ארכיון הקטגוריה: תקשורת

יש מצע משותף בין האנטישמיות החדשה של השמאל לבין אירן

ראה "הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיותהחדשה"

גירסת 2018

זו המסקנה העולה מכנס "האנטישמיות החדשה" באוניברסיטת חיפה ב-2009 * פרופסור אילן גור זאב, פילוסוף פוסט ציוני שעבר מפנה תודעתי: "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד" * והשמאל הוציא עליו השמאל חוזה * חוקר בריטי: האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל

אנו שמחים לארח אצלנו מאמר מפרי עטו של אמנון לורד, כיום בעל טור ב"ישראל היום"  ואז בעל טור ב"מקור ראשון". אני מודה לחברי על שהתיר לי לפרסם את המאמר.

– מאת אמנון לורד –

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

אמנון לורד

אמנון לורד

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

"הסכנה הישראלית"

רוח הדברים מורגשת במספרם המועט של המאמרים בזירת השמאל. בדרך כלל כשיש משהו מסעיר באוויר, כולם רוצים להגיד אותו דבר בצורה מקורית, ביחד וכל אחד לחוד. האתרים והעיתונים מתפוצצים. הפעם, רוברט פיסק כותב ניתוח פוליטי מלומד ב'אינדיפדנדט', באתר הגדה השמאלית המקומי מצאתי אולי מאמר אחד שהתייחס לאירועים, כמובן מההבט של "הסכנה הישראלית" ומאמר מערכת של 'הארץ' שאמנם הביע עידוד ותמיכה לעם האיראני הנאנק תחת עול הרודנות; אך בעיקרו של דבר ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את מקצועני ההערכה והמודיעין הישראלים, שלא היו מסוגלים לחזות התרחשות כזאת. המאמר בגדה השמאלית הפגין אדישות עם קורטוב של נימה אובייקטיבית עוינת כלפי ההתקוממות (הדיכוי של השאח היה הרבה יותר קשה, נאמר שם). אך העיקר במאמר היה אזהרה מפני מה שישראל עלולה לעשות תוך ניצול המהומה האיראנית. הרי כבר ראינו כיצד ישראל "פלשה למצרים" ב-1956, בחסות העלטה הפוליטית שיצר המרד ההונגרי.

להמשיך לקרוא

עיתוני ירושלים במאה ה-19

ישראל דב פרומקין עורך ה"חבצלת" מ-1868 עד 1911

ישראל דב פרומקין עורך ה"חבצלת" מ-1868 עד 1911

האינטרנט לא היה עדיין אפילו במחשבה * הטלגרף כבר חובר ולא תמיד עבד * השח-רחוק (טלפון) היה בינתיים שמועה רחוקה * מברקים הגיעו מיפו על גבי חמורים * בכל זאת היתה בירושלים עיתונות שדיווחה על חידושים ארכאולוגיים ומדעיים, קצת רכילות וכמובן הרבה על צרות היהודים * סיפורה של תקשורת לא עוינת לכבוד יום ירושלים

  בראש חודש אדר שנת תרכ"ג ()1863 הופיע עיתון החדשות  העברי הראשון בירושלים, "הלבנון".  בעקבותיו הופיע עיתון נוסף, "חבצלת". שני העיתונים לא האריכו ימים ונסגרו בפקודת השלטונות הטורקיים בטרם חלפה שנה להופעתם

 

 "הלבנון" עבר לפריז ושם המשיך להופיע עוד 23 שנים. בשנת 1870 חודשה הופעת "חבצלת", שהמשיך להופיע כארבעים שנה. במרוצת השנים הופיעו עוד עיתונים "שערי ציון", "יהודה וירושלים", "הצבי", "האריאל", "מבשרת ציון" ועוד.

כינוי הפרסומים הללו בשם עיתונים הוא קצת מוגזם. מדובר בכתבי עת שיצאו בדפוס במועדים קבועים – אחת לחודש, אחת לשבועיים, אחת לשבוע וגם פעמיים בשבוע. בשביל ישוב שמנה בארץ כולה כ-15 אלף נפש ובירושלים כ-7000 נפש זו היתה העזה להוציא לאור "עיתון".

תמורות בהרכב הישוב

הרקע להופעת העיתונים הללו – אומרת גליה ירדני (בספרה "העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863 – 1904") – היה התמורות שחלו בתקופה זו בהרכב הישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1860 נוסדה בפרנקפורט חברת "ישוב ארץ ישראל", שקראה לגאולה בדרך הטבע ולעלייה לארץ ישראל. משנה לשנה הלך הישוב וגדל. לישוב שמנה בעבר בעיקר זקנים שבאו לכאן לסיים את חייהם בעבודת ה' הצטרפו עולים צעירים, שחיפשו דרכים לעבודה יצרנית, בלי תלות ב"חלוקה". מנהיגות הישוב הישן התנגדה לשינוי שבישרו העולים החדשים – התנגדו לעבודת האדמה ולייסוד המושבות, התנגדו להשכלה ולחינוך חילוני. כל זה העלה את הצורך בבמה ציבורית.

העיתונות הארצישראלית שימשה בתחילה לצרכי תעמולה בין קוראי עברית בתפוצות, בעיקר ברוסיה. אך לא עבר זמן רב ונתברר שבקרב בני הדור הצעיר בארץ קיים קהל ער הזקוק לעידוד ולהדרכה, הצמא להשכלה ומבקש אשנב לעולם.

עיון בידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותם ימים, שכולם הופיעו כאמור בירושלים, יש בו כדי להאיר לא רק את התקופה אלא לתת אספקלריה של ירושלים מאז ועד היום. לצורך הלקט נעזרתי בספרה האמור של גליה ירדני וכן בספרים המצויינים  של שלמה שבא ("הימים היפים" ו"ארץ ציון וירושלים" האחרון בשיתוף עם דן בן אמוץ) וכן בספרו של מרדכי נאור "מספורי ארץ אהבתי". חלק מן הציטוטים כאן מובאים מעיתונים עבריים שהופיעו בחוץ לארץ כמו "המגיד" (קראקוב), המליץ (אודיסה), הצפירה (וארשה), אך הם משקפים אותה רוח כמו עיתוני ירושלים. בין לבין הוספתי מילים וקטעים המבהירים חלק מן הידיעות. הוספתי גם שני סיפורים עובדתיים מתוך ספרי "ירושלים שלי בסיפור ובאגדה", המשקפים את רוח התקופה.

כמה יהודים בפלעסטינא

"…לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7000; בחברון – מן 700 עד 800; בטבריה – 1200; בצפת מן 1500 עד 2000; בהערים אשר על חוף הים יגורו בעיר יפפו (יפו) לערך 60 ; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל – מן 150 עד 200; בעכו – 200; בתירו (צור) – 150; בזידאן (צידון) – 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים וגם 150 מהשומרונים. במחוז גאלילי (הגליל) יגורו לערך 400 עד 500 יהודים… רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית… אבל גם בלשון ערבי, שפאניש, דויטש ואיטאליעניש ידברו". (המגיד 1857)

 

 חיפה כיכר פריז 1903

חיפה כיכר פריז 1903

 

בית-כנסת "החורבה" נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד.

בית כנסת החורבה

הכיפה "כירח בין כוכבים". בית כנסת ר' יהודא החסיד בתפארתו

העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"… (המגיד 1864)

מתנגדים לחפירות בקברות המלכים

"אהבת המחקר בקדמוניות גברה כה בימינו עד כי השוגים בה לא יסוגו אחור ויהרסו אל קדשי עם וקברות ישני עפר להרגיזם ממנוחתם. וביחוד שורר רוח כזה בלב הצרפתים אשר לא ישאו פנים לאמונה ולקדושה. לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת.. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.
"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה… ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". (המליץ, 1864)


הנדבנית שתרמה את קברי המלכים ליהודים

"האשה הכבודה בערטה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוחה ולהתאמץ לקנות את קברות המלכים… הרחק מהלך עשרים רגע מצפון עיר הקודש. תשע שנים יגעה האישה הזאת למלאות רצון הוריה להשיג החלקה הזאת.
ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות אשר בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף. ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לעדת היהודים אשר בירושלים"… (שערי ציון, 1878).

מי באמת קבור ב"קברי המלכים"

"היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

"באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

המלכה הלני אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קברי המלכים תחריט משנת 1842

המלכה הלני אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קברי המלכים תחריט משנת 1842

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

 

 שער הספר ירושלים שלי מאת זאב גלילי

שער הספר ירושלים שלי מאת זאב גלילי

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים". (ירושלים שלי, מאת זאב גלילי,על פי יוסף קלוזנר)

ילדים ששיחקו בנחל גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית. (חבצלת, תרמ"ב)

המפעל ההנדסי הגדול של המלך חזקיהו. ניקבת השילוח.

המפעל ההנדסי הגדול של המלך חזקיהו. ניקבת השילוח.

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

חזקיהו טיהר כידוע את ירושלים מעבודת אלילים ונתן יד לקשר של כל עמי האזור נגד סנחריב מלך אשור. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה.

האבן שעליה כתובת ניקבת השילוח

האבן שעליה כתובת ניקבת השילוח (ויקישיתוף)

וזו לשון הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב – נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכאולוגי של קושטא. (על פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה")

תחנת הקמח שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח… וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן… .
"השר הצדיק משה מונטיפיורי רחש לבו דבר טוב: לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים… שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית בית-תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה על-ידי פומפע יעלו המים". (המגיד, 1859 –
1860המגיד )

 

 טחנת הרוח שבנה מונטיפיורי

תחנת הקמח שבנה מונטיפיורי "לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון"

יהודי שכם ליהודי ירושלים: הבו כסף לשכירת בית-כנסת

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

 

 שכם  ציור משנת 1900

שכם ציור משנת 1900

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת – בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד. והוכרחנו ללוות כסף בנשך לשכיות מאת הגויים ומשכנו בידם כלי כסף, תכשיטי ספר תורה והיה לנו חרפה גדולה.

ובכן אחינו בני ישראל חוסו נא וחמולו ורחמו עלינו, רצוננו רק סכום מאתיים פרנק לשנה לשכירות בית הכנסת ובית תלמוד תורה ותו לא". (חבצלת, 1881)

ערביי שכם זורקים אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת… מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם… בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". (המגיד 1860)

מדוע משליכים אבנים על יד אבשלום

"לרגלי הר הזיתים, באפיק נחל קידרון, שוכנת מצבת אבן יפהפיה, הנקראת "יד אבשלום". האגדה מייחסת את בניית המצבה לאבשלום שמרד באביו, דוד המלך, ומצא את מותו כשנתפסו שערותיו בעץ האלה, בעודו רוכב על הפרד. בתנ"ך מסופר שאבשלום בנה לעצמו מצבה "כי אמר: אין לי בן בעבור הזכיר שמי" (שמואל ב' יח-יח).

המצבה שבימינו שונה כנראה מזו שהיתה בעת שנבנתה. לפי האגדה היתה כף יד ממש מגולפת בראש המצבה ובאחד הימים סולקה בידי מלך מכובשי העיר שעבר במקום. לפי האגדה אמר אותו מלך: "היד שהורמה נגד אביה תיגדע".

d799d793-d790d791d7a9d79cd795d79d

ילדים הובאו למצבה כדי להלקותם. יד אבשלום.

משך השנים הפכה מצבת יד אבשלום סמל לבן סורר ומורה המורד באביו. יהודים בכל הדורות נהגו להשליך אבנים על המצבה כאילו ביקשו לסקול באבנים את האיש שעל שמו היא נקראת. גל האבנים היה גדול כל כך עד שכיסה את מצבה ולא ניתן היה לראותה. בירושלים נהגו להביא ילדים סרבנים אל יד אבשלום, להסיר את מכנסיהם ולהלקותם. (ירושלים שלי- זאב גלילי)

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו… לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל"בית המדרש אברבנאל". הוא ביקר גם את "ביקור חולים האספיטאלי", בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: "הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש". (הצפירה, יא כסלו תרנ"ט 1898)

הרצל בירושלים

הרצל (במרכז) עם מלויו בעת ביקורו בירושלים. ברקע חומות העיר העתיקה


הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..

קבלת הפנים שנערכה לרכבת הראשונה  בהגיעה לירושלים

קבלת הפנים שנערכה לרכבת הראשונה בהגיעה לירושלים

.
וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאיםהגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור. (האור, 1892)

הקטר הראשון

הקטר הראשון

מזכרון לירושלים בנסיעת אכספרס

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות – נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות. (החרות, תרע"ד)

מזכרון יעקב לירושלים בשמונה שעות. מכונית ציבורית ראשונה שנכנסה לשימוש בארץ

מזכרון יעקב לירושלים בשמונה שעות. מכונית ציבורית ראשונה שנכנסה לשימוש בארץ

טלגרף לירושלים

זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית, ושארי היתדות נטועים על פני הר הבית משם יצא ויסוב איזה שווקים עד בית הפחה.
אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית. (המגיד, 1865)

דו-קרב תפוחי אדמה במקום חרבות

בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא – הוא מזמינו למלחמת-שנים.

אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה.
(החרות, תר"ע, 1910)

מאמרים נוספים על התקופה:

חלוצים ובונים אלמונים

סבי שהיה מבוני ראש פינה

אם רצונך לדעת משהו גם על עיתונות ימינו קרא:

העולם כמרקחה
http://www.zeevgalili.com/?p=27

יודקובסקי העורך האלמוני
http://www.zeevgalili.com/?p=373

על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב
http://www.zeevgalili.com/?p=275

 

מה שבן-גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים


– מאת ד"ר זאב פון-וייזל –

אנו שמחים לארח היום מאמר של ד"ר זאב פון וייזל. המאמר נכתב אמנם בניסן תשל"ג, 1973. אך הוא היום אקטואלי מתמיד.
ד"ר פון וייזל היה דמות מיוחדת במינה בתנועה הלאומית. שרת כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וזכה במדיית צלב הברזל. הוא לחם גם כתותחן במלחמת השחרור למרות גילו הגבוה. למד רפואה משפטים, נוירוכירורגיה ובנוסף לכל אלה היה אחד המומחים הגדולים בעולם לאיסלם. עלה לארץ ישראל ב-1924. היה ממייסדי התנועה הרביזיוניסטית בארץ, מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ייסד את העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים. במקביל עשה קריירה עיתונאית מזהירה, סייר בכל העולם, וקנה לעצתמו קשרים וידידים גם בעולם הערבי. הקוראים הוותיקים של טור זה כבר קראו עליו שני מאמרים שקישוריהם בסוף המאמר.
תודתנו נתונה לניבה פון ויזל הנכדה על הרשות לפרסםאת המאמר.

"דורנו קרע קרע חד בין העבר ובין ההוווה. הזקנים מביטים אחורה בנוסטלגיה ובצער: כל מה שהיה בעבר נראה להם כאילו היה ברובו טוב, וכל מה שבנמצא נראה להם כולו בירידה מוסרית, כהתבוללות עם כיסוי של הלשון העברית, שאינה כה מחודשת כפי שהיא מקולקלת. הזקנים האלה רואים בפרץ שנפרץ בינם לבין הצעירים לא רק סוף עולמם שלהם, אלא פשוט סוף העולם. בלי יראת אב ואם, בלי יראת כבוד בפני שיבה – איך אפשר להקים עם בריא, עם המסוגל להבטיח את המשך שלשלת הזהב מן העבר הרחוק אל העתיד האינסופי?

fon-vayzel1

זאב פון ויזל בצעירותו

להמשיך לקרוא

ישראל כמדינת אוליגרכיות

המאמר הוא משנת 2009 אך בשינוי כמה שמות ועניינים הוא היום אקטואלי כבעת שנכתב [יוני 2017]

מי שחושב שב- 1977 היה מהפך אינו אלא טועה. מי שחושב שבשנים שלאחר מכן שלט הליכוד חי בטעות. בספרי ההיסטוריה ייכתב כי אחרי גוויעתה של מפא"י ההיסטורית "בימים ההם אין מלך בישראל". לא מלך וגם לא ראש ממשלה, אם במושגים הללו אנחנו מתכוונים למישהו השולט על הנעשה במדינה ופותר את בעיותיה הפנימיות והחיצוניות.

כי מדינת ישראל איננה מדינה דמוקרטית הנשלטת על ידי הממשלה שנבחרה על ידי העם. ישראל היא מדינה הנשלטת על ידי אוליגרכיות. כל אוליגרכיה והנתח שלה. כל אוליגרכיה ותחום השלטון שלה.

aharon_barak

אין הבדל בין ישראל לקליפורניה. אהרון ברק. (ויקישיתוף)


להמשיך לקרוא

עיזרו לצה"ל לנצח ב- YOUTUBE

נוכחנו לדעת בימים אלה, כי על צה"ל אפשר לסמוך. אם רק נותנים לו לנצח. הוא למד את לקחי לבנון ואם  יתנו לו הוא יחסל את מדינת החמאס  האיראנית שבקרבנו.

על המערכת הפוליטית ובראשה שרת החוץ ציפי לבני,  שאיפשרו לחמאס להגיע  לאיום אסטרטגי כזה, אי אפשר לסמוך.

צריך לעזור לצה"ל לנצח ולעשות ככל הניתן, כדי שהמערכה המדינית לא תוציא מידינו את פירות הניצחון הצפוי.

דובר צה"ל מעלה בימים  באתר YOUTUBE סרטונים על פעולותיו במבצע "עופרת יצוקה".

סרטונים אלה מסבירים בפני איזו מערכת מפלצתית צריך צה"ל להתמודד. הנהלת אתר יוטיוב רוצה להסיר סרטונים אלה בטענה שאין לה מספיק כניסות של צופים לסרטונים אלה.

אנא, הפיצו קישור זה לחבריכם בארץ ובחו"ל כך  שהדבר יביא לריםוי מספר הנכנסים לאתר ולצה"ל במה עולמית להשמיע את קולו.

(הקישור מצורף  לאחר הטקסט האנגלי

תודה.

Friends, please forward

IDF  "Israeli Defense Force", the  Israeli Army is having a broadcast on U Tube explaining what's going on, and  the U Tube wants to remove it by using the excuse as not too many people  are logging in.

Please forward this email, so as many people

will log in and  the IDF will be able to have its voice heard.

(The link is attached here below)

http://www.youtube.com/user/idfnadesk

:

Thanks.

העיתונאי שהציל את כבוד התקשורת

קלמן ליבסקינד

קלמן ליבסקינד, עיתונאי יחיד  נגד כל הגל העכור

 

 

ביום שישי האחרון חשתי בושה עמוקה. בושה מן המקצוע בו עסקתי עשרות שנים. בושה מן התקשורת הישראלית, שדמתה לעיתונות הסובייטית בתקופה החשוכה ביותר של הסטאליניזם. משתווה אולי לעיתונות הצפון קוריאנית היום.

התקשורת הישראלית מעולם לא היתה פלורליסטית. אך שום ארוע לא שיקף את החד צדדיות שלה בבוטות כזו כמו ארועי חברון.

מי שרואה עצמו "נורמלי", מתקשה  להבין את מניעיהם ומעשיהם של חבורת הנערים והנערות, שהתמקמו ב"בית השלום" והחליטו לחסום בגופם עוד שלב בשרשרת נסיגות ההתאבדות של מדינת ישראל.  אולי מדובר בטרוף. אך מי שדעתו לא נטרפה אחרי חורבן גוש קטיף ותוצאותיו  הוא אולי חסר דעת בכלל.

 

שני צידי המישוואה

אבל גם השמאלן הקיצוני ביותר, אם עיניים לו בראשו  ומעט תבונה בליבו, מכיר ויודע מי עומד בצד השני של המשוואה.

מן הצד האחד: ממשלה שבראשה עבריין פלילי שאולי לא יצליח להימלט מן הכלא. ממשלה שחלק משריה יועציה ועוזריה, בהווה ובעבר, נמצאים תחת חקירה. ממשלה שאינה מצליחה להגן על אזרחיה – לא ממשפחות הפשע המאורגן  ולא ממדינות הפשע שבצפון ובדרום.  ממשלה ששר הביטחון שלה עומד בראש מפלגה קיקיונית פושטת רגל. שר ביטחון שברח בחרפה מלבנון ואיפשר את הקמת חיזבאללהסטן. שר שמאפשר מאז מונה לתפקידו את התחזקותה של חמסטאן שבדרום. שר ביטחון שתמיד ברח מכל אחריות (זוכרים את אסון צאלים, בו עמד כנפוליאון והתבונן בפצועים ובגוססים בלי להניד עפעף, בלי להגיש עזרה).

ומן הצד השני נערים "מטורפים", שאינם מבלים את לילותיהם בפאבים והעונש החמור ביותר בעיניהם הוא לשלול מהם את הזכות והחובה לשרת בצה"ל.
השאלות שלא נשאלו

מול המשוואה הזו צריך היה כל עיתונאי, בר דעת ובעל יושר מקצועי , לעצור לרגע ולחשוב לפני שהוא משרבט  על הנייר את דעותיו.
האם החלטת בג"ץ באמת חייבה לפנות את הבית מיד (לא !!! קבע השופט בדימוס טירקל).

האם נעשה מאמץ לפתור את הבעיה בדרכי שלום? (לא, אהוד ברק נהג כאחרון המאפיונרים, המחבקים את יריביהם לפני שהם תוקעים סכין בגבם).

מה שהתרחש בחברון קרע את הלב של כל יהודי הגון בארץ הזו. אך העיתונים יצאו בקריאות צהלה. שישו ושמחו. סוף סוף צה"ל ומג"ב והמשטרה מנצחים.

תדריך ממשטרת המחשבות

כולם כתבו כמעט באותה לשון, כאילו קיבלו תדריך ממשטרת המחשבות של 1984 (ג'ורג' אורוול).
בן דרור ימיני ("ראיתי והתביישתי"). בן כספית ("מחבלים יהודים"). עפר שלח (בחברון נזרעים זרעי התבוסה של צה"ל בעימות הבא). עד כאן מעריב.

ובידיעות אחרונות:  איתן הבר, ידיד אישי ומעריץ של ברק  (המסר אתמול: יש ממשלה בירושלים). נחום ברנע ("הפעם לא חזרו על המשגים בעמונה"). סימה קדמון (פינוי בית המריבה החזיר לתודעה את אהוד מהסיירת). אורי  משגב ("לתפארת המדינה").
רק אורי אורבך השמיע איזה ציוץ שה"מתנחלים" נתנו גול עצמי ליהדות הכיפה הסרוגה.  צר לי לומר זאת, אבל אורי אורבך החביב הכליל עצמו בין אלה המכונים "דוס מחמד" –  מושג מבריק שהוא  המציא לגבי כמה חובשי כיפה שבתקשורת.

העיתון היחיד שנהג בהגינות הוא "ישראל היום" בעריכת עמוס רגב, שנתן מקום לצליל שונה מן הקקופוניה של התקשורת. הוא פירסם שני מאמרים, פרי עטם של יו"ר מועצת ישע דני דיין ושל אורית סטרוק יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע.

גם דן מרגלית זכור לטוב בכך שחזר והצהיר כי מי שקורא בעיון את החלטת בג"ץ אינו מוצא בו הוראה  לפינוי מיידי של הבית.

(אינני מכליל במילה "תקשורת" את "מקור ראשון" העיתון בו הופיע טור זה כ-11 שנים. הוא העמיד את מיטב כותביו, ובראשם אמנון לורד העורך וחגי סגל  כדי להשיב מנה אחת אפיים לגל העכור. אך בהיותו עיתון סקטוריאלי דל תפוצה לא נשמע קולו).

הצדיק היחיד בסדום

הצדיק היחיד בסדום התקשורתית היה כתב מעריב קלמן ליבסקינד, במאמר, שעורכי העיתון דחקו לעמוד השישי,  הוא כתב דברים כדורבנות נגד כל הזרם העכור של  התקשורת כולה.  ועל כך הוא ראוי לקבל בבוא היום את פרס ישראל לתקשורת.

להלן המאמר  במלואו:

ד מ ו ק ר ט י ה     מ ז ו י פ ת

 

הצעירים שנאספו ב"בית השלום" נעדרו בשבועיים האחרונים מהלימודים, אבל את שעור האזרחות שמעבירה המדינה הם למדו היטב. ומסקנת השעור הזה היא שבמקום שבו השלטון משתמש בדמוקרטיה לפי צרכיו, הדרך היחידה שנותרה היא דרך האלימות.

הנוער הזה ראה את אריאל שרון משקר לבוחריו ומקבל מהתקשורת מחיאות כפיים סוערות.

הוא ראה כיצד חברי הליכוד דוחים בהצבעה את תכנית ההתנתקות  ולא הבין איך העיתונות מצליחה גם לעודד את ראש הממשלה לצפצף על הכרעת הרוב וגם להסביר שאלו כללי הדמוקרטיה.

הנוער הזה מביט מיואש במנהיגיו ניגפים שוב ושוב בבג"צ, כשהשמאל הקיצוני רושם שם כמעט מאה אחוזי הצלחה.

הוא רואה איך הדרוזים בפקיעין מתפרעים, שורפים ותוקפים שוטרים בגלל אנטנה סלולארית וזוכים לאהדה השמורה לקרבנות. איך כשערביי עכו מציתים ישיבה, התקשורת מתייחסת אליהם בסלחנות, בעוד אותו היא מסמנת כאויב.

הוא לא מבין למה כשהערבים מחללים קברים בבית העלמין היהודי בחברון העיתונות לא מוצאת לזה מקום אפילו לצד מודעות האבל, וכשילד יהודי עושה את הפעולה ההפוכה מתייחסים אליו כמו אל ניאו נאצי.

הוא לא תופס איך עיתונאים יוצאים למלחמת קודש נגד הריסת אולם הכדורסל המיתולוגי של הפועל ת"א, ואיזו אמונה יוקדת אצלם כשהם נלחמים נגד הריסת הקיוסק שבו שתה ביאליק את הקפה הראשון שלו, אבל מסתכלים עליו כמו על משוגע כשהוא מבקש לגור בעיר האבות.  כשהפועל ת"א והשתיים סוכר של ביאליק חשובים יותר מאברהם אבינו, אז מי כאן לא נורמלי, הוא שואל, אנחנו או אתם במדינת תל אביב?

כשהוא רואה בסקרים שמחצית העם חושבת כמותו, אבל לא מוצא שריד מהמחצית הזו בעיתונות,  ברור לו שמשהו כאן מזויף. ואת המשחק הזה הוא לא מוכן עוד לשחק.

והנוער הזה מתבונן ולומד ומפנים בצער שכאן רק הכוח מדבר.  כשהפלסטינים רצחו יהודים הם קיבלו את גוש קטיף. כשערביי ישראל התפרעו באוקטובר 2000 הם קיבלו חיבוק מוועדת אור. תושבי כפר קאסם יודעים שהם פטורים מתשלום אגרת הטלוויזיה כי לאף אחד אין אומץ לעקל להם אותה. הבדואים בונים איפה שבא להם בידיעה שכדי להרוס להם קיר צריך לגייס אוגדת מילואים.

מישהו אמר שלטון החוק?

ציבור איכותי, מתנדב  ותורם חש סביבו מצור הולך וחונק בחסותה של דמוקרטיה מזויפת  והחלקים הבריאים שלו, שנציגיהם הצעירים הגיעו לחברון, הפנימו את זה.

במדינה שבית המשפט שלה פוליטי, שבעיתונות שלה אין זרימת דעות ושבה חצי עם לא מוצא מקום בשיח התקשורתי, שאף אחד לא יתפלא כשכלי התקשורת היחיד שנותר היא האבן.
קלמן ליבסקינד

*  *   *

קלמן ליבסקינד נולד לפני 38 שנים במושב שיתופי ניר גלים של הפועל המזרחי. למד בקבוצת יבנה ובישיבת אור עציון.  בצה"ל שרת במודיעין. לאחר שחרורו עבד כמה שנים כחוקר פרטי. הצטרף לעיתון "מקור ראשון"  עם היווסדו בשנת 1997 ובלט עד מהרה כתחקירן מעולה, שהעשיר את העיתון הצעיר בסקופים למכביר. לאחר 5  שנות עבודה ב"מקור ראשון" צדה עינו של עורך מעריב, אמנון דנקנר, את  איכותו של ליבסקינד והציע לו לעבור ל"מעריב".

המו"ל והבעלים של "מקור ראשון" באותה תקופה היה מייקל כריש ז"ל.  כשנודע על כוונתו של ליבסקינד לעבור ל"מעריב" שאלתי  את מייקל כריש: מדוע אתה מוותר על עיתונאי מקצועי מן המדרגה הראשונה, שיכול להתחרות בהצלחה בעיתונים חוקרים של העיתונות המסחרית. כריש השיב לי כדברים הבאים: "לא השקעתי במקור ראשון את מיטב כספי  כדי לעשות רווחים, אלא כדי להשפיע על השיח הצבורי ועל התקשורת. אם התלחנו לגדל בתוכנו כישרון  כזה והוא עם כשרונו והשקפותיו עובר לעבוד באחד משלושת העיתונים הנפוצים, הקובעים את הטון במדינה, אני רואה בכך הצלחה  ביעד שקבעתי".
חלקתי אז על דעתו של המו"ל. אמרתי לו כי ויתור על כישרון כזה מקטין את סיכויי "מקור ראשון" להפוך לעיתון מקצועי ונפוץ.

השבוע נכחתי שמייקל כריש ז"ל, אציל נפש וצדיק תמים, צדק. יהי זיכרו ברוך.
זאב גלילי

*        *       *

ראה איך הפכה התקשורת רדודה שמאלנית ומושחתת

 

 

 

 

 

גרשום שלום על משיחיות, ציונות ואנרכיה בלשון

 (ראיון זה פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" ב-22.11.74, לרגל הופעת ספרו  של גרשום שלום, "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה". הוא מועלה  כאן לראשונה לאינטרנט, ללא כל שינוי, פרט לתמונות שנוספו]..

המאמר מופיע גם בספר "רציפות" ומרד" הכולל קובץ ראינות עם גרשום שלום, הוצאת"עם עובד, 1994 עמודים 56-64]

בשנת 1937 פרסם גרשום שלום מאמר, במאסף "כנסת", שנשא את השם "מצווה הבאה בעברה -להבנת השבתאות". דומה כי אין עוד מאמר שחולל תמורה כה מהפכנית בהבנת פרק מרכזי בהיסטוריה היהודית – ולמעשה בהבנת עצם  מהותה של היהדות – כשם שחולל מאמר זה.

מאז "כנסת" תרצ"ז התרחב והעמיק המחקר בתולדות התנועה השבתאית ובגילגוליה. הן על ידי גרשום שלום – במאמריו הרבים ובספרו "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" –  והן על ידי תלמידיו.
רבות מן השאלות שנשאלו אז, שאלות יסוד בהבנת היהדות נשאלות גם היום. ביקשתי לשוחח עם פרופסור שלום על כמה  משאלות אלה וגם על שאלות הנוגעות לתשתית הווייתנו בדור זה, לרגל הופעת ספרו החדש, המכנס מספר עבודות יסוד שפרסם בתקופות שונות ובראשן המאמר "מצווה הבאה בעבירה".

זאב גלילי

 

גרשום שלום בצעירותו [ויקיפדיה]

גרשום שלום בצעירותו [ויקיפדיה]

"משיחיות נועדה לכישלון"

שאלה: הרבי מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים, מתייחס בספריו "ויואל משה" ו"קונטרס על הגאולה והתמורה" אל הציונות כאל שבתאות. דעה דומה השמיעו גם אישים אחרים שאינם רחוקים מן הציונות כמו הרבי מסאטמר. מה עמדתך כלפי דעות אלה.

 

שבתי צבי

ציור של שבתי צבי

 

פרופסור שלום: אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי  הציונות אינה תנועה משיחית.  אין טעות גדולה מזו של הטוענים כי לציונות ולשבתאות שורשים משותפים. זו המצאה קלוטה מהאוויר שהמציא המנוח קורצווייל. זו טענה מצוצה מהאצבע.

 

ברוך קורצווייל

לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות, אך שיש טונים כאלה במנגינת הציונות. אם זו משיחיות היא נדונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה. המפעל הציוני לא טען לפתור את שאלת היהודים במישור המטאפיזי, המטאהיסטורי, שבו לשאלה היהודית אין פתרון. התנועה הציונית נתכוונה לחדש את פני היהדות בתוך המישור ההיסטורי ולקבל אחריות על מה שאנו עושים או לא עושים בונים או הורסים בפני ההיסטוריה  בפני הקדוש ברוך הוא אם תרצה. התנועה הציונית לא התכוונה לטעון שאנו חיים בקץ הימים. אני שולל את הדברים המשיחיים שהיו בציונות. רוב המשתתפים במפעל הציוני לא ראו בו מפעל במובן הדתי אלא מפעל בתוך התחום ההיסטורי. לזה אני אחראי, על זה אני מגן.


"בסוף ההיסטוריה או בתוכה"

אם ההאשמה באה מהרבי מסאטמר – שסיפרו "ויואל משה" הוא ספר משפיל – ניתן לומר שאלה דברי צחוק.  איננו חיים במישור של ציטטות מדברי קדמונים. אם אתה טוען על דבר חי המתעורר מתוך גורמים חיים בהיסטוריה ומצטט למשל שאסור ללמד את בתך תורה, או שאין ללמוד   עברית – אלה דברי צחוק. אינני יכול להתווכח על זה.

 

ספרו "ויואל משה" הוא ספר משפיל. הרבי מסאטמר ר'יואל טייטלבוים - ויקיפדיה ביידיש

ספרו "ויואל משה" הוא ספר משפיל. הרבי מסאטמר ר'יואל טייטלבוים – ויקיפדיה ביידיש

אחד העם לא היה משיחי,  הרצל לא היה משיחי. הם לא חשבו לפעול במישור המטאפיסי, אלא במישור היסטורי, בכך שרצו להקים משהו בתוך מהלך ההיסטוריה, לא בקץ ההיסטוריה. וזו השאלה המכרעת. אם אנו פועלים בסוף ההיסטוריה או בתוכה. "אתחלתא דגאולה" – זה נוסח מסוגן של גדול הדור, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

אני לא טוען זאת. לא באתי לכאן כי חשבתי שמשיח יבוא. כמה אנשים באו לכאן משום שחשבו שמשיח יבוא?. אלה  שבאו לכאן מיוזמתם חשבו על אחריות היסטורית, על בנין ארץ ישראל.

"עם איש זה אין לי כל ויכוח"

"השבתאות היתה משיחיות אמיתית. השבתאים חשבו שהם חיים בדור של עקבות המשיח. בספרי קיבצתי עבודות המראות מה קורה כשהמוני עם מתייחסים לעניין המשיחי בכובד ראש ולא כמליצה. לא כאמונה שבלב שאמנם דבר כזה יתרחש בקץ הימים אלא כהתייחסות ריאלית. באותו  רגע יש דינמיקה שאיננה דומה לאמירת יג העיקרים בתפילה ואשר בה אין כל סכנה. משיחיות רצינית, כפי שהשבתאות העמידה בפנינו, היא מן הרגע שבו הדבר יוצא ממישור הדיבורים למישור המעשים ואז מתעוררת ההתנגדות האורתודוכסית.

הרבי מסאטמר צודק בכך שברגע שיוצאים מתחום מחשבות למעשים נכנסים לתחום שאולי אסור להיכנס בו. מבחינה זו  טענתו אולי צודקת כלפי אלה מהמחנה הדתי שנכנסו לציונות בלב ונפש ומדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל וכו'.

השבתאות עוררה דינמיקה פנימית, קשה ודרמטית במידה רבה הרסנית בהעמידה את הבעיה הקונקרטית של מעמד התורה בתקופת הגאולה. בעיה זו  מוכרחה להתעורר כשאנשים מאמינים באקטואליות של המשיחיות. כאן יש דינמיקה שהביאה בעקבותיה מה שהביאה.

 

" אולי צודקת כלפי אלה מהמחנה הדתי שנכנסו לציונות בלב ונפש ומדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל".הפגנת הכתומיםנגד ההתנתקות בכיכר רבין.'.

" אולי צודקת כלפי אלה מהמחנה הדתי שנכנסו לציונות בלב ונפש ומדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל".הפגנת הכתומיםנגד ההתנתקות בכיכר רבין.'.[צילום זאב גלילי]

הציונות איננה מפעל מסוג זה. לא חשבנו שאנו בקץ הימים אלא שצורכי עם ישראל מרובים ושאי אפשר לחכות למשיח כדברי בעל "ויואל משה".  עם איש זה אין לי כל ויכוח. אינך מבין אותו  והוא אינו מבין אותך.

"בציונות כוחות המשך ושינוי"

יש בציונות מסורת ומרד. שניהם פעלו. אך העשייה העיקרית היא המחנה המרדני. אני מכבד את שני המחנות. לא היה מנוס מהאבקות זו שאני רואה בה גורם חיובי. זוהי האבקות בתוך עצמנו, זה גם בין המחנות. כי מראש גנוזים בציונות שני הכוחות של המשך ושל שינוי. זו הציונות הריאלית כפי שאני מכיר אותה שישים שנה. אין בלבי תרעומת על אף אחד משני המחנות, אם כי יש לי תרעומת על מעשים מסוימים שנעשו.

בשאלת מיהו יהודי למשל כופים עלינו הגדרה של מסורת שנעשתה בעייתית. בשלושת הדורות האחרונים נוצרה תודעה חדשה.

אני מברך על ההאבקות על הדינמיקה שאינה מטאפיסית אלא פועלת בתוך עולם  של ניסיון להקים דבר במציאות.

גם הגורם המסורתי וגם הגורם הבלתי מסורתי בציונות פניהם היו מועדות לשינוי שאין אנו יודעים כיצד יתגשם. אני חושב ששניהם יעמדו על הברכה והאבקותם היא לטובת העניין כולו. משיחיות אין כאן אלא במליצות.

"בן גוריון השתמש במליצה משיחית"

המליצה הזיקה בפי איש כבן גורין האחראי לשימוש במליצה המשיחית.  הוא השתמש בצורה חסרת רסן במליצות שהוא הבין אותן בצורה חילונית לגמרי כאילו הוא מאמין שלם. זה מוציא את הקורא מן הכלים. נדמה שהוא מחייב דברים שבעצם הוא שולל. הוא הירבה להשתמש במליצה המשיחית לא פחות מאנשי המחנה הדתי שאולי האמינו ב"אתחלתא דגאולה".

 

בן גוריון מעיין בתנ"ך.

בן גוריון מעיין בתנ"ך. ניניו אלוף יוסף גבע [צילום באדיבותו]

אני איני נביא ולא בן נביא איני יודע אם אנו באתחלתא דגאולה. אני יודע שגם אם איננו באתחלתא דגאולה, חוקיות המפעל הציוני כהכרח היסטורי  היא מציאות קיימת גם מעבר לביטויים אלה.

הכישלון של בית הספר

 

שאלה: האם כניסה זו שלנו להיסטוריה, לא שללה מאיתנו תכנים רוחניים שאין לנו עוד. כושר יצירה שנעלם. היכן הם הביאליקים והעגנונים שהצמיחה המציאות החדשה שיצרה הציונות בעם היהודי.  האם יש בכלל עתיד רוחני למה שאנו בונים כאן.

פרופסור שלום: זו  שאלה בלתי נכונה במהותה.
העובדה שאין לנו ביאליקים ועגנונים שורשיה באותה דינמיקה שדיברתי עליה. זה מתייחס לאותו חלק  במפעל הציוני הכרוך בתחיית הלשון, תחייה שביטויה הוא העברת העברית מספרים ומסופרים לתוך פיותיהם של תינוקות, היושבים על ברכי אמותיהם לפני  שהם יושבים בבית המדרש.

רצינו בחידוש הלשון, מה שקראו "תחיית הלשון",  מתוך רצון כן ולגיטימי להחיות לשון  ולהעביר אותה לחיים מתחום הספרות. כל זמן שהעברית היתה לשונם של אנשים שלמדו ב"חדר" מפי סופרים וספרים היתה זו מסורת פוריה. אך מסורת שחלו עליה הגבלות חמורות. היה חסר כאן היסוד החיוני של חילון הלשון. אבל אם אתה הופך לשון של ספר לדיבור של תינוקות עמי הארץ ו"עמך" שאינם יודעים אותיות קטנות – אתה ביודעין מעורר תהליך חדש לגמרי:  אנרכיה, חוסר חוקיות. אתה מעביר לשון מפיהם של אנשים שאינם יודעים לשון על בורייה לילדים.

עגנון וביאליק לא שאבו את לשונם מפי דיבור אמותיהם. הם היו אמונים על בית המדרש. מה שאנחנו רצינו – אולי היינו אידיוטים שלא ראינו את הנולד – היה להוציא את העברית מהספר לפיהם של עוללים. ואינך יודע מה יייצא מדבר שאתה שם בפיהם של עוללים.
לבית הספר אין די כוח  להשתלט ולהשליט חוקיות לשונית מסורתית בתחום הלשון המתחדשת.  זה הכישלון הגדול של בית הספר. איש לא מדבר לפי חוקי הדיקדוק שכולנו למדנו פעם.

כל אלה שעברית לא היתה לשון אמם, למדו דיקדוק.  אך איש מאיתנו איננו מדבר היום אותה עברית שלמד בבית המדרש. כולנו נתקלקלנו אך יש משהו חיובי בתהליך הזה. העברית הפכה חיה ולחי יש חוקים משלו, שאינם נקבעים באוניברסיטאות, אלא על ידי ציבוריות עלומת שם, שאני קורא לה אנרכית.

ביאליק ועגנון הם סיום המסורת הקלאסית העברית. בידם היה חומר גולמי משועבד לכללים מסוימים ולמסגרת שהם, כאמנים גדולים, יצרו ממנה יצירות שהם קומה שלמה.

ברגע שהעברית אינה עוד העברית של עגנון ושל ביאליק, איש אינו מדבר עוד בלשונם אלא לצורך פרודיה, דבר זה לגיטימי. אי אפשר אחרת. כי נכנס גורם שלא השפיע על עגנון ולא על ביאליק: עברית חיה, הבאה מעמי הארץ. העברית המסורתית אינה מצליחה להשתלט. עובדה היא שהיום אנחנו בשדה שכולו ניר חדש, ובתוך הניר הזה קשה לתאר  שהמדברים עברית יחזר לכללי הדקדוק, למילים ולתחביר של התנ"ך ושל חכמים. אם לומר בצורה עצובה, הם "תופסים לשון אחרון".

הפקרות לשונית השתלטה עלינו

קלוזנר לא ידע מה הוא סח באמרו משפט מסוכן זה: "תפוס לשון אחרון". הוא התכוון לבחירה בין לשון מקרא ללשון חכמים. הפרופסור לא ידע מה שסח. כי הכלל תפוס לשון אחרון נכון גם לגבי השינויים החלים בחברה חיה כמו זו בארץ.

הדיקדוק הוא מקצוע שנוא על בני הנוער  כי הלשון שהם מדברים בה שונה לחלוטין מכללי הדיקדוק שמנסים ללמד אותם. רצינו שכל העם העולה לציון ידבר עברית, בעוד רק מיעוטם תלמידי חכמים.  כל החנוונים וכל העולים מן המזרח (שיתרונם הוא ששפתם היא בעלח תחביר שמי) משנים את העברית. כל אחד עושה לפי יכולתו – והיכולת מועטת. אם כי  יש שהלשון מושפעת גם מקריאת ספרי מופת.

אנו מרמים את עצמנו באמרנו שמורי הדיקדוק שומרים על הגחלת. כל השומע יצחק. הדור הצעיר שונא דיקדוק.  כי זהו דבר שאין לו יחס חי אל הדיבור החי של הילדים המפתחים את הלשון של הדור הבא. בחיי היומיום השתלטה השפה של המלצרים. חוקי הלשון לא עמדו במבחן המשבר של  המעבר ללשון חיה. יוצרים לשון משברי שפה ומשברי מסורת לשונית שהגיעה לידיהם. אינך יכול לצפות שמשברים ירכיבו לשון. לפי המסגרת והקומה הנפלאה של הסופרים הגדולים.
עגנון לא דיבר לפי חוקי לשונו וגם לא ביאליק. עגנון חי  כאן ארבעים שנה והושפע מן העברית המדוברת אף שצחק עליה. ביאליק חי כאן רק עשר שנים ואף הוא הושפע מן העברית המדוברת, אם כי במידה מועטת יותר.

כשבאתי אני לכאן ידעתי עברית קורקטית לפי כללי הדיקדוק. היום אינני מדבר על פי כללי הדיקדוק  שדיברתי על פיהם בעבר, כי אני חי בחברה חיה ואיני יכול לברוח ממנה.

ברבריזציה של הלשון

אם תקרא לזה ברבריזציה זו אמת. כי לא יכולנו לחכות שהאמהות והגננות תלמדנה את השפה. והאמהות והגננות הן הקובעות את הגורל לפני שמגיע הילד למורה לדיקדוק.

רצינו  באנרכיה הזו, בהפקרות הלשונית שהשתלטה עלינו. הדור הראשון של בית הספר העברי בארץ  דיבר עברית טובה. אני זוכר את הבחורים הארצישראלים שבאו לגרמניה לפני 60 שנה . העברית שלהם היתה רוויית מסורת. הם רכשו ברצון את לשון פרישמן ביאליק ואחרים.

כאן עברו מספר דורות (בלשון משתנות העגות במהירות – כל עשר שנים הן בחזקת דור ). בדורות אלה ירדה הלשון מבחינת המסורת אך היא הוסיפה חיות – חיות של הפקרות של חוסר חוקיות.

לתלמידים אין כלים להתבטא בדייקנות. זאת מגלה כל פרופסור. הנוער מגמגם גימגום עלוב. כותב  עבודות סימנריוניות שבכל אוניברבסיטה בעולם היו מחזירים אותן בגלל הסיגנון העלוב. זהו תהליך של ברבריזציה שאינו תלוי בחוסר כשרונם של מורי הלשון. מבנה הלשון איננו עברי עוד. ככל שהוא יותר עברי הוא נשמע יותר מגוחך.

אני עצמי כותב בשמרנות מדעת, בלי חידושי לשון. אך גם אני ושכמותי נופלים קרבן לברבריזציה של הלשון, כי אנו שומעים על ימין ועל שמאל שימושי לשון שיש בהם חיות רבה.

ייתכן שמצב זה יימשך כמה דורות. כבר כתבתי פעם שעגנון הוא הסופר הקלאסי האחרון שקם לנו. אחרי עגנון איש לא יכתוב לנו כך. 

מתי יקומו  אנשים שיהיה להם כוח להקים קומה חדשה?

מתוך הפקרות כזו קשה לבנות דברים של קיימא. אנו באמצעו של תהליך שאיש אינו יודע לאן יוביל.  אנו בוכים על כך אך אין לנו כל שליטה. הדור הזה אינו יכול להבין תלמידי חכמים כעגנון, שנהר, הזז וביאליק  – אנשים שהיו רוויים מסורת. מקצת מבני הדור ילמדו בישיבות וישפיעו. אך לא תוכל לחכות שרוב העם ידבר לשון התואמת את המסורת. זה רציני ועצוב, אך אנו רצינו בזה.

עם זאת אין להכחיש כי יש חיות רבה בעברית החדשה. ייתכן שחיים גורי, דליה רביקוביץ' וסופרים מוכשרים אחרים אינם עגנון ואולי אינם ביאליק. אך הם מבטאים הגיגים של הציבור. איני יכול לומר שאני נהנה מן השירים המתפרסמים במוספים הספרותיים. עמוס עוז אינו אומר דבר המלהיב לבבות בשל היופי הפורץ מן המשפטים שלו, כמו אצל עגנון. אך הוא מדבר על בעיותיך ועושה בהפקרות הלשונית כמיטב יכולתו וזו זכותו.

אל לנו לחיות באשליות – חזרה איננה אפשרית. לא נוכל לדבר בלשון התנ"ך וגם לא בלשון הלקונית של חכמים.  חזרה כזאת אינה טבעית ולא תקום לדעתי.

השאלה היא באיזו מידה תהיה יניקה מהמסורת. מצב הלשון הוא מצב החילון בו רצינו. גם בני הקיבוץ הדתי שדה אליהו מדברים, לעניות דעתי, באותה לשון, אף שהם מבינים את עגנון, מכיוון שהם אנשי מסורת.

איני רואה שהקשר למסורת משפיע בצורה רצינית על לשון המדברים. העברית של נציגי אגודת ישראל בכנסת ושל עתוניהם מקולקלת לגמרי. מבחינת הלשון הם עברו אותו תהליך של חילון כמו כלל הציבור.

 

שאלה: האם חילון זה של הלשון  והחברה בישראל איננו מוביל אותנו  לקראת מצב של "עם ככל העמים"? האם תיתכן  יהדות בלא קיום מצוות? האם מאחורי חזית זו של חילוניות לא מפעמים כוחות דתיים? כיצד אתה רואה את ההתעוררות בתחום זה בקרב התנועה הקיבוצית?

"לא עם ככל העמים"

פרופסור שלום: ההיסטוריה לא תיתן לעם ישראל להיות ככל העמים. יש כאלה שרוצים בזה, אך אני אופטימי. יש ויהיו בעם כוחות דינמיים, שבהעדרם נסתם הגולל על המפעל כאן. השאלה של "עם ככל העמים" היא השאלה אם עם ישראל יחזיק מעמד בהיסטוריה ללא יעוד, ללא קנה מידה בו ישפוט  את עצמו.

המפעל כאן בנוי על סתירות – להיות עם סגולה ועם ככל העמים, עם אחראי כלפי ההיסטוריה.

אם אני פותח את השולחן ערוך אני שואל עצמי האם חברה חיה  תוכל לחיות כך.  אחד הרבנים החשובים – רב גדול, שאני כיבדתי והוא חיבב אותי – אמר לי פעם: אם תקיים שבת, כשרות ומועדים אז אתה יהודי מלא. כל השאר  – אמר – לא הכרחי. כלומר: בלי לומר זאת הוא ויתר מזמן על שולחן ערוך. אף שהוא עצמו ודאי  השתדל לחיות לפי השולחן ערוך.

אני לא מאמין שתהליך החילון בעם היהוןדי הוא סוף פסוק.  החילוניות מכילה את הדינמיקה הדתית. הקדוש ברוך הוא כזה שגם אם תשכחנו שלושה דורות הוא יחיה בדור הרביעי.

אני רחוק מן הפסימיות של אנשי המסורת. לדת היה כאן הרבה יותר סיכוי אלמלא השימוש המדיני שעשו  בה. זה הרס הדת. אני בטוח, שאם היו מפרידים בין הדת לבין המדינה עם הקמתה, הייתה היום הדת חזקה פי שבעה, ורבים היו מצטרפים לקהילות דתיות. הדת קלקלה עצמה בעיני המונים על ידי השימוש שעושים בה לצרכים פוליטיים. אינני חושש כלל מהפרדת הדת מהמדינה.  ואני חושב שחופש כזה יצמיח לדת הרבה יותר חסידים מאשר הקיצוניות והקלאריקרליות הפוליטית.

"אנשי הרפורמה רצו בהלכה"

אל תשכח מה ששוכחים אלה ששופכים כעסם על  הרפורמה. אנשי הרפורמה, עליהם יצא הקצף לפני מאה וחמישים שנה, רצו בהלכה.  הם רצו להכניס  בה חיות. שקר וכזב הטענה "לא ראינו דור שלישי של יהודי הרפורמה".  הם הצילו מה שהצילו. אני דור שלישי של יהודים שלא קיימו מצוות. יש שיצאו לתרבות רעה מבתים חרדיים ולא חרדיים. ובשלשלת היוחסין של משומדים יש אותו אחוז של רפורמים ואורתודוכסים.

האם תיתכן יהדות ללא מצוות? יש היום יהדות בלי קיום מצוות. איני יודע אם יש לה עתיד. אני אדם בעל שורש דתי. באיזו מידה ישתרש קיום המצוות בציבור אינני מוכן להינבא.

יש התעוררות בחלק לא מבוטל של הקיבוצים. זו התעוררות אמיתית, מתוך הרגשת הריקנות של החילון הגמור. הם ניסו   להיות מורדים עד הסוף  ניסיון זה הוליד דינמיקה חיה  – לא מליצתית. הם ניסו לחיות, לא לדבר. זה הביא לכמה תופעות בעייתיות שכולנו ערים להן.

לאן נגיע? אינני יודע.אני מקווה שנביא למשהו מתוך הרגשת רצף  והמשכיות.

*********************************************************************************************************
 

בשולי הדברים

לא זכיתי להימנות עם תלמידיו של גרשום שלום, אף כי שמעתי אצלו כמה שעורים. למדתי אצל בכירי תלמידיו ובהם, בראש ובראשונה, פרופסור רבקה ש"ץ ז"ל, שהיתה מדריכתי לדוקטוראט (שלא סיימתי).  למדתי גם  מהיכל ספריו ומאמריו של שלום ומחיבוריהם של בכירי תלמידיו בדור הראשון (ישעיהו תשבי, יוסף בן שלמה, יוסף דן, ואחרים) ובדור השני והשלישי (בראשם משה אידל ויהודה ליבס, רחל אליאור ואחרים).

הראיון שמובא למעלה נערך בתקופה שהייתי תלמיד במחלקה לפילוסופיה יהודית בבר אילן.. ניצלתי את עבודתי העיתונאית כדי לזכות בכמה שעות של שיחה מרתקת עם אחד מגדולי הדור. כמו רבים מתלמידיו (ובראשם רבקה ש"ץ ויוסף בן שלמה) לא הזדהיתי עם עמדותיו הפוליטיות (שלום היה דמות מרכזית ב"ברית שלום"). אך עמדותיו המדיניות אינן רלבנטיות לתרומתו האדירה למדעי היהדות.

הראיון שפרסמתי לפני כמעט 35 שנים מכיל אמירות ותובנות מקוריות, שחלקן  אינו מצוי בחיבוריו הרבים.  המאמר מופיע בכל הביבליוגרפיות של כתבי שלום וההפניה היא לגיליון מוסף התרבות של "ידיעות  אחרונות", שהנגישות אליו קשה.

מכבר החלטתי להעלות את הראיון לאינטרנט. הסיבה המיידית לכך שהעליתי את המאמר עכשיו קשורה למעשה שאין לי כינוי אחר לכנותו אלא מעשה פרחחות נלוז.

כוונתי למאמר תחת הכותרת "משני עברי הים", פרי  עטו של יצחק לאור,  שפורסם במוסף הספרותי של "הארץ", בעריכת בני ציפר, ב-20 באוקטובר השנה.. המאמר עסק ביחסי גרשום שלום עם וולטר בנימין, מגדולי הרוח של יהדות גרמניה. בנימין חלק על גרשום שלום שבחר בציונות ודחה את הצעתו לבוא לארץ ולקבל משרה באוניברסיטה העברית. הוא נשאר בגרמניה, נמלט לאחר עליית הנאצים והתאבד במהלך בריחתו.

בין היתר מופיעה במאמרו של לאור הפיסקה  הבאה הבאה: " אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה, למשל במכתבו הנתעב לחנה ארנדט, ובהבטחתו לפרסם בספרו גם את תשובתה, ביחד עם מכתבו-שלו, ובהפרת ההבטחה הזאת…".

גוסטב שוקן, העורך האגדי של "הארץ", מי יגל עפר מעיניך. הרי אתה – שפרסמת בעיתונך את מיטב ההגות היהודית ובמרכזה מאמרי גרשום שלום ותלמידיו – לא היית נותן מקום בעיתונך לעורך כמו בני ציפר ולכתבן כמו יצחק לאור. ראה מה עשה בנך עמוס ממפעל חייך.
זאב גלילי

להלן קישור למאמרו של יצחק לאור
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1029568

צפורה-מלכה הנסיכה לבית ליבני ויתר הנסיכים

אם צפורה ליבני היתה קרוצה מחומר של מנהיג בעל שעור קומה היתה לה הזדמנות להוכיח זאת ערב ראש השנה. לא ב-3 לפנות בוקר אלא כל שעות הבוקר והצהריים. בעקבות הראיון הניבזי של אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות",בו הצהיר על נכונותו לסגת לגבולות 67.

היא היתה יכולה לקום ולומר לעם בישראל:"אזרחים יקרים. אני רוצה להודיע בזאת שדבריו של אולמרט לא מחייבים אותי ולא יחייבו את הממשלה שאקים. אולמרט הוא מנהיג מושחת, שקיבל שוחד והפקיר את האינטרסים החיוניים של האומה משך כל שנות שלטונו כראש ממשלה ובכל כהונותיו הקודמות. הכרזתו היא אולי ניסיון להביא להקלה בעונש המגיע לו על מעשיו הנפשעים, על הולכת השולל, על החורבן שהוא מותיר אחריו".

ציפי לבני 2008 (ויקיפדיה אנגלית)

 
 
 
הבת והאב. איתן ליבני כלוחם צעיר באצ"ל)

אך צפורה שתקה ובכך חשפה את ערוותה. מיס קלין, שבניקיונה המדומה טיהרה את השרץ אולמרט בתקופה הארוכה שישבה לימינו, מכסה עכשיו את ערוות עצמה בשתיקה שפרושה:  אני ממשיכה במורשת אולמרט. איני שונה ממנו. ביום ראשון, כמה שעות לאחר פרסום טור זה,  נזכרה ליבני להצהיר משהו מגומגם שבהרבה מאמץ הצליחו פרשנים לפרשם כרבע ביקורת ושמינית הסתייגות מדבריו של אולמרט.

להמשיך לקרוא

His Master's Voice

משמעות הכותרת והתמונה שלמעלה (הלקוחה מויקישיתוף האנגלית) היא "קול אדוניו". זה היה שמה של חברת תקליטים הזכורה לי מימי ילדותי הרחוקים. סמל החברה היה פטיפון עם רמקול ענק מופעל באמצעות מנוע קפיץ שאותו יש למתוח באמצעוצ ידית מיוחדת (מנואלה). ליד הפטםון היה מצוייר כלב. פטפון כזה היה בביתנו בצפת, בלי הכלב כמובן.

נזכרתי בפטיפון הזה ובתמונה הזו כשקראתי בשבת את מאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" שנשא את הכותרת "הימים האחרונים".

מידע כמוס

בקריאה ראשונה עורר בי המאמר הזה התפעלות. נראה היה כי הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", חתן פרס ישראל לתקשורת, הצליח להגיע למידע הכמוס ביותר הקשור במלחמת לבנון השניה. במיוחד למה שאמור להיות הלוז של דו"ח ועדת וינוגרד שיפורסם ביום רביעי.

קריאת המאמר הזה יכלה לחסוך לקורא הפשוט את ההמתנה לדו"ח האמיתי, שיחזיק מאות עמודים. יש כאו הכל: דיווח מלא על הדיונים בממשלה; על שיחות שהתקיימו בארבע עיניים בין המעורבים;על כל דקה כמעט מן הדקות הגורליות שבהן הגיעו רמטכ"ל שלומיאל וראש ממשלה מופקר להחלטה לתקוף בעומק לבנון – החלטה שנתקבלה (כך נתגלה בתחקיר של אילנה דיין בטלוויזיה) בנוכחות יועץ הסקרים של אולמרט.

נאום הגנה

אך ככל שהתעמקתי בקריאת המאמר המתחזה להיות דו"ח וינוגרד אלטרנטיבי התעוררו בי ספקות לגבי שלמות הדיווח ומידת הדיוק של ים העובדות שנחשפו בו.
ליתר דיוק: ניכר במאמר כי זהו בעצם נאום ההגנה של אולמרט שכאילו הוכתב לנחום ברנע. למעשה אין במאמר גירסאות שונות מזו הידועה כגירסת אולמרט. אין מאומה על גירסת לבני ומופז. אין כלום על אזהרות שהזהירו את אולמרט מפני הצעד הנמהר אנשי בטחון מרכזיים.

ספין פוליטי

מה היא מטרת המאמר אפשר לדעת רק למי שהיתה סבלנות לקרוא את כל ארבעת העמודים.
השאלה לגבי אולמרט אומר ברנע איננה אם נהג בשיקול דעת בסבירות ובאחריות. או שש אלי קרב להקריב חיילים בשביל ספין פוליטי.
הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, הוא שהאשים את אולמרט שכל היוזמה שלובימים האחרונים של המלחמה היתה ספין. ברנע רואה בדברים אלה "אמירה בלתי אחראית שנועדה להסיר מעצמו את האחריות למצב צה"ל ערב המלחמה"

ולהצדקת החלטתו הנלוזה של אולמרט מבקש ברנע להזכיר את כשלונות כל ראשי הממשלה שקדמו לו: בן גוריון בלטרון, לוי אשכול בתקופת ההמתנה (איזה כישלון היה שם? ההמתנה הביאה לנצחון בששת הימים – ז.ג.), גולדה ודיין במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

אולמרט בעקבות דיין

וכאן מגיע ברנע לעיקר. הנה דיין שנכשל ביום כיפור חזר לזירה המדינית כשר החוץ של בגין והביא את השלום עם מצרים. מדוע שלא יקרה כך עם אולמרט?

"ודאי שהוא אחראי", אומר ברנע ומוסיף "האם ההאחריות שלו מחייבת התפטרות? לאחר שנה וחצי של תיפקוד יותר מסביר כראש ממשלה? אני לא בטוח."

תיפקוד יותר מסביר? האם ברנע חי באותה מדינה בה אנו חיים? האם שמע על שחיתות, עוני, פשיעה, ניצולי שואה, מיגון העורף? טיפול בפליטי חורבן גוש קטיף? קסאמים? משא ומתן מופקר עם הבובה אבו מאזן?
ואז יוצא המרצע מן השק: "…נדמה לי שטוב יהיה אם נתניהו יחכה קצת. הוא כל כך מרוצה מעצמו בימים אלה ששכח כמה טעויות עשה כשהיה ראש ממשלה".

מטח קסאמים על מערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה

מה היה קורה אם הקסאמים לא היו פוגעים בשדרות ובישובים עוטפי עזה אלא מגיעים לתל אביב? מה היה קורה אם למשל היתה נופלת רקטה אחת בחצר בית "ידיעות אחרונות" ואחריה אחת בבית "מעריב" ואפילו "הארץ" לא היה יוצא נקי, (כי גם בעזה אין הרבה קוראים לעיתון החשוב לאנשים חושבים). שלא לדבר על כך מה היה קורה אילו נפלו קטיושות באולפני הטלוויזיה.

תשובה על כך כבר נתן המשורר נתן אלתרמן בטור השביעי שלו עוד בשנת 1955. אז לא היו פלסטינים וקסאמים וזכות השיבה. אבל כבר אז היו ישובים שסבלו מהפגזות וממוקשים ומהתקפות פידאיון. וגם אז היו עיתונאים מכובדים שישבו במערכות (לא באולפני טלוויזיה שלא היו עדיין). ומאחורי מיגון מלא, לאור נורות הניאון ולמשב הרוח הקליל של המזגנים המצננים או מחממים. הם היו מביעים את דעתם המלומדת על עולם ומלואו.

וכך כתב אלתרמן:

נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים יְרִיָּה רַק אַחַת לְשָבוּעַ בִּלְבַד אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים. נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך… הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה.

הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה. רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס, – וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס. וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִם יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַיִם. לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹבִיצֶר (= תותח)בָּנוּ הוֹלֵם. אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.

וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה. תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה, – אֲבָל מֵילָא. כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת אַקְטִיבִיזְם-מֻובְהָק לא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא) סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻוכְנַעְתִּי כִּמְעַט מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי. וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם לא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי שָם וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…

רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת… יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִוּוּחַ… יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל הִסְתַּיְּגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ… הָעִקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר) אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לא-אַקְטִיבִיזְם… הָעִקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם… זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָרְשָן שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא, אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא. נתן אלתרמן, הטור השביעי, תשט"ו (1955)

קישור לשירי אלתרמן מילים, מנגינות וביצועים

 http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%94/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%95%D7%91/tabid/64/CurrentPage/1/Default.aspx