האם מדינת ישראל היא מדינת חוק? אז איך קורה שעיתונאי מחזיק בידיו מסמכים סודיים, עבירה שהעונש עליה הוא 20 שנות מאסר? ואיך להסביר שבמקום להעמידו לדין מנהלים עמו משא ומתן?

נניח לרגע שענת קם הייתה עובדת כפקידה ב"מוסד". ונניח שהיו נופלים לידיה המסמכים של תכנון חיסולו של המרצח מחמוד אל-מבחוח.

היא היתה מגלה, שומו שמיים, שמדינת ישראל משלחת את לוחמיה לחסל, ללא מעצר וללא משפט, את האיש האחראי לחטיפתם ולרציחתם של אילן סעדון ואלי סספורטס והגיע בחמאס לדרגת מתאם הברחת רקטות מאיראן לרצועת עזה.

ענת, כך אומרת האמא היקירה שלה, היא בחורה עם מניעים מוסריים. חבריה אומרים כי היא דעתנית, וקצת שמאלנית, אינטליגנטית וחלמה להיות עיתונאית.

ענת קם יודעת ומבינה שהמסמכים שעוברים תחת ידיה הם הוכחה חד משמעית, שמוסדות הביטחון של המדינה אינם מצייתים להחלטות בג"ץ. היא גם יודעת ומבינה שבידיה פצצה תקשורתית.

ונניח שהייתה מעתיקה את המסמכים ומוסרת אותם לידיד עיתונאי. במעשה זה גם תהיה מוסרית, גם תגלה את החוש העיתונאי שיש לה, גם תעלה את ערכה בעיני בחור חביב ויפה תואר וגם תקדם אולי את הקריירה העיתונאית עליו היא חולמת.

ונניח שבדרך מן המחשב שלה למחשב של אותו עיתונאי היו נשמטים כמה מסמכים בדרך ומגיעים לידי החמאס ולידי שלטונות דובאי. התוצאה הייתה חד משמעית: מבחוח המרצח היה נשאר בחיים, תריסר או יותר סוכנים ישראליים היו נתפסים ונתלים.

והעיקר: הצדק היה מנצח, שלטון החוק במדינת ישראל היה מנצח והתקשורת הישראלית ובראשה עיתון "הארץ" היו חוגגים.

השאלה היא מי אחראי לביזיון הזה.

האם אנו מדינת חוק?

ברגע בו העתיקה ענת קם את המסמכים והעבירה אותם למחשב שלה, לדיסקים שצרבה ולביתה היא הפכה לעבריינית, בלי שום קשר למניע של המעשה ולתוצאותיו. היא עשתה בדיוק מה שעשה מרדכי ואנונו, שצילם ולקח עמו את סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל.

"על פי הגדרת החוק" – אומר עורך הדין יורם שפטל לערוץ 7 – "המעשה הוא ריגול חמור, ההגדרה בחוק של מונח ריגול אינה מתנה שמקבל חומר יהיה דווקא גורם זר במובן שהוא לא ישראלי. מבחינת הגדרת החוק זהו ריגול חמור באופן המובהק ביותר האפשרי שהעונש הצפוי עליו הוא עד מאסר עולם". הא הוסיף כי הפסיקה פרשה שכאשר המחוקק אינו קובע עונש מאסר עולם כעונש חובה אז העונש המרבי יכול להיות עד 20 שנות מאסר.

לכאורה ברגע שנתגלה המעשה צריך היה להעמיד הן את ענת קם והן את העיתונאי ולמצות עמם את מלוא חומר הדין.
זה לא קרה.
כי מדינת ישראל איננה מדינת חוק אלא מדינת בג"ץ.

משא ומתן עם עבריינים

במקום לעצור מייד את העיתונאי אלי בלאו לאחר שפרסם את הכתבה הראשונה, שמתוכה אפשר להבין כי הוא מחזיק בידיו חומר סודי ביותר, החלו לחקור את העניין בידיים מכוסות כפפות משי.

 

חקרו חקרו והגיעו ל"מקור". ואפשרו לכתב הארץ אורי בלאו לברוח ללונדון ולהמשיך להחזיק בידיו את החומר הסודי.

במקרה של ואנונו ידעו מה לעשות. הביאו אותו לארץ והוא קיבל את עונשו. עובדה לא כל כך ידועה היא שואנונו לא חשף את כל החומר שבידיו, אלא השאיר אותו מוחבא אי שם. זו גם כנראה הסיבה לכך שגם לאחר שחרורו אינו יכול לעזוב את הארץ.

אך אלי בלאו מוסיף לבלות בבריטניה, מחזיק במספר לא ידוע של מסמכים –אולי אלפים. לא ברור באלו תנאים הוא מחזיק אותם ואיזה גורם עויין עלול להגיע אליהם ואולי כבר הגיע.

ומו"ל הארץ עמוס שוקן מגן על הכתב שלו בשם "חופש המידע" ו"הזכות לשמור על עילום המקור" ובכך הפך להיות שותף לפשע.

עם ואנונו לא נכנסו למשא ומתן אלא חטפו והביאוהו למשפט (ובגלל טעות בשיקול לא חיסלו אותו). עם אלי בלאו ועם עיתון הארץ, עבריינים מובהקים לפי החוק, נכנסו למשא ומתן ואף חתמו על הסכם.

ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2009 . נאמר בו כי בלאו מתחייב להפקיד בידי השב"כ באופן מיידי ובתוך שלושה ימים ממועד החתימה את המסמכים הסודיים הנמצאים ברשותו.

במסמכים שפורטו בהסכם נמצאים תוכניות אופרטיביות ומבצעיות, וסיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים.

כמו כן נכתב בהסכם כי במידה וימסור בלאו את המסמכים, הם לא יהוו בסיס לחקירה פלילית נגדו.

ההסכם נחתם בטרם נתגלתה ענת קם. לכן נאמר בו כי אם תתקיים חקירה לאיתור מקור ההדלפה, הוא לא ייחקר כחשוד ולא יתבקש לספק את מקורותיו.

ממתי חותמת מדינה הסכמים עם עבריינים מאזרחיה? ומה בין מרדכי ואנונו לבין ענת קם ואלי בלאו?

גם ואנונו טען כי פעל ממניעים אידיאולוגיים. (כך אמר לאחר שהועמד למשפט. אך בדיקת העובדות מלמדת כי המניע הראשוני שלו היה בצע כסף).

ענת קם פעלה, טוענת אמא שלה ממניעים מוסריים. אלי בלאו פעל ממניע עליון (דמוקרטיה, חופש המידע, גילוי עברות על החוק של מערכת הביטחון).

אבל ההבדל העיקרי בין ואנונו לבין אלי בלאו ומפעיליו לבין ואנונו הוא שהם חיה מוגנת – התקשורת הישראלית.

איך נולדה המפלצת הזו?

מה היה בעבר

לא תמיד זה היה כך. בעבר עמדו בראש העיתונים הגדולים עורכים ומו"לים שהיו בראש ובראשונה ציונים ובעלי תחושת שליחות ואחריות לאומית. בראש מעריב בתקופה המכרעת עמדו עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. בראש ידיעות המו"ל נוח מוזס והעורך בפועל דב יודקובסקי (וגם העורך בתואר הרצל רוזנבלום מחותמי מגילת העצמאות). בראש הארץ עמד גוסטב שוקן, האבא של עמוס, שגם הוא היה בראש ובראשונה ציוני .

היחסים בין עורכי העיתונים לבין מערכת הביטחון וראשי המדינה היוא אינטימיים מאד. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לומר שכאשר הוא ישן מותר להעיר אותו רק אם פורצת מלחמה או שעורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק מתקשר. זה היה בתקופה שמעריב היה "העיתון הנפוץ במדינה". מעמד דומה בעיני השלטון היה גם ליודקובסקי ולשוקן.

היחסים בין הכתבים לענייני ביטחון ופוליטיקה לבין השלטונות היו גם הם אינטימיים ואחראיים – זאב שיף בהארץ, איתן הבר ושייקה בן פורת בידיעות, אורי דן במעריב. כאלה היו גם עורכי וכתבי התקשורת האלקטרונית שהייתה כולה ממלכתית.

הכתבים ידעו הרבה יותר ממה שפרסמו. כולם היו מודעים לאחריות הלאומית המוטלת עליהם ולנצור את לשונם ואת עטם ממה שהם יודעים.

דוגמא לאחריות כזו אוכל להביא מארוע שהייתי עד לו. כשהתפוצצה פרשת ואנונו הודיע לנו כתב העיתון בלונדון, יוחנן להב, כי ה"סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

גוסטב שוקן גילה פעם אחריות כזו כשאחד מפרשניו ציטט במאמרו מקור עלום בנושא בטחוני כלשהו. אותו פרשן סרב לגלות את המקור גם לשוקן עצמו. שוקן עמד על כך שזהות המקור תימסר רק לו והאיש עמד בסרובו. בסופו של דבר נתברר שלא היה מקור כלשהו והפרשן בדה מקור שלא היה ולא נברא. שוקן לא היסס ופיטר אותו פרשן.

האינטימיות שבין מערכות העיתונים לבין הצמרת המדינית והביטחונית נבעה בין היתר מקיומה של ועדת העורכים של העיתונים היומיים.

ראשי המדינה ומערכת הביטחון קיימו ישיבות קבועות עם ועדת העורכים שבהם חשפו מידע שלעולם לא דלף החוצה. זה היה כך עד שגוסטב שוקן החליט לשבור את הכלים ולשחק כללי משחק משלו.

הפצצה שהטיל גוסטב שוקן

בתקופה שזה קרה הייתי חבר בוועדת העורכים כמרכז מערכת וכממלא מקומו של העורך דב יודקובסקי. בישיבות הללו השתתפו רק עורכי העיתונים היומיים, גדולים כקטנים, וכמה מסגניהם. אכן, ידענו אז יותר ממה שידע רוב הציבור ויותר ממה שמותר היה לפרסם.

ביום בהיר אחד הייתי עד לשבירת הכלים בידי גוסטב שוקן. בכל ישיבה היה מידע שנחשב כמידע רקע המותר לפרסום בלי ייחוס למקור ומידע שהנוכחים נתבקשו לשמור בסוד.

באותו יום התקיימה הפגישה עם יצחק רבין, שכיהן כשר הביטחון. כשהגיע לפרק בו ביקש לשמור את המידע שבפיו בסוד הודיע שוקן כי הוא מבקש לצאת מהישיבה כדי לא להיות מחויב שלא לפרסם את המידע שיתגלה בתוך החדר הסגור. הנימוק שלו היה: על ידי הימצאותו בחדר הוא מוותר על פרסום מידע שיכול היה להגיע אליו בדרך אחרת וממקור אחר.

באורח פלא החלו להופיע בהארץ ידיעות חסוית כאלה (אם הצנזורה התירה את פרסומם) מיד לאחר כל ישיבה. מי שרוצה יכול להאמין שהמידע הגיע לעיתון ממקור עצמאי.

באותה דרך נקט גם "העולם הזה" שעורכו, אורי אבנרי, לא היה חבר מעולם בוועדת העורכים.

מאז זרמו קילומטרים של גלילי נייר במכונות הרוטציה של העיתונים. העורכים התחלפו, המו"לים העבירו את העיתונים ליורשיהם או לרוכשיהם וקם דור חדש של כתבים ועורכים שהפכו את המדינה ל"מדיה=קרטיה.

איך הפכנו למדיה-קרטיה"

את ההגדרה הטובה ביותר למדיהקרטיה שמעתי מפי מומחה גדול בתקשורת ובטכניקות להפעלתה להשגת כל מטרה – האסטרטג מוטי מורל.

וכך אמר ליי בראיון שקיימתי עמו באוקטובר 2000 :

" בשנים שחלפו מאז 1967 לא קם שום מנהיג שיכול היה להציב מטרה חדשה לעם ולמדינה. ובאין מטרה, מתפוררת החברה. התפלגנו להרבה קבוצות, שלכל אחת מהן מטרה משלה. הדינמיקה הזו גורמת לנו להילחם איש ברעהו ותוך כדי כך להשמיד את עצמנו מבפנים.

" בינתיים חלה תמורה משמעותית בחברה הישראלית. לשלושת רשויות השלטון המסורתיות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) נוספה רשות רביעית, שלא נחזתה על ידי שרל מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי שהגה את עקרון הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים עלתה והתחזקה התקשורת, עד שהפכה חזקה יותר מכל שלוש הרשויות.

" לשלוש הרשויות האחרות יש תחומי סמכות מוגדרים וכל אחת מהן נושאת באחריות לתחומה (כך לפחות בתיאוריה). לרשות הרביעית, התקשורת, יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט והיא פטורה מכל אחריות.

" הרשות הרביעית מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פי החליל של התקשורת, או יותר נכון, על פי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל" .

כלב השמירה נשך את הדמוקרטיה

" אנחנו כבר מזמן לא דמו-קרטיה, כלומר משטר הנשלט על ידי העם. אנחנו מדיה-קרטיה. דיקטטורה של המדיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נשך אותה למוות.

" בהיעדר מטרה המאחדת את העם והמדינה, ואחרי שנתנו למדיה להשתלט על חיינו, נוצרו חוקי משחק חדשים. לתוך התפר הזה חדרו סוכני התקשורת – היחצנים. אדם ההולך לבית המשפט לוקח עורך דין. אדם ההולך למשפט השדה של התקשורת (שבמקרים רבים מכריע יותר מבית המשפט האמיתי), לוקח יחצן, אסטרטג. תפקידו של היחצן מקביל לתפקידו של עורך הדין בבית המשפט: להציג את הקייס של לקוחו בצורה שתשכנע את ה"שופט" , היינו דעת הקהל, שהקליינט שלו צודק והצד השני לא צודק. הכל עניין של רייטינג. כל הצדדים, בפוליטיקה ובכלכלה, פונים לשימוש מניפולטיבי בתקשורת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כי במדינה נטולת ערכים, אלה חוקי המשחק. ומי שלא משחק לפיהם מפסיד".

עד כאן דברי מוטי מורל.
כל מילה אמת, אך לא כל האמת. כי אנחנו לא רק מדיה-קרטיה אלא גם בג"צ-קרטיה.

מה עשה בג"ץ לחברה הישראלית

הפרדת הרשויות שחזה מונטסקיה לא קיימת בבית המשפט העליון. כבר מזמן הפך להיות גם המחוקק, גם השופט וגם התליין.

בשורה של החלטות מקוממות, שניתנו בניגוד גמור להשקפותיו של רוב הציבור בישראל, הפך בג"ץ עצמו לאחת מאותן קבוצות עליהן מדבר מורל, הנאבקת להשלטת דעותיה.

ולבג"ץ כבר יש כוח יותר משתי הרשויות האחרות ופסיקותיו מזינות את התגברות כוחה של הרשות הרביעית – המדיה קרטיה.

וכמו המדיה קרטיה גם הוא לא נושא באחריות להחלטותיו – בין אם מדובר במיקומה של גדר ההפרדה או בצורך למגן ישובים בלי לתת תשובה תקציבית להחלטותיו.

ומכל החלטותיו המקוממות ביותר הן אלה המכתיבות למערכת הביטחון תנאים מגבילים שאינם מאפשרים להילחם בטרור. בג"ץ כפות לאמנות ולתפיסת עולם המתאימה למלחמות אביריות שבהן כל צד ויתר מתוך אצילות למחנה היריב על זכות הראשונים לפתוח באש.

מה פרוש לאסור על "נוהל שכן"? הפרוש הפשוט הוא שבמקום להעמיד בסכנה מאד מוגבלת אזרח ערבי, כדי להזהיר ולאתר מחבל חמוש המסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית, הוא קובע שעלינו לשלוח את בנינו ליהרג מול אש המחבלים.

ומה פרוש שמערכת הביטחון אינה יכולה לבצע חיסול ממוקד של
טרוריסטים? מה הוא מבקש שנביא פקודת מעצר , נצהיר בפני המחבל המתפוצץ על זכויותיו ואז נעצור אותו?

האם השופטים האלה נמצאים בירושלים או בז'נבה?

ומאחורי החסות של פסקי בג"ץ יכולה לקום מפלצת כזו של גילוי פשע איום ונורא. אלוף פיקוד הורה לחסל מרצחים בניגוד להחלטת בג"ץ.

נספח 1

פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכול הממוקד

ב-14 בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד יבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". כמו כן, קבע בג"ץ שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים ושחיסולו של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור. (על פי הוויקיפדיה העברית)

נספח 2

נוהל שכן

נוהל שכן, שאחר כך עודכן לנוהל אזהרה מוקדמת היא תרגולת בה צה"ל השתמש ללוחמה בטרור במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. הנוהל מיועד למצב בו ישנו חשד שמחבל מבוקש מתבצר בתוך בית.
במסגרת הנוהל, קרוב משפחה או שכן של המבוקש נדרש על ידי חיילי צה"ל לדפוק על הדלת ולבקש מהמחבל להסגיר את עצמו. הנחת צה"ל הייתה שהמחבל לא יירה בקרוביו. במאות הפעמים שבוצע הנוהל, נהרג אזרח פלסטיני אחד – בנידאל אבו מח'יסן, מאש המחבל. כנגד הנוהל נטען שהוא למעשה שימוש בלתי-חוקי באזרחים פלסטינים בתור מגן אנושי. לטענת צה"ל נוהל זה מנע אבידות רבות משני הצדדים.
ארגון עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים עתרו לבג"ץ כנגד הנוהל. ב-6 באוקטובר 2005 פסק בג"ץ כי אסור להשתמש בנוהל זה ובאזרחים לצורכי פעולות צבאיות. בתגובה הורה הרמטכ"ל להפסיק את השימוש בנוהל. אף על פי כן מדווח ארגון עדאלה כי מדי פעם צה"ל מפר את החלטת בג"ץ ומשתמש בנוהל.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

======================================================================

ראה קישור למאמר של אורי בלאו ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1041551

ראה

מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

ציפור הנפש של הדמוקרטיה שהפכה לעוף הטורף

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

על רשלנות בבחירת עובדים ראה

איך הצליח שודד הברינקס

  

ענת קם, חיילת צעירה, ספק שמאלנית, ספק הזויה, ספק סהרורית, ספק עיתונאית בפוטנציה העתיקה ערב שחרורה מצה"ל אלפי מסמכים סודיים שעברו תחת ידיה.

מעשה זה הוא עברה על החוק שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר. היא הוסיפה חטא על פשע ומסרה את המסמכים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. בכך הפך בלאו לשותף לפשע ולעונש המגיע לו על פי חוק.

אך מה שנחשב לעברה לסתם אזרח וחייל זכה להכשר מיידי של כל התקשורת. כולם יחד, כמו בתזמורת תחת שרביטו של מנצח אחד הפכו את המעשה הזה ל"חופש המידע" ואת החיילת העבריינית ל"מקור", שמצווה מדאורייתא לשמור על אלמוניותו.

העיתונאי היחיד כמעט שחרג מן הזרם והשמיע קול דיסונאנסי אמיתי וצורם היה כמו בעבר קלמן ליבסינד. מאמרו שפורסם במעריב מובא בזה באדיבותו.

                                            – מאת קלמן ליבסקינד –

עטויי ארשת חשיבות הם יסבירו לכם שענת קם חשפה מידע שחשוב לדמוקרטיה הישראלית. חרושי קמטי רצינות הם ינאמו על אור השמש המחטא, על כך שהבעיה היא בכלל בצנזורה ובצו איסור הפרסום שהוטל ועל זה שראש השב"כ הוא אויב חופש העיתונות.

זוהי שעתם הגדולה של הספינרים בגרוש.

להמשיך לקרוא ←

                                        – מאת משה נגבי –

 משה נגבי ז"ל הלך לעולמו 26.1.18

והרי גם זאת ידענו, שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרנסים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים ברבים".

השופט מישאל חשין בדעת המיעוט בפרשת אבי גולן1

האם ניתן וראוי לשלול את זכותו של מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון – או נאשם בעבירה כזאת – לשלוט בתכנים המתפרסמים בעיתון, תוך ניצול מעמדו כעורכו הראשי של אותו עיתון או מכוח היותו בעליו? ובמילים אחרות: האם ניתן וראוי לפסול מורשע או נאשם כזה מלשמש מו"ל פעיל ו/או עורך ראשי של עיתון? ואם כן – האם יש טכניקה משפטית וחקיקתית האפשרית והראויה מבחינה קונסטיטוציונית וערכית לעשות זאת?  למרבה הצער אין אלה שאלות תיאורטיות ואקדמיות גרידא, שכן עורך ומו"ל כבר הואשמו והורשעו אצלנו בעבירות חמורות.

.

הרשעה אינה מונעת בעלות על עיתון

כידוע הדין בישראל מחייב אדם המבקש להוציא לאור עיתון להצטייד ברשיון מאת הממונה על המחוז במשרד הפנים.3 ואולם בניגוד לדין החל על מבקשי זיכיון בתחום התקשורת המשודרת,4 אין הדין החל על העיתונות הכתובה מציב מחסום בפני מי שנאשם או הורשע בעבירה שיש עימה קלון, לבקש ולקבל רישיון, וכך להיות למו"ל השולט בעיתון. רק מו"ל שהורשע ב"דיבת הסתה" כלפי השלטון, ושהופעת עיתונו הופסקה בצו בית המשפט שהרשיע אותו, מנוע מלקבל רישיון לעיתון אחר. כל הרשעה אחרת בכל עבירה שהיא – חמורה ככל שתהיה – איננה מונעת מן המורשע להיות בעלי עיתון ולנהל אותו. שונה המצב לכאורה לגבי עורך העיתון: הדין קובע שלא יינתן רישיון לעיתון אלא אם כן הצהיר העורך המיועד לאותו עיתון, בשבועה, "שלא נתחייב מעולם בדין בשל עבירה שנדון עליה לפי פסק דין סופי למאסר שלושה חודשים או ליותר מכן". יחד עם זאת ראוי לציין שלשר הפנים הוענק שיקול דעת לוותר על דרישה זו ולאפשר גם לעבריין מורשע כזה לשמש כעורך.5

הציות למועצת העיתונות וולונטרי

תקנון האתיקה העיתונאית של מועצת העיתונות מחמיר הרבה יותר, ומסמיך את בית הדין לאתיקה של המועצה להורות לפסול לכל "עבודה עיתונאית" (ובכלל זה, כמובן, לתפקיד עורך) את מי שהורשע בפסק דין סופי בעבירה שיש בה "קלון למקצוע העיתונאות".6 התקנון אף מסמיך את בית הדין לאתיקה לצוות על השעייתו מעבודה של כל עיתונאי (לרבות עורך) אשר הוגש נגדו כתב אישום על עבירה כזאת. ואולם תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ובתי הדין של המועצה אינם מעוגנים בדין, והציות להם וולונטרי לחלוטין.

קושי קונסטיטוציוני

ברור שפסילת עבריין מלשלוט בתכני עיתון (בין כמו"ל שלו, בין כעורכו הראשי) מעוררת קושי קונסטיטוציוני שכן היא פוגעת בשתיים מזכויותיו הבסיסיות של כל אדם ואזרח: חופש העיסוק וחופש הביטוי והעיתונות. איסור על בעליו ומו"ל של עיתון, שהורשע בדין, להמשיך ולשלוט בו, פוגע לכאורה גם בזכות הקניין שלו. אם הפסילה היא כבר בשלב כתב האישום, יש בכך לכאורה גם ענישה קשה ובעייתית של מי שעודנו בחזקת חף מפשע. חופש העיסוק וזכות הקניין נהנים ממעמד חוקתי במשפטנו בהיותם מעוגנים בחוקי יסוד. חופש הביטוי אמנם איננו מעוגן במישרין ובמפורש בחוק יסוד (והכנסת אף סירבה עד כה לאמץ חוק יסוד או אפילו חוק רגיל שיכיר בחופש הביטוי), אם כי יש פרשנים ואף שופטים הרואים בו חלק אינטגרלי מ"כבוד האדם" הנהנה מעיגון כזה.7 אך גם מי שאיננו מוכן לאמץ פרשנות זו, מכיר בחיוניותה של הזכות לחופש הביטוי והעיתונות בדמוקרטיה, ובתחולתה במשפטנו, אף ללא עיגון סטטוטורי. ואכן בג"ץ הכיר בה כבר לפני יובל שנים ויותר כ"זכות עילאית",8 ושופטיו רואים בה מאז יסוד-מוסד בתרבותנו ובמסורתנו המשפטית.9

פרשת האסיר אבי גולן

ככלל נראה שעבריינותו של אדם – חמורה וקשה ככל שתהא – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו הבסיסיות , ובכלל זה הזכות לעסוק ולהתבטא בעיתונות, מעבר למתחייב מהעונש שגזר או עתיד לגזור עליו בית המשפט. ואכן בית המשפט העליון קבע בשעתו, בפרשת האסיר אבי גולן,10 שאפילו עבריין מועד ומסוכן, שנידון לכמה וכמה תקופות מאסר ארוכות, נהנה מזכות חוקתית להתבטא בעיתונות ואף לפרסם בה טור קבוע. אכן בפרשה זו – כמו בלא מעט פרשות אחרות – היה השופט מישאל חשין במיעוט. הוא סבר, בניגוד לדעת עמיתיו השופטים אליהו מצא ודליה דורנר, שניתן לשלול זכות זו מהאסיר גולן, אך גם הוא נימק זאת לא בעבריינותו של האסיר כשלעצמה, אלא בהשלכה הקשה שעלולה להיות לפירסומיו העיתונאיים, ולעוצמה ולמעמד שאלה יעניקו לו, על היכולת לקיים את הסדר והמשמעת בבית הכלא. ואמנם נדמה שפסילה גורפת של עבריין לשמש בכל "עבודה עיתונאית" – כפי שמאפשר כאמור תקנון האתיקה – היא בלתי מידתית ולפיכך גם בלתי חוקתית.

כוחם של מו"ל ועורך מושחתים

אך לא כך בהכרח פסילתו של עבריין לשמש כעורך או מו"ל. כידוע גם "זכות עילאית" צריכה להתפשר לעיתים עם זכויות ואינטרסים אחרים, וגם בזכויות המעוגנות, במפורש או מכללא, בחוק יסוד מותר לפגוע באורח מידתי ולמען תכלית ראוייה.11 האם ניתן לטעון שהשמירה על נקיון הכפיים (וכתוצאה ממנו – נקיון הדעת) של השולטים בתוכני העיתונות, היא בבחינת "תכלית ראוייה" כזאת?
כאשר העבריין הוא מו"ל או עורך ראשי, להבדיל מעיתונאי "סתם", ניתן ואף ראוי להציב על כפות המאזניים אל מול זכויותיו שלו, את חופש הביטוי והעיסוק העיתונאיים של כל העיתונאים המועסקים אצלו, ובעיקר את זכות ציבור קוראי עיתונו לדעת. שכן בכוחם של מו"ל ועורך ראשי מושחתים להנחית מכה אנושה ואף קטלנית על הזכויות האמורות ואף להשחית את עובדי העיתון כולו ובעקבותיהם את השיח הדמוקרטי בישראל. הפסיקה אצלנו העניקה למו"ל את הכוח להכתיב – בין במישרין ובין בעקיפין, באמצעות העורך (ובל נשכח שגם המו"ל עצמו יכול להיות העורך) – מה יתפרסם ומה לא יתפרסם בעיתון. כדברי בית הדין הארצי לעבודה: "רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה".12 בה-במידה יכול כמובן הבעלים, בעצמו או באמצעות העורך עושה-דברו (ובג"ץ קבע, ברוב דעות, כי העורך אכן חייב לעשות את דברו13) לאסור על כתב לפרסם את אשר הוא יודע וחושב. דבריו המפוכחים של השופט מישאל חשין בפרשת האסיר אבי גולן, "שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרסמים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים לרבים"14 נכונים ותקפים כמובן גם בעולם שמחוץ לחומות הכלא.

עיתונאי שפיו נחסם

בית הדין הארצי לעבודה אמנם גרס כי אין בשליטה ללא מיצרים של המו"ל והעורך בנכתב בעיתון פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי, משום ש"עיתונאי שעורכו סירב לפרסם את פרי עטו רשאי למצוא לו בימה אחרת, או להקימה". אלא שבמציאות הכלכלית-הריכוזית שבה פועלת היום התקשורת, העצה לעיתונאי שפיו נחסם בידי השולטים בעיתונו, או שנדרש במצוותם לכתוב ולחתום על אשר איננו מאמין בו, "למצוא בימה אחרת או להקימה"15, נשמעת כלעג לרש. כדברי הפובליציסט והעורך הוותיק, חתן פרס ישראל לעיתונאות, שלום רוזנפלד, "כאשר יותר ויותר עיתונים מתרכזים בפחות ופחות ידיים, שוב לא יכול עיתונאי 'סירובניק' למצוא בנקל, אם בכלל, בימה אלטרנטיבית. בוודאי לא יצליח להקים לעצמו כזאת בנסיבות של התחרות החריפה, כמעט חסרת המעצורים בין כלי התקשורת הקיימים – תחרות שמעלה מעלה-מעלה לא רק את הוצאות הקמתו של עיתון חדש, אלא מוליכה בעקיפין לסגירת עיתונים קטנים וחלשים קיימים. לשון אחר: אפילו יש לו כבר היתר של בית דין לרעות בשדות זרים בעת צרה לו, הרי למעשה לא יכול העיתונאי ליהנות ממנו ולהשתמש בו".16

שוק הרעיון הבלעדי

אמנם באחרונה גברה ההכרה, גם בקרב בכירי שופטינו, בפגיעת כוחם הבלתי מסוייג של השולטים בעיתונים בחופש הביטוי של העיתונאים (וכתוצאה מכך בזכות קוראיהם למידע מהימן). הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר התריע, בדעת מיעוט, ש"אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. 'שוק הרעיונות עלול להפוך ל'שוק הרעיון הבלעדי'… הדעה שהובעה … לפיה אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ובעליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם."17 הנשיא אהרן ברק אף הציע, בהרצאה פומבית,18 לשקול דרכים להגביל את הכוח האמור (למשל על ידי החלת חובות מתחום המשפט הציבורי על העיתונות הכתובה הפרטית) – אך למרבה הצער, המצב המשפטי והחקיקה והפסיקה האופרטיבית בנושא נותרו כשהיו.

  כוח מוחלט משחית לחלוטין

כוח כידוע נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית לחלוטין, ומכתם זה תקף בוודאי גם לגבי כוחם המוחלט של המו"ל והעורך לשלוט בעיתון; והוא אף תקף שבעתיים כאשר הללו עבריינים. במקרה כזה הרי יש להם אינטרס אישי מובהק, לעיתים ממש קיומי, בניצול העיתון להעלמה, לגימוד או להלבנה של שחיתותם ולקעקוע מעמדן של רשויות החוק הנאבקות בשחיתות. אליקים רובינשטיין התלונן בפומבי בתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, כי "נאשמים בעלי כוח וממון … עושים שימוש בתקשורת נגד המערכות הממונות על אכיפת החוק" וכי "יש בהחלט בכלי תקשורת מסוימים ניצול בוטה של תמימותו של הציבור לשירות אינטרסים של בעלי כלי תקשורת או העומדים בראשם… חלק מהביקורת הנשמעת [על רשויות האכיפה – מ"נ] הוא מאת האינטרסנטים".19 כלומר לא רק ההיגיון אלא גם הניסיון מוליך לחשש, שקיימת סכנה מוחשית, שתחת ניהולם של מו"לים ועורכים עבריינים (או אפילו נאשמים בעבריינות) העיתונות תחתור במזיד תחת אשיותיו של שלטון החוק. לא מיותר לאזכר בהקשר זה שבית המשפט קבע במשפטו של מי ששימש כיושב ראש מועצת המנהלים של עיתון "מעריב", כי הוא ניצל את "עוצמתו התקשורתית" כדי לשבש הליכי משפט פלילי שהתנהל נגד בנו, ולנהל "מלחמה פסיכולוגית" באחד מעדי המדינה באותו משפט.20

מי בא לחתונת נמרודי

לכן כאשר עבריינים מנהלים כלי תקשורת חשוב, קל להם להתרועע ולרקום קשרים הדוקים עם אישי מדינה ומחוקקים. הרי שום פוליטיקאי איננו יכול לעצמו להחרים ולהתנכר אל מי ששולט בבימת תקשורת מרכזית. ואכן כאשר התחתן בעל השליטה ב"במעריב" זמן קצר לאחר שהשתחרר ממאסרו בעקבות הרשעתו (הראשונה) בעבירות שיש עימן קלון, השתתפו באירוע ראש הממשלה דאז ושני מועמדים אחרים לראשות הממשלה. קשרים חברתיים מסוג זה בין עבריינים לממסד השלטוני והפרלמנטרי עלולים להקל על השחתתו של הממסד, אך במציאות שבה בימה תקשורתית מרכזית עלולה להישלט (וכאמור כבר נשלטת) על ידי פושעים, מימושם הוא, כאמור, כמעט הכרחי ובלתי נמנע.

השפעה ממארת לשליטת עבריינים בעיתון

ועוד לא אמרנו מילה וחצי מילה על ההשפעה הממארת שיש לשליטת עבריינים בעיתון על התרומה הקריטית שאמורה העיתונות לתרום למלחמה בשחיתות בכלל ובשחיתות בצמרת בפרט.22 חשיפתם התקשורתית של מעשים נלוזים ושל חשדות למעשים כאלה, הוצאתם לאור פשוטה-כמשמעה, היא לא פעם הערובה הטובה ביותר, ולעתים היחידה, לכך שהם ייחקרו כראוי, וידועה בהקשר זה אמרתו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". אך יש יסוד לחשש עיתונות הנשלטת בידי עבריינים לא רק שלא תטיל את אלומת האור המחטא אלא עלולה להגיף את התריסים.

השופט אהרן ברק ציין בהרצאתו הנזכרת לעיל,23 כי מי ששולט בעיתון "שולט על נכס שהוא חיוני למשטר דמוקרטי; על כן עליו לפעול …מתוך חובת אמונים". האם פושע, או נאשם בפשע, מסוגל לעמוד בחובה הזאת? השופט ברק ועמיתיו בבית המשפט העליון קבעו בשעתם שיש לפסול עבריינים, ואפילו "רק" נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מלשאת בתפקידים בכירים, הנושאים עימם חובת אמונים כלפי הציבור, בנימוק שמי שמחזיק בהם חייב להקרין "יושר ויושרה" שישמרו את אמון הציבור בתפקודו.24 האם אין זה סביר לגרוס שמי ששולט בשוק המידע והדעות שביסוד הדמוקרטיה ובכך מעצב את דעת הקהל, חייב אף הוא להקרין "יושר ויושרה" כאלה?

להרחיק עבריינים מעמדות שליטה

ניתן למצוא אפוא טעמים מצויינים לא-מעטים להרחיק עבריינים ואפילו נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מעמדות שליטה בעיתונות. אין די בהרחקתו של עורך שסרח (כפי שמאפשרת, כמתואר לעיל, בנסיבות מסוימות, פקודת העיתונות), שכן, כפי שהובהר לעיל, על פי הפסיקה, בעל השליטה המכרעת (גם על העורך) הוא בעלי העיתון. ואכן זו הייתה גם דעת רוב חברי הוועדה הציבורית שמינו שר המשפטים ושר הפנים, בשנת 1996, לבדיקת ההסדרים החוקיים בענייני העיתונות בישראל ("ועדת צדוק").25 הם ציינו כי "מוכרים מצבים בהם המוציא לאור או בעל השליטה בעיתון מכהנים בפועל, גם אם לא באופן פורמלי, כעורכי-על של העיתון".26 הוועדה המליצה אפוא לקבוע בחוק כי לא יוכל לערוך עיתון או לשלוט בו מי שעבר עבירה שיש עימה קלון הפוסל אותו לנהל עיתון. יחד עם זאת הוועדה סייגה את המלצתה בשני סייגים: ראשית, האיסור יחול רק לאחר שהמו"ל או העורך הורשעו הרשעה סופית (רק חבר יחיד בוועדה – כותב השורות האלה – תמך באפשרות של השעייה על סמך כתב אישום בלבד); שנית, האיסור יחול רק לגבי עיתונים רבי תפוצה, קרי: כל העיתונים היומיים, ובנוסף עיתונים אחרים שמופצים לפחות ב-5000 עותקים.27 ראוי גם לציין שהוועדה המליצה ( הן מטעמים פרגמטיים והן מטעמים חוקתיים של הקפדה על פגיעה מידתית בזכות הקניין) שלא לנשל את בעל השליטה מבעלותו על העיתון, מניותיו ורווחיו, אלא רק מיכולת השליטה וההשפעה על המתרחש בעיתון פנימה. על פי המלצות הוועדה, בית המשפט שהרשיע את המו"ל וקבע כי יש בעבירתו קלון הפוסל אותו לניהול עיתון, ימנה נאמן מטעמו שיקבל את כל סמכויות דירקטוריון העיתון וגם את הסמכות למנות (ולפטר) את העורך.

הח"כים חששו להסתכן

נראה שגם בסייגים האמורים היה ביישום המלצות "ועדת צדוק" כדי לתרום תרומה מכרעת למניעת סכנת הסיאוב בצמרת העיתונות והשלכותיו הקשות על חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת, שלטון החוק וכפועל-יוצא מכל אלה – על חוסנה ועתידה של הדמוקרטיה בישראל. אלא שהשרים אשר להם הוגש דין-וחשבון הוועדה לא פעלו ליזום חקיקה ליישומו. כאשר הגישו שתי סיעות קטנות בכנסת28 חקיקה כזאת מטעמן, היא נפלה כבר בשלב הקריאה הטרומית.29 רק 14 ח"כים תמכו בה, כחמישים התנגדו, והשאר נעדרו מן ההצבעה. מותר לשער שרוב הח"כים פשוט חששו להסתכן בסכסוך עם בעלי השליטה בעיתונות, שכן הללו עלולים להתנקם בהם בכך שיורו לעיתונאים המועסקים אצלם להתעלם מפועלם או להכפישם. כלומר יש חשש סביר שהמלצות "ועדת צדוק" נפלו קורבן לאותה סכנת השחתה שאותה ביקשו למנוע.

הסיאוב בעיתונות ובדמוקרטיה יימשכו

גורלן העגום של המלצות "ועדת צדוק" טומן כמדומה בחובו לקח חשוב: גם אם הסוגיה של פסילת עבריינים מלשלוט בעיתונות איננה, כמצוין בפתח המאמר, אקדמית גרידא, הרי מימושה של הפסילה הזאת נראה כאופציה תיאורטית לחלוטין. יש כאן בעצם מלכוד: על מנת לנטרל בחקיקה את הכוח המשחית של מו"לים ועורכים מושחתים צריכים מחוקקינו להתעמת עם כוח זה ומכך רובם חוששים. על החשש הזה יכול לגבור רק חשש אחר – החשש מן הבוחר, אך כדי שיתקיים חשש כזה צריך שלבוחרים בכלל יהיה איכפת מהשחתת העיתונות ושהם יהיו בכלל מודעים להשחתה ולהשלכותיה הקשות. ואולם כדי שמודעות ואכפתיות כאלה יתעוררו – יש צורך שהעיתונות תעסוק בסוגייה, ואילו עיתונות הנשלטת בידי מושחתים מן הסתם לא תעשה זאת. כל עוד לא יפוצח המלכוד הזה – רב החשש שהסיאוב בעיתונות ועימו סיאובה של הדמוקרטיה שלנו רק יעמיקו

הערות שוליים

1. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
2. עופר נמרודי, שהיה המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", הורשע ונשלח לכלא פעמיים: בשנת 1998 הוא הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון ב-22 עבירות על חוק האזנת סתר ובעבירה של שיבוש הליכי משפט ונדון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל ולקנס של 1,100,600 ₪; ראו: ת"פ (שלום-ת"א) 5880/95 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי (גזר הדין ניתן ביום 2.7.1998); בשנת 2001 הוא הורשע בהסדר טיעון בשיבוש מהלכי משפט, במירמה ובהפרת אמונים, בהטרדת עד ורישום כוזב במסמכי תאגיד ונידון ל- 15 חודשי מאסר בפועל ועוד עשרה חודשים של העונש המותנה ממשפטו הראשון; בית המשפט העליון אישר את גזר הדין; ראו ע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי דינים עליון סב 929. אביו, יעקב נמרודי, שהיה אף הוא המו"ל של "מעריב" הורשע בשנת 2002 בקשירת קשר לביצוע פשע, בהטרדת עדים, בשיבוש מהלכי משפט ובקבלת דבר במירמה ונדון לחמישה חודשי מאסר בפועל (לריצוי בעבודות שירות), לעשרה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 100,000 ש"ח ראו ת"פ 1463/01 (שלום-ת"א) מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ואריה קרישק דינים שלום יט 569. יעקב ועופר נמרודי היו בעת ביצוע עבירותיהם, ונותרו גם לאחר הרשעותיהם, בעלי השליטה בעיתון "מעריב".
   משה ורדי , שהיה עורך ראשי של "ידיעות אחרונות", הורשע בשנת 1998 בשתי עבירות על חוק האזנת סתר ונדון לחודשיים מאסר על תנאי ולקנס של 4000 ₪.
3. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
4. חוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו התש"ן-1990, סעיף 41.
5. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
6. בית הדין לאתיקה השתמש בסמכות זו ופסל את עופר נמרודי בעקבות הרשעתו הראשונה מ"להיכלל בקרב קהילת העיתונות בה פגע ועליה השליך ברגל רמה מלוא חפניים של חרפה וקלון"; ראו ההחלטה בתיק 85/98 מועצת העיתונות נ' מר עופר נמרודי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א, 1999) 33. יש לציין שעוד לפני הדיון בבית הדין, ובעקבות הגשת כתב האישום הפלילי נגדו, פרש עופר נמרודי ממישרת העורך הראשי בעיתון. לעומת זה קבע בית הדין לאתיקה שלא היה קלון בעבירותיו של עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי; ראו החלטה בתיק 86/98 מועצת העיתונות נ' משה ורדי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א,1999) 38.
7. ראו למשל דברי השופט מצא בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 156-157 ; א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 280.
8. בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים פ"ד ז 871, 878.
9. לפיתוח תפיסה זו ראו א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנז) 223.
10. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136.
11. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 8; חוק יסוד חופש העיסוק, סעיף 4.
12. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' גואנה יחיאל פד"ע כז 436, 451.
13. זו דעת שופטי הרוב בבג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2) 529. הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר אמנם סבר אחרת אך הכיר בסמכות המו"ל להדיח ולהחליך עורך סרבן.
14. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
15. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט נ' ג'ואנה יחיאל פד"ע כז 436, 452.
16. ש' רוזנפלד "מו"ל אחר" קשר מס' 16, 2.
17. בג"צ 6218/93 שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2)529, 542-543 .
18. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 240-245.
19. ראו דיווח של העיתונאי גדעון אלון על דברי היועץ רובינשטיין, הארץ 26.11.00, והודעה לעיתונות מס' 1796 של דובר משרד המשפטים, עו"ד עידו באום מיום 4.4.01.
20. לפרטי השיבוש ו"המלחמה הפסיכולוגית" ראו התיאור והדיון המפורט של השופט דוד רוזן בת"פ (שלום ת"א)1463/01 מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ןאריה קרישק דינים שלום יט 569 .
21. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
22. להרחבה בסוגיית התרומה הזאת וחיוניותה ראו מ' נגבי כסדום היינו –במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות (ירושלים-2004), 88-115.
23. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 841 .
24. ראו, בין היתר, בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מז(2) 229; בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 426; בג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 441. לניתוח ביקורתי של הפסיקה בנושא זה ראו ח' כהן "כשרותם של משרתי ציבור" משפט וממשל ב (תשנ"ד) 265; "הרהורים על טוהר המידות" משפט וממשל ב (תשנ"ו) 403.
25. חברי הוועדה היו הנשיא דאז של מועצת העיתונות, חיים י' צדוק (יו"ר), פרופ' רות גביזון, פרופ' אסא כשר, משה נגבי, פרופ' זאב סגל ופרופ' עמוס שפירא. הציטוטים והאיזכורים להלן הם מהנוסח הרשמי שהוגש לשר המשפטים ולשר הפנים – דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (ספטמבר 1997), (להלן – דו"ח ועדת צדוק).
26. סעיף 122 לדו"ח "ועדת צדוק".
27. סעיפים 106, 125, 195 לדו"ח "ועדת צדוק".
28. את החקיקה יזמו ח"כ זהבה גלאון ממרצ וח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש.
29. שתי הצעות החוק – חוק לתיקון פקודת העיתונות (כשירות עורך ומינוי נאמן) התשנ"ט-1999 וחוק הגנה על חופש העיתונות התש"ס-1999 – נידחו ביום 14.11.2002.

 

========================================================================

על משה נגבי ומאמרו

מאמר זה של המשפטן משה נגבי פורסם לראשונה בקובץ מאמרים שראה אור ב-2009 לכבודו של המשנה בדימוס של ביהמ"ש העליון, מישאל חשין (ספר מישאל חשין, בעריכת אהרן ברק, יצחק זמיר ויגאל מרזל) בהוצאה לאור של לשכת עורכי הדין.
אנו מודים למשה נגבי על  הסכמתו לפרסום המאמר כאן, מאמר שהיום הוא אקטואלי יותר מאשר בעת שנכתב.

נגבי משמש כמרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד בחוגים למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב וביחידה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית נתניה. הוא מרצה במכללה לפיקוד ומטה של משטרת ישראל, במכללה לביטחון לאומי ובמדרשה לקצינים בכירים של צה"ל. ספריו ומאמריו מצוטטים בפסקי דין, באקדמיה, ובאמצעי התקשורת.

למד משפטים באוניברסיטה העברית וסיים שם תואר שני‏‏. עבד בפרקליטות המדינה, והיה בשנים 1975-1976 מתמחה אצל השופט מישאל חשין, ששימש אז כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הוא ביקש לציין כי הקדיש מאמר זה לשופט חשין  מתוך הכרת תודה על ההשראה "שעודני מקבל מחוכמתו, מידענותו ומחום ליבו".

 עוד במהלך לימודיו ב-1969 התקבל לעבודה כעורך חדשות בקול ישראל, ומאז הוא עובד ברשות השידור. ב-1981 החל לערוך ולהגיש את התוכנית "דין ודברים", העוסקת בענייני משפט וזכויות אדם. בין השנים 1982 – 1988 כתב בעיתון חדשות. ב-1997 היה עמית מחקר במרכז שורנסטיין לתקשורת ומדיניות ציבורית, באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.

במשך 8 שנים כתב טור בשם "חוק וסדר" בעיתון מעריב. באפריל 2001 פוטר מהעיתון על רקע סירובו להיענות לדרישת עורכיו לכתוב פרשנות ביקורתית על מהלכי הפרקליטות בעניין זיכויו של אביגדור קהלני, שהיה ספיח לפרשת נמרודי. פיטוריו עוררו סערה ציבורית וגרמו להתבטאויות חריפות של עיתונאים ואנשי ציבור נגד המהלך.

 

ספרים שכתב

כבלים של צדק (1981).
נמר של נייר (1985), ספרית פועלים.
מעל לחוק (1987), עם עובד.
חופש העיתונות בישראל (1995), מכון ירושלים לחקר ישראל.
כסדום היינו (2004), הוצאת כתר.

 

 

 

תצהיר שהגיש העיתונאי מרדכי גילת לבית-המשפט במסגרת תביעה נגד "ידיעות אחרונות" מטיח בעיתון, במו"ל ארנון (נוני) מוזס ובעורך שילה דה-בר שורת טענות על התנהלות עיתונאית פסולה, צנזורה והעדפת מקורבים

טענות חריפות לריסוק האתיקה המקצועית ב"ידיעות אחרונות" על-ידי הבעלים והעורך האחראי של העיתון, ארנון (נוני) מוזס, עולות מתוך תצהיר שהגיש העיתונאי מרדכי גילת בתביעתו נגד העיתון. בתצהיר, שעיקריו פורסמו בבלוג של רביב דרוקר, מונה גילת שורה של התערבויות גסות מטעם המו"ל בעבודת המערכת העיתונאית של "ידיעות אחרונות" בכלל ובעבודתו שלו בפרט. גילת, שעזב את "ידיעות אחרונות" לפני כשנתיים בטריקת דלת, תובע את "ידיעות" בבית-הדין לעבודה בדרישה לקבל פיצויי פיטורים.

           על-פי תצהירו של גילת, ההתערבות בעבודתו החלה בשנת 2001, עם כוונתו לפרסם תחקירים על חשדות לשחיתות של אריאל שרון, שנבחר אז לראש ממשלה אהוד אולמרט, שהיה ראש עיריית ירושלים, ואיש העסקים דודי אפל. לדבריו, המו"ל הורה להצניע תחקיר על הפרשה שנודעה בשם "האי היווני", ביקש להפסיק את פרסום טורו השבועי של גילת בשל לחץ מצד פוליטיקאים, ובמקרה אחר צינזר עיקרי תחקיר שערך גילת על אפל וקשריו עם פוליטיקאים בכירים.

להמשיך לקרוא ←

דב יודקובסקי צילום זאב גלילי

 מאז התקופה החשוכה של הסטאליניזם, בה נעלמו אנשים בלילות אל הלא נודע – ובעקבותיהם גם נעלמו הדפים באנציקלופדיה הסובייטית – לא ראה אור מסמך שמסלף כל כך את ההיסטוריה, כמו המוסף שהוציא "ידיעות אחרונות" לרגל מלאות 70 שנה לייסוד העיתון.

המוסף, המתיימר לספר את תולדות העיתון, שהגיע להישגים בקנה מידה בינלאומי, מתעלם לחלוטין מן האיש שלמעשה המציא, בנה וערך אותו משך כארבעים שנה – חתן פרס ישראל לתקשורת, דב יודקובסקי. העורך האגדי של העיתון מוזכר בשני משפטים שוליים.

 העיתון גם איננו מזכיר את פעלם והישגיהם של שורה ארוכה של כתבים ועורכים שהפכו את העיתון מסמרטוט לעיתון של המדינה.

המוסף לא מזכיר, או מזכיר בצורה שולית, כתבים ועורכים שעיצבו את העיתון ובנו אותו. ביניהם: שייקה בן פורת שהיה אחד מגדולי הסקופרים של העיתון ופתח בפני קוראיו צוהר לעולם הגדול ; דב עצמון שייסד את מדור הספורט ויצר את הז'אנר הזה בעיתונות היומית ; בלה אלמוג, שעיצבה סיגנון חדשני של מוסף נשים וצרכנות ("זמנים מודרניים"); יוחנן להב שהיה ראש כתבים בשנים הקשות ביותר; שלמה שמגר, צפוני שומרון וסמי גרינשפן מבכירי עורכי החדשות; זיסי סתווי שהקים מדור ספרותי לתפארת.

  הרשימה ארוכה מלמנות כאן את כולה: אביעזר גולן, אדם ברוך, צבי קסלר, רם אורן, יחזקאל אדירם, אריה אבנרי, עמוס קינן, סילבי קשת, חיים חפר, דידי מנוסי, בועז עברון, עמנואל אלנקווה, יחזקאל המאירי, שבתי פורטנוי. גם שמו של בעל אתר זה נמחק מן המוסף.

לשניים מבכירי הוותיקים ניתנה פינה כלשהי במוסף – שלמה נקדימון ואיתן הבר.

יש להניח כי סיפור תולדות העיתון מעניין את רוב הציבור כשלג דאשתקד. אך המוסף הזה צריך לעורר את המחשבה בלב קוראי העיתון מה מידת האמינות שאפשר לייחס למידע המתפרסם ביתר עמודי העיתון.

את ההיסטוריה אי אפשר לשכתב במדינה דמוקרטית.  השבח לאל שקיימת הוויקיפדיה העברית שתפוצתה הולכת ועולה מול תפוצתו היורדת של "ידיעות אחרונות".

החלטתי איפה להביא את הסיפור האמיתי כפי שהוא מופיע בוויקיפדיה. הסיפור האמיתי על תולדות העיתון מופיע בערכים "ידיעות אחרונות", "דב יודקובסקי" ו"מאבק ידיעות אחרות בחדשות".
הערכים מובאים פה ללא שינוי או תיקון משמעותיים, פרט לשינוי סדר וקיצורים טכניים. הוספתי גם הערות בסוגריים מרובעים לצורך הבהרה. הוספתי גם כמה כותרות ביניים לנוחיות הקריאה.

הואיל והוויקיפדיה פתוחה לעריכות ושינויים אני מציין כי הגרסות של הערכים שאני מצטט כאן הן מן ה-14.12.09 והנוסח המלא שלהן שמור אצלי.

זאב גלילי

תולדות "ידיעות אחרונות" על פי הוויקיפדיה

ידיעות אחרונות הוא עיתון ישראלי היוצא לאור החל מ-11 בדצמבר 1939. מאז שנות השבעים הוא העיתון הנמכר ביותר בישראל. ב-15 בפברואר 1948 עזבה את העיתון קבוצה גדולה של עיתונאים בראשות העורך עזריאל קרליבך, ויצרה עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב" (לימים מעריב). בעקבות צעד זה נקלע "ידיעות אחרונות" למצוקה, ונאבק על קיומו. תפוצת "מעריב" המתחרה הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים. תפוצת "ידיעות אחרונות" הייתה קרובה לאפס, וכדי להישאר בתודעת הציבור ובשוק שילם יהודה מוזס לילדים שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות". מוזס החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים. עד היום מצביעים בני המשפחה על מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו.

 

עורך בתואר ועורך בפועל

בעל העיתון, יהודה מוזס, מינה את הרצל רוזנבלום [מחותמי מגילת העצמאות] לעורך. הוא כיהן בתפקיד זה במשך 38 שנים רק בתואר, ועסק בעיקר בכתיבת מאמרים ראשיים.

 העורך בפועל, היה דב יודקובסקי אשר נשא את התואר "מרכז מערכת". יודקובסקי היה ניצול שואה, בן דוד רחוק של יהודה מוזס, שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית [בתקופת הפוטש של מעריב]. הוא נקרא לסייע בשיקום העיתון ומילא תפקיד מכריע בעיצוב דמותו ובהפיכתו ל"עיתון של המדינה". על מפעלו זה זכה בפרס ישראל לתקשורת. כשקיבל יודקובסקי לידיו את שיקום "ידיעות אחרונות" נראו הסיכויים להצלתו מסגירה אפסיים. ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות. לא היה שום סיכוי למצוא קבוצת כותבים ברמה שתתחרה ב"מעריב".

 

הרצל רוזנבלום. עורך בתואר ולא בפועל.

עיתון של משכתבים

האסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי נועדה להציב את "ידיעות אחרונות" במפת התקשורת בטווח ארוך, על ידי פנייה לדור הצעיר ולעולים החדשים שעדיין לא קראו עברית באותה תקופה. מול נבחרת הכותבים המעולה של "מעריב" העמיד יודקובסקי קבוצה של עורכים ומשכתבים צעירים שעברית היא שפת אמם ועולם המושגים שלהם קרוב יותר למציאות הישראלית המשתנה במהירות. הוטל עליהם לפתח שפת כתיבה בהירה ופשוטה, הקרובה לשפה המדוברת. תפקידם היה לעצב עיתון הכתוב כולו בסגנון אחיד, ולא במגוון סגנונות של כותבים כשרוניים נוסח "מעריב". על אופיים של המשכתבים הללו כתב נחום ברנע, כיום כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות", את הדברים הבאים בכתב העת "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006): פעם, לפני עידן המחשב, ישב העורך־המשכתב מול מכונת כתיבה מסוג "הרמס בייבי", סיגריה בפיו ושתיים מאצבעותיו מקישות במרץ על המכונה. בתוך דקות הוא היה הופך את ערימת הדפים המקושקשים שעל שולחנו לסיפור אחד מהודק, קוהרנטי, ראוי לדפוס. לכל עיתונאי ותיק יש רשימת עורכים נבחרת משלו. אני חושב על עורכים שהכרתי, על זאב גלילי, למשל, או חיים הנגבי, או ליליה פתר. בעיני הם היו תמיד אלכימאים: אצבעותיהם הפכו זבל לזהב. – "העין השביעית" (גיליון נובמבר 2006) יודקובסקי לא היה הראשון שבנה עיתון המבוסס על שכתוב וסגנון אחיד. בעיתונות העולמית קדמו לו השבועון האמריקני TIME וחלק גדול מעיתונות ההמונים האנגלית פעלה כך ובראשם ה"דיילי מירור", שיודקובסקי למד ממנו רבות. בישראל חלוצי השיטה הזו היו אורי אבנרי ושלום כהן, שרכשו את "העולם הזה" מאורי קיסרי והיקנו לו צביון חדש: צעיר, נועז, ובעיקר כתוב בשפה העברית של הדור הצעיר.

מוכר עיתונים 1945 בתל אביב

איתור משכתבים טובים

הבעיה העיקרית של יודקובסקי הייתה למצוא אנשים בעלי כישרון טבעי לכתיבה, עריכה ושיכתוב. הוא זיהה אנשים כאלה בעודם צעירים ובלתי ידועים, משך אותם לעיתון והציבם בתפקידי מפתח. בין הגילויים הבולטים: דב עצמון, שהיה כתב חיפאי צעיר ומונה לעורך מדור הספורט, שהיה מדור חדשני בעיתונות של אותם ימים ומקדם מכירות בעל חשיבות רבה; בלה אלמוג, שמונתה לעורכת מוסף הנשים "זמנים מודרניים"; [רם אורן שהיה עורך המגזין היומי] ויורם וידן ששימש כסגנו; זיסי סתוי שבא מ"הבוקר" ומונה לעורך המדור לספרות; זאב גלילי (שבא מהעיתונים "חרות", "הבוקר" ו"שער") ומונה למשכתב ראשי בדסק החדשות (ומאוחר יותר לראש כתבים, מרכז מערכת וממלא מקום העורך). עורכים וכותבים אחרים שעבדו במהלך השנים ותרמו לעיצוב לשון העיתון: אהרון בכר, אורי סלע, המשורר דוד אבידן, משה טריוואקס (לימים מו"ל בעל הוצאת מטר), עמנואל בר קדמא, שייקה לויט, אהרון וייס, ועוד רבים.

כת ידיעות אחרונות בפריז וחתן פרס נובל אלי ויזל ויקיפדיה עולמית Вени Марковски

ה"דסק" כספינת דגל

ספינת הדגל של הסגנון החדש הייתה שולחן החדשות ("הדסק"), שיודקובסקי עמד בראשו ארבעים שנה רצופות ללא הפסקה – מן היום שבו ירד מירושלים ובמשך כל השנים עד לפרישתו ב-1989. המשכתבים שעבדו ב"דסק" במהלך השנים (בקביעות או לסרוגין) היו: שלמה שמגר, יזהר ארנון, אביעזר גולן, יצחק שרגיל, יוסף שביט, יורם וידן, זאב גלילי, צפוני שומרון, משה ורדי, סמי גרינשפן, בני גבירצמן, דב עצמון, אורי פורת, אהרון בכר ועוד רבים. כל ידיעה הורכבה ממקורות שונים (כתבי שטח, ידיעות בעיתוני הבוקר, שהקדימו בהופעתם בתקופה ש"ידיעות אחרונות" היה עיתון ערב, שידורי רדיו, סוכנויות הידיעות ועוד). לכל משכתב ניתנה משימה לבנות ידיעה מן המקורות השונים, וזו עברה מיד ליד כשכל עורך-משכתב משנה, מוסיף או מקצר, עד שהגיעה ליודקובסקי שהיה הפוסק האחרון וגם מכתיר הכותרות. במקרים של חילוקי דעות היה יודקובסקי נותן את הידיעה למזכירה התורנית ולפי תגובותיה החליט אם הידיעה מספיק ברורה. תהליך דומה התנהל ביתר חלקי העיתון שכולם הגיעו לשולחנו של יודקובסקי ועברו את שבט ביקורתו. רק בשלב מאוחר, כשהעיתון התבסס, גייס יודקובסקי כותבים בעלי רמה שכתבו טורים בסגנון אישי שזכו לפופולריות רבה: עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד. טורים אלה היקנו ל"ידיעות אחרונות" דימוי של עיתון רציני הנותן ביטוי למגוון של דעות מימין ומשמאל, שגם אנשים בעלי השכלה וממעמד סוציו-אקונומי גבוה אינם צריכים להתבייש לקרוא בו. במקביל הקים יודקובסקי בהדרגה צוות של כתבים ופרשנים שסיפקו לעיתון סקופים אינספור: איתן הבר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, עמנואל אלנקוה, יחזקאל אדירם, דבורה נמיר, ישעיהו בן פורת, אראל גינאי, זאב בליצר (בניו יורק), אדווין איתן ואלי ויזל (בפריז) בינה ברזל, צבי טל, יחזקאל המאירי, ניסים טאיטו.

הדרך לפיסגה

חלפו עוד שנים רבות עד ש"ידיעות אחרונות" התאושש ממש מול יריבו "מעריב", שנשא משך יותר מ-20 שנה את הסיסמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע.

הדחתו של יודקובסקי

בשלהי 1985, בעת ש"ידיעות אחרונות" היה נתון בעיצומו של המאבק ב"חדשות", ניחתה עליו מהלומה קשה. ב-6 באוקטובר 1985 נפצע נח מוזס פצעי מוות מפגיעת אוטובוס, כשניסה לחצות את הכביש מול המערכת. עם מותו הסתיימה תקופת הזהב של השותפות בין דב יודקובסקי לבין נוח מוזס שנמשכה 37 שנים והביאה את העיתון להצלחתו הגדולה. בחלוקה הפורמלית בין מוזס ליודקובסקי היה מוזס אחראי על ההנהלה והפצה ויודקובסקי היה אחראי על המערכת. בפועל יודקובסקי היה מעורב גם בענייני הניהול ומוזס היה מעורב עמוקות בענייני המערכת. הוא השתתף מדי יום בישיבת המערכת היומית, תרם רעיונות, השיג קשרים בצמרת השלטון, גייס כשרונות, ויצר יחד עם אשתו פולה את האווירה המשפחתית שאפיינה את "ידיעות אחרונות". כמה ימים לאחר מותו של מוזס כינס יודקובסקי את היורשים, שמעולם לא היו מעורבים בענייני העיתון, צאצאי ילדיו של המייסד יהודה מוזס. אלה היו: עודד מוזס בנו של אלכסנדר, מימי מוזס (אשת יצחק נופך-מוזס בנה של חמדה נופך-מוזס) וזאב מוזס בנו של מאיר מוזס. הוא הקים דירקטוריון שמינה אותו לעורך. מינוי זה הביא לפרישת משה ורדי, במחאה על כך שלא מילאו, לדבריו, הבטחה שניתנה לו להתמנות למרכז המערכת במקומו של יודקובסקי. פרישתו של ורדי (שנעשתה במפתיע) גרמה לזעזוע קשה בעיקר בדסק החדשות (שוורדי עמד בראשו מאז לקה יודקובסקי בהתקף לב). את המושכות תפס דב עצמון, לשעבר המייסד ועורך מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", שהיה העיתונאי בעל הניסיון המגוון ביותר בעיתון. לאחר תקופת ביניים נכנס לתפקיד סמי גרינשפן ואחריו עמוס רגב. מיום מותו של נוח מוזס ועד הדחתו מהדירקטוריון והתפטרותו מעריכת ידיעות אחרונות בשנת 1989, היה יודקובסקי טרוד במלחמת הירושה על העיתון. מולו התייצב ארנון (נוני) מוזס שבאורח הדרגתי העביר לצידו את בני דודיו עד שהשיג רוב בדירקטוריון להדחת יודקובסקי. באותה תקופה מינה יודקובסקי את "פורום המערכת", שעם חבריו נמנו זאב גלילי, דב עצמון, צבי קסלר ואדם ברוך, שהתכנס בקביעות בביתו של יודקובסקי לקביעת דרכו של העיתון. [ ב-1989 הודח יודקובסקי מראשות הדירקטוריון של העיתון  והוא החליט להתפטר מתפקיד העורך ועבר לעריכת "מעריב" במקומו מינה נוני מוזס את משה ורדי לעורך . בתקופת ביניים, בת שלוש שנים, בה הושעה עקב העמדתו לדין על האזנת סתר, כיהן בתפקיד עורך אלון שלו שלאחר פרישתו חזר ורדי לערוך את העיתון]

 לאחר פרישתו של ורדי מכהונת העורך הראשי, מונה לתפקיד איש הטלוויזיה רפי גינת. במחצית 2007 מונה שילה דה בר [בוגר קורס עורכי החדשות שניהל זאב גלילי – ז.ג.]כעורך הראשי של העיתון.

המאבק שהביא להבסת "חדשות"

ב-4 במרץ 1984 קם ל"ידיעות אחרונות" מתחרה חדש, העיתון "חדשות" שהוקם על ידי עמוס שוקן. לשם ההתמודדות מונה זאב גלילי לראש הכתבים, וזה גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים. המאבק ב"חדשות" והבסת המתחרה החדש הייתה פעולתו האחרונה של יודקובסקי שייצבה סופית את מעמדו של ידיעות אחרונות כעיתון הכמעט יחיד השולט בתקשורת הכתובה. עצשןךהמאבק בין "ידיעות אחרונות" לחדשות המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"חדשות" הוא מהמאבקים הבולטים בתולדות העיתונות בישראל, והוא הסתיים בסגירתו של "חדשות", לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו. כשהופיע הגיליון הראשון של "חדשות", ב-4 במרץ 1984, היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה". תפוצתו הייתה כ-500 אלף גיליונות בימי שישי ונמצאה בקו עלייה. המתחרה ההיסטורי, "מעריב", נחלש מאוד, ותפוצתו הלכה וירדה. חרף עוצמה זו, הופעתו של "חדשות" עוררה חששות לא מעטים ב"ידיעות אחרונות". בעיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה "מעריב" העיתון הנפוץ במדינה, ו"ידיעות" השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה ל"ידיעות" מה ש"ידיעות" עשה בדור הקודם ל"מעריב".

עיתון חדשות המתחרה שהובס

הצלחת מקומוני שוקן

היה יסוד לחשש הזה, בין היתר נוכח הצלחתו הגדולה של עמוס שוקן, המייסד והבעלים של "חדשות", ברשת המקומונים שהקים בסוף שנות השבעים. זה התחיל במקומון ירושלמי, "כל העיר", נמשך במקומון התל אביבי "העיר", ועד מהרה נפרשו מקומונים בכל ישראל. תחילה נועדו המקומונים לתת תשובה לבעיית המחיר הגואה של מודעות בעיתונות הארצית ובראשה "ידיעות אחרונות". בעל חנות רהיטים בנהריה שפרסם מודעה ב"ידיעות" נאלץ לממן במחירה גם את עלות הנייר וההפצה של עיתון המגיע גם לאילת. המקומונים אפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. לאחר שהוקמו מקומונים בכל ישראל יכלה רשת שוקן להציע מודעות זולות ואפקטיביות גם למפרסמים ארציים. מה שהחל כאיום מסחרי בתחום הפרסום הפך להיות איום גם בתחום העיתונאי. קבוצת צעירים, בראשות יוסי קליין, שהקימה את "כל העיר" הירושלמי, הצליחה להפיק עיתון מעולה. מהמקומון הירושלמי נשבה רוח של סגנון חדש, צעיר, רענן ומקורי. הצלחתו של "העיר" התל אביבי, בעריכתו של חנוך מרמרי, לא הייתה פחותה מזו של "כל העיר". על בסיס הצלחה זו החליט עמוס שוקן להקים את "חדשות". בראיון לירון לונדון אמר שוקן כי לא התכוון להוציא עיתון "צהוב", אבל עורך "חדשות", יוסי קליין, אמר בכנס של איגוד המפרסמים, במלאת שנה ל"חדשות", כי העיתון רצה לזנב ב"ידיעות" ולקחת ממנו את שכבת הקוראים מלמטה, ולכן ערך עיתון רעשני.

"ידיעות אחרונות" במשבר

בתקופה שבה הופיע "חדשות" היה "ידיעות אחרונות" בשיא הצלחתו הפיננסית, אך היה שרוי במשבר בתחום המערכת. דור המייסדים של שנות ה-40 פרש ברובו לגמלאות או הלך לעולמו. דור הבונים הוותיקים של שנות השישים כבר היה מבוגר ועייף. אנשי דור הוותיקים – שייקה בן פורת, שלמה נקדימון, איתן הבר, אריה אבנרי, אורי פורת, יחזקאל אדירם ואחרים – לא הולידו יורשים בצלמם ובדמותם. כל אחד מהם המשיך לתרום את תרומתו, אך העיתון עמד בפני שוקת שבורה כשנדרש לסקר את האירועים השוטפים: ביטחוניים, מדיניים, כלכליים ופליליים. בשנות ה-70, כש"ידיעות אחרונות" החל לגבור על "מעריב" בתפוצתו, הוא גייס עיתונאים מאמצעי תקשורת אחרים, גיוס שהגדיל את הוצאות השכר של העיתון. משנות ה-80 ואילך החליטו דב יודקובסקי ונח מוזס שלא לקלוט עוד עובדים חדשים. העובדה שהעיתון הצליח כל כך, ולמעשה לא היו לו מתחרים, הצדיקה החלטה זו.

תחילת המאבק

כשהופיע "חדשות", עם צוות של כותבים צעירים וזריזים ועורכים מצוינים, בוגרי המקומונים של "רשת שוקן" וכן רבים מבוגרי גלי צה"ל, מצא עצמו "ידיעות אחרונות" ללא חיילים. העיתון המשיך להיות "העיתון של המדינה" מבחינת קשריו עם מקורות האינפורמציה. אך לכיסוי חדשותי שוטף של אירועים ביטחוניים, פליליים וכלכליים, לא נמצאו אנשים צעירים ונמרצים. גם בתחום הצילום, שהלך ותפס מקום מרכזי בכיסוי החדשותי, היה ל"חדשות" יתרון גדול – כתריסר צלמי פרילנסר צעירים הביאו תמונות סקופ מצוינות. ל"ידיעות" היו רק שני צלמים במשכורת מלאה. בירושלים הסתייע העיתון בשירות של סוכנות הצילומים "זום", שנתנה שירות גם לגורמים אחרים. בנסיבות אלה החליט דב יודקובסקי להוציא את זאב גלילי מדסק החדשות ולמנות אותו ב-1 במאי 1985 לראש כתבים, במקומו של חיים צור, ראש כתבים ותיק שהיה במצב בריאותי רופף שהגביל את שעות עבודתו. חיים צור מונה לאומבודסמן של העיתון. זמן קצר לפני הופעת הבכורה של "חדשות" יזם משה ורדי, שעמד בראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות", פעולה שבאה לקדם את פני הרעה. ל"ידיעות אחרונות" נודע כי "חדשות" עומד להופיע כעיתון שכל עמודיו מודפסים בצבע. בכך הלך בעקבות היומון האמריקני USA Today, שאמור היה להיות עיתון מודפס המתחרה בטלוויזיה. ל"ידיעות אחרונות" לא הייתה אז מכונת דפוס המסוגלת להדפיס תמונות צבע על נייר עיתון רגיל, אך הייתה לו מכונה המסוגלת להדפיס תמונות צבע במוספים על נייר כרומו. ורדי הצליח להתאים את המכונה הזו להדפסה על נייר עיתון, וכך הופיע "ידיעות אחרונות" כשחלק מעמודיו מודפסים בצבע, והקדים בכך את "חדשות".

אסטרטגיית המאבק של "ידיעות אחרונות"

יודקובסקי נתן לגלילי יד חופשית לפעול לפי הבנתו, כדי להתחרות בעיתון החדש – סמכות כספית כמעט בלתי מוגבלת בקביעת גובה התשלום לכותבים ולצלמים, סמכות להעביר אנשים מתפקיד לתפקיד וכדומה. סמכות אחת לא ניתנה : גיוס אנשים חדשים כעובדים קבועים. סמכות זו נמנעה מגלילי הן משיקולי תקציב והן משיקולים אסטרטגיים של יודקובסקי, שנטל על עצמו לגייס את הכשרונות הבולטים של "חדשות" ובכך לערער את היתרון העיקרי שלו. בהיעדר אפשרות לגייס כתבים וצלמים חדשים החליט גלילי על אסטרטגיה שתביס את "חדשות" בנקודה שבה היה לידיעות יתרון בולט על "חדשות": האמצעים הכספיים. בשלב ראשון הקים גלילי מערכת הפקה שפעלה מלשכתו, שכללה קבוצה של סטודנטים ופעלה 24 שעות ביממה במשך כל ימות השנה. המפיקים היו חסרי ידע בסיסי בעיתונאות, והם למדו את המקצוע תוך כדי עבודה. את המחסור בידע מילאה ההתלהבות והמסירות שלהם, במסגרת שגם תגמלה אותם כראוי מבחינה כספית וגם יצרה אווירה משפחתית חמימה. לרשותה של מערכת ההפקה עמדה מערכת קשר משוכללת (מכשירי מוטורולה וגם כמה פלאפונים שהיו אז יקרי המציאות ועלו כ-7,000 דולר ליחידה). כמו כן הותקנה מערכת האזנה כלל ארצית שעקבה אחרי רשת קשר הרדיו של משטרת ישראל (באותה תקופה הדבר היה מותר מבחינה חוקית). מערכת זו אפשרה לשלוח לכל אירוע כתבים וצלמים, שהגיעו למקום יחד עם השוטרים ולפעמים לפניהם. במקביל גייס גלילי שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים – חלקם פעלו באורח סמוי (נתן רועי מ"דבר" , כרמלה מנשה מקול ישראל.

חלוקה למחוזות

הארץ חולקה לארבעה מחוזות, שבראש כל אחד מהם הועמד עיתונאי שהיה אחראי להפעלת כל הכתבים והצלמים באזורו. בחיפה מונה אריה קיזל, כתב צעיר בן 22, שהובא מ"מעריב" לשמש ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בחיפה והצפון (כיום ד"ר להיסטוריה מאוניברסיטת חיפה). בבאר שבע מונתה כתבת צעירה, תמר טרבלסי, על כל אזור הדרום עד אילת. בירושלים מונה צבי קסלר, מן הוותיקים והבכירים בעובדי העיתון. בראש אזור תל אביב והמרכז עמד גלילי וצוות ההפקה שלו. בכל אחד מן הסניפים הוקמה מערכת הפקה והאזנה מקבילה לזו של תל אביב, כשהפעילות בין הסניפים מתואמת במערכת הקשר וגם בתקשורת מחשבים פנימית שהתאפשרה מהרגע שבו עבר העיתון תהליך מחשוב. הפעילות המתואמת בין הסניפים הניבה תוצאות רבות בתחום השגת סקופים, סיפורים ותמונות בלעדיות. היה לה יתרון מסוים על הפעלת כתבים ותיקים, מוכשרים ומנוסים ככל שיהיו, משום שכתב שטח האחראי לתחומו אינו שש לשתף פעולה עם חבריו למקצוע. נוסף על כך גויסו שורה של צלמי עיתונות אשר החלו לעבוד באופן מלא ובלעדי עם "ידיעות אחרונות" ונתנו יתרון ממשי לעיתון. כך למשל באזורים רחוקים כמו הצפון והדרום פריסה זו הוכיחה את עצמה בהשגת תמונות בלעדיות ובהגעה מהירה למקום ההתרחשות. הפעילות המתואמת הזו הביאה לכך שגם לאחר מכן, עם קיומו של קורס העורכים שניהל זאב גלילי הגיעו מועמדים כמו שילה דה-בר ואחרים כמו רון ירון לסטאז' בשטח כדי ללמוד על דרך עבודת העיתון. היה זה שנים רבות לפני שהשניים מונו להיות עורך העיתון וסגנו.

טקטיקה עיתונאית

פותחה שיטה לאיתור מהיר של כתובתו של כל אדם, ובמקביל גם לאתר קרובי משפחה שלו. כך, למשל, כאשר נודע מעשהו של מרדכי ואנונו הגיעה מערכת ההפקה לתריסר קרובי משפחה (ובאמצעותם לידידים ומכרים) ובתוך שעות מעטות התקבל פרופיל מלא של האיש. לכל אירוע הגיעו הכתבים והצלמים יחד עם המשטרה ולעתים לפניה. דוגמאות אחדות: הכתבת נחמה דואק נשלחה לסקר לכידתו של רוצח שנמלט מן הכלא והסתתר בדירה בבת-ים. בקשר הודיעו שוטרים כי הגיעו לבית, אך כשהיא הגיעה לדירה ונקשה על דלת הדירה בה התגורר הרוצח התברר כי השוטרים עדיין בדרך. בפרשת רצח מלה מלבסקי הגיעו כתבי העיתון וצלמיו לפנצ'ריה בוואדי ג'וז שבירושלים, שבה החליפה הרוצחת, חוה יערי, את צמיגי מכוניתה כדי לטשטש את עקבות מעשיה, לפני שהמשטרה אפילו ידעה על המקום. קצין צנחנים שהיה מעורב בהברחת סמים בקולומביה אותר בישראל רק על סמך כינויו של האיש שהעביר רון בן ישי שנשלח לקולומביה. באותן שיטות אותר וצולם האיש שנשלח על ידי תת-אלוף רמי דותן (שהורשע בקבלת שוחד במסגרת תפקידו בחיל האוויר) לרצוח את בנו של מאיר פעיל, שחשף את מעלליו.

מידע פנימי

היו גם שיטות פעולה בדרכים הישנות והטובות אך במסגרת מרוכזת. בין היתר היה "גרון עמוק" במגן דוד אדום, שדיווח מיד על כל תאונה או פיגוע. כך הגיעה לעיתון הידיעה על פציעתו האנושה של המו"ל נח מוזס, מול בית "ידיעות אחרונות", לפני שמשפחתו ידעה על כך. אותו מקור דיווח על הפיגוע בראס בורקה שבסיני, שבו נרצחו שבעה ישראלים בידי חייל מצרי הלוקה בנפשו. הדבר היה במוצאי חג השבועות, והידיעה הגיעה כמה שעות לפני שהייתה ידועה במערכת הביטחון ובחדר המצב במשרד החוץ.

השגת סקופים

סקופ פירושו ידיעה שבה הקדים העיתון את האחרים או שאין לאחרים כלל, ו"ידיעות אחרונות" פעל כדי למנוע סקופים מהמתחרים. הדבר מומחש בפרשת בריחתו של אסיר עולם הרצל אביטן, שהורשע בכמה מעשי רצח, בהם שני מעשי רצח בתוך הכלא. אביטן ברח מכלא באר שבע ביום שישי ונעלם. הוא התגלה רק ביום ראשון בבוקר על ידי מחסום משטרתי ביציאה מבאר שבע אך הצליח להימלט. הכתב בבאר שבע, צביקה אלוש, גילה שאביטן מצא מקלט במשך השבת בבית משפחה באר שבעית עליה השתלט באיומי אקדח. הכתב ראיין את המשפחה והוציא ממנה את סיפורה. כדי למנוע מאמצעי תקשורת אחרים להגיע אף הם לסקופ זה, הוצע למשפחה בילוי סוף-שבוע במלון בתל אביב. הם שמחו על ההצעה ובאו למלון, ורק למחרת התראיינו לאמצעי תקשורת אחרים. אותה שיטה ננקטה כמה פעמים. המקרה הבולט ביותר היה בעניינו של עיזאת נאפסו, חייל צ'רקסי שישב בכלא שנים רבות על לא עוול בכפו עד שיצאה צדקתו לאור והוא שוחרר. כתב "חדשות", מנחם שיזף, היה עמו בקשר תקופה ממושכת ועמד לקבל ממנו סיפור בלעדי. "ידיעות אחרונות" שלח את ראש המערכת בחיפה והצפון אריה קיזל לכפר קמא, כפרו של נאפסו. שם הוא הביא ראיון בלעדי עם גרושתו של נאפסו וכן תמונות בלעדיות של החתונה של השניים אשר יום אחריה נעצר הקצין הצ'רקסי בביתו. מאוחר יותר הובא נאפסו עצמו לחדר במלון, ושם קיבל הצעה כספית גבוהה, שלא יכול לסרב לה. השיטה האמורה הביאה סקופים מדי יום ביומו. לא חלף יום בלי סיפור או צילום בלעדי בכל התחומים. כך למשל הושגה תמונת הסקופ של היד ששלף ואנונו לעיני הצלמים (בה גילה את פרטי חטיפתו) הודות לכך שסביב בית המשפט הוצבו צלמים במספר גדול כל כך ששום אמצעי תקשורת אחר לא יכול היה להתחרות בה.

הפילוסופיה ניהולית של ידיעות

היתרון הבולט של "ידיעות אחרונות" על "חדשות" בכל התקופה היה התרבות הארגונית שהנהיגו יודקובסקי ומוזס בעיתון. לכל אחד מהעובדים הייתה הרגשה שזה הבית שלו ושלעולם לא יטשו אותו. עבדו בעיתון אנשים בקשת הגילים מעשרים ועד שמונים. איש לא נשלח לפנסיה. עשרות שנים לא פוטר אפילו עובד אחד (כולל עובדים שנתפסו בפלילים). העיתון העניק לעובדיו גם מעין ביטוח רפואי ופיננסי. התרבות האירגונית של "חדשות" הייתה הפוכה. זה היה העיתון הראשון בישראל שהעסיק אנשים בחוזים אישיים ולא על פי הסכם קיבוצי. נמנעה מהם הגנה של אגודת העיתונאים והיכולת להתארגן ולשבות. השכר של רוב העובדים (פרט לקבוצה נבחרת שבצמרת) היה נמוך. בתשע שנות קיומו עבדו בחדשות כ-800 עיתונאים. מספר זה מעיד על רמת תחלופה גבוהה במידה בלתי סבירה, הפוגעת ביכולתו של הארגון לתפקד.

פגיעה באתיקה

העסקת כתבים לא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כתבים החוששים למקום פרנסתם ומבקשים להצליח בכל מחיר, אכן עושים זאת בכל מחיר. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבנה נהרג בתאונה והיא תרמה את אחד מאבריו להשתלה. הוא נטל מהמשפחה בטענות שווא את תמונת המנוח, והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות". בעקבות פרשה זו חוקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם אברים בלי הסכמת המשפחה. הייתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף דו"ח תנועה שהעיד כאילו קצין משטרה בכיר נסע במהירות מופרזת. הידיעה וצילום הדו"ח המזויף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת. אותה כתבת מסרה סיפור בדוי לחלוטין על הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והדבר פורסם בכותרת ראשית.

העריקה הגדולה מ"חדשות"

הכישלון העיקרי של "חדשות" מבחינה עיתונאית היה בעמודי החדשות. בחלקים המגזיניים היו לעיתון הישגים לא מעטים ונחשפו בו הרבה כישרונות מבריקים, אך אלה לא יכלו לסרב להצעות שהוצעו להם לעבור ל"ידיעות". על עובדים אלה שערקו לעיתון המתחרה אמר עמוס שוקן לירון לונדון: "…דב יודקובסקי , עורך ידיעות, הזמין אותם לסוויטת המנהלים בעיתונו עם השטיח מקיר אל קיר, והם הלכו אליו… דב הוא איש אינטליגנטי מאוד שהתחיל את השיחה במחמאות לכתיבתו הנהדרת של המחוזר ואחר כך, אחרי שהחניף לאגו שלו, אמר את המשפט 'לא חשוב כמה אתה משתכר, אשלם לך כפליים , או פי שלושה או ארבעה'." ואכן, אט אט עברו הכשרונות הגדולים של "חדשות" ל"ידיעות אחרונות": רונית ורדי, שוש מימון, אביבה שאבי, ענת טל שיר ולבסוף יגאל סרנה, שהיה מהבולטים בעיתונאי "חדשות". כשבאו ל"ידיעות" הם חשבו שנקראו להציל את העיתון. מה שלא ידעו הוא שיותר משיודקובסקי רצה אותם ל"ידיעות", רצה לגרוע אותם ממצבת העובדים של "חדשות".

סוף המאבק

כשנסגר "חדשות" הייתה תפוצתו היומית כמה עשרות אלפים, ו"ידיעות" עלה ל-600 אלף עותקים בימי שישי. כשהופיע "חדשות" הוא נחשב לבשורה גדולה. תשע שנים לאחר מכן התברר כי זהו אחד הכישלונות הגדולים של התקשורת הישראלית, כישלון שעלה למו"ל שלו, עמוס שוקן, עשרות מיליוני דולרים והביא לשעבודו להלוואה של נוני מוזס לשנים רבות. "חדשות", שנכנס לתקשורת הישראלית עם ציפיות רבות נסגר בקול דממה דקה, אך ההשפעה שהותיר על עולם התקשורת היא רבה. בעקבותיו הלכו כל העיתונים והפכו את העיתונאים לעובדים בחוזים אישיים, שאינם מאורגנים בהסכם קיבוצי, ותהליך ה"הצהבה" של העיתונות בישראל הואץ.

לאחר ההדחה

לאחר הדחת יודקובסקי מעריכת העיתון ב-1989, התמנה לעורך משה ורדי, בנו של הרצל רוזנבלום. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" לסירוגין עד לנובמבר 2004 אז פרש לגמלאות. (בתקופת ביניים בת שנתיים בה פרש ורדי ממעריכת העיתון – בעקבת החקירות והמשפט של האזנות הסתר – כיהן אלון שלו כעורך העיתון –ז.ג.)

תגובות

ירון לונדון // 15 דצמ', 2009 בשעה 11:30 am

זאב, יקירי, 18 שנה עבדתי ב"ידיעות" וגם היום, לאחר פרישתי לגימלאות, עודני מפרסם רשימה שבועית ב"דיעות", אך רשימתך הבהירה לי שכמעט דבר לא ידעתי על מקור פרנסתי (לא מקור פרנסתי הבלבדי, לרווחתי). סיפור מרתק. ידידך.

 אחד מהציבור // 18 דצמ', 2009 בשעה 11:31 am

ההנחה כי סיפור תולדות העיתון מעניין את רוב הציבור כשלג דאשתקד, אכן הוכיחה את עצמה. איפה שהוא באסטרטגיה שעליה החליט יודקובסקי זה הפסיק לעניין. סורי…

 צבי לביא // 18 דצמ', 2009 בשעה 2:12 pm

לזאב שלומות, שמחתי לקרוא בשקיקה את סיפור ידיעות מהזווית שלך. רוב הפרטים המהותיים היו ידועים לי מהעבודה הרצופה בשטח ומבדיקותי במהלך נפילתו של מעריב. אכן תרומתך מאחורי הקלעים היתה כבירה, אבל לוטה בערפל מתוקף הנסיבות ובהחלט ראויה להארה ואף להעמקת התובנה המקצועית שצברת לשם לימוד והפקת לקחיה האקטוליים. גם המאמץ להחזיר ליודקובסקי את כבודו מובן וטבעי מצדך, אבל לטעמי מוגזם. לפחות כשהוא נעשה על חשבון גימוד תרומת נוח מוזס למהפך מול מעריב, שמוצנעת בסקירתך. המודיעין כפי שאספתי בשנות ה-70 מצביעות רק לטובת מוזס, ולרעת ראשי מעריב. הם קבלו אותו אבל התעלמו מהנתונים שהבאתי כאילו חיו על כוכב אחר. במו ידיהם כרתו את הענף עליו ישבנו אז. אינני כופר במאמצים שהשקעתם בפרסומים בלעדיים, וגם בקטע הזה נראה לי שהערכת תרומתם במבחן התוצאה מוגזמת. זאת, אולי, בגלל השקפת העולם השמרנית של העושים במלאכה, מהזווית הצרה של הסיר שבו הם מבשלים, והטעות האופטית באיתור הצרכים והרגלי הצריכה האמיתיים של צרכני התקשורת. בסוף שנות ה-70, אתם כמו מעריב וחדשות, נערכתם למלחמה הקודמת. תקופת המפנה מתאפיינת יותר בהשתלטות הרדיו והטלוויזיה על המדיה וצרכניה. חשיבות הסקופים והתמונות הבלעדיות בדעיכה. שם המשחק החדש הוא שיווק. באסטרטגיה הזאת נוח מוזס היה הכוכב. אין בלבי ספק שהמערך המקצועי של דוב ידע לנצל את פריצת הדרך של נוח ובלעדי המערך הזה לא היה המשך לתעוזה המבריקה של נוח. אבל זה טבעו של צבא שנבחן קודם כל על פי מצביאו. בידיעות אחרונות היה דוב רק ראש מטה מעולה. על משקלו הסגולי האמיתי עמדנו במעריב כשמקסוול רכש אותו בתקווה שיצליח לשקם את העיתון. הרבה רוח הוא עשו הוא ואדם ברוך ואף לא טיפת גשם. "הוא מחזיק בכספת שלו את נוסחת הקוקה קולה", הלך שמו לפניו, ובפועל התגלתה בקושי כחיקוי של טמפו-קולה. במבט לאחור תהיתי אז ביני לבין עצמי, איפה היו ידיעות ודוב אלמלא הדינמו של נוח מוזס? מקסוול נתן לדוב את המנדט והכסף אבל מקסוול היה תפאורת קרטון ובטח לא מוזס צבי לביא

יונתן שלונסקי // 24 דצמ', 2009 בשעה 11:24 am

"ידיעות אחרונות" מבזה את עצמו בנושא דב יודקובסקי בגיליון החגיגי של "ידיעות אחרונות", במלאת 70 שנה להיווסדו, נעדר שם אחד: דב יודקובסקי. העורך העכשווי והמשנה שלו לא טרחו להזכיר את השם. נוני מוזס – הזכיר אותו בצורה שולית-שבשולית. זו לא רק חוצפה ישראלית של עורך העיתון כיום והמשנה שלו, אשר חוץ מלהוריד את העיתון בכל המובנים – מהתוכן ועד התפוצה – לא מסוגלים, כנראה, לדבר. זו גם גישה חנפנית-עד-בחילה לאיש, שכיום עומד בראש העיתון. ובכן, דב יודקובסקי היה לאורך שנים רבות – וקריטיות – העורך של "ידיעות אחרונות", ולא נח מוזס או מישהו אחר. הוא הוביל אותו מהיותו "צהוב" עד היותו הראשון בתקשורת, העיתון של המדינה. יודקובסקי קבע הכל: אסטרטגיה כוללת ומאוזנת; תכנים; קצב נכון; צורה ועיצוב. הוא הביא לעיתון – וקידם – דור חדש של כותבים. ביניהם: ישעיהו בן פורת, עמוס קינן, חיים חפר, דידי מנוסי, זיוה יריב, סילבי קשת ועוד. שלא לדבר על אביעזר גולן, איתן הבר, אראל גינאי ועוד. הוא עיצב את כולם יחד. הוא העמיד דור חדש ודינאמי של עורכים, שסייע לו לעצב את "ידיעות אחרונות" לפי שפת העיתונות שלו. הוא הביא לעיתון קהלים חדשים: חיילים וסטודנטים. הוא הביא את עדות המזרח, בלי לדחוק את האחרים. דב יודקובסקי, במו ידיו, עיצב מן היסוד עיתון חדש ודינאמי: בתפיסתו, בגישתו – ובהגשתו, בתרגומו לשפתם של כולם. הוא עמד מול כל "הגדולים" של מעריב: דיסנצ'יק, רוזנפלד, שניצר, ז'ק וגלעדי [קרליבך נפטר] – ויכול להם. אני אומר לכם באחריות מלאה, ומתוך ידיעת החומר [עבודה של שנים ב- 2 העיתונים]: העיתונאי החשוב ביותר בתקשורת הישראלית הוא דב יודקובסקי – ולא אחר. הוא נתן את הטון לעיתונות המתחדשת, שכל-כך התאים לתקשורת הישראלית החדשה. מקומו של דב יודקובסקי בעיתונות ובתקשורת הישראלית לא תלוי בכמה כותבי-פינכה ב"ידיעות אחרונות" – העיתון שהוא העמיד על רגליו ובזכותו הגיע למעמד העיתון של המדינה. ולא רק הם. פרט לאיתן הבר, שהזכיר את מקומו המרכזי של דב יודקובסקי בתוכנית ברשת ב', לא שמעתי איש מבין העיתונאים שהוא "עשה" – אשר יצא לתקן את הסילוף שהפיצו בגיליון החגיגי של "ידיעות אחרונות". לא שמעתי איש, שהעיר על השמטת שמו מרשימת בוני "ידיעות אחרונות". חבל. גלוי נאות: דב יודקובסקי פיטר אותי מ"ידיעות אחרונות".

משה נגבי

 לזאב גלילי שלום רב,  יישר כוח על מאמרך בעניין הזיוף ההיסטורי בגליון 70 השנה ל"ידיעות". מאמר מרתק שהפצתי לכל חברי וגם ישמש אותי בשיעורי. אגב – היו בגליון ה-70 גם גילויי בורות מחפירים – למשל, התובע במשפט אייכמן נושא את השם קלאוזנר… בהערכה רבה,

אלמוני

 25 דצמ', 2009 בשעה 12:41 am התגובה של יונתן שלונסקי הופיעה לראשונה בבלוג שלו ב"קפה דה מרקר'/ על דבריו הגיב אלמוני בדברים הבאים: "ב-15 ליוני 1992 התקיימה במסעדת "טוקסידו" ביפו מסיבה לותיקי העיתון. רשמתי לעצמי ביומן האישי שניהלתי במשך שנות עבודתי את המילים הבאות: "אף אחד לא הזכיר את דב יודקובסקי עד שבא הבדרן מוני מושונוב ואמר בבדיחת הפתיחה שלו משהו על דב שעבר ל"מעריב", ניסה לעשות "ידיעות אחרונות" חדש – וגמר בחוץ. דגש על "גמר בחוץ". מסביב לשולחנות הקפידו לצחוק. "כך חולפת תהילת עולמם של אלה שהלכו. הלך כמו שהלך, תלך כמו שתלך – שום דבר לא צריך לשלול מאנשים שעיצבו את העיתון הנפוץ ביותר במדינה את ההערכה המגיעה להם. מבחנה של חברה שהיא זוכרת ומשמרת השגים של אנשים – גם חרף מחלוקות". .    

אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של מלחמת ישראל לקיומה הוא "מאז ומקדם", פרי עטה של ג'ואן פיטרס – FROM TIME IMMEMORIAL JOAN PETERS

הספר עורר רעש גדול בעולם, בעת שראה אור בארצות הברית ובבריטניה בשנת 1984.

 

ההיסטוריונית ברברה טוכמן ("מצעד האיוולת") כתבה: "ספר זה הינו ארוע היסטורי כשלעצמו, בחשפו עובדות שנדחקו עד כה לאפלה".

הסופר אלי ויזל כתב: "מרשים, אינפורמטיבי, מעניין. כל אחד המתעניין בשאלות הערביות-ישראליות יפיק תועלת מעומק הההבנה ומן הניתוח של ג'ואן פיטרס".

הסופר רוברט סנט ג'ון כתב: "ספר זה מומלץ לכל מי שמעדיף עובדות על פני תעמולה והיגיון על פני חוסר הגיון"

הספר ממשיך להימכר ללא הרף בחנויות הספרים הגדולות בעולם ובחנויות האינטרנט, ומעורר עד היום ויכוחים סוערים מעל במות רבות.

 

רק לא בישראל

בישראל הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בהוצאת "עם עובד" בשנת 1988 והודפס ב-1000 עותקים ולאחר מכן יצאו עוד שתי מהדורות בנות 400 עותק כל אחד. נראה שלא היתה התלהבות גדולה להוציא את הספר בארץ. מתרגם הספר, המשורר והסופר אהרון אמיר, סיפר לי כי הספר תורגם ביוזמתה של פיטרס עצמה (שהיא יהודיה ונשואה לאחד מצאצאיו של ר' יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך"). היא פנתה לידיד משותף שהיפנה אותה לאמיר. בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" התלבטו אם להוציא את הספר וההחלטה נתקבלה אז, לדברי אמיר, ברוב של חמישה מול ארבעה. פרסומת גדולה לא היתה לספר ודומה כי תוכנו ומסקנותיו נשכחו או הושכחו, אף שאלה צריכות להאיר את דרכה של ישראל כמו מגדלור לספינה נטרפת בלב ים.

יועצת לנשיא קרטר

ספרה של ג'ואן פיטרס הופך את כל "בעיית הפליטים" הפלסטינים על פיה ומוכיח כי "הפליטים אינם הבעיה אלא העילה", כפי כתב המבקר של ה"וושינגטון פוסט" עם הופעת הספר.

ג'ואן פיטרס עבדה בבית הלבן כיועצת לעניני מדיניות ולענייני המזרח התיכון בתקופת נשיאותו של הנשיא קרטר. במהלך מלחמת יום הכיפורים הגיעה פיטרס ארצה בשליחות רשת CBS, במטרה להכין סידרה דוקומנטרית על הסיכסוך במזרח התיכון. בעקבות הצלחת דיווחיה הוצע לה להוציא ספר על הסיכסוך במזרח התיכון וניתנה לה מיקדמה מכובדת.

"כשהתחלתי לעבוד על הספר" – מספרת פיטרס בראיון לעיתון האינטרנט "וורלד-נט-דיילי" – "נתברר לי כי כל מי שעסק בפרשה החל מנקודת מוצא מוטעית". פיטרס הגיעה למסקנה שכדי לכתוב ספר רציני עליה להקדיש הרבה יותר זמן מזה שהיה כלול בהצעה להוציא ספר אינסטנט. היא החזירה את המיקדמה והקדישה שבע שנים של מחקר מפרך, שפירותיו ראו אור בספר "מאז ומקדם".

הגילוי החשוב של פיטרס

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

 

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

 

בעקבות החלטה זו הוקם אונר"א,ארגון הסיוע לפליטים הערביים, הממשיך לפרנס את כל אלה הקרויים פליטים, את ילדיהם נכדיהם וניניהם. עובדי הארגון מפרנסים כמובן גם את עצמם ויש להם אינטרס בקיומו הנצחי של הארגון כמו בקיום הנצחי של בעיית הפליטים. במבצע עופרת יצוקה הוכח, בפעם המי יודע כמה שהארגון משתף פעולה ומסייע לטרור במתן אספקה ומחסה.

 

הבלוף של "ארץ ערבית"

בהמשך המחקר גילתה פיטרס לא רק את הבלוף הגדול של הפליטים הערביים – שמוסדות או"ם, המערב וכמובן מדינות ערב דאגו לטפח. היא חשפה את הבלוף הגדול של "הפלישה הציונית" לארץ ערבית כביכול, כאשר העליה הראשונה של היהודים היתה לארץ ריקה. חלק גדול מאוכלוסיית 48 היתה של מהגרים ערביים מן הלבאנט, שחלקם באו בעקבות "הפלישה" הציונית.

 

היא חשפה גם את ההשתקה וההעלמה של הפליטים היהודיים מארצות ערב, שהיתה למעשה פעולה של חילופי אוכלוסין. היא חשפה גם את נפילתם של היהודים עצמם בפח השקרי הזה. "גבלס" – היא כותבת בספר – "הנאצי שדגל בשקר הגדול של היטלר, גרס שאם חזוזרים על שקר לעתים קרובות למדי ובמשך זמן רב למדי סופו שמתקבל כאמת . הוא לא הוסיף שגם קרבן השקר עלול להתחיל להאמין בו".

העיתונות האנטי ישראלית בישראל

על העיתונות הישראלית אמרה פיטרס בראיון העיתונאי כי "העיתונות הישראלית היא המקור לכל הדברים השליליים על ישראל המתפרסמים בעולם. יש בישראל יותר עיתונים שאפשר לכנותם אנטי ישראלים מאשר עיתונים פרו ישראלים".

על רקע זה אין פלא שבשיח הציבורי בישראל לא עלו בכלל לדיון הגילויים של פיטרס. לא בעיתונות השמאלנית, לא בטלוויזיה המטמטמת והגרוע מכל – גם לא במערכת החינוך. להכפשת פיטרס תרמו לא מעט חלק מן הערביסטים וההיסטוריונים החדשים למיניהם שאמורים היו לדעת את מה שפיטרס גילתה. אך אלה, המכושפים בקיסמי השפה הערבית ונתנוים להשפעת התעמולה הפלסטינית חיפשו בדקדקנות שגיאות במחקרה הלא מרצועי של פיטרס ופסלו אותו מכל וכל.

אחת הצדיקות בסדום שעמלה ללא לאות בהםצת האמת של ג'ואן םיטרס היא יונה לוי, אמנית המתגוררת במושב עין הבשור, מישובי עוטף עזה. מאז גילתה את הספר אינה יודעת מנוח. מפיצה את עותקיו בין ידידיה, הפיצה מצגת מצויינת על נושא ה"פליטים" וכתבה מאמר מונומנטאלי דמוגרפיה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל שהיא התירה לי לפרסמו הן בעברית והן באנגלית. ( שם ימצא הקורא גם את הקישורים לאתר של יונה לוי).

 

אני הזכרתי את ספרה של פיטרס במאמרים רבים שפרסמתי בטור שלי ב"מקור ראשון" ורבים פנו אלי בשאלה היכן ניתן להשיג את הספר. נאלצתי להשיב את פניהם ריקם. כי הספר אזל מן השוק עוד בטרם התחלתי לכתוב את הטור שלי ב"מקור ראשון".

היוזמה להוצאת מהדורה חדשה

בחודש יולי 2002 פנה אלי אחד הקוראים, יפתח רוט, בהצעה לסייע לו ביוזמה להוצאת מהדורה חדשה של הספר. הוא פנה להוצאת "הקיבוץ המאוחד" ומנכ"ל ההוצאה, נחמן גיל, מסר לו כי אם תהיינה מאתיים התחייבויות לרכוש את הספר תדפיס ההוצאה מהדורה חדשה של 800 עד 1000 עותקים.

שער הספר "מאז ומקדם"

 

 

 

יפתח רוט, צדיק בדורו, נטל על עצמו התחייבות לרכוש ולשווק 200 ספרים ורק ביקש ממני שאפרסם את הידיעה כדי לעודד קוראים להזמין אצלו עותק במחיר הקרן.

תוך יומיים כבר קיבל רוט פניות מיותר ממאתיים קוראים וההוצאה ניגשה להפקת המהדורה החדשה.

הספר ראה אור במהדורה צילומית של כאלף עותקים ותוך זמן רקצר אזל מן השוק.

פניה מג'ואן פיטרס

זמן קצר לאחר הפירסום על הופעת המהדורה החדשה של הספר צילצל הטלפון בביתי. על הקו נשמע קול נעים של אשה, דוברת אנגלית במבטא אמריקני. היא אמרה כי היא שמחה מאד על המבצע שיזמנו להוצאה מחודשת של "מאז ומקדם". עוד אמרה כי היא מוכנה לסייע. תחילה חשבתי שמדובר באחת הקוראות שלנו בחוץ לארץ. אך עד מהרה נתברר כי הדוברת היא ג'ואן פיטרס עצמה, מחברת הספר.

היא סיפרה כי הגיעה אלי דרך אחת הקוראות, פרחה לטנר, הפועלת בתחומי ההסברה ונעזרת רבות בספרה של פיטרס.
ביקשתי לנצל את ההזדמנות ולראיין את פיטרס אך היא בקשה להתרכז בנושא אחד בלבד: איך מעבירים את תכני ספרה לתכנית הלימודים בבתי-הספר הישראליים. " לא מתקבל על הדעת" – אמרה לי – "שבכל העולם מעורר הספר סערה שאינה פוסקת מאז ראה הספר אור. ואילו בארץ בקושי יודעים על קיומו. וגם הציבור הלאומי בארץ חושב עדיין במושגים המעוותים של התעמולה הפלסטינית".

פיטרס ביקשה שאעלה את הצעתה לפני שרת החינוך והביעה נכונות לבוא לארץ לסייע בעניין. היא הצהירה כי היא מוותרת מראש על כל התמלוגים שיגיעו לה בתוקף היותה בעלת זכויות יוצרים של הספר.

בקשתי את פיטרס לספר כמה דברים על עצמה ואמרתי לה כי רק באקראי נודע לי כי היא יהודיה. היא סרבה לעסוק בעניניה הפרטיים. "רק הספר חשוב" – אמרה. עם זאת הבטיחה לתת לי ראיון כשתבוא ארצה בסוף אותה שנה.

פקס לשרת החינוך

בעקבות השיחה שלחתי את הפקס הבא לשרת החינוך לימור לבנת (בטלפון אי אפשר היה להשיגה כמובן):

"שלום לך,

"הסופרת והחוקרת ג'ואן פיטרס התקשרה אליי וייפתה את כוחי לפנות אלייך בהצעה לפעול להכללת תוכן ספרה "מאז ומקדם" בתכנית הלימודים.

"אני מניח שספר זה מוכר לך כאחד הספרים החשובים ביותר בתאור מלחמת ישראל לקיומה. הוא חושף את התרמית של "בעיית הפליטים" ואת הרקע הכללי למלחמות ישראל, כפי שאף ספר היסטורי לא עשה – של היסטוריונים חדשים כישנים.

"הספר ראה אור באנגלית בארצות ובבריטניה ב-1984 וזכה לתהודה עצומה. הוא נמכר עד היום בהקף גדול. הוא מעורר ויכוחים רבים ומשמש מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בידי ידידי ישראל. הסופרת מותקפת כמובן בחריפות רבה על ידי הערבים ותומכיהם בעולם.

"בארץ הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1988 ונדפס בכמות מצומצמת. בעקבות יוזמה של קוראי הטור שלי בעיתון "מקור ראשון" ("היגיון בשיגעון") ניתנו הזמנות מראש של כמה מאות ספרים וההוצאה החליטה להוציא מהדורה נוספת. היוזמה הזו היא שהניעה את פיטרס להתקשר אלי.

"ג'ואן פיטרס מוכנה לבוא לישראל לפעול לקידום הנושא ומוותרת מראש על כל תמלוגים הקשורים בספרה.
"גב' פיטרס היא יהודיה וידידה של ישראל. היא בקשר אמיץ עם בנימין נתניהו".

כמו לזרוק בקבוק לים

אילו הייתי מניח את המכתב בבקבוק וזורק לים ייתכן שהייתי מקבל תשובה מהירה יותר. מכל מקום חלפו כמה שבועות ולא היתה כל תשובה. רק לאחר שפרסמתי את המכתב בטור קיבלתי טלפון מלשכתה בו נאמר לי שנשלחה אלי תשובה. אכן, נשלחה תשובה ביום שלאחר הפרסום בטור.

בתשובה נאמר לי כי הנושא נמסר לבדיקת ועדה מיוחדת ועל פי מסקנותיה תנהג השרה. ניסיתי לברר עם מי שהוזכר כראש הוועדה מה מצב הבדיקה והוא לא ידע על מה אני מדבר. המשכתי לנדנד ללשכתה של השרה ולאחר כמה חודשים קיבלתי סוף סוף תשובה רשמית. מכתב חתום בידי יועץ השרה, חיים הלפרין. וזה לשון המכתב:

"השקפת עולמה ורצונה של לימור לבנת כשרת החינוך לחזק את הזהות הציונית ידועים ומוכרים, הן בציבור הרחב והן במערכת החינוך.
"לשמחתנו, הרצונות הללו באים לידי ביטוי גם ב'פכים הקטנים'. לדוגמא: הספר 'מאז ומקדם' אותו כתבה ג'ואן פיטרס, יצא מחדש. כתוצאה מנוכחותנו כאן הוא מתפרסם באתר האינטרנט של המורים להיסטוריה כחומר מומלץ לקריאה ולהעשרה (לא כחומר חובה, משום שזהו ספר מחקרי ומפורט מדי – לרמת התיכון)".

עד כאן מכתבו של יועץ השרה.
אמור לי מי היועץ של השרה ואומר לך מי השרה. יועץ הרואה בספר זה "פכים קטנים" או שלא קרא את הספר מעולם או שאין לו מושג במה מדובר.

בעיות בהבנת הנקרא

פניתי לאתר של משרד החינוך, אתר גדול ומגוון. חיפשתי, ובלא מעט עמל הגעתי לטקסט שעיקרו ספרים שמשרד החינוך ממליץ בפני המורים לקרוא. וכך נאמר שם:
"הספר עוסק בסיכסוך הישראלי ערבי, ובוחן את טענות שני הצדדים. הספר בוחן את הטענות אל מול מסמכי או"ם ונתונים מספריים והיסטוריים שונים, ומגבש עמדה לגביהם. הספר רציני ומעמיק, ומכיל מידע שאינו נגיש לציבור קורא העברית. בספר ישנו חיזוק לטענות שנכתבו גם בספרים אחרים שיצאו לאור בעברית, ומוסברים בו נושאים שונים ומועלים בו פרטים חשובים. כמו העובדה, שהאדמות הערביות נקנו בזמן המנדט בכסף; על ההגירה העצומה של ערבים לארץ ישראל במאה השנים האחרונות; על כך שהערבים ברחו ב-1948, בין השאר, כי מנהיגי ערב הורו להם לברוח; על כך שבחיפה ביקשו היהודים מערביי העיר שלא לברוח; על כי מספר הפליטים הערבים במחנות הפליטים 'התנפח' מאחר שבמחנות הפליטים נוספו גם עניים מארצות ערב ולא רק פליטים; ועל 'ההון הפוליטי' ששליטי מדינות ערב ניסו כל השנים 'להרוויח' מקיומם של מחנות הפליטים".
עד כאן האתר של משרד החינוך.

אם סטודנט באוניברסיטה היה מגיש לי סיכום כזה על הספר הייתי נותן לו ציון "לא מספיק בהבנת הנקרא. הכותב, אם בכלל קרא את הספר החמיץ את העיקר, וכתב מסמך המזכיר את "סיפור מסויים" מילקוט הכזבים.

אך אם משרד החינוך רואה בספר המונומנטאלי הזה "פכים קטנים" מי אנו שנתווכח עם המשרד המעצב את פני הדור.

ולסיום הערה לגבי המצב בימינו.

את הסיפור העצוב הזה כבר סיפרתי (בהמשכים במקומות שונים בהתאם להתרחשויות) וכאן נפרשת לראשונה התמונה כולה. מבחינה עיתונאית זה סיפור ישן. מבחינה לאומית זה סיפור בוער. כבר היה לנו שר חינוך כמו יוסי שריד שהכניס לתכנית הלימודים את שירי המשורר הפלסטיני האנטישמי מחמוד דארוויש. היתה לנו שרת חינוך, יולי תמיר,  ממייסדות שלום עכשיו שהנהיגה את לימודי הנאכבה.

ונתברר שאם כבר יש שרת חינוך ממפלגת ימין, לימור לבנת, היא בעלת ידיים שמאליות – אם לא מן הבחינה הפוליטית הרי מן הבחינה הניהולית ויכולת הבנת הנקרא.

 

ואחרון אחרון חביב. יש לנו היום ראש ממשלה , בנימין נתניהו, שגם יש לו יכולת בהבנת הנקרא וגם מכיר אישית את ג'ואן פיטרס. ושלא כראשי ממשלה רבים שהיו לנו הוא גם קורא ספרים. יש לו גם שר חינוך מצויין ויעיל, גדעון סער. הואילו נא להפשיל שרוולים, להושיב צוות שיכין תכנית לימודים על פי סיפרה של ג'ואן פיטרס. ומה בדבר הרמטכ"ל? למה לא להכליל את תכני הספר לקורס קצינים. תדע כל אם עבריה כי בנה הנשלח לשדה הקרב יודע שהוא לא נלחם בארץ ערבית אלא על אדמתו ואדמת אבותיו ואבות אבותיו על עד אין דור.

ראיון עם ג'ואן פיטרסhttps://www.youtube.com/watch?v=VDilGudtoLk&t=3s

על הספר ראה בסירטון ביו טיוב

http://www.youtube.com/watch?v=74hILhK82OQ

ראיון עם יונה לוי על הספר http://www.youtube.com/watch?v=rYxIgtuS5SM

==================================================================

היכן להשיג את הספר "מאז ומקדם"

(נכון לאוקטובר 2009)

בעקבות פניה של קוראים רבים בררתי ומצאתי כי הוצאת "הקיבוץ המאוחד" הוציאה מהדורה חדשה של הספר בשנת 2008.

הקורא, רו"ח יואבי רבינוביץ, מסר לי כי רכש כמות גדולה של ספרים והוא מוכן להציע  אותם במחיר הקרן בצרוף דמי משלוח.

 

יש לשלוח שיק על סך 55 ש"ח לרחוב עמינדב 23 תל-אביב. פרטים בפקס 03-5611556. ובטלפון 03-5615353

כמה קוראים דיווחו כי מצאו את הספר בחנויות סטימצקי וכן באתרי מכירות באינטרנט. מסתבר שיש כמה כאלה. אני בדקתי ומצאתי שהספר מוצע באתר הזה

http://www.kettlebells.co.il/product.aspx?itemId=86

========================================================================

סוף האמת לנצח

ספרה של ג'ואן פיטרס, שהותקף מכל עבר כבלתי אמין, כ"לא מדעי". הספר שרק אחרי מאמצים של קוראי טור זה ראה אור לפני כמה שנים במהדורה מצומצמת (שנחטפה מייד) הולך ומנצח בגדול.

ברשימת רבי המכר של "ישראל היום" מן ה-18.6.2010  מופיע הספר "מאז ומקדם" במקום הרביעי של רבי המכר  בקטגוריה של ספרי עיון.

אכן, סוף האמת לנצח.

בכיר חמאס מודה: רוב הפלסטינים באו ממדינות ערב

http://www.youtube.com/watch?v=CbuM91PeSOs

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=73085

קישור לשיחה עם יונה לוי על "מאז ומקדם"

לקוח מאתר ישראל הצפונית

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=73085

ראה גם גאוגרפיה ודמוגרפיה בארץ ישראל

ראה כך טירפדה למור לבנת את הכנסת הספר לתכנית הלימודים

http://www.zeevgalili.com/?p=14859

מכתב של קוראת

אני מסתובבת מתוסכלת לנכח העובדה שציונות זאת מילה גסה ובושה לאהוב את ישראל.  הגעתי לארץ עוללה בזרועות ניצולי שואה רדופי סיוטים וחסרי שורשים. הם בחרו להתיישב כאן במדינת היהודים כי הבינו כמה חשובה מדינה לעם היהודי. הם ראו בכך חזות הכול. והנה 60 שנה עברו ושוב אנו כמעט מאבדים את הזכות הזאת, וזה בעיקר נשמע מפי ילדינו.  ברור שיש כאן תהליך מתמשך של דיסאינפורמציה,.שקרים שהופכים לעובדות הסטוריות המתקבעות בתודעת האנושות. לפיכך יש לעשות כל מה שאפשר להפיץ את הספר שכולו עובדות חושפות שקרים ועיוותים. ספק כבר היה לי קודם עכשיו יש על מה להסתמך. איך אפשר לעזור?

לאה טרכטמן

שלום זאב,