוביץ' לרגל עבור הק.ג.ב. בישראל.

תוך זמן קצר נתברר כי הק.ג.ב. בחר באדם המתאים. הוא השתלב במהירות במערכת הפוליטית. תחילה במחלקת העולים של מפלגת העבודה (שם השיג מידע על פעולות "נתיב" זרוע חשאית ישראלית שפעלה בברית המועצות) ואחר כך כעוזרו הפרלמנטרי של פלאטו שרון. בתפקיד זה הצליח להתחכך בצמרת הפוליטית של ישראל.

במקביל לפעילותו הציבורית והפוליטית גילה קלמנוביץ' כישרון כלכלי. הוא קשר קשרים עם מדינות אפריקה (סייע בין היתר לקצין גבוה של אחת המדינות לחולל הפיכה וכשזה הפך נשיא גמל לו בזיכיונות לכריית יהלומים).

לאחר שנים נתברר כי קלמנוביץ היה בעצם סוכן כפול. במקביל לעבודתו למען הק.ג.ב. הציע עצמו (או שהוצע לו) לספק למוסד מידע על ברית המועצות.

קלמנוביץ הפך להיות סלבריטאי שרבים שמחו להתחכך עמו. אך בשנות השמונים קרסו עסקיו ובאותה עת גם נחשפה העובדה שהוא פועל למען הק.ג.ב.

הוא נעצר והועמד לדין על פי הודאתו ונדון ל-9 שנות מאסר. הוא ריצה רק חמש וחצי שנים ושוחרר בגלל שני נימוקים מוזרים – מצב בריאותו וסיוע לשיחרור רון ארד. ארד לא חזר עד היום ומצב בריאותו איפשר לו להמשיך בחיים הטובים עוד 20 שנה בהן שוב נהיה מיליארדר, הפעם ברוסיה. ב-2 בנובמר 2009 הוא נרצח במרכז מוסקבה על ידי מתנקשים והובא למנוחות בבית הקברות סגולה. הוא לקח עמו לקבר הרבה סודות הקשורות בפרשת חייו שאולי ייחשפו כשייפתחו ארכיונים בעוד חמישים שנה.

בוגדים ומרגלים אחרים

כשתוקם אנדרטה לכבודם של כל הבוגדים והמרגלים שפעלו להריסת המדינה צריך יהיה להציב מעליה כתובת: זוהי האנדרטה למחריבי ישראל. איש מהם לא חבש כיפה.

זהו הקשר בין ישראל בר לשבתאי קלמנוביץ'. שניהם לא חבשו כיפה. בשעתו כתבתי מאמר זה בעקבות כוונתו של המעצב דוד טרטקובר לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . ( למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר)" . יוזמתו בענין אתר ההנצחה בוטלה ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה.

בדיקה אקראית מלמדת שכמעט כל המרגלים והבוגדים שנתפסו מאז הקמת המדינה והורשעו בסיוע לאויבי ישראל היו אנשי שמאל. להלן חלק מהרשימה:

 

משה סנה

* משה סנה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית (אליה עבר ממפ"ם) מסר מידע על צה"ל לשגרירות הסובייטית בתל-אביב.

* אודי אדיב. חבר קיבוץ השומר הצעיר גן שמואל. מסר מידע לסורים ואף עבר הכשרה בחבלה בסוריה ותכנן לבצע פיגועים בישראל.

* פרופסור מרקוס קלינגברג. מדען במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. מסר לסובייטים מידע שגרם את הנזק הביטחוני החמור ביותר למדינה מאז הקמתה.

* אהרון כהן. ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם. במסווה של מחקר היסטורי נפגש עם סוכנים סובייטיים, מסר להם מידע, נתפס והורשע.

ואנונו אחרי שחרורו

מרדכי ואנונו אחרי שחרורו ויקישיתוף

* מרדכי ואנונו. חשף את סודות האטום של ישראל. תחילה ניסה למכור את הסודות לעיתון אנגלי ולכאורה פעל מתוך בצע כסף. לאחר הרשעתו טען כי פעל ממניעים אידאולוגיים. חקירת התנהגותו לפני מעשה הבגידה העלתה כי פעל בהפגנות סטודנטים מהשמאל למען מדינה פלשסטינית.

רשימת המרגלים והבוגדים ארוכה מאד: אברי אלעד, קורט סיטה, שמעון לוינסון , זאב אבני, סמי ברוך, זאב אבני ועוד רבים.

גילויי ואנונו בעיתון "סאנדיי טיימס"

גילויי ואנונו בסאנדיי טיימס הלונדוני

 

ונא לא לשכוח את ישראל בר שהוזכר למעלה.

איש מהם לא חבש כיפה. זה בדוק.