העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני, שהיה מחלק הלחם של תל אביב הקטנה הכיר את ביאליק מאז היותו ילד * במרוצת השנים הפך בן בית ואיש קשר לאנשים שרצו לפגוש במשורר * מספר איך לימד את אשת המשורר, מניה, לגדל תפוחי אדמה ועל ברמן הנהג שברח מהעיר אחרי שתיקן לביאליק שגיאה בעברית * ומה אמר ביאליק על הצהובון העברי הראשון * שבעים שנה למותו של המשורר הלאומי
האיש, היחיד אולי, החי עמנו היום, שהכיר את ביאליק מקרוב ושוחח עמו שעות רבות, הוא העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. ה"יארצייט" של ביאליק הוא הזדמנות טובה לשמוע עוד מסיפוריו.
סיפר לי צפרוני: " כשביאליק הגיע לארץ, בשנת 1923, הייתי ילד בן תשע. אבל הייתי מבוגר בהרבה מגילי. כדי לעזור בפרנסת המשפחה עבדתי כמחלק הלחם של מאפיית " קרבצוב" ששכנה ברחוב יצחק אלחנן, לא רחוק ממגדל שלום של היום. הובלתי את הלחם לבתי הלקוחות, בשני סלים גדולים שהיו תלויים על גבו של פרד. הייתי מתחיל את העבודה בשעה 2 לפנות בוקר ומסיים לאחר ארבע חמש שעות. תמורת עבודתי קיבלתי לירה ורבע לחודש ועוד שתי כיכרות לחם וזה היה שכר לגמרי לא רע בשביל ילד בגילי.
" עבודתי הקנתה לי מעמד מיוחד בעיר הקטנה. לא היו אז אמצעי תקשורת אלקטרוניים והטלפונים היו מעטים. אנשים העבירו באמצעותי מסרים וגם היו סקרנים לשמוע "מה נשמע בעיר". זה היה הרקע להיכרותי עם ביאליק וליחסים שהתפתחו בינינו עד שהייתי אצלו בן בית. יחסים אלה נמשכו יותר מעשר שנים עד מותו של המשורר.
קו האוטובוס לקזינו
" עם הגיעו לארץ התגורר ביאליק בפנסיון, שברחוב הרצל פינת לילינבלום. ביאליק הזמין בקביעות שני כעכים ולחם לבן ארוך עבה, ששקערורית באמצעיתו. הלחם הזה נקרא אז "לחם צרפתי".
" ביאליק נוהג היה לצאת מדי בוקר מן הפנסיון ונוסע לאתר הבנייה של ביתו ברחוב שנקרא על שמו. אני הייתי פוגש בו בצאתו, חובש מגבעתו המפורסמת ובידו מקל הליכה. היה אומר לי: "תמסור את הלחם והכעכים למניה". הוא היה עולה על אוטובוס בתחנה ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. חברת האוטובוסים נקראה "גלי אביב" והיא הפעילה שרות באוטובוסים קטנים, בכל אחד 8 מקומות ישיבה, שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי. האוטובוס היה נוסע לאורך רחוב הרצל, פונה ימינה לרחוב אחד העם ואחר כך שמאלה לנחלת בנימין עד אלנבי ולאורך אלנבי עד שפת הים. זה נקרא "הקו לקזינו". שעמד להיבנות. ביאליק היה יורד ברחוב אלנבי פינת ביאליק. לא הייתה שם תחנה כי לא היו תחנות בדרך והנהג היה אוסף נוסעים או מוריד אותם בהתאם לבקשותיהם.
איך עוצרים אוטובוס
" באחד הימים הייתי עד לפרשה משעשעת. ביאליק יצא קצת באיחור מן הפנסיון והאוטובוס החל לנסוע. ביאליק הרים את מקלו וקרא בקול לעבר הנהג "עמוד". האוטובוס עצר והנהג, ברמן שמו, ראה לנכון להעיר לביאליק הערה לשונית: "בעברית אומרים עצור, לא עמוד". ביאליק – המשורר הלאומי, מחבר ספר האגדה, שכתב את המסה המדהימה על גילוי וכיסוי בלשון – לא הגיב, אבל קהל הנוסעים רצה לטרוף את הנהג החוצפן: "איך אתה מעז לתקן את לשונו של ביאליק". הגיעו דברים לכך שברמן הנהג נאלץ לעזוב את תל אביב לזמן מה, עד יעבור זעם.
" ביאליק היה בא מדי יום לאתר הבניה, משגיח על הפועלים שלא יתרשלו. מדי פעם הייתה מתלווה אליו חבורה של צעירים בשירה ובריקודים. זו הייתה תקופה של אבטלה קשה ורבים מן המובטלים נהגו להסתובב ברחוב אלנבי, לרקוד ולשיר. כשהיו רואים את ביאליק יורד מן האוטובוס היו מלווים אותו עד לביתו.
"מה נשמע בעיר"
" כשעבר ביאליק להתגורר בבית המפואר שבנה לעצמו המשכתי לספק לו לחם והוא למד להכיר אותי מקרוב. היה נוהג לקרוא לי "השייגעץ" (מילה ביידיש שמשמעותה: גוי, פרחח, ערמומי) וכמו רבים אחרים היה נוהג לשאול "מה נשמע בעיר".
ביאליק לא היה מעוניין ברכילויות קטנות שאחרים היו מעוניינים לשמוע. לכן, לא סיפרתי לו למשל את הרכילות הכי חמה בעיר: שלראש העיר, מאיר דיזנגוף, נולדו שני ילדים שאמם ערבייה. אני מניח שידע את הרכילות הזו גם בלעדיי. ממני ביקש לשמוע על אירועים ציבוריים. למשל שבבית הספר לילדי העובדים שגבל עם גן מאיר הסירו את דגל הלאום כחול לבן, והניפו במקומו את הדגל האדום. זה הרגיז אותו מאד.
" רבים רצו להיפגש עם המשורר והיו מטרידים אותו. לכן פרסם מודעה ב" הארץ" בה נאמר כי ניתן לבקרו רק בימים שני וחמישי, בין השעות 5 ל-7 בערב. אני באתי לביתו כל בוקר כדי להביא את הלחם. במהלך השנים התיידדנו ויכולתי לבוא אליו למעשה בכל עת. כשהייתי בא היה לי צילצול מיוחד שעל פיו ידע ביאליק שזה אני.
ביאליק היה נמצא בדרך כלל בקומה השנייה. כשהייתי מצלצל היה קורא לי לעלות וישבנו בחדר העבודה או בחדר האורחים של המשורר. . יחסינו נמשכו גם אחרי שהפסקתי לחלק לחם. ביאליק ביקש ממני לעזור למניה אשתו לטפל בגינת הירק שליד הבית. באותה תקופה היה מקובל בתל-אביב לגדל ירקות ליד הבית: עגבניות, תפוחי אדמה, בצל, גזר ועוד. מניה לא ידעה למשל שתפוחי אדמה לא משקים עם צינור אלא בתעלות.
" עיריית תל-אביב החליטה רשמית כי היא נוטלת על עצמה לטפל בגינת הבית של ביאליק. הגנן הראשי של העירייה, משל שמו, נהג לבוא מדי פעם. אבל אני באתי יום יום ובלי להודיע על כך מראש" .
"תן לי שם למסעדה"
" רבים ידעו על קשריי המיוחדים עם ביאליק וביקשו את תיווכי בכל מיני עניינים.
" פעם פנה אלי בעל מסעדה מרחוב רמב" ם פינת נחלת בנימין ואמר לי: אולי תבקש מביאליק שימציא לי שם למסעדה שלי?
" למחרת הגעתי לבית ביאליק (זה היה בתקופה שעבדתי בחלוקת לחם). ביאליק היה נוהג לקום מוקדם והיה ער כשהגעתי. הצגתי בפניו את הבקשה וביאליק שלף בו במקום שם למסעדה: "ואכלת ושבעת" (כנאמר בברכת המזון).
" חזרתי לבעל המסעדה והוא מיהר להכין שלט גדול. המסעדה נשאה את השם שהציע ביאליק שנים רבות. אני מניח שבעל מסעדה השתמש בעובדה שביאליק הוא שנתן את השם למסעדה כדרך לקידום עסקיו.
" בקשה דומה הפנה אלי בעל חנות גלידה ברחוב אלנבי פינת פינסקר. גם כאן שלף ביאליק תשובה במהירות הבזק והציע את השם " שניר" . זה השם שנשאה חנות הגלידה הזו שהפכה למותג תל אביבי ידוע" .
הצהובון הראשון
" העיתון הצהוב הראשון הופיע בארץ כמה שנים לפני שהופיע ידיעות אחרונות. זה היה "עיתון מיוחד", שהחל לראות אור בשנת 1933. היוזם והעורך של העיתון היה עולה חדש מהונגריה, אלכסנדר זאובר שמו. הצטרף אליו מחבר ספרי הבלשים הידוע, שלמה בן ישראל. במושגי אותם ימים זה היה עיתון סנסציוני שפרסם סיפורי רכילות שהעיתונים המהוגנים לא העזו לפרסם. זה היה גם העיתון העברי הראשון שהודפס בשני צבעים – סנסציה גדולה כשלעצמה. השניים ביקשו ממני לארגן להם פגישה עם ביאליק, כדי שיחווה דעה על עיתונם.
שני גיליונות של עיתון מיוחד. הגיליונות הראשונים היו פחות סנסציוניים וביאליק הספיק לראות לפני מותו גיליון מתון יחסית. הצילום מתוך"רבותי העיתונות" מאת מרדכי נאור.
" הגענו לביתו של ביאליק בשעה 3 אחר הצהריים. צלצלתי בצלצול המיוחד שלי וביאליק קרא מלמעלה: מניה תפתחי לו. עלינו לחדרו של ביאליק והצגתי את זאובר ואת בן ישראל. ביאליק לא הכיר את שניהם, אבל ידע מיהו בן ישראל, שהיה חלוץ הספרות הבלשית של ארץ ישראל. הוא יסד את "ספריית הבלש" ולפי עצת זאב ז'בוטינסקי בחר בבלש דוד תדהר כדמות מרכזית לסידרת סיפוריו. "ספריית הבלש" זכתה להצלחה רבה ודור שלם של קוראים עבריים חונך על עלילותיו של דוד תדהר. איסטניסים ביקרו קשות את הספרות העממית הזו אך ביאליק היה בין התומכים בה.
" ביאליק התבונן בגיליונות העיתון על כותרותיו הרעשניות. לאחר הרהור אמר ביאליק: "אצלנו בכפר היה נהר ופעם בשנה היה בא קרקס. היו מותחים חבל מעל לנהר והלוליין היה מהלך עליו. כל זמן שהיה הולך על החבל כולם מחאו לו כף. כשנפל למים כולם צחקו". מה שביאליק רצה לומר, לדעתי, הוא "אם תצליחו תהיו מכובדים. כשלא יילך לכם יצחקו מכם"
" בסופו של דבר הלך להם די טוב ובשלב מסוים התאחד העיתון הצהוב הזה עם ידיעות אחרונות. (בן-ישראל עשה קריירה עיתונאית מזהירה משל עצמו. היה לכתב של הבוסטון גלוב ושל עוד אמצעי תקשורת בינלאומיים חשובים).
" אנשים אחרים שקישרתי בינם לבין ביאליק היו הסופר אביגדור המאירי, המשורר אלכסנדר פן ועוד רבים. אם תשאל למה זקוקים לי אומר לך כי ביאליק נהנה אז מהילה של מורם מעם. לא רבים זכו לקרבתו ולא העזו לפנות אליו. אבל היו רבים שהטרידוהו וזו כנראה הסיבה לכך, שבשנה האחרונה לחייו עבר להתגורר ברמת גן.
כך אבדה מלה
" ביאליק תרם מילים רבות לשפה העברית. אחת מהן שנשכחה היא המלה רף, שמשמעותה לפי ביאליק: שלב בתריס גלילי. המילה הזו אבדה מן העולם בגלל האינג'ינר אליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל.
" תשאל מה לאינג'ינר ולאוצר השפה העברית? ובכן, ביאליק היה יושב ראש הוועדה לבניית בית הבריאות שברחוב בלפור, הקרוי על שם הנדבן שתרם לבנייתו, נתן שטראוס.
" מתכנני הבית ביקשו להתקין בו תריסים גליליים שהיו אז חידוש גדול. ביאליק התלהב מאד מן החידוש הזה ואף המציא את המילה רף. אליעזר קפלן מילא באותה תקופה שני תפקידים. הוא היה מנהל המחלקה הטכנית של עיריית תל-אביב ובמקביל גם חבר הנהלת "המשרד לעבודות ציבוריות" של ההסתדרות שהפך לימים ל"סולל בונה".
" קפלן התנגד להתקנת תריסים גליליים בבית הבריאות הנבנה. זאת, משום שחברת "סולל בונה" ייצרה רק תריסים רגילים מעץ ולא תריסים נגללים. וכך אבדה המלה רף מן השפה העברית" . (אני חייב לציין שלא מצאתי בשום מילון – כולל מילון המלים האובדות של עוזי אורנן – את המילה " רף" במשמעות של שלב בתריס – ז.ג.).
מחלק הלחם בתל אביב הקטנה
גבריאל צפרוני נולד לפני 90 שנה בבית היולדות של שכונת נווה צדק בתל-אביב הקטנה. בהיותו נער הותקף פעמיים על ידי פורעים ערביים, נפצע ואף ירה והרג אחד מתוקפיו.
עבודתו כמחלק לחם הכשירה אותו לקריירה העיתונאית. לא הייתה פינה בתל-אביב ולא הייתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו.
החל דרכו בעיתונות ב" חזית העם", בטאון " ברית הבריונים" ואחר כך ב" דואר היום" , אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה.
בעת מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית, הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה" הגנה" האצ" ל והלח" י.
בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון " הבוקר" . תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון " הבימה" . הקריירה של צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא היה איש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה כתב ה" דיילי טלגרף" הלונדוני.
" על הגזילה"
אבידור אלחנן, ראש " המכון למחקר תיעודי, תולדות ומורשת תל אביב יפו לדורותיה" , סיפר לי על פרשה של " גזילת" קרקע מביאליק:
" באחד הימים כתב ביאליק מכתב לעיריה בו נאמרו לערך הדברים הבאים: בימי החורף הגשומים הגשם סוחף את אדמתי למגרשו של שכני. הערתי לו וביקשתי להחזיר לי את אדמתי. והוא מסרב. אני מבקש מראש העיר להשית עליו קנס של מאה לירות ולהחזיר לי את ערך הקרקעות ששכני גזל .
תקנות התעבורה: " סכנה חמורה להולכי רגל"
" התנועה ברחובות העיקריים של תל-אביב התרבתה כל כך בזמן האחרון במכוניות, בעגלות, בקרונות ובגמלים עד שסכנה תמידית צפויה לכל הולכי רגל מהמהירות אשר בה מתנועעות המכוניות… להזכיר לקהל את חוקי כללי הדרכים:
· אסור למכוניות לנסוע בתוך גבולות תל-אביב במהירות יותר גדולה מעשרה קילומטר לשעה.
· אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני.
· יותר מארבעה גמלים או חמישה חמורים אסור להעביר בקשר אחד.
אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני
סרט ביאליק בתל אביב
