מפיקי הסרט "הנדון: אורי אבנרי", שהוקרן בערוץ 8, השקיעו בהפקתו 180 אלף דולר ושלוש שנות עבודה. אבל החמיצו שתי עובדות השופכות אור על אבנרי יותר מכל נושא אחר: צוואת אמו ושאלת חברותו באצ"ל.

 

הם עברו על כל גיליונות "העולם הזה", קראו אלפי מאמרים ואספו חומר מ-14 ארכיונים, בארץ ובחוץ לארץ. הם לא הגיעו למסמך אחד, לצוואה שכתבה אמו של אבנרי, הילדה וולך (אוסטרמן), בשנת 1982 שבע שנים לפני מותה.

זהו פרסום ראשון על קיומה של הצוואה. יוצרי הסרט, יאיר לב ודורון צברי, החמיצו את ההזדמנות.

פרטי הצוואה

הצוואה נכתבה ונחתמה ב- 8.7.82. היא מחזיקה שני עמודים וכוללת שבעה סעיפים המפרטים את חלוקת רכושה בין בנה בנותיה ונכדיה.

על הצוואה חתומים שני עורכי דין כעדים האומרים כי הצוואה נכתבה כשהמצווה "בדעה צלולה, בשכל טוב, וברצון טוב ומבלי שום עונש וכפיה או השפעה בלתי הוגנת".

עוד נאמר בהצהרת הפרקליטים כי הצוואה הוקראה לגב' הילדה וולך (אוסטרמן), תורגמה לשפה הגרמנית והוסברה לה.

בסעיף מספר 1 של הצוואה נאמר:

"לבני אורי אבנרי ת.ז. 39517 , מרחוב רופין 10א' , ת"א איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת".

 

הילדה וולך נפטרה ב-25.12.89 והצוואה קיבלה תוקף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק 519/90) ב-7.5.90.

"אדם חסר לב"

על נסיבות כתיבת הצוואה הזו סיפר לי אחד מבני משפחתו של אבנרי, הרוצה בעילום שמו.

הוא אמר: "האיש הזה הוא אדם חסר לב וחסר רגשות. כל השנים התעלם מכל המשפחה – מאמו, מאחיו ומשתי אחיותיו. מעולם לא נענה להזמנה לבוא להשתתף בשמחות משפחתיות – חתונות, בר מצוות, ימי הולדת. הוא היה מופיע לעתים רחוקות, פעם בשנה שנתיים, בלי להודיע מראש, עושה הרבה צילצולים, מתנהג בהתנשאות ובציניות ונעלם. עד לביקור הבא. פעם בא לליל הסדר. המשפחה איננה מסורתית אבל ליל סדר עורכים כמובן. הוא בא עם המוסטנג האדום שלו, לגלג על הסדר ועל הדת היהודית ונעלם.

"לפעמים באה עמו אשתו, רחל. היא סוגדת לו ובעצם כל כולה נועדה לשרת אותו. היא היתה מורה שנים רבות ואהבה מאד ילדים. במפגשים המשפחתיים הנדירים היתה לוקחת את ילדי המשפחה על הידיים, מפנקת ומגלה כלפיהם אהבה. ההחלטה שלהם, לא ללדת ילדים (עליה סיפרה בסרט), היתה קרבן גדול מאד מצידה. לאבנרי לא היה איכפת. הוא העדיף חתולים. גם כלפיהם נהג בעריצות. חתול שלא ציית לו נזרק מן הבית ללא רחמים. כמו שלא בא אלינו גם לא הזמין אותנו אליו. לעתים נדירות, כשהיינו מגיעים העירה, היינו מטלפנים אליו ושואלים אם אפשר לקפוץ אליו. היינו באים והוא קיבל אותנו בחוסר סבלנות, ממש בעמידה, חיכה שנלך. לא הגיש לנו כוס קפה. אפילו לא כוס מים. הקמצנות שלו היתה ממש מדהימה".

סרב לעזור לאם

"כשאמו הזדקנה ולא יכלה עוד לטפל בעצמה היא הועברה למוסד סיעודי בנס ציונה. זה היה מקום מאד מוזנח וברמה ירודה. אבל להילדה לא היה הרבה כסף וגם האחיות (האח נהרג בצבא הבריטי במלחמת העולם) התקשו לשאת במעמסה. אבנרי לא התעניין בשלום אמו, ובכל תקופת שהותה במוסד הוא ביקר אותה רק פעם אחת. כשבני המשפחה לחצו עליו להשתתף בהוצאות, על מנת להעביר אותה למוסד יותר מכובד, הוא דחה את כל הפניות. פעם כתבתי לו מכתב בו נזפתי בו על היחס שהוא מגלה כלפי אמא שלו. הוא כעס עלי איך אני מעז לכתוב לו מכתב כזה ולהתערב בענייניו."

עד כאן דבריו של קרוב המשפחה.

"לא בן אדם"

על עקרותו הרגשית מספר גם הסרט. אבנרי, כמו שאומרים חבריו לשעבר (כל חבריו של אבנרי הם "לשעבר") איננו בן אדם. חיים הנגבי (עובד ותיק בעיתון, שנים רבות כמגיה ואחר כך ככותב) הגדיר אותו בסרט כנכה נפש, שאיננו מסוגל לקשור קשר עם אנשים. על טרומפלדור, אומר הנגבי, רואים שהוא גידם. אבנרי נראה בסדר אבל מאחורי המראה מסתתר אדם עם נכות רגשית קשה.
אלי תבור, שצבר הכי הרבה שעות אבנרי ב-24 השנים שעבד עמו, אמר עליו בסרט כי הוא עושה הפרדה בין אבנרי העיתונאי לאבנרי הבן אדם. כעיתונאי אין שני לו. בן אדם הוא לא.

תבור סיפר לי כי בעשרות שנות עבודתם המשותפת ביקר בביתו של אבנרי אולי ארבע פעמים ורק בענייני עבודה. כששמע מפי על הצוואה של האם הופתע. משך כל השנים שעבד עם אבנרי לא ידע בכלל שיש לו אמא.

אבנרי, סיפר לי תבור, נהג לנתק במחי יד קשרים של עשרות שנים עם כל מי שהיו אתו בקשר – החל בחבריו לג'יפ במלחמת השחרור וכלה באלי תבור. העקרות הנפשית הזו של אבנרי יש בה אולי כדי להסביר את הקלות בה הוא מתמסר לבניית פלסטין על חורבות מדינת ישראל. "מי יבנה יבנה בית בפלסטין" שר אבנרי בסרט, כשהוא מניח לבנים לשיקום בית פלסטיני הרוס. וכשהוא יושב בבונקר של יאסר ערפאת – בעיצומה של מלחמה שישראל מנהלת נגדו – ומרצה לערפאת על תכניתו לשתי מדינות לשני עמים, אומר לו ערפאת ONE STATE. ערפאת של 1982 אינו שונה מערפאת של 2006 – רק מדינה אחת – פלסטין – על חורבות מדינת ישראל. ערפאת צוחק ואבנרי מחריש. והוא מתמוגג כשהוא מספר איך העלה אותו ערפאת על הבמה ביום בו רבין החזיר אותו לעזה.

מהפכת "העולם הזה"

קשה להסביר היום, בעידן התקשורת הרב ערוצית, את המקום שמילא העולם הזה בשנות החמישים והשישים. עיתוני הבוקר של אותה תקופה היו ברובם מפלגתיים. המשותף לכולם היה סגנון ירחמיאלי, מעט מאד אינפורמציה, הרבה מאמרים טרחניים, בלי כתבות, בלי סיפורים אנושיים, בלי תחקירים, בלי ביקורת אינפורמטיבית על השלטון, כמעט בלי תמונות. עיתוני הערב היו ידיעות אחרונות (שהיה עדיין סמרטוט) ומעריב שהיה הרבה יותר חי ותוסס מעיתוני הבוקר. אך מעריב נכתב על ידי ותיקי וארשה למען עולי וארשה. העולם הזה נכתב עברית חדשנית, מדוברת, בגובה העיניים. הסגנון היה מרתק ונקרא מן העמוד הראשון ועד האחרון בנשימה אחת. ולא רק הסגנון – הצילומים, הנושאים הנועזים שאיש לא העז לגעת בהם, החל בפרשיות שחיתות וכלה בצילומים וסיפורים שנחשבו אז נועזים, על גבול הפורנוגרפיה.

גם מתנגדיו החריפים ביותר של אבנרי יודו כי הוא גאון תקשורת – בעיתונות ולא פחות מזה בתעמולה.

גוש שלום או גוש אבנרי

לאחר שנאלץ למכור את העולם הזה (למרבית האירוניה למשקיע ימני, אריה גנגר ממקורביו ומממניו של אריאל שרון) הקדיש אבנרי את כל מרצו וכשרונו בפעילות "גוש שלום". אותו כשרון שגילה בעיתונות גילה בקידום רעיונות ה"גוש", ותוך זמן קצר הפך הגוש לגוף הדומיננטי ביותר מבין כל הגופים השמאלניים.

מבחינה זו עשה הסרט שרות רע מאד ל"גוש שלום". על פי מודעות הענק (מניין הכסף?) המנוסחות בכשרון תעמולתי מדהים, ההפגנות והיוזמות המקוריות אפשר היה לחשוב שמדובר כאן בתנועת המונים אדירה. למעשה עומדים מאחריה זוג קשישים – אבנרי ורעייתו. הם מושכים אחריהם להפגנות קבוצה קטנה של ותיקי ההפגנות עוד מן התקופה שבה הפגינו נגד המימשל הצבאי ונגד הקמת העיר כרמיאל. באוטובוס הריק למחצה שבו נוסעים אנשי "גוש שלום" לאחת מהפגנותיהם אומרת רחל אבנרי: תנהגו כמו עוף המגדיל עצמו על ידי ניפוח נוצותיו. אנחנו מעטים והדרך לבלוט היא להניף הרבה שלטים. בזה אבנרי היה תמיד טוב בניפוח נוצות. "העולם הזה", שהיה אימת השלטון בעידן בן גוריון, היה בסך הכל עיתון קטנטן שהעסיק חצי תריסר עיתונאים וצלמים. תפוצתו הממוצעת הייתה בסביבות 12 אלף. אבל איזה רעש הוא הקים.

האם היה אורי אבנרי באצ"ל

עשרות שנים משתבח אורי אבנרי בעברו המחתרתי כחבר הארגון הצבאי הלאומי. מעולם לא ציין נתונים מדויקים – מי גייס אותו, מי היו חבריו למחתרת, באילו פעולות השתתף.

"אני עשיתי את זה"

בימים אלה נתברר כי זכרונו של אבנרי הצטלל ולפתע נזכר בכך שהשתתף בפעולה יוצאת דופן בהיותו במחתרת: חיסול מלשינים.
כפי שגילה עמיתי אמנון לורד, אמר אבנרי לכתב העיתון הגרמני "קונקרט" כי הוא מתייחס לרצח משת"פים בידי הטרור הפלסטיני כאל דבר לגיטימי והוסיף: "אני עשיתי את זה גם בעצמי. הייתי טרוריסט כשהייתי אדם צעיר. הרגנו משתפי פעולה".

מי מכיר מי יודע

העדות היחידה לחברותו של אבנרי באצ"ל היא עד כה עדותו שלו.
בני שמר, מארגון "ברית חיילי אצ"ל", אומר לי כי אבנרי אינו רשום כחבר ה"ברית". ב"ברית" רשומים כל אנשי אצ"ל, שחברותם הוכחה. לשם כך היה על הנרשם לקבל אישור ממשרד הביטחון וכן אישור של מפקדו באצ"ל. אבנרי מעולם לא נרשם, אולי מטעמי צניעות.

שאלתי את פרופסור יהודה לפידות, מומחה לתולדות האצ"ל (שספרו "לידתה של מחתרת" ראה אור באחרונה בהוצאת "ברית חיילי אצ"ל") והוא אמר לי כי מעולם לא נתקל בשמו של אבנרי באף מסמך של הארגון.

פרופסור לפידות חקר גם את נושא ההוצאות להורג שביצע האצ"ל. לדעתו אין כל סבירות שאבנרי השתתף בפעולה כזו.

אבנרי נולד בשנת 1923. לפי הביוגרפיה שלו, המופיעה באתר הכנסת, הוא התגייס לאצ"ל ב-1938 ועזב "מטעמים אידיאולוגיים" בשנת 1942. בשנת 1939 ביצע האצ"ל שלוש הוצאות להורג: יוסף ברוורמן, ולנטין בק ואריה פולונסקי. באותה שנה היה אבנרי בן 16. לא מתקבל על הדעת, אומר לפידות, שנער בגיל זה נשלח לבצע הוצאה להורג. (בכל תקופת המאבק בבריטים, מגלה לי חברי שלמה נקדימון שחקר את הנושא, הוצאו להורג 10 יהודים על ידי האצ"ל, 10 על ידי ההגנה ו-16 על-ידי לח"י. יש עוד 10 הוצאות להורג שזהות מבצעי ההריגה אינה ידועה).
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939הכריז אצ"ל על הפסקת אש. משך ארבע שנים לא ביצע הארגון אף פעולה וברור לכן שאבנרי לא יכול היה להשתתף באותן שנים באף פעולה. אז מתי בדיוק ארע ה"אני עשיתי את זה"?

אם אני טועה מוזמן אבנרי לפרט את עלילותיו באצ"ל.

[הוא לא עשה זאת עד יום מותו]

למה פרסמתי את צוואת אמו של אבנרי

כתבת "הארץ", שרה ליבוביץ-דר, התקשרה אלי ושאלה מדוע פרסמתי  את צוואת אמו של אורי אבנרי.

איני נוהג להשיב בדרך כלל לשאלות עיתונאים והשבתי לגברת ליבוביץ-דר כי איני מתראיין ואם יש לה שאלות שתציג ואשיב מעל דפי "מקור ראשון". אך היא התעקשה ושאלה מה טעם היה לפרסם צוואה שנכתבה לפני כעשרים שנה, המתייחסת לאדם שאינו ממלא כל תפקיד ציבורי.

האם אין זה פרסום מרושע? שאלה.

הדאגה של הגברת ליבוביץ לצינעת הפרט של אבנרי עוררה את סקרנותי. הזכרתי לה כיצד נהג אבנרי להיכנס לקרביהם של אנשים מעל דפי "העולם הזה" שהגברת ליבוביץ עצמה עבדה בו. אמרתי גם כי בעקבות הסרט שתיעד את חייו של אבנרי היה מקום להאיר פינה חשוכה באישיותו של האיש, שאיננו אדם פרטי. הוא איש ציבור המטיף לנו מוסר בוקר וערב באמצעות "גוש שלום" שלו. והנה מן הצווואה אנו למדים כי אמו סבורה שהזניח אותה והעדיף להיפגש עם הרוצח ערפאת.

אך הגברת ליבוביץ לא הסתפקה בתשובות אלה (שהתניתי כי הם בחזקת שיחה שלא נועדה לפרסום). היא הוסיפה ושאלה ואני אמרתי לה כי את הציטטה שהיא מבקשת להוציא מפי לא תקבל. הגברת ליבוביץ לא עמדה כמובן בתנאי שלא לפרסם את דבריי ופירסמה אותם במדור "מלח הארץ" שבשבועון. בין הדברים שכתבה אפשר היה להבין מה ציפתה לשמוע ממני.

וכך כתבה: "הצוואה שעשעה לא מעט אנשי ימין ודילגה השבוע בין תיבות דואר רבות באינטרנט". ובכן, זה מה שרצתה לשמוע: עד כמה אנשי ימין מתלהמים אוהבים לעשות עליהום על אנשי שמאל שנואי נפשם, בלי להתחשב בצנעת הפרט שלהם.

איזה ערך עיתונאי יש לכל הסיפור הזה של עיתונאי מראיין עיתונאי בשאלה למה פרסמת? את התשובה נותנת ליבוביץ עצמה. היא מפרסמת מילה במילה את הסעיף בצוואה שלדבריה אין שום עניין ציבורי בפרסומה.

אילו נעניתי לה והייתי נותן לה את התשובה שציפתה לה הייתה פוגעת בשני ציפורים במכה אחת. גם להכפיש אנשי ימין וגם לפרסם פלח רכילות עסיסי מתוך עמדה צדקנית. אך מכיוון שלא נתתי לה את מבוקשה לא התאפקה ופרסמה את הצוואה.
עכשיו יש להניח שגם אנשי שמאל, קוראי "הארץ" שאינם קוראים את "מקור ראשון", יקפיצו את הצוואה מתיבת דואר אחת לשניה. וכמי שהשמחה היחידה במעונם היא השמחה לאיד, ישמחו ודאי לקרוא מה אומרת אמו של הלמוט אוסטרמן על הבן יקיר לה.

תוספת אוקטובר 2012

בשנת 2012 שכח אבנרי מה שאמר לכתב העיתון הגרמני. בטור שלו באתר גוש שלום [14.7.12] הוא כותב בין היתר: 

"לקראת סוף שנות ה-30. הייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בפעולות ממש… באותה עת הרג הארגון עשרות רבות של ערבים, גברים, נשים וילדים, בפצצות שהונחו בשווקים של יפו, חיפה וירושלים…"

 בהמשך הוא כותב כי בעת שהתפלג לח"י  מן האצ"ל הוא לא הצטרף ללח"י  כי לא היה מוכן להשלים עם יוזמת מפקד הארגון, אברהם שטרן יאיר, שביקש לפתוח במגע עם הנאצים כדי לשתף פעולה נגד הבריטים. 

"לא יכולתי לקבל היגיון מפלצתי זה, ולכן לא הצטרפתי ללח"י" – כותב אבנרי.

זהו כמובן סיפור שבדה אבנרי ממוחו הקודח. אין כל סבירות שבמעמדו אז – אם אכן היה באצ"ל – יכול היה לדעת על תכנית יאיר לבוא במגע עם הגרמנים. שנשמרו בסוד כמוס

תוספת  אפריל 2014

בספרו האוטוביאוגרפי "אופטימיות"  מתאר אבנרי את תקופת פעילותו באצ"ל בשנים האמורות. פעילות זו התבטאה בהפצת כרוזים ליד הגזוזיה של ויטמן ברחוב אלנבי ובמסעות מפרכים ברגל או באופניים ברחבי הארץ. "טבילת האש"  הראשונה והיחידה שלו היתה כשהשתתף בהפגנה בה ירו הבריטים יריות באוויר.

אבנרי של 1938 מדבר כמו אבנרי של שנת 2014. בעת מבחן הקבלה לאצ"ל הוא משיב בשלילה לשאלות אם הוא שונא את הערבים או את האנגלים. את תחושתו כחבר מחתרת הנלחם למען מטרה גדולה הוא משווה ברמיזה לתחושותיהם של מחבלי אש"ף.  הוא אומר כי מנהיגים וגנרלים שלא עברו חוויה כזו אינם יכולים להבין [את המחבלים הפלסטינים].

בספר מתייחס אבנרי לצוואת אמו בכמה מלים. וכך כתב: "עד החודשים האחרונים לפני מותה בגיל 94 היתה אמי צלולה לגמרי. אז השתבשה תודעתה , ובסוף לא הכירה אותי עוד. זה היה שובר לב. באותו זמן כתבה צוואה חדשה  שבה הדירה אותי מכל רכושה" [עמודים  483-484]. אבנרי אינו מדייק כל כך. הצוואה לא נכתבה בסמוך למותה ובחוסר צלילות אלא שבע שנים לפני מותה.

כשאבנרי רצה להיות היטלר

פרופסור יהושע פורת בביוגרפיה על המשורר יונתן רטוש מספר על פגישה שהיתה  בשנת 1941 בין רטוש  להלמוט אוסטרמן [שמו המקורי של אורי אבנרי]. פגישה זו דנו השניים בהקמת תנועת "העברים הצעירים" שלימים נקראה התנועה הכנענית. אבנרי הציע לרטוש להיות "אלפרד רוזנברג שלנו"  (אלפרד רוזנברג היה התיאורטיקן  של התורה הנאצית)  ואילו את עצמו הציע אוסטרמן להיות "היטלר שלנו". 

 

ראה

"אופטימי" – ביקורת אלי תבור על האוטוביאוגרפיה של אבנרי

 

הצד הששני של אורי אבנרי

על הביוגרפיה הפוליטית שכתב אמנון לורד

ועדת השרים לענייני חקיקה עומדת לדון היום (יום א' 30.5.10) בהצעת חוק שאי אפשר לכנותה אלא הצעה אנטי דמוקרטית, שנודף ממנה ריח כבד של חשד לקשרי הון שלטון.

ההצעה היא של חברת הכנסת מרינה סולודקין שתכליתה להביא לידי סגירתו של העיתון "ישראל היום".

מרינה סולודקין ויקייתוף יוצר Edward Kaprov photojournalist

  בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "התופעה של הפצת עיתונים בתפוצה ארצית בחינם במשך תקופה ארוכה פוגעת קשה בעיתונות הכתובה ועלולה להביא בעתיד להופעת מונופולים בתחום זה ולפגיעה קשה בחופש הביטוי וזאת מהסיבות הבאות":

• עיתונים המופצים בחינם יוצרים תנאי תחרות לא שווים ולא הוגנים כלפי עיתונים אחרים, המופצים תמורת תשלום.
• הפצתו בחינם של עיתון בתפוצה ארצית במשך תקופה ארוכה עלולה לגרום לפשיטת רגל של עיתונים המופצים בתשלום.

"עלול להיווצר מונופול"

עוד נאמר בדברי ההסבר: "עלול להיווצר מונופול בתחום חשוב זה. אזרחים יוכלו להכיר רק את הדעות וההשקפות של בעלי העיתון המופץ בחינם שמממנים את הדפסתו והפצתו, ולכל הדעות וההשקפות האחרות לא יהיה ביטוי בעיתונות הכתובה. חופש הביטוי יהפוך למושג ריק מתוכן, דבר העלול לסכן את עצם קיומה של הדמוקרטיה בישראל".

הצביעות וחוסר היושרה הנודפים מדברי הסבר אלה ממש מעוררים בחילה. הגב' סולודקין גילתה לפתע שיש אפשרות למונפולים בתקשורת? לחד צדדיות בהשקפות ודעות? האם לא למדה מספיק עברית כדי לקרוא את ידיעות מעריב והארץ? האם לא שמעה על בעלויות צולבות (הכוללות גם את העיתונות הרוסית)? האם לא קראה על דיווחים כוזבים והעלמת אינפורמציה בהתאם לאינטרסים של המו"לים הטייקונים?

במקום תשובה לגב' סולודקין ולחברי הוועדה הצריכים להחליט אני מביא כאן את תגובתו של אחד מקוראי אתר זה, גבר צעיר ממרכז הארץ. איש אקדמיה, המבקש להישאר בעילום שם.

מדוע אני קורא את ישראל היום

ישראל היום מחליף אצלי את הארץ. ביטלתי את המנוי על עיתון הארץ לאחר שמצאתי שהוא אנטי ציוני ברובו, נותן במה לדעות אנטי ישראליות ולאחר שהפך את גדעון לוי לאחד מבכירי הנהלת העיתון ואף לבכיר הכותבים. אין לי צורך לפתוח את היום בתשלום עבור עיתון שהוא נגד הקיום היהודי שלי במקום הזה וכנגד זכות ההגדרה העצמית שלי.

ישראל היום הוא תופעה מבשרת טוב. ראשית, לראשונה, הוא הצליח לשבור את המונופול של "העיתון של המדינה". ידיעות אחרונות הוא לא רק עיתון חזק כלכלית אלא גם סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית בתחום חופש הביטוי. תחת היותו מונופול (הוא כבר לא, בעיקר תודות לישראל היום) הפך ידיעות אחרונות לעיתון חלש מבחינה עיתונאית. מיטב עורכיו וכותביו נטשו אותו או שהוברחו על ידי מו"ל העיתון. הקוראים הנאמנים של העיתון נותרו עם דנה מודן, רענן שקד ויאיר לפיד.

הגיגים ירודים ומשמימים

את כותבי ה"פתחלנד" ועמיתיהם הימניים החליפו כותבי הגיגים ירודים, שטחיים, משמימים ואגוצנטריים אשר מספרים לנו יום ולילה על חוויותיהם המתסכלות והאינפנטיליות מחיי היום יום התל אביביים העקרים שלהם. אין בכתיבתם עומק, אין בחייהם תרבות והם עסוקים כל העת בבכיינות עצמית, בנרקיסיזם חולני ובחוסר עניין אובססיבי. איפה הימים שבהם פתחתי בשקיקה את אהרון בכר ונהניתי מכל מילה? איפה העמוד שבו אילן נחשון היה כותב על תערוכה טובה? היכן מדור הספרות הטוב והמעניין של זיסי סתווי? איפה המוסף התרבותי ומרחיב האופקים "זמנים מודרניים" בעריכת בלה אלמוג" איפה כתיבתו החריפה של אורי פורת ז"ל? איפה התחקירים של מוטי גילת?

מוספי סוף שבוע של ידיעות אחרונות הפכו מעייפים, אפילו את עצמם.

צעקנות צהובה

אבל זו אינה הבעיה היחידה של "העיתון של המדינה".
הבעיה המרכזית שלו היא הצעקנות הצהובה שהחדיר לתוך עמודי החדשות עורך אחד, משה ורדי. במהלך שנותיו האחרונות כעורך הצהיב עד מאד את העמודים, הקטין את מספר המילים והגדיל את גודל הכותרות. עורכים הפכו קופירייטרים והחומרים אינם זוכים לטיפול טוב וראוי.

התפיסה של ישראל היום

ישראל היום מייצג תפיסה חדשותית אחרת. הוא קטן יותר פיזית בעמודיו מידיעות אחרונות וממעריב והוא טוב יותר מבחינת רמת השכתוב שלו. תמונותיו קטנות יותר והדבר מייצג קו שאינו צהוב כידיעות ומעריב והוא מתייחס בכבוד רב יותר לטקסטים החדשותיים. יש בהם פחות שמאלץ, פחות תוספות מיותרות של מלל חסר תכלית עיתונאית. הכותרת שבה להיות קטנה יחסית והיא מחויבת לעובדות העיתונאיות.

עמודי הדעות של ישראל היום מגוונים וגם כזה הוא מדור מכתבים למערכת. פה ושם מבצבצים בין עמודי סוף השבוע מדורים ראויים (בוודאי זה של מרדכי גילת) כמו העמוד של גונן גינת (בסוף המוסף לשבת) ומדורו של דן מרגלית (העולה היום על נחום ברנע בישירותו ובישראליותו הציונית והשפויה).

ישראל היום הוא עיתון קומפקטי. הוא קל לקריאה, אמין, יודע לתקן טעויות כשצריך, נגוע פחות ואני חשדן כלפיו פחות ממה שאני חשדן כיום כלפי ידיעות אחרונות וכלפי מעריב.

אני קורא את ישראל היום כבר שנה וחצי (בקביעות כי הוא מגיע לפתח ביתי) ואני לא רואה שם רק את ביבי אלא גם את יהושע סובול, את יוסי ביילין, את זהבה גלאון. אני חש שם בפלורליזם רב. ואם ביבי בולט בין העמודים הרי שאני יודע זאת לפחות.

ישחקו הנערים

אצל המתחרה הגדול (ההולך וקטן אט אט) ידיעות אחרונות איני יודע מה האינטרסים. למעשה, אני מתחיל כבר עתה לחפש את האינטרסים וברור לי שהם לא ברורים לקוראים. טוב, עכשיו יש לי את "ישראל היום" שיגלה לי (בעיקר באמצעות דרור אידר) את האינטרסים.
וגם זו ברכה. תודה לך אדלסון שהצלחת לאפשר לי להבין את יחסי הכוחות באופן ברור יותר.
ובכלל, ישחקו הנערים לפנינו. תהיה לפנינו תחרות עיתונאית אמיתית, קצת אגרסיבית. עבורנו, הקוראים.

הערה אישית

גילוי נאות מחייב אותי לומר שגם אני כמו הקורא שכתב את הדברים שלמעלה הפכתי להיות קורא מושבע של "ישראל היום" ודי לי בו.

אני גם מכיר אישית את עורך העיתון, עמוס רגב, שעמו עבדתי שנים ב"ידיעות אחרונות". רגב הוא אדם משכיל מאד (תופעה נדירה כיום במקצוע), בעל ניסיון עיתונאי מגוון (ראש דסק החדשות בידיעות וסגן עורך מעריב) ואפשר לסמוך על יושרתו.

קישורים

מלכוד הסאוב – שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8266

מוטי גילת: נוני מוזס מנע פרסום שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8173

איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114

קלמן ליבסקינד הציל את כבוד התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=887

 עידכון אוקטובר 2015

מאמר זה מתפרסם מחדש בעקבות כותרת ראשית בהארץ על תחקיר שנעשה בעזרת מקורות חוץ על סיוע כלכלי של עמותות אמריקניות בישראל. בתחקיר ניסו לשכנע את שלטונות המס האמריקנים שלא יפטרו ממס תרומות לעמותות אלה. 8.12.15

"צר לי… על הרקב שפשה בעיתונים… זוהי רעה שאין לה מרפא"- ג'פרסון

מפלטו של הנבל הוא הפטריוטיזם. מפלטו של העיתונאי היא הציטטה. אין לך עיתונאי שאיננו נושא בתרמילו האינטלקטואלי הדל כמה ציטטות המעידות על חשיבות מקצועו.

הציטטה המפורסמת ביותר היא זו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, שאמר כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר".

 

ציטטה אחרת שעיתונאים מרבים להשתמש בה היא של הנשיא השלישי של ארצות הברית, תומס ג'פרסון, שאמר: "אילו היה עלי להחליט שתהיה לנו ממשלה ללא עיתונים או עיתונים ללא ממשלה לא הייתי מהסס לרגע ובוחר באפשרות השנייה". המצטטים שוכחים בדרך כלל את המשכה של הציטטה על הרקב שפשה בתקשורת.

עד כמה המציאות התקשורתית בישראל רחוקה מן הציטטות הללו ניתן ללמוד ממאמרו של הפרשן המשפטי משה נגבי "מלכוד הסיאוב".

החלטת מועצת העיתונות בענין
כתב "הארץ" אורי בלאו וענת קם

בישיבתה מיום 5 באפריל 2010 קבעה המועצה בעניינו של כתב "הארץ" אורי בלאו: "אין זה מן הראוי להגיש כתב אישום נגד עיתונאי שהחזיק במסמך סודי במהלך מילוי תפקידו העיתונאי".

כדאי לחזור ולהזכיר לקורא מה עשה אורי בלאו שזכה לגיבוי כזה מן המועצה.

ענת קם, חיילת שהייתה מוצבת בפיקוד מרכז, העתיקה לדיסקים שלה מספר גדול, לפי הסברה כאלפיים, מסמכים מסווגים. עצם מעשה זה הוא עברה פלילית שהעונש עליה הוא עשרים שנות מאסר.

את המסמכים מסרה לכתב "הארץ" אורי בלאו שמרגע שקיבל אותם גם הוא הפך עבריין על אותו חוק, וצפוי לאותו עונש. הוא הסתמך על חלק מן המסמכים בפרסום ידיעה סנסציונית האומרת שצה"ל פועל בניגוד להוראות בג"ץ בחיסול מחבלים. ידיעה זו אושרה לפרסום על ידי הצנזורה ובעקבותיה נפתחה חקירה של השב"כ כדי לגלות את המקור שהדליף לכתב את המסמך עליו התבססה הידיעה שפרסם.

במהלך הדיון במועצה נתגלה כי בין המסמכים שהדליפה ענת קם לאורי בלאו היתה גם התכנית המפורטת של מבצע "עופרת יצוקה" ועיתון "הארץ" ביקש לפרסם את התכנית לפני המבצע, אך הצנזורה מנעה את הפרסום.
להמשיך לקרוא ←

הראיון עם תום פרידמן, המוגש בזה, התקיים לפני כעשר שנים. חשיבותו בכך שהוא מתעד מה חשב "העיתונאי הבכיר בעולם" ברגע האמת שלו. אפשר להשוות את תוכן הדברים עם מאמר ההסתה שלו נגד ישראל ונגד ראש הממשלה נתניהו, בעקרות ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, לפני כמה חודשים.

 פרידמן כתב אז: "התנהגות ישראל בעת ביקור ביידן משולה לנהיגה במצב שכרות. סגן נשיא ארצות-הברית היה צריך לעלות מיד על מטוסו ולהשאיר פתק עם הכיתוב: 'איבדתם כל קשר למציאות, התקשרו אלינו כשתהיו רציניים'". במאמר זה שפך פרידמן שמן על מדורת האיבה של אובמה לישראל. הוא נתן הכשר "גלאט כושר" יהודי למדיניות האגרסיבית של אובמה נגד ישראל.

אין זה המקרה הראשון בו הופך פרידמן היהודי לשכיר עט של "הקמים עלינו לכלותינו". פרידמן הוא האיש שסייע ליורש העצר הסעודי עבדאללה במסע יחסי הציבור שלו בארצות הברית לטיהור שמה של סעודיה שמתוכה יצאו כל מבצעי הפיגוע במגדלי התאומים. הוא סייע לו להפיץ את הפיקציה של "התכנית הסעודית" התקועה כמו עצם בגרון יחסינו עם ארצות הברית.

הראיון נערך במלון "המלך דוד" בירושלים, כחודש לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. קריאה מחדש של הראיון מלמדת שתום פרידמן הוא אופורטוניסט, המנסה לשמור על מעמדו, ולכן מיישר קו עם הממשל החדש של אובמה. בשנים האחרונות, מעמדו נמצא בירידה, ומי שתפס את עמדת ההובלה בתחום מתן ההוראות לבית הלבן, כיצד לטפל בעולם ובעיקר בישראל היה עורך החוץ של ה"ניו יורק טיימס", רוג'ר כהן. כהן משך שנים היה כותב מוכשר אך אפרורי. עם עלייתו של אובמה הוא המליץ על נקיטת מדיניות נוקשה ביותר נגד מדינת ישראל – לבלימתה נגד איראן ולכפיית פתרון בסוגיה הפלסטינית. המתכון: לחץ הרבה יותר כבד וצינון היחסים עם ישראל. זה היה לפני שנה, הרבה לפני "משבר הבנייה" בירושלים. במקביל רוג'ר כהן פרסם סידרת כתבות שהיללו את הדמוקרטיה באיראן, וכמה טובים חייהם של היהודים בטהרן! מעמדו עלה פלאים. הוא הפך לנותן הטון.

ההתקפות על נתניהו, המגלמות למעשה כתיבה של רצח אופי, נועדו לחזק את מעמדו של פרידמן; זה הקאם-בק שלו. אם ממשלת ישראל היא האויב של הבית הלבן, אז פרידמן יראה להם את היתרון היחסי שלו בתור מבין גדול בישראל. את קריאות הכיוון שלו על ישראל הוא מקבל מנחום ברנע ומפרופ' ירון האזרחי.

לפני חודש שרנו בהגדה של פסח "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ו"שפוך חמתך על הגויים".

בדור שלנו לא ברור לגמרי שהעומדים לכלותינו הם דווקא הגויים. די להשוות את כתיבתם של יהודים מול כתיבתו של תאופיק חמיד המצרי שחשף את הפרצוף האמיתי של סעודיה ושל העולם הערבי כולו.
אני מודה לאמנון לורד חברי שהתיר לי לפרסם ראיון חשוב זה.
זאב גלילי

                                         – מאת אמנון לורד –

תומאס (תום) פרידמן, בעל הטור הבכיר מהניו יורק טיימס, הפתיע אותי פעמיים. הוא יותר נמוך ממה שחשבתי, שיער ראשו ושפמו המפורסם כבר מאפירים, ובשלב מסוים הוא פלט: "אני ניאו מרקסיסט". הוא מאמין, שהתיאור הטוב שביותר של תהליך הגלובליזציה נמצא ב"מניפסט הקומוניסטי". שם מנתח קארל מרקס את תהליך ההתעשרות של המעטים ותהליך ההתרוששות של הרבים.

קצת מפתיע לשמוע דבר כזה ממי שחיבר את הספר "הלקסוס ועץ הזית" המהלל ומאליל את הגלובליזציה.  בעקבות הספר נחשב פרידמן ל"מר גלובליזציה". אותו מצב שמאחד את עולם העסקים בעולם, מזוהה עם תקשורת מפותחת, צלחות לוויינים באיראן, תקשורת האינטרנט, תעשיית ההיי טק וכל הפוליטיקה העולמית הנובעת ממצב זה. שאלתי אותו, אם גלובליזציה זה מצב או אידיאולוגיה. "יש בגלובליזציה מרכיב אידיאולוגי, והוא הקפיטליזם והשוק החופשי" אומר הניאו מרקסיסט האמריקני מהניו יורק טיימס.

בין הלקסוס ועץ הזית

ש: האם כל האירועים שאנחנו עדים להם בחודש האחרון בארץ, לא מפוצצים בעצם חור גדול בתיאוריה שלך? אתה הרי כותב בין השאר בספרך, כי הסכמי אוסלו הם חלק מהגלובליזציה?

פרידמן: "בוא אני אעזור לך לרדת מהעץ הגבוה שטיפסת עליו. אם לספר שלי היו קוראים רק הלקסוס, אז היית צודק. אבל זה נקרא גם עץ הזית. "הלקסוס ועץ הזית". זה בא בעקבות ביקור ביפן, איך הם כל הזמן עובדים לבנות מכונית לקסוס טובה יותר. הדבר שאתה מגיב עליו זו הקריקטורה של הספר שלי. כביכול אומרים, 'כל מי שיש אצלו מקדונלדס יפסיק להילחם'. זאת הקריקטורה של הספר".

ש: אז מה קורה במציאות?

"המציאות היא של שני קטבים. מה עץ הזית מבטא מול הלקסוס? הוא מבטא קהילתיות, שבטיות, מסורת. ואלה דברים מאוד חשובים.

שני תהליכים מתרחשים היום: האחד, היווצרותה של מערכת חדשה, מערכת של איזה גג עולמי. מתחת לגג צומחים עצי זית. לפעמים פורצים עצי הזית דרך הגג. ולפעמים הם מתכופפים. כך שבשבילי הדרמה היום ביחסים בינלאומיים היא בין מערכת הגלובליזציה לבין אותם עצי זית. הנה שתי דוגמאות מימים אלה: רמאללה. זו דוגמא של איך עץ הזית פורץ דרך הגג של הגלובליזציה. רמאללה זו עיר פלסטינית קלאסית של מעמד בינוני, והנה היצרים מתפרצים ועכשיו עץ הזית שובר את הגג. מצד שני – קמפ דייויד. זה היה הניסיון הגדול השני בהיסטוריה לחלק את ארץ ישראל. הראשון נעשה ב-1947, השני בשנת 2000. אך יש שני הבדלים: בניסיון הראשון שבעה צבאות ערב פלשו לארץ ישראל. בשני, צבאות ערב אינם פולשים. למה? אולי זה בגלל המערכת שאני מדבר עליה.

"הדוגמא השניה מהימים האלה היא ירדן. בשבוע שפרצו המהומות ירדן חתמה על הסכם סחר חופשי עם ארה"ב. היא בין המדינות הבודדות בעולם שזכו לכך. בקיצור, אף פעם לא אמרתי, שהגלובליזציה מסיימת את המלחמות".

תגובת נגד לגלובליזציה

תום פרידמן בא לישראל לרגל המצב. הוא התמקם במלון המלך דוד בירושלים, ומכאן הוא שולח עכשיו את הטור הקבוע שלו לניו יורק טיימס. זה לא יהיה מוגזם לתאר אותו כאחד העיתונאים המשפיעים ביותר בארה"ב, ובענייני המזרח התיכון בעידן קלינטון יתכן שהוא המשפיע ביותר. מבחינתו, מה שקורה בארץ בימים אלה זו התגלמות הבאקלאש – תגובת הנגד – לתהליך הגלובליזציה. וגם בתגובות הנגד האלה הוא מרבה לעסוק בספרו "הלקסוס ועץ הזית", שיצא בימים אלה בעברית בהוצאת הד ארצי. הניגודים האלה מתקיימים ברמה העולמית וגם ברמה המקומית של כל חברה. במקום אחד בספר, הוא כותב שבחירתו של בנימין נתניהו הייתה מעין באקלאש לתהליך אוסלו שמבטא את הגלובליזציה ברמה המזרח תיכונית. הוא לא מתכוון לנתניהו אישית, שמגלם לדעתו דווקא את היכולת לגשר בין הקטבים של המאה ה-21 מצד אחד ועולם המסורת היהודית מהקוטב הנגדי. הוא מצטט את ידידו משה הלברטל, שרואה במצביעי ש"ס שתמכו בנתניהו ביטוי לפחד מפני תהליכי הגלובליזציה, כלכלת ההיי טק וכו'. הוא מדגיש שמדובר ביהודים מזרחיים.

"התאהבתי בישראל"

פרידמן עצמו, יהודי אמריקני שנולד  במערב התיכון. הוא בן 47 היום, ובצעירותו עבר מסלול טיפוסי של יהודי באמריקה מהדור שלו. "הלכתי כל קיץ למחנה קיץ בוויסקונסין שנקרא 'מחנה הרצל'", הוא נזכר בעברו הציוני. "אחותי המבוגרת הייתה סטודנטית באוניברסיטת תל אביב ב-68', ובדצמבר אותה שנה הוריי לקחו אותי לבקר אצלה בישראל. היינו במלון המלכים פה בירושלים. פעם ראשונה בכלל שעליתי על מטוס. פעם ראשונה שנסעתי לחוץ לארץ. איך שלא יהיה, הגעתי לכאן, התאהבתי במקום, נדלקתי ומאז אני שקוע באזור. אחרי זה בחופשים, שלוש שנים רצוף, הייתי בא לישראל לשהות בקיבוץ החותרים".

"עיתונאית זוללת נבלות"

פגשתי אותו בקפה הממוקם על הטראסה הפונה למזרח במלון המלך דוד. בעת שהמתנתי לו בלובי, צפיתי החוצה אל הטראסה מבעד לחלון האחורי הענק, שממנו נשקפת חומת העיר העתיקה וצריחיה השונים במלוא הדרם. המהומות, הקרבות, היריות, ההרוגים היו אי שם מאחורי הרי החושך, כלומר קילומטרים בודדים צפונה בגילה; וקילומטרים בודדים צפונית מזרחית באזור רמאללה. בצד הימני של החלון, כמו בפינת הפריים של איזה סרט, נראה שולחן בית קפה עם כמה טיפוסים אינטלקטואליים שנראו צרפתים בעליל.

 

 

 

לקח לי כמה שניות טובות לזהות שהם יושבים עם סופר ישראלי חשוב, דוד גרוסמן. אחד מהם, שנראה טיפוס סטודנטיאלי עם רעמת שיער אחורית, רשם בקדחתנות. זה היה ברנרד אנרי לוי. "אם ברנרד אנרי לוי וחבריו מפאריס נמצאים כאן ומשוחחים עם גרוסמן, סימן שהמצב רציני", אמרתי לפרידמן. אחרי זה אמרתי לו, שברגע שכריסטיאן אמאנפור הופיעה כאן, התחלתי באמת להיות מודאג. "כן", פרידמן אמר, "היא זוללת נבלות".
הבנות שלי נולדו כאן

ש: עכשיו אני שואל את עצמי, מה זה אומר שתום פרידמן כאן?

תום צחק, אבל הכחיש בכל תוקף שהוא זולל נבלות. "אני לא עיט", הוא אמר. "אני בא הנה באופן קבוע, לפחות פעם בחצי שנה. זה סיפור שחשוב לי מאוד. אני יהודי. אני לא בא למצוץ דם. אני חושב על כל מלה שאני כותב. אתה צריך להבין שהבנות שלי נולדו כאן, בישראל, בבית חולים הדסה. לאחת מהן קוראים אורלי".

קורה לפעמים שהדם עולה לך לראש מאירועים מסוימים וזה משפיע על מה שאתה כותב?

"לא, הדם לא עולה לי לראש. זו שאלה טובה אבל. אני מאוד מודע ל'נקסוס' של ה'לקסוס'. כלומר, שמה שאני כותב נשמר איפשהו באיזה ארכיון אלקטרוני. חשוב לי מאוד הרקורד שאני בונה לעצמי".

ש: איך בכל זאת הגלובליזציה על פי תום פרידמן משפיעה על ההתפרצות העכשווית של הסיכסוך?

"זו מערכת בינלאומית. יש בה יסוד אידיאולוגי שהוא הקפיטליזם אבל זה לא מסיים את תפקידה של הגיאו-פוליטיקה. מה שכן זה עושה – זה מאלץ את המנהיגים לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא למלחמה; ואם אתה כבר יוצא למלחמה, זה מאלץ אותך לשלם פי שלושה. ראה בעניין זה את הפסגה הערבית. אבל אתן לך דוגמא לגבי ישראל: באתי הנה מהונג קונג. זה היה בשלוש בלילה. אני מגיע לקינג דייויד, אחד המלונות המפוארים בעולם. הכל חשוך. אין אף אחד. אני צועק, הלו! הלו! מישהו בבית? בסוף הגיע מישהו שנמנם על ספה בלובי. אתה מבין. המלון עכשיו כמעט ריק. זאת אומרת, שישראל משלמת פי שלושה. קינג דייויד פיטר לאחרונה 200 עובדים".

"תל אביב כמו כל התנחלות"

ש: אז מה בעצם קורה כאן לדעתך?

"מה שאני חושב שקורה – זה הניסיון השני לבצע חלוקה של ארץ ישראל. זו 1947. או יותר נכון, קמפ דייויד זה 47' ועכשיו זה 48'. הצעיף נקרע. הוסר המסווה. זאת הסיבה שאנשים כל כך מבולבלים. כי הם עומדים לפתע מול פני המציאות, והם מגלים שאין פתרונות מיידיים. מה שאנחנו רואים, שהכל היה שטויות. לומר שיש לפלסטינים שלטון עצמי. אוקיי, אז יש להם שלטון במקומות שבהם הם חיים. אבל אין להם מרחב תנועה. הם עדיין סגורים על ידי צה"ל. וזה שבע שנים אחרי אוסלו. וישראל עדיין לוקחת שטחים להתנחלויות. ומצד שני, מתברר שהמצוקה האמיתית שלהם, מה שמפריע להם זה תל אביב לא פחות מבית אל. תל אביב מבחינתם היא כמו כל התנחלות אחרת. אם היו להם תותחים הם היו יורים על תל אביב. אנחנו רואים שהמוסלמים לא מסוגלים לקבל את היהודים אלא כציבור כנוע הכפוף להם. הם לא מסוגלים לקבל את היהודים כעצמאיים, ריבונים. זה מצב של דיסאוריינטציה. הרי כבר היה לנו פרס נובל לשלום".

פרידמן חושב בשביל קלינטון?

ש: היית מאמין ששבע שנים לאחר חתימת ההסכמים, זה מה שיקרה?

"אם השאלה, אם אני מופתע – קשה לי לענות. לא צפיתי את זה. אני רביניסט. ישראל היא מדינה חזקה מאוד. היא לא איזה קוסטה ריקה. ולכן רבין צדק בכך שניסה לבדוק אם יש לו פרטנר. אבל כל זה לא היה כנה. ישראל המשיכה לבנות התנחלויות וללחוץ על הפלסטינים. ערפאת מצידו – חתם על ההסכמים אבל הלך והטיף כל הזמן לשנאה ולימד את הנוער שלו לשנוא".

ש: ואכן, כתבת לאחרונה מאמר מפורסם, שבו השאלה המרכזית שלך היתה – מי אתה ערפאת? וניסית כביכול להיכנס לראשו של הנשיא קלינטון שעומד מול התופעה הזו. השאלה היא, אם אתה יודע מה קלינטון חושב? או שבעצם קלינטון עצמו יודע מה הוא חושב רק אחרי שהוא קורא את תום פרידמן?

פרידמן צוחק מעל הקפוצ'ינו הבלתי גמור שלו: "אההה! זה הסוד שלי. שאלו אותי הרבה על זה. אני חושב שהנשיא שאל את עצמו לאחרונה את השאלה הזאת. מי אתה ערפאת? אבל אין ברירה. עכשיו צריך לבנות את השלום על הגחלים הלוחשות. מה שאנשים מבחוץ לא מבינים זה את השנאה. הגחלים הלוחשות של השנאה. הנה השנאה. אבל זו המציאות שנתגלתה – זו קריעת המסכות. איך אני רואה את עצמי ואיך אני רואה את הזולת".

העולם כייצור מזדקן

שמו של אחד הפרקים בספרו החדש של פרידמן הוא 'העולם הוא בן עשר'. הכוונה, שב-1989 החלה מעין ספירה חדשה עם התמוטטות הקומוניזם (הספר יצא ב-1999). תום אומר, שאנשים כל הזמן מקניטים אותו על כל תבערה שפורצת עכשיו בעולם, תוך הבנה מסולפת של הספר. "אתה רואה! קוסובו! בוסניה!" הוא מחקה את משמיציו, תוך שהוא משלח בי מעבר לשולחן מכות אגרוף מדודות, משתמש בכתף שלי בתור שק חבטות.
אבל כאן, במזרח התיכון, ובייחוד בארץ ישראל ההיסטורית העולם מגלה את עצמו שוב ושוב כיצור מזדקן, בן 5,000 שנה פלוס, שבו אלוהים על כינוייו השונים בשפות של האזור, מכתיב את הקצב וגם את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. אדוני הוא אל נקמות, ודין מוחמד בחרב. וזאת רק ההתחלה.

הצלחותיו של נתניהו

ישראל, הסכם אוסלו, יעקב פרנקל שמעון פרס ויצחק רבין מוזכרים לא אחת בספרו של פרידמן. את נתניהו משום מה הוא מזכיר במחלקת הבאקלאש. תגובת הנגד לגלובליזציה. "מה שאמרתי על נתניהו, לא התכוונתי אליו באופן אישי, אלא לבוחריו", אומר פרידמן. "התכוונתי לקואליציה שהרכיבה את הממשלה שלו ואת קהל הבוחרים שלו. מחצית מבוחריו אלה אנשים שחיים במאה ה-21; אבל המחצית האחרת הייתה מורכבת מאנשים שחיים במאה ה-15. זו הייתה קואליציה לא קוהרנטית. שלא התמזגה יחד. ביבי, אגב, שאל אותי לגבי מה שכתבתי בנושא זה. הוא קרא את הספר ושלח לי אי-מייל. הוא אמר לי, 'אני עשיתי למען הגלובליזציה של ישראל יותר מכל אחד אחר'. והוא צודק. יש בו היכולת להיות גשר בין המסורת לבין העתיד. אבל הוא לא הצליח ליצור אידיאולוגיה של שילוב אמיתי בין הדברים. הוא לא יצר מפגש בין הקטבים. אבל אני חושב בהחלט שאברום בורג או ביבי נתניהו הם הדור הבא. הם מגלמים בתוכם את היכולת לבנות גשר בין הקטבים."

פרידמן כמר גלובליזציה

ש: שמעתי את נתניהו עצמו מדבר על כך, שתהליכי גלובליזציה באיראן ובחברה הפלסטינית דווקא, משחקים לטובתנו. הוא דיבר על צלחות הלווין ועל מספר ההתחברויות לאינטרנט.

פרידמן: "אני מאמין גדול, שבמסגרת הגלובליזציה יודעים יותר ויותר איך כל אחד חי. כך קורה שכולנו דורשים אותו דבר – דמוקרטיזציה ופיצה. ואם אנחנו לא מקבלים את זה – אנחנו מתרגזים. 75 אחוז הצביעו בעד חתאמי. בעד דמוקרטיזציה באיראן. זה המסר".

ש: ואז אנשים מתעצבנים ואומרים לך – אבל תראה את אפריקה, את יוגוסלביה, קוסובו, המזרח התיכון.

"אני יודע שאנשים רואים בי כבר את 'מר גלובליזציה'. אז אומרים: היי! הם יורים! פרידמן טעה. כתבתי לא מזמן טור מיוחד כתשובה לכך. מעניין… מעניין… מה קרה בשבוע אחד בעולם, בשבוע שבו פרצו המהומות. 10.3 מליון אנשים – ערבים ויהודים – התחילו לריב על פיסת הארץ הזאת. אבל באותו זמן בסין, 1.3 מיליארד אנשים הצטרפו לארגון הסחר העולמי. מילושביץ נפל באותו שבוע. הנשיא נסע לווייטנאם. וירדן חתמה על הסכם סחר חופשי עם ארה"ב".

ש: אז השאלה, אם כל הפעילות והדינאמיקה החיצונית הזאת שמסובבת סביב לעין הסערה בארץ השסועה הזאת, משפיעה על הסערה עצמה.

"אין ספק שהתנועה בחוץ משפיעה על עין הסערה. אנשי עסקים ומשקיעים שואלים – האם אתם מגייסים מילואים? ואז הם שואלים, האם אתם מגייסים את אנשי ההיי טק שלי. ישב על ידי בטיסה מהונג קונג סוחר בדים. הוא בא מסין. שאלתי, מה אתה עושה בסין? אמר לי: אנחנו מביאים חומרי גלם מסין לישראל, כאן עושים את העיבוד, ומכאן שולחים לירדן, לאירביד, ושם עושים את עבודות התפירה. עכשיו המנהלים הישראלים לא יכולים להגיע לאירביד. אמרו להם שזה לא בטוח ומוטב שלא יגיעו. אז אני שואל את עצמי, הוא אומר לי: האם לסגור את המפעל באירביד?

יורים והקזינו פועל

"צריך להבין שאין פתרונות מידיים. זה לא שאם תכניס מקדונלד לאיזה מקום, אז יפסיקו להרוג שם. ההיסטוריה לא הולכת צ'יק צ'ק (פרידמן גולש הרבה פעמים לעברית). אבל אני לא יודע, אם אתה קורא את הדיווחים בזמן האחרון מבלגרד. עובדה שהם בחרו אירופה על פני מילושביץ. גם פה. המציאות חיה בסתירות. יורים, אבל הקזינו פועל".

ש: הקזינו ביריחו זה השלום?

"אלף אנשים עלולים לאבד שם את מקום העבודה שלהם. אני ניאו-מרקסיסט. המרקסיזם הוא עדיין אחד מכלי הניתוח הטובים ביותר של התהליכים ההיסטוריים. תדע לך שהמניפסט הקומוניסטי הוא התיאור הטוב ביותר של הגלובליזציה".

ש: איך זה מסתדר עם הגלובליזציה שהאידיאולוגיה שלה זה קפיטליזם של שוק חופשי?

"אני אומר: חפש את זרם הכסף. מאיפה הכסף בא ולאן הוא הולך. אני מאמין שזה חושף את המציאות ברמה הבסיסית שלה: אנשים רוצים לאכול, לגדל את הילדים, וללכת לדיסנילנד".

ניאו מרקסיסט אמריקני

ש: אתה ניאו-מרקסיסט אמריקני.

"אתה יכול להגיד. אתן לך דוגמא: טיים מגזין עשה עכשיו פרויקט גדול על המצב. לקחו את כל הדמויות שמשקפות את המצב, כמו שנהוג. רק דמות אחת היתה חסרה: דמותו של איש העסקים. כאילו הכל הצגה והיא נעשית לכבודנו. אבל אף אחד לא חשב לתאר גם את התאורנים ומנהלי הבמה".

ש: ולדעתך, אנשי העסקים הם למעשה התאורנים של ההצגה, מספקים לה את הבמה ומנהלים אותה?

"תראה, בלי עסקים, בלי כלכלה, בלי משק אין חיים. בלי עץ הזית – אין לקסוס. הדבר שהבאתי לעיתונאות זה העובדה שדיברתי המון עם אנשי עץ הזית. הייתי בישראל הרבה שנים והייתי בביירות הרבה שנים. ואני גם מכיר היטב את עמק הסיליקון. עיתונאים בדרך כלל לא מודעים לעסקים וגם לא מבינים בעסקים. אז הם תמיד מתעלמים מקיומו של הממד החשוב הזה בכל התפתחות פוליטית."

ש: ישראל מבחינה זאת היא חברה קלאסית של שני הקטבים: מצד אחד – 40 אלף עובדים בעמק הסיליקון; מצד שני, אותם אנשים יעזבו הכל, יעלו על נעליים גבוהות, וייצאו למלחמה אם צריך.

"זו חברה שמתקיים בה מאבק פנימי עמוק מאוד. אבל ישראל לא לבד בעניין זה. הספר תורגם עד עכשיו ל-14 שפות. בפינלנד שהופכת לארץ מתפתחת מאוד, זה הלך מצוין. במצרים הספר מכר, אבל לא ידעו על מה אני מדבר".

חזרה לשנת 1948

ש: במבט לאחור, עם הניסיון שלך במשברים שראית במזרח התיכון, למה המשבר הנוכחי הכי דומה?

"בשבילי זה 48'. עם כל החומרה שבדבר. סכנת ההתלקחות הגדולה. והשאלה המרכזית היא, האם האזור כולו יסחף פנימה. ומצד שני – אמריקה. אמריקה קרועה בין התמיכה הרגשית שלה בישראל לבין האינטרסים האזוריים שלה".
ש: תוך כמה חודשים, ישנה אפשרות ששניים מהשחקנים הראשיים במשולש הישראלי-אמריקני-פלסטיני – קלינטון וברק – ייעלמו מהזירה. קלינטון בטוח, ברק אולי.
"איכשהו הסתדרנו בלעדיהם בעבר, אני מאמין שהעולם יסתדר בלעדיהם גם בעתיד. אני מחבב מאוד את שניהם. אבל יש כוחות היסטוריים שמשחקים כאן, וזה לא כל כך משנה."

נתניהו פעל נכון

ש: יש כאלה שאומרים, שאם נתניהו ייבחר זה יהיה אסון.

"אני לא מאמין שביבי יגרום לאסון. אין שום סיכוי לזה. אם תסתכל איך הוא פעל כשהיה בתפקיד – תראה שהוא הבין היטב את התנאים שבהם הוא פועל והוא ידע לפעול בתוכם ולפעול נכון. אני מודע למה שעובר עכשיו על השמאל בישראל וגם על הימין. זה קשור לתהליך של הסרת המסכות. השמאל שכח שהוא חי במזרח התיכון; והימין שכח שהוא חי בעולם. וביבי כן היה מודע לזה והבין זאת. אז אני לא מפחד".

ש: יכול להיות שאפשר להגדיר את מה שקורה עכשיו כמשא ומתן אלים על שטח? שערפאת לא היה מוכן לחתום על מסמך קץ הסיכסוך, אבל אם יכריז על מדינה ותיכפה עליו פשרה בכוח – הוא יוכל לבלוע את זה.

"יכול להיות שזה תאור נכון. יכול להיות שבצורה כזאת יושג איזה מודוס ויוונדי. תראה, ראיינתי עכשיו את מרואן ברגותי ברמאללה. מה הוא אמר לי? בהתחלה, היתה לנו אינתיפאדה ולא היתה לנו רשות פלסטית. אחר כך היתה לנו רשות פלסטית ולא היתה אינתיפאדה. עכשיו יש לנו שתיהן ביחד. זה גם סוג של תיאור".

ש: יש כאלה שאומרים שברגותי הוא מנהיג העתיד שלהם.

"יכול להיות. גם להם יש אשליות. וצעיפים וקרעים ומסיכות. והאשליה הגדולה ביותר שלהם, שמה שחיזבאללה השיג בלבנון – הם יכולים לעשות כאן. הם לא תופסים ששכם זה לא נבטיה. אני מתרשם שברק עד עכשיו מנסה להגיב נכון, באיפוק. הוא זוכר את העולם והוא מגיב בלי לפוצץ".

למה לפלסטינים אין מדינה

אתה חושב שמשהו בפוליטיקה הפנימית שלהם והצורה שבה העניינים מתנהלים אצלם, השתנה מאז שהקימו את הרשות הפלשתינית?

"אני הגעתי לביירות ב-79'. שם התחלתי את הקריירה שלי. חייתי עם אש"ף. הייתי שם כשערפאת היה ראש עירית בירות, אם מותר לקרוא לזה ככה. אני מכיר את השטיק שלהם. אבל להגיד לך את האמת, לא חשבתי הרבה על הפוליטיקה הפנימית שלהם. אני כן יכול להגיד בפירוש, שהם עדיין לא מוכנים ל'פריים-טיים'. זה לא סתם שאין להם מדינה".
כדי שאבין, חוזר פרידמן על אמירתו ושואל, איך הייתי מתרגם את זה לעברית. אמרתי לו והוא הבין מיד ונדלק וחזר על המשפט בעברית: "זה לא סתם שאין להם מדינה. למעשה, אומר לך מה הם שלושת חוקי הברזל של תם פרידמן, חכמה של 25 שנות ותק עיתונאי במזרח התיכון:
1. אף פעם אל תגמור דיווח בזה שהושגה הפסקת אש. היא תופר עוד לפני שהדיווח יירד לדפוס.
2. לפלסטים אין מדינה וזה לא סתם וזה לא מקרה.
3. הישראלים תמיד ינצחו והפלסטים תמיד ידאגו שהם לא יוכלו ליהנות מהניצחון".

היהודים הם המזל של הפלסטינים

ש: האם יש יסוד להאשמה, שתמיכה אוטומטית של חלק גדול של התקשורת ושל האו"ם בעצם רק גורמת לעידוד האלימות של הפלסטינים?

"התמיכה של המדיה ושל האו"ם זה בהחלט סם חזק מאוד. יותר מזה: המזל הטוב של הפלסטינים זה היהודים. שיש להם עסק עם ה-י-ה-ו-ד-י-ם. בעיקר יהודים ליברלים מייללים וכואבים כמו תום פרידמן ואנתוני לואיס בניו יורק טיימס. לכורדים יש את סדאם חוסיין. לארמנים יש את טורקיה. ולפלסטינים יש את היהודים. זה המזל שלהם. מי היה מקדיש עשר דקות לחנאן עשראווי של הכורדים? אבל לחנן עשראווי שעובדת מול היהודים מקשיבים. נכון".

ש: יהודים יהודים, אבל אתה יודע שהיהודים מוטרפים עכשיו ופשוט לא תופסים מנין באה עליהם פתאום האלימות הזאת דווקא אחרי ההצעות של אהוד ברק. יכול להיות שכל זה הוא רק תוצאה של צרכי ההישרדות האישיים של ערפאת?

"יכול מאוד להיות. פשוט נחשפה האמת. מתי אני הכי כועס על אשתי? כשהיא אומרת את האמת: לא שטפת את הכלים. וזאת האמת על הפלסטינים. יש משהו בזעם שלהם שהוא כל כך לא במקום. זה זעם שניזון מכל כך הרבה דברים שאפילו לא קשורים בישראל; זה ניזון מכל מה שיש להם נגד ערפאת ונגד החיים שלהם והתסכולים הפנימיים שלהם ומה שאתה רוצה. הכל משמש בערבוביה".

המנהיגים של ה"שטעטל"

ש: ראית כבר כמה דורות של מנהיגים בישראל – המנהיגות ההיסטורית של אנשים כמו יצחק שמיר ויצחק רבין. איך אתה משווה אותם מול הדור החדש של נתניהו, ברק, בורג וכך הלאה?

"דור המנהיגים האהוב עלי היה של אשכול, פנחס ספיר, בורג הזקן. אלה האהובים עלי. הייתה להם הרבה חכמה. חכמת השטעטל אולי. הם ידעו איך לעבוד עם הגויים. ועם עצמנו. הם ידעו את המגבלות. רק עכשיו אנחנו לומדים להעריך את המנהיגים שלפני סי.אן.אן. היה לי גם הרבה כבוד לפרס ולרבין".

ש: מותר להמר שגם בעוד חמש שנים יהיה איזשהו מאבק ונוכל להמשיך את השיחה היכן שהפסקנו?

"אני מאמין שחמש שנים מעכשיו אני שוב אהיה פה. ואתה תהיה פה. והם (מצביע לכיוון מזרח) גם יהיו פה. כולם יהיו פה ועד אז יימצא מודוס ויוונדי בין מדינת ישראל לפלסטינים. הקלפים נזרקו מחדש. הכל אפשרי".

 ========================================================================

 ראה גם:

אמנון לורד. צילום: זאב גלילי

 

 

 

 

 

 

דרכו של אמנון לורד מן השמאל לציונות

גלובליזציה וגלובליזציה ציונית

המרכסיזם כבר מת מזמן

 ציפי לבני והתכנית הסעודית

תאופיק חמיד והתכנית הסעודית