השבוע ימלאו 65 שנים לאחד הארועים החשובים ביותר במלחמת ההישרדות של עם ישראל בארץ ישראל.

קבוצה של לוחמי לח"י, בפיקודו של יהושע כהן, תקפה ב-8 באוגוסט 1944, שייירה בה נסע הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייכל, בדרכו מירושלים ליפו. ביפו עמדה להערך לכבודו מסיבת פרידה לפני שנמלט מן הארץ מאימת המחתרת.

להמשיך לקרוא ←

על "סודות ההצפנה", ספרו של סיימון סינג שהפך לרב מכר ישראלי ועולמי * איך הכריעו כתבי סתר מלחמות * איך פיענחו כתבי סתר * האם יש כתב סתר שאינו מפוענח

הספר הזה והמאמר עליו נכתבו כבר לפני חצי תריסר שנים. ספרים טובים אינם מתיישנים וראוי לשמר אותם ואת הנכתב עליהם.

את הספר הזה אוהבים משוגעים לדבר וחובבים המכורים לתחומים רבים ושונים: תשבצים, חידונים, מתמטיקה, תולדות התרבות, בלשנות, סיפורי הרפתקאות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, חידות בלשיות, מחשבים ומה לא. מחבר הספר הוא סיימון סינג, פיסיקאי יליד בריטניה ממוצא הודי. הוא אחד מטובי הפופולריזטורים של המדע ומשכיל להסביר להדיוט גם נושאים מסובכים ביותר בלשון פשוטה ומובנת לכל. הוא קנה לעצמו מוניטין בינלאומי בספרו על המשפט האחרון של פרמה, שהיה לרב מכר בינלאומי ואחריו בספרים רבים אחרים.

אמנות וגם מדע

מהי הקריפטוגרפיה (הצפנה בעברית)? מהו פיענוח הצפנה?

זוהי אמנות ומדע המלווים את האנושות מראשית ההיסטוריה. הכתב מאפשר לנו להעביר לזולתנו מידע ומחשבות. אך הוא גם חושף אותנו לפני אנשים שלא היינו רוצים שיוכלו לקרוא את מחשבותינו ויידעו את תכניותינו. מסיבה זו הולכת ההצפנה יד ביד עם הכתב ועם ההיסטוריה האנושית. צפנים שהצליחו להסתיר ידיעות סודיות ומפצחי צפנים שחשפו סודות כאלה הכריעו לא פעם מערכות ושינו את מהלך ההיסטוריה. כך, למשל, פיצוח הקוד הגרמני בידי הבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה איפשר יירטו מברק גרמני ("מברק צימרמן" עליו כבר סיפרתי כאן) והביא להתערבות ארצות הברית במלחמה לצד בעלות הברית.

להמשיך לקרוא ←

ראה: להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הזה?

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

 

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

 

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

 

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

 

קולאז', פרי מכחולה של האמנית דינה גבעון, מתאר את ירושלים לדורותיה משולבת במגן דוד. צילומי ירושלים הם של אמן הצילום קלמן גבעון. קולאז' זה הוא חלק מסדרה בתערוכה  שהוצגה ב-2008 בקרית ביאליק וב-מרץ 2011 בגרמניה. (באדיבות משפחת גבעון)

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל. מישהו מצא גם כי בעת ליקוי חמה שהיה באוקטובר 2009 הופיע מגן דוד.

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

 

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.

עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1907,  הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

 

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

 

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.

ראה גם להניף את הדגל

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי 

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

 הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

 

הם אינם "נטורי קרתא" כמו שרבים נוטים לחשוב כי ארגון כזה כבר לא קיים * הם מחזיקים בדעות של הרבי מסאטמר אך חסידי סאטמר מחרימים אותם * הסופר חיים באר: אלה קיצונים שעברו את הגבול, כשהתאולוגיה הפכה לפתולוגיה

שנים רבות נראו בכל הפגנה אנטי ישראלית ופרו פלסטינית כמה יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, נושאים כרזות נגד ישראל.

התופעה הזו הצטלמה יפה בדיווחי רשתות הטלוויזיה אך לא עוררה התרגשות – לא בישראל ולא בעולם היהודי. "החסרים משוגעים אנו". יש לנו די והותר משלנו.

זה פיקנטי לראות חובש שטריימל בהפגנה פרו פלסטינית אך במה הוא שונה מאנשי גוש שלום, שלום עכשיו ואנשי שמאל רבים בישראל בעולם היהודי ששכחו כבר איך נראים תפילין.

אך לפני חמש שנים עוררה חבורת חובשי שטריימל סערה זוטא כשהופיעו ליד בית החולים בו היה מאושפז צדיק הדור יאסר ערפאת והתפללו לשלומו. גם בכך עדיין לא עברו השטריימלים את הגבול. הרי אורי אבנרי נפגש עם ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון וכמוהו כמה מן האליטות של השמאל הישראלי.

 אך זמן מה לאחר מכן עברו השטריימלך את הקו האדום אפילו בעיניהם של שמאלנים קיצונים. הם הלכו לאחמדיניג'אד, התחבקו עמו, נשקו אותו, ישבו עמו במועצת חכמים ואפילו השתתפו בכנס להכחשת השואה.

לא רק שלא התביישו במעשיהם אלא הפיצו – בעזרתה האדיבה של מערכת ההסברה האירנית – תמונות למכביר של חיבוק הרעים הסחבאקי בין ההמן מטהרן לבין צאצאיו המוצהרים של מרדכי היהודי.

באותה תקופה כתבתי טור בעיתון "מקור ראשון" והואיל ובעבודתי האקדמית עסקתי ביסודיות רבה במשנתו של הרבי מסאטמר נתבקשתי לכתוב על המשנה הזו ועל הקשר בינה לבין חסידי אחמדיניג'אד.

ההנחה היתה שהואיל ולובשי הקפוטות השחורות מחזיקים בעמדות תיאולוגיות דומות לאלו של הרבי מסאטמר הם נמנים עם חסידות זו.

בעקבות פרסום המאמר (ראה קישורים בסוף) זכיתי למקלחת של צוננים, הן מאישים בארץ והן מאנשי סאטמר בחו"ל. נתברר לי לבושתי כי העללתי על קבוצה גדולה של יהודים – שאף שאנו חולקים חריפות על עמדותיהם- עלילה קשה. ידיהם לא שפכו את הדם.

רק לאחר זמן פיענחתי את התעלומה, בעזרת ידידי הסופר חיים באר.

אך כדי להבין את התעלומה ופתרונה צריך קודם לרדת מעט לעומקה של תפיסת הרבי מסאטמר.

מיהו הרבי מסאטמר

הוא נולד בשנת 1888, בעיירה סאטמר בהונגריה, בן לשושלת אדמו"רים. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר.

 

עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית.

הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה המונה יותר ממאתיים אלף איש. זוהי מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. רכבת ישראל העמידה לרשות חסידיו רכבת מיוחדת ומכרה להם כרטיסים בלי שם וסמל המדינה עליהם.

 

בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת, לפני תפילת כל נדרי, והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.

הגאולה כעוון פלילי

הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו – מאז האמנסיפציה – לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברה החברה היהודית באירופה.

ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא פיתח תיאולוגיה המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידאולוגי הבסיסי שלו ("ויואל משה") הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם
ברורים, אף כתנאים ואמוראים… אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.

ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים, מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון , "ויואל משה" הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר "קונטרס על התמורה ועל הגאולה" שהופיע בברוקלין ב-1967. במקביל חיבר פרושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.

שלוש השבועות

הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפיסקה זו איסור מוחלט של עליה המונית מאורגנת לארץ ישראל ("עליה בחומה") ושל כל פעולה לדחיקת הקץ. דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה. אם לפני השואה הוא פרש את הפסוקים הללו כאיסור לעליה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית. הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.

זו התאולוגיה בה מחזיקה חסידות סאטמר שהיא גדולה ומקיפה רבבות חסידים בארץ ובעולם. ומחזיקים בה גם חוגים שוליים שאינם חלק מן המימסד הסאטמרי.

כאמור נתברר לי, למעלה מכל ספק, כי השטריימלך שהלכו לאחמדיניג'אד אינם נמנים עם חסידי סאטמר. יותר מזה: מיד לאחר ביקורם הראשון בטהרן יצא כרוז עליו חתמו כל החצרות החסידיות בארצות הברית וסאטמר בכללם, שגינה אנשים אלה וקרא להחרימם.

מי הם בכל זאת?

בבקשת פתרון פניתי לחברי הסופר חיים באר, שאין טקסט יהודי שהוא אינו מכיר, ובעניין סאטמר הוא מומחה ממש, גם בשל יחסים משפחתיים.

בין תאוריה למעשה

הרבי מסאטמר, אומר לי חיים באר, כתב דברים איומים על הציונות ומדינת ישראל. אבל באופן פרקטי הרבי ורוב מניינם ובניינם של חסידיו לא התירו לעשות משהו בפועל כדי לפגוע במדינה. זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית, לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: "כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית, בלי לגרום נזק לבר ישראל".

הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר' יואל טייטלבוים.

 

אז מי אם כן עומד מאחורי המטורפים שהלכו לטהרן? הרי הם מדקלמים אותה אידיאולוגיה של הסאטמרים?

עשבים שוטים

חיים באר: סביב הסאטמרים נתגבשו קבוצות קטנות של פורקי עול, עשבים שוטים במלוא מובן המלה, המסירים כל רסן. הם חיים בקרבת הסאטמרים אבל אינם חלק מהם. אנשים כמו משה הירש למשל שערפאת מינה אותו "שר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית" לא מייצג אלא את עצמו או קבוצת שוליים. כאלה הם כל האנשים המופיעים בכל מקום בעולם בו תוקפים את ישראל. המראה של יהודים לבושים כחרדים, עטופים בטליתות, הצועדים יחד עם אנטישמים הוא חומר טוב לטלוויזיה. הם זוכים לפרסום מעבר לכל פרופורציה. בחסידות סאטמר הבחינו מזמן בפוטנציאל ההרס הטמון באנשים אלה והתבדלו מהם.

פרשת "לב טהור"

על פוטנציאל ההרס של הקבוצות, מספר לי חיים באר, עמדתי מקרוב. במהלך ההתעניינות שלי בקבוצות הללו הגיעו אלי טקסטים ממש מפחידים. אלה נכתבו בידי חוזר בתשובה, ארז אלברנס שמו. הוא בן להורים חילוניים מקרית יובל, אביו אף היה לוחם בצנחנים. בגיל צעיר התחיל לחפש את עצמו ועבר מקבוצת חסידים אחת לאחרת. לאחר שקרא את "ויואל משה" נתפס לאידיאולוגיה הסאטמרית והקים שטיבל קטן בירושלים ברוח סאטמר.

בטקסטים שכתב נאמר כי לא רק שלא צריך להכיר במדינת ישראל אלא צריך לעשות מעשה. הוא עורר בי עניין ונפגשתי עמו ומה ששמעתי מפיו נראה לי מסוכן עד מאד.
לאחר זמן פורסם בעיתונים כי שרותי הבטחון עלו על החבורה הזו על פי מידע שהגיע אליהם ממקורות ערביים. ערכתי ביקור שני במקום כי זה ריתק אותי. ואז ראיתי מישהו מביא חבילה של דרכונים ולאחר זמן פורסם בעיתונים שכל החבורה שמנתה 30-40 אנשים עזבה את הארץ. זה היה בשנת 1990.

חטיפת ילד ומאסר

בארצות הברית הקים ארז חצר משלו (בינתיים גם שינה את שמו לשלמה ארז אלברנס ושלמה העלברנץ). אנשי סאטמר חשו בסכנה הכרוכה בו והתבדלו ממנו. בשנת 1994 הוא נעצר על ידי ה-FBI כחשוד בחטיפת ילד בן 13 שבא אליו כדי ללמוד לבר מצווה. הוא החזיק בו בניגוד לרצון הוריו משך שנתיים. הוא הועמד לדין ונידון למאסר שנתיים עד 12 שנים. לאחר שנתיים גורש לישראל. מכאן נסע לקנדה וביקש שם מקלט מדיני כפליט שסכנה מרחפת על חייו בישראל. שם כבר הספיק לפרסם ספר בשם "דרך הצלה" בו הוא מדבר "על ביטול המדינה הברור הקרוב מאד …"

אז מה ההסבר לכל התופעות הללו, שאלתי את חיים באר.

"חצו את הקווים"

באר: החבורות הללו כמו אלברנס ודומיו אינם סאטמר אף שהם שואבים את רעיונותיהם מן התיאולוגיה הסאטמרית. ההבדל בינם לבין סאטמר הוא שהם חצו את הקווים. אין ספק שמדובר פה בתופעה פתולוגית של אנשים שחצו את הגבול. גם בשמאל הישראלי יש שמאל קיצוני שהם בחזקת סאטמרים אבל שומרים על הגבול. אודי אדיב, כמו אלברנס וכמו החבורה שהגיעה לטהרן, עבר את הגבול.

 למדתי עם תלמידיי, מספר באר, את פרק כא בשמואל ב'. מסופר שם על דוד שביקש את עזרת הגבעונים. אלה בתמורה ביקשו להיפרע מנכדיו של המלך שאול שהמית בגבעונים. בפסוק ב' נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה". לכאורה משפט מיותר. וכי לא ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל?

רש"י אומר על משפט זה: "הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק בו".

השאלה שאני שואל עצמי, אומר באר, אם נוכח היחס שאנחנו מגלים כלפי העובדים הזרים וכלפי הדלים והאביונים שבתוכנו עוד נותרו בנו המידות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים.

ומה עם נטורי קרתא

אם הפסיכופטים של טהרן אינם סאטמרים אזי הם לכאורה "נטורי קרתא" – כך בתקשורת. מסתבר שגם זה אינו נכון. "נטורי קרתא" הוא מותג של מוצר שירד מזמן מן המדפים ורבים משתמשים בו.

 הארגון הוקם לפני למעלה מחמישים שנה על ידי שני אברכים צעירים ר' עמרם בלוי ואהרון קצנלבויגן שנשאו את נס המרד נגד הציונות. אך מאז עבר הארגון גלגולים רבים ולא נותר ממנו אלא השם בלבד ובפועל לא קיים ארגון כזה, אך רבים מתקשטים בו.
במאמר שפורסם ב"העדה", בטאון העדה החרדית בירושלים, נאמר: "…לדאבוננו קמה בשנים האחרונות קבוצה קטנה של אנשים בלתי אחראיים הלבושים בלבוש חסידי והולכים יד ביד שלובי זרוע עם הערבים… ושוב נוסעים אותה חבורה בלתי אחראית הקוראים לעצמם קנאים אנטי ציוניים לטהרן להתחבק ולהתנשק עם רשע כזה שלא חדל לדבר על תכניותיו לבנות פצצה אטומית שתמחוק את כלל ישראל לא רק את המדינה …זה ביזיון גדול ועצום שאותה כת, חבורה קטנה בלתי מרוסנת, חמסו להם את השם הקדוש נטורי קרתא שבראשותו של הלוחם הידוע והאגדתי ולמען קדושת ארץ ישראל, הרב הצדיק רבי עמרם בלוי …"

בהמשך לשאלה ששואל עצמו חיים באר, הייתי מציע גם לאנשי סאטמר לעשות חשבון נפש. אולי ישאלו עצמם האם יש בהם מן התכונות היהודיות שרש"י מונה. ואולי החבורה הזו שיצאה לטהרן היא עונש משמיים על שהוציאו דיבתם של ישראל. הרבי מסאטמר אמר פעם בראיון עיתונאי כי הציונים הם ה"ערב רב" שנספחו לבני ישראל שיצאו ממצריים. והנה עכשיו יש לסאטמרים "ערב רב" משלהם, גבעונים שאינם מבני ישראל הממררים את חיי כולנו.

גם מחללים שבת בפרהסיה

מאז פרשת החיבוק שחיבקו חובשי השטריימלך את אחמדינג'אד בטהרן אני עוקב בשקדנות אחר פרסומים הקשורים בקבוצה זו.

 באחד האתרים מצאתי עוד תעלול של הפסיכופטים מטהרן. "הרב" משה פרידמן מניו יורק מופיע בקליפ בהפגנה אנטישמית של מוסלמים בברלין, בשבת פרשת בראשית. הדברים שאמר היו כנראה בעיניו פיקוח נפש, שכן למענם חילל שבת בפרהסיה בדברו במיקרופון.

בין הדברים שאמר שם:

" בשם אללה הרחום… בתור נאמן ובן ברית שנים רבות של האסלאם… הנביא הקדוש מוחמד… אני נמצא כאן במסגרת החג הקדוש רמאדאן… אין בכוונתי בשום אופן לדון או אפילו לתקוף את העבר הגרמני… אבל הציונים… בגלל שהיה בעבר רצח של חסרי ישע, חייבים להמשיך ברצח חסרי ישע… המשטר הציוני מתכנן… להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית … אילו היתה ברלין רוצה לכפר על עברה, היה עליה להגן על על הפלסטינים והאסלמיים.. במקום לתמוך במלחמה ולספק צוללות בעלי ראש נפץ גרעיני לישראל…"

משה פרידמן חייב בדיני שמים על חילול ה' וחילול שבת. ובינתיים מוסר לי האיש שלי בסאטמר כי הוא כבר נענש בידי אשתו. כשחזר לניו יורק מצא בית ריק והאשה ברחה להוריה.

קישורים

נאום אנטי ציוני של מאיר הירש מראשי המופרעים – הוא אינו מנטורי קרתא

    http://www.youtube.com:80/embed/QAPMoFn5Oio

מה מריץ אותם לשינאת ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=322

יש משהו בדברי הרבי מסאטמר

http://www.zeevgalili.com/?p=323

 

האינטרנט לא היה עדיין אפילו במחשבה * הטלגרף כבר חובר ולא תמיד עבד * השח-רחוק (טלפון) היה בינתיים שמועה רחוקה * מברקים הגיעו מיפו על גבי חמורים * בכל זאת היתה בירושלים עיתונות שדיווחה על חידושים ארכאולוגיים ומדעיים, קצת רכילות וכמובן הרבה על צרות היהודים * סיפורה של תקשורת לא עוינת לכבוד יום ירושלים

 

 "הלבנון" עבר לפריז ושם המשיך להופיע עוד 23 שנים. בשנת 1870 חודשה הופעת "חבצלת", שהמשיך להופיע כארבעים שנה. במרוצת השנים הופיעו עוד עיתונים "שערי ציון", "יהודה וירושלים", "הצבי", "האריאל", "מבשרת ציון" ועוד.

כינוי הפרסומים הללו בשם עיתונים הוא קצת מוגזם. מדובר בכתבי עת שיצאו בדפוס במועדים קבועים – אחת לחודש, אחת לשבועיים, אחת לשבוע וגם פעמיים בשבוע. בשביל ישוב שמנה בארץ כולה כ-15 אלף נפש ובירושלים כ-7000 נפש זו היתה העזה להוציא לאור "עיתון".

תמורות בהרכב הישוב

הרקע להופעת העיתונים הללו – אומרת גליה ירדני (בספרה "העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863 – 1904") – היה התמורות שחלו בתקופה זו בהרכב הישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1860 נוסדה בפרנקפורט חברת "ישוב ארץ ישראל", שקראה לגאולה בדרך הטבע ולעלייה לארץ ישראל. משנה לשנה הלך הישוב וגדל. לישוב שמנה בעבר בעיקר זקנים שבאו לכאן לסיים את חייהם בעבודת ה' הצטרפו עולים צעירים, שחיפשו דרכים לעבודה יצרנית, בלי תלות ב"חלוקה". מנהיגות הישוב הישן התנגדה לשינוי שבישרו העולים החדשים – התנגדו לעבודת האדמה ולייסוד המושבות, התנגדו להשכלה ולחינוך חילוני. כל זה העלה את הצורך בבמה ציבורית.

העיתונות הארצישראלית שימשה בתחילה לצרכי תעמולה בין קוראי עברית בתפוצות, בעיקר ברוסיה. אך לא עבר זמן רב ונתברר שבקרב בני הדור הצעיר בארץ קיים קהל ער הזקוק לעידוד ולהדרכה, הצמא להשכלה ומבקש אשנב לעולם.

עיון בידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותם ימים, שכולם הופיעו כאמור בירושלים, יש בו כדי להאיר לא רק את התקופה אלא לתת אספקלריה של ירושלים מאז ועד היום. לצורך הלקט נעזרתי בספרה האמור של גליה ירדני וכן בספרים המצויינים  של שלמה שבא ("הימים היפים" ו"ארץ ציון וירושלים" האחרון בשיתוף עם דן בן אמוץ) וכן בספרו של מרדכי נאור "מספורי ארץ אהבתי". חלק מן הציטוטים כאן מובאים מעיתונים עבריים שהופיעו בחוץ לארץ כמו "המגיד" (קראקוב), המליץ (אודיסה), הצפירה (וארשה), אך הם משקפים אותה רוח כמו עיתוני ירושלים. בין לבין הוספתי מילים וקטעים המבהירים חלק מן הידיעות. הוספתי גם שני סיפורים עובדתיים מתוך ספרי "ירושלים שלי בסיפור ובאגדה", המשקפים את רוח התקופה.

כמה יהודים בפלעסטינא

"…לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7000; בחברון – מן 700 עד 800; בטבריה – 1200; בצפת מן 1500 עד 2000; בהערים אשר על חוף הים יגורו בעיר יפפו (יפו) לערך 60 ; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל – מן 150 עד 200; בעכו – 200; בתירו (צור) – 150; בזידאן (צידון) – 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים וגם 150 מהשומרונים. במחוז גאלילי (הגליל) יגורו לערך 400 עד 500 יהודים… רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית… אבל גם בלשון ערבי, שפאניש, דויטש ואיטאליעניש ידברו". (המגיד 1857)

 

 

בית-כנסת "החורבה" נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד.

העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"… (המגיד 1864)

מתנגדים לחפירות בקברות המלכים

"אהבת המחקר בקדמוניות גברה כה בימינו עד כי השוגים בה לא יסוגו אחור ויהרסו אל קדשי עם וקברות ישני עפר להרגיזם ממנוחתם. וביחוד שורר רוח כזה בלב הצרפתים אשר לא ישאו פנים לאמונה ולקדושה. לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת.. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.
"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה… ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". (המליץ, 1864)

הנדבנית שתרמה את קברי המלכים ליהודים

"האשה הכבודה בערטה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוחה ולהתאמץ לקנות את קברות המלכים… הרחק מהלך עשרים רגע מצפון עיר הקודש. תשע שנים יגעה האישה הזאת למלאות רצון הוריה להשיג החלקה הזאת.
ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות אשר בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף. ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לעדת היהודים אשר בירושלים"… (שערי ציון, 1878).

מי באמת קבור ב"קברי המלכים"

"היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

"באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

 

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים". (ירושלים שלי, מאת זאב גלילי,על פי יוסף קלוזנר)

ילדים ששיחקו בנחל גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית. (חבצלת, תרמ"ב)

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

חזקיהו טיהר כידוע את ירושלים מעבודת אלילים ונתן יד לקשר של כל עמי האזור נגד סנחריב מלך אשור. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה.

וזו לשון הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב – נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכאולוגי של קושטא. (על פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה")

תחנת הקמח שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח… וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן… .
"השר הצדיק משה מונטיפיורי רחש לבו דבר טוב: לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים… שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית בית-תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה על-ידי פומפע יעלו המים". (המגיד, 1859 – 1860המגיד )

 

יהודי שכם ליהודי ירושלים: הבו כסף לשכירת בית-כנסת

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

 

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת – בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד. והוכרחנו ללוות כסף בנשך לשכיות מאת הגויים ומשכנו בידם כלי כסף, תכשיטי ספר תורה והיה לנו חרפה גדולה.

ובכן אחינו בני ישראל חוסו נא וחמולו ורחמו עלינו, רצוננו רק סכום מאתיים פרנק לשנה לשכירות בית הכנסת ובית תלמוד תורה ותו לא". (חבצלת, 1881)

ערביי שכם זורקים אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת… מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם… בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". (המגיד 1860)

מדוע משליכים אבנים על יד אבשלום

"לרגלי הר הזיתים, באפיק נחל קידרון, שוכנת מצבת אבן יפהפיה, הנקראת "יד אבשלום". האגדה מייחסת את בניית המצבה לאבשלום שמרד באביו, דוד המלך, ומצא את מותו כשנתפסו שערותיו בעץ האלה, בעודו רוכב על הפרד. בתנ"ך מסופר שאבשלום בנה לעצמו מצבה "כי אמר: אין לי בן בעבור הזכיר שמי" (שמואל ב' יח-יח).

המצבה שבימינו שונה כנראה מזו שהיתה בעת שנבנתה. לפי האגדה היתה כף יד ממש מגולפת בראש המצבה ובאחד הימים סולקה בידי מלך מכובשי העיר שעבר במקום. לפי האגדה אמר אותו מלך: "היד שהורמה נגד אביה תיגדע".

משך השנים הפכה מצבת יד אבשלום סמל לבן סורר ומורה המורד באביו. יהודים בכל הדורות נהגו להשליך אבנים על המצבה כאילו ביקשו לסקול באבנים את האיש שעל שמו היא נקראת. גל האבנים היה גדול כל כך עד שכיסה את מצבה ולא ניתן היה לראותה. בירושלים נהגו להביא ילדים סרבנים אל יד אבשלום, להסיר את מכנסיהם ולהלקותם. (ירושלים שלי- זאב גלילי)

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו… לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל"בית המדרש אברבנאל". הוא ביקר גם את "ביקור חולים האספיטאלי", בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: "הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש". (הצפירה, יא כסלו תרנ"ט 1898)

הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..

.
וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאיםהגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור. (האור, 1892)

מזכרון לירושלים בנסיעת אכספרס

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות – נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות. (החרות, תרע"ד)

טלגרף לירושלים

זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית, ושארי היתדות נטועים על פני הר הבית משם יצא ויסוב איזה שווקים עד בית הפחה.
אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית. (המגיד, 1865)

דו-קרב תפוחי אדמה במקום חרבות

בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא – הוא מזמינו למלחמת-שנים.

אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה.
(החרות, תר"ע, 1910)

מאמרים נוספים על התקופה:

חלוצים ובונים אלמונים

סבי שהיה מבוני ראש פינה

אם רצונך לדעת משהו גם על עיתונות ימינו קרא:

העולם כמרקחה
http://www.zeevgalili.com/?p=27

יודקובסקי העורך האלמוני
http://www.zeevgalili.com/?p=373

על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב
http://www.zeevgalili.com/?p=275

 

מאמר זה נכתב בשנת 2009 כשמפלגת העבודה כבר היתה בשלבים מתקדמים של גסיסה. אתמול  התנועה המפוארת הזו סיימה סופית את חייה באיחוד עם מר"ץ. כך הפך המוות הטבעי של המפלגה להתאבדות מרצון על ידי התמזגות עם תפיסת העולם שבן גוריון לחם בה מאז הבין שיש לעבור "ממעמד לעם", כשם ספרו.

 

בשנת 1981 ראיינתי את שרגא נצר, שהיה משך עשרות שנים איש אמונו של דוד בן גוריון ו"האיש החזק" של מפא"י. הראיון נערך במסגרת תחקיר שערכנו, אני וחברי רמי טל (אז עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורך בהוצאת הספרים של העיתון) לצורך הוצאת ספר של שמעון פרס. ( פרס התמודד אז בבחירות מול מנחם בגין שבהן הפסיד).

שאלנו את נצר: אמור לנו, היכן נעלמה מפא"י. כיצד זה התנועה ששלטה בישראל משך שנות דור אינה מגלה שום יכולת ארגונית, אינה מעלה שום רעיון חדש, אינה מוציאה מתוכה אף מנהיג, אף בשורה. שרגא נצר הרהר מעט ואמר: אני המפא"יניק האחרון. מפא"י כבר לא קיימת. היא מתה.

כרזת בחירות שלמפאי  שנות החמישים

עכשיו נעץ אהוד ברק את המסמר האחרון בארונה של התנועה האדירה הזו. ואפשר לומר חבל על דאבדין.

להמשיך לקרוא ←

– מאת ד"ר זאב פון-וייזל –

אנו שמחים לארח היום מאמר של ד"ר זאב פון וייזל. המאמר נכתב אמנם בניסן תשל"ג, 1973. אך הוא היום אקטואלי מתמיד.
ד"ר פון וייזל היה דמות מיוחדת במינה בתנועה הלאומית. שרת כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וזכה במדיית צלב הברזל. הוא לחם גם כתותחן במלחמת השחרור למרות גילו הגבוה. למד רפואה משפטים, נוירוכירורגיה ובנוסף לכל אלה היה אחד המומחים הגדולים בעולם לאיסלם. עלה לארץ ישראל ב-1924. היה ממייסדי התנועה הרביזיוניסטית בארץ, מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ייסד את העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים. במקביל עשה קריירה עיתונאית מזהירה, סייר בכל העולם, וקנה לעצתמו קשרים וידידים גם בעולם הערבי. הקוראים הוותיקים של טור זה כבר קראו עליו שני מאמרים שקישוריהם בסוף המאמר. תודתנו נתונה לניבה פון ויזל הנכדה על הרשות לפרסםאת המאמר.

"דורנו קרע קרע חד בין העבר ובין ההוווה. הזקנים מביטים אחורה בנוסטלגיה ובצער: כל מה שהיה בעבר נראה להם כאילו היה ברובו טוב, וכל מה שבנמצא נראה להם כולו בירידה מוסרית, כהתבוללות עם כיסוי של הלשון העברית, שאינה כה מחודשת כפי שהיא מקולקלת. הזקנים האלה רואים בפרץ שנפרץ בינם לבין הצעירים לא רק סוף עולמם שלהם, אלא פשוט סוף העולם. בלי יראת אב ואם, בלי יראת כבוד בפני שיבה – איך אפשר להקים עם בריא, עם המסוגל להבטיח את המשך שלשלת הזהב מן העבר הרחוק אל העתיד האינסופי?

זאב פון ויזל בצעירותו

להמשיך לקרוא ←