ספר יכול להיות מעניין וחשוב ומרתק * אך לא די בכך כדי שנקרא בו * אי-התחשבות בגורמים גרפיים, סוגי גופנים, אורך שורות, שימוש בצבע,  ואפילו כריכה ונייר מכבידה על הקריאה* ואז עובר הספר לקטגוריה של "טרם הספיקותי". לתשומת ליבם של המו"לים

לפני כמה שנים רכשתי את הספר "סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים". הספר, פרי עטו של פרופסור משה הלברטל – כוכב זוהר בשמי מדעי היהדות – הוא עבודת מופת מחקרית, כמו יתר עבודותיו של הלברטל. אך נדרשה לי שנה שלמה והרבה יגיעה כדי להשלים את קריאת מאה עמודי הספר.

סגנונו של הלברטל קולח והספר עוסק באחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה היהודית והקבלה. הקושי שגרמה לי קריאת ספר זה נבעה מן העובדה שהוא נדפס במתכונת אלבומית בשורות שרוחבן 160 מילימטר (לעומת רוחב של 100 מילימטרים בספר רגיל). לכאורה בעיה טכנית. למעשה זו אחת הבעיות המרכזיות של עולם הספר.

 

כשהשורות ארוכות

האיש שעסק בחקר הנושא הוא חוקר הלשון הנודע פרופסור שלמה הרמתי, שידיו רב לו ברוב תחומי חקר הלשון, ובמיוחד בחקר בעיות הקריאה.

על חשיבות רוחב השורות עמדו כבר חז"ל. בדיון על אורך השורות של העמודות בספר תורה מזהירים חז"ל  שלא להאריך את השורות יתר על המידה, משום שהדבר עלול להקשות על הקורא. והנימוק: "מפני שעיניו משוטטות" (מנחות דף ל' ע"א). ורש"י מסביר: "כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות" (=השורות). זהו ההסבר הכי מודרני של הבעיה. המעבר משורה לשורה, מסביר פרופסור הרמתי, מחייב מיומנות מסויימת של הקורא. כשהשורה רחבה מדי עשוי הקורא לטעות – לחזור לקרוא אותה שורה פעמיים או לדלג שורה ונמצאת כל קריאתו משובשת.

ואכן, הדין לגבי כתיבת ספר תורה קובע שהשורה אסור לה להיות רחבה מן הרוחב שתופסת המלה למשפחותיכם כפול שלוש. כלומר:
למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם. בסך הכל שלושים סימני דפוס. ובעל הקורא יכול לרוץ בקריאתו ולא לטעות חלילה בדילוג שורה או בקריאת שורה פעמיים.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. עמודי החדשות של כלהעיתונים היומיים מודפסים בטורים שרוחבם מכיל בממוצע 30 סימני דפוס. הניסיון לימד את העיתונים כי זהו הפורמט הנוח ביותר לקריאה מהירה.

חשיבותו של גופן

רוחב השורות הוא גורם אחד מרבים, המשפיע על היכולת לקרוא ולהבין טקסט בקלות. גורם אחר, לא פחות חשוב, הוא הגופן (פונט בלעז). הגופן בו מודפסים כל העיתונים היומיים, נקרא פרנקריהל. הגופן הומצא בשנת 1908 על ידי רפאל פרנק, חזן הקהילה היהודית בלייפציג שבגרמניה. הגופן נקרא על שמו ועל שם בית הדפוס ריהל, שבו נוצקו האותיות.

יש אומרים שהאות הזו נקלטה בעיתונות ובספרות העברית בהשפעת הציונות, שחיפשה אות חדשה שאינה דומה לאותיות בהן הודפסו ספרי הקודש. מכל מקום עובדה היא שבתשעים וחמש השנים בהן האות הזו קיימת היא נקלטה כגופן האולטימטיבי של הדפוס העברי.

לדעתי האישית יש לפרנקריהל, בשל סגולותיו הגרפיות, יתרון בולט על פני הגופנים האחרים. זאת בשל הקלות שבה הוא נקרא. אבל אין ספק שגם ההרגל רב השנים עשה את שלו. מכל מקום עד זמן לא רב הודפסו כמעט כל העיתונים, כתבי העת, והספרים העבריים בארץ בגופן הזה. גם רוב מכונות הכתיבה העבריות הדפיסו, ככל הידוע לי, בגופן פרנקריהל. רק בשנות השבעים עם הנהגת מכונת הכתיבה הכדורית של י.בי.מ. אפשר היה להדפיס בכמה גופנים. אך עידן מכונת הכתיבה הכדורית היה קצר (פחות מעשרים שנה) ואת מקומה תפס מעבד התמלילים שבו אפשר להדפיס בכל גופן שרוצים.

כך חוסל "מעריב"

עד כמה מושרש הפרנקריהל אצל הקורא העברי ניתן ללמוד מן הפרשה שתרמה לדעתי לחיסול "מעריב" במתכונתו הקודמת.

בשנת 1987 יזם עורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, מהפכה גרפית בעיצוב העיתון, שכללה החלפת הטקסט מאותיות פרנקריהל לאותיות נרקיסים.

בכותרות לא העזו לגעת ואלה נשארו בפרנקריהל. השינוי הזה עורר תגובה חריפה, קודם כל אצל מוכרי העיתונים. כשהגיעו אליהם חבילות עמודי החדשות הם חשבו שמדובר במגזין חדש ושאלו "איפה הכותרת". הקוראים הגיבו בצורה חריפה יותר. תפוצת העיתון, שהיתה אז בירידה בין כה וכה, ירדה באורח תלול. "מעריב" חזר בו מן המהפכה הזו לאחר כמה חודשים, אך הנזק לא ניתן עוד לתיקון. אפשר בהחלט לומר כי החלפת הגופן הזה פתחה את הדרך להשתלטות מקסוול ואחר כך נמרודי על העיתון.

בעיות הגופן העברי

לגופן יש חשיבות מיוחדת בשפה העברית בגלל כמה סיבות, אומר פרופסור הרמתי. הסיבה האחת היא שרוב האותיות העבריות (שלא כאותיות הלועזיות) הן בצורת תיבה מרובעת. רק ל' חורגת כלפי מעלה, האות ק וארבע מן האותיות הסופיות (ךןףץ) חורגות כלפי מטה. הקורא רואה לפניו גוש של ריבועים, שקשה להבחין ביניהם. הקושי נובע גם בגלל העובדה שכשני שלישים מן האותיות העיבריות דומות לאותיות אחיות ה-ח, ב-כ , ד-ר , ג-נ, ו-ז, ס-ם ועוד. אחד היתרונות של הפרנקריהל וכנראה גם הסיבה להצלחתו נובעת מכך שההבחנה בו בין האותיות הדומות קלה יותר מאשק בגופנים אחרים.

הקושי בקריאת כתב רש"י

על חשיבות הגופן אפשר ללמוד מגופן הנקרא בטעות כתב רש"י (ר' שלמה יצחקי, מפרש התורה והתלמוד). רש"י עצמו לא כתב בכתב רש"י אלא בכתב יד אשכנזי רהוט, הדומה לכתב הרהוט של ימינו. הגופן הנושא את שמו של רש"י עוצב לצורך הדפסת פרוש רש"י לתורה. פרוש זה הוא כידוע הספר העברי המתוארך הראשון שראה אור בדפוס (ברג'ו דה קלבריה שבאיטליה בשנת 1478). המדפיס שביקש לעשות הבחנה בין הטקסט של התורה לבין הפרוש של רש"י עיצב אותיות השונות מאותיות הדפוס המרובעות והיה מבוסס על כתב יהודי ספרדי.

מי שלמד מילדותו תורה עם פרוש רש"י אינו מתקשה בקריאתו. אך בחינוך החילוני הישראלי מתעלמים מרש"י. כשמגיעים תלמידים כאלה  לאוניברסיטה ומבקשים לקרוא טקסטים יהודיים, שרבבות מהם הודפסו בכתב רש"י, הם מתקשים מאד.

סיפר לי הרב יחיאל ברלב, בעל סידרת התרגומים והפרושים לתלמוד ולספרות הקבלה ("ידיד נפש") כי פרופסורית ידועה מן האוניברסיטה העברית הזמינה אצלו כמות ניכרת של הספר "מגיד מישרים" הקבלי שכתב מחבר השולחן ערוך, ר' יוסף קארו. לשאלתו אמרה הפרופסורית כי היא נזקקת לספר הואיל ובהוצאת "ידיד נפש" הוא הודפס באותיות מרובעות, בעוד שבדפוסים המסורתיים הוא מודפס באותיות רש"י שתלמידי המחקר אינם מסוגלים לקרוא.

שיבושים שהשתרשו

בכתיבה העברית גם אין תנועות והקורא חייב לפענח את משמעות המלה על פי הקשרה. לתיבה דוד לדוגמא יש יותר מתריסר משמעויות אפשריות, החל בדוד-שמש ועד דוד מלך ישראל.

גם כאן כבר עמדו חכמינו על הקושי הכרוך בפיענוח אותיות דומות. במסכת שבת (קמז עב) מסופר על ר' אלעזר בן ערך שבגלל נהייתו "אחר היין והרחצה" נשתכח תלמודו. כשהיה עליו לקרוא בתורה קרא בטעות "החרש הזה לכם" (במקום החדש הזה לכם, שמות יב ב).
פרופסור הרמתי מראה כי שיבושים בקריאת אותיות גרמה לשיבושי מילים שהשתרשו בשפה העברית. אנו אומרים פרוזדור בעוד שנכון היה להגיד פרוזדוך (ר' החליפה ך). אנחנו אומרים גרדום בעוד שהמלה במקורה היא גרדוס (ם סופית באה במקום ס') והתיבה פוחלץ היתה במקורה פוחלין. השיבוש נוצר כתוצאה מחיבור בין י' ל-ן שיצרו ץ.

אנגלית שפה קלה

במחקרים של זיהוי מילים עבריות ואנגליות שגו סטודנטים ילידי הארץ ששפת אמם עברית בהכרת תיבות עבריות יותר מששגו בהכרת תיבות אנגליות. פרופסור יוסף שמרון מאוניברסיטת חיפה שערך מחקר כזה הציג בפני הסטודנטים אותיות עבריות ולועזיות כשבכל מבחן הוא קוטע חלק אחר של האות והסטודנטים נתבקשו לזהות אותה. האותיות האנגליות היו קלות יותר לזיהוי בגלל הגיוון הרב יותר של הצורות – אותיות בולטות כלפי מעלה ומטה, קווים עגולים וקווים אלכסוניים ועוד. לעומתן האותיות העבריות הן,כאמור, ברובן בצורת תיבה ולרובן יש בן זוג דומה:   ד-ר  ה-ח  ו-ן  כ-ב  ס-ם  פ-ב .

שורה של 200 מ"מ

כל העובדות הללו מחייבות את המו"ל להשקיע לא רק בתוכן אלא גם בצורה. ומה המצב בפועל?
הדוגמא של ספרו של הלברטל אינה יחידה. במהלך כתיבת רשימה זו הגיע לידי הקטלוג "קרן קיימת ומצלמת", של התערוכה שהתקיימה בתחנת הכוח ההיסטורית רידינג א' של חברת החשמל בתל-אביב. הקטלוג הופיע בפורמט אלבומי כדי לאפשר הדפסה נאותה של תמונות רוחב. אך הטקסט, לא ייאמן, הוא ברוחב 200 מילימטר והגופנים הן מסוג דק שלא זיהיתי, אבל ברור שהן בלתי קריאות. הטקסט הוא אמנם החלק הפחות חשוב בקטלוג הזה. אבל בשל הצילומים הייתי מכליל את הקטלוג הזה לספרים שחובה לרכוש.

שחור על גבי לבן

לא דנו במאמר זה בגורמים לשוניים המכבידים על הקריאה וההבנה, שהם אבן יסוד בטכניקות של לימוד כתיבה  (ועוד אחזור לנושא זה). עם גורמים אלה נמנים אורך המשפטים ומורכבותם, הקשר בין המשפטים, מבנה הטקסט, השימוש הנכון במילים ועוד.  כאן נגענו רק בגורמם הטכניים – גרפיים ואסתטיים – המכבידים על הקריאה ועל ההבנה.

לאלה שמניתי למעלה יש להוסיף את נושא הצבע. בעידן מכונות הכתיבה ניתן היה להדפיס  טקסט רק בשני צבעים – אדום ושחור. אלה סייעו בעיקר למי שכתב טקסטים חשבונאיים, כשהצבע האדום משמש כדי להבליט גרעון או הפסד. עידן הכתיבה הדיגיטלית פתח אינסוף אפשרויות לשימוש בכל גווני הצבע וההדגשה ובנוסף לכל הצרות גם ההקפצה. טקסטים הכתובים בדרך זו אולי יתאימו, במהלך האבולוציה, לאדם הפסיכאדלי שיתפתח בעוד מיליון שנים. אנחנו שיייכים להומו-סאפיינס ועדיין זקוקים לטקסט שנכתב כמו המגילות הגנוזות, הנמצאות בהיכל הספר בירושלים – שחור על גבי לבן. לא פעם אני מקבל דוא"ל  הכתוב על רקע צבעוני, כשהאותיות עצמן הן בצבע דומה לצבע הרקע  וגם בגודל המתאים לכושר הראיה של טייסי פ-16. יש אתרים שכניסה אליהם כמוה ככניסה למועדון לילה עם אורות מרצדים ומוסיקה מחרישת אוזניים. כשאני נתקל באתר כזה אני בורח ממנו כמפני אש. הדבר אמור גם לגבי העיתונים המודפסים. אך מהם כבר ברחתי מזמן, גם מסיבות אחרות.

החוק קובע גופן

על החשיבות שנודעת לצורת הגופן וגודלו ניתן ללמוד מן העובדה שלעתים מתערב החוק וקובע שלא להשתמש בגופן המונע הבנת הנקרא.

בתקנה שהוציא ב-1998 שר המשפטים צחי הנגבי, הנוגעת לצורה בה ינוסח ויודפס כתב ערבות, אנו מוצאים את הסעיפים הבאים:
* הגודל המזערי של האותיות במסמך הגילוי יהיה 2 מילימטרים.
* האותיות לא תהיינה נטויות או מוצרות.
* צבע האותיות יהיה נוגד את צבע הנייר שעליו הן כתובות.
* הרווח בין האותיות לא יפחת מגודל האות בשורה.
* האותיות בשורה לא תגענה זו בזו.

ספר חדש על גופנים

 

ולסיום בשורה טובה לחובבי הקליגרפיה,  הגופנים העבריים ותולדותיהם. בימים אלה ראה אור "ספר הפונטים" הכולל אוצר בלום של גופנים עבריים לתולדותיהם, משפחותיהם וסוגים. הספר מחזיק 445 עמודים שיש בהם הכל בכל מכל כל.

דף מתוך ספר הפונטים

 

ראה: להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הזה?

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

 

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

 

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

 

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

 

קולאז', פרי מכחולה של האמנית דינה גבעון, מתאר את ירושלים לדורותיה משולבת במגן דוד. צילומי ירושלים הם של אמן הצילום קלמן גבעון. קולאז' זה הוא חלק מסדרה בתערוכה  שהוצגה ב-2008 בקרית ביאליק וב-מרץ 2011 בגרמניה. (באדיבות משפחת גבעון)

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל. מישהו מצא גם כי בעת ליקוי חמה שהיה באוקטובר 2009 הופיע מגן דוד.

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

 

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.

עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1907,  הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

 

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

 

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.

ראה גם להניף את הדגל

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי 

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

 הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

 

הם אינם "נטורי קרתא" כמו שרבים נוטים לחשוב כי ארגון כזה כבר לא קיים * הם מחזיקים בדעות של הרבי מסאטמר אך חסידי סאטמר מחרימים אותם * הסופר חיים באר: אלה קיצונים שעברו את הגבול, כשהתאולוגיה הפכה לפתולוגיה

שנים רבות נראו בכל הפגנה אנטי ישראלית ופרו פלסטינית כמה יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, נושאים כרזות נגד ישראל.

התופעה הזו הצטלמה יפה בדיווחי רשתות הטלוויזיה אך לא עוררה התרגשות – לא בישראל ולא בעולם היהודי. "החסרים משוגעים אנו". יש לנו די והותר משלנו.

זה פיקנטי לראות חובש שטריימל בהפגנה פרו פלסטינית אך במה הוא שונה מאנשי גוש שלום, שלום עכשיו ואנשי שמאל רבים בישראל בעולם היהודי ששכחו כבר איך נראים תפילין.

אך לפני חמש שנים עוררה חבורת חובשי שטריימל סערה זוטא כשהופיעו ליד בית החולים בו היה מאושפז צדיק הדור יאסר ערפאת והתפללו לשלומו. גם בכך עדיין לא עברו השטריימלים את הגבול. הרי אורי אבנרי נפגש עם ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון וכמוהו כמה מן האליטות של השמאל הישראלי.

 אך זמן מה לאחר מכן עברו השטריימלך את הקו האדום אפילו בעיניהם של שמאלנים קיצונים. הם הלכו לאחמדיניג'אד, התחבקו עמו, נשקו אותו, ישבו עמו במועצת חכמים ואפילו השתתפו בכנס להכחשת השואה.

לא רק שלא התביישו במעשיהם אלא הפיצו – בעזרתה האדיבה של מערכת ההסברה האירנית – תמונות למכביר של חיבוק הרעים הסחבאקי בין ההמן מטהרן לבין צאצאיו המוצהרים של מרדכי היהודי.

באותה תקופה כתבתי טור בעיתון "מקור ראשון" והואיל ובעבודתי האקדמית עסקתי ביסודיות רבה במשנתו של הרבי מסאטמר נתבקשתי לכתוב על המשנה הזו ועל הקשר בינה לבין חסידי אחמדיניג'אד.

ההנחה היתה שהואיל ולובשי הקפוטות השחורות מחזיקים בעמדות תיאולוגיות דומות לאלו של הרבי מסאטמר הם נמנים עם חסידות זו.

בעקבות פרסום המאמר (ראה קישורים בסוף) זכיתי למקלחת של צוננים, הן מאישים בארץ והן מאנשי סאטמר בחו"ל. נתברר לי לבושתי כי העללתי על קבוצה גדולה של יהודים – שאף שאנו חולקים חריפות על עמדותיהם- עלילה קשה. ידיהם לא שפכו את הדם.

רק לאחר זמן פיענחתי את התעלומה, בעזרת ידידי הסופר חיים באר.

אך כדי להבין את התעלומה ופתרונה צריך קודם לרדת מעט לעומקה של תפיסת הרבי מסאטמר.

מיהו הרבי מסאטמר

הוא נולד בשנת 1888, בעיירה סאטמר בהונגריה, בן לשושלת אדמו"רים. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר.

 

עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית.

הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה המונה יותר ממאתיים אלף איש. זוהי מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. רכבת ישראל העמידה לרשות חסידיו רכבת מיוחדת ומכרה להם כרטיסים בלי שם וסמל המדינה עליהם.

 

בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת, לפני תפילת כל נדרי, והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.

הגאולה כעוון פלילי

הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו – מאז האמנסיפציה – לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברה החברה היהודית באירופה.

ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא פיתח תיאולוגיה המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידאולוגי הבסיסי שלו ("ויואל משה") הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם
ברורים, אף כתנאים ואמוראים… אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.

ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים, מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון , "ויואל משה" הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר "קונטרס על התמורה ועל הגאולה" שהופיע בברוקלין ב-1967. במקביל חיבר פרושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.

שלוש השבועות

הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפיסקה זו איסור מוחלט של עליה המונית מאורגנת לארץ ישראל ("עליה בחומה") ושל כל פעולה לדחיקת הקץ. דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה. אם לפני השואה הוא פרש את הפסוקים הללו כאיסור לעליה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית. הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.

זו התאולוגיה בה מחזיקה חסידות סאטמר שהיא גדולה ומקיפה רבבות חסידים בארץ ובעולם. ומחזיקים בה גם חוגים שוליים שאינם חלק מן המימסד הסאטמרי.

כאמור נתברר לי, למעלה מכל ספק, כי השטריימלך שהלכו לאחמדיניג'אד אינם נמנים עם חסידי סאטמר. יותר מזה: מיד לאחר ביקורם הראשון בטהרן יצא כרוז עליו חתמו כל החצרות החסידיות בארצות הברית וסאטמר בכללם, שגינה אנשים אלה וקרא להחרימם.

מי הם בכל זאת?

בבקשת פתרון פניתי לחברי הסופר חיים באר, שאין טקסט יהודי שהוא אינו מכיר, ובעניין סאטמר הוא מומחה ממש, גם בשל יחסים משפחתיים.

בין תאוריה למעשה

הרבי מסאטמר, אומר לי חיים באר, כתב דברים איומים על הציונות ומדינת ישראל. אבל באופן פרקטי הרבי ורוב מניינם ובניינם של חסידיו לא התירו לעשות משהו בפועל כדי לפגוע במדינה. זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית, לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: "כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית, בלי לגרום נזק לבר ישראל".

הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר' יואל טייטלבוים.

 

אז מי אם כן עומד מאחורי המטורפים שהלכו לטהרן? הרי הם מדקלמים אותה אידיאולוגיה של הסאטמרים?

עשבים שוטים

חיים באר: סביב הסאטמרים נתגבשו קבוצות קטנות של פורקי עול, עשבים שוטים במלוא מובן המלה, המסירים כל רסן. הם חיים בקרבת הסאטמרים אבל אינם חלק מהם. אנשים כמו משה הירש למשל שערפאת מינה אותו "שר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית" לא מייצג אלא את עצמו או קבוצת שוליים. כאלה הם כל האנשים המופיעים בכל מקום בעולם בו תוקפים את ישראל. המראה של יהודים לבושים כחרדים, עטופים בטליתות, הצועדים יחד עם אנטישמים הוא חומר טוב לטלוויזיה. הם זוכים לפרסום מעבר לכל פרופורציה. בחסידות סאטמר הבחינו מזמן בפוטנציאל ההרס הטמון באנשים אלה והתבדלו מהם.

פרשת "לב טהור"

על פוטנציאל ההרס של הקבוצות, מספר לי חיים באר, עמדתי מקרוב. במהלך ההתעניינות שלי בקבוצות הללו הגיעו אלי טקסטים ממש מפחידים. אלה נכתבו בידי חוזר בתשובה, ארז אלברנס שמו. הוא בן להורים חילוניים מקרית יובל, אביו אף היה לוחם בצנחנים. בגיל צעיר התחיל לחפש את עצמו ועבר מקבוצת חסידים אחת לאחרת. לאחר שקרא את "ויואל משה" נתפס לאידיאולוגיה הסאטמרית והקים שטיבל קטן בירושלים ברוח סאטמר.

בטקסטים שכתב נאמר כי לא רק שלא צריך להכיר במדינת ישראל אלא צריך לעשות מעשה. הוא עורר בי עניין ונפגשתי עמו ומה ששמעתי מפיו נראה לי מסוכן עד מאד.
לאחר זמן פורסם בעיתונים כי שרותי הבטחון עלו על החבורה הזו על פי מידע שהגיע אליהם ממקורות ערביים. ערכתי ביקור שני במקום כי זה ריתק אותי. ואז ראיתי מישהו מביא חבילה של דרכונים ולאחר זמן פורסם בעיתונים שכל החבורה שמנתה 30-40 אנשים עזבה את הארץ. זה היה בשנת 1990.

חטיפת ילד ומאסר

בארצות הברית הקים ארז חצר משלו (בינתיים גם שינה את שמו לשלמה ארז אלברנס ושלמה העלברנץ). אנשי סאטמר חשו בסכנה הכרוכה בו והתבדלו ממנו. בשנת 1994 הוא נעצר על ידי ה-FBI כחשוד בחטיפת ילד בן 13 שבא אליו כדי ללמוד לבר מצווה. הוא החזיק בו בניגוד לרצון הוריו משך שנתיים. הוא הועמד לדין ונידון למאסר שנתיים עד 12 שנים. לאחר שנתיים גורש לישראל. מכאן נסע לקנדה וביקש שם מקלט מדיני כפליט שסכנה מרחפת על חייו בישראל. שם כבר הספיק לפרסם ספר בשם "דרך הצלה" בו הוא מדבר "על ביטול המדינה הברור הקרוב מאד …"

אז מה ההסבר לכל התופעות הללו, שאלתי את חיים באר.

"חצו את הקווים"

באר: החבורות הללו כמו אלברנס ודומיו אינם סאטמר אף שהם שואבים את רעיונותיהם מן התיאולוגיה הסאטמרית. ההבדל בינם לבין סאטמר הוא שהם חצו את הקווים. אין ספק שמדובר פה בתופעה פתולוגית של אנשים שחצו את הגבול. גם בשמאל הישראלי יש שמאל קיצוני שהם בחזקת סאטמרים אבל שומרים על הגבול. אודי אדיב, כמו אלברנס וכמו החבורה שהגיעה לטהרן, עבר את הגבול.

 למדתי עם תלמידיי, מספר באר, את פרק כא בשמואל ב'. מסופר שם על דוד שביקש את עזרת הגבעונים. אלה בתמורה ביקשו להיפרע מנכדיו של המלך שאול שהמית בגבעונים. בפסוק ב' נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה". לכאורה משפט מיותר. וכי לא ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל?

רש"י אומר על משפט זה: "הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק בו".

השאלה שאני שואל עצמי, אומר באר, אם נוכח היחס שאנחנו מגלים כלפי העובדים הזרים וכלפי הדלים והאביונים שבתוכנו עוד נותרו בנו המידות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים.

ומה עם נטורי קרתא

אם הפסיכופטים של טהרן אינם סאטמרים אזי הם לכאורה "נטורי קרתא" – כך בתקשורת. מסתבר שגם זה אינו נכון. "נטורי קרתא" הוא מותג של מוצר שירד מזמן מן המדפים ורבים משתמשים בו.

 הארגון הוקם לפני למעלה מחמישים שנה על ידי שני אברכים צעירים ר' עמרם בלוי ואהרון קצנלבויגן שנשאו את נס המרד נגד הציונות. אך מאז עבר הארגון גלגולים רבים ולא נותר ממנו אלא השם בלבד ובפועל לא קיים ארגון כזה, אך רבים מתקשטים בו.
במאמר שפורסם ב"העדה", בטאון העדה החרדית בירושלים, נאמר: "…לדאבוננו קמה בשנים האחרונות קבוצה קטנה של אנשים בלתי אחראיים הלבושים בלבוש חסידי והולכים יד ביד שלובי זרוע עם הערבים… ושוב נוסעים אותה חבורה בלתי אחראית הקוראים לעצמם קנאים אנטי ציוניים לטהרן להתחבק ולהתנשק עם רשע כזה שלא חדל לדבר על תכניותיו לבנות פצצה אטומית שתמחוק את כלל ישראל לא רק את המדינה …זה ביזיון גדול ועצום שאותה כת, חבורה קטנה בלתי מרוסנת, חמסו להם את השם הקדוש נטורי קרתא שבראשותו של הלוחם הידוע והאגדתי ולמען קדושת ארץ ישראל, הרב הצדיק רבי עמרם בלוי …"

בהמשך לשאלה ששואל עצמו חיים באר, הייתי מציע גם לאנשי סאטמר לעשות חשבון נפש. אולי ישאלו עצמם האם יש בהם מן התכונות היהודיות שרש"י מונה. ואולי החבורה הזו שיצאה לטהרן היא עונש משמיים על שהוציאו דיבתם של ישראל. הרבי מסאטמר אמר פעם בראיון עיתונאי כי הציונים הם ה"ערב רב" שנספחו לבני ישראל שיצאו ממצריים. והנה עכשיו יש לסאטמרים "ערב רב" משלהם, גבעונים שאינם מבני ישראל הממררים את חיי כולנו.

גם מחללים שבת בפרהסיה

מאז פרשת החיבוק שחיבקו חובשי השטריימלך את אחמדינג'אד בטהרן אני עוקב בשקדנות אחר פרסומים הקשורים בקבוצה זו.

 באחד האתרים מצאתי עוד תעלול של הפסיכופטים מטהרן. "הרב" משה פרידמן מניו יורק מופיע בקליפ בהפגנה אנטישמית של מוסלמים בברלין, בשבת פרשת בראשית. הדברים שאמר היו כנראה בעיניו פיקוח נפש, שכן למענם חילל שבת בפרהסיה בדברו במיקרופון.

בין הדברים שאמר שם:

" בשם אללה הרחום… בתור נאמן ובן ברית שנים רבות של האסלאם… הנביא הקדוש מוחמד… אני נמצא כאן במסגרת החג הקדוש רמאדאן… אין בכוונתי בשום אופן לדון או אפילו לתקוף את העבר הגרמני… אבל הציונים… בגלל שהיה בעבר רצח של חסרי ישע, חייבים להמשיך ברצח חסרי ישע… המשטר הציוני מתכנן… להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית … אילו היתה ברלין רוצה לכפר על עברה, היה עליה להגן על על הפלסטינים והאסלמיים.. במקום לתמוך במלחמה ולספק צוללות בעלי ראש נפץ גרעיני לישראל…"

משה פרידמן חייב בדיני שמים על חילול ה' וחילול שבת. ובינתיים מוסר לי האיש שלי בסאטמר כי הוא כבר נענש בידי אשתו. כשחזר לניו יורק מצא בית ריק והאשה ברחה להוריה.

קישורים

נאום אנטי ציוני של מאיר הירש מראשי המופרעים – הוא אינו מנטורי קרתא

    http://www.youtube.com:80/embed/QAPMoFn5Oio

מה מריץ אותם לשינאת ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=322

יש משהו בדברי הרבי מסאטמר

http://www.zeevgalili.com/?p=323

 

עדכון נובמנר 2015

הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.

קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.

סגנון ארכאי

כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.

נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.

על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.

 מגדולי הליברלים

ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.

במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).

בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.

איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?

תנועת נוער צבאית

בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:

"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"

מסדר בית"ר וינה  1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי

הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.

אלגוריה לתקופתנו

ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.

שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.

מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.

דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".

מנוף לשינוי העם

בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.

על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").

ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.

צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ממרידור ועד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

על התרגום החדש

היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.

קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.

זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)

תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי

ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע

סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה

מה תעשה אם באישון לילה מסתובב גנב בסלון ביתך? האם תכסה את ראשך בשמיכת הפוך ותעשה עצמך כלא שומע? או שתצא לתפוס את הגנב ותסכן את נפשך?

לג'קי לוי יש פתרון מבריק. וכך הוא אומר: "והיה אם אותו פורץ הוא בן עדות המזרח. וזה יכול לקרות, לך תדע. היום כבר אי אפשר לדעת (צחוק בקהל). אתה יכול תיאורטית לקום מהמיטה, להיכנס לנעלי בית, ללכת על קצות האצבעות ואז, כשהוא לא מבחין בך לתת לו בנחישות ובמנגינה הנכונה את הטקסט (במבטא מזרחי מודגש) רִבִּי חנניה בֶּן עקשיא אוֹמֵר… שֶׁנֶּאֱמָר חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" .

" ואז" , אומר ג"קי לוי, " הפורץ באינסטינקט, יעצור ויתחיל להניע את גופו באמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אין כוח בעולם שיכול לעצור אותו. שנים אחר כך הוא יהיה תקוע באיזה כלא וינסה להבין למה לעזאזל הוא אמר את הקדיש. אם תגיד את זה נכון במנגינה הנכונה, ניטרלת אותו לדקה וחצי. בזמן שהוא תקוע בקדיש אתה יכול לטלפן למשטרה" .

את הסיפור הזה שגרם לי ולכל הקהל להתגלגל מצחוק שמעתי מפי ג'קי לוי בהופעה שלו (" צחוק עשה לי אלוהים" ) במתנ"ס השכונתי שלנו ברמת שיקמה. זו הפעם הראשונה שאני הולך להופעה של ג'קי לוי. הוא מוכר לי רק מן התכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל, בה הוא מופיע בחלק מימות השבוע עם אברי גלעד (בין 11 ל-12 בצהרים). תכנית זו, בכיכוב השניים, היא פנינת חמד בשממון המחניק של גלי צה"ל.

עניין אותי לראות כיצד מצליח ג'קי לוי לתקשר עם השכונה בה אני מתגורר. זו שכונה מאד ייחודית. הקבלנים קראו לה "רמת חן הצעירה" , כדי להקנות לה את היוקרה של שכונת " מת חן" הסמוכה, שמחיר כל וילה בה מתחיל במיליון דולר. העיריה מכנה את המקום "רמת שיקמה" . אך השם לא נקלט וכל נהג מונית שתבקש להסיע אותך ל"רמת שיקמה" יאמר לך: "אתה מתכוון בוודאי לסלמה ג"" .

אכן, זה השם היאה לשכונה. בעבר הרחוק שולי הכפר הערבי סלמה. אחר כך מעברה, אחר כך שכונת עוני וסלאמס וסמים ופשע. ולבסוף שכונה שחלקה בתי מידות חדישים וחלקה בתים שהוקמו בשנות החמישים והפכו לוילות נאות לבני הדור השני והשלישי של השכונה. ייחודה של השכונה הוא במגוון האנושי שלה הנדיר כל כך היום. השכונה מורכבת מתושבים חדשים בעלי מקצועות חופשיים, תושבים ותיקים שהסתדרו היטב במלאכות ובמסחר, ילדיהם ונכדיהם  כבר דוקטורים או לומדים באוניברסיטאות. הרבה עולים מחבר העמים, הרבה חוזרים בתשובה נוסח ש"ס. יש בשכונה 15 בתי כנסת, רובם ספרדיים מיעוטם אשכנזיים וחלקם מעורבים.

ג'קי הצליח ביד אמן לזהות את מרכיבי הקהל השכונתי. השמיע את "הרוח נושבת קרירה" וחלק מהקהל הגיב באהה אההה ובמחיאות כפיים – כך איתר את יוצאי תנועות הנוער מן ההתיישבות העובדת. ואחר כך השמיע מנגינה של בני עקיבא וזכה לתגובות מחלק אחר של הקהל. וכששאל איך נפתחות הסליחות של הספרדים ערב הימים הנוראים (" בן אדם מה לך נרדם" – הלקוח מספר יונה) הגיבו בצהלה הספרדים הנוהגים להגיד סליחות.

ואחר כך סיפור חסידי המסופר על ידי רב מחאלב והמתגלגלים מצחוק שבאולם היו גם החאלבים וגם החסידים. וגם קומץ סיפורי חז"ל על הקדוש ברוך הוא שגם משתעשע עם לוויתן וגם צוחק לעת מצוא.

מה שקנה את לבי בהופעה הזו שלא היה בה שמץ של וולגריות האופיינית לבדרנים. הכל במידה ובטוב טעם. ג'קי לוי מוכיח שלעשות צחוק יכול להיות גם דבר רציני.

סיפור המבוסס על אחד ממדרשי החורבן פורסם ב-1948 בעיתון " ההד" של הציונות הדתית כקינה על נפילת הל"ה * הסיפור הועתק לביטאון "הנוער העובד" בלי ציון המקור * אכן היו נערי גבעות  גם בתש"ח

 

בשבוע שעבר פרסמתי כאן   סיפור שהכתרתי בכותרת " נוער הגבעות 1948" . הסיפור, המתאר בלשון תנ"כית את זיקתנו לחברון ולארץ ישראל, פורסם ב"במעלה" , בטאון "הנוער העובד" . הבאתי סיפור זה להוכחת טענתי על זיקתו של מה שהיה פעם השמאל הציוני לארץ ישראל.

                                    יעל אריאלי

הסיפור הזה נראה מוכר לקוראת יעל אריאלי, אם לארבעה ילדים מדולב. אריאלי היא דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה בר אילן. נושא הדוקטורט שלה הוא "ייצוגים ספרותיים של חברון בספרות העברית" .

במהלך עבודתה גילתה אריאלי את הסיפור " זעקת האבות", שהתפרסם בכתב העת "ההד" בראשית שנת 1947, בסמוך לנפילת הל"ה. [" ההד" הוא כתב עת של הציונות הדתית שראה אור  בירושלים בשנים תר"פ – תשי"ג].

הסיפור מתאר בלשון מקראית את המתרחש במערת המכפלה, לאחר נפילת הל"ה בדרך לגוש עציון, כשזעקת הנרצחים מגיעה לשערי מערת המכפלה.   גרעין הסיפור לקוח ממדרש איכה רבה (פתיחתא כד). נאמר שם שכאשר ראה הקב"ה בחורבן הבית ובגלות העם היה בוכה ומקונן על האסון הגדול. הוא ביקש מירמיהו, נביא החורבן, שילך ויקרא לאברהם ליצחק ליעקב ולמשה מקבריהם כיוון ’שהם יודעים לבכות’. המדרש מביא את דברי האבות המבקשים ללמד זכות על עם ישראל אולם אף אחד מהם לא מצליח לשנות את הגזירה.

רחל אמנו, קפצה ואמרה לפני הקב"ה: כשם שאני  מחלתי לאחותי, כך אני מבקשת שיהא הקב"ה רחמן ולא יהיה קנאי לעבודה הזרה שחטאו בה ישראל. והמדרש מסיים: " מייד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן" .

על הגרעין הזה בנה מחבר הסיפור ד. כהן ב"ההד" את הקינה על נפילת הל"ה, כשהוא נאמן למקור במדרש רבא ומשלב את סיפור לחימת הגבורה של הבחורים שנפלו בדרכם להצלת הגוש.

נראה שעורכי "במעלה" , החליט שקינה זו ראויה לפרסום בביטאון "הנוער העובד" . אך הוא טרח להתאים אותו לרוח קוראיו. הוא השמיט מן הסיפור משפטים בעלי אופי דתי. כמו למשל  בתיאור אנשי גוש עציון כ"אנשי עבודה ושלום הולכים בדרך אלוהים ושומרים את תורתו ומצוותיו" . העורך ב"במעלה" גם קיצר חלק מן הסיפור המקורי המתאר את זעקת האמהות ובראשן רחל אמנו.

אך בסך הכל שמר הסיפור המקוצר על רוח המקור  והעתיק ממנו חלקים שלמים מילה במילה. אכן היו נערי גבעות ב-1948.

כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור

ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.

מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור, שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.

בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה  היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגרסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.

הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי  קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם.  שירו של חיים גורי " הנה מוטלות גופותינו" נכתב בעקבות נפילת הל"ה.

ראה הנה מוטלות גופותינו

 

 

 

מה שאפיין את סדום לא היו הרשעים שבה, אלא הרשעות שקיבלה לגיטימיות של החוק * כמה מסקנות עגומות על הקשר בין התעללות הממסד בחלשים בחברה, גילויי רשעות של אנשים וחוק פינוי פיצוי

ב-10 באפריל, יום לאחר ברד הפצמ"רים והקסאמים שירד על גוש קטיף, פורסם ב- ynet מכתב קורע לב של רננה מרמלשטיין, בת 17, מגני טל.

" פצצות נופלות עלינו" , כתבה רננה, " למישהו איכפת?… אריק דואג למתנחלים אפילו במקום יוקרתי במרכז הארץ (חולות ניצנים)… הוא מזכיר לי אנס שלאחר ביצוע זממו נותן לנאנסת סוכריה כדי שיישאר ממנו טעם טוב… ולכל ארגוני הירוקים למיניהם אני רוצה להגיד כנראה שבשבילכם חשוב יותר שפרפר תכול כנפיים יוכל לעוף מול הים בניצנים בחופשיות מאשר אנשים שזרקו אותם מהבית. ממילא הם כוס חד פעמית, אז מה זה משנה איפה נזרוק אותם. הדברים שלי קשים? בוטים? כך בדיוק אני מרגישה. סכין בגב שננעץ בי ובכל יום נעשה סיבוב נוסף כדי שיהיה הכי משפיל ומבזה שאפשר. לפחות הבוקר יש סוסה שנהרגה, אז אולי בכל זאת כל ארגוני הזכויות למיניהם יקימו קןל צעקה רמה…"

" לא איכפת לי"

למכתב הזה של רננה פורסמו באתר 346 תגובות. היו כמה תגובות אוהדות. " כולנו אתכם" ; " המתנחלים האנשים הכי אמיצים שיש" ; " מתפללים לשלומכם" ; " תהיי חזקה" ; " אחי תושבי גוש קטיף אתם היפה והטוב שבחברה המחורבנת שלנו" ; " אני מחבקת אותך. בא לי לבכות מהאדישות והשנאה אליכם" .

אך חלק מן התגובות היו ציניות, אכזריות, פוגעות, מרושעות, לא איכפתיות: " לא אכפת לי שמפציצים אתכם" ; " אתם מסמר בלי ראש. בסוף נעקור אתכם ונצליח" ; " את פורעי החוק אני רוצה שתשאירו שם שהערבים יחסלו אותם" ; " זה העונש שלכם על מה שעוללתם למדינה" ; " רציתם טרנספר קבלתם טרנספר" ; " מתנחלת יקרה את בחרת לגור על אדמה שלא שלך – אז תסבלי" ; " נודניקית קטנה – ממש לא מעניין אותי שמפציצים אותך" ; " אנחנו פשוט כבר לא כל כך סובלים אתכם" ; " אכפת לי שמפציצים אותך בדיוק כמו שהיה איכפת לי בבוקר כשקבלתי קפה מקיאטו עם יותר מדי חלב, הרס לי את היום" .

התגובות האלה מעידות שיש הרבה רישעות בחברה שלנו, רישעות נוסח סדום.

מהי חברה סדומית

חז" ל נתנו לכך תשובה בכמה אגדות.

" מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מלאה את הכד קמח והחליפו: נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו אנשי סדום בדבר נטלוה ושרפוה" .

" ר" יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לגר ולעני ואביון ישרף באש" .

" חמשה ראשי דינים היו בסדום: קו שקר ורב-שקר רב-נבל רב-מסטידין (= מטה דין) וקלאפנדר (= גונב נפש)."

" מי שקיצץ אוזן של חמור חברו, אמרו לו (לבעל החמור) תנהו לו עד שתצמח" .

" כשנזדמן להם עני היה כל אחד ואחד נותן לו דינר וכותב שמו עליו ופת לא היו נותנים לו. וכשמת העני היה בא כל אחד ונוטל דינר שלו. והייתה שם ריבה (=נערה) אחת שהוציאה פת לעני בכדה. עברו שלושה ימים ולא מת ונתגלה הדבר . טשו (=משחו) את הריבה בדבש והעמידוה על גג החומה ובאו דבורים ואכלוה" .

מה מלמדות אותנו האגדות הללו?

אנחנו למדים מהן שהיו בסדום אנשים טובים ולצידם אנשים רעים שעשקו וגזלו בראש חוצות.

מה שהפך את סדום לסדום לא היו האנשים הרעים אלא הממסד החברתי, התרבותי והמשפטי שאפשר מעשי סדום באורח חוקי.

כל עוול היה חוקי שם. מי שעובר בגשר מחייב אותו החוק לשלם ארבעה זוזים. ואם עקף את הגשר ועבר במים חייבו אותו לשלם שמונה זוזים. ומי שפצע אותו חברו ובא לתבוע פיצוי בבית משפט אומרים לו השופטים תן לו שכר כי הקיז לך דם.

רשעות לגיטימית

יש הרבה אנשים טובים בארץ הזו. כאשר פנו לציבור בבקשה לתרום מח עצם כדי להציל את חייו של אומרי רויאל בן השלוש התנדבו רבבות. הארץ מלאה ארגוני חסד וצדקה העושים ימים ולילות למען חלכאים ונדכאים. אנשים רבים מפרישים מעשר מהכנסתם המצומצמת כדי לקיים מצוות צדקה. אלפים רבים מתנדבים לפעולות סיוע לקשישים, לנוער במצוקה, למשפחות הרוסות.

כמו בכל חברה אנושית יש בינינו גם אנשים רעים ואפילו רעים מאד. כל עוד אנשים אלה פועלים ברמה הפלילית נזקם אינו גדול. אבל כשהרוע הטמון בכל אחד מאתנו מקבל לגיטימציה של חברת סדום קיימת סכנה שסופנו יהיה כסופה של סדום ועמורה, על אף הצדיקים שבתוכנו.

רשע בסמכות וברשות

הנה דוגמא למעשה סדום קטן בתל-אביב. בפארק הירקון הוצבו ספסלים שעל המושב שלהם הותקן מוט ברזל. תכליתו של מוט זה למנוע מחסרי בית ללון על הספסל. מן העירייה מסרו (לפי " ידיעות אחרונות" ) כי הספסלים נועדו לישיבה ומי שמחפש מקגום לינה " יצטרך למצוא לעצמו פתרון אחר"

די להציץ בעיתון של יום אחד כדי לאסוף שפע של דוגמאות של מעשי סדום ממסדייים. לקט קצר ואקראי: קטין חסר מעמד מוחזק חודש במעצר מפני שמשרד הרווחה מונע העברתו לגמילה; ועדת החוץ והביטחון דחתה בקשה של שר הביטחון לאפשר למורים חרדים לשרת בצבא ללא מדים ולקבל שכר; מסעדה תל אביבית ביקשה לארח חיילים בודדים בליל הסדר אך נדחתה כי היא לא כשרה; עובדים זרים מגורשים למרות שבית הדין מסכים לשחררם רק משום שמינהלת ההגירה כבר רכשה עבורם כרטיס טיסה; זוגות צעירים הנקלעים לקשיים בהחזר משכנתא אינם מצליחים לקבל מהבנקים הסדר לפריסת תשלומיהם. הם מגורשים מדירותיהם ומפסידים כל מה שהשקיעו; אנשים שאינם עומדים בפרעון חובות נאלצים לפעמים לשלם החזר בגובה של אלפי אחוזים.

והכל חוקי.

" חוק מכשיר עוול"

אי אפשר להפריד את המציאות הסדומית הזו מחוק פינוי פיצוי. היטיב לתאר זאת צבי טל, לשעבר שופט בית המשפט העליון, שכתב : " …החוק המכונה פינוי פיצוי כבר נחקק אבל חקיקה כשלעצמה בלי צידוק אינה דמוקרטית. חוק המכשיר עוול רק מחמיר את העוול. חוקי סדום, חוקי גזע ואפליה הם דוגמא לכך" .

" אנחנו בעלי סוג דם ג' ד' ה'

הקוראת שושי סלוצקי מנווה דקלים כותבת לי:

" בשבת האחרונה נערכה בדיקת דם כללית לתושבי גוש קטיף. בבדיקה נמצא, כי לכל תושבי הגוש דם מסוג ג", ד" או ה". מטח הפצצות שירד על ישובי הגוש, במיוחד על נוה דקלים, לא הרעיד אף מיתר בליבם של אנשי הביטחון – החל בדרג המדיני וכלה בדרג הצבאי.

" את עיקר הביקורת אני מפנה כלפי התקשורת השותקת. כי במקום שבו צריכה המדיה לחשוף, לגלות, לשאול שאלות נוקבות וכואבות – היא מכסה, מסתירה, ובכך נעשית שותפה לפשע של הפקרת אזרחים שחייהם וגורלם כנראה לא חשובים במיוחד.

" נכון, התקשורת מראיינת אנשים מגוש קטיף. חלק מהכתבים אפילו מאזין בנימוס לטענות התושבים. אבל בסוף השיחה, כמעט תמיד, עומד תושב הגוש בפני השאלה הנוקבת: " נו – אז מדוע אתם נשארים?" , " יש לך ילדים, לא? אינך חשה בגודל האחריות לעולליך?" . וכך, הופכת אותה אם שנשלחה על ידי ממשלת ישראל לאשמה העיקרית בניסיונות לרצוח את ילדיה.

" במרכז השידורים והראיונות היו צריכים לעמוד שר הביטחון, הרמטכ" ל, המפכ" ל, השר לביטחון פנים ושר החוץ. כל שרי ממשלת ישראל ובראשם ראש הממשלה היו צריכים לעמוד בכל השנה האחרונה תחת מטר צולב של שאלות נוקבות וחדות – על עצם התכנית, על רמיסת הדמוקרטיה, על השחיתות ובעיקר על הפקרת חייהם של מיטב אזרחי מדינת ישראל (סוג א" – הבדיקות לא היו תקינות…).

" אינני חפצה בעיתונאים יפים שיפיקו סרטים בעוד 20 שנה דוגמת הסרט " שתיקת הצופרים" שעסק במחדלי המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים.

" אינני רוצה בסרט מרגש כמו " טיסה אחת בשבילנו" , שהפיק חיים הכט ועסק בשתיקת העולם, ובמיוחד ארה" ב, בתקופת השואה 1944. המטס הנמוך של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ אמנם היה מרגש, אך זה היה מאוחר מדי. אני רוצה היום מטס נמוך מעל חאן – יונס, שימגר את קיני המרצחים" .

=============================================================

2. סילוק מאיר עוזיאל ממעריב

עבר לפוסט הסמוך