– מאת ד"ר יואל רפל –

יונה בן אמיתי , גיבור סיפור ספר יונה, הוא, על-פי המסורת היהודית, אותו נביא הידוע לנו מספר מלכים ב' {יד/כה} ואשר עליו מסופר כי בא מגת חפר אשר בנחלת זבולון.

נביא זה פעל בממלכת ישראל הצפונית והתנבא על ירבעם בן-יואש {ירבעם השני} כי ירחיב את גבולות ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה.

למה נקרא הספר ביום כיפור

עיקר פרסומו של ספר יונה הוא בשל העובדה כי חז"ל קבעו אותו כהפטרה לתפילת מנחה של יום הכיפורים. אין הספר מביא את נבואותיו של יונה אלא מספר את סיפורו, בעיקר את המסע לנינוה.

הסיבה לקריאת ספר יונה ביום הכיפורים היא שבספר מצוין במפורש כי "רחמיו [של הקדוש ברוך הוא] על כל מעשיו". על-כן יתכפרו גם עוונות ישראל.

יונה מטיף לאנשי נינווה לחזור בתשובה – ציור של גוסטב דורה

להמשיך לקרוא ←

עידכון קודם 1ביוני 20014

בינתיים הושלם הספר "בריחה מצפת" שהמאמר הזה מהווה טיוטה של חלקקטן ממנו. לרכישה ראה תיבה משמאל [21.5.17]

מה הביא את שלמה שטאפף הישיש לצאת  מעיירה משגשגת בגליציה לצפת החרבה *  מדוע בא עמו נכדו בן ה-10 * איך שרד הילד את המגפות והחורבנות והקים משפחה המונה אלפים* מנין האזרחות האוסטרית ומדוע שינה את שמו  * סיפור שורשים יהודי

צפת בשלהי המאה התשע עשרה

לכל משפחה יש סיפור מכונן, המעצב את דמותה של המשפחה לדורות. סיפור משפחתו של אבי, שמואל טויסטר מצפת, הוא סיפורו המופלא של אבי השושלת, זאב.

להמשיך לקרוא ←

                                            By Zeev Galili

Translated by Leah Keshet 

For years, I have been walking in the footsteps of my grandfather who was killed in the disaster at Meron one hundred years ago* I interviewed tens of family members and historians of the period * I dug through memoirs and books of historical research and discovered only part of the pieces of an ancient puzzle * And suddenly there appeared an unknown great-grand-daughter from Canada and the diary of her grandmother describing the whole period, and the picture emerged * Following this discovery – a reunion with family members of my uncle, who had emigrated from our land 103 years ago * A story about family from the land of Israel and a story about personal rediscovery.

A few weeks ago, I turned on my computer in the morning, and the first email that flashed on the screen leapt at me like a bolt of lightning.

An unknown lady wrote that she had read an article I had written on the internet some dozen years earlier, about my grandfather Moshe Rosenthal, who had been killed in the disaster on Lag Ba'Omer, 1911 in Meron.

The writer, who knew that she was the great-grand-daughter of Moshe Rosenthal, wanted to find out how we were related. She added that she had in her possession a copy of memoirs, the handwritten diary of her grandmother, Yocheved Segal Z"L 

I almost fell off my chair in surprise and excitement. Yocheved Segal was the youngest sister of my mother, and a beloved aunt. I had no idea that she had a granddaughter in Canada – a mathematics ..professor, Leah Edelstein-Keshet

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה הוא מבוא לפרסום מחקרי על תולדות המשפחה * הוא מביא את הפרטים ההיסטוריים הבסיסים ואת רשימת האישים בשלוש הדורות הראשונים * הוא נועד לפנות לכל בני השבט בבקשה לשלוח פרטים להשלמת התמונה

לפני כמאה וחמישים שנה הגיעו לארץ ישראל סב ונכדו והתיישבו בצפת. הסב בא כדי להיקבר בארץ ונכדו נשלח עמו כדי להשגיח עליו.

הסב מת זמן קצר לאחר בואם. הנכד, זאב טויסטר שמו, הצליח לשרוד. הוא היה בעל חוש מסחרי מפותח, ייבא פירות וירקות, טריים ומיובשים מסוריה ומלבנון, והפך לאחד מאמידי צפת.

להמשיך לקרוא ←

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני מאה שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, אחות אמי, המתאר את כל התקופה והתמונה החלה להתפענח * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטה של פרק מן הספר "הבריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון.

הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

כמעט נפלתי מכיסאי מהפתעה ומהתרגשות. יוכבד סגל הייתה אחותה הצעירה של אמי ודודה אהובה מאד. לא ידעתי שהייתה לה נכדה בקנדה – פרופסור למתמטיקה, לאה אדלשטיין-קשת.

 זו הייתה רק הראשונה בסדרה של התרגשויות. נכדת דודתי ה"חדשה" סיפרה כלאחר יד כי עלתה על קבר סבי בצפת במהלך ביקור בן שבועיים בארץ. קבר שנעלם לפני כ-90 שנה ואף אמי לא ידעה את מקומו.

בתוך זמן קצר שלחה לי לאה קשת את היומן אותו קראתי בנשימה אחת (היומן מחזיק כמאה עמודים בכתב יד ברור] .

כבר בקריאה הראשונה נתברר לי כי היומן הוא אוצר בלום של מידע על המשפחה ועל התקופה. כמה ימים לאחר מכן עליתי על קבר סבי עם רעייתי ועם בתי, להגיד שלום וגם פרק תהלים לסב שלא זכיתי להכירו.

תחקיר במבוי סתום

לפני שנים רבות החלטתי לכתוב ספר על משפחתי שבמרכזו דמותו של סבי. על הנסיבות שהביאו אותי להחלטה זו כתבתי במאמר שהביא את לאה קשת להתקשר אליי.
במהלך השנים ראיינתי והקלטתי בשיטתיות את בני משפחתי לכל ענפיה ודורותיה בכל הזדמנות – בימי שמחה ובימי אבל. נברתי בארכיונים, בספרי זיכרונות ובספרי מחקר. ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים.

לעומת שפע החומר שאספתי על משפחת אבי [ משפחת טויסטר, המונה אלפי דודנים מדרגה שניה שלישית רביעית וחמישית] לא הותיר סבא משה רוזנטל איש. לא אחים ואחיות, לא דודנים, לא קרובים רחוקים. מאומה. כל שידעתי עליו היה רק מסיפורי אמא.

ידעתי שהמשפחה הגיעה מאי שם, בספינת מפרש שאיתרתי את זמנה בסוף המאה ה-18. לפי סיפורי המשפחה בדרך לארץ פסקה הרוח והספינה עגנה בסמוך לאי. נוסעיה ירדו להמתין עד שתתחדש הרוח. כשחזרו לאוניה בחיפזון עם התחדש הרוח נתברר כי שכחו את אחד הילדים על האי. [ בהמשך המחקר לא מצאתי סימוכין לסיפור זה אך נתברר לי שהוא מתייחס לסבתי, אסתר לבית שיינקיר, אשתו של משה רוזנטל].

החומר שליקטתי בעמל רב משך שנים היה עד לאותו מייל כמו פסיפס ענק שחסרים בו חלקים מרכזיים.

מי היה סבי

דמותו של הסב חקוקה בתודעתי מאז עמדתי על דעתי ולא נותנת לי מנוח. אפשר לומר שינקתי את סיפור חייו ומותו עם חלב אמי.

הוא נולד בצפת בשנת 1858. נשא את סבתי אסתר בהיותו בן 18, למד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

  סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

בראש פינה החל בחיים חדשים, שונים בתכלית מן החיים בצפת בה נולד ובה נולדו הוריו ואבות אבותיו. הוא הביא לעולם שני בנים וארבע בנות: ישראל, שמואל, רבקה, פנינה , שושנה, יוכבד.

אמי, שושנה, היא החמישית בילדיו ונולדה 14 או 15 שנים לאחר הירידה לראש פינה.

מאמי למדתי כי סבי עבר מהפכה נפשית ואינטלקטואלית במעבר מצפת לראש פינה. למרות העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח להרחיב את השכלתו בנוסף להשכלה התורנית שרכש בישיבה.

אחד מתלמידיו, עמרם שניידר בנתניה, סיפר לי בילדותי (זה היה ב-1945) כי סבי למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה.

בראש פינה החל בעבודת כפיים מתישה, עבר לתפקיד ניהולי בבית החרושת למשי של הברון ועבד בו כשמונה שנים. לאחר סגירת המפעל ב-1905 היה למורה בראש פינה, במשמר הירדן ובמטולה. ב-1911 נספה באסון במירון והוא בן 53 בלבד, כשהוא מותיר אלמנה וארבע בנות.

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה הכפר ג'עוני ג'עוני

 בנו הבכור, ישראל, ירד שנתיים לפני כן מן הארץ ונעלם. בנו השני, שמואל, מת מקדחת שחור השתן במשמר הירדן, כמה חודשים לפני מות האב.

עם מותו של האב באו לקיצן 29 שנים של חיים שהיו – למרות הקשיים הפיסיים – חיים של אושר וכבוד. חיים בחיק הטבע ופרנסה בעמל כפיים. חיים בעולם תעשייתי למחצה המרוחק אלפי שנות אור מן החיים בצפת, שבניו ובנותיו לא הכירו כלל. כולם נולדו בראש פינה והכירו רק את העולם החדש של אותה תקופה. עולם מושבות הברון.

האסון במירון

לפני 102 שנים, בל"ג בעומר 1911, ארע אסון גדול במירון. מעקה מרפסת עליו הצטופפו מאות חוגגים שצפו בהדלקה המסורתית, התמוטט. עשרות חוגגים נהרגו ונפצעו.

ב"הפועל הצעיר", שראה אור כחודש וחצי לאחר האסון תואר האסון במילים הבאות:"... 

"והנה פתאום נקרע מעל הגג מעקה הברזל הרעוע (גזוזטרא), הלך וסחף אתו אבנים כבדות והמון הנשענים עליו נפלו על ההמון הצפוף העומד למטה. נתגלה חזיון דמים נורא, אבני הבניין ומטילי הברזל כאילו התקשרו יחד להשחית ולחבל בלי חמלה. מספר ההרוגים מגיע לעשרה ומספר הנפצעים והנגועים לשלושים. ה'הילולה' נהפכה ליללה. נהרי דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הצדיק".

הסופר ש"י עגנון, שהגיע אותו יום למירון [ברגל מיפו] וניצל בנס, כתב:
"…ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי."

בין ההרוגים באסון היה סבי, ר' משה רוזנטל. [במהלך מחקרי נודע לי כי לא מת אלא נפצע קשה. אך כשהובא לבית החולים שבנה הברון בצפת היה המקום סגור וחלק מחדריו תפוסים בידי פולשים ולא נמצאה במקום עזרה רפואית ממשית והוא מת למחרת היום].

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885 שש שנים לפני האסון

כך נודע ליוכבד על האסון

מיומנה של יוכבד אני לומד לראשונה איך קבלה המשפחה את הידיעה על האסון. וכך היא כותבת:

"הגיע ל"ג בעומר ואבא לא חשב בכלל לנסוע למירון כי המצב לא הרשה וגם הבית שגרנו היה רחוק מן המושבה [במועד זה התגוררה המשפחה במטולה. האם, אסתר, שהתה אז בירושלים כדי לטפל בהכנות לנישואי הבת הבכורה, רבקה] כך שלא רצה להשאיר אותנו [ ארבע האחיות] לבד. אך האיכרים פיתו אותו שהם נוסעים בעגלה עד צפת והם ייקחו אותו הלוך וחזור. איכר אחד, ידיד שלנו, לקח אותנו [הבנות]  עד שאבא יחזור.

"הם נסעו [ב]יום ראשון [מתוך כוונה] לחזור ביום רביעי כי [זו היתה] נסיעה של 12 שעות. אנחנו חזרנו הביתה ביום שלישי בצהריים כי הצטרכנו להכין צרכי שבת ולעשות כביסה ומים לא היה.

" היו צריכים לנסוע למרחק ולהביא על חמור ארבעה פחים מים בתוך ארגזים. ביום רביעי בערב חיכינו לאבא. כל האיכרים חזרו ואמרו לנו שיבוא למחרת. הם כבר ידעו כי הוא נפל במירון מן הגג עם עוד עשרה יהודים והוא פצוע בבית חולים, אך אנחנו לא ידענו כלום…

" רק למחרת נודע לאיכרים כי הוא מת. והילדים במושבה שמעו את זה. ואני נסעתי להחזיר את החמור עם הפחים שהלווינו אצל איכר אחד ואחד הילדים רץ ברחוב וצעק אליי: אבא שלך מת ואת נוסעת לך. אני עזבתי את החמור עם הפחים ורצתי הביתה בבכי כי שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים והם אמרו שזה לא נכון שהוא רק פצוע קל והוא יחזור לשבת.

" רק בערב ביום חמישי באה ידיעה למושבה כי זה נכון שהוא מת והם [האיכרים] פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות לילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים …הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר.

"לקחו אותנו לצפת שם היה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד הי[ו] לה. אותנו הובילו לאחות של אבא שגם היא גרה בצפת… היא ישבה שבעה. וגם אנחנו התיישבנו על הארץ עד הדלקת הנרות כי היה יום שישי אחרי צהריים כאשר הגענו. ואז התאספו כמה מבני המשפחה וכולם נדו לנו על שנשארנו בלי אבא וגם אמא טרם חזרה [מירושלים] כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו."

עד כאן תאורה של דודתי , יוכבד סגל, ביומנה.

זו לא הייתה שיבה לצפת אלא הגליה לצפת. ארבע האחיות נזרקו לעיר שלא הכירו. בבת אחת הצטמצם אופק חייהן למעמד הנחות ביותר  לנערות בגילן – מעמד היתומה בצפת שאין לה גואל.

ממה יכלו להתפרנס אלמנה בת 48 וארבע ילדות יתומות בשנת 1911 בצפת? 

הן יכלו לתבוע קצבה מוגדלת מן הכוללים שהיו ממונים על ה"חלוקה". או לבקש חלק מן התרומות שנאספו בכל רחבי העולם בעקבות האסון. בקוד המשפחתי שקבע האב משה רוזנטאל זה היה בחזקת ייהרג ובל יעבור. מקללת ה"חלוקה" ברחה המשפחה מצפת 29 שנים קודם לכן. האם האמיצה ובנותיה החליטו לקחת את גורלן בידן.  על הדרך בה התמודדו עם המצב החדש מספרת יוכבד ביומנה:

"אחרי החתונה [של] אחותי [=הבכירה,  רבקה] וגיסי נסעו לירושלים….
אחותי פנינה התחילה לעבוד בריקמה. אחותי שושנה ז"ל נתנה שעורים לנשים שבעליהן היו בחוץ לארץ והם לא ידעו לקרוא ולכתוב… אני תפסתי כל מיני עבודות אצל נשים זקנות שלא יכלו לשרת את עצמן ובערב הייתי הולכת עם כד חלב שהיה יותר גדול וקשה ממני והייתי מחלקת חלב בבתים. וזה הכניס כמה גרושים ליום. ואמא חיה באמונה הגדולה כי אדוני הוא דיין אלמנות ואבי היתומים והוא יעזור שתוכל לחתן את הבנות בלי מתנת בשר ודם".

סבתא אסתר לא הסתפקה באמונה. היא גם לא בחרה במלאכות בזויות שהיו נחלתן של אלמנות. כמו, למשל, צום. היה מקצוע כזה בצפת. אנשים שחלמו חלומות רעים נהגו לצום "תענית חלום", כדי להעביר את רוע הגזירה. ואנשים בעלי אמצעים שכרו אחרים שיצומו למענם. מי שבחרה בעיסוק כזה הייתה מתנחמת בכך שהיא לא רק  מקבלת שכר עבור הצום אלא גם חוסכת הוצאות מזון לאותו יום.

סבתא העדיפה להתפרנס מיגיעה כפיה. ב-10 לירות שקיבלה מן השלטון הטורקי שכרה חנות, רכשה גפרורים והחלה לעסוק במסחר. בתוך שנים אחדות הצליחה בעזרת בנותיה  לאסוף נדוניה לכולן.

הגלות של סבתי, אמי ואחיותיה לצפת השפיעה על משפחתי לאורך מאה שנים. וכשאני מסתכל לאחור על כל המידע שאספתי אני מגלה שבחיפושי אחרי סבי חיפשתי בעצם את זהותי שלי.

עיר אוכלת יושביה

צפת של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים לא הייתה "עיר קסומה". זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

לאורך המאה ה-19 הכו בעיר שלוש רעידות אדמה איומות, שקצרו קציר דמים של אלפי הרוגים ופצועים. רבים מצאו מותם במגפות ושארית הפליטה נבזזו בהתקפות של ערבים, בדואים ודרוזים.

אחרי הרעש הגדול של 1837 נותרו בעיר החרבה רק 1500 יהודים מתוך 3500 שהיו בה לפני הרעש. עד ראשית המאה העשרים עלו לצפת אלפים רבים, אך רבים נמלטו ממנה. 

לא רק פגעי הטבע והתנכלות השכנים גרמו לקשיי החיים בצפת. זו הייתה עיר שאווירה מורעל – רעל של חרדה קיומית, עוני מנוול, אמונות תפלות וקנאות דתית.

ידועה הממרה היידית (המתחרזת) – היזהר מצפתי ומטברייני כמו מפני אש ומפני מים. (זאלסט זיך היטען פון א טבריאנער און א צפאסער אזוי ווי פון פייער און וואסער).

המודרניזציה שהחלה לחלחל אל ארץ הקודש עם בוא העלייה הראשונה והקמת ישובי הברון רוטשילד, פסחה על צפת.

בצפת לא היו מוסדות ציבור. לא היה בה ועד מרכזי, מערכת חינוך, שרותי בריאות, ושרותים מוניציפליים. הייתה בה עוינות לכל צורה של חינוך והשכלה שאינם מסורתיים. בעלי יוזמה היו צריכים להיאבק על הקמת בית ספר, ספריה, גן ילדים. רק העשירים המעטים שהיו בצפת (והיו כאלה) הקנו לילדיהם השכלה באמצעות מורים פרטיים ששכרו. עניים שרצו שילדיהם ילמדו מקצוע שיוכל לפרנסם נאלצו לפנות למוסדות המיסיון. הניסיון הראשון להקים בית ספר עברי מודרני בצפת ביוזמת הברון רוטשילד נדחה בבוז על ידי המסד הרבני האשכנזי. כל 120 התלמידים שהתקבלו למחזור הראשון היו בני העדה הספרדית

הקללה הגדולה ביותר שרבצה על צפת – כמו על כל הישוב הישן בארץ ישראל – הייתה קללת ה"חלוקה". זה השם שניתן לאורח חיים המבוסס על קצבה חודשית מכספים שנאספו בחוץ לארץ. הכספים חולקו על ידי "כוללים". כל "כולל" העניק כספים לחבריו על פי מפתח מוצאם. ה"כולל" קבע כללי התנהגות של חבריו – איך יתלבשו, היכן יתפללו, איך יחנכו את ילדיהם. מי שלא עמד בתנאים הודר מן החלוקה. כספי החלוקה הספיקו אמנם רק לשכירת דירה ולמים, אך הם היו הגבול בין קיום כלשהו לבין חידלון.

"העטלפים השחורים" והחרם על נשים

על אופייה של העיר ניתן ללמוד מן התגובה לאסון במירון:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…"

(הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911)

ר' משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, מספר בספרו "זכרונות לבית דוד" על יוזמתו להביא את המודרניזציה לצפת. הוא יזם הקמת בית ספר עברי וספריה.

וכך הוא כותב על הקמת ספריה ובית ספר::

"… ספריה זו היא שהביאה את שביבי האור הראשונים לעיר צפת והפיצה אותם במבואות האפלים וסייעה רבות לפיתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה. יסוד ספריה בצפת בעת ההיא הייתה מהפכה שלמה… צריכים היינו להזדיין למלחמה ב"עטלפים השחורים".

בהמשך הוא מספר מה עשו "העטלפים השחורים" בתגובה. הם רדפו את כל השותפים לפרויקט ואיימו עליהם להפסיק לתת להם את חלקם ב"חלוקה" רדפו את באי הספרייה בקללות ובחרפות.

זוהי צפת אותה עזב משה רוזנטל. זו צפת אליה נאלצו אלמנתו וארבע בנותיו לחזור.

אחת המסקנות אליהן הגעתי היא שסבי לא עזב את צפת אלא ברח מן העיר ומעטלפיה השחורים. האסון גרם לכך שבנותיו, ובהן אמי, נאלצו לחזור אחור אל חשכת העטלפים. ואז הבנתי מדוע אסון שארע לפני מאה שנה השפיע כל כך על משפחתי ומעורר בי תחושה כי האסון הזה ארע אך אתמול והוא אסוני הפרטי.

ביומנה מתארת יוכבד את החיים היפים במיוחד במשמר הירדן (לשם עברו מראש פינה):

"קיבלנו דירה יפה. גם המשכורת הייתה די טובה שישים פרנק לחודש [סכום נאה מאד. שכררופא בראש םינה היה כ-100 פרנק]. זה היה אז סכום גדול. אחי שמואל ז"ל היה לו גורן גדול מכל מיני תבואות והוא היה מכניס לביתנו חיטים חומצה ועדשים ואנחנו גידלנו גם כמה עיזים כי שם היה מרעה טוב גם כמה תרנגולות וברווזים. בחצר עשינו גינת ירקות כך שהיה כל טוב בבית. אמא ז"ל הייתה עושה מן החלב כל מיני גבינות וחמאה ושמנת".

הגילוי הנפלא של לאה קשת

רוב המידע שלמעלה – שהוא רק אפס קצהו ממה שנתגלה לי בחודש האחרון – הגיע אלי תודות לפרופסור לאה קשת-אדלשטיין. גילוי הנינה הזו חשוב בעיניי וריגש אותי לא פחות מגילוי סיפור המשפחה שנחשף בעזרתה.

לאה היא נכדה של דודתי יוכבד, מחברת הזיכרונות ובתה של בת דודתי, תקוה.

תקוה הייתה מדענית נחשבת, שיצאה לקנדה בשנת 1962 עם בעלה ובתה היחידה, לאה, שהייתה אז בת 9. שנים של ריחוק הביאו גם לניתוק. גילוי היומן הביא אותה ואת בעלה פרופסור יהושוע אדלשטיין לביקור בצפת ולקשר עמי.

איך נתגלה הקבר שנעלם

פרשת גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, היא צרוף מקרי של נסיבות שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נשתבחה בהם.

לאה קשת אדלשטיין ובעלה יהושוע באו לצפת וביקרו במוזיאון המאיר. הם שאלו שם איך להגיע לקברו של משה רוזנטל ונאמר להם לשאול בעצתו של אליהו בן טובים, שהתמחה באיתור קברי צדיקים וקברים שנעלמו בצפת.

הם פנו אל בן טובים והוא הוביל אותם אל קברו של משה רוזנטל ולקבר נוסף הסמוך לו של דודי שמואל רוזנטל. השמות ותאריכי הפטירה, לא הותירו מקום לספק כי אלה הקברים האמיתיים.

הקבר לפני שיפוצו

אליהו בן טובים עוסק מזה שנים בהתנדבות באיתור קברי קדושים בבית הקברות של צפת. בתקופה זו חשף בעמל רב, תוך שהוא מסיר מפולות עפר וזוחל במערות, עשרות קברי צדיקים. גולת הכותרת של גילוייו היה, בשנת 2011, איתור קברו של המקובל אלעזר אזיכרי, מחבר הפיוט "ידיד נפש", הנאמר בקבלת שבת.

בעבר שרת בן טובים בצבא הקבע כ-29 שנים ולאחר מכן עבר לעבוד במחלקת הלוגיסטיקה של המשטרה ואת חיפוש הקברים הוא עושה בהתנדבות בזמנו הפרטי.

שאלתי את בן טובים איך הגיע לקבר סבי שלא חיפש כלל. הוא סיפר לי כי מפקדו בצבא, ששמו רוזנטל, ביקשו לאתר את קברי משפחתו בצפת. בן טובים איתר חלקה גדולה ובה קברים רבים של אנשים ששם משפחתם רוזנטל. לא ברור כלל אם אלה קרובי משפחה שלנו. אך בין הקברים נמצאו קבריהם של משה רוזנטל ושל בנו שמואל. כשנפגש, באורח מקרי, עם בני הזוג קשת אדלשטיין הוא נזכר כי קרא על סבי במאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם נמצא באינטרנט. אזכור זה הוא שהפגיש ביני לבין לאה קשת.

בני הזוג קשת שניהם עוסקים בענפים שונים של המתמטיקה עם זיקה חזקה לסטטיסטיקה.  הם אמרו לבן טובים כי ההסתברות למה שארע סביב גילוי הקבר היא כל כך זניחה סטטיסטית שקשה להאמין כי התרחשה. על כך השיב להם כי על צדיקים לא חלה הסטטיסטיקה. בכך הלך בעקבות חז"ל  שאמרו כי גם האיצטגנינונות (הורוסקופים) אינה חלה על ישראל.

  חידת הדוד שנעלם

היומן של יוכבד חשף הרבה חידות הנוגעות להיסטוריה המשפחתית שלנו. אך נותרה חידה שיוכבד לא יכלה לפתור – חידת האח שנעלם – ישראל.

לאה נחלצה לאיתור חידה, המעיקה על המשפחה מאז 102 שנים.

האח הבכור במשפחת רוזנטל ירד מהארץ בשנת 1909 והוא אז בן 26 בלבד. ירידתו הייתה קשורה באיזו טרגדיה משפחתית. לפי סיפורי המשפחה הוא הסתכסך עם אשתו, אולי על רקע מחלת האפילפסיה שבה לקה בנם. אולי על רקע חילוקי דעות לגבי אורח חיים דתי.

בסיפורי המשפחה נשארה הפרשה סתומה. סופר כי הילד הסתובב כחסר בית והופקר על ידי אמו ומת באיזה ואדי. הקשר עם האח שהגיע לארצות הברית היה רופף והתבטא בכך ששלח מדי פעם 5 דולר לאמו סבתי אסתר רוזנטל]. עד שנדם לבו לפתע בשנת 1932.

הדוד ישראל רוזנטל שנעלם בשנת 1909  ונמצא היום

זמן רב הוסתר דבר מותו של האח מידיעת אמו (סבתי). אמי הצליחה ליצור קשר עם אלמנתו של האח משך שנים לא מעטות ובשנים אלה המשיכה להסתיר את דבר מותו מאמה על ידי כך ששלחה לארצות הברית דולרים לאלמנה כדי שזו תשלח אותם חזרה לאם כאילו בשם בנה החי.

בשלב מסוים נותק הקשר ולא חודש אלא בשנת 1911, תודות לתושייתה של נכדת דודתי.

איחוד משפחתי לאחר 102 שנים

לאה קשת הצליחה לאתר באמצעות רשימת הבאים לארצות הברית דרך אליס איילנד את מועד בואו של הדוד ישראל רוזנטל. שם ציפתה הפתעה ראשונה: הוא לא בא מפלסטינה אלא מפריס שם נשארה כנראה אשתו הראשונה. בהצלבה בין מסמכים שונים הועלתה האפשרות שהוא חזר לארץ התגרש כאן ונשא אישה מצפת, חוה שמה, שהצטרפה אליו בארצות הברית. העובדות הללו לא היו ידועות במשפחה ונחשפו רק עתה תודות למסמכים האמריקניים.

על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בארצות הברית ב-1920 וב-1930 מצאה לאה קשת כי לישראל נולדו 6 ילדים שניים מתו בינקותם והיתר גדלו וחלקם הקימו משפחות והביאו צאצאים.

לאה קשת לא ידעה לאות. שיגרה מסרים לכל פינה חיפשה באתרים גנאולוגיים ויום אחד קבלתי מסר: "אאוריקה מצאתי". אחת מצאצאיו של הדוד ישראל, שרון שמה, הגיבה לפניה.

לא חלפו אלא ימים מעטים ובני הזוג קשת אדלשטיין עשו את הדרך במכונית מונקובר שבקנדה לניו ג'רסי. הם פגשו שם כמה מבני המשפחה, ביניהם איזידור (יצחק). הוא הבן האחרון שנותר בחיים לדודי, דהיינו הוא ממש בן דוד ישיר שלי בדרגה ראשונה. כך התאחדה מחדש משפחה יהודית מארץ ישראל לאחר פרידה של 102 שנים. 

גרסה ראשונה – 20 ביולי 2011

גרסה שניה – ל"ג בעומר 28.4.13

שלשלת הדורות –סאמבור, צפת , גיא אוני

מאז נכתבה הגרסה הראשונה של פוסט זה נחשפה שלשלת הדורות של המשפחה עד לשנת 1819.

בשנה זו עלתה לארץ משפחת שיינקיר מסאמבור שבגליציה. אבי השושלת, שמואל, מוזכר בספרו של ל.א. פרנקל "ירושלימה" . [פרנקל נשלח בשנת 1856 על ידי הנדבנית עליזה הרץ מווינה, כדי להקים כאן את בית הספר המודרני הראשון בירושלים – בית ספר למל].

לודוויג אוגוסט פרנקל

בעמוד 380 במהדורה העברית של ספרו מתאר פרנקל ביקור בצפת, בביתו של אדם ששמו שמואל מסאמבור, מוכר יין ובעל מלון. פרנקל מתאר אדם נעים הליכות שארח אותו במלון, שבלט בניקיונו על רקע צפת המלוכלכת, והגיש לו ארוחה טעימה.

מי היה אותו שמואל?
במסורת המשפחתית [וגם ביומנה של דודתי יוכבד] נותרו חלקיקי עובדות מעורפלות על אותה תקופה. בדיקה ברשימות מונטיפיורי העלה כי שמואל עלה לארץ עם הוריו בשנת 1819 או 1820 בגיל 15 או 16. בשנת 1849 כבר היה שמואל נשוי לאשה ששמה שרה ולהם ארבעה ילדים – אברהם, מרדכי [מאטיל], ביילה ורייזל.

בשנת 1875 היה מרדכי בן 32 נשוי לאשה ששמה פייגא ולהם שלושה ילדים שאחת מהם אסתר, היא סבתי.

בשנת 1878 [תרל"ח] ירד מרדכי [שהיה ידוע יותר בשם מוטל] לגיא אוני בקבוצה של 17 משפחות שהקימו את הישוב החקלאי הראשון של בני הישוב הישן [זמן קצר לפני הקמת פתח תקווה].

הניסיון הזה הסתיים באסון והישוב חרב עד שבאו עולים מרומניה והקימו את ראש פינה. אך על כך יסופר בפרקים הבאים.
[ותודה לחוקרת צפת רבקה אמבון, אוצרת בית דונה גרציה בטבריה, על עזרתה בפענוח שושלת משפחתי].

===============================================================

קישורים

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

טויסטר – סיפורה של משפחה צפתית

 http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

 למה החרימו רבני צפת את אז"ר

 http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

 כלה אלמנה בעיר לא קסומה

 http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

 צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

 שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

 תגובות

להוציא לאור את היומן

זאב ידידי,
אני מודה לך ששלחת אלי את הסיפור המדהים של קורות משפחתך.
בעיקר אני מתלהב מן העובדה שיש בידך יומן בכתב יד, מקור אותנטי המתעד את המציאות המשפחתית והסביבתית בתקופת ראשית היישוב. צפת, משמר הירדן, ראש פינה – יש אמנם לא מעט עדויות וספרים אך כל עדות נוספת כזו המתגלית כעבור למעלה ממאה שנה היא ממש מחייה נפשות ומרגשת לב.
אני מקנא בך שזכית לכך, ומקווה שתעולל מתוך החומרים האלה עוד ועוד פרטים ותכתוב עליהם. ואולי תוציא את היומן בחוברת?
 
שימחתני, זאב , בזה הערב
 
 
אליהו הכהן

==============================================================
מידע חדש על המשםחה

תמיד מרתק לקרוא את הטורים שלך.
על אחת כמה וכמה כשהטור חושף מידע מקיף ומחדש על המשפחה

עמית שטרן (הנכד של מרים והבן של צביקה)

============================================================== 

מצב הקברים במירון

סיפור מדהים. אני יודע  שכמה מהרוגי מירון קבורים בבית העלמין הקטנטן שליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כשנה נתבקשתי לסייע בניקוי בית העלמין הזה , שכל "שומר סביבה" זורק לאזור הזה לכלוך , אולי בלי ידיעה שיש שם קברים. ביטאון העדה החרדית., "העדה",במוסף שלו "דורות",  הקדיש באייר האחרון, כמה עמודים על האסון במירון במלאת 100 שנה. אתה פשוט נהדר.

שאול שיף
הערה:

אבל הבטאון הזה חוזר על מה שאמרו חכמי צפת שהאשימו את הנשים באסון.
ז.ג.

 ==============================================================
אין לי מילים כדי לתאר לך את ההתרגשות בקוראי את המאמר. אמץ ויישר כוחך להמשיך במלאכתך…אני נהנית מפירות עמלך – המון תודה!

ורד

 ================================================================

אוסף סיפורי ארץ ישראל

הסיפור מדהים. אני חוקר ואוסף סיפורי ארץ ישראל מזה שנים וסיפור משפחתך הוא בשבילי מתנה.
כתבת כבדרך אגב שמשפחת אביך היא משפחת טויסטר. בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית היה לי איש צוות, תאורן בשם אליעזר טויסטר.איש מופלא שמאד אהבתי. הוא נפטר כבר לפני שנים אבל היה בקשר איתי גם לאחר שעזבתי את הטלוויזיה. אם אני לא טועה הוא סיפר תמיד ששורשיו בצפת.

עמנואל דודאי

==============================================================

כמו מהרומן גיא אוני

זה מ צ מ ר ר. פשוט כך.
איזה סיפור- אישי- לאומי- אישי. חלקים מתוכו נשמעים כאילו נלקחו מהרומן גיא אוני.
ובין השורות מבצבצת חריצות בלתי נלאית של זאב גלילי ושל לאה קשת. אי אפשר בלי המחפשים והזוכרים המסורים הללו.
 
מרגש מרגש.

תמר

תגובה שנכתבה בספטמבר 2012 

מסתבר שקלעת למטרה בלי שידעתי. אכן אבי סבתי ירד לגיא אוני ועל כך אספר בהמשך.

ז.ג.

==============================================================

בעל ניסיון מגיב

זאב.
רק עכשיו קראתי את סיפורך על סבא רוזנטל. כמי שכתב בעצמו את סיפור משפחתו ויודע כמה קשה לקשור קצוות כאלה, אני יכול לומר לך שקראתי בנשימה עצורה ובסקרנות רבה את מה שכתבת. מזלך שהגיע לידיך היומן הישן. לא הרבה משפחות יכולות להתברך במקור מידע חשוב כזה. ובנוסף לכל, כדרכך בקודש, כתבת בשטף ובשפה קלה והעלית תמונות מהעבר כמו הן חיות היום.
ברכותיי על הישגך זה.
בני

משפחת רוזנטל סיפור של 100 שנים בצילומים

צפת 1895

מטוויית המשי בראש פינה

הפתיחה של זכרונות יוכבד סגל

ראש פינה 1913

יוכבד סגל

המבמכים שאיתרה לאה קשת בארה"ב על בואו של האח ואשתו

לאה קשת בפגישה עם בן הדוד יצחק רוזנטל

אליהו בן טובים הצדיק שתודות למאמציו חסרי הלאות נתגלה הקבר

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

                      – ד"ר יואל אליצור –

האם פקיעין של ימינו היא פקיעין הקדומה ? *  מדוע פניאס הקדומה הפכה בפי הערבים לבניאס *  מה סוד הנס של השתמרות שמות יהודיים בארץ ישראל אלפי שנים *  "חוקי הדיקדוק של הגיאוגרפיה" נותנים את התשובה

 שמות המקומות זורמים בארץ ישראל מדור לדור במשך אלפי שנים. יש מהם שהם בני ארבעת אלפים שנה ויותר. שמות מקומות רבים הנזכרים במקרא ובמקורות קדומים אחרים נשמרו בין השמות החיים בארץ ישראל.

לפני כ-690 שנה הבחין ר' אשתורי הפרחי בחשיבותם של השמות שבפי הערבים לידיעת הארץ ולאיתור המקומות הנזכרים בכתבי הקודש,

להמשיך לקרוא ←

פרופסור עדי אופיר הוא ללא ספק האישיות הבולטת ביותר בקהילה הפוסטמודרנית בישראל. רבים מבני קהילה זו באים מדיסציפלינות של היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, חינוך, ספרות, קולנוע . אופיר בא מן העמדה הפילוסופית והוא עצמו יותר מפרופסור לפילוסופיה – הוא פילוסוף בעל שיעור קומה.

אופיר נותן ביטוי לעמדותיו בעשרות מאמרים – בכתבי עת פוליטיים ומדעיים, בשורה של ספרים חשובים וגם באמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית. השפעתו רבה גם בקרב חוג נרחב של תלמידים באקדמיה.

להמשיך לקרוא ←

"בילאדי בילאדי" הוא המנון הפלסטינים ומשמעות המילים היא "מדינתי מדינתי". כשהם מתכוונים לכל שטח ארץ ישראל ממערב לירדן.

מאמר הנושא כותרת זו, פרי עטו של פרופסור שלמה אבינרי, פורסם ב-8 בספטמבר בעיתון הארץ.

המאמר מתאר מציאות שבה הכנסת מחליטה ”להשמיט כל התייחסות למרכיב היהודי של ישראל"; "להסיר את התמונה של הרצל מקיר בית המחוקקים" להחליף את סמל המדינה, את דגלה ואת ההמנון.

פלסטין כבר כאן. הפגנת נאכבה של ערביי ישראל.

המאמר מונה שורה של פניות לבג"ץ: להורות לרשות השידור שלא להשתמש בביטוי "עם ישראל"; לבטל את שמה של הרבנות הראשית לישראל; לא להזכיר בתפילה את אלוהי ישראל.

ולסיום כותב פרופסור אבינרי שאחד מפעילי השמאל הרדיקאלי פנה לערבים בשאלה מה הם עוד רוצים וזה השיב שיש לשנות את שם המדינה ל"פלסטין".

להמשיך לקרוא ←