(מאמר זה נכתב בשנת 2000 ועודכן בנובמבר 2009. הוא אקטואלי גם ב-2020)

מה המשותף בין ישראל בר לבין שבתי קלמנוביץ', מלבד העובדה ששניהם ריגלו בישראל למען הק.ג.ב. הסובייטי?
למרות השוני הרב בין השניים יש עוד משהו המשותף להם וזאת אגלה בסוף המאמר.ונתחיל בבכיר בביניהם.

 

חפרפרת בתוך מערכת הביטחון

ב-31 במרץ 1961 נעצר ישראל בר על ידי משטרת ישראל כחשוד בריגול למען ברית המועצות. מאסרו הוסתר מידיעת הציבור משך שבוע ימים (כדי לא לפגום בסיקור משפט אייכמן שנפתח באותם ימים). כשנודע דבר המעצר גרם הדבר זעזוע עמוק. ישראל בר נחשב עד אז לאחד האישים המרכזיים במערכת הביטחון, מקורב לבן-גוריון, משתתף קבוע בישיבות הסגל הבכיר של משרד הביטחון וההיסטוריון הרשמי של צה"ל.

ישראל בר עלה לארץ ישראל מווינה בשנת 1938, הצטרף ל"הגנה" והציע את הידע שצבר לדבריו במלחמת האזרחים בספרד בה השתתף. בתוך זמן קצר נתגלה בר כבעל ידע מדהים בתחום הצבאי. הוא פרסם מאמרים בכתבי העת של אותה תקופה, הרצה בקורסים של מפקדים ונתקבל לעבודה בשכר במטה ה"הגנה".

 

עם פרוץ מלחמת השחרור נמנה בר עם עוזריו של ראש אגף המבצעים של צה"ל, אלוף ייגאל ידין, שהיה לאחר מכן לרמטכ"ל השני. בר קבל דרגת סגן אלוף ועמד בראש מחלקת התכנון והמבצעים. בשנת 1950, לאחר שנדחתה דרישתו לקבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא פרש מצה"ל ועבר לפעילות פוליטית.

הוא הצטרף למפ"ם בתקופה בה הכינה עצמה לבואו של הצבא האדום שישחרר את ישראל. בין היתר פרסם אז מאמרים שבהם הביע אהדה לצפון קוריאה הקומוניסטית שתקפה את דרום קוריאה.

כשחל הפילוג במפ"ם וחלק מאנשיה הצטרפו לד"ר משה סנה שעבר למפלגה הקומוניסטית, הציג עצמו בר כחוזר בתשובה מהשקפותיו הקומוניסטיות והצטרף למפא"י. הוא ביקש לחזור לצבא, אך נתקל בהתנגדות נחרצת של הרמטכ"ל, משה דיין. למרות עברו הקומוניסטי זכה בר להתקרב לבן-גוריון (בפרסמו מאמרים שהעלו על נס את מנהיגותו, אף שבעבר פרסם מאמרים רבים בגנותו). הוא נתמנה בפועל להיסטוריון הרשמי של צה"ל. הועמדו לרשותו משרד ומזכירה בלשכת שר הביטחון בקריה והיתה לו גישה חופשית לארכיון של צה"ל, שבו נשמרו סודות מדינה רבים.

במקביל עשה ישראל בר קריירה עיתונאית. היה פרשן צבאי של "דבר" ואחר כך עבר ל"הארץ", שם כיהן באותו תפקיד שנים רבות.

בתקופת מערכת קדש בשנת 1956 היה מקורב לבן גוריון, למרות ששלל את המבצע. לאחר מכן הרבה לנסוע לחוץ לארץ, בעיקר לגרמניה. נשא הרצאות רבות בפורומים צבאיים ופרסם מאמרי פרשנות צבאית. בשנת 1959 הועמד ישראל בר בראש קתדרה של שלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב (שהפכה לאחר מכן לאוניברסיטת תל-אביב) ובטקס הפתיחה השתתפו ראש הממשלה והרמטכ"ל.

נראה שהחשדות נגדו התעוררו שנה קודם לכן ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הורה שלא לשתפו בישיבות סגל הנהלת המשרד. לאחר שנעצר נתגלה כי בנסיעותיו התכופות לחוץ לארץ הוא נפגש עם סוכני מודיעין סובייטיים ומסר להם חומר רב, כולל קטעים מיומניו של בן גוריון.

לאחר מעצרו החלו לחקור את עברו ונתעוררו ספקות לגבי כל סיפור חייו. הוא הציג עצמו כבן לסוחר יהודי מווינה שקיבל תואר דוקטור בגיל 20, למד באקדמיה הצבאית של וינה ב-1935 והתנדב להילחם בספרד לצד הקומוניסטים ב-1936. עוד סיפר כי קרא את כתבי הרצל והושפע מהם ובעקבות זאת החליט לעלות ארצה ב-.1936

החקירה לא הצליחה לאמת את סיפור חייו ואף נתעוררו ספקות אם הוא בכלל יהודי. בר נידון ל-10 שנות מאסר ולאחר שערער על גזר הדין הוחמר עונשו והועמד על 15 שנות מאסר. הוא מת בכלא שאטה ב-1 במאי 1966 וקבר עמו את סודותיו.

נזכרתי בסיפורו של בר כי קראתי באחד העיתונים שאחד התורמים לעמותות של אהוד ברק היה בעבר לוחם במלחמת ספרד. אינני רוצה לחשוד בכשרים אך לאחר פרשת בר וגם לפניה היה ידוע כי שרותי הביון הסובייטיים גייסו סוכנים רבים במהלך מלחמת ספרד. המתנדבים הקומוניסטים במלחמה זו, שבאו מארצות רבות, היו חומר גיוס אידאלי. הם נשתלו בארצות המוצא שלהם והיו סוכנים רדומים משך שנים עד שמפעיליהם החליטו להפעילם.

המרגל המיליונר שבתאי קלמנוביץ'

סיפורו של שבתאי קלמנוביץ' הוא פחות חשוב מבחינת הנזקים שגרם לבטחון המדינה. אך הוא לא פחות עסיסי ומרתק ולא פחות חשוב מן הבחינה של שיטות הריגול שנקטו (וכנראה נוקטים עד היום – אז הסובייטים והיום הרוסים – 2009).

קלמנוביץ' נולד בשנת 2947 בליטא. הוריו ביו מסורבי עליה. היום ידוע כי השלטונות הסיבייטיים הסכימו לאפשר את עלייתם לארץ בתמורה להתחייבותו של קלמנוביץ' לרגל עבור הק.ג.ב. בישראל.

תוך זמן קצר נתברר כי הק.ג.ב. בחר באדם המתאים. הוא השתלב במהירות במערכת הפוליטית. תחילה במחלקת העולים של מפלגת העבודה (שם השיג מידע על פעולות "נתיב" זרוע חשאית ישראלית שפעלה בברית המועצות) ואחר כך כעוזרו הפרלמנטרי של פלאטו שרון. בתפקיד זה הצליח להתחכך בצמרת הפוליטית של ישראל.

במקביל לפעילותו הציבורית והפוליטית גילה קלמנוביץ' כישרון כלכלי. הוא קשר קשרים עם מדינות אפריקה (סייע בין היתר לקצין גבוה של אחת המדינות לחולל הפיכה וכשזה הפך נשיא גמל לו בזיכיונות לכריית יהלומים).

לאחר שנים נתברר כי קלמנוביץ היה בעצם סוכן כפול. במקביל לעבודתו למען הק.ג.ב. הציע עצמו (או שהוצע לו) לספק למוסד מידע על ברית המועצות.

קלמנוביץ הפך להיות סלבריטאי שרבים שמחו להתחכך עמו. אך בשנות השמונים קרסו עסקיו ובאותה עת גם נחשפה העובדה שהוא פועל למען הק.ג.ב.

הוא נעצר והועמד לדין על פי הודאתו ונדון ל-9 שנות מאסר. הוא ריצה רק חמש וחצי שנים ושוחרר בגלל שני נימוקים מוזרים – מצב בריאותו וסיוע לשיחרור רון ארד. ארד לא חזר עד היום ומצב בריאותו איפשר לו להמשיך בחיים הטובים עוד 20 שנה בהן שוב נהיה מיליארדר, הפעם ברוסיה. ב-2 בנובמר 2009 הוא נרצח במרכז מוסקבה על ידי מתנקשים והובא למנוחות בבית הקברות סגולה. הוא לקח עמו לקבר הרבה סודות הקשורות בפרשת חייו שאולי ייחשפו כשייפתחו ארכיונים בעוד חמישים שנה.

בוגדים ומרגלים אחרים

כשתוקם אנדרטה לכבודם של כל הבוגדים והמרגלים שפעלו להריסת המדינה צריך יהיה להציב מעליה כתובת: זוהי האנדרטה למחריבי ישראל. איש מהם לא חבש כיפה.

זהו הקשר בין ישראל בר לשבתאי קלמנוביץ'. שניהם לא חבשו כיפה. בשעתו כתבתי מאמר זה בעקבות כוונתו של המעצב דוד טרטקובר לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . ( למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר)" . יוזמתו בענין אתר ההנצחה בוטלה ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה.

בדיקה אקראית מלמדת שכמעט כל המרגלים והבוגדים שנתפסו מאז הקמת המדינה והורשעו בסיוע לאויבי ישראל היו אנשי שמאל. להלן חלק מהרשימה:

 

* משה סנה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית (אליה עבר ממפ"ם) מסר מידע על צה"ל לשגרירות הסובייטית בתל-אביב.

* אודי אדיב. חבר קיבוץ השומר הצעיר גן שמואל. מסר מידע לסורים ואף עבר הכשרה בחבלה בסוריה ותכנן לבצע פיגועים בישראל.

* פרופסור מרקוס קלינגברג. מדען במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. מסר לסובייטים מידע שגרם את הנזק הביטחוני החמור ביותר למדינה מאז הקמתה.

* אהרון כהן. ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם. במסווה של מחקר היסטורי נפגש עם סוכנים סובייטיים, מסר להם מידע, נתפס והורשע.

* מרדכי ואנונו. חשף את סודות האטום של ישראל. תחילה ניסה למכור את הסודות לעיתון אנגלי ולכאורה פעל מתוך בצע כסף. לאחר הרשעתו טען כי פעל ממניעים אידאולוגיים. חקירת התנהגותו לפני מעשה הבגידה העלתה כי פעל בהפגנות סטודנטים מהשמאל למען מדינה פלשסטינית.

רשימת המרגלים והבוגדים ארוכה מאד: אברי אלעד, קורט סיטה, שמעון לוינסון , זאב אבני, סמי ברוך, זאב אבני ועוד רבים.

 

ונא לא לשכוח את ישראל בר שהוזכר למעלה.

איש מהם לא חבש כיפה. זה בדוק.

מאמר זה פורסם זמן קצר לאחר עליית אובמה לשלטון. מאמר זה והקישורים למאמרים שבסופו, שנכתבו במהלך כהונתו, יש בהם כדי להסביר את כניסתו של דונאלד טראמפ לבית הלבן

ברברה טוכמן מנתה בספרה "מצעד האיוולת", שורה של מנהיגים במהלך ההיסטוריה שהמיטו אסון על עמיהם * מתרבים הסימנים שברק אובמה (שבאוקטובר 2009 קיבל פרס נובל לשלום על הלא כלום שעשה) עומד לתפוס מקום מכובד במצעד * כשהצנטריפוגות מסתובבות בטרוף בטהרן מעסיקה אותו אשקובית במיגרון

ברברה טוכמן היתה היסטוריונית גדולה, אך רק בערוב ימיה לימדה בהרווארד (נפטרה ב-1989). רוב ימיה עשתה קריירה עיתונאית: סיקרה את מלחמת האזרחים בספרד, את מלחמת העולם השניה בלונדון המופצצת ועוד. רוב השנים עסקה בכתיבה היסטורית וזכתה פעמיים בפרס פוליצר היוקרתי על השגיה. מה שמייחד את כתיבתה ההיסטורית הוא כשרון הכתיבה שלה, ההופך את העובדות היבשות לאפוס מסעיר. ויותר מזה היא היכולת של ברברה טוכמן לרדת לפרטי הפרטים הקטנים של גיבוריה: איך הם מתלבשים, איך הם מדברים, מה הם אוכלים ושותים, מה המניעים הגלויים והנסתרים שלהם, מה הן חולשותיהם. ברברה טוכמן לא מעמיסה על הקורא ערימות של הערות שוליים מיגעות. רק בסוף הספר היא מונה את המקורות מהם שאבה את הסיפורים המרתקים. הכל מתועד, הכל מבוסס. אבל הכתיבה מרתקת כמו טלנובלה לבנות טיפשעשרה. היא אורגת את הסיפור מאלפי פרטים קטנים ממקורות השאובים מיומנים אישיים, מכתבים, פרוטוקולים, ספרי זכרונות וקטעי עיתונים.

להמשיך לקרוא ←

 מצעד המוות של הארמנים,אחד מרבים.

משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים * מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל * יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן * עד שעלה ארדואן לשלטון * נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו * המציאות הגיאופוליטית אילצה אותנו להתנצל על שהתגוננו מן הטרור שהפעיל ארדואן, אך לנו אסור לשכוח מי הם הטורקים * אם כבר התנצלות אז "הכל כלול"

ההתנצלות שהתנצלנו בלחצו של אובמה לא שינתה את האופי האנטישמי של ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן. היא גם לא תשנה  את מדיניותו, שתכליתה להחזיר את טורקיה למעמד של המעצמה העותמנית. ההתנפלות של ארדואן עלינו החלה לפני פרשת ה"מרמרה" – בנאומים  שהתחרו בנסראללה בארסיות דבריו נגד ישראל ובהתעמת עם שמעון פרס בוועידה הכלכלית בדאבוס, בה ירד בזעם מן הבמה.

להמשיך לקרוא ←

הקשר שבין שני הנושאים שבכותרת, הרחוקים כל כך זה מזה, איננו מקרי. חקר החידות הספרותיות וההיסטוריות הקשורות ביצירות הגדולות קיבל תנופה עצומה עם המצאת המחשב. רק מחשב מסוגל להתמודד עם מיליוני מילים של יצירות שונות, להשוות ביניהן ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת. אבל מאחורי כל מחשב חכם חייב לעמוד גם חוקר חכם. אחד מאלה הוא פרופסור משה קופל, מן המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן.

 

להמשיך לקרוא ←

הרשימה בה מניתי את כשלונות אמ"ן במהלך השנים עוררו את תגובתו של הקורא חיים רוזנברג, לשעבר ממונה על תכנון ארוך טווח ברפא"ל. במילואים שרת כאיש חטיבת המחקר של אמ"ן וכיום הוא עוסק ביוזמות היי טק.

רוזנברג קובל, ואני מודה שבצדק, על שבצד הכישלונות שמניתי לא סיפרתי על ההצלחות של אמ"ן.

וזו רשימת ההצלחות של אמ"ן, שהביא:
• המידע המודיעיני המעולה שהיה גורם בולט בהצלחת חיל האויר וצבא היבשה במלחמת ששת הימים.
• אמ"ן נתן התראה אסטרטגית , ב-1995, כי איראן עולה על הנתיב של פיתוח נשק גרעיני.
• המידע המודיעיני המעולה של אמ"ן היה הבסיס להצלחת תקיפת הכור העיראקי ב-1981.

• חשיפת המאמץ הגרעיני העיראקי אחרי 81. התרעה שאומתה ב-91, במלחמת המפרץ הראשונה.
• אמ"ן התריע על כוונת סדאם חוסיין לכבוש את כוויית. האמריקנים לא האמינו.
• אמ"ן התריע ב-91, לפני מלחמת המפרץ, כי במלחמה תשגר עיראק טילים לישראל.
• בשנת 2000 התריע אמ"ן כי הנסיגה מלבנון תגרום להתלקחות בגבול הצפון.
• אמ"ן התריע, שוב ושוב, לפני ספטמבר 2000, מפני מתקפת טירור ערפאתית רחבה.
• אמ"ן הזהיר, בימי האופוריה של הסכם אוסלו, כי יש כאן הונאה אש"פית.
• יעקב עמידרור, שהיה ראש חטיבת המחקר של אמ"ן, הזהיר ב-93 כי קטיושות יעופו על אשקלון.

מי מוסמך לחזות
אם לסכם: מאזן ההצלחות של אמ"ן אינו נופל ואולי אף עולה על מאזן הכשלונות. אך הבעיה נשארת בעינה. נקודת המוצא של מאמרי הייתה עמדתו של בן גוריון שאמ"ן איננו צריך לחזות את התנהגות האוייב אלא לספק את המידע שהוא אוסף לדרג המדיני.
איתן הבר סיפר לי כי יצחק רבין היה אובססיבי בירידה לפרטי הפרטים. הוא מעולם לא הסתפק בניתוחים ובמסקנות של אמ"ן. הוא כמובן לא קרא את כל החומר שנאסף, אך ידע לברור מתוכו נקודות מפתח, לבחון אותן להציג שאלות, לערער ולברר ולהגיע למסקנה שאיננה זהה דווקא עם המסקנות והתחזיות של ראשי אמ"ן. באותה דרך נהג גם אריאל שרון.

כך גם נהג וינסטון צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השניה.

איני חוזר בי מן התיזה המרכזית של בן גוריון. המסקנה העגומה היא שאין לנו כאן לא צ'רצ'יל ולא בן גוריון ועל כך בוכה הנביא.

ראה הרשימה על כשלונות אמ"ן

הכרזתו של ראש אמ"ן מזכירה הכרזות דומות של ראשי אמ"ן בעבר * אלוף אלי זעירא שקבע ערב מלחמת יום כיפור כי הסבירות למלחמה נמוכה ואלוף אהרון זאבי (פרקש) שהכריז בעת מינויו שרקטות הקסאם אינן מסוכנות, כי טווחן 6 קילומטר * רשימת הכשלונות של אמ"ן בהערכת הסכנות האורבות למדינה * ומדוע נזף בן גוריון באלוף מאיר עמית גם כשתחזיתו היתה מדוייקת

בסקירה שנתן בשבוע שעבר  בוועדת החוץ והביטחון, אמר ראש אמ"ן, אלוף עמוס ידלין: "ההרתעה הישראלית שוקמה מאז מלחמת לבנון השנייה, וזה משפיע על כל המערכת האזורית".

 ההרצאה הזו מלמדת שראשי אמ"ן לא שכחו ולא למדו דבר מאז התחזית של "סבירות נמוכה", שנתן ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא, ערב מלחמת יום הכיפורים.

הצהרה זו גם מלמדת אולי שיש לעדכן את ממרת חז"ל. מאז חורבן הבית ניתנה הנבואה לשוטים אבל הטפשים ממשיכים להתנבא ואינם לומדים לקח.

---

ההערכה הזו של ידלין מזכירה לי סיפור שסיפר לי פעם ידידי, האלוף במילואים יוסף גבע.

כשפרש בן גוריון לשדה בוקר בשנת 1963, סיפר גבע , הוא קיים פגישת פרידה עם המטה הכללי של צה"ל. בן גוריון ביקש לשמוע סיכומים והערכות על מצבו של הצבא.
בין היתר דיבר מאיר עמית, שהיה אז ראש אמ"ן (וכבר היה לו מינוי של ראש המוסד). הוא נתן נאום מבריק שבו ניתח את המצב הלאומי. בין היתר צפה ששנתיים אין סכנה למלחמה וניתח את כל העולם שמסביבנו. בדיעבד אפשר לומר כי תחזיותיו היו מדויקות ולאחר זמן נתברר כי כל מה שאמר התקיים.

בן גוריון ביקר בחריפות את ניתוחו של עמית. הוא לא ביקר את הטיעונים שלו אלא את עצם העובדה שקצין מודיעין נותן הערכות.

 

בן גוריון אמר: כל תפקידך הוא להביא עובדות. אתה צריך להביא הערכה של מה קורה עכשיו ולא מה יהיה בעתיד.
אתה לא מסוגל להעריך מה יחליט קברניט של האויב, או מי שאתה חושב שהוא האויב. אתה גם לא יכול להעריך מי הוא האויב. אתה מסוגל לשקול שיקולים הגיוניים. מלחמות לא פורצות מההיגיון של האדם הפשוט אלא משיקולים אחרים. אילו היה היגיון אפשר היה לדעת מי ינצח. אך לא יכולים לדעת מי ינצח. שיקול הדעת הוא של הקברניט. הוא צריך לקבל את העובדות. הוא צריך לשקול.

אחר כך, מספר יוסף גבע, דיברתי עם מאיר עמית ואמרתי לו: היה לך נאום מצוין. אני לא יודע מה הזקן רצה ממך. מאיר עמית היה קצת פגוע כי היה לו באמת נאום מבר כשלמדתי להכיר את בן גוריון הבנתי את שיקוליו. החלטות של חיים ומוות ומלחמה ושלום הן החלטות של מנהיגים. רק מנהיגים יכולים לנחש ולהעריך מה חושב מנהיג האויב ומה יחליט. בן גוריון החזיק תמיד אנשים שאינם חושבים באורח דומה. רמטכ"ל וסגן החולקים האחד על רעהו. כדי שאף פעם לא תהיה דעה יחידה. בן גוריון נהג לומר: כל המומחים יודעים 'להתנבא' על מה שהיה בעבר, לא על מה שיהיה בעתיד. אין מומחים לעתיד. לכן, אני לא לוקח מומחים כדי שיגידו לי מה יהיה. אני לוקח מומחים שיוכלו להגיד לי מה אפשר לעשות.

רשימת הכישלונות

הלקח הזה של בן גוריון לא נלמד למרבית הצער. גולדה מאיר היתה מנהיגה גדולה אבל בן גוריון היא לא היתה. לכן, ערב מלחמת יום הכיפורים סמכה על הגנרלים (ואפילו אמרה: אם הגנרלים אומרים שלא לגייס מילואים אני יכולה להתווכח אתם?).

אמ"ן הוכיח עצמו במהלך השנים כגוף יעיל באיסוף מידע. אך הוא נכשל בכל הנוגע להערכת המידע הזה ותחזיותיו.

רשימת הכשלונות בתחזיות אמ"ן זהה כמעט לרשימת התחזיות.
להלן רשימה חלקית:

• • 1955 – לא התריע על התגבשות עיסקת הנשק הצ'כוסלובקית מצרית, שהיה בה איום בסיסי על בטחון ישראל והובילה למלחמת קדש.
• • 1960 – המצרים החדירו לסיני 500 טנקים שהגיעו לגבול הנגב ומולם עמדו רק 30 טנקים ישראלים. רק בעקבות התראה אמריקנית הועברו כוחות של צה"ל לדרום.
• • 1962 – המצרים שיגרו 4 טילים בליסטיים ואמ"ן לא נתן כל התרעה.
• • 1967 – אמ"ן העריך שנאצר לא יסתכן במלחמה עם ישראל כי היה מסובך אותה שעה במלחמה בתימן. אך במלחמה זו השיג אמ"ן השג חשוב כשיירט שיחת טלפון בין נאצר לחוסיין.
• • 1968 – אמ"ן נכשל בחיזוי הסיוע שיגישו הסובייטים למצרים בניהול מלחמת ההתשה.
• • 1973 – הכישלון הגדול ביותר של אמ"ן, אי חיזוי ההתקפה המצרית סורית. למרות 11 התרעות אסטרטגיות קבע אמ"ן בראשות אלוף אלי זעירא כי יש "סבירות נמוכה" לפריצת מלחמה.
• 1977 – ערב ביקורו של סאדאת העריך אמ"ן שמדובר במזימה מצרית ושעומדת לפרוץ מלחמה.
• 1987 – אמ"ן לא צפה את האינתיפאדה הראשונה.
• 1990 – אמ"ן לא התריע על הפלישה הצפויה של עיראק לכוויית.
• 1993 – אמ"ן העריך שאין כל סיכוי לחתום הסכם שלום עם ירדן ושנה לאחר מכן נחתם ההסכם.
• 2003 – אמ"ן (בראשות האלוף זאבי פרקש) העריך בוודאות כי בידי סאדאם חוסיין בין 50 ל-100 טילים כימיים. ניתנה הוראה לפתוח את אריזות ערכות המגן. כתוצאה מכך האוכלוסיה בישראל חסרת מסכות היום.
• 2003 – רק לאחר שלוב הצהירה כי החליטה להפסיק את פיתוחו של נשק גרעיני נודע לאמ"ן שיש בכלל תכניות כאלה בלוב.
• 2004 – אמ"ן לא חזה את סכנת הקסאמים. ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי (פרקש), אמר כי רקטות ה"קאסם" אינן מסוכנות הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה.
• 2006 – אמ"ן לא חזה את מלחמת לבנון השניה ולא ידע במדויק או לא יישם נכון את המידע על הבונקרים של החיזבאללה ועל הימצאות טילים ימיים בידיו.

לכן, כששמעתי את תחזיתו של האלוף ידלין חשבתי שאולי כדאי לבדוק את הממ"ד.

ראה גם המאמר על הצלחות אמן

http://www.zeevgalili.com/?p=487

ראה התחזית ההזויה של עמוס גלעד

 

יוסף יפידי כיום (צילום: זאב גלילי)

 

יליד תימן, נחטף בגיל 10 ואולץ להתאסלם * שלושים שנה חי כ" ערבי בצאתי ויהודי באוהלי" * שמר על יהדותו מכוח התפילות שידע על פה ומצוות ששמר * התגייס לצבא תימן ושרת ביחידת משמר הנשיא * נדד בכל מדינות ערב ממכה ועד בגדד * הגיע לישראל וחזר לבני משפחתו ועמו * 35 שנה לאחר בואו, החליט לגלות את סוד חייו בספר שהוציא לאור

יוסף יפידי מוכר לי כשכן שפגשתי מדי פעם באקראי במרכז הקניות השכונתי. הוא הרשים אותי תמיד בלבושו המוקפד, לבוש של תלמיד חכם שלא נמצא רבב על בגדו. דיבר תמיד בנועם ובמאור פנים, כשהוא חורז בדבריו פתגמי חז" ל כמרגליות. על פי הדרת פניו, נימוסיו ולשונו שיערתי שהוא מכהן כרב של אחת השכונות.

בימים אלה הוציא יפידי לאור ספר (" עברי אנכי" ) שהוא מסמך יחיד במינו. בלעתי את הספר בשקיקה בערב אחד ולמחרת התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש עמו.

הוא הזמין אותי לדירתו וקיבלני בסבר פנים. פגישתנו התקיימה בחדרו המוקף ספרי קודש ואלה דבריו, בהשלמות מספרו:

                                                שער הספר

עיירה שכולה יהודים

" נולדתי לפני כשבעים שנה בעיירה קטנה בתימן, ביר אל-דרב, שכולה יהודים. אחד עשר ילדים ילדה אמי גוצנה, אך היא קברה תשעה מהם ונותרנו בחיים רק אני ואחי מנחם, המבוגר ממני ב-13 שנים לערך.

" אבי מארי, רבי חיים בן אברהם, היה תלמיד חכם הבקיא בתורה ודבק במצוות, שוחט ומשורר. הוא היה גם איש מעשה, מומחה בחייטות וסוחר.

" בגיל שלוש הכניסו אותי הורי ל" מדרש" בו למדתי כארבע שנים. זו היתה כל השכלתי התורנית, גירסא דינקותא שהיתה לימים הכוח שהאיר את אפלת חיי. הייתי תלמיד חרוץ, אך זה לא חסך ממני את המלקות שברצועה של מלמד התינוקות.

" הייתי תלמיד חרוץ, אך זה לא חסך ממני את המלקות שברצועה של מלמד התינוקות". ( איור אילוסטרציה מתוך הספר, נחשון עמרם)

שורת אסונות

בתקופה קצרה נתרגשו על יוסף יפידי בן ה-10 שורה של אסונות. אביו ודודו נפטרו. אמו נישאה לאדם שסרב להחזיק את הילד, ולאחר זמן התגרשה ונעלמה. יוסף התגורר עם אחיו הבוגר ועם רעייתו. האח התחבט בבעיות פרנסה והירבה להכות את הילד. כשהיכה אותו פעם בבית הכנסת גמלה בלבו ההחלטה לברוח מן הבית.

" הלכתי במישור השומם כל אותו היום כמעט בלא לנוח. רגלי נפצעו וחשתי את הרעב מחלחל בבטני ואת היובש בפי. בצר לי קראתי אל האחד והיחיד: "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי".

" הגעתי לכפר ערבי בו נפטר אבי ופגשתי את בן השייך שזכר אותי מתקופה בה שהתה משפחתנו בכפר לצרכי פרנסה. בן השייך אמר לי בחלקת לשון: "לאן תמשיך בשעת לילה זו? בוא לביתנו, תלון הערב ותמשיך בבוקר".

" האמנתי לו והלכתי לישון בביתו. בבוקר קמתי, נטלתי ידיים, התפללתי ורציתי ללכת. ביקשתי לעלות על קברו של אבא ואחר כך להמשיך לדודיי. אך הוא פיתה אותי להישאר. הוא אמר כי מנהג המקום הוא שכל אורח נשאר שלושה ימים בלי לדבר ורק אחר כך הולך לדרכו"

החטיפה

" אחר כך אמר: בוא נלך לבקר את השייך. הרגשתי שמשהו לא בסדר. הבעתי התנגדות ואז הוא לקח אותי בכוח. בבית השייך נעלו אותי בחדר, גזזו את פאותי ואמרו לי: עכשיו אתה מוסלמי. הם לא הבינו שאמונה היא בלב וגזיזת הפאות לא הופכת אותי למוסלמי.

" תקופה ארוכה ניסיתי להתנגד. בכיתי וצעקתי אך איש לא שמע את קולי. הם החזיקו אותי בכוח ושמרו עלי יומם ולילה.

באחד הימים חלמתי חלום ובו אדם חסר פנים שאמר לי: "יוסף יוסף היה חכם. הם באו אליך במרמה ואף אתה בוא אליהם במרמה. עשה כמעשיהם והצלת את נשמתך" .

" עשיתי עצמי כאילו קיבלתי עלי את האסלם, הרדמתי את ערנות שוביי והמתנתי להזדמנות להיפטר מהם ומעונשם" .

הבריחה

" ההזדמנות באה לידי בעת שנערכה חתונה בכפר. הכל היו עסוקים בהכנות ואיש לא שם לב אליי. ברחתי מן הכפר באישון לילה כשאני יחף ורק בגדיי הבלים לגופי. לא נטלתי עמי כסף, חפצים או מזון. האמנתי כי ה" יהיה בעזרי" .

המשך סיפורו של יוסף יפידי הוא סיפור ארוך של סבל ויסורים ונדודים מכפר לכפר. כדי לקיים עצמו אכל שאריות מזון שזרקו לו אנשים טובים, אסף נדבות ועסק בעבודות מזדמנות. כל העת הטרידה את מוחו השאלה כיצד למצוא דרך בטוחה לחזור אל חיק העם היהודי.

במהלך נדודיו הגיע לעיר החוף חדידה. הוא נבלע בקהל מקבצי הנדבות של העיר ישן על שפת הים והמתין לנס. הנס הראשון בשורה של ניסים שארעו לו, בא בדמותו של " ערבי בעל עיניים טובות" , סוחר בדים, בעל חנות גדולה שנטל אותו תחת חסותו. ציווה לרחוץ את גופו המזוהם מאבק הדרכים, הלביש אותו בגדים נאים ואף נתן לו עבודה בשכר הוגן.

יפידי: כמשגיח כשרות בישראל(באדיבות יוסף יפידי)

המסע לאתיופיה

מפנה ממשי בחייו של יוסף יפידי חל רק משהחליט לעזוב את העיר ואת המדינה. כששמע על אפשרות לצאת באוניה לאתיופיה החל לפעול בכיוון זה. בתושייתו מצא אנשים שסייעו לו בהשגת ויזה. כשעלה על האניה, סיפר, " תרועת הצופר נשמעה לי כקול השופר הגדול שהיה תוקע בו אבי בראש השנה" .

בשכונה היהודית באסמרה נקלע לחנותו של יהודי זקן, אברהם שמו. יוסף החליט לגלות לו את סודו. " עברי אני ושמי יוסף. כיוסף הצדיק בשעתו גם אני נטרפתי בידי חייתו אדם" .

אברהם הזקן אימץ את יוסף כאילו היה בנו. קנה לו סנדלים ומכנסיים – פרטי לבוש שזו לו הפעם הראשונה בחייו ללבוש. הסכים לקבל אותו לעבודה בחנותו וללמד אותו את מלאכת החייטות.

" כוס אושרי מלאה על גדותיה" כתב יוסף יפידי בספרו. מדי בוקר היה קם ולאחר תפילת שחרית וארוחת הבוקר היה יוצא לחנות ועובד בה עד שעות הערב, בחריצות ובנאמנות כהוקרה לאיש שאימץ אותו. לפי עצת האיש לא חשף את סוד יהדותו מחשש שיתנכלו לו.

הופעת ה" אמריקנים"

ואז התחולל ארוע ששינה את חייו לכיוון חדש לחלוטין. שני יהודים אמריקנים הגיעו לאסמרה " הם היו שני בחורים צעירים, גבוהים ונאים בלבוש אירופי" . הם פנו ליפידי בבקשה מוזרה: שיחזור לתימן ויסייע בחיפושים אחר בן משפחתם שנעלם לדבריהם בצנעא או בסביבתה. בתמורה הבטיחו לממן את הוצאות שובו לתימן ואף להשיג לו דרכון אמריקני שיאפשר לו לעלות לארץ ישראל.

יפידי היסס ורב העיר (אליו פנו " האמריקנים" ) שיכנע אותו להיענות. על חששותיו הוא מספר: " באותה שעה חשתי כיצחק אבינו בשעה שנטלו אביו אל הר המוריה כדי לעקדו" . הוא הציג תנאי אחד להסכמתו לחזור לתימן. אם יתברר כי בני משפחתו עדיין נמצאים שם ועומדים לצאת לארץ ישראל הוא יצטרף אליהם.

יפידי חזר לכפר הולדתו, עבר מבית לבית ומצא " בתים ריקים חסרי רוח חיים" . בדרך עבר ליד ה" מדרש" בו ספג תורה בילדותו ומצא כי הוא משמש משכן לחמור ורצפתו מכוסה גללים. בית משפחתו היה הרוס ומנותץ.

יוסף הבין כי לא נותרה לו ברירה אלא לעמוד בהתחייבותו ל" אמריקנים" , ולהישאר בתימן עד שימצא את האמריקני האבוד ויקבל את הדרכון האמריקני המיוחל.

 

בשובו לצנעא כבר לא מצא את האמריקנים אך מצא שם שותף שלהם שתחילה הציג עצמו כמצרי אמריקני ואחר כך אמר שהוא יהודי ששמו ציון. הוא סיפק ליפידי סכומי כסף מספיקים כדי שיתלבש בהידור רב ויקנה מוצרי סידקית, בשמים, אצעדות ובשמים כדי שיתחזה כרוכל העובר מכפר לכפר. לפני צאתו מצנעא למסע החיפושים אחר האמריקני הנעדר סיכם עם ציון כי ייפגשו שוב בתוך חודש בצנעא.

לאחר חודש חזר יפידי לצנעא והנה אין מצרי ואין דרכון אמריקני." חשתי כציפור לכודה בפח יקוש וכחיה בכלוב" . בצר לו נשא יפידי תפילה הלקוחה ממזמור תהלים הנאמר על ידי יהודי תימן בתפילת מנחה " ה" קראתיך חושה לי האזינה לקולי בקוראי לך" .

משמאל: כמוסלמי בצנעא

מימין: בקהיר בדרך לתימן

רצח היהודי

הוא החליט להתיישב בכפר שעב, לשכור בית ולעבוד במקצוע החייטות. בכפר זה נותר יהודי אחרון לפליטה, סלמן אלמשריקי, שמו. בין יפידי לבין היהודי נקשרו יחסי רעות ואהבה וכמעט גילה לו את סודו. באחד הימים נרצח האיש בידי בני עוולה והיתה זו תזכורת ליפידי על הגורל הצפוי לו אם תתגלה זהותו. " בשעת הקבורה" מספר יפידי, " אמרתי בלבי השכבה וקדיש ביחיד והתאבלתי עליו ביני לבין עצמי" .

יפידי חשש שבמוקדם או במאוחר תתגלה זהותו האמיתית. בהכירו את שכניו המוסלמים ראה בדמיונו שמובילים אותו אל עמוד העריפה " כבול בידי וברגלי כשההמון מריע בקול ובשמחה לאיד" .

בדרך לסעודיה

לאחר כמה גלגולים הגיע לעיר צעדה, עיר ספר קרובה לסעודיה. כאן התגורר במשך שנתיים. לאחר שצבר מעט כסף, עלה בדעתו רעיון חדש איך להיחלץ מתימן ולהגיע לישראל. הוא חיפש דרך להיות עולה רגל מוסלמי למכה שבסעודיה. כניסה לסעודיה חייבה השגת אישור מעבר ועדים המעידים על האיש, מוצאו, הוריו ומשפחתו. ידיד ערבי הבטיח להשיג לו אישור כזה ואף לגייס עדים מדומים, בעזרת שוחד כמובן.

כשגילה יפידי את תכניתו לידיד יהודי, שידע את זהותו האמיתית, הזהיר אותו: אם יגלו מי אתה לא תוכל להימלט מכריתת ראש. יפידי החליט לקחת על עצמו את הסיכון ובתוך זמן קצר הצטרף לקבוצה של עולי רגל שיצאה לסעודיה.

עולה רגל במכה

מן הפח אל הפחת

מיד עם הכניסה לשטח סעודיה נתברר ליפידי שיצא מן הפח אל הפחת. הוא היסס אם להשתתף בעבודה זרה של עליה לרגל למכה ונאחז בפסיקת הרמב" ם שהאיסלם איננו עבודה זרה. מה עוד שאילו לא היה ממשיך לעבר מכה עם עולי הרגל עמם בא היה מעורר חשד ומסכן את חייו. הוא רכש את הבגדים הלבנים המיוחדים של עולי הרגל – בגדים שאסור שיהיה בהם תפר אחד – ונהר בתוך ים של מאמינים, כשני מיליון איש, לעבר האבן הקדושה. ותוך שהוא מתפלל את התפילות המוסלמיות ביקש לעצמו מפלט בליבו במזמור כד בתהלים:" למנצח מזמור לדוד, יענך ה" ביום צרה"

חמישה חודשים שהה בסעודיה, מסתובב ברחובות ככלב, רעב ללחם, מותש מן החום הכבד ביום והקור העז בלילה. בלית ברירה חזר לתימן.

המהפכה התימנית

שבע שנים התגלגל יפידי מעיירה לעיירה ומכפר לכפר . בשנת 1962 נרצח מלך תימן אחמד חמיד, וקציני צבא הקימו את " הרפובליקה הערבית התימנית" בראשות עבדאללה אל סלאל. בנו של המלך שנרצח ברח לצפון תימן יחד עם צבא נאמניו וכך החלה מלחמת תימן בין המלוכנים (שנתמכו על ידי בריטניה וסעודיה ) לבין הרפובליקה שנתמכה על ידי מצרים וברית המועצות.

נוכח אי הוודאות לגבי עתיד המדינה והסכנה היומיומית החליט יפידי שהדרך הטובה ביותר להציל את עצמו וגם למצוא פרנסה תהיה להתגייס לצבא של הרפובליקה.

יוסף יפידי על רקע ספרייתו התורנית בישראל. (צילום: זאב גלילי).

הגיוס לצבא תימן

הוא התגייס בנובמבר 1962 ולאחר טירונות של שבוע נבחר ליחידת המשמר הנשיאותי. לאחר שבוע נקרא לגנרל, סגן הנשיא והאיש מספר שניים ברפובליקה. הוא נשאל אם הוא יודע קרוא וכתוב וכשהשיב בחיוב התמנה לתפקיד אחראי על הזיווד של המחלקה, הציוד האספקה והנשק.

כעבור שישה חודשים הועלה בדרגה וסגן הנשיא מינה את יפידי לעוזרו האישי. יפידי מתאר את תקופת השרות הצבאי כתקופה של פריחה אישית. הוא למד הרבה, הכיר אנשים רבים מכל הדרגות, זכה במשכורת נאה ובדיור ומזון חינם.

" חוויתי חוויות רבות" , הוא מספר, " הרבה סודות שמעתי ואני ממשיך לשמרם בליבי גם היום בגלל שבועת הסודיות שנשבעתי" .

אך היו גם חוויות קשות. יפידי היה עד לשני מקרים בהם התעללו קשות בחיילים מצרים על עבירות משמעת קלות.

לאחר שרות של שלוש שנים,ב-1 באפריל 1965, השתחרר יפידי מן הצבא.

יפידי בתקופת שרותו בצבא תימן בתפקיד עוזר סגן הנשיא.

בחזרה לסעודיה

לאחר השחרור החליט יפידי לחזור לסעודיה, בניסיון להמשיך ולחפש את האמריקני האלמוני. הוא הגיע לסעודיה דרך האזורים ההרריים שבצפון תימן ששלטו בהם המלוכנים, מתנגדי הרפובליקה התימנית. הפעם קיבל אישור כניסה מאנשי המלך.

בשלב זה מספר יפידי " התחלתי לחשוד שסיפורם של שני האמריקנים על בן משפתם אינו מדוייק" .

במאבק על חייו

מכאן ואילך סיפורו של יפידי הוא סיפור של מאבק על חייו והישרדותו. השנים הרבות בהן נדד ממקום למקום, שנות הרעב והמצוקה, המתח הנפשי והסבלגרמו לערעור בריאותו. הוא סבל מעיוורן לילה ולקה כמה פעמים בדלקת ריאות קשה. הסיכוי למצוא מרפא למחלותיו בתנאים של סעודיה ותימן היו קלושים. ברוב תושייה הצליח לקשור קשרים, לפתח ידידויות ולמצוא מקורות מחיה שאפשרו לו מדי פעם לצבור את הסכומים הדרושים לנסיעותיו ולמימון הטיפול הרפואי.

הדרך היחידה לקבל טיפול ברמה סבירה היתה לנסוע ללבנון. אך בהעדר דרכון לא יכול היה לעשות זאת אלא מסעודיה באמצעות תעודת המעבר. מאותן סיבות נאלץ לחזור שוב לסעודיה ולתימן וכשחלה שוב עשה אותה דרך בכיוון ללבנון. בסך הכל אושפז בבתי חולים כמה וכמה פעמים חודשים ארוכים.

באחד מביקוריו בלבנון הצליח להנפיק שם דרכון תימני. דרכון זה פתח בפניו את הדרך להגיע למדינה ממנה אפשר לטוס לישראל. אך הוא חזר שוב לתימן כשנודע לו שלפי החוק שם מגיע לו סכום ניכר כפיצויי פרישה על תקופת שרותו בצבא.

הפעם ניסה לצאת דרך עדן לבריטניה, אך מיהר להימלט משם לאחר שבאורח מקרי פגש בבנו של השייך שחטף אותו בילדותו. בינתיים פג תוקף דרכונו והוא חשש שאם ינסה לחדשו תתגלה זהותו. הוא כיתת רגליו משגרירות לשגרירות עד שקיבל אשרת כניסה לעיראק.

בעיראק שהה שלושה ימים ומשם עבר ללבנון בנסיעה באוטובוס דרך ירדן. שוב נזקק לטיפול רפואי ושוב אזלה הפרוטה מכיסו ונאלץ לעבוד ולחזר על הפתחים.

השיבה לישראל

באחד הימים שמע ברדיו על ההתנקשות בקונסול ישראל באיסטנבול. עד לאותו רגע לא ידע בכלל שלישראל קשרים דיפלומטיים עם מדינה מוסלמית.

הוא הצליח לחדש את תוקף דרכונו התימני בלבנון ובאמצעותו יצא לטורקיה. ב-24 בספטמבר 1971, כשלושים שנה לאחר שנחטף, התייצב בקונסוליה הישראלית באיסטנבול והכריז " עברי אנוכי" . תחילה לא האמינו לו כי מראהו היה, לפי עדותו, " ספק פרסי, ספק הודי, ספק פקיסטני" . כדי לוודא את יהדותו הוא עבר בחינה יסודית אצל הרב הראשי של איסטנבול. לאחר שזה אישר את זהותו קיבל תעודת עולה והגיע לישראל. כאן מצא את אמו ואחיו, דודים ודודות ורבים מבני כפר הולדתו שאת שמות כולם זכר.

יפידי מסיים את ספרו: " הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה ואין לי אלא לברך מדי יום ביומו להקדוש ברוך הוא על שהצילני מכל צרה וצוקה ומכל מצוקותי הצילני. ברוך הוא וברוך שמו" .

באיסטנבול על סף החופש

את ספרו של יפידי ניתן להשיג

 

יהודים החיים בתימן בימינו