שני בניי, טל ושוקי, מנהלים בשנה האחרונה אתר אינטרנט שעוסק בחומוס. האתר הזה, שהחל כמעט כבדיחה, תפס תאוצה וקנה לעצמו קהל גדול של תאבי חומוס, מן הארץ ומן העולם. מתוך 550 אלף אתרים העוסקים בחומוס המופיעים ב"גוגל" זכה האתר שלהם ("חומוס להמונים") למקום ראשון שם הוא מככב כבר זמן ניכר.

לאתר יש גירסה עברית שפונה לקהל ישראלי, וגירסה אנגלית שמגיעים אליה גולשים מכל העולם – בעיקר יהודים וערבים אמריקנים.

עיתון הרשת הערבי Gulf News מדובאי פרסם לפני כשבועיים טור של ערבי אמריקני בשם ג'ורג'ס. הישמה, תחת הכותרת "המלחמה הלא-רשמית במטבח הערבי". הכותב, המסתמך על האתר הישראלי, קובל על כך שהישראלים – למעשה היהודים – "גנבו לאומה הערבית את תרבות האוכל ומציגים אותה כשלהם".

"אחייניתי איירין, פנתה אליי לפני כמה ימים" כותב הישמה, "ממורמרת מכך שחבריה האמריקנים – כולל כמה יהודים – מתעקשים שמאכלים ערביים טיפוסיים כמו פלאפל, חומוס ושווארמה הם מאכלים ישראליים. היא רצתה שאומר לה כיצד היא יכולה לשכנע אותם שהם טועים".

לטענה הזו, כמו ליתר הטענות הפלסטיניות, אין רגליים. מאיר שלו, כתב באחד מטוריו שהחומוס אוזכר לראשונה בתנ"ך בספר רות. (בועז אומר לרות "טבלי פתך בחומץ", ונשמע הגיוני שהוא מתכוון שחומץ הוא בעצם "חימצה" – הגרגירים מהם מכינים, יחד עם טחינה, את ממרח החומוס).

סביר להניח שדבריו של שלו נכתבו בהומור. המימצאים הארכיאולוגיים הקשורים לאכילת חומוס בארץ-ישראל מצביעים על כך שממציאי החומוס היו כנראה הצלבנים.

לגבי השווארמה – הדמיון שלה למילה הטורקית "מסתובב" (“çevirme”), מחזקת את הסברה שהמאכל הזה הוא טורקי במקורו.

והפלאפל? הוא הגיע ככל הנראה לארץ ישראל ממצרים (שם מכינים אותו, עד היום, מפול ולא מחומוס). עד כמה שניתן לקבוע, הוא הובא לאזורנו על-ידי אנשי הכת הנוצרית הקופטית, שברחו ממצרים בגלל רדיפות הכובשים המוסלמים. במילים אחרות: אם הפלאפל הוא קורבן של כיבוש כלשהו, הרי זה כיבוש ערבי ולא יהודי. אם מישהו גנב את הפלאפל ממישהו, אלו המוסלמים מהקופטים, לא היהודים מהערבים או הישראלים מהפלסטינים.

אבל הכי מדויק והגיוני לומר שפלאפל, חומוס, שווארמה וטחינה – והרשימה ארוכה – הם מאכלים מזרח-תיכוניים שבמהלך ההיסטוריה נדדו באזור בעקבות הכובשים. הצלבנים, המוסלמים והעותמנים היו כאן מאות שנים. היהודים החלו בשיבת ציון רק במאה השנים האחרונות. עכשיו כשאנחנו כאן, אנחנו אלו שמייצאים את התרבות הקולינרית הזו אל העולם.

תרבות הניהול הציבורי שהתפתחה בישראל קובעת כי כל עובד רשאי לקחת משהו ממקום העבודה שלו *  בבנק ישראל מייצרים כסף  ולכן מותר לקחת כסף*  בחברת החשמל מייצרים חשמל והעובדים מקבלים חשמל חינם הביתה * וכך גם בקואופרטיבים לתחבורה וב"אל על". ואיפה לא * לוי אשכול נתן לכך הכשר ב-1951 כשהכריז בתגובה על דו"ח ביקורת שחשף שחיתות בסוכנות, ש"אין  לחסום שור בדישו" * הוא נימק זאת בכך שגם בפרדסי פתח תקווה התירו הפרדסנים לפועלים לקחת פרי הביתה * ומדוע לא למדו את פרוש רש"י על " ואל כליך לא תיתן"

מי שרוצה להבין את החוצפה של בכירי בנק ישראל הממלאים את כיסיהם במזומנים, חייב לשמוע את הסיפור על הדודה המעופפת שלי.

דודתי עליה השלום היתה אלמנה ערירית, משך שנים רבות, והתגוררה בחיפה. קראנו לה "הדודה המעופפת" כי נהגה לשוטט ברחבי הארץ, לבקר קרובי משפחה וידידים, קרובים ורחוקים, כמעט מדי יום. אצלנו נהגה לבקר לפחות פעם בשבוע ולעתים פעמיים. באחד הימים אף חזרה באותו יום לביתנו לאחר שכבר היתה בחיפה, כי שכחה אצלנו את המסרגות שלה.

"הדודה המעופפת" יכולה היתה להרשות לעצמה את הטיולים הללו כי הנסיעות לא עלו לה מאומה. כי דודתנו היתה אם לבן שהיה חבר "אגד" ונהנתה מן הזכות לנסוע בכל הקווים ללא הגבלה, חינם אין כסף.

הדודה המעופפת שלי, נוחה עדן, היא מדגם קטן של התרבות הארגונית שימיה כימי המפעל הציוני. זוהי התרבות של "לא תחסום שור בדישו" .

קוטפים תפוזים אז לוקחים הביתה. עובדים עם כסף לוקחים לכיס. בנין בנק ישראל. (צילום: ESTER INBAR ויקיפדיה)

" ביקורת ג'נטלמנית"

האיש שטבע מטבע לשון זו היה לוי אשכול בשנת 1953 אשכול, אז גזבר הסוכנות, הגיב במכתב חריף על דו"ח ביקורת קשה של המבקר, שגילה אי סדרים כספיים במוסד.

במכתבו סיפר אשכול כי כשעבד בצעירותו כפועל בפרדסי פתח תקווה, היה הפרדסן בודק בתום יום העבודה בכליהם של הפועלים, כדי לוודא שלא גנבו מן התפוזים שקטפו. "אבל", הטעים אשכול, "חמישה עד עשרה תפוזים מותר היה לקחת".

הוא נזף במבקר על ביקורתו הקשה וכתב:  "דרושה ביקורת קפדנית, אך דרושה גם גישה אנושית וג'נטלמנית". הוא סיים במילים: "לא תחסום שור בדישו" .

קנו תנורי חימום

המדינה היתה קטנה וגם מעשי השחיתות היו קטנים. השחיתות שמבקר הסוכנות, ד"ר אמיל שמורק, גילה  לא היתה מי יודע מה. בין היתר גילה המבקר בדו"ח שלו כי שני פקידי סוכנות רכשו בקפריסין תנורי חימום בדולרים שניתנו להם בשער נמוך מזה שניתן לסתם אזרחים. (באותם ימים לא היה שער אחיד לדולר. הקצבות הדולרים היו בידי פקידים שקבעו שער לכל מטרה). לזכותם של הפקידים נאמר כי בתקופת המצור על ירושלים, חמש שנים לפני כתיבת הדו"ח, הם שהו בעיר הקרה.

במושגי השחיתות של ימינו מדובר בכסף קטן, אבל גם אז זו לא היתה שחיתות גרנדיוזית.

נוהג שהפך לזכות

הנוהג של "לא תחסום שור בדישו" מלווה את המפעל הציוני מראשיתו ובתחומים רבים נמשך עד ימינו. אפשר לומר שזו אחת המצוות המעטות שבתורה שמקיימים כאן בדקדקנות. הנוהג הזה קבע שכל עובד בכל מפעל מקבל, כזכות טבעית בלתי מעורערת, חלק מתוצרת המפעל, בנוסף לשכרו.

עובדי חברת החשמל קיבלו חשמל חינם מן היום הראשון להקמת החברה והם ממשיכים לקבל עד ימינו. עובדי הקואופרטיבים לתחבורה קיבלו זכות לנסיעה חינם, להם ולבני משפחותיהם (ביניהם הדודה שלי), ללא הגבלה. ואם הקואופרטיבים לתחבורה כך למה ייגרע חלקם של משפחות טייסים וציוותי אוויר? וילדיהם של חברי הסגל במוסדות האקדמיים הנהנים מלימודים חינם.

90 אלף ₪ לספרן

הנוהג הזה, שהיה מקובל בעיקר במפעלים הציבוריים המונופוליסטיים, עבר גם לתעשיה הפרטית. עובדי "עלית" קיבלו שוקולדים ועובדי "ארטיק" הביאו חבילות גלידה הביתה. וכך בכל ענף כמעט. בקופת חולים קיבלה כל עובדת חבילה צמר גפן אחת לחודש. פועלי דפוס קיבלו בקבוק חלב ליום כאילו כהגנה נגד הרעלת עופרת וממשיכיםצ לקבל  גם לאחר המעבר לדפוס הדיגיטלי).

בבנק ישראל, בהיותו מוסד לא פרטי, התפתחה תרבות של לא תחסום שור בדישו בהקפים סיטונאיים. בעיקר בדרגים הגבוהים. איך אפשר להסביר משכורות של 60 אלף שקל ומעלה לחודש לבכירי הבנק. או שעלות שכרו של הספרן הראשי בבנק מגיעה ל-90 אלף ₪? איך אפשר לנמק רכישת רכב שטח בסכום עתק, שנועד לאפשר לאחד הנגידים הקודמים להגיע לירושלים בימי שלג? איך אפשר להסביר     "תוספת התייעלות" שהצטברה ליותר ממאה מיליון שקל? ועכשיו, כשביקשו שיחזירו את הכספים הללו (שהעובדים נטלו לעצמם בניגוד לכל כללי המינהל התקין) רוקעים שוורי הבנק ברגליהם וזועקים מרה: " לא תחסום שור בדישו" .

לוי אשכול היה יהודי טוב ושורשי אך תלמיד חכם גדול לא היה. אחרת לא היה מביא דוגמא מן השוורים אלא ממצווה אחרת הקשורה בזכויותיו של שכיר: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תיתן" (דברים כג – כה). מפסוק זה יכול היה אשכול ללמוד שאותו פרדסן היה צדיק גדול שהתיר לפועלים בנוסף לאכילת הפרי במקום העבודה, ליטול בכליהם חמישה עד עשרה תפוזים. יותר מזה: רש"י בפרושו במקום מסייג את הזכות הזו: אכול כמה שתרצה  "אבל לא אכילה גסה" . וגם זאת, רק בשעת הבציר עצמו. והיו בחז"ל שפרשו "שלא יאכל הפועל יותר על שכרו" . ועוד אמרו "שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו" . והאיסור לקחת הביתה היה איסור מוחלט. אפילו נזיר העובד בכרם, ואינו רשאי לאכול מפריו, אינו רשאי לקחת לכליו מן הפרי.

למה זה נוגע לנו?

כשהתורה התירה לא תחסום שור בדישו היא התייחסה למעסיק פרטי. בימינו  השוורים הם עובדי המוסדות המיוחסים ששכרם גבוה מעצם מהות המפעלים שהם עובדים בהם. כשהם נוטלים תמורה מעבר לשכר הרגיל הם אינם מקטינים את הכנסותיו של הפרדסן בפתח תקווה. הם פוגעים ברמת החיים שלנו. אנו מממנים את שכרם הגבוה של עובדי בנק ישראל. את חשמל החינם שמקבלים עובדי חברת החשמל. את נסיעות החינם בקואופרטיבים וכך בכל המפעלים שעובדיהם חולבים את הקופה הציבורית.

"תנובה" כסמל המפעל הציוני

שיר הילדים המקסים של פניה ברגשטיין, שהנציח את " תנובה" בעידן התום של המפעל הציוני, הפך סיסמת פרסומת של החברה שרכשה את הקונצרן * כך נשחטה עוד פרה שהניבה חלב, בדרך להפרטת המדינה כולה

אין כמעט ילד שהוריו לא קנו לו את ספר הילדים המקסים " בוא אלי פרפר נחמד" , פרי עטה של פניה ברגשטיין. אין כמעט ילד שאינו יודע לדקלם ולפזם את השירים שבספר, ובראשם השיר:

" האוטו שלנו גדול וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק

בבוקר נוסע בערב הוא שב

מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב"

"האוטו שלנו גדול וירוק" מתוך ספרה של פניה ברגשטיין

מאז הופיע הספר בשנת 1945 הוא נדפס ביותר מ-50 מהדורות. בנוסף, יצאה בשנים האחרונות מהדורה מיוחדת מודפסת על קרטון עבה שנועד לפעוטות.

מה סוד קסמו של הספר שגם אני, גם ילדיי וגם נכדיי יודעים על פה את כל שיריו?

חוקרת התרבות, ד" ר יערה בר-און, תארה כך את מקומו של השיר " האוטו שלנו גדול וירוק" בתרבות הישראלית:

" שיר הילדים הזה, הנמצא בבסיסו של האתוס הישראלי ה"קדום", מספר על האוטו שלנו, משמע: של הקולקטיב ולא של המשפחה; וזהו גם אוטו גדול, כגודל המטרה, וצבעו כצבע הצמיחה. הוא פועל ללא לאות, מבוקר עד ערב, ומביא תוצרת חקלאית טרייה, הישר מן השדה לכל ילדי ישראל. האוטו הירוק הפך סמל לאומה בריאה, החיה על יצרנותה… היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני-שרירים אשר המירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, וייצרו מהם – בין כדי החלב וארגזי הביצים – ישראליוּת מובנת מאליה" .

"שער הספר הוא אלי פרפר נחמד"

מחברת השיר, פניה ברגשטיין, מגלמת בתולדות חייה את המעבר הזה של היהודי מספרי התפילה אל "האוטו שלנו".

היא נולדה בפולין בשנת 1908, וקיבלה מילדותה חינוך עברי שורשי מפי אביה, שהיה מורה לעברית. עלתה לארץ בשנת 1930 והצטרפה לקיבוץ גבת. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה החלה לפרסם שירים וסיפורים שנתנו ביטוי לעולם החדש של ארץ ישראל כפי שנראה בעיניים של ילד.

היא גם נתנה ביטוי מרגש לשורשיה בבית אבא בשיר " ניגונים" , בו היא כותבת בין היתר:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פּארוֹת בְּדָמִי

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים

—-

אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם

בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם

עֵינַי אֶעֱצום וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם

מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

פניה ברגשטיין נפטרה בגיל צעיר ממחלת לב – בת 48 היתה במותה. סיפורה האחרון " בני וגיטה" מתאר את חיי הילדים היהודים בגולה.

נדרשתי ליצירתה של משוררת ששמה אולי נשכח אך היא מוסיפה לחיות בנו, לרגל ארוע בורסאי: מכירת " תנובה" לחברת " איפאקס פרטנרס" תמורת יותר ממיליארד דולר.

המכירה הזו מסמלת כמדומה את סופו של החלום הציוני התמים שבא לביטוי בשיריה של פניה ברגשטיין והתגלמו ב" תנובה" . אופייני למציאות החדשה בה אנו חיים שמשרד הפרסום מקאן אריקסון החליט לבחור בסיסמה " האוטו שלנו גדול וירוק" כדי לפתוח במסע פרסום בהשקעה של מיליון שקל.

פניה ברגשטיין מי יסיר עפר מעינייך.

מ"ילדי תנובה" עד נערי הסושי

" תנובה" תרמה כמה מילים לשפת הדיבור העברי שמתוכן ניתן ללמוד משהו על ההיסטוריה של ארץ ישראל והמפעל הציוני.

שנים רבות רווח הביטוי " ילדי תנובה" . תחילה ייחסו אותו לילדי הקיבוצים, בתקופה שבערים היה מחסור במזון ובקיבוצים נהנו משפע יחסי. בתקופה מאוחרת יותר ייחסו את הביטוי " ילדי שמנת" לילדים עירוניים. מספר מוצרי החלב שייצרה תנובה בשנים הראשונות היה מצומצם והוא כלל רק לֶבֶּן, לֶבֶּנִיָה, שמנת וגבינה לבנה מסוג אחד (שנמכרה במשקל). היתה גם גבינה " צהובה" (משהו הדומה לגבינת " עמק" של היום) אך הוא היה נחלת עשירים בלבד. המאכל הרגיל של הילד העירוני כלל בדרך כלל לֶבֶּן או לֶבֶּנִיָה. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם שמנת. באותה תקופה נחשבה השמנת למאכל בריא. בני המזל והפרוטקציה שזכו להתקבל לבתי ההבראה של קופת חולים היו נשקלים במהלך תקופת ההבראה. כל עליה במשקל נחשבה להישג בריאותי.

הביטוי הזה הגיע עד ימינו וכך אנו מוצאים את המשפט " מריחואנה הוא ידידם הטוב של ילדי השמנת" (" מעריב" 1.1.99)..

" תנובה" הולידה גם את המושג " תנובהל"ה" . שניתן לראות בה את מסעדת הגורמה של עידן הצנע. לא נהגו אז לאכול מחוץ לבית, אלא אם נאלצו לכך בגלל העבודה. לרשות אלה עמדו מסעדות שנקראו " מטבח פועלים" שבהן ישבו ליד שולחנות ארוכים. ההגשה היתה עצמית. המזון היה פשוט וזול – לחם, מרק, פִירֶה (מחית תפוחי אדמה), גֶבֶטש (תבשיל ירקות מעורבים), קלופס (קציצת בשר שרובה לחם) ולקינוח קומפוט (מרק פירות). בעלי זכויות יתר (עובדי מוסדות ההסתדרות למשל) יכלו לשלם בתלושים שקיבלו במקומות עבודתם.

התנובהל"ה היתה משהו שונה לגמרי. מסעדות קטנות שהופעלו על ידי אנשים פרטיים (אך קיבלו זיכיון לשם תנובהל"ה ולמוצרי תנובה). כאן היו שולחנות לשנים או לארבעה. היו מלצריות שהגישו לשולחן. התפריט כלל סלט ירקות טרי, חביתה, ביצת עין, מוצרי חלב של תנובה, פרוסה דקה של גבינה צהובה, זיתים ירוקים, ופה ושם איזה מעדן. למשל " לביבות בננות בחלוק" . בננות מצופות בקמח וביצים שטוגנו בשמן עמוק וכוסו באבקת סוכר. לקינוח היו נותנים קפה אמיתי (בלי ציקוריה שהיתה תחליף קפה עשוי שורשי עולש אותו שתו בכל בית). לילדים נתנו מעדן ג"לי. זה היה בילוי משפחתי, שהולכים אליו לרגל יום הולדת, אבל רק עשירים יכלו להרשותו לעצמם.

כדי החלב – מנהלל לת"א

מקום מרכזי בהיסטוריה של ארץ ישראל ממלאים כדי החלב של " תנובה" . בהעדר מיכליות קירור מודרניות הועבר החלב מן הרפתות בכל רחבי הארץ אל השווקים העירוניים בתוך כדים מיוחדים. כדים אלה היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה שניתן לסגירה הרמטית. הסגירה היתה כל כך יעילה שהשתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק של המחתרת ולקבור אותם עמוק באדמה מבלי לחשוש שמא תחדור אליהם רטיבות. כדים אלה, טעונים חומרי נפץ, שימשו גם את האצ" ל לפיצוץ מלון המלך דוד.

לא היו אז סופרמרקטים וחנויות המכולת לא היו מסוגלות לאחסן ולמכור חלב בתנאי האקלים של הארץ. את החלב הפיצו בעלי מקצוע מיוחד שנקראו חלבנים. הם היו באים לשווקים בשעות הבוקר המוקדמות. נוטלים חלב טרי מכדי הברזל לכדי פח מגולוון, שהמכסה שלהם היה מעין מיכל בנפח של ליטר. לרוחב המיכל היו פסים שבאמצעותם אפשר היה למדוד חצי ליטר או שלושה רבעים. הם היו מגיעים באופניים לכל בית (גם אם היה בקומה רביעית בבתים שמעולם לא היתה בהם מעלית) מקישים על הדלת וקוראים " חלבן" . עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, מגישה סיר, והחלבן היה שופך את החלב לסיר. לא היה כל פיקוח על כמות המים שבחלב והדעה הכללית היתה שצריכת המים בעיר גדלה בשעות הבוקר כשהחלבנים מוהלים את החלב שלהם במים. אין ספק שחלבנים אלה היו צדיקים גמורים לעומת מנהלי " תנובה" ב-1995 שמהלו את החלב (העמיד) בסיליקון המזיק לבריאות.

את החלב היו עקרות הבית ממהרות להרתיח. זה היה אמצעי הכרחי לשמירת הבריאות. חלב שהחמיץ לא נשפך לכיור. הרתיחו אותו עד להתגבשות החלק המוצק שבו. שפכו את תוכן הסיר לשקית עשויה חיתול בד ותלו מעל לכיור. לאחר יום היתה גבינה מצוינת.

רק בתקופה מאוחרת החלו למכור חלב בצנצנות זכוכית. תחילה היו אלה נסגרות בפקק עשוי קרטון שהיה רחוק מהרמטיות. רק עם התקדמות הטכנולוגיה היו הבקבוקים נסגרים בפקק אלומיניום הרמטי. מקצוע ה" חלבן" שרד עוד שנים לאחר מכן ואלה היו מביאים את הבקבוקים ומניחים בפתחי הבתים.

איך הפכה תנובה לענק תעשייתי

הרעיון נולד בשנת 1926. 13 משקים של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל (מושבים וקיבוצים) החליטו להתאגד במסגרת ארגונית שתשווק את התוצרת שלהם במרוכז. הוחלט כי הארגון, ששמו ייקרא " תנובה" , יפעל כ" מוסד שלא למטרות רווח" וכל התמורה תועבר למשקים שהם בעלי המניות בארגון. תחילה שיווקה תנובה רק חלב טרי. במרוצת הזמן הקימה מפעלים לעיבוד החלב למוצריו השונים ושיווקה את כל התוצרת החקלאית לסוגיה.

בניגוד למה שנקבע בתקנון היסוד לא העבירה " תנובה" את כל התמורה שקיבלה לחקלאים. השיטה היתה " מכירה בקונסיגנציה" . דהיינו: היא שילמה לחקלאים את המחיר שקיבלה באותו יום, לפי תנאי השוק, אך ניכתה לעצמה " דמי טיפול, שיווק ועמלה" .

במרוצת השנים הצטרפו לתנובה מאות ישובים של ההתיישבות העובדת וגם חקלאים פרטיים. היא שלטה על רוב האספקה של המזון לצרכנים וגם הכתיבה את המחירים שישלמו ואת גובה התמורה שיקבלו החקלאים. לצרכנים לא היה שום מקור אחר (כמעט) לתוצרת ששיווקה תנובה ולחקלאים לא היתה דרך לשווק את סחורתם בלי תנובה. בשפת הכלכלה קוראים לזה מונופול.

ההפרש בין המחיר ששילמה " תנובה" ליצרנים לבין מה שקיבלה בשווקים הושקע במחלבות, מפעלי עיבוד מזון, אמצעי תובלה וכדומה. ב-80 השנים שחלפו הצטברו כל ההשקעות הללו (לאחר שננכה את מה שלקחו העסקנים לדורותיהם לכיסם) לרכוש השווה יותר ממיליארד דולר.

" תנובה" היא מדגם מייצג של עשרות ארגונים שיזם דור מקימי המדינה. המטרה היתה לבנות כאן משק לאומי ומערכות ארגוניות ולשלוט באמצעותם על כלל הציבור בארץ באמצעים שאפשר לכנותם בולשביקיים. באותה שיטה פעלו " סולל בונה" , " המשביר המרכזי" , " בנק הפועלים" , " מקורות" , " תה" ל" , מפעלי תעשיה, חברות ספנות ותעופה, קואופרטיבים לתחבורה לחרושת ולמלאכה, קרנות גמל וכמובן ההסתדרות וקופת חולים. ולא במקום האחרון גם קבוצות ספורט, הוצאות ספרים, כתבי עת ותיאטרונים.

עבודה עברית ותוצרת הארץ

תולדות " תנובה" משולבים בשני מאבקים שבלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל: המלחמה על " כיבוש העבודה" ועל " תוצרת הארץ" .

הגרעין הקשה של אנשי " העליה השניה" , שמהם צמחה מנהיגות המדינה שבדרך, שאפו להיפוך הפירמידה בחברה היהודית. להפוך עם של סוחרים ואנשי רוח לעובדי אדמה המוציאים לחמם מן הארץ. רק כך, האמינו, ניתן לבנות יהודי חדש מושרש באדמתו שיביא לתחייה לאומית. הם ראו בעבודת האדמה ערך עליון, המקנה לעובד את הזכות על אדמתו. לפיכך שאפו להפרדה גמורה בין המשק היהודי למשק הערבי ולחמו נגד האיכרים בני העלייה הראשונה שביססו את מושבותיהם על עבודה ערבית זולה. אתוס העבודה העברית היה מנוגד אמנם לאתוס של סוציאליזם ואחוות עמים, בו דגלו אנשי " העליה השניה" . אך האתוס הלאומי גבר.

המאבק על תוצרת הארץ

הרחקת הפועל הערבי ממקומות העבודה של האיכרים חייבה גם את המלחמה על " תוצרת הארץ" . הטרור הערבי שהחל בראשית שנות ה-20 וגבר בשנות השלושים סייע לשני המאבקים. באמצע שנות השלושים התארגן בתל-אביב " איגוד למען תוצרת הארץ" . באחד מכרוזי הארגון נאמר: " כל איש ואשה ביישוב, בלי הבדל זרם ומפלגה, חייב לתת ידו לארגון חשוב זה המכוון לביצורו וחיזוקו של המשק הפנימי והקמת חומת מגן לו נגד החתירות של אויבי תקומתנו."

מתנדבי הארגון סובבו בשווקים, איימו על סוחרים שהעזו למכור מוצרים שאינם מ" תוצרת הארץ" . היו שציירו כתובות על פתחי חנויות כאלה והוקיעו את הסוחרים כבוגדים. פה ושם נפצו גם חלונות ראווה. היו גם לא מעט יזמים פרטיים שנהגו להפוך את מרכולתם של רוכלים ערביים שניסו למכור מתוצרתם ברחובות הערים העבריות. עורך " דבר לילדים" כתב: " הגידו לאמא קני לנו תמיד תוצרת של משק עברי" ואף עודד אותם להמרות את פי הוריהם שלא ייענו לצו הלאומי.

איזה מזל שלא היה אז בג" ץ.

הגיס האחד מנהל " תנובה" והשני נשיא הקומינטרן

האיש שנתן את התנופה הגדולה ל" תנובה" והפך אותה לאימפריה כלכלית היה נחום ורלינסקי. יליד אוקראינה, בן לסוחר עשיר, עלה לארץ ב-1925 לאחר שבילה כמה שנים בכלא סובייטי על פעילות ציונית.

תחילה הצטרף ל" תנובה" כחבר הנהלה בחיפה ותוך כמה שנים הפך למנהל כללי. הוא היה בעל השכלה רחבה, כושר ארגון ולהט מהפכני שאפיין את דור הנפילים. המטרה שהציב לעצמו בניהול " תנובה" היתה לדחוק את מוצרי החקלאות הזולים של הערבים מן השווקים של הישוב היהודי ולחזק את ההתיישבות היהודית. הוא הנהיג יד ברזל כדי להשיג מטרה זו. ישובים שהעזו לשלוח את מוצריהם לשוק שלא באמצעות " תנובה" נענשו קשות. עד להקמת המדינה ב-1948 איגדה " תנובה" 350 משקים חקלאיים – כ-70 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית העברית – ומחזורה הגיע ל-17 מיליון ל" י – סכום עתק באותם ימים.

 

אשתו של ורלינסקי היתה דינה רדומיסלסקי. אחיה של דינה היה גריגורי יבסייביץ" זינובייב, ששמו המקורי היה הירש-צבי רדומיסלסקי. זינובייב נמנה עם מקורבי לנין ולאחר המהפכה הקומוניסטית נתמנה לנשיא הקומינטרן. לאחר מות לנין נמנה עם השלישיה המובילה של השלטון, יחד עם קמינייב וסטאלין. במהלך השתלטותו של סטאלין על המפלגה הורחק זינובייב מעמדת השפעה ובשנת 1935 הוצא להורג באשמת " פעילות אנטי מהפכנית" .

הסבר מקורי למהותה של הויקיפדיה ניתן למצוא במשנתו של אשר עידן, מרצה בתחומי עתידנות באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטה הפתוחה. הוא קורא לזה " חוק הזנב הארוך" .

לפי חוק זה, שנוסח ב 2004 – במוסיקת פופ, אנו עוברים מתרבות של 10 להיטים למיליוני בני אדם, לתרבות של מיליוני שירים כשכל שיר מיועד לקהילה קטנה של כמה עשרות מאזינים. בתחום הידע אנו עוברים מעשרה פרופסורים שכותבים למיליוני קוראים פסיביים באנציקלופדיה, לתרבות של מיליוני כותבים כשכל כותב עושה זאת לקהילה של כמה אלפים.

החוק הזה מיושם בשורה של תחומים – בכלכלה, בתרבות, ואפילו במדע. בכלכלה למדו להכיר את חשיבות הזנב הארוך של קהל גדול של צרכנים קטנים למוצרים ספציפיים. כך גם בשיווק. לא מפרסמים רק לרוב האנשים אלא מתמקדים בקהלי יעד קטנים.   יש הסבורים שעידן הניהול המרוכז הולך וחולף מן העולם ובניהול מפעלים ותאגידים ייטלו חלק כל ציבור העובדים ואולי גם הצרכנים. ההנחה היא שמוחות רבים המגוייסים למטרה משותפת יוצרים תוצאה סינרגית, שהיא גדולה יותר מצרוף התרומה של כל מוח. ובוודאי רבת עוצמה יותר מאשר קבוצה  קטנה של מנהלים. במדע כבר נסתיים במאה הקודמת העידן של ממציאים וחוקרים גדולים ורוב המחקר בעולם נעשה היום על ידי שיתוף פעולהבין קבוצות מחקר גדולות.

עידן גם ניסח את ההבדל בין " אוטופיה" ל" אידיאולוגיה" .

" אידיאולוגיה היא ראיית ההווה במשקפיים של העבר ואוטופיה היא ראיית ההווה במשקפיים של העתיד" .

אף שהוא איננו מתכוון לכך נראה לי שההגדרות שלו תואמת את ההבדל בין האנציקלופדיה המסורתית לבין הויקיפדיה.

אחרי ש" החברתיים" יחלקו את הכסף לכל הנצרכים האמיתיים והמדומים (וישאירו גם משהו לעצמם) יעלה שער הדולר, האינפלציה תשתולל, האבטלה תגאה לשיאים חדשים * כשיזעיקו שוב את נתניהו כבר יתקדם העולם כולו צעד נוסף לקראת מצב של מחסור כרוני במקומות עבודה * תחזית אימים למפעל הציוני

 

עמיר פרץ הצליח והעלה על סדר היום את "הנושא החברתי" . אם יתגשם חזונו, תיפתח קופת האוצר לכל אלה שרעבו וקופחו באמת בשנות נתניהו. וגם לאלה המתחזים לרעבים ומקופחים. כולם ירצו ויקבלו עוד ועוד: הגמלאים, החד הוריות, משפחות ברוכות ילדים, עובדי שכר מינימום, החולים, הנכים, וגם השייכים הבדואים הנושאים 16 נשים מעזה ומביאים מאה ילדים לעולם.

כדי לממן את ההוצאה הזו יצטרכו להגדיל את המיסים ובעקבות זאת יבריחו מכאן את המשקיעים ויקטינו את המוטיבציה של יזמים. האבטלה תגדל, שער הדולר יעלה, האינפלציה תגאה ובעוד ארבע שנים יחפשו שוב את נתניהו, או תואם נתניהו, כדי להציל את המצב. אבל אז אולי יהיה מאוחר מדי.

סוף עידן העבודה

כשמדברים על אבטלה אנו חושבים במושגים של המהפכה התעשייתית הקודמת. אבטלה של פועלים במפעלי הסרט הנע נוסח " זמנים מודרניים" של צ'אפלין. לא זה המצב היום. אנו חיים בעידן שונה לגמרי. על כך ניתן ללמוד מן הספר "כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה" , שכתב פרופסור יוהאנו שטראסר, פילוסוף וסוציולוג מאוניברסיטת ברלין. זהו ספר שיש בו כדי להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי, החרד לעתידו ולביטחונו הכלכלי, על רקע תוצאות הבחירות.

שטראסר אינו מדבר על אבטלה מחזורית נוסח המאה ה-19 והמאה העשרים. הוא מדבר על עידן בו לא תהיה עבודה אלא למיעוט קטן.

עבודה בעולם השלישי

ואלה הנקודות העיקריות שמעלה שטראסר בתחזית האימים שלו:

• · ההתפתחויות הטכנולוגיות והאוטומציה, פיתוח שיטות ארגון יעילות הולכים ומקטינים את הביקוש לעובדים מכל הסוגים במדינות מפותחות.
• · הגלובליזציה מאפשרת לתאגידים בינלאומיים להעביר תעשיות שלמות לעולם השלישי, שבו השכר נמוך מאד. העברה זו מותירה אחריה המוני מובטלים במדינות המפותחות.
• · כבר היום כוח העבודה שקיים בעולם השלישי יכול לייצר הרבה יותר מכל הביקוש העולמי לרוב המוצרים הלא מתוחכמים.
• · הצמיחה במדינות המפותחות כמו ארה" ב אירופה וישראל אינה מגדילה את הסיכוי לעבודה. בין השנים 1970 ל-1995 עלה התוצר הלאומי הגולמי לנפש במדינות המערב בלמעלה מ-60%, אך מספר המועסקים בתעשייה פחת באותה תקופה בכ-20%.
• · דוגמה פשוטה: " המענה הקולי" , שבו מצוייד היום כל ארגון קטן וגדול, ביטל למעשה את מקצוע ה" טלפנית" . הוא הדין בתחנות דלק העוברות לתפעול בשרות עצמי.

· גם עובדי היי טק מתוחכמים אינם מוגנים מן התהליך. מקצוע התכנות למשל הופך להיות " הודי" . מפעלים מעבירים את העבודה שנעשתה בעבר על ידי בעלי מקצוע מתוחכמים בארה" ב למתכנתים הודים זולים.

· ההפרטה יוצרת תחרות, מייעלת תהליכי ייצור, מוזילה מחירי מוצרים. גם אם לא נביא בחשבון את השחיתות המלווה תהליכים אלה (אצלנו) הפגיעה בעובדים היא לעתים אנושה. עובדים נפלטים לרחוב בלי סיכוי להשיג מקור פרנסה.

האופציה השלישית

במבט ראשון נדמה כי מדובר בשתי אסכולות כלכליות היסטוריות. האסכולה האחת אומרת שיש להרחיב את הפעילות המשקית ויחד עמה את התעסוקה. זאת, על ידי הקלה במיסוי לבעלי ההון, הפרטה וצמצום התמיכה של המדינה בחלשים. זו לכאורה האסכולה בה דגל נתניהו והצליחה לחלץ את המשק הישראלי מקריסה.

לעומתם סבורים אנשים מאסכולה הקרויה על שמו של הכלכלן קיינס שיש לעודד את הפעילות הכלכלית על ידי הגדלת הביקוש בסקטור הציבורי, כשהאמצעים לכך יבואו מהגדלת המיסוי. מצדדי אסכולה זו מביאים לדוגמא את מדינות סקנדינביה המצליחות לקיים רמת פריון ותעסוקה גבוהים. הן מגינות על עצמן מן הצונאמי של הגלובליזציה על ידי מניעת כניסת עובדים זרים ואי הצטרפות לגוש היורו.

הבעיה היא שהאסכולה הראשונה, זו שבה נקט נתניהו, מילאה את קופות האוצר בכסף אך הגדילה את הפערים החברתיים בהקף בלתי נסבל. האסכולה השניה (אסכולת פרץ ובמהדורה רכה יותר אסכולת ברוורמן) ספק אם היא ישימה בישראל על כל בעיותיה החיצוניות והפנימיות.

מה שעשה ביבי היה תנאי הכרחי להצלת המשק אך לא תנאי מספיק לבניית חברה יהודית סולידארית וציונית. מה שעתיד לעשות פרץ, אם יינתנן לו, עלול להחזיר אותנו הרבה שנים לאחור. ובינתיים העולם נע קדימה לכיוון משבר סוף עידן העבודה.

בעולם כולו זהו משבר חברתי, אצלנו זה עלול להיות משבר המאיים על המפעל הציוני.

===============================================================

ארבעה כשלונות מקימים תזמורת

סילבן שלום, לימור לבנת, דני נוה וישראל כץ חברו יחד כדי למרוד בנתניהו. הוא נכשל, הם אומרים, והגיע הזמן שיילך ואנחנו נחליף אותו בהנהגת הליכוד.

הוא נכשל? ואתם הצלחתם?

סילבן שלום היה שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה. בתקופתו (2001-2002) הגיע המשק אל עברי פי פחת. חוסר אמון טוטאלי של משקיעים, תקציבים חסרי היגיון. השר " החברתי" הזה, הנשוי למיליונרית מידיעות אחרונות, גם החל בקיצוץ האכזרי בקצבאות הקשישים. כשר חוץ הוא לא כל כך נכשל כי בתפקיד הזה לא צריך לעשות כלום מלבד לטוס ולהצטלם ואת זה הוא יודע לעשות טוב.

ומה עם שרת החינוך? הרי רק האיבה שמגלים כלפיה 120 אלף מורים יש בה כדי להסביר את התרסקות הליכוד.

לגבי דני נוה קשה לדבר על כישלונות כי לא ברור מה הוא עשה בכלל. אולי אחרי שתיגמר החקירה בעניין המינויים הפוליטיים שלו נדע גם מה הוא עשה. ישראל כץ? מי זה?

הסיטואציה הזו כל כך מגוחכת שאי אפשר שלא ללכת לקרילוב מיודענו.

קרילוב מספר על " קופה שובבת, דב בטלן, חמור ותיש גדול זקן" , המחליטים להקים תזמורת. השיגו תווים וכלי נגינה, התישבו בצל עצים על דשא ירוק ומקסים, " הרימו קשתות" ואבוי כל מה שהצליחו להפיק הוא " שבר לאוזניים" .

הציעו החמור והקופה לשנות את סדר הישיבה ואז " ירקדו פה בלי לצון הרים ויער כבני צאן" . שינוי הסדר אך הגדיל את השבר.

שוב החליטו לשנות את סדר הישיבה הפעם ישבו בשורה ושוב אין שיפור והמהומה רבה.

שמע את הוויכוח הזמיר וכל בני החבורה פנו אליו בתחינה שיעוץ להם עצה. ואז השיב להם הזמיר:
" ראשית חכמת ניגון

היא אוזן מפותחת

המעודנת במחילה

מאזנכם הערלה

שבו כרצונכם אם כך או כך

מכם תזמורת לא תצמח" .

( הקטעים בגרשיים על פי תרגומו של חנניה רייכמן)

====================================================================

כמה עצות טובות לשרה ציפי לבני

העצה החשובה ביותר: אל תתקרבי יותר מדי לאהוד אולמרט. ראש הממשלה המיועד הוא חייכן, מאיר פנים, מחבק. אך כמו שאמר דון קורליאונה: את יריביך החזק קרוב אליך. חיבוק חזק משמעותו שהוציאו עליך חוזה. ההצעה למנות אותך לממלאת המקום שלו מעוררת חשד. אם תסכני את אולמרט יותר מדי בפופולאריות שלך, תמצאי עצמך במדבר פוליטי, אליו הצליח להשליך רבים מאלה שהיו מעליו מתחתיו.

עצה שנייה וחשובה לא פחות: אל תקבלי את תיק החוץ, למרות ואולי דווקא משום שאולמרט עשוי להציע לך אותו. השאיפה שאת מפגינה להפוך את התיק הזה לתיק משמעותי, היא חסרת סיכוי.

מדיניות החוץ של ישראל מתמצית ביחסים עם ארצות הברית, כל היתר זה רק עניין של נסיעות וקוקטיילים. מאז בן גוריון ועד אריאל שרון ניהלו ראשי ממשלה את היחסים עם ארצות הברית. כשמשה שרת, שר החוץ של בן גוריון, ניסה לגלות יוזמות משלו מיהר בן גוריון לסלקו.

לאבא אבן היה כשרון רטורי מדהים וידיעה כה עמוקה בלשון האנגלית שנאמר עליו כי גם שומעיו הבריטיים נזקקו למילון אוקספורד השלם, כדי להבין אותו. את הכוח הרטורי הזה ניצל אבא אבן כדי להגן על מדיניות בן גוריון, כשהיה נציג ישראל באו" ם, גם כשהתנגד למדיניות זו. מספרים שאבן הביע באוזני בן גוריון הסתייגות מפעולת התגמול של צה" ל בכינרת (דצמבר 1955 בה נהרגו 54 חיילים סורים, 30 נלקחו בשבי ורבים נפצעו). בתשובה אמר לו בן גוריון כי לאחר ששמע את נאום ההגנה של אבן על הפעולה בעצרת או" ם הוא, בן גוריון, שוכנע בנחיצותה. דברים דומים נאמרו גם על הסתייגותו של אבן מפעולת קיביה (באוקטובר 1953 בה נהרגו 69 גברים נשים וילדים בפעולת תגמול).

למרות כישוריו הדיפלומטיים הייחודיים של אבן נמנע בן גוריון מלמנות אותו לשר חוץ. אבן זכה להיכנס לתפקיד רק אחרי הדחתו של בן גוריון וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1966-1974. ובכל התקופה הזו לא עיצב מדיניות אלא ביצע את מדיניותם של לוי אשכול וגולדה מאיר.

פעם אחת ניסה לעצב מדיניות. זה היה ערב מלחמת ששת הימים. הוא נשלח לוושינגטון כדי לדווח על תגובה אמריקנית אפשרית להתקפה של צה" ל. בפגישה שקיים עם הנשיא ג"ונסון ביקש אבן התחייבות אמריקנית סודית בכתב לתמוך בישראל אם תיאלץ לצאת למלחמה. אלוף (מיל.) יוסף גבע שנכח בפגישה כנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון סיפר לי כי ג"ונסון דחה את בקשת אבן. אך אמר לו שהנאום שנשא בפני האומה, בו כינה את סגירת מיצרי טיראן כמעשה תוקפנות, חזק יותר מהתחייבות סודית בכתב. מדברים אלה, אומר לי אלוף (מיל.) גבע ניתן היה להבין כי ארה" ב תתמוך בישראל אך לא תכריז על כך.

אבא אבן הבין מדברי ג"ונסון כי אם ישראל תצא למלחמה היא תישאר לבדה. במברק ששלח לראש הממשלה אשכול הוסיף דברים, שנבעו ככל הנראה מהשקפותיו המדיניות. הוא כתב כי אם לא נתקוף יש סיכוי שהמשבר ייפתר בדרך דיפלומטית, או באמצעות כוח בינלאומי.

מסקנה זו של אבן לא עוררה אמון בישראל. אשכול שלח לוושינגטון את ראש אמ" ן, מאיר עמית, לעמוד מקרוב על העמדה האמריקנית. עמית חזר עם מסקנה הפוכה: אם נתקוף האמריקנים יהססו אם לפעול נגדנו ויש סיכוי שאפילו יתמכו בנו. כך כתב בספר הזיכרונות שלו. חוות דעתו של עמית הכריעה לבסוף את הכף בעד יציאה למלחמה.

אחרי המלחמה היו לאבא אבן דעות מדיניות מגובשות. מחד הוא טבע את הביטוי שגבולות 1967 הם גבולות אושוויץ (בראיון ל" דר שפיגל" ינואר 1969). מאידך היה בעל השקפות יוניות והכריז (בוויכוח במזכירות מפלגת העבודה בדצמבר 1968) כי " אין שלום בלי דמעות" (דהיינו בלי נסיגה משטחים). אך בפועל לא הייתה לו שום השפעה על מדיניות ישראל.

====================================================

 ראה גם

האם יש עתיד לעתידנות

http://www.zeevgalili.com/?p=215