על אליעזר סודיט "קבצן" ראה קטע שני

במסגרת שבוע הספר מפיץ " שלום עכשיו" מילון מושגים* אריאל היא מכשול לשלום, אנחנו אשמים בכשלון אוסלו, וזכות השיבה מקבילה לתביעת המתנחלים " לשוב למולדת הישנה" * ולמה הם בחרו בחיה המבחילה כשם לפרסום הזה

לפני כמה שנים הצליח עכברוש לחדור לדירתנו. תקופה ארוכה מירר את חיינו – חיטט בארונות, כירסם מזונות בגדים וספרים, השאיר גללים בכל פינה. התחושה שיצור זר ומבחיל משוטט בביתך ועושה בו כבתוך שלו היתה איומה.

סילוק המחבל הזה לא היה קל. הוא התייחס בזלזול לגרגרי הרעל שפיזר מומחה להדברה. עקף בחכמה מלכודות ואף הצליח להסיר מהן פרוסות נקניק ולחם מרוח בחמאת בוטנים בלי שנלכד. לבסוף נפטרנו ממנו. אך מאותה תקופה נותרה בי איבה, ממש אישית, לכל העכברושים למיניהם.

" עכבר" הפנאי

נזכרתי בעכברוש המנוול ההוא כשקיבלתי לידי ב" שבוע הספר" חוברת של " שלום עכשיו" , הנושאת את השם " עכבר ההתנחלויות" . קהל היעד של " עכבר ההתנחלויות" הוא קהל היעד של " עכבר העיר" , מוסף הפנאי של " הארץ" . יש במוסף מידע על כל הבילויים שהם הכי " אין" : מסעדות, בתי קפה, הצגות, סרטים, תקליטים, מועדוני לילה, פאבים. מקומות מפגש ל" גאים" ולסטרייטים. מקומות הפתוחים כל הלילה. שירותים עד הבית – מפיצה חמה בשעות הקטנות ועד לתרופה נגד איידס. בקצרה: מכל טוב הארץ, אם ארץ זה השטח שבין הירקון לאיילון.

" עכבר ההתנחלויות" החוברת

מהו העכברוש

הדחייה שאני חש כלפי עכברושים למיניהם נובעת מאופיים של אלה. איני מתכוון לעכברוש במובן הזואולוגי של המילה. כוונתי לעכברוש במשמעות האתימולוגית העממית.

הבלשן יצחק אבינרי הביא כמה השערות לגבי מקור המלה. יש סברה שהביטוי הוא שיבוש של " אך בראש" – נוסח הדיוט קופץ בראש.

אבנרי עצמו סבור כי הביטוי נוצר מצרוף של המילים עכבר ורשע, על פי מאמר חז" ל " עכברי רשיעי" הנמצא בירושלמי. " ומכאן" – אומר אבינרי – " הן לגבי אדם רשע והן לגבי עכבר גדול שרשע הוא יותר מן הקטן" .

נראה לי שההסבר הזה הולם את " עכבר ההתנחלויות" של " שלום עכשיו" . שהוא מוצר של רשעות.

העולם כבידור. " עכבר העיר"

" כמו באפרטהייד"

כמה פנינים מתוך המסמך:

· " אריאל מהווה מכשול מרכזי להקמת מדינה פלסטינית בעתיד" .

· " בנטוסטנים. מקור המלה מתקופת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה… מושג זה מוזכר לעתים בהקשר של מדיניות ישראל …"

· " הסכם אוסלו… שני הצדדים פגעו בסיכויי ההסכם להצליח" .

· " ולרשטיין פנחס… ירה למוות בנער הפלסטיני … ונידון ל-4 חודשי עבודות שירות בלבד" .

· " זית, עץ, אחד מסמלי השלום… עקירת עצי זית… המעשה הברוטאלי נועד לחסל את מקור הפרנסה של החקלאים הפלסטינים…"

· " זכות השיבה…יש בעולם למעלה משלושה מיליון פליטים או צאצאי פליטים… לפי טענת הפלסטינים יש לאותם פליטים זכות לשוב לאדמותיהם שנמצאות היום בתוך מדינת ישראל… זכות השיבה היא גם הזכות שתובעים המתנחלים… "

על הביטוי " עכברי רשיעי" מצאתי את אחד הפרשנים כותב דברים היפים גם לימינו. העכברים הרשעים, אומר הכותב, קמים על עם ה" ורוצים לעקור הקערה ולהפכה על פיה. אבל ה" יתברך " ירחם על שארית פליטת עמו להפר עצת הרשעים ויכלם וישפילם…"

נוברים בהתנחלויות. " צוות מעקב התנחלויות של " שלום עכשיו" בסיור באחד הישובים עם שרת החינוך יולי תמיר. (צילום מתוך החוברת)

============================================

" קבצן" הוא אליעזר סודיט גיבור אצ"ל

אליעזר סודיט (שרון) הוא גיבור ילדותי. על מעשי הגבורה שלו במחתרת שמעתי בצמא מפי אחי ואחותי הבוגרים שהיו לוחמים באצ" ל. בתקופה מאוחרת יותר הפך להיות בן משפחה ושמעתי עליו סיפורים אינספור. בצד סיפורי הגבורה סיפרו איך היה מסיע את דודו הישיש למקווה. איך דאג לבני המשפחה במסירות נפש אינסופית. איך היה מופיע בתחפושות שונות ונעלם. איך באו חבריו למחתרת, לאחר מעצרו, ורוקנו מן הבית את כל תמונותיו (והתמונה למטה היא היחידה ששרדה מאותה תקופה).

 

אנחנו הכרנו אותו בשם " קבצן" (במלעייל בהטעמה יידית). לפי האגדה הוא זכה לכינוי הזה בעקבות פעולת החרמה של אצ" ל מאחד הבנקים. לפי הסיפור, לאחר שהוצאו שקי הכסף הגדול, הוא חזר לבנק כדי לאסוף את הפרוטות שנשארו על הדלפק.

" קבצן" עמד בראש קבוצת לוחמים שניסתה להחרים כסף מבנק " עותמן" ביפו. הפעולה נכשלה והמוני ערבים עמדו לעשות שפטים בלוחמים. הפעם נתגלה סודיט כפזרן ולא קבצן – פיזר שטרות כסף כדי להסיט את הרודפים מעליו. הוא הצליח להימלט מן הערבים אך נעצר על ידי הבריטים ונידון ל-15 שנות מאסר. ברח לאחר שנה מבית הכלא בירושלים, מחופש לשוטר וחזר להילחם.

לאצ" ל הצטרף בשנת 1940, והוא אז בן 15 בלבד. השתתף בעשרות פעולות בהן גילה תושיה, אומץ ויכולת הישרדות נדירים. לאחר " אלטלינה" עלה לירושלים פיקד כמפקד פלוגה על הגדוד הירושלמי של האצ" ל ובין היתר השתתף בכיבוש הכפר הערבי מלחה.

לאחר המלחמה התגייס לצה" ל ובקורס קצינים נפצע קשה. זמן מה עבר לעסקים פרטיים ומאוחר יותר גויס לשירותי הביטחון ועסק באירופה בפעולות שהשתיקה יפה להן.

בשבוע שעבר פורסם ב" הארץ" כי שלח חבילת נפץ לראש ממשלת גרמניה, קונראד אדנאואר, אם לא במטרה לחסלו הנה לפחות כדי למחות על הסכם השילומים. לפי הידיעה הוא עשה את הפעולה בידיעתו ובהסכמתו של בגין. מקורבי בגין מיהרו להכחיש.

אם אני צריך לשפוט למי להאמין (ואולי איני אובייקטיבי) אני מאמין ל" קבצן" , איש ישר דרך, שכל חייו לחם למען עם ישראל.

השאלה אם הפעולה הזו הייתה חכמה היא שאלה אחרת. הייתי ילד כשהופיע בגין בכיכר מוגרבי והרים יד בשבועה, יחד עם כל ההמון, לעשות הכל כדי למנוע את הסכם השילומים. גם אני הרמתי יד ונשבעתי. ואני יכול להבין את היוזמה לשלוח חבילת נפץ לאדנאואר.. אין לשכוח שגם דב שלנסקי, לעתיד יושב ראש הכנסת, הכין פצצה והניחה בפתח משרד החוץ, במחאה על הסכם השילומים.

החלטת בן גוריון לקבל שילומים מגרמניה עוררה אז התנגדות ציבורית חריפה ביותר, שבראשו עמד מנחם בגין. כשהובא הנושא לדיון בכנסת, ב-7 בינואר 1952, פרצו אלפי מפגינים נסערים שרשרת של מאות שוטרים שהגנה על הכנסת. 92 שוטרים ו-36 אזרחים נפצעו. ההפגנה פוזרה רק לאחר שהוזעקו למקום כוחות צה" ל.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. אין ספק שהשילומים סייעו לריהביליטציה של גרמניה ושל אדנאואר (שהחזיר לשלטון בעידוד האמריקנים נאצים ותיקים). אין ספק גם שהמדינה הושחתה עקב הסכם השילומים. הכספים שנתקבלו מגרמניה גם סייעו למפא" י לשלוט בכלכלת הארץ.

אבל השילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. קליטת העלייה ההמונית דלדלה את כל משאבי המדינה. משלוחי סוכר וכותנה שהגיעו לנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. הסכם השילומים הכניס למדינה משאבים בהקף של 750 מיליון דולר. כספים אלו שימשו בסיס להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל והביאו לצמיחה שאפשרה את קליטת העליה ההמונית.

=============================================

החכם הירושלמי שגילה את הגניזה

נפלאות הן דרכי הרוח בעם ישראל. ויעיד סיפורו של הרב שלמה אהרון ורטהיימר, חכם ירושלמי שבאמצעים דלים ובמסירות אין קץ, חשף ראשון את קטעי הגניזה הקהירית ופרסם אותם לפני שנודעו בעולם הגדול.

כשסיפרתי כאן את סיפור המפעל למחשוב הגניזה הבאתי בקצרה את ההיסטוריה של האוצר המופלא הזה, כפי שהיא מופיעה בכל הספרים והאנציקלופדיות.

לפי הסיפור הזה הגיעו שתי מלומדות סקוטיות בשנת 1896 לקהיר וגילו שם כמה דפים של כתב יד עתיק. הן הביאו את הדפים לפרופסור זלמן שכטר באוניברסיטת קיימברידג" וזה זיהה כי מדובר בנוסח עברי של ספר בן סירא שאבד. בעקבות הגילוי ארגן פרופסור שכטר בסוף שנת 1896 משלחת למצרים והוציא מן הגניזה רבבות כתבי יד אותם העביר בעשרים ארגזים לקיימברידג", שם מצוי האוצר עד ימינו.

בעקבות פרסום מאמרי התקשרו אליי שני ניניו של הרב אהרון שלמה ורטהיימר. שמות שניהם כשמו של הסבא רבא שלהם. האחד ירושלמי נושא גם את שם המשפחה של הסבא רבא ועיסוקו בתורה. השני מפתח תקווה, עורך דין במקצועו, ושם משפחתו לשם. בפי הנינים היתה קובלנה: כיצד זה העלמתי מקוראיי את העובדה שהסבא רבא שלהם הוא הראשון שגילה אחד מדפי בן סירא והוא פירסם קטעים מן הגניזה בספר " בתי מדרשות" , שנדפס בשנת תרנ" ג (1893) יותר משלוש שנים לפני ששכטר הגיע למצרים.

" אני הייתי אז הראשון אשר גיליתי אוצרות חושך מטמוני מסתרי כתבי יד" . שלמה אהרון ורטהיימר, סוף המאה ה-19

שלמה אהרון ורטהיימר עלה לארץ ישראל מהונגריה בשנת 1872 והוא אז בן 5. למד בישיבת בית אל הספרדית ושם נתוודע לאוספים גדולים של כתבי יד שהיו בישיבה זו. בצד לימודיו ההלכתיים (הוא פרסם ספר ראשון בהלכה בהיותו בן 19 ) התמחה בפיענוח כתבי יד ועד מהרה יצאה השמועה בקרב סוחרים שורטהיימר מוכן לקנות הכל. אמצעיו היו דלים והוא חסך לחם מפיו ומפי בני משפחתו כדי לקנות כתבי יד. בדרך זו הגיעו לידיו כתבי יד שמקורם בגניזה הקהירית (אליה הצליחו לחדור סוחרי עתיקות שנים לפני בואו של שכטר). בין היתר הגיע לידיו דף מתוך ספר בן סירא וכן שורה של מדרשים שלא נודעו קודם או שנחשבו לאבודים. הוא היה הראשון לפרסם קטעים מן הגניזה יותר משלוש שנים לפני פרופסור שכטר ולאחר מכן פרסם עוד עשרות ספרים. באחד מהם,שפורסם בשנת תרפ" ד,כתב: " זה לי שלושים שנה מאז החילותי להאיר אור מדרשי חז" ל אשר היו בכתובים, אני הייתי אז הראשון אשר גיליתי אוצרות חשך מטמוני מסתרי כתבי יד עתיקים מתוך הגניזה הישנה שבמצרים ואני הייתי אז הראשון שהדפסתי מתוך הגווילים כתבי יד ההם ממדרשי חז" ל… ועל ידי זה נתפרסם בעולם מהות הגניזה ויבואו אחרי חכמים שונים וינצלו את מצרים ויוציאו לאור מהם דברים רבים וקנו להם שם עולם ואדם לא זכר את המסכן ההוא אשר מילט את העיר" .

צאצאיו של ורטהיימר חיים בתחושת העוול שנגרם לסבא רבא שלהם. הנין שלמה אהרון לשם נסע לקיימברידג" ולאוכספורד והשיג שם הוכחות בכתב לעובדה שהסבא רבא היה חלוץ הגניזה. מסתבר שכדי לממן את קניותיו נהג הסבא רבא למכור כתבי יד שפיענח ומכר אותם לקימברידג" לאוכספורד ולבריטיש מוזיאון כמה שנים לפני שיצאה המשלחת ש/ל שכטר.

למעלה: קטע מכרטסת של ספריית אוניברסיטת אוכספורד, המעיד על רכישת כתבי יד של הגניזה מוורטהיימר, ארבע שנים לפני גילוי הגניזה בידי שכטר. למטה: שני הנינים שלמה אהרון ורטהיימר) ושלמה אהרון לשם. (צילומים: זאב גלילי).

.מאמר מקיף על הגניזה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=216

*                   *                     *

זהירות: הונאות באינטרנט

לפני זמן לא רב קיבלתי באינטרנט סידרת תמונות מדהימה: צילום מקרוב של המעבורת המתפוצצת " קולומביה" (שבתוכה נמצא כזכור האסטרונאוט הישראלי אילן רמון). בכיתוב נאמר כי התמונה צולמה בידי לוויין ישראלי שעבר בקרבת המעבורת בעת התפוצצותה. ברור קצר העלה כי לא היו דברים מעולם. שום לוויין ישראלי לא צילם את המעבורת. סידרת התמונות הייתה עבודה בעיניים באמצעות תוכנה לעיבוד צילומים.

הצילום המזוייף של התפוצצות הקולומביה

התופעה הזו של מסרים הנשלחים באינטרנט, בלי שיש להם ידיים ורגליים, נפוצה מאד. רבים מנסים להוליך שולל, אך רבים יותר הפתאים שמאמינים למסרים וממשיכים בהפצתם. אני מציע לקבוע מונח חדש למסר אינטרנטי שאין לו אבא – " שתוקי" . ה" שתוקי" הוא מושג תלמודי שמשמעותו ילד שלא ידוע מי אביו. הוא נקרא כך משום שכאשר הוא שואל את אמו מי אבא היא משיבה לו " שתוק" .

יש " שתוקים" המבוססים על איזו עובדה נכונה ולכן מעוררים אמון. כזהו השתוקי שקיבלתי לפני זמן על דמות יהודית חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית – חיים סלומון. לפי הסיפור שקיבלתי גייס חיים סלומון את הקהילה היהודית של ארצות הברית לעזרתו של ג"ורג" וושינגטון. לפי המסר הורה וושינגטון להנציח את תרומתו של סלומון בשטר הדולר האמריקני. זאת, על ידי סימון מגיני דוד מעל ראשו של הנשר ומתחתיו ציור מנורת שבעת הקנים. עוד נאמר כי בימים אלה הוקם לוח זיכרון לזכרו של סלומון בבית כנסת באקדמיה הצבאית האמריקנית ווסטפוינט. המכתב הזה התגלגל גם למדור המכתבים של " מקור ראשון" ונראה על פניו כמסמך אותנטי.

ביקשתי מידיד אמריקני לבדוק את העניין ונתברר כי סלומון היה אכן מממן חשוב של המהפכה האמריקנית ויש עליו שפע של חומר אמיתי באתרים רבים באינטרנט. אבל שטר הדולר הנוכחי עוצב בשנת 1956, שנים רבות אחרי המהפכה האמריקנית. הכוכבים שמופיעים בציור הם בני 5 קצוות (ולא 6 כבמגן דוד) ומנורת שבעת הקנים היא תשע נוצות של הנשר שבכנף. כל הסיפור אינו אלא אגדה.

יש שתוקים שפורטים על חרדותיהם של בני אדם. כזה היה המסר על ניסוי שנערך כביכול לגבי השפעת הקרינה של שני טלפונים סלולריים. השתוקי האלמוני שלח אפילו תמונה בה נראית ביצה המוצבת בין שני ניידים ונאמר שם כי לאחר שיחה של 65 דקות הפכה הביצה הטריה לביצה קשה.

והרשימה ארוכה: תמונה אותנטית כביכול של מוצב צה" ל ועליו השלט :" מחבל יקר, עקב המשחק יהיה הש.ג. סגור. מקרים דחופים יטופלו במחצית" . או תמונה בה נראית קבוצה של זקנות סביב מחשב לפטופ, או תמונה של מפגינים איסלאמיים הנושאים שלטים" אנחנו אידיוטים" , " הפציצו אותנו" ועוד.

ביצה שלוקה בפלאפון – לא היה ולא נברא

ראה מאמר מקיף על התופעה "הונאות ומתיחות באינטרנט"

---

"

9.

רוי פאראן, הקצין הבריטי שרצח בשנת 1947 את הנער אלכסנדר רובוביץ', מדביק כרוזים של לח"י, נפטר בשבוע שעבר בגיל 85 בקנדה. זה היה מוות שלא בעיתו. הוא צריך היה להשיב את נפשו לבורא עולם לפני כ-60 שנה, על ידי קבוצת אנשי לח" י, שתכננה את חיסולו. רצה הגורל והרוצח זכה באריכות ימים מופלגת, זכה לבנים ולבנות. קרבנו בן ה-17 לא זכה אפילו לבוא לקבר ישראל.

האיש עליו הוטלה המשימה לחסל את פאראן הוא עורך דין יעקב חרותי, שתאר את קורותיו בספר זיכרונות "אמת אחת ולא שתיים"..

חרותי היה בן 20 בלבד כשהוטלה עליו המשימה לצאת ללונדון ולהקים שם סניף של המחתרת. המטרה היתה לחסל את שר החוץ ארנסט בווין, את גנראל אווילין בארקר, ואת הרוצח רוי פאראן.

שלושתם היו ראויים לפסק דין מוות. בווין, שר החוץ הבריטי, היה אנטישמי ונתן לכך ביטוי בנאומיו. הוא היה אחראי לגרוש מעפילים משערי הארץ, בין היתר את האוניה "אכסודוס" שהוחזרה לגרמניה.

גנראל אוולין בארקר היה מפקד עליון של הצבא הבריטי בארץ ישראל בשנים 1946-1947. בין היתר היה אחראי לביצוע פסקי דין מוות שהוצאו נגד לוחמי המחתרת. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד הוציא פקודה בה אסר על כל סחר עם יהודים בנימוק שיש לפגוע ביהודים "באותה צורה שגזע זה שונא ביותר – על ידי שיפגעו בכיסיהם ויראו להם את רגשי התועבה שלנו כלפיהם" . כמה פעמים ניסו להתנקש בחייו של ברקר ללא הצלחה והוא נמלט לבריטניה לאחר שאישר את גזרי דין המוות על ארבעה מלוחמי האצ"ל.

לחרותי נמצא סיפור כיסוי מצויין. הוא היה בנו של עורך דין נודע, ונרשם ללימודי משפטים בלונדון. לא היה לו כל ניסיון מחתרתי ולקראת המשימה עבר סידרת הכשרה קצרה בהפעלת נשק, מטעני חבלה, תקשורת והצפנה, איסוף מודיעין, ועוד.

בלונדון מצא חרותי מקלט ראשוני בבית אמו, שנפרדה מאביו ועברה ללונדון כשהיה בן 9. חרותי החל חיים כסטודנט מן המניין ותוך זמן הגיעו מן הארץ עוד שני לוחמים, ששמותיהם המחתרתיים היו עוזי וחנוך.

השלושה היו נפגשים במרתף בו התגורר אחד מהם. על אותה תקופה כותב חרותי: " נפגשנו שלושתנו לשיחות, לארוחה צנועה ולשירי מולדת בצוותא. שלושה אנשים בודדים מצוידים רק באחוות לוחמים ואמונה בצדקת הדרך… הבדידות העיקה, האנגלית שבפינו היתה רצוצה… נשק ומקומות מסתור לא היו… לא היו מקורות מימון לרכישת המינימום הדרוש להקמת תנועת מחתרת על אדמת אויב" .

אט אט הצליחו להקים תשתית. גייסו כמה צעירים וצעירות יהודיים. יהודי אנגלי אמיד, ניצול שואה, תרם להם 500 לירות – סכום עתק באותם ימים. אחד המגויסים העמיד לרשותם מחסן סתר ובית מלאכה. אחת המגויסות הביאה אקדח מיושן ומקולקל שהצליחו לתקנו. לאחר זמן הצליחו להבריח מבלגיה אקדח צבאי תקני. אבל עם שני אקדחים עדיין אי אפשר למוטט אימפריה אבל זה היה משהו.

חרותי וחבריו הצליחו ליצור קשר עם סניף לח" י בארצות הברית וזה הבריח לבריטניה קילו חומרי נפץ תקניים, מוסתרים במקלט רדיו נייד ונפצים עטופים בעיתונים.

מה שהעלה את רוי פאראן דווקא לראש סדר העדיפויות הייתה העובדה שלאחר שהוברח מן הארץ הוא נתקבל בבריטניה כגיבור, זכה בעיטורי כבוד וגבורה וכך נודע לאנשי לח" י על מקום מגוריו.

חיסול ממוקד של האיש בשיטות שנקט לח"י בארץ היה בלתי אפשרי בבריטניה. חיסול כזה מחייב מעקב, תצפיות, איתור הרגלים קבועים וקביעת דרכי נסיגה ומקום מסתור.

פאראן התגורר בעיירה רחוקה מלונדון. כל ניסיון לעקוב אחריו ולגלות את הרגלי התנועה שלו היו חושפים את המבצעים.

" לא נותר לנו" – כותב חרותי בספרו – " אלא לשלוח דואר ממולכד… מנגנון נפץ הוטמן בספר מהודר של כל כתבי שקספיר שנשלח אל פאראן אישית. מתנה מעין זו לא הייתה אמורה לעורר חשד. הסיקור הנרחב של טקס מתן העיטורים אמור היה להביא בעקבותיו זרם מברקי ברכה ומתנות לגיבור החדש…. לרוע המזל שהה פאראן מחוץ לעיר מגוריו ואחיו שהתעלם מן הכתובת האישית הברורה פתח את החבילה ונהרג. היה זה כישלון מאכזב. חיפשנו את הרוצח ולא את אחיו" .

חרותי וחבריו לא נואשו והחלו בהכנות למבצע השני: חיסולו של ארנסט בווין. כאן היו האפשרויות קלות יותר יחסית: הופעות פומביות באזורים הומי אדם, סמטאות שניתן להימלט דרכן, חיסול ביריה ובמוקש. כשכבר הסתיימו ההכנות הגיעה פקודה מן הארץ לעכב את הפעולה.

ההכנות לחיסול בארקר אף הן נמשכו. הפעם נבחרה שיטת חבילת נפץ שנעטפה בשבועון למינויים. החבילה נשלחה אך אשתו של ברקר חשדה בריח המוזר של חומר הנפץ שנדף ממנה והזעיקה את המשטרה.

בינתיים השתוללה המלחמה בארץ. בריטניה כבר לא היתה האוייב. חרותי וחבריו נקראו לשוב לארץ למלחמת הקוממימות.

ומה בדבר לימודי המשפטים? אלה חיכו עוד שנים והושלמו בכלא ישראלי, בו ישב חרותי על חלקו במחתרת צריפין. אך זה כבר סיפור אחר.

 

===========================================================================

 היהודים בעיניים של עיתונאי פקיסטני

עבר

=========================================================================

ראה

יעקב חרותי מגוייס לכל החיים

הביוגרפיה החדשה של בן גוריון שכתב שבתי טבת מגלה דמיון בין אז להיום: החלטה כאילו דמוקרטית, עילה של תועלת מדינית, הסתה פרועה, שינאה * ההבדל: בן גוריון ניצל את מלחמת המחתרות להשגים מדיניים והשכיל למנוע מלחמת אחים * הוא גם לא היה מושחת * שרון לעומתו מוביל בעקשנות לטראומה לאומית ולקטסטרופה מדינית

ב-21 בנובמבר 1944 התכנסה ועידת ההסתדרות והחליטה על ה" סזון" (" עונת הצייד" ). זה היה הכינוי לפעולה שתכליתה להפסיק את פעולות המחתרות אצ"ל ולח"י נגד ממשלת המנדט הבריטית.

זמן קצר אחרי קבלת ההחלטה יצאו חוליות של אנשי פלמ"ח ("מתנדבים") לפעולה. הם חטפו אנשי מחתרת, עצרו וכלאו אותם בקיבוצים ומסרו שמות של פעילי מחתרת לבריטים.

ה" סזון" נמשך כארבעה וחצי חודשים ובמהלכו נמסרו לבריטים שמותיהם של 500 עד 800 חשודים – כולם (פרט לאחד) אנשי אצ"ל. בין המוסגרים היה יעקב מרידור (ויניארסקי), מפקד אצ:ל באותה תקופה. ארגון לח"י, שביצע את רצח הלורד מוין כמה שבועות לפני תחילת ה"סזון" (רצח שהיה המאיץ של ההחלטה ל"סזון" ) יצא ללא פגע, מסיבות לא ברורות.

אלה הן העובדות הבסיסיות של אחת הפרשיות המסעירות ביותר בתולדות המאבק להקמת המדינה.

"לגרשם מבתי הספר, ממקומות העבודה וממקומות המגורים, לא לתת להם להדביק מודעות" . נער מחתרת מדביק כרוזים. (באדיבות מכון ז"בוטינסקי)

פרשת הסזון נידונה בהרחבה על ידי שבתי טבת בספרו "קנאת דוד – איש ריב" , הכרך הרביעי של הביוגרפיה המונומנטאלית של דוד בן גוריון. מן הפרטים הרבים שמביא טבת נחשפים המניעים האמיתיים שמאחורי הסזון, בעיקר מניעיו של דוד בן גוריון. ניתן ללמוד מהם משהו גם על ימינו.

הרקע ההיסטורי

שנת 1944 הייתה השנה האחרונה למלחמת העולם השנייה. המלחמה בה הושמדו שישה מיליון מיהודי אירופה. השנה בה סגרו הבריטים את שערי הארץ בפני אודים מוצלים מן האש הגדולה. שנה בה נמשכו גזרות "הספר הלבן" , שאסרו על רכישת קרקעות והתיישבות יהודית. במהלך המלחמה שיתף הישוב בארץ ישראל פעולה עם הבריטים. אלפים התגייסו לצבא הבריטי. אצ"ל היה במשבר מנהיגות ונצר את נשקו. לח"י המשיך בלחימה בבריטים כשהוא נתון בבדידות מוחלטת. הבריטים כמעט חיסלו את הארגון, אחרי שרצחו את מנהיגו אברהם שטרן (יאיר) והרגו או עצרו את רוב לוחמיו. לקראת סיום המלחמה העולמית התאושש לח"י וביצע שורה של פעולות נועזות שכללו ניסיונות לרצוח את הנציב העליון ורצח השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. בינתיים הגיע מנחם בגין לארץ וקיבל את ראשות האצ"ל. ב-12 בפברואר 1944, שנה ורבע לפני תום מלחמת העולם, הכריז על " המרד" ואצ"ל פתח בשורה של פעולות נגד הבריטים.

העילה להחלטה

העילה הרשמית להחלטה לחסל את ארגוני המחתרת ולהפסיק את לחימתם בבריטים היתה                 ש"הפורשים" (כך כונו ארגוני המחתרת), פועלים בניגוד להחלטות הדמוקרטיות של המוסדות המוסמכים של הישוב המאורגן וגורמים נזק למאבק המדיני. בראש הישוב עמדו הוועד הלאומי, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית על שלוחותיה. לכאורה ייצגו מוסדות אלה את כל הישוב בארץ ישראל, כולל ה"מזרחי" והציונים הכלליים. בפועל שלטה בישוב אליטה מהפכנית של השמאל, מאנשי העלייה השנייה, ששלטו בהסתדרות ובמפעליה הכלכליים, בהתיישבות ובכוח הצבאי שעמד לרשותה ה"הגנה" . עובדה היא שהיום שבו החל הסיזון באורח רשמי הוא היום בו החליטה על כך ועידת ההסתדרות.

מגדל השמירה בקרית ענבים בו הוחזקוחטופי האצ"ל

כדי שההחלטה תחשב לגיטימית היה בן גוריון זקוק להסכמה של שותפיו ל"ממשלת" הישוב. הוא היה זקוק גם לתמיכה רחבה של דעת הקהל.

פעולות ההסתה

להחלטה על הסזון קדמה פעולת הסברה ממושכת, שנועדה לשכנע את הציבור הרחב, במיוחד את הנוער. בן גוריון, אומר שבתי טבת, היה מודאג מכך ש"הטרור גובר ומושך את הנוער"

יומיים לפני ההחלטה על הסזון נשא בן גוריון נאום בפני בני נוער. טבת מציין כי מפגשי בן גוריון עם בני נוער היו נדירים "ויש לשער שנזקק לו מחמת האהדה שהאצ"ל ולח" י זכו לה בקרב הנוער, לרבות הנוער החלוצי" .

בנאומו תאר בן גוריון את האצ"ל והלח"י כשתי קבוצות "שראשיתן נעוצה בסוכנות זרה… לח"י… החלה את פעולתה באוריינטציה פשיסטית ונאצית" ומקורו של האצ"ל "בשותפות עם כוחות ממשלתיים (פולניים) אנטישמיים".

הוא קרא לצעירים " להקיא את אנשי הכנופיה" – לגרשם מבתי הספר, ממקומות העבודה וממקומות המגורים, לא לתת להם כסף, " לא לתת להם להדביק מודעות, לעקור את המודעות מידיהם…"

בן גוריון הסביר ש"מסירה" לשלטון זר הייתה חטא לא יכופר בגולה. אבל כאן בארץ יש שוני בין האבות הפחדנים הגלותיים לבנים שנולדו בארץ לעצמאות לאומית. "אתם יכולים להגיד להורים שלכם אל תתנו כסף ואל תפחדו" . בפועל קרא בן גוריון למעשה לצעירים להסגיר גם את הוריהם.

שבתי טבת, מעריץ גדול של בן גוריון , כותב על אותו נאום כי היה "הסתה יותר מהסברה" .

השנאה כמניע

בתקופה בה אנחנו עוסקים היו רבים בהנהגת הישוב שטענו כי זו לא רק מלחמה בטרור אלא גם מלחמה מעמדית. בין מעמד הפועלים שבהנהגת הישוב לבין ה"פשיסטים". בן גוריון התנגד לכך. אף שהקפיד לכנות את אצ"ל ולח"י בכינויים "נאצים" ו"פשיסטים" , אמר כי יש למחוק כל סממן פועלי סוציאליסטי מעמדי מן המאבק. זאת, כדי לשוות לו צביון כלל לאומי. "אחרת" , אומר שבתי טבת, " לא יעלה בידו לכונן חזית רחבה שתתמוך בהסגרה" של לוחמי מחתרת לבריטים.

גולדה: " להשמיד"

מספרו של טבת עולה כי הקיצונית ביותר בשנאתה לארגוני המחתרת הייתה גולדה מאיר (מאירסון), שקראה לחסל את הטרוריסטים. וכששאל בן גוריון "האם לחסל זאת אומרת להשמיד אנשים?"

גולדה: " טוב, גם להשמיד אנשים" .

בן גוריון: " והם ישתקו?" .

גולדה: " בן גוריון לא צריך לשאול איך לחסל" .

דווקא בן גוריון עמד בפרץ והבהיר  מעל לכל ספק כי "בכוונתו לחסל את הטרור לא את פעיליו…"

מפקד ההגנה אליהו גולומב, נטה לאמץ את עמדת "החיסול" של גולדה אבל התלבט ביחס ללח"י שהוא ראה בה " קבוצה אידאליסטית" .

לבסוף הכריעה עמדת בן גוריון שאין " לחסל" אלא להסתפק במעצר ולא בהריגה. לכך קיבל את הסכמתו של יהודה לייב מיימון (נציג המזרחי בהנהלה הציונית) שאיים להתפטר אם יישפך דם. עמדה זו הביאה לשינוי בעמדת בגין, שתחילה הזהיר כי אצ"ל לא יישב בחיבוק ידיים אם יותקף ומאוחר יותר חזר בו והכריז כי לא תהיה מלחמת אחים.

" הטרור הטוב והרע"

בן גוריון נהג לגלות טפח ממחשבותיו ולכסות טפחיים. על השקפותיו בעניין הטרור מגלה טבת דברים שאמר בן גוריון במאי 1944: "יש טרור שהוא טוב ויש טרור שהוא רע. הרע הוא טרור של יחידים שאין לו אהדה בציבור רחב" ואילו הטוב הוא זה "שהציבור קיבל אותו באהבה" .

ב-31 במארס 1944 פרסם בן גוריון מאמר בו האשים את הממשלה הבריטית במעשי אצ"ל ולח"י. במאמרו כתב כי השואה וסגירת שערי העליה גרמו ל"מעשי טרוף של צעירים". המאמר נתפרש כביטוי של אהדה למחתרות ואף הועתק בשלמות בעתון "המשקיף" הרביזיוניסטי.

מדברים אלה ואחרים, הפזורים לאורך ספרו של טבת, ניתן ללמוד כי בן גוריון השכיל לנצל את מלחמת המחתרות למטרות המדיניות שהציב לעצמו. עובדה היא שחודשיים בלבד לאחר הסזון הוקמה "תנועת המרי" , שהיה איחוד גג של ההגנה אצ"ל ולח"י למאבק בבריטים.

לויצמן היה זמן

בן גוריון, בניגוד לחבריו להנהגה, ובמיוחד בניגוד לעמדתו של חיים ויצמן, הבין שהשעה דוחקת. שסיום המלחמה היא שעת כושר להשגת מדינה, שאם יחמיצו אותה אולי לא תחזור לעולם. ויצמן לעומתו האמין בבריטים למרות גזרות הספר הלבן ולמרות נעילת שערי הארץ. הוא הסתמך על נאום שנשא צ'רצ'יל בעיצומה של ההשמדה באירופה, באוקטובר 1943 (בארוחה חגיגית אליה הוזמן ויצמן שראה בכך כבוד גדול). בנאומו אמר צ'רצ'יל כי בתום המלחמה כש"ינעץ את שיניו בשאלת ארץ ישראל, יזכו הציונים לשזיף הגדול ביותר" . לבן גוריון חסר הסבלנות שרצה מדינה מייד אמר ויצמן כי האנגלים פועלים לאט ו"אם נגיע (למדינה) בעוד עשר שנים תהיה זו התקדמות טובה מאד" .

המניע של בן גוריון

האם בן גוריון ראה בפעולות הטרור גורם המשבש את המאבק המדיני? לי נראה מן העובדות המובאות בספר כי ההפך הוא הנכון. פעולות אצ"ל ולח"י האיצו את התהליך בשעון החול ההולך ואוזל. פעולותיהם הם שגרמו לכך שבעיית ארץ ישראל תהיה דחופה ותובא בפני עצרת או"ם ולא תמתין עשר שנים עד שהבריטים יגשימו את הבטחת צ'רצ'יל לשזיף גדול.

מי שקורא בין השיטין מבין כי בן גוריון נתן יד לסזון – אבל בלי שפך דם ובלי מלחמת אחים – כי חשש מכך שפעולות אצ"ל יקנו לארגון מעמד של טוען לשלטון, או לפחות לשותפות בשלטון על הישוב. ואת זה נועד הסזון למנוע.

החסינות של לח" י

שבתי טבת חושף בספרו חידה היסטורית, השופכת אור על כל הפרשה. החידה הייתה מה גרם לכך שהסזון הופעל רק נגד אצ"ל ואילו בלח"י לא נגעו. זאת, למרות שרצח הלורד מוין היה הגורם המאיץ לסזון. (חיים ויצמן אמר כי הרצח גרם לו זעזוע עמוק יותר מהידיעה על מות בנו מיכאל).

במהלך השנים הועלו תיאוריות רבות בנושא. האחת אמרה שלח"י איים לרצוח את מנהיגי הישוב ולכן נרתעו מלפגוע בו. אצ"ל טען עוד באותה תקופה כי לח"י נכנע לתכתיב של ההגנה והפסיק את פעולותיו. מחבר הספר על תולדות לח" י, יוסף הלר, מגלה כי ד" ר ישראל אלדד חשד בחברו למרכז לח"י, נתן פרידמן ילין, כי הגיע להסכם עם ה"הגנה" . חשד סביר לאור העובדה שפרידמן ילין היה כבר אז בעל עמדות שמאלניות.

מספרו של שבתי טבת מתברר כי לא אלו היו הסיבות. הסיבה העיקרית, כך אני מסיק מן העובדות שמביא טבת, היא שבן גוריון ראה באצ"ל ובבגין איום על שלטונו. לח"י הקטן לא הדאיג אותו, למרות שפעולותיו היו נועזות ומסוכנות יותר.

הסיזון הופעל רק נגד אצ"ל ואילו לח"י נהנה מחסינות. טבת מסביר זאת בכך שבן גוריון ראה באצ"ל מתחרה עתידי על השלטון. בצילום: בגין בצאתו מן המחתרת. (ארכיון יעקב אלעזר)

שרון כמפאיניק

ומכאן לימינו. בן גוריון היה טקטיקן מעולה ואסטרטג גדול. שרון לעומתו הוא טקטיקן ענק ואסטרטג קטן מאד. הטקטיקה בה הצליח להעביר שרון את ההחלטה על ההתנתקות מדהימה בדמיונה לדרך הנפתלת בה הצליח בן גוריון ליזום את הסזון: מניפולציות פסבדו דמוקרטיות, הסתה, שנאה. מבחינה זו נתגלה שרון כמפאיניק מושלם.

אבל שרון איננו בן גוריון. כמו ויצמן שסמך על מקסם השווא של השזיף הגדול שהבטיח צ'רצ'יל סומך שרון על הבטחותיו של הנשיא בוש. הוא לא בן גוריון שאמר "חדלתי לפחוד אם גוי כועס עלי" . שרון גם לא נרתע מן הסכנה של מלחמת אחים ומנע ממש בכוח את הצעת משאל העם, שהוגדרה כנכונות של המתיישבים להיכנע. גם בהתנהלותו הפנימית וגם באסטרטגיה המדינית שלו הוא עלול להביא לאסון.

================================================================

" הייתי תלמידו של גר הצדק מנשטיין"

הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון כותבת לי:

" הסיפור על הרוזן אברהם בן אברם פון מנשטיין ידוע לי מילדותי.

" אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.

" בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י" ז באלול, רשום אף הוא.

הסיפר המלא של גר הצדק

=========================================================================

המסמר של דאוד אל נטור

השופט בדימוס אליהו נאווי הגיש פעם תכנית רדיו מרתקת, בה סיפר סיפורי משל ערביים. במשל אחד נזכרתי בימים אלה.

מעשה באדם שמכר את ביתו אבל התנה תנאי אחד. הוא יישאר הבעלים של מסמר התקוע באחד מקירות הבית.

זמן מה לאחר המכירה הגיע המוכר וביקש לראות אם שלום למסמר שלו. למחרת בא וביקש לצחצח ולצבוע את המסמר. ואחר כך בא וביקש לתלות עליו את מעילו וכך הלאה והלאה עד אשר הצליח לסלק את הקונה מן הבית.

המסמר הזה הוא משל ליחסינו עם הערבים. כמה פעמים מכרנו להם סחורה בזיל הזול ולבסוף איבדנו אותה.

פרשת טאבה בהסכם עם מצרים, חוות שבעה בבריחה מלבנון היו מסמרים כאלה.

עכשיו נוטש שרון את גוש קטיף וחושב שבזה הוא גמר. והנה כבר מצהירים הפלשתינאים כי גבול הרצועה המסומן אצלנו איננו הגבול הנכון. שטח קטן מצפון לרצועה שייך להם והם תובעים שגם אותו יפנו. ישראל טוענת לא היו דברים מעולם אבל הערבים מומחים יותר גדולים מן הישראלים למסמרים שבקיר.

"המסמר של דאוד אל נטור וטילי הגראד מעזה"

======================================================================

בגץ פיצוי-פינוי

יש למישהו ספק מה תהיה ההחלטה?

==========================================================================

כאב הראש של ח" כ דני יתום

בדיון שהתקיים בתל-אביב הכריז חבר הכנסת דני יתום (עבודה) כי לדעתו קיימת אפשרות להפיכה צבאית בישראל, כשחובשי הכיפות יהיו רוב בפיקוד הבכיר בצה" ל.

נוכח דברים אלה אי אפשר שלא למחזר את הבדיחה שנפוצה עליו עוד בתקופה שהיה ראש המוסד.

מספרים שכאשר דני יתום סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול, כדור אחד לכל פינה.

===========================================================================

טננבוים בכלא

אל" מ (עדיין?) אלחנן טננבוים יושב סוף סוף בכלא. לא על ניסיון להבריח סמים. לא על קשר עם החיזבאללה. לא על מסירת סודות (לכאורה). הוא נעצר לעשרה ימים בעוון אי תשלום מזונות לאם בנו.

מה אפשר ללמוד מכך על סדרי העדיפויות של מערכת המשפט בישראל?

=========================================================================

אריאל שרון בגימטריה

בדיחה ידועה מספרת על יהודי שהיה להוט לאכול צ'ולנט וטען כי שבת שווה צ'ולנט בגימטריה.

בדקו ומצאו שהמספרים אינם מתאימים ואותו יהודי השיב: תוסיף חתיכת קישקע לצ'ולנט וזה יתאים.

מישהו שלח לי בימים אלה תוכנה המבצעת חישובי גימטריה ללא טרחה מרובה.

פתחתי בבדיקת שבת וקיבלתי שזו שווה בגימטריה ל-702. אין זכר לצ'ולנט והדבר הקרוב ביותר לצ'ולנט שמצאתי הוא "ויתפח" . עוד נמצא שגם "חדר מתים" שווה בגימטריה לשבת. מה שמזכיר את הבדיחה על היהודי שאמר שהצ'ולנט גורם לו להאמין בהשגחה. והסביר: לאחר כמה מנות צ'ולנט בשבת אני שוכב לישון ואם אני קם אחרי זה סימן שאבינו שבשמיים משגיח עלי.

בדיקה שיטתית של שמות אישי ציבור שעשיתי באמצעות התוכנה מעלה תוצאות מפתיעות.

ההתנתקות= ממשלת שרון (1366)

אריאל שרון = משחיתם (798)

עומרי שרון = התהוללות (876)

אהוד אולמרט = אני מלך העולם (302)

בנימין נתניהו = חורבן הבית ( 683)

אופיר פינס = חמור גרם (497)

טומי לפיד = לא סובלני (189)

שמעון פרס = דבר שקר (806)

אהוד ברק = מרובע, מסחרי (318)

יוסי שריד = תכסיסן, מרפרף (600)

יוסי ביילין = פיקח, בול עץ (198).

כתובת האתר:

http://www.c2kb.com/gematria/index.php

---

הסיפור המלא על אלטלנה ראה

"האם אנו מתקרבים לאלטלנה שניה"

http://www.zeevgalili.com/?p=246

אלטלנה לא נשכח לא נסלח

יעל שרז-פולקובסקי היא אישה נאה, בעלת מראה שאינו מסגיר את גילה. היא הייתה לוחמת בפלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים, ניצלה בנס כשהמשוריין שלה עלה על מוקש. אך האירוע שהטביע את חותמו על שירותה בפלמ"ח, ובעצם על כל חייה, היה השתתפותה בהטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה.

גיוס בגיל 16

זה סיפורה:

" התגייסתי לפלמ"ח בסוף שנת 1947. הייתי רק בת שש עשרה ומשהו, ולמדתי בכיתה יב בבית הספר הריאלי בחיפה. הארץ געשה ולא מצאתי מנוח לעצמי.

" לא הייתי פלמ"חניקית רגילה. הורי היו אמנם פעילים ב"הגנה", אך לא היינו מה שנקרא אז "משפחה פועלית". אבא עסק בתעשייה והיה "ציוני כללי" בהשקפותיו. תנועת הנוער בה חונכתי היתה " מכבי הצעיר" .

" הצטרפנו לפלמ"ח כגרעין ויצאנו להכשרה בניר-עם שבנגב. בגלל מחלה בה לקיתי העבירו אותי לתל-אביב והתגוררתי אצל סבתי, שביתה היה ברחוב גרוזנברג.

ליווי שיירות

" כשהחלמתי שמעתי על גיוס לליווי שיירות והתייצבתי. השיירות היו יוצאות מדי בוקר מן התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. הייתי קמה ב-4 לפנות בוקר, מגיעה לתחנה ושם היו מציבים אותי באחד המשוריינים שליוו את שיירות המזון. היינו יושבים בתוך קוביות הפח הללו, שהשריון שלהן דק וגגותיהם פתוחים, ומתפללים שנעבור את הדרך בשלום. כך מדי יום ביומו. לא הייתה כמעט שיירה שלא הותקפה. לא הייתה כמעט שיירה שלא היו בה הרוגים ופצועים.

הפגיעה ממוקש

" באחד הימים הייתי במשוריין שנע בראש השיירה. על הכביש היתה מונחת גויית כלב. כשעברנו עליה נתברר כי זהו מוקש. ההתפוצצות העיפה את המשוריין ומן הזעזוע איבדנו כולנו את ההכרה. אני הייתי הראשונה להתעורר. האיש שהיה אחראי על המקלע ("ברן" ) לא התעורר ואני לקחתי את הכלי והתחלתי לירות מכל החרכים שבמשוריין. הפלטתי כמה קללות ועזרתי ליתר החברה להתעורר. בינתיים עקף אותנו המשוריין שמאחורינו. אחד הפלמ"חניקים שם יצא מפתח שבתחתית המשוריין, ותחת אש חיבר כבל למשוריין שלנו וכך גרר אותנו משער הגיא עד ירושלים.

" ירינו על האנשים שקפצו מן האוניה"

" לחמתי כחודשיים שלושה בליווי שיירות. כשהגיעה ההפוגה קיבלתי חופשה, אותה ביליתי בבית סבתי בתל-אביב. יום אחד הגיע לביתנו איש קשר ונתן לי הוראה להתייצב מייד בבית האופרה הישן, שבסוף רחוב אלנבי בתל-אביב, על שפת הים. זה הבית שמאוחר יותר שכנה בו הכנסת הראשונה.

" לבשתי את המדים של אז, שהיו בגדי חאקי פרטיים – חולצה ומכנסייים קצרים הדוקים בגומיה לרגליים. הגעתי תוך זמן קצר לבית האופרה. עוד ממרחק שמעתי את קולות הנפץ והיריות. עליתי על גג הבניין שרחש אנשי פלמ"ח שאת רובם לא הכרתי. נתנו לי ביד רובה צ'כי ואמרו לי לירות לעבר "אלטלנה", שהייתה תקועה על שרטון לא רחוק מן החוף. האוניה כבר החלה לבעור ולהתפוצץ.

ההוראה שקיבלתי היתה לירות לעבר האוניה וגם על האנשים שקפצו מתוכה אל תוך המים.

" היה לי בלקאאוט"

" אני לא זוכרת הרבה פרטים מאותו יום איום ונורא. נדמה לי שהיה לי בלקאאוט, שנמשך זמן רב. חלפו שנים עד שיכולתי לספר את מה שעבר עלי באותו יום. זה רודף אותי עד היום ואני לא יכולה להשתחרר מן הטראומה הזו.

" אם אתה שואל אותי למה השתתפתי במעשה הנורא הזה אני יכולה להגיד רק שהייתי בעצם ילדה קטנה. אמרו לנו שבאוניה נמצאים אויבי ישראל וכי האוניה הביאה נשק כדי לחולל מרד במדינת ישראל. על הגג הייתי כארבע חמש שעות. אחר כך כשפסקו היריות ירדתי למטה. לא יכולתי לשאת את המראה של העשן העולה מן האוניה הבוערת. אבל התמונה שנגלתה לנגד עיניי למטה הייתה גרועה יותר. היה שם אולם גדול, שעל ריצפתו פוזרו אלונקות. הובאו לכאן פצועים, כארבעים במספר. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של אנשים הזועקים מכאב, אנשים הנתלים על כתפי חבריהם הפחות פצועים, אנשים רעבים ומותשים. קיבלתי בחילה נוראה וברחתי מן המקום" .

קריירה בימתית

יעל שוחררה בתום שנה וחצי של שרות. מאז ידעה סערות רבות בחייה האישיים והמקצועיים. החלה דרכה האזרחית כמורה לעברית במחנה העולים בעתלית. לאחר כשנה וחצי עברה לקריירה אמנותית. שיחקה בתיאטרונים "אהל", " זירה" ו"סמבטיון" . קיימה סיורי הופעות של שירה עם גיטרה. הייתה הראשונה ששרה את " הליצן" של בני ברמן. הקימה את מועדון " השעות הקטנות" , גייסה להופעות את שייקה לוי כשזה השתחרר מן הלהקה הצבאית, שהתה בארצות הברית, הביאה לעולם בן ובת, היתה אשת יחסי ציבור של בית החולים תל השומר ועוד ועוד.

" קולה של אמא"

מה מביא אשה בת 73, סבתא לארבעה נכדים, לחזור לזיכרונות" אלטלנה"?

יעל: " כשראיתי בטלוויזיה את ההתגוששות בין חיילים למתנחלים חזרו אלי המראות הקשים של אלטלנה. וכשפנתה אלי איזו ידידה בהצעה להתארגן כדי לעצור את ההיסחפות החלטתי שאי אפשר עוד לשבת מן הצד. הקמנו יחד קבוצה של נשים הנקראת "קולה של אמא – נגד קרע בעם". הקבוצה הוציאה כרוז בו נאמר בין היתר: " אנחנו אמהות וסבתות בנות ואחיות של חיילים מכל גווני הקשת הפוליטית, ובינינו שלחמו על הקמת המדינה בהגנה באצל ובלח" י קוראות: נתקו את צה"ל מאסון ההתנתקות. חיסכו מילדינו את הלם הציות לפקודה בלתי מוסרית ואת טראומת החורבן והגרוש. שמרו על צה" ל ממלחמת אחים. הקשיבו לקולה של אמא, הקשיבו לזעקתה" .

================================================

צינור הדם כאגדה אורבנית

הסיפור המלא  של צינור הדם ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=269

פרופסור בטכניון הטיל על תלמידיו לתכנן צינור להעברת דם * התלמידים נחלצו למשימה בהתלהבות וכשהגישו את עבודותיהם קיבלו ציון נכשל * אגדה או משל וחומר למחשבה למפקדי צה" ל המתכננים את ההתנתקות

הסיפור הזה נשמע כמו אגדה אורבנית. אך הוא אמת לאמיתה (לפחות כרעיון). שמעתי אותו מפיו של פרופסור פרנץ אולנדרוף, בראיון שקיימתי עמו בראשית שנות השישים.

אולנדורף, יליד ברלין (1900), עלה לארץ בשנת 1937, הצטרף לסגל המורים בטכניון ולימד בו 44 שנים ברציפות. אולנדורף פרסם מחקרים חשובים בתחומים של ביו-פיסיקה, ביו-אלקטרוניקה וביו-רפואה. על מחקריו זכה בפרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1950.

ראיינתי אותו על פיתוח שעורר אז תקוות רבות: מכשיר שיאפשר לעיוורים לראות. הרעיון היה להתקין עין אלקטרונית שתעביר מראות אל המוח באמצעות אלקטרודות.

אף שבאתי לראיין את אולנדורף בתחום המחקר שלו הוא העדיף להקדיש את רוב שיחתנו לנושאי חינוך. חשוב יותר לדבר על חינוך – אמר לי. אולנדורף עסק בחינוך בבית ספר יהודי בברלין, לאחר שהודח ממשרתו האקדמית עם עליית היטלר לשלטון. הוא עבר עם בית הספר לירושלים בשנת 1934 וחזר לגרמניה כדי לטפל בהעברת ילדים לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. לארץ חזר סופית ב-1937.

פרוייקט הצינור

במהלך שיחתנו סיפר לי, בין היתר, את הסיפור אותו ייחס לאחד הפרופסורים, או לנשיא הטכניון דאז. לפי הסיפור הטיל אותו פרופסור על תלמידיו תרגיל שנועד כאילו לבדוק את יכולתם המקצועית. הוא ביקש מהם לתכנן צינור שנועד להעביר דם מחיפה לאילת.

הסטודנטים, חרוצים ומוכשרים, התיישבו ליד לוחות השרטוט, חישבו חישובים באמצעות סרגלי הלוגריתמים (מחשבים עדיין לא היו אז) והכינו תכניות מפורטות. בדקו את מתווה הצינור והמצב הטופוגרפי לאורכו. מה צריך להיות אורך הצינור וקוטרו. בדקו מהי צמיגות נוזל הדם וההרכב הכימי שלו, האם הוא עלול לגרום לקורוזיה בצינור. בדקו חומרים שונים המתאימים לעמידה בקורוזיה כזו. בחנו את מהירות הזרימה ואת הלחץ בתוך הצינור. החרוצים שבהם בחנו גם אפשרות של נקב או חבלה בצינור, ומה יקרה אם הדם ייצא לאטמוספרה.

רגישות מוסרית

כשסיימו הסטודנטים את מלאכתם והגישו את עבודותיהם הודיע אותו פרופסור לתלמידיו כי כולם נכשלו.

והוא הסביר: " לא ביקשתי לבחון את היכולת שלכם לתכנן צינור דם, אלא לבחון את הרגישות המוסרית שלכם. איש מכם לא שאל מדוע צריך צינור להעברת דם מחיפה לאילת, של מי הדם הזה ומי שפך אותו" .

את הסיפור שמעתי כאמור מפי פרופסור אולנדורף. עד היום איני יודע אם היה אכן במציאות פרופסור שהטיל מטלה כזו על תלמידיו, או שרק משל היה. אבל בעצם זה לא חשוב.

בעת כתיבת רשימה זו לא היה בידי המידע שזו לא אגדה אלא סיפור אמיתי. ראה קישור למעלה.

תכנוני צה"ל

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי בעיתונים על ההכנות שעושה צה"ל לביצוע תכנית ההתנתקות. כל הכבוד לצה"ל ולמתכנניו.

המתכננים יושבים על המפות, בודקים איזה צירים יש לבחור ולאבטח לצורך העברת המפונים. איזה ציוד יש להכין להעברתם ולהעברת הציוד שלהם. מתאמנים על התנחלויות דמה. לומדים מלקחי העבר, איך מפנים מבתיהם גברים נשים ילדים וזקנים. מכינים כוחות עתודה למקרה של אובדן שליטה. הכל טיפ טופ.

האם זו דרישה מופרזת לקוות שמישהו מבין מפקדי צה" ל – מן הרמטכ" ל וסגנו ועד לאחרון הסמלים – יקום וישאל: למה בעצם מנקזים את הדם הזה? בשביל מה הצינורות להעברתו?

חלילה מלסרב פקודה. חלילה מלהתנגד. אבל מותר לשאול כדי להבין את הפקודה.

 

 

===============================================

נרון קיסר כמשל

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרון לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה בחיבורו " על הפנאי" : " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

נרון קשור בתולדותינו בהחלטתו לשלוח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. הוא מת במהלך המרד לאחר שנכבש הגליל. לפי מסורת חז" ל היה ר" מאיר, גדול התנאים בדור הרביעי ומתלמידיו של ר" עקיבא, בן למשפחת גרים מצאצאי נירון קיסר.

נרון הוא המשל. ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

============================================

גוליבר בליליפוט

הסופר האירי יונתן סוויפט (1867-1745) קנה לעצמו תהילת עולם בעיקר בשל סידרת " מסעי גוליבר" . סיפורי גוליבר תורגמו לרוב השפות והודפסו במאות מהדורות ובמיליוני עותקים, מהם נהנים ילדים בכל עולם מזה דורות עד ימינו.

בסדרת גוליבר ארבעה סיפורים: ממלכת ליליפוט, בה כל האנשים זעירים כגודל אצבע; ארץ הענקים שתושביה חביבים למראה אך מגוחכים; ארץ הסוסים בה מושלים סוסים ובני האדם משרתים אותם וארץ האי המעופף לאפוטה, שתושביו חכמים בעיני עצמם. אך כמו האי המעופף עליו הם יושבים הם מנותקים מן המציאות.

סוויפט לא התכוון לכתוב סיפורים משעשעים אלא סאטירה מדינית חברתית, שתשים ללעג את אנגליה על מדינאיה ומנהיגיה. במיוחד בולט הדבר בסיפור על הביקור בליליפוט. אנשיה קטנים וכקומתם גם קטנוניותם, השלטון נלעג והמפלגות מושחתות.

סיפורי גוליבר תורגמו לעברית פעמים רבות, החל משנת 1900 ורובם בעיבודים מקוצרים. בשנים האחרונות הופיעו תרגומים חדשים ומן הראוי שנקרא את הספר מחדש, הפעם כמבוגרים.

גוליבר בארץ ליליפוט הוא ספר מאד אקטואלי. הוא יכול ללמד משהו על המשטר המושחת בישראל ועל המציאות החברתית המאפשרת לשרון לעשות מה שהוא רוצה. אריאל שרון הוא הענק בליליפוט הישראלית. הוא ענק רק מפני שהוא מוקף גמדים ושולט במדינה שאזרחיה מעופפים ומנותקים מן המציאות.

שרון רוצה להידמות לענק אמיתי, דוד בן גוריון. אך דוד בן גוריון היה מוקף בנפילים, במפלגתו וגם בתנועות של יריביו: אשכול, גולדה, ספיר, דיין, אלון, גלילי, בגין, חזן, יערי.

ומי מקיף את אריאל שרון?

גמדים. במפלגתו יושבים אומרי הן סדרתיים. (פעם קראו לעסקנים כאלה יס-מנים. " יס-מן הוא אדם העושה כל מה שאומרים לו, אדם המציית באופן עיוור לכל דבר; חנפן" ). מי מסוגל להתמודד נגד שרון? סילבן? לימור? עזרא? מופז?

היחיד המעז לצאת נגדו הוא עוזי לנדאו אך הוא כמו מתאגרף במשקל קל המתמודד עם מתאבק סומי. ומה בדבר ביבי? שבשבת רוח כבר אמרנו?

============================================

בעל הבית של המדינה

ההחלטות האחרונות שקיבל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מחייבות שינוי ההגדרה המילונית של התואר " יועץ" .

" יועץ" בשפה העברית (של פעם) הוא מי שנותן עצה או מי שמסייע בדבר עצה. כנאמר בספר משלי " הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום" .

בימי קדם " יועץ" היה גם נושא משרה רשמית בחצר המלך. . " אחיתופל הגילוני יועץ דוד" , נאמר בשמואל ב". והנביא ישעיהו מבטיח " ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" .

בעת החדשה מתייחס המושג יועץ למומחה בתחום מסוים (משפטי, כלכלי, צבאי וכדומה). תפקידו לייעץ לבעלי סמכות ההחלטה איך לבצע את תפקידם. הוא גם משמש כתואר ודרגה בשרות הדיפלומטי.

המשותף לכל ההגדרות הללו, שהיועץ הוא במעמד מסייע, שאפשר לקבל או לא לקבל את עצתו.

המושג "יועץ משפטי לממשלה" הרחיב את תחומי המשמעות של המושג יועץ. בראשית שנות המדינה היה אכן האיש בתפקיד נותן העצות לממשלה בתחומים משפטיים וגם מי שייצג אותה בבית המשפט. אבל סמכויותיו הורחבו להחלטה על העמדה לדין או ביטול הליכים משפטיים, פתיחת חקירה משטרתית או עיכובה. למרות סמכויות נרחבות אלה נשאר עדיין היועץ בגדר מסייע, ביחסיו עם הרשות המבצעת.

מאז מונה אהרון ברק ליועץ משפטי לממשלה הלכה והתרחבה הסמכות שהיועץ המשפטי נטל לעצמו. הוא כבר לא נותן עצות, הוא קובע הלכות פסוקות בעניינים קטנים וגדולים. הסמכות הזו הלכה והתעצמה במהלך השנים.

דומה כי בתקופה הקצרה בה מכהן מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה חלה הרחבה נוספת של התפקיד.

בדיקת החלטותיו של מזוז מאז נתמנה לתפקידו מרחיקה אותו מרחק שנות אור מן המונח " יועץ" . כל אמירה של מזוז איננה בחזקת עצה. היא בעצם החלטה או פקודה.

הוא החליט בעניין אדמות קרן קיימת, וגם בעניין אדמות ערבים במזרח ירושלים. הוא הודיע כי הוא יחליט אם צריך ומתי יש להפעיל מעצר מנהלי נגד יהודים. הוא ביקר בציר פילדלפיה ובלעדיו לא יזוז שם אף בית פלשתיני. הוא נתן הנחיות בנושא איך ומתי אפשר וכיצד מותר להקים ישובים חדשים (בתוך הקו הירוק); והרשימה ארוכה.

המשך השימוש במונח " יועץ משפטי" לתפקיד הזה נראה מאד אנכרוניסטי. נראה שהתואר ההולם את התפקיד הוא " בעל הבית של המדינה" .

---

ראה פרס נובל יהודים מול העולם

מאז העליה הראשונה הקדיש הישוב היהודי בארץ ישראל את כל משאביו בחינוך * ועדת חקירה בריטית בשנות ה-30 קבעה שהחינוך כאן עולה על החינוך בבריטניה כי " הם מיחסים לו ערך לאומי" * ומדוע קשה למצוא את המילה " ציונות" בדו" ח דוברת

ניסיתי לקרוא את דו"ח דברת. ניסיתי ולא הצלחתי. הדו" ח מכיל 84,596 מילים, שהם הרבה מעל הסיבולת המנטאלית שלי. בקושי קראתי את התקציר, שגם קריאתו אינה משימה קלה – למעלה מ-8000 מילים.

את הדו"ח המקיף הזה הכין "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . עמלו עליו 12 ועדות מקצועיות, 18 חברי מליאה ומאה חברים – כולם אנשי מקצוע ואנשים מכובדים.

גם בלי לקרוא את הדו"ח כולו ניתן לומר כי נעשתה בו עבודה יסודית הראויה להערכה. אבל במהלך השוטטות בים המילים שאלתי עצמי מדוע האריכו כל כך, במקום שניתן לומר דברים בקיצור ובפשטות. האם הארכנות המייגעת הזו אינה מבטאת אובדן דרך? האם אין היא עוסקת בפרטים הטכניים מפני שהמטרות הגדולות כבר איבדו משמעות? ומדוע התקשיתי כל כך למצוא את המילה "ציונות"בדו"ח הארוך הזה\?

"אני מתביישת בממשלה". נערות בני עקיבא בהפגנת המורים בכיכר רבין בתל אביב (צילם: זאב גלילי)

חשבתי לעצמי מה קרה לנו בעצם. איך הידרדרה מערכת החינוך המפוארת של התחייה הציונית בארץ ישראל למקום שהגיעה.

אני זוכר היטב מה הקנתה המערכת הזו לדור שלי. בראש ובראשונה היא הקנתה הרבה אהבה: לשפה העברית, לתנ" ך, לארץ ישראל, לעם ישראל, למורשת היהדות. היא חינכה אותנו לציונות, לכיבוד אב ואם, לכיבוד המורה. היא המריצה אותנו למצוינות. היא עוררה בנו תאוות דעת בכל תחומי החיים.

זה מה שהיה ובמילים מעטות אלה צריך לומר כי זה מה שצריך לשאוף שיחזור להיות.

האם זו רק נוסטלגיה?

הבריטים נדהמו

הלכתי ובדקתי בכתובים ומסתבר שאיני מגזים. יש בידינו מסמך מרתק משנות השלושים, שנכתב על ידי ועדת חקירה בריטית, המתאר את החינוך העברי בארץ ישראל ואת מגמתו.

ההיסטוריון תום שגב מביא את המסמך בספרו " ימי הכלניות" , וכך הוא כותב:

" את המאמץ העיקרי לגיבוש זהות לאומית נפרדת ריכזו ראשי הציבור היהודי במערכת החינוך. ועדת חקירה בריטית שבדקה את מערכת החינוך העברי קבעה שהורי התלמידים היהודיים בארץ ישראל מצפים מהחינוך העברי ליותר משמצפים הורים באנגליה. הם מייחסים לו ערך לאומי. רוב בתי הספר, קבעה הוועדה, אכן עושים מאמץ גדול להקנות לתלמידים אהבה עמוקה ותחושת השתייכות לארץ ישראל. בתי הספר העבריים אכן טיפחו את התרבות העברית ובעיקר את התנ"ך והספרות. לימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל תוארו כשיעורים ב"מולדת", לוו בטיולים רבים ונועדו אכן להחדיר בתלמידים את האידיאולוגיה הציונית" .

חמור נושא סםרים. סםריה ניידת בראשית המאה הקודמתבארץ  ישראל.

ועדה בריטית אחרת שבדקה את המצב, כמה שנים לאחר מכן, " קבעה בהשתאות מסוימת שבבתי הספר העבריים יש יותר מדי מורים: מורה אחד על כל 22 תלמידים. זה הרבה יותר ממה שהשיגה מערכת החינוך באנגליה, ציינה הוועדה: זה יותר אף ממה שמערכת החינוך באנגליה מקווה להשיג" .

עשר שנים לאחר ביקור הוועדה הבריטית פרצה מלחמת השחרור. כל ההיסטוריונים תמימי דעים כי איכותו של החינוך העברי בארץ ישראל הוא שיצר את פער האיכות בינינו לבין הערבים והביא לניצחון.

רשת בתי ספר

על מנת להבין את גודל ההישג של מערכת החינוך הציונית בארץ ישראל יש להסביר את הרקע להתפתחותה. הקניית החינוך והנחלת הלשון העברית עמדו במרכז המטרות של הישוב החדש המתהווה בארץ ישראל מראשיתו. מאז העלייה הראשונה נפרשה בארץ רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמושבות יהודה השומרון והגליל. גימנסיה הרצליה בתל-אביב והגימנסיה העברית בירושלים הוקמו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסתדרות המורים הוקמה כבר ב-1903.

מראשיתו היה החינוך העברי הציוני עצמאי ובלתי תלוי בשלטון -תחילה הטורקי ולאחר מכן הבריטי. מי שדאג למערכת החינוך הארצישראלית היה "המשרד הארצישראלי" – שלוחה של ההסתדרות הציונות העולמית. המערכת הזו קרסה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, עמדה בפניה משימת שיקום דחופה, בצד הצורך לספק שרותי חינוך לגלי העליה (השלישית והרביעית) שהציפו את הארץ.

"חממה למסיתים"

המנדט הבריטי אמור היה להביא עדנה לארץ עם כינון ממשל מסודר, לעומת האנרכיה והשחיתות שאפיינו את השלטון העותמאני. אך עד מהרה נתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להביא כסף מהבית אלא להשקיע כאן רק מה שגבו ממיסים. וגרוע מזה: הם תבעו לכונן מערכת חינוך מעורבת יהודית ערבית, דבר שהישוב היהודי התנגד לו נמרצות.

תקציב החינוך של ממשלת המנדט היה בשעור של 4 עד 7 אחוזים מכלל התקציב. שני שליש מן התקציב הזה ניתן לחינוך הערבי ורק שליש לחינוך היהודי. הואיל ורוב המיסים ניגבו מן הישוב היהודי ניתן לומר כי מערכת החינוך המנדטורית והכספים היהודיים תרמו את תרומתם להיווצרות "העם הפלשתינאי". אחד ממנהלי מחלקת החינוך הבריטית אמר אז: "בתי הספר (הערביים) הם מארת המזרח, בתי גידול למסיתים".

מימון עצמי

מערכת החינוך העברית בארץ ישראל נאלצה לממן עצמה בכוחותיה (בעוד רוב החינוך הערבי מומן על ידי השלטון). חלק גדול מהכסף בא מתרומות יהודים בחוץ לארץ, אך חלק לא קטן בא מאגרת חינוך שהוטלה על הציבור היהודי בארץ.

אחד המאפיינים הבולטים של החינוך העברי בארץ ישראל היה מעמדו של המורה. ניתן לומר כי המורה (הרוב היו גברים) היה דמות מרכזית בחברה הארצישראלית, גם בערים וגם במושבות הנידחות ביותר. אח ההיסטוריונים תאר את המורים כ"חוט השדרה שסביבם נסבו חיי החברה והתרבות".

ראה "מה היומטרות החינוך ומה נשאר מהן"

======================================================================

לוחם לח"י צפוני שומרון ו"סטרומה" כמשל

בימים אלה אני מוצא עצמי חושב לעיתים קרובות על צפוני שומרון ז"ל, אדם שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע. עובדי דסק החדשות הגיעו אז לעבודה בשעה 7 בבוקר כי העיתון היה יוצא לרחוב בשעה 12 לערך. אך צפוני הקדים את כולם והיה בא ב-2 לפנות בוקר. הסוכנויות היו מעבירות ידיעות בטלפרינטרים שפעלו 24 שעות ביממה ללא הפסק. אל תוך חדר הטלפרינטרים נשפכו קילומטרים של נייר גלילי וזה היה מתמלא עד התקרה. צפוני היה ממיין את החומר ביסודיות, מארגן אותו בהתאם לסדר החשיבות, מתרגם ומגיש לעורך החדשות הראשי. הוא היה לדעתי עורך חדשות החוץ הטוב ביותר של העיתונות באותם ימים. שליטתו בשפות וידיעותיו הפנומנאליות בענייני העולם הניבו סיקור מדויק מעמיק ומרתק של כל הנעשה בעולמנו.

צפוני שומרן

למרות הבדלי הגיל בינינו התידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם מגיל 15

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לאחר שחרורו יצא בשליחות לארצות הברית, שם הכיר את ברכה, מי שעתידה להיות רעייתו. לאחר שובו ארצה המשיך לעסוק בפיצוצים, הפעם כקבלן לפיצוץ סלעים. לבסוף נקלט בידיעות אחרונות ומילא את תפקידו שנים רבות בהצלחה מרובה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה בימים אלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, שלקחיו יפים לימים אלה. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד הלח"י אברהם שטרן ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בה אירוע ששינה את המצב מיסודו. אוניית מעפילים קטנה ובה 769 פליטים יהודים מרומניה מצאה מקלט מסערה בנמל קושטא. ממשלת טורקיה הסכימה לתת לספינה לעגון במימיה אם תהיה מדינה כלשהי שתצהיר על נכונות לקלוט את הפליטים. כל המאמצים של הסוכנות היהודית לשכנע את שלטונות המנדט הבריטיים לאפשר לפליטים להגיע לארץ נכשלו. ב-24 בפברואר 1942, 12 יום לאחר רצח יאיר, נאלצה הספינה לצאת לים הפתוח. במרחק קטן מהחוף התפוצצה הספינה וכל נוסעיה פרט לאחד ניספו.

סטרומה

האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה.פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.

"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

והנמשל לימינו?

הלוואי ואתבדה.

ראה כתבה נרחבת על סטרומה

=======================================================================

חלון ההזדמנויות

עוד מפלצת לשונית שיצאה ממכבסת המילים של אוסלו. מקורו של הביטוי היה, ככל הזכור לי, אמריקני. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר דיבר במסעות הדילוגים שלו למזרח התיכון על
Windows of opportunities – חלון הזדמנויות לשלום במזרח התיכון, שנפתח בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החלון הזה של בייקר הביא כזכור לועידת מדריד.

בשביל מעצמה כארצות הברית "חלון הזדמנויות" הוא הזדמנות טקטית להשגת מטרה. יצליח – טוב. לא יצליח – ננסה משהו אחר. בעברית הפך צמד המילים הזה למושג בעל משמעות אסטרטגית. וגם אליבי לכל מיני תכניות מטורפות.

מי שהתאהב ב"חלון הזדמנויות" היה יצחק רבין, שהרחיב את המשמעות הטקטית של המושג לממדים היסטוריוסופיים. הרעיון של רבין ושל תומכיו היה זה: מדינת ישראל היא כקליפת אגוז הנגרפת על ידי מים סוערים. ההיסטוריה כאילו משחקת נגדנו. אבל מדי פעם נוצרת סיטואציה היסטורית, שאם אנו יודעים לנצל אותה היטב אנו מבססים את מעמדנו ומתקדמים ליעדינו. עצם הקמת המדינה הייתה, לפי תפיסה זו, חלון הזדמנויות. בתוך חלון זה חברו יחד ארצות המערב וברית המועצות – כל צד משיקוליו – להצביע באו"ם על תכנית החלוקה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. לפי אותה תפיסה מבצע קדש התאפשר תודות לחלון הזדמנויות שבו הייתה חפיפה בין האינטרסים של ישראל לבין אלו של בריטניה וצרפת.

אם נחזור לתקופת רבין הרי התמוטטות ברית המועצות הייתה חלון הזדמנויות ל"יוזמת שלום". סוריה איבדה את תמיכת המעצמה הסובייטית וחולשתה סללה כאילו את הדרך ליוזמת שלום עמה. הבסת הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה הייתה, לפי אותה תפיסה, חלון הזדמנויות להגיע להסכם אוסלו ולהציל את ערפאת, שכבר היה עם רגל אחת בקבר.

מאז הסכם אוסלו חלה אינפלציה במספר החלונות שנפתחו ונסגרו חליפות. עכשיו כבר שוב מדברים על חלון הזדמנויות. אבו מאזן מתואר בסופרלטיבים המזכירים את השבחים שחילקו בנדיבות לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

כשהחלון הזה ייסגר שוב התריס יפול על האצבעות שלנו.

=======================================================================

TIP

עמיר פרץ איננו כוס התה שלי. עיקר הכוח שצבר הוא מן המלחמה שהוא מנהל למען החזקים במשק – עובדי חברת החשמל, פקידי הבנקים, עובדי הנמלים ויתר היושבים על ברז הקופה הציבורית.

אך באחרונה עורר את אהדתי במלחמתו למען חלשים באמת. הוא נאבק נגד ההתעמרות של רשתות השיווק בקופאיות הנאלצות לעמוד בעת עבודתן וכנראה הצליח במידת מה. עכשיו הוא נאבק למען המלצריות שמעבידיהן פוטרים עצמם מלשלם להם שכר ותנאים סוציאליים' בנימוק שהן מקבלות טיפים ביד נדיבה.

הנוהג הזה של מתן טיפ מאוס בעיניי. אתה משלם ממיטב כספך כדי לקבל כוס קפה או סלט, ורומזים לך ברמז דק של עגלונים שהמחיר שבתפריט אינו כולל שרות. למה אינו כולל? אולי יציינו שהסלט שקיבלתי אינו כולל את מחיר השמן? או החלב אינו כלול במחיר הקפה?

אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן.

מה מקור הטיפ?

בתקופה הטורקית קראו לזה "בקשיש". דהיינו מתן בסתר שנתת לכל מי שנתן לך שרות. לא רק למלצר בבית קפה אלא גם לשוטר או פקיד מדינה או קצין צבא. במילים אחרות: הבקשיש היה קשת של תשלומים שנעו מביטוי להכרת תודה ועד לשוחד ממש.

על המקור האירופי של הביטוי אומרים שהוא נוצר בלונדון במאה השמונה עשרה. בכל פאב לונדוני היתה מותקנת תיבה ועליה הכתובת TO INSURE PROMPTNESS ובראשי תיבות
TIP. כלומר: אם אתה רוצה להבטיח שרות מהיר ויעיל שלשל כמה מטבעות לתיבה ותזכה לשרות כזה. אחרים מוצאים שבאנגלית של המאה השש עשרה והשבע עשרה משמעות הפועל TO TIP היתה "להעביר". מכאן גם נוצר המושג טיפ במשמעות של העברת אינפורמציה. השר נתן טיפ לכתב על מה שנאמר בישיבת הממשלה.

האקדמיה ללשון חידשה פעם את המילה "תשר" במקום טיפ, אך דומה שהמילה לא נקלטה בשפה והאנשים ממשיכים לשלם טיפ.

אמן הלשון בנימין גלאי הציע בשעתו להותיר את המילה טיפ בעברית הואיל ויש לה בסיס בחז"ל שאמרו "מטיפה לטיפה נתמלא ההין".

יבוא יום והוא איננו רחוק. אחד מראשי השמאל, איש בעל מצפון, יקום ויכה על חטא. הוא לא יאמר "חטאנו, עוינו, פשענו". כי זו איננה השפה שלו. הוא כבר שכח איך נראה בית כנסת מבפנים. הוא מעולם לא פתח מחזור של ימים נוראים. אבל הוא יגיד משהו בלשון היום: "פישלנו", "טעינו בגדול", "פינטזנו".

פינטזנו מזרח תיכון חדש. פינטזנו ערבים המוכנים לחיות עמנו בשלום. פינטזנו כי אם רק ניתן את כל השטחים נגיע אל המנוחה ואל הנחלה. עכשיו מתברר שהכל היה פנטזיה. נקווה שזה לא מאוחר מדי.

חשבון הנפש של חזן

כבר היו דברים מעולם. אחד המנהיגים הבולטים ביותר של השמאל הישראלי, יעקב חזן, הצהיר בערוב ימיו: פינטזנו ודבקנו בפנטזיה, מסרבים להכיר במציאות.

יעקב חזן אמר את הדברים בשיחת וידוי עם אחד מתלמידיו הבכירים, מאיר תלמי. הוא מנה אחת לאחת את טעויותיו הגדולות – רעיון המדינה הדו לאומית, עמדת מפ"ם כלפי מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון. האמונה בסטאלין ובמולדת השנייה.

 

בזבזנו תנועה אדירה על פנטזיה – אמר חזן.

כן, כואב הלב על התנועה. אבל מה עלינו, על כל עם ישראל? מי שילם את המחיר של הפנטזיות האלה, מי למד את הלקח? מי נתן את הדין.

על טיבן של הפנטזיות הללו ניתן ללמוד מספרו של פרופסור זאב צחור "חזן -תנועת חיים – השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם". הספר הופיע לפני כשנתיים בהוצאת יד יצחק בן צבי ויד יערי. ככל הזכור לי לא קיבל הספר את ההד הראוי בתקשורת, למרות שיש בו גילויים מדהימים. על קיומו של הספר העירה את עיני אחת הקוראות, רות איזיקוביץ מהוד השרון.

"שמש העמים שקעה"

יעקב חזן היה האיש אשר יחד עם מאיר יערי הנהיג את "השומר הצעיר", את "הקיבוץ הארצי" ואת מפ"ם משך עשרות שנים. חזן היה האיש אשר הכריז בכנסת הראשונה: "בשבילנו ברית המועצות היא מצודת הסוציאליזם העולמי, מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית". חזן היה האיש שבוועידת היסוד של מפ"ם (שהכריזה על עצמה כ"מפלגה לניניסטית מהפכנית") הצהיר כי מפ"ם תתייצב "כוח מול כוח" מול מפא"י.

שמש העמים שקעה. כרזה של מפ"ם ביום מותו של סטאלין. (ראה הערת הסתייגות בתגובות)

אבל חזן גם היה האיש שתפס בשלב מוקדם למדי כי האוריינטציה על עולם המהפכה,שהוא חינך עליה דור שלם, מובילה לבגידה ולהרס. הוא ניסה לעמוד בפרץ, לסלק מן התנועה את השמאלנים הסוטים. אך זה היה כבר מאוחר מדי. הזרע שנזרע הניב צמחי רעל, המשפיעים על המפעל הציוני עד ימינו.

כאשר מת סטאלין, בשנת  1953 כבר היה ברור לחזן כי "המולדת השנייה" היא מדינה רצחנית ואנטישמית. כי סטאלין עצמו יזם את רצח הסופרים והרופאים היהודיים.

כותרת של בטאון מפ"ם "על המשמר" ביום מותושל סטאלין

אף על פי כן, כאשר מת סטאלין התעטף הקיבוץ הארצי באבל כבד, החברים ביטלו את מסיבות פורים. חזן נגרר אחרי האווירה הזו ובאסיפת חברים במשמר העמק אמר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות. שמש העמים שקעה".

למתאבלים על סטאלין נוסף גם המשורר יהודה עמיחי שכתב את השיר הבא לאחר מותו:

 

יהודה עמיחי

מותו של סטאלין

 

אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ

הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשֹּׁב עַכְשָׁו

חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת

וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָתוֹ – עוֹרְקָיו.

 אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת

הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם

וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוֵי אַרְצוֹ כִּבְמָפּוֹת

הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם!

 וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד,

כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית,

אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית

 אָדֹם וּמִסְתַּעֵר דָּמוֹ הַדָּם

כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מוֹרוֹ הָרָם

וְאֵיך שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם.

תאים חשאיים בצה"ל

אך השומר הצעיר והקיבוץ הארצי לא נשארו בתחומי התיאוריה המהפכנית. הם נקטו צעדים כדי לקרב את המהפכה ולקדם את פני הצבא הסובייטי שיבוא לשחרר את המהפכה הסוציאליסטית כאן.

וכאן מביא פרופסור צחור שורה של גילויים מדהימים על התארגנות מחתרתית של מפ"ם בשנות החמישים. ואלה עיקר הגילויים:

* תאים חשאיים  של מפ"ם פעלו בשרות הביטחון, בממשל הצבאי במשרד הביטחון ובצבא.

* כמה מחברי התאים עשו לימים קריירה ביטחונית. מהם שהיו לאלופים, שגרירים וחברי כנסת. אחד מהם היה לשר במפלגה ימנית.

* לפחות בחמישים קיבוצים הוכן מחסן נשק חשאי. לעתים היה מאגר הנשק הסודי גדול בכמותו ובאיכות הציוד שבו מהמחסן שנועד להגנה המרחבית בפיקוח צה"ל.

• חזן ניסח את המטרה של התאים: לסכל השתלטות בכוח של הימין בראשות מנחם בגין על המדינה ולהיערך למאבק מחתרתי נגד שלטון ימני אם יקום.
• משימה אחרת של התאים נוסחה על-ידי משה סנה (שהיה ממנהיגי מפ"ם לפני פרישתו למפלגה הקומוניסטית הישראלית): להיערך לקראת אפשרות מלחמה בין המערב "מחרחר המלחמה" לבין עולם המחר" הסוציאליסטי. המחתרת המהפכנית נועדה לפעול בצה"ל להשתתפות אקטיבית ב"מלחמה העולמית הקרבה".
• הוועדה הצבאית הרשמית של מפ"ם כללה את יצחק שדה, יגאל אלון, משה כרמל, שמעון אבידן, אליהו כהן בן חור וישראל בר (היה הפרשן הצבאי של "הארץ" ויועץ של בן גוריון. לימים נתגלה כי ריגל למען ברית המועצות, הועמד לדין והורשע ומצא את מותו בכלא).

בין העקרונות שקבעה הוועדה: על כל משק להפריד בין הנשק שסופק על ידי צה"ל לבין נשק שנרכש במישרין. את הנשק מן הסוג השני יש להטמין בסליק שמקומו יהיה ידוע רק לשלושה אנשים.

• בתאים החשאיים של מפ"ם בצה"ל פעלו שורה של קצינים בצבא הקבע ביניהם: מפקד פיקוד, שני קציני מבצעים פיקודיים, מפקדי חטיבות, סגני מפקדי חטיבות, מפקד מחוז, סגני מפקדי מחוז, מפקד חיל, וכן בכירים בחיל הים, בחיל האוויר, במטכ"ל, מדריכים בקורס מג"דים. מבין חברי התאים הללו היו שהגיעו לדרגת אלוף ומעלה.

משה סנה מעביר סודות

הגילוי המדהים ביותר בספרו של פרופסור צחור הוא שמשה סנה, שהיה עדיין אותה תקופה במפ"ם, העביר סודות לברית המועצות.

משה סנה היה ללא ספק אחד הדמויות הססגוניות והמרתקות ביותר של התנועה הציונית. יש שניבאו לו כי לולא תהפוכותיו האידאולוגיות היה מגיע לראשות הממשלה.

                                                                               משה סנה (ויקישיתוף)

משה סנה נולד בפולין ושירת כרופא בצבא הפולני.פעילותו הציבורית החלה בפולין בה היה מראשי הציונים הכלליים. בהגיעו לארץ התמנה חבר המפקדה הארצית של ההגנה ובחלק מן התקופה היה ראש המטה הארצי של ההגנה (דרגה המקבילה לרמטכ"ל). היה ממקימי תנועת המרי העברי – איחוד המחתרות למאבק בבריטים.

סנה משנה עמדותיו

בשלב מסוים חלה תפנית בהשקפותיו הפוליטיות. הוא קרא לתנועה הציונית לשתף פעולה עם ברית המועצות. משלא נתקבלה עמדתו התפטר מן ההנהלה הציונית והצטרף למפ"ם. אחרי משפטי פראג הוא פרש ממפ"ם והקים את חזית השמאל ולאחר מכן הצטרף למפלגה הקומוניסטית והיה מראשיה. בסוף ימיו חזר לציונות וליהדות ונתן לכך ביטוי בצוואתו בה ביקש לומר עליו קדיש לאחר מותו.

מידע סודי לברית המועצות

פרופסור צחור מגלה כי בתקופה בה היה חבר מפ"ם העביר סנה מידע סודי לברית המועצות. בארכיון המפלגה הקומוניסטית שנפתח לחוקרים לאחר התפוררות ברית המועצות, נמצאו דיווחים מצירות ברית המועצות ברמת-גן המעידים על כך שסנה מסר אינפורמציה סודית ביותר למזכיר שני בצירות הסובייטית. "האינפורמציה מדהימה בהקפה וברגישותה, כללה דיווח על כוונת ישראל לתקוף את סוריה, על מינויים במטכ"ל ועל מבנה צה"ל" – אומר פרופסור צחור.

רן כהן כמשל

לכאורה כל הפרשיות הללו שייכות להיסטוריה. הקיבוץ הארצי פשט מזמן את הרגל, כלכלית ואידאולוגית. השומר הצעיר לא קיים למעשה. מפ"ם התפוררה מזמן.

אבל, כמו שכתבתי במאמרי על הזרמים ההרסניים בציונות הסוציאליסטית, מפ"ם ההיסטורית לא קיימת אמנם, אך מורשתה נמצאת היום במרכז המפה הפוליטית. חזן, בערוב ימיו, כשעמד על הסכנה המאיימת על המדינה מן האידאלים שהוא הציב בפני חניכיו, יצא נגד תנועת ש"יח (שמאל ישראלי חדש) שאחד מחבריה היה אז רן כהן. זאת, בעקבות הפגנות שארגנו אנשי שי"ח נגד השמדת שדות מזרע של כפר ערבי בגליל, בריסוס מן האוויר. באחד הכינוסים של הקיבוץ הארצי כינה חזן את רן כהן "בוגד". רן כהן היה אז סגן אלוף במילואים, מג"ד צנחנים נערץ, נודע באומץ ליבו ובמסירותו לצה"ל. הגדרתו כבוגד עוררה סערה. וחזן תיקן עצמו: באופן סובייקטיבי רן כהן אינו בוגד אבל באופן אובייקטיבי ארגון הפגנה למען ערבים הוא מעשה של בגידה.

"זמן מה אחר כך" כותב פרופסור צחור "נתפס אודי אדיב, בן גן שמואל, והואשם בריגול לטובת סוריה ובתכנון מעשי חבלה בישראל. חזן, שהכיר היטב את הוריו של אדיב, היה משוכנע שגם אם רן כהן לא העלה על הדעת רעיון של בגידה,הוא יצר מצע רעיוני לגידולי פרא שצמחו בקיבוצו וינקו ממקורותיו".

אני מכיר את רן כהן כאדם ישר והגון. בוודאי שאיננו "בוגד", לא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. תמיהני אם הוא יהיה האיש שיקום ביום מן הימים ויצהיר: פינטזנו". [ז.ג.]

ראה "הסוד האפל של מאיר יערי"

תגובות

 
אני האחרון שאומר מילה טובה על סטלין, אבל הכרזה (סטאלין שמש העמים) מציקה לי, כי היא לא נראית לי אמיתית.
במקור זו כרזה של מק"י מ-1949, כשמלאו ל"שמש" 70 שנה. קשה לי להניח שמפ"ם השתמשה בה לאחר 4 שנים.
בזמנו ניסיתי לחפש כרזה או מודעה של מפ"ם  על מות סטלין, עם המילים "שמש  העמים". לא מצאתי, וההסבר שקיבלתי ממומחים הוא, שאחד מראשי מפ"ם (ייתכן שיעקב חזן) השתמש בביטוי הזה באחד מנאומי ההספד והצער על מות "החם הגרוזיני", כפי שכינו אותו אלתרמן ואחרים.

בידידות,
מוטקה נאור

תגובה

מוטקה ידידי,

בדקתי ואתה צודק. מישהו הוסיף את הכתובת לכרזה. אבל תסכים עמי שטכנית זה אולי זיוף אבל משקף בדייקנות את רוח הכרזה ויתר פרסומי מפ"ם באותה תקופה.

שיר פרודי על ניצולי השומר הצעיר