ברק אובמה ויקישיתוף
מי מפחד מברק אובמה
ארכיון הקטגוריה: ארצות הברית
אנטישמיות באקדמיה האמריקנית
פרופסור מאוניברסיטת קולוראדו, וורד צ'רצ'יל, הכריז כי הפיגוע במגדלי התאומים היה מוצדק * הוא נימק את דבריו בכך שכל אחד מן האנשים שהיה במגדלים היה "אייכמן קטן" * כמו הנאצים, גם היושבים במרכז הסחר העולמי ביקשו להשתלט על העולם * אבל שם לא מקבלים פרסים על הכרזות כאלה והוא פוטר מעבודתו
את הסיפור הזה שלח לי הקורא שבתי לרנר השוהה בבוסטון. הוא הזדעזע ממה שכתבתיי כאן על מחקרה של טל ניצן שקבע כי העובדה שחיילי צה"ל לא אנסו פלסטיניות מעיד על גזענות וכי המעשה שלהם שקול לפשע מלחמה. (ראה המאמר "הפתולוגיה של האקדמיה בישראל
מיהו וורד צ'רצ'יל?
ו
ורד צ'רצ'יל פרופסור או פלגיאטור (צילום: ויקישיתוף)
פורמלית הוא "פרופסור ללימודים אתניים" – תחום עיסוק אקדמי, שמאחוריו מסתתרים הרבה אנטישמיים שונאי אמריקה ושונאי התרבות המערבית בכללותה. בגלל מראהו החיצוני הדומה לאינדיאני (ראה צילום) הוא טיפח את האגדה שמוצאו אינדיאני אך מסתבר שהוא לבן אם כי לא ממוצא אמריקני. במחקריו התרכז בהיסטוריה של ארצות הברית והרבה לפרסם מאמרים ומחקרים שבהם האשים את הגזע הלבן בהשמדה שיטתית ומכוונת של האינדיאנים. להמשיך לקרוא
מה הריץ את קנודוליסה רייס לאנאפוליס
מזכירת המדינה האמריקנית היא ילדת הפלא של אמריקה * הגיעה לפרופסורה בגיל 27 * דוברת רוסית, צרפתית, גרמנית וספרדית* מומחית בהיסטוריה אירופית* אך שליח ישראלי שנפגש עמה מספר על בורות מדהימה בענייני המזרח התיכון – לא ידעה על המופתי ועל נאצר וחשבה ששמיר צריך לגלות קירבה לערפאת כי שניהם טרוריסטים – עוד פרשה משרשרת האסונות של המדיניות האמריקנית הכושלת
מי שקורא את הביוגרפיה של הגננת הלאומית שלנו, קונדוליסה רייס, לא יכול שלא להתפעל מן הדרך שעשתה מזכירת המדינה האמריקנית מבירמינגהאם אלבמה אל הבית הלבן.
היא נולדה שנה לאחר שבית המשפט העליון בארצות הברית אסר על הפרדה בין לבנים לשחורים בארצות הברית. אך גם אחרי פסק דין זה היתה שם אפליה גלויה וסמויה, במיוחד באלבמה בה נולדה קונדוליסה.
התקדמות מדהימה
ההתקדמות האקדמית שלה ממש מדהימה. תואר ראשון במדע המדינה בגיל 19, תואר שני בגיל 21, דוקטוראט בגיל 26 ופרופסורה בגיל 27. מי שנפגש עמה לא יכול שלא להתפעל מן ההשכלה הכללית הרחבה שלה ובמידה מסוימת. אומרים שהיתה לה השפעה מאגית על אריאל שרון. מעולם לא העז לחרוג ביוזמות הצבאיות נגד הטרור יותר ממה שהתירה לו. הוא יזם את חורבן גוש קטיף בתמיכתה הנלהבת. הפרשן המדיני של ידיעות אחרונות, נחום ברנע, כתב פעם כי "עבור שרון אין אלוהים מבלעדי בוש, וקונדוליסה נביאתו". אם יבוא אי פעם חורבן על מדינת ישראל בעקבות המחלה הממארת הקרויה אנאפוליס יהיה לה חלק מרכזי בכך. כי הרוח החיה מאחורי המפלצת הזו.
הפגישה בוושינגטון
ידיד ישראלי, שמילא שליחות בוושינגטון בין השנים 1989-1993 ונפגש עם קונדוליסה סיפר לי על התרשמותו:
"את הפגישה בינינו אירגנה אחת העוזרות של ג'ים בייקר, שהיתה ביחסי ידידות הדוקים עם קונדוליסה. אותה אשה נולדה בבירמינגהאם בירת אלבאמה בה נולדה רייס. היא בת לאחת המשפחות הכי עשירות באלאבאמה. בעוד שרייס היא בתו של כומר פרסביטריאני. השתיים התיידדו כאשר רייס, צורפה ב-1989 לממשל של בוש האב, כאחראית על תיק ברית המועצות ומזרח-אירופה במועצה לביטחון לאומי. (היתה האשה הראשונה שמונתה לתפקיד זה)
"מייד עם בחירתו של בוש ומינויו של בייקר לשר החוץ, פתחה ארה"ב במאמצים ליצירת 'תהליך שלום' במזרח התיכון. ההנחה היתה כי רצוי להשיג את תמיכת הרוסים במהלך, או לפחות שלא יפריעו. זאת, למרות התמוטטות הגוש הקומוניסטי ב-1989, רייס, בתוקף תפקידה, התעסקה גם בנושא זה. הבעיה שלה היתה – ולדעתי נשארה – שהיא לא יודעת הרבה על המזרח התיכון.
בורות מדהימה
"נפגשתי עמה במסעדה ידועה בוושינגטון, ליד הבית הלבן, ומצאנו שפה משותפת במהירות, בזכות המוסיקה. עד גיל 15, רייס חלמה על קריירה של פסנתרנית קונצרטים. היא ויתרה על החלום כשהגיעה למסקנה שהיא לא טובה מספיק, אבל עד היום היא ממשיכה לנגן להנאתה ולהנאת ידידיה. ההשכלה המוסיקלית שלה – קלאסית כמובן – עשירה ומרשימה מאוד, והיא שמחה לגלות שגם אני ניגנתי פנסתר עד גיל 16 וחובב מושבע של מוסיקה קלאסית.
"היא נתגלתה בשיחה כאשה מאוד אינטליגנטית, אבל חסרת ידע בסיסי בנושאים מזרח תיכוניים. היה מפתיע לגלות שהאשה הזאת, שיודעת רוסית, צרפתית, גרמנית וספרדית, והידע שלה בהיסטוריה אירופית מרשים ביותר, לא ידעה כמעט מאומה על תולדות הציונות. אני לא אומר שכל אמריקני צריך לדעת מי זה הרצל, אבל מי שעוסק במדיניות חוץ כן צריך לדעת. הוא צריך גם לדעת מי היה המופתי אל-חוסייני ומי היה נאצר (והיא לא ידעה).
"הפיכה צבאית בישראל"
"שאלה אחת שלה היתה מפתיעה במיוחד. היא שאלה אותי האם שמיר, בתור טרוריסט לשעבר (את זה היא כן ידעה אולי מתיקי מודיעין שקראה) לא חש הזדהות מסוימת עם הטרוריסטים הערביים שלוחמים על עצמאותם. הסברתי לה שמבחינת שמיר, הוא היה לוחם חופש לגיטימי, בעוד שהטרוריסטים הפלסטינים הם רוצחים שפלים. ציינתי, כמובן, את העובדה שללח"י היו כללי מלחמה שנשמרו בקפדנות, בעוד שלטרור הערבי אין שום מעצורים.
"היא רצתה לדעת הרבה על צה"ל ומערכת הביטחון. שאלה אם במצב מסוים יכולה להיות הפיכה צבאית בישראל. השבתי שהסיכוי לכך לא גדול מהסיכוי שזה יקרה בארצות הברית. הוספתי בלצון שהגנרלים שלנו לא צריכים הפיכה צבאית – הם פשוט מצטרפים למפלגות ונבחרים לממשלה. גם את זה היא רשמה בקפדנות בפנקס. בסך הכל היתה שיחה נעימה, אם כי היא לא אדם שהייתי מגדיר כלבבי או חם.
"ראיתי אותה אחר כך פעם בקבלת-פנים בקונגרס, ודיברנו עוד כמה דקות. זה היה בתקופה שאחרי 'התרגיל המסריח' ולאחר שפרס נכשל במאמציו להרכיב ממשלה ושמיר קיבל את המנדט. היא שאלה אותי אם שמיר יצליח, או שיהיו בחירות חדשות. אמרתי שלא תהיה לשמיר שום בעיה להרכיב ממשלת ימין, והיא אף לא ניסתה להסתיר את הבעת האכזבה על פניה (כל הממשל של בוש קיווה ששמיר ייכשל)".
לתגובות:
"המנוולים שינו את כללי המשחק"
ספירו אגניו, שהיה סגן נשיא ארצות הברית בתקופת הנשיא ניכסון, נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שנתגלה כי העלים מס, הלבין הון וקיבל שוחד. במסגרת עיסקת טיעון הוא נקנס בסכום של 10,000 דולר. אך בעקבות דרישה של תושבי מדינת מרילנד שילם למדינה את כל השוחד שקיבל בסך 268 אלף דולר.
אגניו ייזכר בהיסטוריה תודות למשפט אחד שמנהיגים מושחתים רבים נאלצו לומר. טענתו היתה כי מה שהוא עשה עשו רבים לפניו אבל "הממזרים שינו את כללי המשחק ולא טרחו להגיד לי".
זה כנראה מה שיגיד אולמרט בבוא היום.זה מה שאמר לעצמו שר האוצר הירשזון, זה מה יאמר בן אליעזר ["פואד"]. דור דור ומושחתיו.
התרגיל שצפה את תבוסת צהל בלבנון
אילו קראו בכירי צה"ל את הספר המתאר את התרגיל הזה ייתכן שהיו מתכוננים אחרת למלחמה בחיזבאללה * אבל הרמטכ"ל שאול מופז הלעיט את מוחותיהם בתובנה האווילית של "מי הזיז את הגבינה שלי"
בשנת 2000 ערך צבא ארצות הברית תרגיל ענק. סיפור התרגיל היה: הצבא האמריקני יוצא למלחמה נגד מדינה קטנה . במזרח התיכון, הנשלטת על ידי ארגוני טרור. הצבא האמריקני היה "כחול" והכוחות הטרוריסטיים היו "אדומים". התרגיל כולו היה וירטואלי, דהיינו: על מסכי מחשבים.
מודלים ממוחשבים
מטרת התרגיל היתה לנסות טקטיקות וצורות חשיבה חדשות, בהתמודדות בשדה קרב, מול ארגון טרור, הפועל מתוך מדינה.
מודלים ממוחשבים בחנו את האמצעים שהאויב והמדינה בה הוא פועל נשענים עליהם – תקשורת, תחנות כוח, גשרים, מים, דרכים ותשתיות אחרות. פגיעה בתשתיות אלה מאפשרת למפקדים האמריקניים להחליט בכל פעם על הפגיעה המינימאלית שתגרום להפרעה המקסימאלית בתפקודו של היריב.
"הכניעה צפויה"
הצבא הכחול שלח אל חוף המדינה האדומה נושאות מטוסים וספינות סיוע, הזרים עשרות אלפי חיילים לאזור. צוותים כחולים חיסלו את מגדלי השידור וחתכו את הכבלים האופטיים שאפשרו ללוחמים האדומים לתפקד. הם ציפו שמעתה יהיו האדומים תלויים בתקשורת לווינים וטלפונים סלולאריים, שניתן לצותת להם.
מול היתרון הצבאי האמריקני אמור היה האויב האדום פשוט להיכנע. כך הראה המודל הממוחשב.
אבל זה לא מה שקרה.
חשיבה מקורית
בראש צבא האדומים הציבו האמריקנים גנראל עטיר ניסיון, בוגר מלחמת וייטנאם ומלחמת המפרץ הראשונה, בעל חשיבה מקורית, פאול ואן ריפר. Paul_van_Riper)).
הוא למד היטב את המצב, איתר את נקודות התורפה של האמריקנים ואת נקודות היתרון של הכוחות האדומים.
גנראל פאול ואן ריפר
ר
הצוות האדום היה מוכן לאמצעים שנקטו האמריקנים לניתוק מערכת התקשורת שלהם. מערכת תקשורת חלופית שהוכנה מראש פעלה באמצעות בלדרים על אופנועים והודעות שהוסתרו בתוך תפילות.
ביום השני ללחימה שלח הצבא האדום צי של סירות קטנות לעקוב אחרי הספינות האמריקניות. לפתע, ללא התראה, שלחו האדומים גל אדיר של טילי שיוט לעבר הספינות האמריקניות. הטילים נשלחו מכיוונים ובעיתוי שהתבססו על מידע מודיעיני שהיה בידיהם. מידע זה אפשר להם לשלוח טילים בכמויות גדולות יותר ממה שהספינות יכולות ליירט.
מפלה מוחצת
בסוף היום 16 ספינות אמריקניות וירטואליות נחו בתחתית הים. למעלה מעשרים אלף חיילים אמריקנים וירטואליים נספו.
התרגיל הגדול בתולדות ארצות הברית הסתיים אחרי יומיים במפלה מוחצת.
הצבא הגיב בדיוק כמו שצבא גדול מסורבל ומסואב נוהג:
המשחק חודש כשהכללים שלו שונו. לצוות האדום לא ניתנה יותר יכולת החלטה. נאמר להם מה עליהם לעשות בכל שלב. לאחר שורה של צעדים צפויים מראש הצבא הכחול ניצח. בתגובה התפטר ואן ריפר מהצבא. Control + alt + del. כלומר אתחול מחדש של כל המערכה. המשחק הוסג חזרה לאחור. 16 הספינות הוירטואלית צפו חזרה על פני המים. 20 אלף חיילים אמריקנים וירטואליים גילו שמשורה לא משחרר אפילו המוות וחזרו לחיים.
הסופר מלקולם גלאדוול
איך מקבלים החלטות
סיפור התרגיל הזה מופיע בספר BLINK, פרי עטו של מלמלקולם גלאדוול ( (Malcolm Gladwell. המחבר איננו גנראל וגם לא פרשן צבאי. הוא עיתונאי בעל ידע רחב שכתב כמה ספרים שזכו להצלחה רבה תודות לתובנות המקוריות שלהם.
שער הספר blinK
בין היתר בחן גלאדוול בספרו שאלה מאד אקטואלית לצמרת שלנו בימים אלה: כיצד מקבלים בני אדם החלטות מהירות. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה, או שמגיעים להחלטה לא נכונה.
שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את כושר השיפוט שלו ולהגיע להחלטות שגויות כאילו היה אוטיסט.
האם אולמרט או פרץ או שניהם היו בחזקת אוטיסטים כשהחליטו על המלחמה?
"פמפלט אווילי". ציור מתוך "מי הזיז את הגבינה"
מאד ייתכן שאילו מישהו מן הצמרת היה קורא את הספר היה נוהג אחרת. אך כששאול מופז היה רמטכ"ל הוא חילק לקצינים הבכירים את הספר האווילי "מי הזיז את הגבינה שלי". על מעשה זה אמר אז תת אלוף פרופסור אריה אלדד:
"הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש…" אלדד הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.
ראה מה קרה בנעלין
טראמפ איננו הבעיה הוא ממשיך במסורת אמריקנית
11 תגובות
עידכון מאי 2017
http://www.zeevgalili.com/2009/02/1501
אם הנשיא טראמפ, המגיע מחר לארץ ישכח מה שהבטיח ערב הבחירות, זו לא תהיה הפתעה גדולה.* לא בגלל אופיו של טראמפ * הפרת הבטחות היא חלק מן המסורת האמריקנית * ארצות הברית התנגדה לציונות מראשיתה * אחרי הכרזת המדינה ב-48 ביקשה לחזור בה מהתמיכה בהקמת המדינה *היא נעלה שעריה בפני יהודים בשואה ונמנעה מלהפציץ את מחנות ההשמדה * היא רדפה 60 שנה את הדיפלומט חירם בינגהם שהפר פקודה והציל יהודים * ה-CIA העלים מישראל מידע על מקומו של אייכמן
בשנת 1970 התמנה אלוף אלי זעירא לנספח צה" ל בארצות הברית. כשהגיע לוושינגטון פנה למתווך נדל" ן וביקש ממנו לשכור למענו בית מתאים. המתווך חזר ובפיו בשורה: מצאתי לך בית יפהפה בפרוור בתסדה (Bethesda). הוא היה גאה על ההישג והסביר לאלוף הישראלי: פרוור זה הוא בדרך כלל מחוץ לתחום ליהודים. אבל כשהסברתי שאתה גנרל ישראלי גיבור התרצה בעל הבית והסכים להשכיר לך את ביתו, למרות שאתה יהודי. אלי זעירא, כך סיפר למקורביו, ויתר על הכבוד המפוקפק ושכר בית בפרוור אחר, פחות יוקרתי ופחות אנטישמי.
אייכמן 1933
זהו סיפור מסגרת הממחיש את האנטישמיות המפעפעת מתחת לפני השטח מזה שנות דור בקרב העילית של אמריקה. לרוב זוהי אנטישמיות אלגנטית נוסח הסרט " הסכם ג'נטלמני" של הבמאי איליה קאזאן (בכיכובו של גרגורי פק). לא אומרים לך, היהודי, שאתה לא רצוי, אבל מישהו ירמוז לך.
ארצות הברית היא היום ידידתנו ובת בריתנו היחידה. הסיוע שקיבלנו ואנו מקבלים מממנה בתחום הכלכלי, הצבאי והמדיני הוא ללא תחליף. אין פלא שראשי ממשלה בישראל (פרט לבודדים כמו יצחק שמיר למשל) יצאו מכליהם כדי לרצות את האמריקנים בכל מחיר.
התמיכה האמריקנית והתלות בה השכיחו מאתנו את העובדה שמראשית המאה העשרים היו קובעי המדיניות בוושינגטון אנטי ציוניים ופרו ערבים. במהלך מלחמת העולם השנייה, התעלמה ארצות הברית לחלוטין מהשמדת יהודי אירופה.
הנהגת יהודי ארה"ב נמנעה מ"להציק" לנשיא רוזבלט בעניין השמדת יהודי אירופה. זאת מחשש שהתערבותם תחזק את טענות האנטישמים בממשל, שהיהודים מעדיפים את האינטרסים שלהם על פני האינטרסים הלאומיים של ארה"ב.
חסיד אומות העולם
פרשת הדיפלומט חירם בינגהם, שכבר סיפרתי עליה פעם, יש בה כדי ללמד משהו בנושא. בינגהם הוצב בשנת 1939 במרסיי בתפקיד סגן קונסול. לאחר כיבוש צרפת והקמת ממשלת הבובות של וישי הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים, הורה הנשיא רוזבלט שלא לתת אף ויזה ליהודים. בינגהם החליט שזו מדיניות לא מוסרית ובניגוד להוראת הממונים עליו הנפיק כ-2500 ויזות ליהודים ולפליטים אחרים. הוא גם נתן מקלט בביתו לפליטים, נתן להם מכספו וסייע בהברחתם לספרד.
בינגהם במארסיי
בשנת 1941 החליטו הממונים עליו לשלוח אותו למקום גלות דיפלומטי: שרות בארגנטינה. גם כאן המשיך בינגהם להרגיז את הממונים עליו ודיווח בהתמדה על פעילותה של תנועה נאצית הפועלת לקליטת פושעים נאצים. בתום המלחמה הודח בינגהם משרות החוץ האמריקני וב- 1988 מת חסר כל.
עכשיו, לאחר שנתגלה כי ה- CIA ידע על מקום הימצאו של אייכמן בלי שטרח להודיע על כך לישראל, אפשר להבין מדוע השלטונות האמריקנים רדפו את בינגהם בחייו וגם לאחר מותו.
מאבק בני המשפחה
ייתכן שבינגהם היה נשכח מלב לולא מלחמתם הנמרצת של בני משפחתו שהפעילו לחץ בלתי פוסק על משרד החוץ האמריקני. לפני כמה שנים, כפי שדיווחתי כאן, החליט מזכיר המדינה קולין פאוואל להעניק לבינגהם הכרה.
בני המשפחה לא הסתפקו ברהביליטציה של פאואל ותבעו לציין את זכר אביהם בבול. המאבק הזה נמשך שנים ורק בימים אלה, למעלה מ-60 שנה לאחר פעולתו, הונפק בול ועליו דיוקנו של חסיד אומות העולם ממארסיי.
אושוויץ לא הופצצה
סיפורו של בינגהם כמו הגילוי בפרשת אייכמן הם קצה הקרחון של מה שמסתתר מאחורי החזות האמריקנית. שוכחים כאן שבמהלך המלחמה חלפו מפציצים אמריקניים מעל אושוויץ והפציצו לא הרחק משם, אך לא טרחו להטיל כמה פצצות על המשרפות כדי לעצור את חרושת הרצח הנאצית. שוכחים את האמברגו שהטילה ארצות הברית על משלוחי נשק לישראל עם פרוץ מלחמת השחרור. שוכחים שבשלב מסויים חזרה בה ארצות הברית מתמיכה בהחלטת או" מ על הקמת המדינה. הנשיא טרומן אמנם מיהר להכיר במדינת ישראל אך בזכרונותיו הוא מציין כי הבחין אצל אנשי מחלקת המדינה " מידה של אנטישמיות שהיתה גורם ביחסם העויין ובהתנגדותם להכרה במדינה היהודית" .
האם אפשר לסמוך על הבטחה אמריקנית
הקורא אריק ברהום כתב לי:
ברצוני לציין מספר דברים שלא צויינו במאמר:
1. גרוש האוניה סנט לואיס שהיו בה כ800 פליטים מגרמניה, רובם יהודים , נעשה בהוראה ישירה של הנשיא רוזוולט. זה עזר מאוד להיטלר שטען שהיהודים אינם רצויים בשום מקום בעולם, מה שמוכיח לדבריו את נחיתותם ומצדיק את התנהגותו כלפיהם.(1939 לאחר ליל הבדולח)
2. כשנאצר סגר את המיצרים בשנת 1967,"לא מצאו" את הסכם הערבות האמריקאי (ממלחמת סיני) לכך שארה"ב אחראית לפתיחתם. בארה"ב מזמן גרסו את ההסכם . כשישראל הציגה את ההעתק שלה, הפעילות האמריקנית (שנכפתה עליה) התבטאה בברברת. שום פעולה אקטיבית. כך תראה כל ערבות אמריקנית לישראל ביום פקודה.
3. במלחמת יום כיפור האמריקנים עיכבו את הסיוע הצבאי האווירי לישראל. ישראל איימה שהיא תאלץ להשתמש במה שיש לה, וראה זה פלא מטוסי הגלקסי הופיעו.
אמריקה מתפוצצת מצחוק על בוש
האמריקנים כבר לא כל כך כועסים על הנשיא או מבקרים אותו, הם מלגלגים עליו * סטיריקן אמריקני: בוש הוא הנשיא הגרוע ביותר שהיה אי פעם לאמריקה, אך מעולם לא היה נשיא כל כך טוב לבדרנים * רק בישראל עדיין מקבלים ברצינות את מפת הדרכים
מעשה במלך ששלח מרגלים כדי לעמוד על הלכי הרוח של בני עמו. חזרו המרגלים אל המלך והודיעוהו: יש בפינו בשורה רעה.
– שאל המלך: האם העם שונא אותי?
– לא, השיבו השליחים, גרוע מזה.
– האם הם כועסים עלי?
– גרוע מזה.
– האם הם מבקשים את נפשי או למרוד בי?
– גרוע מזה.
– ומה הבשורה? שאל המלך.
– השיבו השליחים: העם צוחק עליך.
נזכרתי בסיפור הזה (המבוסס ככל הנראה על אחת התיזות של הפילוסוף ניקולו מקיאוולי), כשצפיתי בסרטון שהגיע אלי מן האיש שלי בארצות הברית. זהו סרטון מצחיק, אף שהוא עוסק בנושא שהוא אולי הרציני ביותר בעולם: נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.
נאומי הנשיא
את הסרטון הפיק הקומיקאי האמריקני אנדי דיק. הוא מציג דמות פיקטיבית של כותב נאומים, המכין את נאומי הנשיא בדרך מקורית. על פתקים הוא רושם נושאים שונים, מדביק את הפתקים על קיר ומשלח לעברם חיצים קצרים בעלי זנב נוצה (" אינדיקים" ). את הפתקים שבהם פגעו החיצים הוא אוסף ומניח על המיטה, " כדי לישון עליהם" . כשהוא קם מן השינה הוא אוסף את הפתקים שנדבקו לגופו ועל פיהם הוא מכין את נאומי הנשיא.
ניו אורלינס הרוסה מסופת ההוריקן קתרינה
ובאותה עת היה הנשיא עסוק בדייג
כאן מביא הסרטון שורה של קטעי נאום של בוש מתקופות שונות שקשה להאמין שיצאו מפיו של האדם העומד בראש המעצמה הגדולה בעולם.
קומיקאי אנדי דיק
הסרטון הזה, מספר לי האיש שלי באמריקה, הוא חלק מגל של סרטונים, מערכונים, קריקטורות, מאמרים, צילומי מונטאז', סטיקרים, חולצות " טי" , תכניות בידור ואלפי אתרי אינטרנט. שפע של יצירתיות כמיטב כישרונם של הבדרנים האמריקנים. אחד מהם כותב: בוש הוא הנשיא הגרוע ביותר שהיה אי פעם באמריקה, אך הוא חג לבדרנים. מעולם לא היה לנו נשיא טוב כל כך.
בזיון ניו אורלינס
המגמה הזו גברה אחרי הביזיון הגדול של ההוריקן שהחריב את ניו אורלינס. חוסר האונים, האטימות, האדישות והטמטום שגילה הממשל האמריקני בטיפולו באסון עורר עליו גל של כעס, שבעקבותיו בא גל של לעג. דוגמה בולטת ללעג הזה הוא צילום המראה את הנשיא עומד במרכז העיר המוצפת מים ודג דגים להנאתו. בצילום אחר נראה הנשיא כשהוא מנגן בגיטרה מול פליטה בוכייה, על רקע גל פליטים מניו אורלינס.
בין סאטירה למציאות
מה שמאפיין את הגל ההומוריסטי הזה הוא טשטוש הגבול בין סאטירה למציאות. לעתים קשה להבחין בין עובדות לבין טקסטים שהמציאו. למשל הפתק שכתב הנשיא לקונדוליסה רייס במהלך דיון בעצרת או"ם: " אני חושב שאזדקק להפסקת חדר אמבטיה. האם זה אפשרי?" .
השאלה אם הפתק הזה אוטנטי או שהומצא איננה רלבנטית. יש בלי סוף אמירות ששום מוח של הומוריסט לא יכול היה להמציא.
לאמירות האלה כבר יש מונח – "בושיזם" .
אמרי השפר שלו
· לשאלה מה המשותף בינו לבין ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר: " שנינו משתמשים במשחת שיניים קולגייט" .
· " אני לא חייב להסביר מה אני עושה. זה הדבר המעניין בלהיות נשיא" .
· " האם יש אצלכם שחורי עור" (שאלה שהציג לנשיא ברזיל).
· " איני יכול לדמיין מישהו כמו אוסאמה בין לאדן מבין את השמחה של חג החנוכה" (בטקס הדלקת נר חנוכה בבית הלבן).
· " אני לא מאד אנליטי. איני מבזבז הרבה זמן כדי לחשוב על עצמי ולמה אני עושה דברים" .
הרשימה ארוכה. והבדחנים אינם נוטים חסד גם לצוות עוזריו של הנשיא. כך למשל מתוארת קונדוליסה רייס באחת הקריקטורות כמרי אנטואנט, האומרת: אם אין להם לחם שיאכלו נעליים" .
כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה כל כך עצוב. ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה נהנה הנשיא בוש מאהדה ומאמון.
לחשוב שמפת הדרכים האווילית היא האסטרטגיה של מדינת ישראל, זה לא כל כך מצחיק. ועוד פחות מצחיק שאנחנו תולים את כל יהבינו על ארצות הברית.
============================================================
תכנית הטרנספר של יצחק רבין
עבר לפוסט סמוך
==================================================
צער בעלי חיים וצער בני אדם
=================================================
מה טבעו של " טבע הדברים"
================================================
האינתיפאדה של פאריס
עבר לפוסט סמוך
.
שגריר ארה"ב סמואל לואיס הזהיר את בגין: אל תכיר בפלסטינים
סמואל לואיס היה שגריר ארצות הברית בישראל בשנים קריטיות. הוא הגיע לארץ ערב המהפך בשנת 1977 והיה מעורב באורח אינטנסיבי במגעים ובמשא והמתן שהביא לחתימת חוזה השלום עם מצרים.
מיד עם בואו קשר קשרים ענפים עם כל חלקי הממסד הישראלי, ובמיוחד עם ראש הממשלה מנחם בגין. הוא למד ביסודיות את כל מבוכי הפוליטיקה הישראלית ועל מידת מעורבותו תעיד העובדה שהיו שכינו אותו " הנציב העליון" .
סמואל לואיס
סם לואיס היה אולי השגריר הפרו ישראלי ביותר מאז הקמת המדינה. בנושאים רבים גילה עמדה פרו ישראלית יותר מישראלים רבים. אחד מאנשי הצמרת בישראל, שעמד עמו אז בקשרי עבודה, אמר לי: "צריך לקרוא רחובות על שמו בכל עיר בישראל. הוא היה יותר ציוני ממנהיגי ישראל" .
על עמדותיו ניתן ללמוד מן הסיפור הבא. במהלך המשא והמתן על חתימת הסכם השלום עם מצרים תבעו המצרים התחיבות ישראלית כלפי הפלסטינים ביהודה ושומרון. בגין, שהיה משפטן חובב והיה משתכר ממילים יפות, התעקש שלא להכיר במונח " פלסטינים" . הוא תבע שבנוסח הישראלי ייכתב " ערביי ארץ ישראל" . תביעתו נתקבלה ובנוסח העברי של חוזה השלום נאמר כי ישראל מכירה בזכויות הלגיטימיות של ערביי ארץ ישראל.
השגריר לואיס יצא מכליו בניסיון לשכנע את בגין שהוא טועה טעות קריטית. בראש ובראשונה בנכונותו להכיר ב"זכויות הלגטימיות" . הוא הסביר לכל מי שרצה – סיפר לי אלוף (מיל.) יוסף גבע שהיה עמו בקשר – שבכל העולם מבינים את הביטוי "זכויות לגיטימיות" כזכות לריבונות. כלומר: כזכות להקמת מדינה. אך בגין עצם עיניים ואטם אוזניים.
יותר מזה. לואיס טען כי גם תביעתו של בגין להשתמש במונח "ערביי ארץ ישראל" שגויה. כי במונח הזה הוא כלל בלא כוונה גם את ערביי נצרת ואום אל פאחם.
אני מספר את הסיפור הזה כי באחרונה התפרסם סקר שנערך על ידי חברת " טלעד" כחלק ממסע הקידום של תכנית "דרוש מנהיג" . בסקר הוצגה לנשאלים השאלה: מיהו המנהיג החשוב בתולדות ישראל. לפי תוצאות הסקר סבורים אזרחי ישראל כי מנחם בגין הוא המנהיג החשוב ביותר. הוא קיבל 32.5 אחוזים. אחריו נבחר בן גוריון שקיבל 30 אחוז. הרחק אחריהם נבחרו יצחק רבין (14%), שרון (7.4), פרס (3), נתניהו (2.2).
מה אומר הסקר הזה? כמעט כלום. הדבר היחיד שיש בו אולי כדי לעודד הוא ש-503 הנשאלים ידעו בכלל מי הם בגין ובן גוריון.
על המאבק בין בן גוריון לבגין בשנות הארבעים ועל תרומת כל אחד מהם להקמת המדינה כתבתי כאן בשבוע שעבר, במאמר על הביוגרפיה שכתב שבתי טבת.
אילו היה בגין פורש מפעילות עם הקמת המדינה ומממש את חלומו לכתוב על דור השואה והתקומה היה עושה טוב לעצמו ולמדינת ישראל.
תקופת שלטונו של מנחם בגין, מ-1977 ועד שיאה של מלחמת לבנון, לא תרשם כפרק מפואר בתולדותיו ובתולדות עם ישראל.
לפני שבאים בטענות לאריאל שרון יש לזכור שבגין הקדים אותו בעיצוב מדיניות הפוכה לזו שעליה נבחר. הוא הבטיח להקים הרבה אלוני מורה והתחייב להתגורר בחבל ימית. בסופו של דבר הוא האיש שקבע את התקדים של עקירת ישובים יהודיים. ו" הזכות הלגיטימית" שהעניק ל"ערביי ארץ ישראל" היא זו שפרצה את הסכר שמנע הקמת מדינה פלסטינית ב"גבולות אושוויץ" .
בגין סאדאת וקרטר בקמפ דייויד
גולת הכותרת של תקופת בגין היא הסכם השלום עם מצרים. בתיאוריה יש שלום בינינו לבין מצרים. בפועל מצרים היא מדינת אוייב המתחמשת בממדים מבהילים. המצרים בנו מנהרות מתחת לתעלת סואץ, מקימים מאגרי דלק ומרכזים לוגיסטיים בסיני, הניחו קו צינור מים לאורך מאות קילומטרים והתמרונים של הצבא המצרי מתרגלים את ישראל כאויב.
ראה סיפורי הסבתא שסיפר בגין לנכדתו
מה שווה השלום שעשה בגין עם מצרים
ההתנתקות של שרון החלה בחורבן חבל ימית בידי בגין
בנושא הגרעיני ויהודה ושומרון אפשר להגיד "לא" לארצות הברית
יחסי ישראל ארצות הברית הם נכס אסטרטגי קיומי. זו עמדה המשותפת לכל הזרמים הפוליטיים (הציוניים) במדינה מזה שנות דור.
זו הסיבה לכך שכל ראשי הממשלה שקדו על טיפוח היחסים עם המעצמה הגדולה, בת בריתנו היחידה בעולם. זה הנימוק שמביאים גם חסידי "תהליך השלום" המדומה עם הפלסטינים.. אם לא נמשיך בשיחות הסרק אזי ארצות הברית תיטוש אותנו.
אך מסתבר שאפשר להגיד לא לארצות הברית כשמדובר באינטרס לאומי עליון. זאת ניתן ללמוד מספר שראה אור ב-2005.
דימונה בצילום שנעשה ב-1965 ממטוס ביון אמריקני יו-2
הספר ("בין דימונה לוושינגטון" – המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית 1960-1968, מאת זכי שלום)
סוקר את פיתוח נשק יום הדין של ישראל. זאת, על רקע ההתנגדות האמריקנית הנחרצת, שהחלה מרגע שנתגלה הכור בדימונה בצילומי מטוס הריגול יו-2, בראשית שנות השישים. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ון קנדי, ראה בפיתוח נשק גרעיני ישראלי סכנה אסטרטגית ותבע קיום פיקוח רצוף ובלתי מותנה של האמריקנים על הכור בדימונה. פיקוח שמשמעותו הייתה לשים קץ לפרויקט.
אבל הממשל האמריקני לא הרחיק לכת בלחץ על ישראל. לדעת המחבר העריך הממשל כי "פרויקט דימונה נתפס בישראל, בראשות דוד בן גוריון, כאינטרס לאומי עליון, שאין לוותר עליו בשום פנים" . מסיבה זו לא הפעילו האמריקנים לחץ ממשי על ישראל, בידיעה שהיא לא תזוז מעמדתה.
העימות בין ישראל לארצות הברית בנושא נמשך עוד שנים עד שנמצא פתרון, שהניח את דעת שני הצדדים. מה שחשוב לענייננו היא העובדה שיש נושאים שבהם ישראל יכולה לטעון שיש לה בהם אינטרס עליון ואיש לא יזיז אותה. מה היה קורה אם היינו רואים למשל ביהודה שומרון ועזה אינטרס עליון כזה?
על רקע זה שמעתי סיפור מעניין מפי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. בסוף שנות השישים אמר שר הביטחון משה דיין כי הוא אינו מסוגל נפשית לוותר על חברון עיר האבות. אבל אם האמריקנים יאלצו אותנו לעשות כך לא תהיה ברירה.
הדברים הגיעו לידיעתו של שר ההגנה האמריקני דאז, רוברט מקנמארה.
הוא הזמין לשיחה את אלוף גבע, שהיה אז נספח צבאי בוושינגטון ואמר לו כדברים הבאים: אסביר לך משהו, ואשמח אם תאמר את הדברים גם לחבריך בישראל. לארצות הברית יש דעה מה צריך להיות הפתרון לסכסוך שלכם עם הערבים. אבל לעולם לא נכפה עליכם פתרון. כי אם נכפה פתרון וזה יביא לאסון. אנחנו נהיה חייבים להתערב. אנחנו לא יכולים שבגללנו תהיה סכנת קיום למדינה. לכן אנחנו לא נכפה אלא נייעץ. אם תקבלו את עצותינו אנחנו נהיה נדיבים ונסייע לכם להגשים את הדברים. אם לא תשמעו לנו, לא נעניש אתכם אבל גם לא נסייע. אתם אחראים לקיומכם."
הכור בדימונה
עידכון אפריל 2014
מה שנכון לגבי הסוגיה הגרעינית נכון לגבי כל סוגיה אחרת שבה ארצות הברית מאיימת על אינטרסים קיומיים של ישראל. אם אפשר היה לומר לא לקנדי לג'ונסון לפורד ולכל יתר הנשיאים אפשר להגיד לא גם לאובמה.
" מקומו של שרון במפא" – לא בליכוד"
אינג'ינר יעקב אלעזר (80) הצטרף לבית"ר בולגריה כשהיה בן 8 * השתתף בפעולות נועזות של אצ"ל והיה נוכח בטקס הקמת תנועת החרות * איבד את אמונו בליכוד כשבגין החליט לנטוש את סיני * היום הוא משתתף בכל הפגנה נגד ההתנתקות, המזכירה לו את גרוש משפחתו מסופיה ב-1943
על קו הטלפון היה גבר בעל קול עמוק עם מבטא בולגרי כבד. "מדבר יעקב אלעזר, אני הייתי עד להקמת תנועת החרות ואני רוצה להגיד לך מה דעתי על מה שקורה היום."
קבענו פגישה בדירת קרקע ברחוב מיכ"ל, הסמוך למצודת זאב בתל-אביב. זו אינה דירת מגורים אלא מעין מוזיאון פרטי, בו ריכז אלעזר אוסף מרשים של מסמכים, צילומים וספרים הנוגעים לפעולות הארגון הצבאי הלאומי בשנים 1936 עד 1948.
מצאתי גבר שלמרות 80 שנותיו הוא נע בזריזות בין חדרי הארכיון, שולף במהירות מסמכים, צילומים, מפות וספרים, ומפגין זיכרון פנומנאלי.
החוויה המעצבת
הוא נולד בסופיה בירת בולגריה (" בג" אלול 1925, בדיוק 28 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון" , הוא אומר). הוריו היו קומוניסטים (" בעצם סלון קומוניסטים" ), אבל הוא מצא דרכו בגיל 8 למעוז בית" ר. החוויה המעצבת של ילדותו הייתה פגישה עם זאב ז"בוטינסקי, שביקר בסופיה בשנת 1938. אלעזר בן ה-13 השתתף במשמר הכבוד, כשהוא לובש את המדים החומים של בית" ר.
מאותה תקופה הוא מחזיק בארנקו את כרטיס הביקור הפשוט של ראש בית" ר, עליו כתוב רק, ולאדימיר ז"בוטינסקי, באותיות לועזיות.
חטיפת השופט
עם הגיעו לארץ, בתום מלחמת העולם השניה, התגייס לאצ" ל. בשנת 1947 השתתף באחת הפעולות הנועזות של הארגון – חטיפת נשיא בית המשפט המחוזי, השופט הבריטי ראלף וינדהם. החטיפה נועדה למנוע מן הבריטים להוציא לפועל גזר דין מוות שנגזר על לוחם אצ" ל, דב גרונר. מפקד הפעולה היה אהרון בן עמי, כיום פרופסור בדימוס, תושב אריאל.
" באותו יום" , מספר אלעזר, " התקיים משפט מסעיר שעסק בחלוקת רכושו של אדם שהשאיר ירושה גדולה בדרום אפריקה. האולם היה מלא מפה לפה וההמולה הייתה רבה. השופט היכה ללא הרף בפטיש על הדוכן, בניסיון להשתיק את הקהל.
" שני לוחמי אצ" ל פרצו באקדחים שלופים לאולם בית המשפט מן הדלת האחורית שדרכה נכנס השופט. הם קפצו על שולחנו. השופט לא הבין תחילה מה מתרחש והמשיך לדפוק בפטישו על השולחן, כשהוא מבקש להיפטר משני הלוחמים, כאילו היו זבובים טורדנים. כשהבחין בלועי האקדחים המופנים אליו הבין את המצב ונכנע מיד" .
שיחות עם שבוי
השופט הועבר למקום סתר בבית אריזה בפרדס ליד רמת גן. אלעזר נמנה עם צוות שומריו. הוא בילה עם השופט כמה יממות כשהוא דואג לכל מחסורו. מספק לו שמיכה שהביא מהבית (" היא חסרה לי עד היום" ) וכן ספרים אנגליים. ביניהם היה ספרו של ארתור קסלר, " כגנבים בלילה" , המתאר את מאבק הישוב והאצ" ל בשנות השלושים.
אלעזר מתאר את השופט כאדם משכיל בעל פנים עדינות. אדם נעים מאד, בשנות הארבעים לחייו. הואיל ואלעזר היה היחיד מבין השומרים ששלט באנגלית קיימו השניים שיחות ארוכות. " מיד מצאנו שפה משותפת. שוחחנו על ספרות, אמנות ופוליטיקה. הוא אמר לי כי אני לא נראה כטרוריסט שמסוגל להרוג. שאל אותי למה בחרו בו דווקא כבן ערובה. השבתי כי הוא נבחר בגלל הסמליות של חטיפת שופט השלטון הזר בעת שהוא יושב במשפט תחת הסמל הבריטי. זו גם הסיבה שלא חטפנו אותו ברחוב, דבר שהיה קל בהרבה. אני עצמי ערכתי את התצפיות שקדמו לפעולה וידעתי בדיוק את השעה שבה הוא יוצא מביתו במחנה שרונה (כיום הקריה בתל-אביב), עוצר במחלבת תנובה ואוכל לבן וממשיך משם לבית המשפט.
" הוא שאל אותי אם אהרוג אותו לכשאקבל פקודה לעשות זאת. עניתי לו: אני משליך את חיי מנגד יום יום. אם על חיי איני חס בוודאי שעל חייך לא אחוס" .
השופט שוחרר כעבור שלושה ימים הואיל והבריטים דחו את ביצוע גזר הדין ובארגון סברו שהם עומדים לחון את גרונר.
חטיפת הטייסים
אלעזר השתתף בפעולת חטיפה נוספת שנועדה למנוע את תלייתם של שלושה לוחמי אצ" ל שנתפסו בעקבות פריצת אצ" ל לכלא עכו. הפעם היו החטופים שני טייסים בריטיים.
" חטפנו אותם באיומי אקדח בעת שרחצו בבריכת גלי גיל ברמת גן. התכנית הייתה לחטוף שלושה, להכניס אותם לארון ולהעבירם למקום סתר. אך לארגון לא היה כסף לקנות ארון של שלושה תאים. בארון, שהונח בטנדר, היו רק שני תאים. כשניסינו להכניס את השלישי לא הצלחנו. אמרנו לו להסתלק אך הוא סרב לברוח ורק לאחר שהכיתי אותו בראש בקת אקדח הוא נמלט זב דם אל תוך הבריכה.
" העברנו את החטופים למקום סתר סמוך למקום בו שוכן היום בית הקברות הצבאי בקרית שאול. תוך זמן קצר נתברר לנו כי האזור מוקף צבא בריטי. נטשנו את החטופים. אני נכנסתי לרפת של אחד המשקים, קברתי את בגדיי ולבשתי בגדי רפתן. כך ניסיתי להימלט מן האזור. אך הבריטים ערכו סריקות יסודיות ועצרו אותי. שלחו אותי למעצר מינהלי במחנה המעצר בלטרון בו ישבתי עד הקמת המדינה" .
פגישה באירלנד
" לאחר מכן נודע לי שאחד החטופים איננו בריטי אלא אירי. באצ" ל ראו במלחמת האירים לעצמאותם מקור השראה והצטערתי על שלא ידעתי את זהותו קודם. כי אז היינו אולי משחררים אותו. בשנת 1957, כשהייתי כבר מרצה בטכניון, ניצלתי שנת שבתון ביקרתי באירלנד והצלחתי למצוא אותו. ניגשתי אליו ברחוב והנחתי את ידי על כתפו. הוא הגיב בהפתעה אך הביע שמחה והזמין אותי לפאב" .
אחרי הקמת המדינה ופרוק אצ" ל עבר אלעזר לירושלים בה המשיך אצ" ל ללחום עד רצח ברנדוט. התגייס לצה" ל, למד בטכניון הנדסת בנין וסיים בהצטיינות. עם תום לימודיו היה לחבר סגל והמשיך לכהן כמרצה עד צאתו לגמלאות.
יסוד תנועת החרות
סוף סוף הגענו לדבר על הנושא שבגללו נפגשנו – מה קרה לליכוד. כשהוקמה תנועת החרות ב-1948 יצא אלעזר מבסיס אצ" ל ברמת-גן כדי להיות נוכח בטקס שהתקיים במשרד בשדרות רוטשילד 15 בתל-אביב. היו שם כל ראשי המחתרת, מבגין ומטה. " הייתי בסך הכל לוחם אצ" ל בן 23. הלכתי למקום מתוך הרגשת מעורבות עמוקה ובהתרגשות רבה. בגין נאם והיתווה את דרכה של התנועה והיעדים שחרטה על דיגלה (" שלמות המולדת, צדק סוציאלי, קיבוץ גלויות" – הסיסמה שעיטרה את הלוגו של עיתון " חרות" שהחל להופיע זמן קצר לאחר מכן). הייתה אווירה אופטימית שהנה מתגשם החלום, תקום המדינה היהודית ואולי נצליח להשפיע על דרכה של המדינה המוקמת.
מה קרה מאז?
" בתנועת החרות היו אנשים טובים מאד אבל תמיד היינו מעטים. לכן כשבאו אלינו אנשים מבחוץ, בפרט אם היתה להם דרגה על הכתף, חיבקנו וקיבלנו אותם באהבה. כך היה עם עזר ויצמן, איציק מרדכי, משה דיין, אריאל שרון. תמיד אמרתי לחבריי: היגמלו מן הנוהג של עבדים. כל אלה שבאים אלינו הם כדאיניקים. פעם היה כדאי להיות כדאיניק למפאי היום כדאי להיות כדאיניק לחרות.
" עד להסכם קמפ דייויד והפקרת סיני עוד הייתי פעיל במוסדות התנועה. אך מוועידה לוועידה וממרכז למרכז ראיתי איך התנועה מידלדלת. תחילה הסכם גח" ל עם הציונים הכלליים, ואחר כך הליכוד וקליטת הגנרלים שדבר אין להם עם תנועת ז"בוטינסקי. לא נותר לי אלא להשתתף בהפגנות ולתת בכך ביטוי לאמונתי בתורת ז"בוטינסקי.
שני הנדרים
" פעמיים נדרתי נדר בחיי" , אומר אלעזר. " בפעם הראשונה נדרתי את הנדר הביתרי ("ביום שרות אני כמוט נחושת כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון"). בפעם השניה נדרתי כשהפשיסטים הבולגרים גרשו אותנו מסופיה ב-1943. יצאתי אז מביתי עם תרמיל גב. מן הבית הסמוך יצא חברי, בחור שלמד אתי בתיכון וניגנו יחד בתזמורת. שמו היה איביילו. בעצב רב אמר לי: חבל שאתם נרדפים ואין לכם מדינה להגיב. השבתי לו: היום אנחנו לא יכולים להגיב כי אנחנו חסרי כל. אבל במדינתי אשר תקום, כל מי שינסה לגרש אותי או את אחי מבתינו, כמו שמגרשים אותנו פה, יפגוש את הלוע של נשקי. הוא השיב לי: אם יגיע רגע כזה תקרא לי. בימים אלה צלצל אלי מבולגריה. שנינו כבר בני שמונים. הוא אמר לי: שמעתי ששוב מגרשים אתכם. האם לבוא? ואני לא ידעתי מה להגיד לו" .
================================================================
2. ההיגיון שמאחורי ה" טיפשות" של הבוחרים בבוש
לפני כמה חודשים ביקר בארץ אדם שישראלים מעטים שמעו את שמו. זהו מייקל אבאנס, העומד בראש אחד הארגונים הפרו ישראליים בארצות הברית. הארגון הוא " צוות המתפללים לירושלים" (Jerusalmem Prayer team) ומאוגדים בו עשרות כנסיות של נוצרים אוהבי ישראל. מטרת הארגון היא " להביא לידי כך שמיליון אנשים יתפללו יום יום לשלום ירושלים" .
וכן " לשמור ולהגן על העם היהודי עד שיבוא הגואל לציון" .
לידיד ישראלי שהביע באוזני האורח דאגה מן האפשרות שהנשיא בוש לא ייבחר, אמר אבאנס: " אל תדאג, אנחנו נצביע כולנו בעד בוש" .
מי זה " אנחנו" ?
" אנחנו" , אמר אבאנס לידיד הישראלי, " הלובי הפרו ישראלי. שיצביע בעד בוש. אל תטעה – אלה לא היהודים, אלה הנוצרים האבנגלים. עם כל הכבוד ליהודים, אנחנו מונים יותר – 52 מיליון איש. אנחנו לא נשאיר אתכם לבד" .
" אנחנו" אלה הם המיליונים שדיילי מירור הלונדוני תאר כך: " איך יכולים 59,054,087 אנשים להיות כה מטומטמים?" . זו הייתה הכותרת הראשית למה שהעיתון כינה " אסון הבחירות בארצות הברית" .
תבונה מול טפשות?
לא יהיה זה ניחוש פרוע לומר שהאליטות השמאלניות בישראל שותפות לדעה זו על מצביעי בוש. אפשר היה לראות זאת על פניהם הזחוחות של הפרשנים והמומחים למיניהם, שבליל הבחירות היו בטוחים שקרי ניצח. כלומר: שהתבונה, המתינות, הליברליות, הקידמה ניצחו את ה" טימטום" של המיליונים שהצביעו בעד בוש.
האמנם רציונליות מול טימטום?
מייקל אבאנס פירסם באחרונה ספר, " נבואות אמריקניות" , שהפך לרב מכר היסטרי בארצות הברית. הספר הזה נמכר יותר מספרו של ביל קלינטון (לפי דיווחי חנות הספרים הוירטואלית " אמזון" ). זו הפעם השניה שאבאנס מביס את משפחת קלינטון. ספרו הקודם נמכר יותר מרב המכר של הילרי קלינטון.
קריאה בספרו של אבאנס יש בה כדי ללמד משהו על הלכי הרוח של הנוצרים אוהבי ישראל ועל קהל המצביעים של בוש.
ספרו של אבאנס רצוף ציטוטים מכתבי הקודש וטיעוניו מבוססים על נימוקים תיאולוגיים. הרעיון המרכזי של הספר הוא שהנביאים התנבאו על ארצות הברית ועל יעדיה. ואם לא תמלא את יעודה המרכזי, שהוא לסייע לעם ישראל לשוב לכל ארץ ישראל, יבוא עליה חורבן, כשם שבא על המעצמות של ימי הקדם.
אבל אם נעזוב לרגע את התיאולוגיה המניעה את אבאנס נמצא אצלו מישנה סדורה בנושאים מדיניים וחברתיים. מישנה היכולה להתקבל גם על דעתם של אנשים שאינם מצפים לגאולת העולם בתחייתו של ישו. יותר מזה: זוהי להערכתי מישנה הנותנת תשובה לניהיליזם הדסטרוקטיבי של הפוסטמודרניזם שפשה כמגפה בעולם המערבי.
מהותו של הטרור
הסיבה לעיוורון שגילתה ארצות הברית כלפי הטרור, אומר אבאנס, הוא שהיא התייחסה לבעיה המזרח תיכונית כאל בעיה פוליטית. היא לא תפסה כי זוהי בראש ובראשונה בעיה דתית.
אבאנס מצטט את יגאל כרמון (מנהל המכון לחקר המזרח התיכון ממר" י) שאמר בנאום בפנטאגון ב-26 בפברואר 1993 כי " האסלאם הרדיקאלי הוא איום קבוע על ארצות הברית" . אז צחקו לו, אומר אבאנס. והמשיכו לצחוק גם לאחר הניסיון הכושל לפגוע במגדלי התאומים שארע זמן קצר לאחר מכן. הצחוק נפסק אולי לאחר התמוטטות המגדלים.
מה שקרה במערב, אומר אבאנס, הוא שהתפתחה עמדה המבקשת להבין את הטרור ואף להצדיק אותו. הטרור נעשה כאילו על ידי אנשים מדוכאים, המתמרדים במדכאיהם. לעמדה הזו אין שחר, אומר אבאנס. תושבי הודו עניים יותר מן הערבים במזרח התיכון ושם אין טרור.
הרציונליזציה של הטרור מחזקת אותו ומגבירה אותו. " שוו בנפשכם. אנחנו הצענו ליאסר ערפאת 30 מיליארד דולר ואת מזרח ירושלים, יהודה ושומרון . זאת, למרות שהוא אחראי לאלפי פעולות טרור. וכך לימדנו את העולם שהפשע משתלם" .
הבסיס המוסרי
וכאן מגיע אבאנס למה שנראה בעיני העיקר. " אי אפשר לנצח את המלחמה בטרור" , אומר אבאנס, " ללא טוהר מוסרי. האינטלקטואליזם השטני של הרלטיביזם נוצל על ידי היטלר לרצח שישה מיליון. כיום היחסיות הזו היא חלק מן המטען הרוחני של האנרכיסטים הניו אייג"רס ושל פעילי השלום למיניהם. אמריקה סובלת מאז שנות התשעים מהעדר קנה מידה של טוב ורע. התוקפן הוא הקורבן והחפים מפשע ראויים לגורלם. כל ניסיון לעקור את הטרור העולמי בלי לחרוש את קרקע צמיחתו יביא רק להגברת תפוצתו של. בפני אמריקה עומד יעוד היסטורי בעידן בו העולם במצוקה" .
" סבא של אמי נשרף על יהדותו"
אבאנס איננו מסתיר את הרקע היהודי שלו. אמו הייתה יהודיה ניצולת שואה ואביו נוצרי קתולי שהתעלל קשות בבנו.
מספר אבאנס: " הסבא של אמי נשרף בבית הכנסת שלו במינסק שברוסיה. שורפיו כתבו על הקירות: רוצחי ישו. הדודות והדודים של אמי נשרפו באושוויץ. וגם שם קראו להם רוצחי הנוצרי. אמי ניצלה והיגרה לאמריקה בהיותה ילדה. כילד עזרתי לאמא בעבודת הרוכלות שלה וכשסייעתי לה לדחוף את העגלה זרקו עלינו אבנים וקראו לאמא מכשפה יהודית ולי רוצח ישו" .
תפיסתו הדתית של הנשיא בוש
השבועות האמריקני רב היוקרה " יו.ס. ניוז אנד וורלד רפורט" , פירסם בשעתו מאמר בו טען כי בוש מבסס אמנם את עמדותיו בנימוקים לוגיים, הנתמכים על ידי חבר יועצים ומומחים ממדרגה ראשונה. אבל המניע העיקרי להתנהגותו של בוש הוא דתי.
בשנות השמונים עבר בוש תמורה רוחנית (" נולד מחדש" ). בהשפעת המטיף הפופולרי בילי גרהם הוא הפך להיות אבנגלי. האבנגליזם היא תנועה פרוטסנטית, השוללת את התפיסה הקתולית בדבר סמכות מוסדות הכנסייה. האבנגלים מדגישים את חשיבות הגאולה האישית וקבלת ההשראה האלוהית של כתבי הקודש. מאז " הלידה מחדש" שלו מתנזר בוש מן השתייה, מתפלל מדי יום וקורא בתנ" ך ובמיוחד במזמורי תהילים.
חטאיה של ארה" ב
הנשיא בוש, אומר אבאנס, הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז הנשיא הרי טרומן, שהכיר בהקמת מדינת ישראל ב-1948.
בוש חולל מהפך במדיניות האמריקנית שבמשך שנים רבות הייתה עוינת לציונות ולעם היהודי. ארצות הברית התנגדה להצהרת בלפור, יזמה שורה של חוקי הגירה שנועדו לחסום את הכניסה לארצות הברית – תחילה מיהודי מזרח אירופה ואחר כך מהיהודים שנמלטו מן השואה. והחמור ביותר: ארצות הברית אטמה אוזניה ועצמה עיניה נוכח השואה. רוזבלט נמנע מלפתוח את השערים ומלהפציץ את משרפות אושוויץ. הוא כרת ברית עם אבן סעוד, מלך סעודיה, ומאז משועבדת ארצות הברית לנפט הסעודי שגם מממן את הטרור. ה-11 בספטמבר אומר אבאנס הוא העונש על החטאים האלה.