פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים התלהבו מן המשימה וכשהגישו את עבודותיהם  כולם נכשלו * בעקבות הניסוי התחילו ללמד בטכניון לימודי הומניסטיקה.

לפני זמן פרסמתי כאן את הסיפור הבא:

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים. [הייתי אז כתב לעניני מדע של עיתון "הבוקר"]

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

בצעירותו פירסם אולנדורף עבודה שעקרונותיה הביאו בשלב מאוחר יותר להמצאת הראדאר. בין היתר פיתח גם נוסחה שהביאה לשיכלולו של המיקרוסקופ האלקטרוני.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבנונים ומחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו. האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: "לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

כשפרסמתי את הסיפור לא ידעתי אם אכן התרחש  במציאותו, או רק משל היה.

סיפור אמיתי ולא אגדה

אך בעקבות הפרסום הגיע אלי גל מכתבים ממנו למדתי כי הסיפור אמיתי והאיש שיזם את הפרויקט המצמרר  היה פרופסור חיים חנני.

פניתי לידידי, אינג'ינר יעקב אלעזר, לוחם אצ"ל ומוותיקי הטכניון. פניתי אליו כי הוא אנציקלופדיה מהלכת של תולדות ארץ ישראל ובביתו ארכיון ענק של ספרים, מסמכים וצילומים של תולדות המחתרות.  הואיל ופרופסור חנני היה גם איש אצ"ל הנחתי  שאלעזר יידע משהו בנושא. ואכן הוא ידע הכל. הסיפור אמת לאמיתה.

יוזמה של פרופסור חיים חנני

ואלה דבריו של יעקב אלעזר:

"פרופסור חנני התמנה משנה לנשיא הטכניון בשנת 1961. עם מינויו הציע להנהיג לימודי הומניסטיקה בטכניון. הפרופסורים צחקו: אין מספיק זמן ללימוד המקצועות העיקריים ואתה רוצה לגזול זמן ללימודי הומניסטיקה, אמרו לו.

"החליט פרופסור חנני לעשות מעשה. כינס מאה סטודנטים באולם אחד והציג לכולם מבחן שכלל שאלה אחת בלבד: לאיזו אינפורמציה טכנית אתה זקוק, כדי לתכנן צינור להעברת דם מאילת לאשדוד.

 

"הסטודנטים שאלו שאלות על אורך הקו, הטופוגרפיה, האם יש זרמים חשמליים בקרקע שיגרמו להקרשת הדם, ועוד שאלות טכניות לרוב. איש לא שאל לאיזו מטרה צריך להעביר דם. חנני הביא את תוצאות המבחן לסנאט של הטכניון. הפרופסורים נזדעזעו והסנאט החליט להנהיג לימודים הומאניים. חנני הביא שורה של מרצים בתחומי קולנוע, משפט, היסטוריה וספרות. בין היתר הביא את ד"ר ישראל אלדד (אביו של ח"כ אריה אלדד), שהיה חבר מרכז לח"י בתקופת המלחמה בבריטים, מתרגם כתבי ניצ'ה לעברית ומגדולי אנשי הרוח של התנועה הלאומית. אלדד לימד את שירי אורי צבי, פרקי תנ"ך, תולדות המחתרות ועוד. הוא זכה לנוכחות סטודנטים הגדולה ביותר בקמפוס.

חנני ישב בכלא

"פרופסור חנני עלה לארץ מפולין בשנת 1935. בשנים הראשונות לא הצליח להיקלט באקדמיה, היה עובד ספריה, מורה בבית ספר, פקיד מזכירות כספית ועוד. כבוגר בית"ר פולין התגייס לאצ"ל ותרם את דירתו להפעלת המשדר שאצ"ל החל להפעיל.

בשנת 1937 הוא נעצר על ידי הבריטים והושלך לכלא, בו היו כלואים גם פושעים פליליים. באחד הימים נודע לאסירים כי בתו של "רב האסירים" , הרב ר' ארי'ה לוין,שהייתה בהריון מתקדם, לקתה בארוע מוחי, הפכה צמח ואפסו סיכוייה לחיות. למרות מצב בתו הגיע הרב לכלא בשבת כדי לקיים תפילה עם האסירים. בעת קריאת התורה קם אחד האסירים הפליליים, מולכו שמו, והכריז : אני מנדב שנתיים מחיי למען הצלתה של הבת. אותו מולכו, היה קצב שישב בכלא על רצח שני ערבים שמכרו לו בשר פיגולים. למרות שלא ברור אם היה בסיס כלשהו בהלכה או במנהג לנכונות לנדב שנות חיים, מיהרו גם אסירים אחרים לנדב שנים מחייהם. חיים חנני הצטרף למנדבים והודיע כי הוא מנדב את כל ימי חייו למען הצלתה של בת הרב.

"ואכן נעשה נס. הרופאים הצילו את חיי התינוק בניתוח קיסרי. אחרי כמה שבועות קמה האם ממיטתה בריאה ושלמה.

"חנני הסביר את נכונותו לנדב את כל חייו באמרו שהיה בטוח שהבריטים יחזיקו אותו בכלא כל החיים. הוא שוחרר אך לאחר כמה שנים נעצר שוב והפעם נשלח עם יתר גולי המחתרת לאריתריאה וקניה. הוא חזר ארצה לאחר הקמת המדינה.

"הוא טיפס במהירות בסולם האקדמי, בארץ ובעולם. בשנת 1969 נתמנה לרקטור אוניברסיטת באר שבע".

עד כאן סיפורו המופלא של יעקב אלעזר. [ נפטר בשנת 2000]

 

מי הגה את הרעיון

הקורא משה  (מוזס) פינקל העביר לי את התוספת הבאה ואת צילום אביו:

"הסיפור נכון אך לוקה במספר פרטים. היוזמים של "צינור הדם" היו אבי המנוח, פרופ' חיים יעקב פינקל בעצה אחת עם פרופ' חנני. חנני היה אז משנה לנשיא הטכניון ואבי היה אחראי על מבחני הכניסה. המבחן נעשה במסגרת מבחני הקבלה לטכניון בשנת 1961 או 1962. לימודים הומניסטיים בטכניון החלו רק כעבור מספר שנים ביוזמתו של אבי בעת שהיה משנה נשיא הטכניון לעניינים אקדמאים (במסגרתם אף הוקמה תזמורת הטכניון בה אבי ניגן באבוב). לצורך שכנוע הסנט הציג אבי את המבחן אשר ערכו הוא ופרופ' חנני מספר שנים קודם".
10.10.10

 

 

ראה

"משאל עם ודמוקרטיה"

הסיפור המלא על אלטלנה ראה

"האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה"

http://www.zeevgalili.com/?p=246

אלטלנה לא נשכח לא נסלח

יעל שרז-פולקובסקי היא אישה נאה, בעלת מראה שאינו מסגיר את גילה. היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים, ניצלה בנס כשהמשוריין שלה עלה על מוקש. אך האירוע שהטביע את חותמו על שירותה בפלמ"ח, ובעצם על כל חייה, היה השתתפותה בהטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה.

גיוס בגיל 16

זה סיפורה:

" התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת שש עשרה ומשהו, ולמדתי בכיתה יב בבית הספר הריאלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי.

" לא הייתי פלמ"חניקית רגילה. הורי היו אמנם פעילים ב"הגנה", אך לא היינו מה שנקרא אז "משפחה פועלית". אבא עסק בתעשייה והיה "ציוני כללי" בהשקפותיו. תנועת הנוער בה חונכתי היתה " מכבי הצעיר" .

" הצטרפנו לפלמ"ח כגרעין ויצאנו להכשרה בניר-עם שבנגב. בגלל מחלה בה לקיתי העבירו אותי לתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי, שביתה היה ברחוב גרוזנברג.

ליווי שיירות

" כשהחלמתי שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתייצבתי. השיירות היו יוצאות מדי בוקר מן התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הייתי קמה ב-4 לפנות בוקר, מגיעה לתחנה ושם היו מציבים אותי באחד המשוריינים שליוו את שיירות המזון. היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים.

הפגיעה ממוקש

" באחד הימים הייתי במשוריין שנע בראש השיירה. על הכביש היתה מונחת גויית כלב. כשעברנו עליה נתברר כי זהו מוקש. ההתפוצצות העיפה את המשוריין ומן הזעזוע איבדנו כולנו את ההכרה. אני הייתי הראשונה להתעורר. האיש שהיה אחראי על המקלע ("ברן" ) לא התעורר ואני לקחתי את הכלי והתחלתי לירות מכל החרכים שבמשוריין. הפלטתי כמה קללות ועזרתי ליתר החברה להתעורר. בינתיים עקף אותנו המשוריין שמאחורינו. אחד הפלמ"חניקים שם יצא מפתח שבתחתית המשוריין, ותחת אש חיבר כבל למשוריין שלנו וכך גרר אותנו משער הגיא עד ירושלים.

" ירינו על האנשים שקפצו מן האוניה"

" לחמתי כחודשיים שלושה בליווי שיירות. כשהגיעה ההפוגה קיבלתי חופשה, אותה ביליתי בבית סבתי בתל-אביב. יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להתייצב מייד בבית האופרה הישן, שבסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, על שפת הים. זה הבית שמאוחר יותר שכנה בו הכנסת הראשונה.

" לבשתי את המדים של אז, שהיו בגדי חאקי פרטיים – חולצה ומכנסייים קצרים הדוקים בגומיה לרגליים. הגעתי תוך זמן קצר לבית האופרה. עוד ממרחק שמעתי את קולות הנפץ והיריות. עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר "אלטלנה", שהייתה תקועה על שרטון לא רחוק מן החוף. האוניה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ.

ההוראה שקיבלתי היתה לירות לעבר האוניה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל תוך המים.

" היה לי בלקאאוט"

" אני לא זוכרת הרבה פרטים מאותו יום איום ונורא. נדמה לי שהיה לי בלקאאוט, שנמשך זמן רב. חלפו שנים עד שיכולתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזו.

" אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד רק שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאוניה נמצאים אויבי ישראל וכי האוניה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל. על הגג הייתי כארבע חמש שעות. אחר כך כשפסקו היריות ירדתי למטה. לא יכולתי לשאת את המראה של העשן העולה מן האוניה הבוערת. אבל התמונה שנגלתה לנגד עיניי למטה הייתה גרועה יותר. היה שם אולם גדול, שעל ריצפתו פוזרו אלונקות. הובאו לכאן פצועים, כארבעים במספר. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של אנשים הזועקים מכאב, אנשים הנתלים על כתפי חבריהם הפחות פצועים, אנשים רעבים ומותשים. קיבלתי בחילה נוראה וברחתי מן המקום" .

קריירה בימתית

יעל שוחררה בתום שנה וחצי של שרות. מאז ידעה סערות רבות בחייה האישיים והמקצועיים. החלה דרכה האזרחית כמורה לעברית במחנה העולים בעתלית. לאחר כשנה וחצי עברה לקריירה אמנותית. שיחקה בתיאטרונים "אהל", " זירה" ו"סמבטיון" . קיימה סיורי הופעות של שירה עם גיטרה. הייתה הראשונה ששרה את " הליצן" של בני ברמן. הקימה את מועדון " השעות הקטנות" , גייסה להופעות את שייקה לוי כשזה השתחרר מן הלהקה הצבאית, שהתה בארצות הברית, הביאה לעולם בן ובת, היתה אשת יחסי ציבור של בית החולים תל השומר ועוד ועוד.

" קולה של אמא"

מה מביא אשה בת 73, סבתא לארבעה נכדים, לחזור לזיכרונות" אלטלנה"?

יעל: " כשראיתי בטלוויזיה את ההתגוששות בין חיילים למתנחלים חזרו אלי המראות הקשים של אלטלנה. וכשפנתה אלי איזו ידידה בהצעה להתארגן כדי לעצור את ההיסחפות החלטתי שאי אפשר עוד לשבת מן הצד. הקמנו יחד קבוצה של נשים הנקראת "קולה של אמא – נגד קרע בעם". הקבוצה הוציאה כרוז בו נאמר בין היתר: " אנחנו אמהות וסבתות בנות ואחיות של חיילים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובינינו שלחמו על הקמת המדינה בהגנה באצל ובלח" י קוראות: נתקו את צה"ל מאסון ההתנתקות. חיסכו מילדינו את הלם הציות לפקודה בלתי מוסרית ואת טראומת החורבן והגרוש. שמרו על צה" ל ממלחמת אחים. הקשיבו לקולה של אמא, הקשיבו לזעקתה" .

================================================

צינור הדם כאגדה אורבנית

הסיפור המלא  של צינור הדם ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=269

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים נחלצו למשימה בהתלהבות וכשהגישו את עבודותיהם קיבלו ציון נכשל * אגדה או משל וחומר למחשבה למפקדי צה" ל המתכננים את ההתנתקות

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים.

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו, האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: " לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

את הסיפור שמעתי כאמור מפי פרופסור אולנדורף. עד היום איני יודע אם היה אכן במציאות פרופסור שהטיל מטלה כזו על תלמידיו, או שרק משל היה. אבל בעצם זה לא חשוב.

בעת כתיבת רשימה זו לא היה בידי המידע שזו לא אגדה אלא סיפור אמיתי. ראה קישור למעלה.

תכנוני צה"ל

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי בעיתונים על ההכנות שעושה צה"ל לביצוע תכנית ההתנתקות. כל הכבוד לצה"ל ולמתכנניו.

המתכננים יושבים על המפות, בודקים איזה צירים יש לבחור ולאבטח לצורך העברת המפונים. איזה ציוד יש להכין להעברתם ולהעברת הציוד שלהם. מתאמנים על התנחלויות דמה. לומדים מלקחי העבר, איך מפנים מבתיהם גברים נשים ילדים וזקנים. מכינים כוחות עתודה למקרה של אובדן שליטה. הכל טיפ טופ.

האם זו דרישה מופרזת לקוות שמישהו מבין מפקדי צה" ל – מן הרמטכ" ל וסגנו ועד לאחרון הסמלים – יקום וישאל: למה בעצם מנקזים את הדם הזה? בשביל מה הצינורות להעברתו?

חלילה מלסרב פקודה. חלילה מלהתנגד. אבל מותר לשאול כדי להבין את הפקודה.

 

 

===============================================

נרון קיסר כמשל

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרון לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה בחיבורו " על הפנאי" : " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

נרון קשור בתולדותינו בהחלטתו לשלוח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מת במהלך המרד לאחר שנכבש הגליל. לפי מסורת חז" ל היה ר" מאיר, גדול התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר" עקיבא, בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר.

נרון הוא המשל. ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

============================================

גוליבר בליליפוט

הסופר האירי יונתן סוויפט (1867-1745) קנה לעצמו תהילת עולם בעיקר בשל סידרת " מסעי גוליבר" . סיפורי גוליבר תורגמו לרוב השפות והודפסו במאות מהדורות ובמיליוני עותקים, מהם נהנים ילדים בכל עולם מזה דורות עד ימינו.

בסדרת גוליבר ארבעה סיפורים: ממלכת ליליפוט, בה כל האנשים זעירים כגודל אצבע; ארץ הענקים שתושביה חביבים למראה אך מגוחכים; ארץ הסוסים בה מושלים סוסים ובני האדם משרתים אותם וארץ האי המעופף לאפוטה, שתושביו חכמים בעיני עצמם. אך כמו האי המעופף עליו הם יושבים הם מנותקים מן המציאות.

סוויפט לא התכוון לכתוב סיפורים משעשעים אלא סאטירה מדינית חברתית, שתשים ללעג את אנגליה על מדינאיה ומנהיגיה. במיוחד בולט הדבר בסיפור על הביקור בליליפוט. אנשיה קטנים וכקומתם גם קטנוניותם, השלטון נלעג והמפלגות מושחתות.

סיפורי גוליבר תורגמו לעברית פעמים רבות, החל משנת 1900 ורובם בעיבודים מקוצרים. בשנים האחרונות הופיעו תרגומים חדשים ומן הראוי שנקרא את הספר מחדש, הפעם כמבוגרים.

גוליבר בארץ ליליפוט הוא ספר מאד אקטואלי. הוא יכול ללמד משהו על המשטר המושחת בישראל ועל המציאות החברתית המאפשרת לשרון לעשות מה שהוא רוצה. אריאל שרון הוא הענק בליליפוט הישראלית. הוא ענק רק מפני שהוא מוקף גמדים ושולט במדינה שאזרחיה מעופפים ומנותקים מן המציאות.

שרון רוצה להידמות לענק אמיתי, דוד בן גוריון. אך דוד בן גוריון היה מוקף בנפילים, במפלגתו וגם בתנועות של יריביו: אשכול, גולדה, ספיר, דיין, אלון, גלילי, בגין, חזן, יערי.

ומי מקיף את אריאל שרון?

גמדים. במפלגתו יושבים אומרי הן סדרתיים. (פעם קראו לעסקנים כאלה יס-מנים. " יס-מן הוא אדם העושה כל מה שאומרים לו, אדם המציית באופן עיוור לכל דבר; חנפן" ). מי מסוגל להתמודד נגד שרון? סילבן? לימור? עזרא? מופז?

היחיד המעז לצאת נגדו הוא עוזי לנדאו אך הוא כמו מתאגרף במשקל קל המתמודד עם מתאבק סומי. ומה בדבר ביבי? שבשבת רוח כבר אמרנו?

============================================

בעל הבית של המדינה

ההחלטות האחרונות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מחייבות שינוי ההגדרה המילונית של התואר " יועץ" .

" יועץ" בשפה העברית (של פעם) הוא מי שנותן עצה או מי שמסייע בדבר עצה. כנאמר בספר משלי " הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" .

בימי קדם " יועץ" היה גם נושא משרה רשמית בחצר המלך. . " אחיתופל הגילוני יועץ דוד" , נאמר בשמואל ב". והנביא ישעיהו מבטיח " ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" .

בעת החדשה מתייחס המושג יועץ למומחה בתחום מסוים (משפטי, כלכלי, צבאי וכדומה). תפקידו לייעץ לבעלי סמכות ההחלטה איך לבצע את תפקידם. הוא גם משמש כתואר ודרגה בשרות הדיפלומטי.

המשותף לכל ההגדרות הללו, שהיועץ הוא במעמד מסייע, שאפשר לקבל או לא לקבל את עצתו.

המושג "יועץ משפטי לממשלה" הרחיב את תחומי המשמעות של המושג יועץ. בראשית שנות המדינה היה אכן האיש בתפקיד נותן העצות לממשלה בתחומים משפטיים וגם מי שייצג אותה בבית המשפט. אבל סמכויותיו הורחבו להחלטה על העמדה לדין או ביטול הליכים משפטיים, פתיחת חקירה משטרתית או עיכובה. למרות סמכויות נרחבות אלה נשאר עדיין היועץ בגדר מסייע, ביחסיו עם הרשות המבצעת.

מאז מונה אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה הלכה והתרחבה הסמכות שהיועץ המשפטי נטל לעצמו. הוא כבר לא נותן עצות, הוא קובע הלכות פסוקות בעניינים קטנים וגדולים. הסמכות הזו הלכה והתעצמה במהלך השנים.

דומה כי בתקופה הקצרה בה מכהן מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה חלה הרחבה נוספת של התפקיד.

בדיקת החלטותיו של מזוז מאז נתמנה לתפקידו מרחיקה אותו מרחק שנות אור מן המונח " יועץ" . כל אמירה של מזוז איננה בחזקת עצה. היא בעצם החלטה או פקודה.

הוא החליט בעניין אדמות קרן קיימת, וגם בעניין אדמות ערבים במזרח ירושלים. הוא הודיע כי הוא יחליט אם צריך ומתי יש להפעיל מעצר מנהלי נגד יהודים. הוא ביקר בציר פילדלפיה ובלעדיו לא יזוז שם אף בית פלשתיני. הוא נתן הנחיות בנושא איך ומתי אפשר וכיצד מותר להקים ישובים חדשים (בתוך הקו הירוק); והרשימה ארוכה.

המשך השימוש במונח " יועץ משפטי" לתפקיד הזה נראה מאד אנכרוניסטי. נראה שהתואר ההולם את התפקיד הוא " בעל הבית של המדינה" .

---

סידרת הטלוויזיה השעורייתית של חיים יבין (" ארץ המתנחלים" ) העלתה שוב לשיח הציבורי את המושגים " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה" . זאת, אל מול "הטרוף המשיחי" של המתנחלים. כזו הייתה השיחה שניהלו בעקבות הסדרה אלוף (מיל.) עמי איילון והעיתונאי דורון רוזנבלום.

את המושג "כניסת להיסטוריה" טבע פרופסור גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה והאיש שחשף את התפקיד המרכזי שמילאה השבתאות בהיסטוריה היהודית. המושג הזה אומץ, טופח, שוכלל וסולף על ידי השמאל הדקדנטי, עד שהפך כמעט עיקר אמונה.

לפי תפיסה זו היה העם היהודי, עד להופעת התנועה הציונית, כאילו מחוץ להיסטוריה האנושית. דהיינו: בהעדר עצמאות מדינית נקבע גורלו על ידי כוחות שמחוץ לשליטתו. התנועה הציונית, אומרת דעה זו, משמעותה  "שיבה להיסטוריה" . להיות עם ככל העמים. כלומר: " קבלת אחריות" על מעשינו, תוך כפיפות לכללי ההיגיון והנורמות החלים על כלל המדינות.

" כניסה להיסטוריה" מחייבת למשל את עקירת היהודים מחבל קטיף (ומאוחר יותר מכל יהודה ושומרון). זוהי  "ציונות שפויה" . לעומת זאת "המתנחלים" פועלים מתוך מניע "משיחי" לא רציונאלי, מטורף שעלול להמיט אסון על המדינה.

ראשית מן הראוי להבהיר את תפיסתו של גרשום שלום. בראיון שנתן למוקי צור בתשל"ד (ופורסם ב" שדמות" בטאון התנועה הקיבוצית) אמר שלום: " אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי פרושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם"

שלום היה רחוק מלומר כי תכלית הציונות היא להפוך את עם ישראל להיות "ככל העמים" . להפך. על כך אמר: " … חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי של "עם ככל העמים". הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. אני שותף לדעת המסורת שאפילו אם נרצה להיות עם ככל העמים לא נצליח ואם נצליח זה יהיה סופנו" .

אבל שלום לא היה חד משמעי. מחד קבע נחרצות כי הציונות "איננה תנועה משיחית, וזהו סודה מפני שכתנועה משיחית נידונה היא למפרע לכשלון" . ומאידך אמר "הייתה לי דעה שאולי יש צד פנימי נסתר בתהליך ההיסטורי שמתרחש כאן, שיש לו אולי בחינה מטאפיסית דתית" .

האם גרשום שלום לא היה מודע לאופי המשיחי של הציונות החילונית? הרי במחקריו המונומנטאליים רמז רמיזות אינספור לקשר בין התנועה השבתאית לבין התפתחות החילוניות.

הרי בן גוריון עצמו הכריז כי הכוח המניע את הציונות הוא "המקורות העתיקים, הזיקה העמוקה למולדת הקדומים, והתקווה המשיחית" .

מי שהצביע על המשתמע ממחקריו של שלום לגבי אופייה של הציונות היה המבקר ברוך קורצווייל, שכתב: " ביודעים או בלא יודעים נהפך שלום להיסטוריוסוף של הפירוש החילוני המודרני שניתן לתנועה הציונית למשיחיות האקטואלית, שהורדה משמימיותה לארציותה הפוליטית המתגשמת. יהודים שורשיים כמו ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שז"ר) הבינו היטב באינסטינקט העממי הבריא אילו אפשרויות נפתחו לציונות על ידי מחקריו של שלום."

גרשום שלום התקומם נגד דבריו אלו של קורצווייל. בראיון עמי שהתקיים בשנת 1974 אמר  שלום (בתשובה לשאלה על דברי הרבי מסאטמר שאמר כי הציונות היא סוג של שבתאות): " אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי הציונות אינה תנועה משיחית… זו המצאה קלוטה מן האוויר שהמציא המנוח קורצווייל. לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות אף שיש טונים כאלה במנגינה הציונית. אם זו משיחיות היא נידונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה" (ידיעות אחרונות המוסף לספרות 22.11.74).

גרשום שלום לא הגיב אף פעם על דברי הביקורת החריפים של קורצווייל משך שנות דור. מורי, פרופסור יעקב לוינגר ז" ל, סיפר לי כי שמע מפי שלום שנמנע מלהגיב על דברי קורצווייל כי פקפק בבריאותו הנפשית. טענה מוזרה מפי שלום, שהשתחרר מן הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה על ידי שהתחזה לבלתי שפוי.

נראה לי שגרשום שלום, שהיה ציוני מנעוריו, חי בחרדה המתמדת שהציונות היא בעצם תנועה משיחית שנידונה לכישלון. הוא בנה את התיזה של כניסה להיסטוריה, שאומצה על ידי הציונות החילונית, שחיפשה לגיטימיות של " שפיות" .

האם הרציונאליות והשפיות היא לצד "הציונות השפויה" המתנתקת או לצד ה"משיחיות המטורפת" . פרט אחד בשיחה של עמי איילון ודורון רוזנבלום שופך אור.

עמי איילון הביע דעה, ליתר דיוק חשף את העובדה, שההתיישבות ביש"ע היא הגורם היחיד ששכנע את הערבים שהזמן משחק לרעתם. הכרה זו היא שהביאה אותם לשולחן המשא והמתן – אמר איילון.

ונותרה השאלה: האם תנועת ההתיישבות היא טרוף משיחי או עשיה היסטורית או שהטוענים ל"שפיות" אחוזים בקדחת משיחיות השלום התלושה מן המציאות.

ראה ראיון עם גרשון שלום http://www.zeevgalili.com/?p=837

משיחי השלום וחמוריהם

מאמר שנכתב לפני כארבע וחצי שנים על אדישות הציבור לאפשרות של טרנספר יהודים, אקטואלי היום כבעבר * אולי לא מאוחר לשנות את קו ההסברה ולהצביע על האסון המאיים על כולנו, לא על המתנחלים

בחודש אוגוסט 2000 פרסמתי כאן מאמר תחת הכותרת " אחים לא מפקירים? – דווקא כן" . המאמר נכתב על רקע יציאת ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ דייויד, בה היה מוכן לוותר על הכל. מועצת יש" ע יצאה אז במסע הסברה עם הסיסמה: " אחים לא מפקירים" .

כתבתי אז, בין היתר:

חבל על הכסף וחבל על הזמן. במדינת ישראל סטייל שנת 2000 לאיש לא איכפת להפקיר אחים. כל כולו של תהליך השלום – מקמפ דייויד של בגין ועד קמפ דייויד של ברק – היה מבוסס על הפקרות והפקרה. הפקרת ערכים, הפקרת היסטוריה, הפקרת שטחים, הפקרת ישובים, הפקרת אחים. מנסחי הסיסמה הזו לא הפנימו את לקחי פינוי ימית. ישובים נעקרו, אחים הופקרו ולרוב עם ישראל זה לא הזיז.

הפרסומאים יודעים טוב יותר את נפש בהמתם. הם מפיצים את הסיסמה " תהיה אגואיסט" . כי זו האווירה הרווחת היום. תחשוב על עצמך, על העתיד הקרוב, על העכשיו, על הנוחיות, על הביטחון האישי, על שמירת רמת החיים וההישגים הכלכליים האישיים. זהו אולי ההסבר לזחיחות הדעת הכרונית ממנה סובל אהוד ברק, ככל שמצבו הפוליטי נהיה רע יותר. הוא, כמו בגין, יודע את נפש העם הזה. אם יבוא אליהם עם הבטחה מפתה לשלום, אפילו נוסח צ"מברלין, העם יאכל את זה.

אם תשאלו אותי, אנשי ארץ ישראל, הייתי אומר לכם לעבוד על התחושה האגואיסטית. על החרדה האישית מפני השואה שמכינים לנו הפלשתינאים ותומכיהם ממדינות ערב. קל לדבר בדיון אקדמי על זכות השיבה, כשכל אחד חושב שזה בעצם לא נוגע לו ולא יפגע בו. אני הייתי מפרסם את המפה שהפלשתינאים כבר מדפיסים ברבבות עותקים. המפה של מאות הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה במלחמת ההצלה שלנו ב-1948. יידע כל אזרח ישראלי כי הקו הירוק איננו קו מקודש ואיננו מוכר. כי לא מדובר רק בשיבה ליפו ולעכו ולרמלה (ובקצב הנוכחי עוד מעט כבר יימצאו מי שיסכימו גם לזה). מדובר בכל פינה במדינת ישראל…

עד כאן המאמר מאוגוסט 2000.

מה נשתנה מאז? שום דבר.

==============================================

חרדות בן גוריון לעתיד המדינה

הדברים שכתבתי כאן לפני שבוע על חרדותיו של דוד בן גוריון לעתיד המדינה, הזכירו לחברי אלוף (מיל.) יוסף גבע פגישה שקיים עם בן גוריון ושליחות שהטיל עליו.

סיפר לי אלוף גבע: " הפגישה התקיימה בשנת 1959, שלוש שנים אחרי מבצע קדש. הייתי אז ראש מהד (מחלקת הדרכה) בדרגת אלוף משנה. בן גוריון היה שר הביטחון. הרמטכ" ל היה חיים לסקוב. בן גוריון הודיע לי כי החליט להטיל עלי לעמוד בראש משלחת צבאית שתצא לגרמניה. יחד עמי עמדו לצאת אלוף משנה דוד אלעזר, ואלוף משנה ישראל כרמי.

" לא היו אז יחסים בין ישראל לגרמניה. אך במסגרת הסכם השילומים ישבה בקלן (בירת גרמניה המערבית) משלחת ישראלית, שכללה גם נספח צבאי. מטרת המשלחת שלנו הייתה לקשור קשרים עם המערכת הביטחונית הגרמנית ולטפל בקבלת נשק.

" לא התלהבתי, בלשון המעטה, מן השליחות הזו וגם חבריי למשלחת הביעו אי נחת. נראה שהדברים הגיעו לאוזני בן גוריון שהזמין אותנו לשיחה. השיחה התקיימה בבנין הישן של משרד הבטחון בקריה. בן גוריון אמר לנו לערך את הדברים הבאים: "הקשר שאנחנו יוצרים עם הצבא הגרמני לא נעשה מתוך שכחת השואה אלא דווקא מפני שאנחנו זוכרים אותה. הזיכרון הזה צריך ללמד אותנו שאסור להיות עם לבדד ישכון. אנחנו עם קטן ואנו חייבים שיהיו לנו בני ברית שמוכנים לסייע לנו. עכשיו הגרמנים מוכנים כנראה לסייע". השיחה הייתה קצרה, אבל אני זוכר אותה כי התרשמתי מאד מן הדאגה שנשמעה בקולו – הדאגה לעתידה ולקיומה של ישראל.

" עד סוף ימיו היה בן גוריון מלא חרדה לגורל המדינה. לא רק בימים הקשים של מלחמת השחרור, כשקיומנו היה מוטל בכף. אלא גם בתקופה השקטה יחסית שלאחר קדש וגם לאחר הניצחון הגדול של ששת הימים. אותי זה קצת הדהים נוכח הדימוי של בן גוריון כמנהיג בעל בטחון עצמי רב" .

שאלתי את גבע אם הבין מדברי בן גוריון כי הוא מוכן לכרות ברית אפילו עם השטן אם זה יבטיח את בטחונה של ישראל. גבע השיב כי לא היה מנסח את זה כך אבל הוא התרשם מפגישות שהיו לו עם בן גוריון שלפי תפישתו אין לנוח אף לרגע מן הדאגה לעתיד המדינה ולעשות הכל כדי למצוא בני ברית שיחזקו אותנו.

" על הקף הסיוע שקיבלנו מגרמניה וחשיבותו באותה תקופה יעיד הסיפור הבא: היתה ישיבה של המטה הכללי בה נידונה אפשרות שנקבל מגרמניה כלי נשק שחסרו לנו מאד, בין היתר טנקים ומסוקים. האמריקנים לא היו מוכנים אז אפילו לדבר אתנו על אספקת נשק. אבל הם היו מוכנים להעלים עין מכך שהגרמנים יספקו לנו נשק ממחסני הצבא הגרמני והם התחייבו להחזיר לגרמנים מה שיתנו לנו. הכנו אז רשימה של הדברים הנחוצים ביותר ובצאתנו מישיבת המטכ" ל שוחחתי עם צבי צור ז" ל (" צ"רה" שנפטר בשבוע שעבר). הוא אמר לי: אולי כדאי שנכפיל את הכמויות שאנחנו מבקשים?. אמר ועשה. ונתברר שהגרמנים סיפקו את כל מה שביקשנו ברשימה הכפולה, כמעט בלי שעיינו בה" .

============================================

לקחי השואה וארועי ימינו

במאמרי על הלגיטימיות של השימוש בשואה ובסמליה כלקח לארועי ימינו, שפרסמתי כאן לפני שבוע, כיוונתי לדעת גדולים ממני. פרופסור דב לנדאו פרסם באותו יום מאמר ב" הצופה" בו הוא אומר בין היתר:

" תמהונית ולא רלוונטית היא הדרישה… שלא להיזקק כלל לסימנים הלקוחים ממערכות השואה. בתקופה שבה מדינת ישראל מיושבת בנכדיהם, ובבניהם של קרבנות הנאציזם; בשעה שרבים מקורבנות אלה עדיין חיים עמנו; בשעה שבמשרדי מרשם התושבים ברחבי אירופה עדיין רשומים הנישואין והלידות של שבעת המיליונים… משמשת השואה כמאגר זמין ביותר לפיגורציות הלשוניות, ורק טבעי הוא שבני הארץ מרבים להשתמש בו… המתנגדים לשימוש בטרמינולוגיה של השואה, הופכים על יסוד חשיבתם… לא רק למזלזלים ולמכחישים של השואה, אלא שהם גורמים אפילו לבזוי זכרם של הקרבנות" .

===============================================

מחיים ויצמן עד אביגדור מקסימוב

בדקתי את הדיווח החודשי של כרטיס האשראי שלי ומצאתי בו חיוב לזכות " טל ויצמן" . לא זכרתי רכישה כזו והתקשרתי למספר הטלפון שמסרה לי חברת האשראי. מעבר לקו שמעתי קול מוכר. זה היה חיים, הירקן החביב שלי. " כן, החיוב הוא על קניה שעשית אצלי" . ולמה החיוב על שם טל ויצמן? בן שיחי נשמע מופתע. לא ידעת שהשם שלי הוא חיים ויצמן טל ?

לא ידעתי והלכתי לשוחח עם אדם, שאני מיודד עמו שנים, ומצאתי כי הוא מגלם באישיותו ובתולדות חייו סיפור ישראלי מובהק. ראשיתו בעיראק והוא עובר דרך מעברה, שוק התקווה, קיבוץ חולדה, עמוס עוז ועד אביגדור מקסימוב, אחיה של אתי אלון גנבת המיליונים.

חיים נולד במעברה ליד אור יהודה לפני חמישים שנה. האב, יצחק כהן, עלה עם משפחתו ועם שני ילדיו מעיראק בשנת 1951. לשניים מששת הילדים שנולדו לו בארץ קרא בשמות ציוניים, הרצל וחיים ויצמן. בתעודת הזהות הייתה המשפחה רשומה בשם האיראני זאדה. בשם זה נרשם האב כדי להסתיר את זהותו כשעבר באיראן בדרכו לארץ. בעיראק עסק האב בהוראת עברית ונאסר כחשוד בפעילות ציונית. שנתיים ישב בכלא ועם שחרורו נמלט עם משפחתו לאיראן ומשם לארץ. בטרם עלה ארצה הספיק " לאמץ" כמאה ילדים יהודיים, כדי לאפשר להם לקבל ויזות מעבר.

משפחת כהן-זאדה היתה משפחת סוחרים, יראי שמיים. הסבא עסק בהברחת גפרורים וסיגריות מאיראן לעיראק. לאב הייתה חנות קטניות ופירות יבשים. בשעות הפנאי למד בספר הזוהר.

הקליטה בארץ לא הייתה קלה. תחילה עבד האב בסבלות בניין מהנץ עד שקיעה. כמה חודשים לאחר לידתו של חיים ויצמן עברה המשפחה להתגורר בשכונת התקווה. האב ניסה כוחו בכמה עסקים שלא הצליחו עד שקנה חנות ברחוב הראשי של שוק התקווה. מאז ועד היום הוא וכל בני המשפחה עבדו ועובדים בחנות, שמהכנסותיה הצליח האב לסדר את שמונת בניו ובנותיו בדירות ובפרנסות.

ילדותו של חיים עברה עליו בשכונת התקווה. האב שלח את ילדיו לבית ספר " התקווה" החילוני כי זה היה קרוב. אך דאג שיקבלו שעורי תורה ויקפידו במצוות. הוא גם חינך את ילדיו לעבודה מגיל צעיר וחיים ויצמן טל עבד באחד הדוכנים בשוק, עוד בטרם גמר את לימודיו בבית הספר היסודי.

בגיל 12 עבר ללמוד בפנימיה על שם יוהנה ז"בוטינסקי. למד מכונאות מטוסים אך עזב לאחר שנתיים כי התקשה בלימודים ריאליים. חזר לעיר ולמד מכונאות רכב בבית ספר " תורה ומלאכה" ובמקביל עבד במוסך.

לקראת גיוסו לצבא הצטרף לגרעין נח" ל של הנוער העובד והלומד שנשלח לשל" ת מוקדם בקיבוץ חולדה. באותה תקופה היה נהוג שכל משפחה בקיבוץ הייתה מאמצת אחד החיילים. חיים (ששינה את שמו מזאדה לטל) אומץ על ידי משפחתו של עמוס עוז. (" היינו יושבים בשבת על הדשא, אוכלים ומפטפטים. אהבתי לשמוע אותו. הוא היה מרשים מאד" ).

לאחר הצבא חזר לעבוד בעסק המשפחתי. באותה תקופה השוק היה מכרה זהב ועקרות בית מכל רחבי העיר הגיעו לקנות סחורה טריה ובזול. כל אחד מבני המשפחה תרם לעסק המשותף בעבודה קשה, הכל בניצוחו של האב שעל פיו יישק דבר.

במרוצת הזמן ירד השוק מגדולתו. רשתות השיווק שינו את הרגלי הקניה וההכנסות הלכו וירדו.(" היום באים לשוק רק עולים מברית המועצות לשעבר. מעט כסף ומעט פרנסה" ).

הילדים עזבו את הבית וכל אחד הקים עסק לעצמו. אבל האב המשיך לפקח על ילדיו שגדלו וכבר הביאו לו נכדים ונינים. (" עד היום כל אחד מאתנו מנשק לו את היד כשנפגשים אתו" ).

דרכה של משפחת כהן-זאדה הצטלבה בדרכו של המהמר עופר מקסימוב לפני כעשר שנים. למקסימוב הייתה חנות בשוק הסיטונאי בתל-אביב ואחיו הבכור של חיים ויצמן טל, אהרון, נכנס לשותפות עמו. השותפות הזו סיבכה את האח בחובות שנבעו מערבויות שנתן לשותפו. במצוות האב תרמו כל בני המשפחהי לחלץ את האח מהסתבכותו. ענין של הרבה עשרות אלפי דולרים.

שאלתי את חיים ויצמן טל אם למשפחה היה מושג על הכספים ששאב מקסימוב מן הבנק למסחר באמצעות אחותו, אתי אלון. " לא היה לנו מושג קלוש. יומיים לפני שהתפוצצה הפרשה הוא בא לאחי וביקש לעזור לו בהשגת כספים. אין סיכוי שהוא יוכל לשלם את קנס המיליונים שהטיל עליו בית המשפט" .

=========================================

אנשים ללא תואר

לפני שלושים וכמה שנים סערה הארץ סביב פרשה הקשורה באחד מבכירי המערכת המשפטית. הוא היה אדם ברוך כישרונות, שמילא את תפקידו בהצלחה רבה. על כישרונו ובכירותו של האיש ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה בין המסייעים להכנת משפט אייכמן. נאמר עליו שהוא ניסח את המשפט שהרעיד לבבות, אותו נשא התובע מטעם מדינת ישראל, גדעון האוזנר, שאמר: " במקום זה, בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחיד. ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים. אך הם אינם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים, מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה…" .

זמן לא רב אחרי משפט אייכמן נתגלה כי אותו משפטן בכיר איננו עורך דין כלל. תעודתו הייתה מזויפת. האיש הודח מתפקידו הרם ועולמו חרב עליו.

אני מעלה סיפור נשכח זה בעקבות אירוע שהתרחש בימים אלה. מרצה בן 58, שלימד משך עשרים שנה במוסדות אקדמיים שונים בישראל, נידון לשלוש שנות מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ו-30 אלף שקל קנס. זאת, לאחר שנתגלה כי הוא איננו בעל תואר דוקטור והשתמש במסמכים מזויפים משתי אוניברסיטאות בארצות הברית.

אינני בקיא בפרטי הפרשה האחרונה. אבל מה שברור הוא ששתי הפרשיות הללו אינן בודדות ואינן חריגות. משך השנים פורסמו ידיעות, בישראל ומכל רחבי תבל, על אנשים שהתחזו משך שנים רבות לבעלי תואר. באחרונה נתפס בישראל מישהו שהתחזה לרופא שיניים, לאחר שטיפל בהצלחה במאות לקוחות מרוצים. לפני שנים לא רבות נתגלה בארצות הברית מנתח מוח מפורסם, שביצע מאות ניתוחי מוח מסובכים בהצלחה, עד שנתגלה כי מעולם לא למד בבית ספר לרפואה. אין כמעט מקצוע אקדמי – מהנדסים, רופאים, כימאים, מתמטיקאים – שבו לא נתגלו אנשים בעלי יכולת מדהימה, בלי שסיימו את לימודיהם או אפילו בלא שהתחילו אותם.

המערכת האקדמית עצמה מכירה בכך שיש אנשים הראויים לתואר בלי שעברו את המסלול הרגיל. על פרופסור דב סדן לדוגמא, שהיה אולי גדול חוקרי הספרות העברית והיידית, נאמר כי נכנס לאוניברסיטה כמרצה בלי שהייתה לו תעודת בגרות מסודרת. בנעוריי הכרתי אדם שגמר לימודי משפטים באוניברסיטה, אך לא הצליח לקבל תואר בגלל אי יכולתו להשלים בחינת בגרות במתמטיקה. העניין שלו נמשך שנים עד שאיזו ועדה מיוחדת פטרה אותו מן הצורך בבחינה הזו. לימים היה עורך דין מצליח ואף כיהן כשופט.

מה הלקח מכל הסיפורים הללו?

ברור שאין להעלות על הדעת חברה מסודרת שאיננה מקיימת מערכת בקרה, המעניקה סמכות לעסוק במקצועות המחייבים ידע ומומחיות. יחד עם זאת עובדה היא שיש אנשים שמטעמים כאלה או אחרים אינם מסוגלים להתגבר על מרוץ המכשולים האקדמי, או הביורוקרטי ולהסתגל למסגרות הקיימות. ויש גם לא מעט אנשים המסוגלים להגיע לרמה גבוהה מאד בלי שנזדקקו לשום הכשרה מסודרת. מאידך, את הפלקל ואת גשר המכביה בנו מהנדסים מוסמכים ובתי הקברות מלאים בכשלונות של רופאים מדופלמים.

לא הייתי רוצה לעבור על גשר שנבנה על ידי מי שלא למד הנדסה, או לשכב על שולחן הניתוחים כשמעלי גוחן מנתח שלא למד מעולם רפואה. אך מי יודע כמה אנשים מוכשרים מאבדת החברה משום שאינה יודעת לאפשר לחריגים שבתוכה לממש את כשרונם.

==============================================

אף על פי כן נוע ינוע המנוע

מעולם לא אהבתי את קופרניקוס כפי שאני אוהב אותו בימים אלה. ולא בשל השגיו האסטרונומיים אלא תודות לתוכנה חדשה הנושאת את שמו.

התוכנה, קופרניק, ממש שינתה את חיי וזה לא לתפארת המליצה. לפני כמה שנים עברתי למערכת הפעלה XP שאינה תומכת בקיוטקסט ו ונאלצתי לנטוש למגינת ליבי את התוכנה האהובה עלי. קיוטקסט היא עד היום התוכנה הטובה בעולם לעיבוד תמלילים. אחד מיתרונותיה הגדולים הוא מנוע החיפוש שלה. הקשת מילה או צמד מילים וקיבלת כל מסמך המכיל מילים אלו בכמה שניות.

מנוע החיפוש של word טוב לכפרות. במקרה הטוב הוא מאתר קובץ או תיקיה רק על פי שמם. וגם זה בפרק זמן המספיק כדי להכין וללגום כוס קפה ולקנח בעוגה. על חיפוש בתוך הקבצים אין מה לדבר. וכך מצאתי עצמי משקיע שעות בארגון קבצים ותיקיות לפי נושאים ותאריכים ותמיד מאבד משהו ושוכח משהו אחר, ומחפש מחט בערימות שחת.

מישהו שלח לי את קופרניק ופתאום ראיתי אור. אתה מקיש מילה ועוד בטרם סיימת להקיש ולפניך רשימת כל הקבצים המכילים את המילה לפי תאריך כתיבתם, לפי גודלם ובכל קטגוריה שתרצה. וכך גם קבצים הנמצאים בדואר האלקטרוני, וכך גם תמונות ורשימת אתרים מועדפים. ואתה יכול לשלוח מיד כל אחד מן הקבצים בדואל, לכווץ אותם, להעביר מתיקיה לתיקיה. בקיצור גן עדן. וכבונוס אתה מקבל גם תכנת חיפוש באינטרנט. היא לא כל כך מושלמת כמו גוגל אבל אתה מוצא בה הרבה דברים שאין בגוגל. ניתן להוריד את התוכנה באופן חוקי חינם.

http://www.copernic.com

---

 

. ד" ר יוסי לשם.(צילום: זאב גלילי)

יוסי לשם מכיר אישית כל אחת מחמש מאות מיליון הציפורים הפוקדות מדי שנה את הארץ * עבודת הדוקטור שלו על מסלול הנדודים של הציפורים חסכה לחיל האוויר חיי טייסים ונזקים של מאות מיליוני דולרים * ד" ר לשם הפך את תחביבו ומקצועו מנוף לתכנית חינוכית * אהבת ארץ ישראל ממעוף ציפור

תת אלוף (מיל.) ישראל בהרב הוא אחד מאלופי ההפלות של חיל האוויר. במהלך שירותו הפיל בהרב 12 מיגים. הוא הופל רק פעם אחת. לא בידי מטוס אויב אלא על ידי עוף דורס שפגע במטוסו וריסק אותו.

לימים סיפר תא" ל בהרב: " היה זה עוף ענקי… מעצמת ההתנגשות, המטוס ממש הזדעזע. המנוע השמיע רעשי גריסה איומים, חריקות וחרחורים…"

האירוע הזה התרחש לפני כעשרים שנה. באותה תקופה חשבו בחיל האוויר כי התנגשות בציפורים היא מכת טבע בלתי נמנעת. הנזקים שגרמו ציפורים לחיל האוויר הגיעו להיקף כזה שהנושא היה מסווג.

הפיל 12 מיגים והופל על ידי ציפור. תת-אלוף (מיל.) ישראל בהרב. ( באדיבות יוסי לשם)

הבעיה החמירה לאחר הנסיגה מסיני, כששטחי האימונים של חיל האוויר הצטמצמו לגבולות ארץ ישראל הישנה. בין השנים 1972 ו-1982 ארעו מאות תאונות כתוצאה מהתנגשויות בציפורים. 35 תאונות היו חמורות או חמורות מאד. חמישה מטוסים התרסקו. בשנת 1974 נהרג הטייס, רב סרן ספי לוין ז" ל, שמטוסו התנגש בשקנאי. בשנים 1970-1984 הגיע הנזק הכספי השנתי שנגרם לחיל האוויר עקב תאונות עם עופות נודדים לסכום ממוצע של 3.2 מיליון דולר בשנה. זו הייתה תקופה שבה מטוסי חיל האוויר (מיראז", סקייהוק) היו זולים יחסית.

החל משנת 1989 הצטמצם מספר התאונות הנגרמות על ידי בעלי הכנף החולפים בשמי ארצנו ב-88 אחוזים. במחירי המטוסים של היום פירושו מניעת תאונות שנזקן האפשרי נאמד בכ-600 מיליון דולר. הדבר הושג תודות לד" ר יוסי לשם, המשוגע מספר 1 בישראל לציפורים.

טיולים בכרמל

פגשתי ביוסי לשם בסדנה ל" מדע טכנולוגיה ובטחון" שקיימה אוניברסיטת תל-אביב. בין המדענים המעונבים בלט לשם בפשטות הליכותיו. נראה יותר כמדריך בני עקיבא מאשר כאיש אקדמיה.

יוסי לשם נולד לפני 56 שנים להורים יוצאי גרמניה שהתגוררו בהדר הכרמל. לצבא התגייס במסגרת גרעין של בני עקיבא. הלך לקורס קצינים ועשה הסבה לתותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג" ד בתותחנים. (במילואים עלה לדרגת סגן אלוף וכיום הוא עושה 45 ימי מילואים בשנה בחיל האוויר בהתנדבות).

לאהבת הציפורים נתפס לאחר שירותו הצבאי, אך הוא מייחס את אהבתו לטבע " לקילומטראז" שהייתי עושה עם אמא על הכרמל בכל יום שישי" .

אחרי הצבא הלך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ואחר כך בתל-אביב. עשה תואר ראשון, התחתן, עבר להתגורר בהר גילה, התחיל לעבוד בחברה להגנת הטבע והמשיך בלימודיו לתואר שני.

הדוקטוראט שנכחד

בשנת 1979 החל לשם, בעבודת דוקטור. הנושא היה על אוזניית הנגב, שהייתה אז בסכנת הכחדה. הוא השקיע 14 חודשי עבודה ואז נתברר שסכנת ההכחדה התממשה. בכל הארץ נותר רק זוג אחד של אוזניות הנגב ואי אפשר היה לסיים את העבודה. " לא רק העופות הוכחדו אלא גם הדוקטוראט שלי" , אומר לשם.

משך כל אותה תקופה, במקביל ללימודיו, המשיך לעסוק בציפורים. בחברה להגנת הטבע התקדם ממדריך למנהל בית ספר שדה ומנהל אגף שמירת טבע. . הקים מרכז מידע על עופות דורסים בהר גילה והתקבל למסלול של חצי מישרה חוקר וחצי משרה מדריך. במסגרת פעילותו הציע לפרוס מתנדבים בכביש חוצה שומרון ולערוך תצפית בציפורים הנודדות על מנת לעמוד על מספרם וסוגיהם. לא הייתה שום מטרה מעשית ליוזמה הזו פרט לסיפוק הסקרנות.

הפעילות של המתנדבים העלתה כמה תוצאות שלא היה להן הסבר. בשנה אחת ספרו חמש מאות אלף ציפורים ובשנה השנייה 700 אלף. הייתה השערה שחלק מן הציפורים טסות בגובה כזה שהצופים מן הקרקע לא רואים. ואז עלה הרעיון לפנות לחיל האוויר ולבקש את סיועו.

הבעיה של חיל האוויר

כשפנה לשם לחיל האוויר נתברר לו כי החייל הוא שזקוק לסיוע יותר מחובבי הציפורים. מפי ראש המדור לבקרת איכות טיסה (מבקא), אלוף משנה שלמה אגוזי, למד לדעת על הנזקים החמורים שנגרמים על ידי ציפורים. במיוחד מאז הנסיגה מסיני והצטמצמות שטחי האימונים והטיסה.

" שאלתי" , מספר לשם, " מה אתם עושים בנושא. ונתברר שאין להם פתרון. ואז עלה במוחי רעיון: לעשות עבודת דוקטור בנושא הציפורים הנודדות מעל ישראל ובדרך זו לסייע לחיל. הגשתי הצעה מסודרת ומפקד החייל דאז, אלוף עמוס לפידות, התלהב ואישר. זה היה בראשית 1983. שמחתי שקיבלו את ההצעה וביקשתי להתחיל מייד בעבודה. אבל נתברר שההצעה צריכה לעבור הליכי אישור ותקצוב שיארכו כמה חודשים. אמרתי להם אז כי בין ה-3 ל-18 במאי עובר בארץ גל של איות צרעים. זהו עוף דורס שבא בגל גדול ותוך עשרה ימים עוברים בארץ כמיליון איות, העלולות לגרום לתאונות קשות. השיבו לי: "תתאזר בסבלנות"" .

הסקייהוק שהתרסק

אך תוך זמן קצר הוזעק בדחיפות למטה חיל האוויר. " באתי ואמרו לי: לא תאמין. אבל הציפור הזו שדיברת עליה גרמה לנו לאובדן מטוס" .

התאונה ארעה באזור חברון. איה התנגשה מטוס סקייהוק שטס בגובה נמוך. היא חדרה לתוך תא הטייס פגעה בידית כיסא המפלט וכתוצאה מכך הטייס נפלט החוצה. מן החבטה נשברה חוליה בצוואר הטייס והוא צנח ארצה ללא הכרה. התאונה הזו האיצה את תהליכי אישור התקציב ולשם החל מיד במחקר. זה היה באמצע שנת 1983.

500 מיליון ציפורים

בראשית הדרך היו ששאלו את לשם אם אי אפשר לגרש את הציפורים מן הארץ. אלה לא ידעו שמדובר בחמש מאות מיליון ציפורים, מ-540 מינים שונים, העוברים את הארץ מדי שנה. צפיפות הציפורים בארץ ישראל היא הגבוהה בעולם – 16.9 לאלף קילומטרים מרובעים לעומת 2 באנגליה והרבה פחות מזה בארצות אחרות.

ארץ ישראל איננה היעד של הציפורים. יעדן של הציפורים היא יבשת אפריקה. " רובן עוברות כאן עם ויזה ללילה אחד" , אומר לשם. הן נוחתות בלילה וממריאות עם שחר. הסיבה שהן עוברות כאן היא שארץ ישראל מהווה צומת של שלוש יבשות. הן מעדיפות לנוע מעל יבשה תודות לזרמי האוויר החם העוזרים להן לדאות. מטרת המחקר הייתה, למפות את נתיבי הציפורים, כיוון וגובה, מועדי בואן והסתלקותן ואיתור הגורמים המשפיעים על תנועתם.

 

מתן תשובה לשאלות הללו חייב מבצע לוגיסטי רב ממדים וגם לא מעט תושייה ואלתור. המעקב אחר תנועת הציפורים נערך בשיתוף פעולה ותזמון של גורמים שונים: רשת צופים מן הקרקע של החברה להגנת הטבע, תצפית ממטוס קל, ראדאר, הפעלת מזלטים, שיוט עם הציפורים בדאון ממונע ועוד. לשם עצמו טס בדאון 1400 שעות וכיסה את הארץ בסיוריו לאורכה ולרוחבה.

התוצאה הסופית של המחקר הייתה מפת אזור מוכה ציפורים (אמ" ץ) שבו נאסרה טיסה בגובה נמוך ונקבעו נהלים של מותר ואסור בתקופות שונות של השנה. השלב הבא היה הקמת " מוקד ציפורים" בחיל האוויר, המספק מידע שוטף על תנועת הציפורים בזמן אמיתי. מידע זה מאפשר לחייל להרחיב למכסימום את שעות הפעילות שלו, תוך סיכונים מינימאליים.

איך מחברים טנקים לציפורים

לשם סיים את עבודת הדוקטור שלו בשנת 1989 ויכול היה להתפנות ולעשות לביתו. אך קדחת הציפורים לא הרפתה ממנו. בצד עבודתו כמרצה וחוקר במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב יזם שורה של פעילויות חינוכיות, שבהן מעורבים עשרות אלפי תלמידים. הבולטת ביוזמותיו היא הקמת המרכז החינוכי באתר השריון בלטרון.

לשם: " חיפשתי מקום שיהיה במרכז הארץ, ששם עוברות הציפורים הנודדות, וחיפשתי אתר שמביא קהל מאד גדול. אתר השריון מושך ארבע מאות אלף איש בשנה. פניתי למנהל האתר, מוסה פלד. אמרתי לו: אני בא עם משהו משוגע לגמרי. לחבר ציפורים לטנקים. אתה מביא אנשים כדי לחנכם על מורשת הקרב וסיפורי העבר. אני בא עם סיפורי עתיד: היי טק, מחשבים, מכ" מ, לוויינים. ביקשתי עשרים דונם וקיבלתי" .

 

כך הוקם המרכז בלטרון המשותף לחברה להגנת הטבע, אוניברסיטת תל אביב וחיל האוויר. כיום יש שם מכ" ם, כיתת מחשבים המשמשת להשתלמויות מורים, מוזיאון ואכסניה. אבל זהו רק הגרעין. לשם כבר גייס כמה מיליוני דולרים, וכשיינתנו האישורים ייבנה שם מבנה גדול שישמש מרכז של מדע תיירות וחינוך.

לימוד עברית ברוסיה

היוזמות האלה של לשם מצליחות בין היתר תודות לכושר האלתור שלו. את המכ" ם הביא מדען עולה מברית המועצות בפרוטות ששולמו על ידי הקרן למדענים עולים. כיתת המחשבים מומנה על ידי האמריקנים שביקשו לעודד את שיתוף הפעולה האזורי שיזם לשם בנושא הציפורים עם ירדן טורקיה ויוון. מימון של ממשלת גרמניה לחקר לוויינים משמש לתכנית חינוכית " לטוס עם ציפורים" . במסגרת זו יעקבו תלמידים אחרי נדידת ציפורים באינטרנט באמצעות מידע המשודר במישרין מלוויינים. היוזמות החינוכיות של לשם הגיעו גם לסאן פטרבורג. בבית ספר של הסוכנות לומדים מאה תלמידים יהודיים על נדידת הציפורים כאמצעי ללימוד עברית.

 

איך בעל כנף יכול לרסק מטוס

התשובה היא פיסיקה פשוטה. עורב אפור, שמשקלו 450 גרם בלבד, הפוגע במטוס הנע במהירות של 800 קילומטרים לשעה יוצר פגיעה בעוצמה של יותר מ-15 טונות. ואילו עוף כבד כמו שקנאי, שמשקלו 7.5 קילוגרם הפוגע באותו מטוס יוצר עוצמת פגיעה של 100 טונות.

מדוע הן נודדות

הסיבה העיקרית לנדידת הציפורים היא חיפוש אחר מזון. בחצי הכדור הצפוני יש במהלך הקיץ שפע של מזון זמין לציפורים. בחורף, עם קפיאת הנהרות, מצטמצמת כמות המזון והציפורים נודדות דרומה. הן עוברות אלפי קילומטרים וחורפות באזורים החמים בהם הן מוצאות את מזונן.

איך הציפורים מנווטות דרכן

זהו אחד מפלאי הבריאה. בעלי הכנף למיניהן נודדות אלפי קילומטרים מגיעות ליעדן בדייקנות מרבית וחוזרות לקן שעזבו באירופה . היכולת הזאת צרובה במוחם של הציפורים. שכן, הן עושות את הדרך בפעם הראשונה מבלי לקבל הדרכה מהוריהן. נראה שהציפורים נעזרות בניווט באמצעים רבים: תודות לכושר הראיה שלהן. ניסויים הראו כי הציפורים מנווטות באמצעות גרמי השמיים, זווית השמש יחסית לאופק, השדה המגנטי של כדור הארץ זיהוי עצמים בולטים בשטח. כדי לנווט בדרך זו יש במוחן של הציפורים שעון פנימי המאפשר להן לקשר בין ציר הזמן לשינוי מקום העצמים.

" לכל אדם יש חלום שהוא רוצה לעוף"

שאלתי את ד" ר לשם מה מושך אותו כל כך בעולם הציפורים. לשם: " אנחנו בני האדם מחוברים כל העת לקרקע. אין לך אדם שלא היה לו בשלב זה או אחר בחייו חלום לעוף. החלום הזה הוא חלום ההתנתקות מן הגשמיות. אני הוקסמתי במיוחד מן העופות הדורסים. יש בהם המון עוצמה וכוח. הם השליטים בשמיים. הם מסוגלים לצלול על טרפם במהירות של 300 קילומטר לשעה. עוף דורס קוטל את הטרף ברגליים. יש להם כוח עצום. בדקו ומצאו שלעיט הסלעים יש ברגליים כוח לחץ של 300 קילוגרם לסנטימטר מרובע. עיט הסלעים הזה היה סמלו של הלגיון הרומאי העשירי. לא פלא שעופות אלה היו סמלי ממלכות רבות: האשורים, המצרים, הרומאים, היוונים הקדמונים ועד האמריקנים בימינו.

מהי צפרות

זהו התחביב השלישי בפופולאריות שלו, אחרי גננות וספורט.
לפי סקר שעשה ה"אקונומיסט"  יש בעולם שישים מיליוןזנים של  ציפורים. הצפרות  מפותחת במיוחד באנגליה ובארצות הברית.  בגלל ייחודה של ישראל באים לכאן, ובמיוחד למרכז הבינלאומי לצפרות באילת,  אלפי צפרים. בפעולות החברה להגנת הטבע  משתתפים רבבות חובבי טבע.

"בדאון אתה מרגיש

כאילו היית ציפור"

"בטיסה בדאון", מספר לשם, "אתה מרגיש כאילו היית ציפור. המראה של ארץ ישראל מלמעלה הוא מדהים. הציפורים עצמן התרגלו לנוכחותנו. הדורסים כמעט לא התייחסו. לחסידות לקח זמן להתרגל.  רק השקנאים  היו בפאניקה כי חשבו שאני עוף טורף.  לכן היינו צריכים לטוס במרחק של כמאתיים מטרים מהן.  הייתי טס יום יום, עם הטייס,  מגבול הלבנון ועד מצרים.  הדאון היה מצוייד מנוע ובמיכל דלק רזרבי וכך הארכנו את זמן השהייה באוויר. השיא היה אחת עשרה וחצי שעות".

כושר הראיה של

העופות הדורסים

לעופות הדורסים יש כושר ראיה גדול פי עשרה משיש לבני אדם.  עיט סלעים  יכול לראות חוגלה ממרחק שלושה קילומטר. ראיה חדה פרושה כושר ההפרדה של העין. אדם  יכול לראות את מגדל עזריאלי ממרחק, אך העוף יראה גם את האנשים שבחלונות. עשו פעם ניסוי  והניחו חגב ירוק על רקע באותו צבע.  אדם לא מבחין בחגב ממרחק עשרים מטרים.  דורס ממרחק מאתיים מטר עט על החגב. במסכת חולין יש דיון בנושא האיה והדיה ונאמר שם כי האיה מסוגלת לעמוד בבבל  ולראות נבלה בארץ ישראל.

התנשמת כמדביר

ציפורים יכולות להיות גם ענף כלכלי חשוב. זאת מוכיחה התנשמת, שגויסה לשרות החקלאים. ישובי עמק בית שאן סבלו תקופה ארוכה ממכת מכרסמים, שכילו כל חלקה טובה. מישהו הביא מחוץ לארץ רעיון לגייס את התנשמת, הניזונה ממכרסמים. לשם נטל על עצמו לדחוף את הרעיון בארץ, יחד עם צוות חוקרים. בקיבוץ שדה אליהו נבנו עשרות תיבות קינון לתנשמות, שהוצבו בנקודות מפתח. זוג תנשמות אוכל כ-200 מכרסמים בשנה. בעקבות הצלחת המחקר נבנו תיבות כאלה גם בישובים אחרים באזור. גם לירדנים נמסר מידע בנושא במסגרת תכנית שיתוף הפעולה עמם.

תנשמת מביאה טרף לגוזליה. צילום: אמיר עזר באדיבות יוסי לשם

 

 

עוד על חיל האוויר "השחמטאי שהמציא פצצות חכמות"

השחמטאי שהמציא פצצות חכמות

על חלוקת מזון לציפורים בשבת שירה

http://www.zeevgalili.com/?p=588

צטוס פ-15 נחת עם כנף אחת

http://www.zeevgalili.com/?p=8492

על הציפורים בחולה

http://www.zeevgalili.com/?p=248

ד"ר מנחם קליין מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן הוא חביב התקשורת הישראלית. אולי מפני שהדוקטור, הנחשב מומחה בענייני המזרח התיכון והפלסטינים, גם חובש כיפה וגם מביע דעות שהן שמאלה מיוסי ביילין.

בימים אלה [זה היה בשנת 2004] הצליח ד"ר קליין לקומם אפילו אנשים שאינם חשודים באהדה לימין. בהרצאה שנשא במועצת אירופה, שהתקיימה בשטרסבורג, אמר כי הקמת מדינת ישראל היא קטסטרופה.

 

כך שמעו וכך הבינו את דבריו חברי כנסת שהשתתפו בדיון. הדברים עוררו סערה ועל הדוקטור הנכבד נמתחה ביקורת קשה. (ח" כ רמון: " אמירה אומללה וחמורה" . ח" כ אילן שלגי משינוי: " מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" . ח" כ מיכאל איתן: " תתבייש לך. הקטסטרופה של 48 נתנה לך בית לחיות בו ומשכורת להתפרנס ממנה" ).

בתגובה אמר קליין:

" אני הצעתי בדבריי שישראל תעביר לפלסטינים שטח באזור בית גוברין, שעליו שרידי כפרים פלסטיניים שנהרסו, ושם יתאפשר לפליטים לשוב ולזכור את הנכבה. נכבה באנגלית זה קטסטרופה, אבל מכאן ועד להגיד שאמרתי שישראל נולדה בחטא – זה שיבוש הדברים שלי" .

מה פרוש נכבה

פניתי למומחה לשפה ולתרבות הערבית ושאלתי מה פרוש המילה נכבה. על כך השיב לי:" ד"ר קליין נפל למלכודת של התועמלנים הערביים, המרבים להשתמש בביטויים רבי משמעות. כזוהי הנכבה שבמילון לאנגלית תתורגם אמנם לקטסטרופה. אך היא נושאת בתוכה קונוטציות רגשיות במשמעויות רבות. בשפת היומיום משמעותה כשלון או מכה קשה. לפני מספר שנים החלו לכנות את יום הכרזת המדינה, כיום אלנכבה. בעיתונות הפלסטינית החלו להשוות בין הנכבה לבין השואה וכך גם הגדיר אותה אחד מחברי הכנסת הערביים. ואם נכבה היא שואה אז ישראל היא נאצית.

" ביטוי רב משמעותי אחר הוא הג'יהאד. כך יכול היה ערפאת לטעון שג'יהאד פירושו מאמץ, אפילו מאמץ לשלום. זה אולי נכון על פי מילון אבל כל ערבי מבין שג'יהאד בפיו של ערפאת פרושו מלחמת קודש לשחרור האדמות הקדושות.

על הצעתו של קליין ליישב פליטים באזור שבו יש שרידי כפרים ערביים שניטשו אומר איש שיחי: זו מזכירה פתגם ערבי האומר "ההתנצלות רעה מן החטא" .

ומה פרוש המלה קטסטרופה?

נפנה למילון הטוב ביותר הלוא הוא מילון"רב מילים" שבעריכת יעקב שוויקה. וכך מהגיר המילון את המלה קטסטרופה: "אסון כבד, פורענות, חורבן, אירוע נורא שתוצאותיו הרסניות". – זוהי דמותה של ישראל לפי ד"ר קליין.

כשההתנצלות גרועה מן החטא

ביקש המלך, הארון אל ראשיד, משר החצר שלו, אבו נאוואס, להסביר לו את הפתגם האומר כי ההתנצלות גרועה מן החטא.

במקום להסביר במילים הדגים שר החצר במעשה. כשעלה המלך במדרגות השיש הרחבות של ארמונו שלח שר החצר את ידו ותפס בעכוזו של המלך.

" מה אתה עושה. הנטרפה עליך דעתך" – שאל המלך.

ושר החצר השיב: " אני מתנצל. סבור הייתי כי זה עכוזה של המלכה" .

חמת המלך בערה בו והוא ביקש לתלות את שר החצר שלו. ואז אמר לו השר: " הנה המחשתי לך מה פרוש שההתנצלות גרועה מן החטא" . ( על פי " סיפורי ערב" מאת דאוד אל נטור, השופט בדימוס אליהו נאווי).

" ישראל סוכנת טרור"

מי שעוקב אחר התבטאויותיו של ד"ר קליין בתקשורת הישראלית והעולמית, לא הופתע מן ההתבטאות האחרונה. משך שנים משתתף ד"ר קליין בהפגנות של השמאל, חותם על עצומותיו ונותן פומבי לעמדותיו.

מבחר ציטטות מן השנים האחרונות:

· " לפלסטינים זוהי מלחמת שחרור, לישראל – מלחמת התנחלויות" ( הארץ מאי 2001).

· שרון, יעלון, מופז ובוש מציעים לפלסטינים את הקולוניאליזם במרעו (בהפגנת שלום עכשיו).

· " שרון… מסייע לטרור נגד ישראל… מכונת המלחמה (של ישראל) פועלת כסוכנת טרור" . (The world today)

· " הכינוי ההולם מדיניות זו (בניית גדר ההפרדה בירושלים) הוא ספרטהייד – אפרטהייד באמצעים ובהנמקות של ספרטה היוונית"

· " אין זה מקרה שפעולות הטרור הקשות ביותר בוצעו או תוכננו בידי אנשים ממזרח ירושלים" (בהפגנת שלום עכשיו מול בית ראש הממשלה).

· נמנה עם חותמי העצומה בעד סרבנים " המסרבים לקחת חלק בהרג ודיכוי של עם אחר" .

· " קשה להבין כיצד הריגה אינטנסיבית של בעלי חיים ושריפתם בסביבה פיזית רוויה דם וריחות עזים מעוררות פעילות רוחנית נאצלת ושגב דתי" . (בספר שהוצג בכנס שמאל קיצוני בנושא הר הבית).

האצטלה המדעית

ד" ר קליין הוא בוגר ישיבת הסדר בגוש עציון, והחל את דרכו האקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא זכה למוניטין של מומחה בשורה של תחומים: פוליטיקה פלסטינית, ירושלים,

תרבות ופוליטיקה במצרים, דת ופוליטיקה בישראל, תנועות רדיקליות דתיות יהודיות ומוסלמיות, תהליך השלום ועוד.

הוא פרסם מספר רב של מאמרים וספרים בנושאי מחקרו, זכה בפרסים חשובים והוזמן להרצות במקומות שונים בעולם. במקביל שלח ידו בעשייה פוליטית רשמית ולא רשמית. חבר מכון ירושלים לחקר ישראל; נמנה עם צוות המומחים של אהוד ברק בנושא ירושלים; היה יועצו המדיני של שלמה בן עמי.

למרות המוניטין המדעי שלו אין להשקפותיו של הדוקטור הנכבד משקל רב יותר מאשר לדעותיו של רוכל בשוק מחנה יהודה. אבל תחת האצטלה המדעית הוא מרשה לעצמו לומר דברים המכפישים את המדינה בעולם כולו.

שלטונות בר אילן חשו שבהצהרתו האחרונה כבר עבר את הגבול. דובר בר אילן, שמואל אלגרבלי, מסר לי כי נשיא האוניברסיטה פרופסור משה קוה יזם ברור יסודי בשאלת התבטאויותיו של ד"ר קליין במועצת אירופה. הברור יתייחס אך ורק לשאלה אם עבר על תקנון המשמעת של האוניברסיטה.

============================================================

 

ראה גם הרצל איננו רק שם רחוב

http://www.zeevgalili.com/?p=261

למה לא סיפרו לנו שהרצל התפלל בבית כנסת, תכנן את המדינה היהודית עוד בגיל 18 והצהיר כי ציונות פרושה שיבה ליהדות? * ומדוע חשבנו כל השנים שטולסטוי אנטישמי גמור בעוד שהעריץ את העם היהודי ולמד תנ" ך בעברית * שיחה עם פרופסור שלמה הרמתי, המתקן את ההיסטוריה על ידי " הבנת הנקרא"

בית הכנסת בו התפלל הרצל בנעוריו

הלכתי לדבר עם פרופסור הרמתי בענייני לשון ויצאתי עמוס גילויים היסטוריים. כמו שאול, שחיפש את האתונות מצאתי את המלוכה.

פרופסור הרמתי קנה את עולמו בתחום שהוא היה החלוץ היחיד שעסק בו משך שנים: הבנת הנקרא. המוניטין שלו בתחום זה יצא למרחקים, ולפי עדותו " לימדתי כמעט חצי עולם לקרוא" . הוא הוזמן לארצות רבות להרביץ את משנתו בהוראות הקריאה. אפילו מצרים הזמינה אותו בשנת 1958, כעשרים שנה לפני חתימת הסכם השלום. אבל משרד החוץ מנע ממנו לנסוע.

משנתו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא היא בעלת חשיבות רבה בתקופה בה עם הספר הפך לעם קשה קריאה. ועוד אחזור ואספר עליה. הפעם אספר על תחום אחר בו עוסק הרמתי והוא ההיסטוריה של הלשון העברית, בישראל ובעמים. עיסוקו בתחום זה הביא אותו לגילויים חשובים ולהפרכת דעות שגויות שנשתרשו ברבים.

במחקריו הפריך שתי דעות כאלה לגבי חוזה המדינה, תיאודור הרצל. האחת שהרצל סבר שהשפה העברית איננה השפה המתאימה לניהול מדינה יהודית. והאחרת שמוצאו של הרצל ממשפחה מתבוללת, ורק משפט דרייפוס החזיר אותו ליהדות.

הרצל על העברית

ב" מדינת היהודים" כתב הרצל בין היתר: " לא ייתכן כי נדבר איש אל רעהו עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת לבקש כרטיס לנסיעה ברכבת" . בהסתמך על דברים אלה קבעו היסטוריונים ופרשנים למיניהם כי הרצל לא האמין ביכולת התחייה של העברית.

אך פרופסור הרמתי מצא שהרצל חזר בו מן הדברים שכתב. והוא מספר איך גילה את הדבר: " כולנו משתמשים בתרגום למדינת היהודים שעשה אשר ברש בשנת 1944. הלכתי לספריה וביקשתי את התרגום הראשון, שעשה מיכאל ברקוביץ. התרגום נעשה סמוך לפרסום הספר והמתרגם היה גם המורה לעברית של הרצל. כשנתנו לי את הספר נתברר כי הקונטרסים עדיין לא חתוכים, כפי שנהגו לכרוך פעם. כלומר: איש לא פתח את הספר לפניי. מצאתי מבוא של המתרגם, "אל הקורא העברי", ושם הוא מסביר שכשקרא את הפסקה על העברית הוא ניגש להרצל ואמר לו: תשמע, בן יהודה יושב בירושלים כבר חמש עשרה שנים ומחדש את הדיבור העברי. בכל מזרח אירופה יש אגודות של דוברי עברית. הרצל השיב לו : תן לי לבדוק את הדבר. אחר כך אמר למתרגם: תמחק את הפסקה הזו. השיב לו ברקוביץ: יגידו שזייפתי. אמר לו: תכתוב הערה שהרצל, לאחר שבדק את הדבר, חוזר בו.

" כעבור כמה ימים ניגש אליו הרצל ושאל: איזה העיתון העברי החשוב ביותר. השיב לו ברקוביץ: "המגיד". שלח הרצל מכתב ל"המגיד" בו כתב שחזר בו מדעתו הקודמת וכי עברית תהיה שפת המדינה.

עם אבא לבית הכנסת

דעה אחרת שפרופסור הרמתי מפריך היא שהרצל נולד בבית מתבולל וכי משפט דרייפוס הוא שהביא אותו ליהדות ולציונות.

" הסיפור שהרצל נולד במשפחה של מתבוללים" , אומר הרמתי, " פשוט לא נכון. הוא הלך כל שבת לבית כנסת עם אבא שלו, עד גיל 18, וגם עשו לו בר מיצווה. ביתו של הרצל היה גם בית מסורתי. הרצל מספר שאהב מאד את החגים – חנוכה ופסח. באלטנוילנד יש תאור של סדר אורתודוכסי ואחד הנוכחים קורא בעברית ושואלים אותו איך אתה קורא בעברית והוא משיב גירסה דינקותא. לפני זמן ערכנו סדר פסח בביתי וארחנו כמה פרופסורים. הם הופתעו לשמוע כי הרצל מתאר סדר פסח במשפחתו.

" הסבא של הרצל, שמעון, היה יהודי חרד. היה תוקע בשופר בימים נוראים והיה שליח ציבור בתפילת "כל נדרי". הוא נתן כסף לרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות, על מנת לסייע לו בנסיעותיו ובהטפותיו לשיבה לארץ ישראל. אביו של הרצל, יעקב, היה תלמיד של אלקלעי והרצל מספר שאביו לקח אותו לסבא לזמלין. שני דודים של הרצל עלו לארץ ישראל והתיישבו כאן. האחד לא ידוע והשני, שלזינגר שמו, הגיע לארץ ב-1870.

משבר בגיל 10

" המשבר הראשון של הרצל היה בגיל 10.הוא למד בבית ספר ריאלי כי לעסוק בריאליה ולא בהומניסטיקה. יום אחד חזר הביתה מבית הספר ואמר: לאביו:אני לבית הספר הזה לא הולך יותר. אביו שאל מדוע,והרצל השיב: קראנו טקסט והיה כתוב שם עובדי אלילים. ילד אחד שאל מי הם עובדי האלילים והמורה השיב: למשל היהודים.

" בשנת 1878, כשהרצל היה בן 18 עברו הוריו מבודפשט לוינה, כנראה כדי לאפשר להרצל ללמוד. באותה שנה מופיע מאמר של כומר אנטישמי בשם שטקר. ועל מאמר זה מגיב הרצל בן ה-18 באמרו: "טפשים הם היהודים, אם הם שומעים יום יום חרפות וגידופים כאלה מבלי לתור אחרי ארץ שתהיה ארצם". וזאת הוא אומר שש עשרה שנים לפני משפט דרייפוס.

ב-1882 פירסם גרמני אנטישמי, דירינג שמו, ספר שבו ניסה לבסס את האנטישמיות על בסיס מדעי. ביומן הנעורים שלו אומר הרצל שזהו ספר מחפיר. בשיחה עם רופא המשפחה הוא אומר: לא נשארה לנו היהודים כי אם תחבולה אחת למען היות עם מכובד על אחרים, למען נתרומם בעיני שונאינו, ולא נהיה מטרה לחיצי לעגם – לשוב לארץ ישראל שם היא ארצנו. היא הייתה מולדתנו והיא צריכה להיות לארץ מולדת לבנינו ולזרע זרענו. ולשאלת הרופא מי יתמסר לעשות את הדבר הזה אומר הרצל: אני. והוא אז בן 22.

" לא יודעים לקרוא"

כל העובדות הללו שמביא הרמתי אינן אמורות להיות חדשות. הרי כולן כתובות ומודפסות וממוסמכות. יש היומנים של הרצל ויש למשל ספרו של אלכס ביין על תולדות הרצל בשני כרכים ויש ספרו של ראובן בריינין שכתב את הדברים מפי הרצל.

בשנת 1898 שנה אחרי הקונגרס הציוני פנה ה" ג"ואיש כרוניקל" האנגלי להרצל וביקשו שיכתוב את תולדות חייו. הוא כתב בגרמנית ודבריו תורגמו לאנגלית ופורסמו בגיליון של ה-14 בנובמבר אותה שנה. רוב הדברים המפורטים למעלה כלולים במאמר הזה אבל " אף אחד לא קרא אותו" , אומר הרמתי.

מדוע לא גילו אחרים מה שגילה הרמתי? מדוע השתרשו דעות מוטעות כאלה עד שקשה

לעקור אותם?

כאן אולי מגיע הקשר בין פעילותו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא לבין פעילותו כהיסטוריון של השפה העברית.

מה הקשר בינן זה להבנת הנקרא?

התשובה: צריך לדעת לקרוא.

ואולי יש תשובה אחרת. רעייתו של הרמתי, שלמדה יהדות זמננו באוניברסיטה העברית הביעה את הסברה שזו היתה התעלמות מדעת.

הרי היו חובבי ציון הרבה לפני הרצל. אלה שבאו ממזרח אירופה, ספוגי יהדות הסתכלו בזילזול אל יהודי מערב אירופה שנחשבו למתבוללים. מיהודי מזרח אירופה צמחו מנהיגי העליה השני שעיצבו את התודעה הציונית בישראל. הסיפור על הרצל המתבולל החילוני התאים לאתוס הציוני שלהם.

הציונות כשיבה ליהדות

" עד כמה השתרשו הדעות המוטעות על הרצל אפשר ללמוד מן הארוע הבא. הרצל סיים את נאומו הראשון בקונגרס הציוני הראשון במשפט הבא: אם תשאלו אותי מהי ציונות אומר לכם זוהי שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים.

מתקשר אלי הרב הראשי, ישראל לאו, ושואל: אתה בטוח.? אמרתי אשלח לך את המקור בגרמנית.

" והוא חוזר ושואל: אז למה לא הזכירו את זה בשום מקום?

ושולמית אלוני תמיד מתחכמת ואומרת שהרצל לא התכוון להקמת מדינה יהודית אלא למה שקבע כשם ספרו: " מדינת היהודים" .

ומה בדבר היומן שלו בו הוא מספר כיצד הוא הולך לבית הכנסת בוינה ונזכר בכל האנשים שישבו בבית הכנסת בבודפשט והם הדודים שלי והקרובים שלי והמכרים שלי. ומה בדבר סיפורו " המנורה" בו הוא כותב על חזרה ליהדות?

תפילין ברחוב דיזנגוף

על הדרך בא הגיע לגילוייו אומר הרמתי:

" יגאל ידין אמר לי פעם: אנשים אומרים עליי שאני ארכיאולוג עם מזל. וכך מצאתי את מכתבי בר כוכבא וכך מצאתי את התפילין במצדה (אחרי שרוב החוקרים חשבו שהחלו להניח תפילין במאה ה-12). עד מציאת מכתבי בר כוכבא אמרו שלא היה בכלל אדם כזה. והוסיף ידין: אם הייתי הולך ברחוב דיזנגוף ומוצא תפילין היית יכול להגיד שיש לי מזל אבל אני ידעתי לאן ללכת"

איך להבין טקסט. שלמה הרמתי. (צילום: זאב גלילי

" שואלים אותי" , אומר הרמתי, " איך הגעת להרצל. הרעיון שלי היה להגיע לתרגום הראשון. והנחתי שיש שם הקדמה עם גילויים. וכך היה|.

זיקתו של טולסוי לעברית וליהדות

" דפדפתי בעיתונים ישנים" , מספר הרמתי, " ופתאום עליתי על משהו מעניין מאד. הרב של מוסקבה, שלמה זלקין מינור, מספר שיום אחד בשנת 1882, הסופר לב טולסטוי דופק על דלת ביתו ואומר: אני רוצה ללמוד עברית. לשאלת הרב אמר טולסטוי: התחלתי לקרוא את התנך בתרגום רוסי והגעתי לסיפורי יוסף. אין נובלה יותר יפה בספרות העולמית מן הסיפור הזה. אז אם זה כל כך יפה בתרגום אני רוצה לדעת איך זה יהיה בעברית.

בהמשך ( שמצאתי במקורות שונים) אומר הרב: למדתי אותו שנה שלמה, יום יום, מבראשית עד סוף ישעיהו. והוסיף הרב: במקומות רבים רצה לדעת מה אומרים חז" ל כי רצה להבין את רוח פרושיהם של חז" ל. להרבה פסוקים הוא מצא פרושים חדשים כי הוא סופר.

" טולסטוי רצה ללמוד גם תלמוד והרב אמר לו: זה הגבול. הרב נתן לו לקרוא איזה ספר מבוא לתלמוד. שלא הצלחתי למצוא. אחר כך לימד אותו דיקדוק ברמה שנועדה להבנת טקסטים.

" באמצע שנות התשעים נסעתי לרוסיה במטרה לחפש את התנ" ך בו למד טולסטוי. האוניברסיטה העברית ציידה אותי במכתב שהופנה לספריית טולסטוי ובו בקשה שיאפשרו לי לבקר בספרייה. הספרייה נענתה לבקשה והעמידו לעזרתי מדריכה דוברת אנגלית. הסתובבתי בספריה, התבוננתי במדפים ואז הבחנתי במדף עליון בספר תנ" ך בפורמט גדול. ביקשתי מן המדריכה שתוריד לי אותו וכשפתחתי את הספר כמעט התעלפתי. אכן זה היה התנ" ך העברי שבו למד טולסטוי. בכל עמוד היו הערות בכתב ידו של טולסטוי סביב הטקסט. לא איפשרו לי לצלם. הייתה שם אמנם מכונת צילום, אבל לא היה נייר. ישבתי שעה ארוכה וקראתי את ההערות. בכל מקום כתב פרושים ובכמה מקומות כתב " איזה יופי, אין דבר כזה בספרות העולמית" .

באנציקלופדיה העברית כתבה לאה גולדברג שידעה ספרות רוסית את הערך טולסטוי. היא כותבת שלטולסוי היה יחס שלילי ליהודים וליהדות. במקומות רבים מתואר טולסטוי כאנטישמי. אך מסתבר שטולסטוי עבר מהפך ביחסו זה. בפגישה עם הרב אמר טולסטוי שישו אמר "ואהבת לרעך כמוך". השיב לו הרב זה כתוב בויקרא. זה לא ישו אמר. שאל טולסטוי: מה זה ויקרא. ואז אמר שוב: אני רוצה שתלמד אותי את התנך.

לב טולסטוי

)

" יהודי הוא התגשמות הנצח"

הדברים הם פרי עטו של לב טולסטוי, שכתב אותם בשנת 1891. הם פורסמו לראשונה בעברית בשנת 1979 ב" מגוון" .

" מה זה יהדות? שאלה זו כלל איננה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה יצור מיוחד הוא זה. שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי – שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו, ובלבד שיתכחש לדתו ויטוש את אמונת אבותיו.

יהודי הנו יצור קדוש שהשיג מן השמים אש נצחית והאיר בה את החיים עלי אדמות. הוא מקור ומעיין שממנו שאבו כל שאר העמים את דתם ואת אמונתם.

יהודי – מגלה התרבות הראשון, מקדמת דנא הייתה הבערות בלתי אפשרית בארץ הקודש – במידה גדולה יותר מאשר באירופה המתורבתת של זמננו. מה עוד, שבאותם זמנים פראיים כשחיים ומוות של אדם לא נחשבו כלל, הצהיר רבי עקיבא כי הוא מתייצב נגד עונש מוות הנחשב בתקופה הנוכחית לעונש סביר במדינות התרבותיות ביותר.

יהודי – המגלה הראשון של חירות. גם באותם זמנים קדמונים, כשעם התחלק לשני מעמדות, תורת משה אסרה להחזיק אדם כעבד למעלה משש שנים.

יהודי הנו סמל הסובלנות האזרחית והדתית. " ואהבתם את הגר" , ציווה משה, " כי גרים הייתם בארץ מצרים" . מילים אלה נאמרו באותם ימים ברבריים ורחוקים, כשמקובל היה בקרב העמים לשעבד זה את זה.

באשר לסובלנות דתית, הדת היהודית לא זו בלבד שהנה רחוקה מלהביא לשורותיה את הנוטים לבוא אליה, כי אם להפך – התלמוד מצווה שאם לא יהודי רוצה להצטרף לדת היהודית, יש להבהיר לו מה קשה להיות יהודי, וכי מאמיני דתות אחרות יירשו גם הם מלכות השמיים.

יהודי – הנו סמל הנצח. לא טבח ולא עינויים; לא אש ולא חרב האינקוויזיציה הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר את דבר ה" הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם.

יהודי הנו הנצחי – הוא התגשמות הנצח.

" יעקב מת על רחל"

אחד הגילויים החשובים של הרמתי בתחום ההיסטוריה של השפה העברית הוא שהעברית מעולם לא מתה. בשני ספרים שכתב (" סוד שיח" ו" עברית חיה במרוצת הדורות" ) הוא מוכיח כי לא רק הלשון הכתובה אלא גם הדיבור העברי מעולם לא פסק.

למשל ב-1205 נכתב שם טקסט כזה " יעקב אוהב מאד את רחל הוא מת עליה" . כאילו זה סלנג של הפלמח. זה נכתב ב" ספר חסידים" שניתן ללמוד מתוכו שמשכילים עבריים באותה תקופה דברו עברית גם ברחוב.

תגובות

אתמול (9.5.119ׂ ׂ) קראתי מאמר בהארץ על משה דיין, רועי רוטנברג ופוסט ציונות.שם נוכחתי לדעת שדיין היה חוזה הפוסט-ציונות, חוזה היושר, אם לא לעם ישראל אז לפחות לערבים. על זה כבר ענה משה שמיר ששאל, האור הקולח מליבם של מגיני העם האם הוא כדי להיטיב ולראות את ברק המאכלת השוחטת? כל זה נכתב ב1958, 53 שנה לפני השחיטה של משפחת פוגל, ואולי אפילו יותר חשוב, כשלושים שנה אחרי השחיטה בחברון.

אשר תורן

לפני שנים לא מעטות פנה אלי חבר, פרופסור באחת האוניברסיטאות המובילות, וביקש את עזרתי. הוא סיפר לי כי נקלע למצב לא נעים.הוא היה אחראי לתקציב שהקציבה קרן מחקר שמטרתה לסייע לתלמידים,תוך קידום נושאי מחקר מסויימים.אותו פרופסור, שהיה אדם ישר כסרגל,לא הצליח למצוא תלמידים שיטלו על עצמם את המחקר בתחום המבוקש. אך הוא ביקש לנצל בכל זאת את ההקצבה והשתמש בכספים כדי לסייע לתלמידים בתחומי מחקר אחרים.

כיצד אוכל לעזור לך שאלתי את חברי.

תשובתו הפתיעה אותי. הוא אמר לי: "אתה הרי ז'ורנליסט ואתה יכול לכתוב כל דבר על כל נושא. הכן לי דו"ח מחקר להנהלת הקרן. אם הדו"ח יספק אותם אקבל תקציב נוסף, אצליח לסיים את המחקר עם סטודנטים אחרים והכל יבוא על מקומו בשלום".

אמרתי לו כי בעולם העיתונות אכן הנייר סובל הכל. אך סברתי לתומי כי בעולם האקדמי הקריטריונים חמורים יותר. הוא חייך ואמר: תיווכח שאתה טועה.

מה לא עושים למען חבר?

בקשתי ממנו תאור כללי של הנושא (שהיה לי בו מושג קלוש בלבד), תכנית המחקר, מסקנות אפשריות, תכנית עבודה לעתיד וכו'. הוא הטעים כי עלי לכתוב לא פחות    מ-15עמודים ולא יותר מ-20 עמודים.

התיישבתי והוצאתי מתחת ידי דו'ח בנושא שלא היה לי בו שום מושג,או מושג קלוש ביותר. השקעתי את מיטב כשרוני בצחצוח מילים ובערפול כוונות, כשאני מחקה את הסגנון המעורפל של דוחות מסוג זה.

הדו"ח נמסר ואושר, התקציב חודש, המחקר נעשה בסופו של דבר, התלמידים יצאו נשכרים, הפרופסור היה מרוצה והכל בא על מקומו בשלום.

הלקח מסיפור פיקנטי זה לא נועד להטיל דופי בעולם האקדמי. מערכת הבקרה הפנימית והחיצונית של האוניברסיטאות מונעת אפשרות שכתבן פלצן יצליח לעלות בדרוג האקדמי רק בשל כשרונות הכתיבה שלו. (אם כי פה ושם הצליחו לא מעט בינוניים לעלות למעלה – אך זה נושא אחר).

הלקח נוגע לעולם התקשורת.

 שבח וייס כמשל

פרופסור שבח וייס,לשעבר יושב ראש הכנסת, הוא בעל זיכרון פנומנלי, שעשה חייל הן באקדמיה והן בפוליטיקה. מעטים זוכרים כי את ראשית דרכו עשה כחידונאי, שהיה מפליא את שומעיו בחידודי לשון וחידודי זכרון. הוא ארגן מופעים שבהם הפליא את שומעיו בשליפת שאלות בכל נושא שבקשו. הוא הצליח להביס כל נשאל. מובטחני שאילו היה מתמודד היום בתכנית "מיליונר" היה בין הזוכים בסכומים הגדולים.

פגשתי בו לראשונה בעת שהייתי חייל בשרות סדיר. הוא ערך חידון שבו שלף משרוולו רעיונות ואסוציאציות ושאלות בכל תחום, כמו קוסם השולף שפנים מכובעו. כמעט זכיתי בחידון הזה אך מאחר ומיהרתי לתורנות שמירה וזה עלול היה לקלקל לו את התכנית אם אזכה בשלב מוקדם הוא שלף כלאחר יד שאלה שהביסה אותי (אני זוכר עד היום את השאלה: כלבה ומצלמה מה המשותף. התשובה היתה "לייקה" מצלמה פופולרית באותה תקופה והכלבה לייקה שהיתה הייצור החי הראשון ששלחו הרוסים בלווין).

במרוצת השנים מצא שבח וייס דרך יעילה יותר לנצל את כשרונותיו. בין העיסוקים שלו בקריירה האקדמית-פוליטית שלו היה כתיבת פרשנות פוליטית. כאן שוב נצטלבו דרכינו. הוא בא למערכת בליל הבחירות של המהפך בשנת  1977לא היה לו זמן להמתין לתוצאות הסופיות של הבחירות. איש הרי לא ניחש כי צפוי מהפך. הוא עלעל בזריזות בתוצאות הראשונות של כמה קלפיות מפתח, כתב את פרשנותו והסתלק. כשקיבלתי את החומר לעריכה חשכו עיני. כבר היה ברור שיש מהפך ואילו הפרופסור הנכבד מצא כי תוצאות הבחירות מבשרות "שסע סוציו אקונומי".כל הניסיונות לאתר את הפרופסור עלו בתוהו. לבקשת העורך כתבתי את הפרשנות מחדש והפכתי את הטון הכללי והכל בא על מקומו בשלום. בשעות הבוקר שמעתי את קולו של הפרופסור ברדיו המפרשן בצורה מלומדת את משמעות המהפך, כשהוא מצטט את הדבריםשאני כתבתי בשמו.

מאמר ראשי שהתהפך

סיפור אופייני אחר שייך לתקופה מוקדמת בהרבה. עבדתי כעורך לילה בעיתון "הבוקר" ולפני סגירת העיתון עברתי על המאמר הראשי שאותו כתב העורך, גבריאל צפרוני, אחד מגדולי העיתונאים שהיו אי פעם.

גם הפעם חשכו עיני. המאמר הראשי הוקדש כולו להחלטת מצריים שלא לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. בעל המאמר ידע להסביר את הכוונה המסתתרת מאחורי מעשהו של נשיא מצרים (הרודן המצרי קראנו לו אז) שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים" וכי על ישראל להערך לקראת אפשרות כזו וכזו וכו' וכו'.

צפרוני היה מיודד אישית עם בן גוריון ובעל אינפורמציה מצויינת בכל התחומים. אבל מה לעשות והכותרת הראשית של העתון אותה הכתרתי כמה דקות לפני שקראתי את המאמר הראשי אמרה שמצרים החליטה לחתום על האמנה.

חפשתי את צפרוני כדי להעמיד אותו על טעותו ולבקשו לכתוב מאמר חדש. אך הוא היה באיזה קונצרט (פלאפונים ואיתוריות לא היו אז).

מה עושים?

כתבתי את המאמר מחדש על אותו נושא. הסברתי הסבר היטב מדוע היה צפוי שמצרים תחתום על האמנה ומה המשמעות הדבר לגבי ישראל.

למחרת, בישיבת המערכת, לא אמר צפרוני מילה על היפוך המאמר, אך ראיתי הכרת תודה בעיניו הבורקות.

הקלות הבלתי נסבלת

אני יכול להביא עשרות דוגמאות כאלה. מה שאני רוצה לומר בסיפורים אלה הוא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להפעיל השפעה בתקשורת. לא תמיד זה כך לא תמיד זה היה כך. בתוך המקצוע המגונה הזה הנקרא עיתונאות היו גם אנשים משכמם ומעלה – זאב ז"בוטינסקי למשל. נחום סוקולוב למשל. אבא אחימאיר למשל. ברל כצנלסון למשל. משה בלינסון שהיה עורך "דבר". יעקב רבי ב"על המשמר". ישעיהו אברך, דוד זכאי שניהם מ"דבר". אנשים שאצלם כל מלה בסלע.

גם העורך הראשון האגדי של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, היה בעל רקע ואיכות שנבעו לא רק מכשרון הכתיבה שלו. הוא היה בעל תואר דוקטור, בעל סמיכה לרבנות ובעל ידע פנומנלי בעשרות תחומים. במודעה שפורסמה לאחר מותו נאמר כי הלך לעולמו "מייסר ומוכיח בעם". מנסחי המודעההתכוונו לכך באמת ובתמים. כך הוא ראה עצמו וכך ראו אותו רבים אחרים.

גם בימינו יש עיתונאים שהכתיבה שלהם איננה רק טיח תפל של מילים על נייר: זאב שיף, אהוד יערי, ארי שביט, רון בן ישי, שמואל שניצר, אהרון מגד (בכתיבתו העיתונאית ). הרשימה אינה ארוכה.

אבל העידן הניו ז'ורנליסטי בעיתונות העלה לצמרת העיתונות עיתונאים שהכישרון העיקרי שלהם הוא הכתיבה. כישרון כתיבה ניתן להגדיר כיכולת לעורר באנשים עניין, לבדר אותם, להצחיק אותם, להרגיז אותם. הכל באמצעות מילים. לא חשוב מה תוכן המילים. בקיצור: אנשים שיש להם יכולת למכור את המוצר. כאן הרשימה ארוכה. מדן מרגלית ועד יואל מרקוס, מחמי שלו ועד אמנון אברמוביץ'. אני לא מונה כאן את כולם כי היריעה קצרה.

האנשים האלה מרגישים כולם כי הם מייסרים ומוכיחים בעם. הם אומרים לראש הממשלה מה טוב ומה רע לעשות. מדוע הוא מעכב את החתימה עם הפלסטינים, מדוע אינו נענה לקלינטון, מדוע הרפורמה טובה או גרועה, מדוע ש"ס מתאימה או לא מתאימה לממשלה ןכו'.הכל כתוב נפלא, מרתק, מרגש, מעניין, עם המון פעלולים וחידודי לשון.

אבל מה ערך יש לדברים? אני מציע לקורא לגשת לספרייה הקרובה ולעלעל בעיתונים ישנים. לא עתיקים – די בקריאת דברים שכתבו לפני שנתיים שלוש או חמש שנים. סתם מילים.

ראה איך הפכה התקשורת מושחתת ורדודה

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

      האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת,

 http://www.zeevgalili.com/1999/05/8126