ארכיון פוסטים מאת: זאב גלילי

תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר

סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הוא עיתונאי מצויין, כותב בצורה מרתקת וגם מבין משהו בכלכלה. אבל הוא גם יודע מאיזה צד מרוחה החמאה.

לכן, לא היה מפתיע שבראיון בשבת האחרונה עם שר האוצר, בייגה שוחט, הוא כתב על השר: "שוחט ראוי לתואר 'שר הצמיחה' – אז ועכשיו."

 

 סבר פלוצקר ויקישיתןף

סבר פלוצקר ויקישיתןף

מילא על עכשיו אפשר להתווכח אבל אז?

פלוצקר יודע היטב כי הצמיחה היחידה שבייגה אחראי לה היא צמיחת כרסו וממדי גופו הגדלים תמיד לפני התקציב.

מנין אני יודע כי פלוצקר יודע שבייגה אינונו שר הצמיחה לא אז ולא עכשיו?

מדברים שפלוצקר עצמו כתב.

וכך הוא כתב ערב פסח אשתקד: "נתניהו קיבל מפרס משק רותח, שנע מהר אל קיר משבר. עלה בידיו לעוצרו… המיפנה שהוביל נתניהו בכלכלת ישראל נתבקש ונדרש, ובלעדיו היינו שוכבים היום במחלקת שיקום אחת עם המשקים החולים מאד של דרום מזרח אסיה… נתניהו הצליח לשפר בשיעור דרמטי את מאזן התשלומים… הצליח להחזיר את כולנו לשפיות כלכלית… הצליח לכרות את ראשה של האינפלציה… הצליח להפריט… הצליח לשכנע את משקיעי החוץ שכדאי להם להיות שותפים במשק הישראלי.."

זהו סבר פלוצקר של אפריל 1999 והיום שוחט הוא "שר הצמיחה – אז ועכשיו".

אך הואיל ופלוצקר יודע את האמת הוא פירסם במקום אחר באותו גליון שבת של "ידיעות אחרונות" את האמת. אך האמת לא יצאה מתחת לעטו של פלוצקר אלא מפיו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.

וכך אומר נתניהו לפלוצקר: "אילו היתה דעת קהל בישראל באמת הוגנת, נתניהו היה מבקש ממנה ניתוח חסר פניות של הסיבות ליציאה מהמיתון. הוא היה מצפה מהפרשנים שיעזו להגיד את האמת, כלומר לחשוף את הספין והבלוף של כלכלת ברק – שוחט".

פלוצקר לא הבין את הרמז.

קטע זה נכתב ב-2005

פלוצקר מנבא פריחה בעקבות ההתנתקות

עוד בטרם שקעו ענני האבק מעל גוש קטיף החרב והמדמם יצא הפרשן הכלכלי של ידיעות אחרונות, סבר פלוצקר, בשיר תהילה לפריחה שתביא העקירה למשק. וכך הוא כתב:
"הקפיטליזם הישראלי חוגג את ההתנתקות. הבורסה עלתה השבוע ביותר מחמישה אחוזים, השקל התחזק באחוז, הקניונים והחנויות מלאים, עסקות במיליארדים רודפות זו את זו. גל של אופטימיות כלכלית שוטף את הארץ… הפינוי, שעלול היה להימשך כמה שבועות, התקרב לסיומו כעבור מאה שעות. הביצוע היה יעיל, מהיר, מנוהל היטב, זול במשאבים וכמעט נטול אלימות – וזה בדיוק מה שקהיליית העסקים באץ ובחו"ל מעריצה. ישראל עשתה 'מודל עולמי של פינוי', אמר לי בהתפעלות משקיע זר שהזרים השבוע מאות מיליוני דולרים לשוק הישראלי – וכבר הרוויח".

סבר פלוצקר, הוא אחד מטובי הכותבים בארץ. כל מאמר שלו בנוי לתלפיות, מבוסס על מידע גלוי וסמוי, על מחקרים וסטטיסטיקות, שפתיים ישק.

הבעיה היא שהתחזיות הכלכליות שלו, איך לומר, לא תמיד מתגשמות. והניתוחים שלו לא תמיד נקיים מהשקפותיו הפוליטיות.  כשהיה לפני שנים משבר בבורסה האמריקנית הוא השווה אותו למשבר הגדול של שנת 1929 ואמר כי העולם כבר לא יהיה אותו עולם לאחר המשבר הזה.

בימי אוסלו העליזים שר האוצר בייגה שוחט הביא את המשק אל סף תהום. אבל כל הפרשנים הכלכליים ובראשם סבר פלוצקר מילאו טוריהם בתשבחות על הפריחה במשק תודות לתהליך השלום. לאחר לכתו של בייגה, כשנתברר לאיזה מצב דרדר את המשק, הודה פלוצקר (במאמר במדור "איפה טעינו" בעין השביעית) כי בעצם ידע שמצב המשק גרוע באותם הימים אך זה היה מסובך מדי להסביר זאת לציבור.

לאור הרקורד הזה מותר לנו להטיל ספק בתחזית האופטימית הזו לגבי מצב המשק. אם כי יש להאמין שיש כבר מאכערים שעשו הון מן ההתנתקות.

ממהר לשלוף (נובמבר 2004)

סבר פלוצקר, מיהר להכריז ב-YNET: "יהודים מכחישים רבנים מחרישים".  הוא כתב זאת בעקבות התופעה המבחילה של יהודים חבושי שטריימלך המבקרים בטהרן ומתנשקים עם אחמדינג'אד.

בטרם יבשה הדיו האלרטונית על חוות הדעת של פלוצקר קיבלתי מסר ובו צילום של מודעה שהודבקה על קירות הבתים, בכל המרכזים היהודיים בעולם בה נאמר: "מחאה גדולה… נגד העושים מעשי טרוף, ללכת שלובי זרוע עם הערביים…" על המודעה חתום  יקותיאל יהודא טייטלבוים, אב בית דין של סאטמר.

עוד בטרם יבש הדבק  שבו הודבקו מודעות הגינוי וכבר נמצא מישהו שמיהר  לקיים את מצוות על חטא שחטאנו בריצת רגליים להרע. הכין מצגת ובה תמונות הזוועה מטהרן וכתב בין היתר: "אלה הם אנשי נטורי קרתא חסידי סאטמר…"

ראה הימים בהם העולם היה כמרקחה


"מי הזיז את הגבינה שלי" – האם זו האסטרטגיה שמנחה את צה"ל


מזה כמה חודשים מונחים על מדף הספרים שלי שני עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי". למה שני עותקים? כי שני ידידים החליטו, באורח בלתי תלוי זה בזה, לתת לי את הספר במתנה ואמרו כי אני חייב לקרוא אותו.

 

שער הספר

כשהגיע הספר לידי לראשונה עלעלתי בו והבנתי שהוא עוסק בעכברים ובגבינות. אני מאד אוהב גבינות, למשל מתוצרת המאירי בצפת או מתוצרת מחלבות גד וכמה מחלבות אחרות המייצרות גבינות שהן חגיגה לחיך. אך השילוב בין גבינות לעכברים איננו בדיוק כוס התה שלי. כך מצאו שני העותקים של הספר את דרכם אל מדף הספרים הממתינים לקריאה, שלעולם אינו מתרוקן.

השבוע סוף סוף קראתי את הספר שזכה לפרסום כספר ששינה את תפיסת הניהול של מנהלים רבים ואת דרך החיים של גברים ונשים בכל העולם.

ארבעה עכברים

הסיפור המרכזי של הספר עוסק בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים שהם בגודל של עכברים אך מתנהגים כמו בני אדם בימינו. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה שתזין אותם.

 

הסיפור מתחיל בכך שמלאי הגבינה באזור בו נמצאו נגמר. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם כאמור מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם ופחדו מפני כל שינוי. המתינו ללא מעשה לכך שמלאי הגבינה יתחדש. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור הילדים הוא מצא.

אמרי שפר

במהלך החיפוש הוא מפזר את מסקנותיו באמרות אלמותיות כמו:
* "כשיש לך גבינה אתה מאושר"
* "אם אינך משתנה אתה עלול להיעלם"
* "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"
* "אמונות ישנות לא מובילות אותך לגבינה חדשה".

וכך עוד ועוד אמרי שפר שמקומם ממש בספרי קוהלת , משלי או קונפוציוס.

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא כישלון בעסקים, כישלון בחיי המשפחה וכו'. הגבינה מסמלת קריירה, אהבה, כסף, עמדה, בריאות, שלוות נפש. המבוך הוא העולם, המקום בו אנו מנסים להגשים את חלום הגבינה: המשפחה, מקום העבודה, הקהילה. אם תרצו גם המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי ולהשתלב בו יצליח בכל אלה.

ספר אינפנטילי

בסך הכל מדובר בספר אינפנטילי אופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא מזכיר מאות ספרים כאלה המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד והשפעה בחברה, איך להתקדם בעבודה. הכל בעשרה צעדים פשוטים – תחשוב חיובי, תנשום עמוק, תעשה דיאטה, תעשה מדיטציה, תפסיק לעשן.

יש גם שלושה עותקים

אני מרחיב את הדיבור על הספר האינפנטילי הזה כי יש אדם שבידיו שלושה עותקים של הספר. זהו תת אלוף פרופסור אריה אלדד. את הספר הוא קיבל עם הקדשות מן הרמטכ"ל, שאול מופז, מראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל ומעוד קצין בכיר.

פמפלט ירוד

 

על הספר הזה אומר פרופסור אלדד, בראיון לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב": "הגבינה בסדר אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

תת-אלוף פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כותב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות… מועצות מקומיות גובות ארנונה עבור שימוש במוצבים ופקידי האוצר רואים בצה"ל מקום עבודה. המאבק הרצוף על חיי החיילים נדחק בתודעת מקצת מהציבור לסוף התור. קודמים לו קדושת גופות או חיי חזירים וכלבים. ואם מי מאתנו ייפול בשדה, חלל או שבי, שוב לא יכול להיות בטוח כי רעיו לנשק יוכלו לעשות הכל להשיבו לביתו או לאדמתו. משום שאדוני הצדק יכבלו את ידיהם, יפרקו את נשקם. דומה כי החיילים בחייהם ובמותם נטועים באדמת הארץ הזו, ואילו המופקדים על הצדק פועלים כאילו מארץ אחרת, מן החלל החיצון…"

אריה אלדד [צילום זאב גלילי]

אריה אלדד [צילום זאב גלילי]

בינוניות ורדידות

בהמשך מכתבו מתריע אלדד על הבינוניות והרדידות המאיימות על הצבא לא פחות מאשר האויבים מסביב… הסגידה לכלי הניהול וקידושם מקודמים על ידי הפצת 'כתבי קודש' חדשים, מבישים ברדידותם… מספרים לכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי הזיזו את הגבינה שלכם.

בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא מזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

כצפוי נמתחה ביקורת חריפה על המכתב (שלא הוא הדליף לתקשורת) ולא שכחו לו את הבוסר שאכלו אבותיו, שהרי תת אלוף אלדד הוא בנו של חבר מרכז לח"י בתקופה המכרעת של המלחמה בבריטים, הלוא הוא ד"ר ישראל אלדד' (שייב).
וכך כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "… לא צריך אפילו לערב את פרויד כדי למתוח קווי דמיון בין הבן, אריה לבין אביו ישראל אלדד (שייב) ז"ל שהיה האידאולוג המרכזי של הימין, ממנהיגי לח"י, והגה את רצח הרוזן ברנדוט. שייב הכריזמטי היה מצד אחד ימני קיצוני, כוחני, דמגוג וממציא רעיון הטרנספר המקומי, ומצד שני אינטלקטואל היסטוריון מחונן ואיש רוח".

עד כן בילי מוסקונה לרמן.

 

ישראל אלדד ויקישיתוף

 

הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את ד"ר ישראל אלדד. הייתי נער בתיכון והוטל עלי תפקיד קטגור במשפט פומבי נגד יוספוס פלאביוס [יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שבגד בחייליו]. לא חשתי בטוח בתפקיד ובקשתי את עזרתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובצניעות שרק אנשים גדולים באמת נחנו בה. הסביר לי את עקרי הנימוקים ההופכים את פלביוס לבוגד וגילה התעניינות אמיתית במעשיי. לימים למדתי לדעת כי הוא איש הרוח החשוב ביותר של התנועה הלאומית, שלאחר ז'בוטינסקי היתה דלה עד להחריד. על מפעלו במחתרת, בניסוח ההגות הלאומית ובתרגום המונומנטלי של כתבי ניצ'ה ראוי לדון ביתר הרחבה. 

בילי מוסקונה-לרמן מכנה אותו דמגוג וממציא רעיון הטרנספר. מילא דמגוג [על סמך מה היא אומרת זאת? האם שמעה פעם אחת הרצאה מפיו? או שהסיקה זאת מכתבי ניצ'ה שתירגם?]. אבל "ממציא רעיון הטרנספר?

קדמו לו רבים וטובים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון, ורבים אחרים בתנועת העבודה. הטרנספר הוצע על ידי ועדת פיל הבריטית ונתקבל בברכה על ידי ראשי הישוב.

ראה מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

מי אכל את הגבינה של שאול מופז

 

לעבוד עם מוטי גילת

עבדתי עם גילת שנים רבות. הוא הגיע ל"ידיעות אחרונות" מ"על המשמר", שם שימש כתב לעניינים רבים וגם סיקר  נושאים פליליים.. בתפקידו זה קשר קשרים טובים עם חוקרי משטרה זוטרים, שבמהלך השנים הגיעו לצמרת המשטרה. הם סייעו לו בתחקיריו אך לא פחות מכך הסתייעו על ידו.

מעולם לא הייתי ממש ממונה על גילת, הואיל והעבודה שלו היתה ממודרת והוא הביא לעריכה את החומרים המוגמרים. תפקידי היה לערוך את התחקירים. בתקופה הראשונה היו לנו ויכוחים סביב האמינות של הסיפורים. ליתר דיוק: הייתכנות שלהם. האם אפשר להאמין כי יש רופא בבית-חולים גדול במרכז הארץ העוסק בטיפולי הפרייה והוא מזריק לנשים מי סבון וגורם להן נזק רפואי חמור?

מוטי גילת צילום העין השביעית (cc-by-nc-sa

הוא תמיד צדק

קשה להאמין וכך אמרתי לגילת. כי מה יכול להיות המניע של רופא כזה. גילת התעקש, ניצח וצדק. למען האמת הוא תמיד צדק.

גם כאשר הביא סיפור בלתי מתקבל על הדעת על כך שבמגן דוד אדום מגרילים מדי שנה מכוניות ולא נותנים אף מכונית לאף זוכה. גם כשגילה שנהגי אמבולנסים עושים בשעת המשמרת עבודה פרטית בהעברת גופות. כשהם נקראים באמצע העבודה הצדדית הזו לאיזה אירוע גדול הם מניחים את הגוויות בחצרות הבתים וחוזרים ונוטלים אותן לאחר מכן.

הייתם מאמינים? גם אני לא. אבל מוטי גילת צדק.

וכך בסיפור על האחות שגנבה תינוקות בבית חולים, וכך על הפסיכיאטר שקיים יחסי מין עם לקוחותיו, וכך עם הרופא שחילק פטור מצה"ל תמורת שלמונים, יצא זכאי במשפט ולבסוף נזרק לכלא בלחצו של גילת על התביעה להגיש ערעור.

להגיע לפני המשטרה

מוטי גילת הכניס לכלא יותר אנשים מאשר רבים מקציני המשטרה. חקירות משטרתיות רבות נפתחו בעקבות פרסום התחקירים שלו. לא פעם הקדים את החוקרים המשטרתיים גם במהלך החקירה המשטרתית. (במאמר מוסגר אוכל לומר שזה לא קשה כל כך. במהלך חקירת רצח מלה מלבסקי הצלחנו להגיע למקום בו החליפה הרוצחת חווה יערי את צמיגי מכוניתה במוסך בוואדי ג'וז לפני שהמשטרה הגיעה לשם. ההישג הזה הושג בעזרת צוות בראשו עמד אז הכתב לענייני פלילים בירושלים, גד ליאור, כיום ראש סניף ידיעות אחרונות).

למרות הצלחותיו הרבות של מוטי גילת הייתי חלוק עמו  בראיית העולם.  התמונה שהוא מצייר היא כל כך מדכאת שאי אפשר פשוט להאמין בה כי אם היא נכונה היא מאיימת על עצם קיומנו.

אחרי הגילויים על הנשיא ויצמן, אחרי פרשת העמותות של ברק, אחרי פרשת נמרודי שאין רואים את סופה, אני מתחיל לחשוב, ליתר דיוק לחשוש, שמוטי גילת צודק. שאנחנו מושחתים מן המסד ועד הטפחות. ישמור אותנו האל מפני עצמנו.

לא לוקח שבויים

העיתונאי נחום ברנע אמר פעם על מוטי גילת כי הוא "לא לוקח שבויים". רוצה לומר: אין אצלו רחמים בדין והוא רודף אחר נחקריו עד מיצוי מלוא חומרת הדין.אמנון אברמוביץ' אמר כי כאשר הוא חוזר מחוץ לארץ הוא עובר בלוד במסלול האדום, לא מפחד המכס אלא מפחד מפני מוטי גילת.

העורך המיתולוגי של ידיעות נהג לספר בדיחה כדי להמחיש את קיצוניותו של מוטי גילת. אם מוטי גילת קונה קופסת גפרורים – אמר יודקובסקי – שמחירה 9 אגורות והוא נותן למוכר 10 אגורות הוא מצפה לקבל עודף. אם לא קיבל הוא פותח בתחקיר וירדוף את מוכר הגפרורים עד סוף ימיו.

אולי צודקים מבקריו של מוטי. אך בלעדיו המדינה הזו היתה שוקעת בחשכה של שחיתות ומידרדרת למדרגה של מדינת עולם שלישי.

קישור לעין השביעית בו דווח על משפטו של גילת נגד ידיעות אחרונות

http://www.the7eye.org.il/Pages/Results.aspx?k=%20%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99%20%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA

הלם העתיד כבר כאן

בשנת 1865 בישר עורך עיתון לקוראיו: "כל בר דעת יודע כי אין כל אפשרות להעביר קול באמצעות חוטים, ואפילו ניתן יהיה לעשות זאת זה, לא יהא לדבר כל ערך מעשי".

עשר שנים לאחר מכן יצאה ממעבדתו של אלכסנדר גרהם בל המצאת הטלפון ששינתה את פני העולם.

ב-17 בדצמבר 1903 המריאו האחים וילבר ואולביר רייט את לטיסה הראשונה והניחו את היסוד למהפכת התעופה. העיתונים סרבו לדווח על האירוע כי העורכים המפוכחים, יציבי הרוח, שרגליהם נטועות היטב בקרקע המציאות, סרבו להאמין שמכשיר הכבד מן האוויר יכול להתרומם ולטוס כציפור. אחד המומחים באותה תקופה, האסטרונום האמריקני סימון ניוקאם, כתב זמן מה קודם לכן: "לא תיתכן תשלובת של חומרים ידועים, צורות מיכון ידועות ומקורות כוח ידועים המסוגלת לשמש מכשיר מעשי להטסת בני אדם למרחקים ארוכים".

בערך באותה תקופה הכריז מומחה אחר כי "ההנחה שמתנועת המרכבות ללא סוסים עתידות לנבוע תוצאות כלשהן, אינה אלא רפיון מוחין מוחלט". שש שנים לאחר מכן ירדה המכונית המיליון מפס הייצור של מפעלי "פורד".

אפילו הפיסיקאי הבריטי ארנסט רתרפורד, שגילה את גרעין האטום, טען ב-1933 שהאנרגיה הגלומה בגרעין לא תשוחרר לעולם. לאחר תריסר שנים הוטלה הפצצה האטומית על הירושימה.

הלם העתיד

את הסיפורים שלמעלה מביא הסופר העתידן אלווין טופלר בספרו "הלם העתיד" (FUTURE SHOCK) שראה אור בסוף שנות השישים ובתרגום עברי ב-1970 בהוצאת "עם עובד". הוא מביא אותם כדוגמאות לכך שאנשים "שפויים" מסרבים להכיר בתמורות המתחוללות סביבם ועוצמים עיניהם מן התוצאות שתמורות אלה עתידות לחולל.

קריאת הספר הזה הטילה הלם בקוראיו. טופלר השכיל לשלב ממצאים מתחומים רבים ושונים ולהצביע על המהפכה המתחוללת לנגד עינינו ועתידה לחולל תמורה מפליגה באורחות חיינו. המוטו של הספר היה "מותו של הקבוע".

טופלר פותח את ספרו במילים הבאות: "בשלושת העשורים המפרידים בינינו לבין המאה העשרים ואחת ימצאו עצמם מיליוני אנשים בריאים בנפשם בעימות חריף עם העתיד. רבים וטובים מאזרחי האומות העשירות ועתירות הטכנולוגיה עתידים לגלות שסיפוק הדרישה הבלתי פוסקת לתמורה המאפיינת את זמננו הוא במידה גוברת והולכת תהליך מכאיב. העתיד, לגבי דידם, יגיע מוקדם מדי"

שלושת העשורים חלפו וטופלר נתגלה כנביא מודרני. הוא צפה את המשברים שיעברו בני אדם שאינם מוכנים לתמורות הצפויות, את הפיגור המאיים על חברות שלא יכשירו עצמן לשינויים, את שינויים בחיי המשפחה, מוסד הנישואין, חיי החברה, השימוש בסמים כבריחה מן המציאות, הבריחה אל כיתות דתיות ופעילות מיסטית, המהפכה שיביא המחשב בחינוך ובארגון ובניהול. הוא קרא בספרו להתכונן לעתיד כדי לצמצם את נזקיו ולסגל את ההמונים למציאות החדשה. רבים התעלמו ממנו.

סגירת "נגב קרמיקה"

ככל הזכור לי ההתייחסות בישראל לספר הזה הייתה מאדישות פושרת ועד דחייה. היחיד שהתייחס לספר ברצינות היה אליעזר ליבנה, שלדעתי הוא מגדולי ההוגים של הדור. הוא כתב סידרה של שלושה או ארבעה מאמרים שהשתרעו על כמה עמודים ב"מעריב" וקרא לצמרת של ישראל להיערך לקראת הלם העתיד.

בינתיים חלפו שלושת העשורים והגענו למאה העשרים ואחת. טופלר כתב בינתיים כמה ספרים חשובים שפיתחו את הרעיונות המרכזיים שבספרו הראשון ("הגל השלישי", "מהפך העוצמה" ועוד). רבים מתחזיותיו של טופלר התאמתו להפליא במיוחד תחזיותיו על ההפרעות הנפשיות והחברתיות של הלם העתיד.

יש קשר בין תחזיתו של טופלר לבין סגירת "נגב קרמיקה" בדימונה, "לבידי אשקלון" ומפעלים דומים. מפוטרים הבוכים אל מול מצלמת הטלוויזיה ושואלים: "מה אעשה עכשיו" הם קרבנות "הלם העתיד". ליתר דיוק: קרבנות של כל ממשלות ישראל ללא יוצא מן הכלל שלא הכינו את החברה הישראלית לקראת ההלם הזה.

אחד הנושאים שטופלר מעלה בספריו הוא התחלופה המהירה במקצועות של התקופה. אם בימי הביניים הייתה תוחלת החיים של מקצוע כמה מאות שנים ואם במהפכה התעשייתי הראשונה עשרות שנים ובמהפכה התעשייתית השנייה תריסר שנים, הנה עכשיו מדובר על תחלופה בקצב שנפש האדם לא תמיד יכולה לעמוד בו.

דפוס גוטנברג בימינו

הואיל ואני שייך לקו התפר בין התקופות אני יכול לספר משהו מניסיון חיי. התחלתי את עבודתי העיתונאית במכונת כתיבה "הרמס בייבי" ואחר כך "אריקה" שליוו אותי עשרות שנים. התחלתי עבודתי בדפוס שבו שלטה העופרת. בתי הדפוס שנחשבו אך לפני שני עשורים כ"מודרניים" לא היו שונים מהותית מן הדפוס שהמציא גוטנברג באמצע המאה ה-15. היה לי דוד בירושלים שהיה לו דפוס נוסח גוטנברג: ארגז ובו כמה עשרות תיבות, שבתוכן אותיות עופרת ועץ. סדרי הדפוס היו מסדרים את הטקסטים באותיות הללו במהירות מדהימה. חלק ממכונות הדפוס באותה תקופה אפילו לא הופעלו בחשמל אלא בעבודת יד. תודות לכך יכול היה "ידיעות אחרונות" להוציא מהדורה ירושלמית של העיתון בעת המצור של מלחמת השחרור. העיתון שהוציא ידיעות אחרונות בירושלים היה הפרוייקט הראשון של דב יודקובסקי שמאז הפך לעורך בפועל למוביל ולבונה העיתון.

מכונת הלינוטייפ

דפוס העופרת המודרני הוליד מקצוע חדש. במקום מסדר האותיות הבודדות בא "הבחור הזעצער", הביטוי היידי לסדר במכונת לינוטייפ (או אינטרטייפ בתקופה מאוחרת יותר). החידוש הגדול של הלינוטייפ היה שבמקום לסדר את האותיות ביד סודרו האותיות במכונה. הסדר ישב ליד לוח מקשים דומה לזה של מכונת כתיבה אך יותר מסובך. כל הקשה גרמה להפלת אמהה עשויה נחושת של אחת האותיות. האמהות סודרו אוטומטית בשורות. לתוך השורות נוצקה עופרת וכך נוצרו במהירות רבה שורות הדפוס שסודרו בעמודים ומהם הוכנו גלילי העופרת להדפסת רוטציה. זה היה שיא התחכום של המחצית הראשונה של המאה העשרים. סדרי המכונות זכו לתנאי עבודה מצוינים. שכרם היה גבוה מזה של העיתונאים ובצדק. סדר מכונה צריך היה להיות גם אינטליגנטי ומשכיל. הוא היה צריך להיות בעל יכולת לפענח כתב-יד משובש (חלק מהם היו משכילים ומתוחכמים מן העיתונאים, ונהגו לערוך אותם בסתר). הם היו גם בעלי חושים טכניים ויכולת לתקן את המכונה שהתקלקלה לעתים קרובות. כל זאת בתוך אדי עופרת רעילה, שנבעו ממיכל גדול בו הותכה העופרת. אדים אלה גרמו לחלק מהם הרעלת עופרת שהייתה מחלה לא קלה.

מהפכת הדפוס הממוחשב

בשנת 1977, במהלך ביקור בלונדון, ערכתי מסע השתלמות בעיתונים הבריטיים שב"פליט סטריט". רוב עיתונים הבריטיים היו אז ברמה טכנית שנפלה מן הרמה שהייתה נהוגה בארץ, אך כבר נראו הניצנים של מהפכת הדפוס הממוחשב. קראו לזה אז "סדר צילום". אנשים שלא הבינו מחשב מהו סברו שמדובר באיזו טכנולוגיה הגורמת לכך שהאותיות יצולמו במקום שנוצקו בעופרת. היו עיתונים שכבר דילגו על השלב של סדר הדפוס ועיתונאים כתבו מיד מול צג באמצעות מעבד תמלילים.

החידוש הזה הפעים אותי בעיקר ברמה המקצועית האישית. פתאום אתה משוחרר מאימת הנייר הלבן שבמכונת הכתיבה. אינך צריך להכניס עוד ועוד ניירות למכונה ולכתוב שוב ושוב פיסקה שלא הצלחת להעלות על הנייר. פתאום יש לך צג מחשב שהוא כמו הנייר החלק אך עולה עליו לאין שעור. אתה יכול למחוק ולשנות ולהעביר קטעים ולבדוק איות ולחפש מילים ולהחליף מילים. חופשי לגמרי מן הצורך להכין טיוטה ולתקן בלי סוף.

המעסיקים שלנו ראו כמובן את היתרון הכלכלי הגנוז בשיטה החדשה. לדלג בבת אחת על שני שלבים בהפקת הדפוס – סדר המכונה והמגיה. עיתונאים יכולים לכתוב ישר אל הצג ומשם אל המחשב ואל מערכת ההפקה בלי שום צורך בתיווך נוסף. לא צריך לשלם משכורות לסדרים ולמגיהים.

כשחזרתי ארצה אמרתי לפועלי הדפוס שעליהם להתכונן נפשית שהמקצוע שלהם עומד לחלוף מן העולם. הם צחקו ממני. במקום לעבור הסבה למקצועות חדשים העדיפו לקיים מאבק. הם הצליחו – כמו חבריהם למקצוע בארצות המערב – לעכב את התהליך. הפועלים מנעו בכוח הנהגת סדר מחשב.

הפועלים ניהלו מלחמת מאסף שטרם הסתיימה. הסכימו להנהגת דפוס ממוחשב רק לאחר שהגנו על מקצועם ופרנסתם בחרוף נפש וקבלו זכויות מפליגות. כשעמוס שוקן הוציא את "חדשות" זכרונו לברכה מנעו פועלי הדפוס הישן של העיתון את הוצאתו והוא נאלץ לגייס הליקופטרים כדי להוציא את העיתונים המודפסים מן הדפוס החדש שהקים. המאבק הזה טרם נסתיים ופועלי הדפוס הוותיקים עדיין בעלי זכויות רבות שאין להן שום קשר לטכנולוגיה החדשה.

אבל זהו מאבק אבוד. היום יכולה כתבנית שקיבלה הכשרה של חצי שעה להקליד חומר בשכר הנמוך במאות אחוזים משכרו של סדר מכונה שלהכשרתו נדרשו שנים רבות. העיתונאים מעבירים את החומר הכתוב מבתיהם באמצעות קו טלפון ופועלי הדפוס אפילו אינם רואים אותו.

מעניין אגב שבשלב הראשון של המהפכה גם המעסיקים לא היו משוכנעים שהיא הכרחית. נוני מוזס אמר לי, בתקופה שהיה עוזר של אביו נוח מוזס, כי אינו משוכנע שההשקעה זו במחשוב בכלל כדאית.

על מי פסחה המהפכה

ומן המיקרו של הניסיון האישי למאקרו של מדינת ישראל. באף אחת מממשלות ישראל לא נמצא איש בעל חזון (פרט אולי לשמעון פרס) שצפה את הלם העתיד. אבל היוזמה האישית והכישרונות הטבעיים עשו את שלהם. ישראל הפכה למדינה השנייה בעולם בתחום חברות הסטארט, לא תודות לממשלות ישראל אלא למרות.

אבל מי ומי בסטארט אפ? שמעתם על מפעל כזה בנתיבות? באופקים? בירוחם?

מי שלמד בתיכון יוקרתי ברמת אביב, ברמת השרון או ברחביה הגיע ליחידת המחשוב בצה"ל. ומכאן, עם ציונים טובים ופסיכוטכני גבוה השיג תואר אקדמי המתאים לתמורות של התקופה.

על רקע זה נראה הפער בין מזרחיים ותושבי הפריפריה לבין תושבי המרכז כפצע ממאיר. אדם בן חמישים שהמפעל שעבד בו רוב שנות חייו נסגר איננו מסוגל לפרנס את עצמו במציאות החדשה. אפשר לצעוק מבוקר עד ערב למה לא מקימים תעשיות היי טק בירוחם. אך העבודה היחידה שיכולים לבצע אנשים חסרי השכלה אקדמית והכשרה זו עבודה טכנית פשוטה שהצורך בה הולך ונעלם.
ראה גם
האם יש עתיד לעתידנות
http://www.zeevgalili.com/?p=215

"מעריב" – עיתון שלידתו בחטא

 

יולי 2012

מעריב על סף סגירה

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/160712_Maariv_examines_collaborations.aspx?RetUrl=/ARTICLES/Pages/katavot_lobby.aspx

 

 

 

הסיפור הזה הוא ישן נושן וכבר נלעס פעמים רבות. אך מפגישות עם תלמידים ועם קהל צעיר בהרצאות אני יודע שקם דור חדש, אשר לא ידע את יוסף. לכן הדברים הבאים מכוונים לבני הדור שלא ידעו איך נולד "מעריב". סיפור ישן אך לא איבד מאקטואליותו.
הסיפור מתחיל ב- 11 בדצמבר  1939. יזם מבריק בשם נ. קומרוב הוציא לאור עיתון ערב בשם "ידיעות אחרונות" ולעורכו (במשרה חלקית) מינה את עזריאל קרליבך, שכתב עד אז ב"הצופה". קרליבך שהיה גם רב, גם דוקטור וגם עיתונאי מזהיר חולל מהפכה בסגנון העיתונאי. עד אז היו עיתוני הבוקר כמעט כולם מפלגתיים ("דבר" "משמר" "המשקיף" "הצופה"). כולם היו דלי אינפורמציה ומשעממים עד מוות. "הארץ" לא היה מפלגתי אך אז כמו היום נקט עמדות אנטי לאומיות והיה עם זאת משעמם כמו כולם.

פשיטת הרגל

היוזם של "ידיעות אחרונות", קומרוב, לא החזיק מעמד זמן רב ופשט את הרגל.הוא מסר את העיתון לבעל הדפוס שבו הדפיס את העיתון, אלכסנדר מוזס. אלכסנדר הביא את העיתון לאביו, יהודה מוזס, שהיה עד אז תעשיין טקסטיל וסוחר קרקעות. הוא הביא אתו הון קטן מפולין ועשה עסקים לא רעים. מוזס הזקן תפס מייד שזו הזדמנות לעשות כסף מענף נוסף, כי הימים ימי מלחמת העולם השנייה והישוב בארץ היה צמא לאינפורמציה.

 

 יהודה מוזס

יהודה מוזס

יהודה מוזס לקח את קרליבך לעבודה במשרה מלאה הביא מעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי את שלום רוזנפלד ואת שמואל שניצר. מ"הצופה" לקח את דוד גלעדי.

 

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

 

תוך כמה שנים הפך העיתון ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב. הקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות" בעריכתו של קרליבך.כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שהחל לאיים על קיומם של עיתוני הבוקר.

ה"פוטש" של קרליבך

בתקופה קריטית זו חולל קרליבך את ה"פוטש". הוא פשוט לקח את העיתון מידי בעליו והקים עיתון חדש זהה לחלוטין לקודמו. לעיתון הוא קרא "ידיעות מעריב". הוא לקח עמו את כל הכתבים והעורכים (כמעט, פרט לאלה שהיו לכודים בירושלים הנצורה). התבנית של "ידיעות מעריב" היתה אותה תבנית כמו של "ידיעות אחרונות" והכותבים היו אותם כותבים. אפילו הסיפור בהמשכים שפורסם ב"ידיעות אחרונות" המשיך את העלילה ב"ידיעות מעריב". (באותה תקופה היה מקובל כאמצעי להגברת התפוצה ולקשר את הקוראים לעיתון לפרסם מעין טלנובלה בנוסח "סוניה ניצולת השואה שהתאהבה בדני הקיבוצניק". הסיפור היה נמשך ונמשך עד שנמאס על הקוראים והוחלף בסיפור "נדיה הפרטיזנית ודני שהלך בשדות" וכדומה).

 מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"

מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"

בצו בית המשפט הוריד קרליבך את האזכור של ידיעות מן העיתון החדש ובמקום "ידיעות מעריב" הוא נקרא "מעריב". אך כל קוראי "ידיעות אחרונות" עברו ל"מעריב" ומוזס הזקן נשאר בלי כתבים ועורכים ולמעשה בלי עיתון.

מוכרי עיתונים ככתבים

מוזס הזקן החליט שלא להיכנע והחליט להוציא את העיתון ויהי מה. הוא אסף מכל הבא ליד. מבחר גדול לא היה אז. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. המוצר שהוציאו אלה תחת ידם היה בהתאם.

תפוצת "מעריב" בסוף 1948 הגיעה (לפי דו"ח פנימי של קרליבך) ליותר מ- 30 אלף. תפוצת "ידיעות אחרונות" שאפה לאפס. מוזס שילם למוכרי עיתונים כדי שירוצו ברחובות ויכריזו בקולי קולות "ידיעות אחרונות". כי מהמכירה הזעומה של העיתונים לא יכלו להתפרנס. כמה מבני המשפחה נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.

 

 ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945

ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945

מוזס הזקן החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים ועד היום מצביעים בני המשפחה על איזה מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו. עד היום מזכירים את הצעתו של מפיץ בשם טופל מרחוב אחד העם בתל אביב שביקש לקנות את העיתון ב- 1400 לירות לפי השער של לירה לכל עיתון שנמכר.

למוזס הזקן שיחק המזל וקרוב משפחתו, דב יודקובסקי, ניצול שואה שהיה אז סטודנט למתמטיקה בירושלים לקח על עצמו את עריכת העיתון (בפועל ולא בתואר, שניתן לד"ר הרצל רוזנבלום, דמות מכובדת מחותמי מגילת העצמאות שקיבל את התואר והסתפק רק בכתיבת מאמרים ראשיים). יודקובסקי נתגלה כגאון תקשורת. הוא הצליח להפוך את "ידיעות אחרונות" מן הסמרטוט של המדינה שכמעט נמכר ב- 1400 לירות ל"עיתון של המדינה" – אימפריה שערכה נאמד ב- 800 מיליון דולר.

"העיתון הנפוץ במדינה"

התהליך הזה לא התחולל ביום אחד. משך שנים נשא "מעריב" את הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". זה נמשך כך עד אמצע שנות השבעים. תפוצתו של "מעריב" היתה גדולה בתחילה פי עשרה מזו של ידיעות. אך הפער בתפוצה בין העיתונים הלך והצטמצם. בראשית שנות השישים עדיין מכר "מעריב" פי שלושה מ"ידיעות אחרונות". באמצע שנות השישים הצטרפתי לעיתון עם קבוצה של צעירים שעל התשתית שבנה יודקובסקי חוללו את המהפך. אני זוכר שבעת שישבתי בדסק החדשות ארע אחד הפיגועים הראשונים של ה"פתח" בעפולה. צלצלתי לכתב העיתון בעיר, שהיה מוכר עיתונים ובעל חנות לכלי בית. בקשתי שירוץ לתחנת האוטובוסים בה בוצע הפיגוע והוא השיב לי (השעה היתה 10בבוקר לערך) "אני סוגר את החנות בעוד שלוש שעות ואז אני רץ מייד למקום".

המפנה של ששת הימים

מלחמת ששת הימים הביאה למפנה ובראשית שנות השבעים החל "ידיעות אחרונות" להתקרב לתפוצת "מעריב" ואף עלה עליה. בשנות השמונים החלה ירידה של "מעריב". באותה תקופה התבדחו שכאשר נוסע אמבולנס ברחוב הוא מוביל קורא מעריב שהולך למות או יולדת העומדת ללדת קורא של ידיעות אחרונות. בדיחה זו ביטאה את האמת הסוציולוגית והתקשורתית ש"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על מעריב בעיקר מפני שמצא את הסגנון ואת השפה שדיברה לדור הצעיר ולבני הדור השני של העולים בתקופת ראשית המדינה. בדיחה דומהסופרה על אותו אמבולנס המוביל  מצביע מפא"י שהולך למות או מצביע "חרות" שהולך להיוולד.

שנות השמונים היו שנות הגסיסה של "מעריב". תפוצתו הלכה וירדה מיום ליום ותפוצת "ידיעות" הלכה וגדלה. היחס בתפוצה בין שני העיתונים היה אחד לשלושה או לארבעה לטובת ידיעות אחרונות.

 

באמצע שנות השמונים כבר הגיע "מעריב" לתפוצה כה נמוכה שאיימה על עצם קיומו. המיליונר הבריטי יהודי רוברט מאכסוול הכניס רגל לתוך "מעריב" כשקנה את חלקו ונתן לו זריקת הנשמה שלאחר מכן נתברר כי היתה זריקת מוות. הוא השתלט על העיתון כולו.

יודקובסקי עובר ל"מעריב"

באותה תקופה לערך (שנת 1989) סילקו בני הדור השלישי של משפחת מוזס את דב יודקובסקי מעריכת העיתון והוא עבר ל"מעריב" כדי לחולל בו את המהפכה שחולל ב"ידיעות אחרונות" ארבעים שנה לפני כן.

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

הוא הכין את התשתית האנושית והטכנית כדי להפוך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר שניים. אך הוא לא הספיק להשלים את המהפכה. מאכסוול פשט את הרגל ומצא את מותו – בתאונה, בהתאבדות או ברצח. איש לא יודע.

במקום מאכסוול בא יעקב נמרודי שהיה בעבר קצין מודיעין ושרת בטהרן. הוא פרש לעסקי הנשק התעשר וקנה לבנו החביב, עופר,  מתנה – עיתון מן המוכן. נמרודי הבן לקח את התבנית שהכין יודקובסקי והפך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר 2. ההצלחה בדימוי היתה גדולה – כולם חשבו שמדובר בשני עיתונים שווי ערך. בפועל, הן בתפוצה והן בשווי שוק, "מעריב" נשאר עדיין עיתון קטן.

קטע זה נכתב בשנת 2009

אבל עופר נמרודי כנראה רצה במשהו יותר מאשר להיות מו"ל של עיתון. הואיל ולא היה לו כל מושג בעריכת עיתון חשב כי אם ישיג מידע פנימי מ"ידיעות" הוא יגבר על יריבו. הוא הסתבך בפרשיית האזנות סתר ושילם על כך בישיבה בכלא.  ל"מעריב" הוזרמו כספים רבים, נוספו משקיעים, הוחלפו עורכים אך העיתון הלך ודעך ובימים אלה העיתון נמצא במצב דומה לזה בו נמצא ערב רכישתו על ידי מאכסוול.


על יודקובסקי ראה "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

כךהצלחתי למחוק את המשכנתא שלי – הכרזתי על עצמי כעל קיבוץ

מנהל הבנק שלי טילפן והודיע לי כי לא שילמתי כמה תשלומים על חשבון המשכנתא. הוא דיבר בעדינות אבל נתן לי להבין שאם אמשיך בסרבנות התשלום שלי הוא ידאג לזרוק אותי מדירתי.

לפתע עלה במוחי רעיון. אמרתי למנהל: אתה טועה. אני לא סתם אדם פרטי. אני קיבוץ.

 

אהה השיב המנהל. זה דבר אחר. החלטנו למחוק את כל החוב שלך במסגרת הסדר הקיבוצים.

השיחה הבידיונית הזו לא היתה ולא נבראה. איש לא מחל לי על המשכנתא ועל שום חוב אחר שהייתי חייב אי פעם. תמיד שילמתי הכל, עם ריבית, עם ריבית דריבית ועם הצמדה. טבין ותקילין. כי אני, כמו רוב אזרחי המדינה הזו, אינני קיבוץ.

בימים אלה פורסמו הנתונים הסופיים של הסדר חובות הקיבוצים. מתברר כי המדינה מחקה לקיבוצים ולתאגידים שבבעלותם חובות של כמיליארד דולר.

800px-kfar_masaryk_6699

נוף של קיבוץ (צילום: ויקיפדיה). אין קשר בין קיבוץ זה לבין הנאמר בכתבה


אך לא רק המדינה מחקה. גם הבנקים מחקו מליארד דולר. וזאת לזכור כי הבנקים שייכים למדינה. כך שגם מחיקת החוב הזו באה מכיסנו, משלמי המשכנתאות הרגילים. עוד מאתיים מיליון דולר נמחקו על ידי נושים אחרים. גם נושים אלה קרוב לוודאי אינם מן הנותנים צדקה בסתר.

יתר חובות הקיבוצים, כשני מיליארד דולר, ייפרעו בפריסה לשנים רבות הלוואי עלינו. ואיך ייפרע החוב? באמצעות מכירת קרקעות למדינה של קיבוצים במרכז הארץ.

אתם מבינים? המדינה תקנה את הקרקעות השייכות לה וכך יכסו הקיבוצים את יתרת החוב שלהם.

אך גם עם המתנה הזו לא נסתיימה מסכת המחיקות, הפריסות, המחילות והמתנות. אם יתברר לאחר מכירת האדמות כי עדיין נשאר חוב, תימחק יתרת החוב הזו. לעומת זאת, אם מכירת האדמות תניב סכום גדול יותר מיתרת החוב, תעבור היתרה לקיבוצים.

כדאי להזכיר למי שאינם זוכרים או אינם יודעים: הקיבוצים הסתבכו בחובות ענק לאחר שנים שבהם השתוללו ברמת חיים משוגעת. לאחר שהשקיעו מיליארדים בשוק האפור ובהרפתקאות שונות בבורסה. את מחיר ההשתוללות הזו אנחנו צריכים לשלם. בשביל זה יש כסף.

פעם היתה סיבה להתייחס לקיבוצים כאל מלח הארץ, כאל ישובי ספר הקובעים את גבולותינו, כאל מאגר אנושי התורם תרומה ייחודית לבטחון המדינה ולחוסנה הרוחני. שום דבר מכל זה לא נשאר.יש קיבוצים היושבים במרכז הארץ על אדמות השוות מיליארדים וכבר היום הם משתמשים באדמות אלה כדי לעשות עסקים שאין מאומה בינם לבין האידיאל הקיבוצי.מכל בחינה שהיא הקיבוצים הם ישובים רגילים לכל דבר. פרט לעובדה שהם אינם חייבים לשלם.

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

אהוד ברק מחניף ל"מנהיגה ומעצבה של סוריה המודרנית"

חאפז אל אסד בעת המהפכה שהעלתה אותו לשלטון (ויקיפדיה)

יוני 2014. בתכנית טלוויזיה נשאלה מנהיגת מרץ זהבה גלאון אם היא מאמינה עדיין בתהליך השלום. כמובן אמרה. למי בדיוק תחזירי את רמת הגולן נשאלה? והשיבה: אכן יש בעיה. הנה מבט לאחור שנותן פרספקטיבה לערך שיש להוזי הזיות השלום. המאמר שלמטה נכתב ב-אוגוסט 1999.

בנאום מלא חנופה, שנשא בטקס הסיום של המכללה לביטחון לאומי, כינה אהוד ברק את חאפז אל אסד "מנהיגה ומעצבה של סוריה המודרנית".

מהי "סוריה המודרנית" ומי הוא המעצב של סוריה זו ניתן ללמוד מספר שיצא באחרונה, "סוריה של אסד על פרשת דרכים". מחבר הספר הוא ד"ר אייל זיסר, מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה וחוקר במרכז משה דיין באוניברסיטת תל-אביב.

מדינת מאפיה

וכך כותב ד"ר זיסר על המשטר הסורי:

חוקרים לא מעטים נוהגים לנתח את המשטר הסורי ובעיקר את צמרתו, תוך שימוש במונחים הלקוחים מעולם המושגים של 'מאפיה'. עד כדי השוואתו של הנשיא אסד והצמרת המקיפה אותו ל'דון' ולחבר מרעיו… ניתן להמשיל את הקצונה העלווית לאותם אנשי האגרוף העומדים לרשותו של ה'סנדק', אבי המשפחה, מקיימים את שלטונו ונכונים להוציא את רצונו אל הפועל. חשיבותם של אלו בולטת במיוחד משפורץ מאבק על הירושה לאחר מות אבי המשפחה…"

בחסותו ובעידודו של המשטר הפכו קצינים אלו את יחידות הצבא ומנגנוני הביטחון שעליהם הם מופקדים ללטיפונדיות פוליטיות-כלכליות, המהוות עבורם מוקד של כוח ותמיכה, וכמובן גם מקור להכנסה כספית נאה. כך, למשל, אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של קצינים אלו הנו קבלת עמלות ודמי תיווך מסוחרים ומאנשי עסקים, המנצלים את קשריהם והשפעתם של הקצינים העלווים במסדרונות השלטון לקידום עסקיהם…"

על פי מקורות מערביים, בכירים בצבא ובמערכת הביטחונית היו מעורבים בגידול ובסחר בסמים בבקעת הלבנון ואף בהברחות מלבנון לתוך סוריה".

אייל זיסר וספרו על סורי ( צחי לרנר ויקיפדיה)

=====================================================

הסדר הקבע לפי פרס

בשיחה עם שרת החוץ הפינית – כך פורסם בעיתונים – אמר פרס כי הסכם הקבע עם הפלסטינים כמעט סגור. "כל מה שנותר לסגור זה בעיית ירושלים, הפליטים, גבולות הקבע, הביטחון והכלכלה".
באמת ענין של מה בכך.

הערה שנכתבה בספטמבר 2009: נא לשים לב לתאריך בו אמר פרס את דבריו –

אוגוסט 1999

=====================================================

אהוד ברק מעריך פתאום את ביבי

לא תאמינו, אבל אהוד ברק פתאום התחיל להעריך את ביבי. לא כלוחם בסיירת מטכ"ל. אלא כמנהל משא ומתן.

וכך כותב עקיבא אלדר, הכתב המדיני של "הארץ" שהוא בעל מקורות מהימנים: "בסביבתו הקרובה של ברק אומרים שהקושי שלו למסור שטחים נעוץ בדברים עמוקים ביותר של אופיו והשקפת עולמו. אפשר ללמוד משיחות פרטיות שבהן הוא מתייחס בכבוד רב לעמדות שנתניהו הציג במשא והמתן עם הפלסטינים. עד שלא יוכח ההיפך – הפלסטינים הם אויבים שבלית ברירה נאלצו לנצור את נישקם וממתינים לשעת כושר להרוג יהודים… ברק כמו נתניהו אינו מאמין שערפאת יסתפק במדינה קטנה ומפורזת. אצל שניהם נקודת המוצא היא שחובתם הראשונית היא לסכל את המזימה הערבית להשאיר את ישראל בבוא היום בלי שטחים ובלי שלום".

====================================================

מה בין הדדיות להדדיות

סופיאן אבו זיידא ויוסי ביילין ישבו מול רזי ברקאי והתווכחו.

בכל הסכם – אומר יוסי ביילין צריכים שני הצדדים למלא את התחייבותם.

רזי: מה אני שומע אתה דורש הדדיות?

ביילין: ביבי דרש הדדיות כתירוץ להשתמט ממילוי ההסכם. אנחנו דורשים הדדיות כדי לקיים את ההסכם.

=====================================================

הרמטכ"ל למנזר השתקנים

הרמטכ"ל שאול מופז אינו סוגר את פיו אפילו ליום אחד. כל יום יש לו הצהרה מלומדת בתחום אחר. אולי כדאי לשקול סידרה במנזר השתקנים לכל מועמד לתפקיד הרם הזה?

=====================================================

כביש עוקף מדינת ישראל

כשנתברר לאהוד ברק כי איננו מסוגל להשתלט על מחלקות התה בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון הוא הסיק מהר את המסקנה הצבאית הנכונה: אסטרטגיה של גישה עקיפה. מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר עקף את מפלגת העבודה כולה וניהל את מערכת הבחירות בלעדיה. הוא ניצח והמשיך בכך בהקמת הקואליציה. עכשיו הוא ממנה שורה של בעלי תפקידים שיעשו לו את עיקר העבודה. הממשלה תשמש כ"תזמורת בצורת", קבוצה המופיעה על הבמה ומפעילה את שרירי הפה והשפתיים. את המנגינה משמיעים אחרים מאחורי הקלעים.

צריך רק לקוות שבתהליך הזה של בניית כביש עוקף מדינה יזכור אהוד ברק שיש לו מדינה.
=====================================================

מיטב החוקרים

ברחובותינו מסתובבים מאות רוצחים שביצעו מעשי רצח שלא פוענחו. במרכז הארץ משתולל אנס סידרתי או סידרה של אנסים חד ספרתיים ולמשטרה אין אפילו קצה חוט. זונה ממין זכר מטלפן לכנסת ומוסר על מותו כביכול של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין. למשטרה יש מידע על המטלפן, המוכר לה היטב, אך היא מעדיפה להיטפל לזוג קשישים מהרצליה וכמעט כבר הגישה נגדם כתב אישום. בקולות תרועה הודיעה המשטרה על תפיסת חשודים בקשר לרצח הצייר הפסל גיל מיצ'ל ולא חולפים שבועיים והשופט כבר משחרר אותם למעצר בית.

אבל מיטב החוקרים אינם יודעים מנוח, ברדיפה אחר פושעים.

שני אסונות ארעו באחרונה להורים ששכחו את ילדיהם הפעוטים במכונית סגורה. אסון הוא אסון ואין להוסיף על יגונם של ההורים. אבל לא לפי מיטב החוקרים של משטרת ישראל. את המשפחה האחת רצתה לחקור ולשקול הגשת כתב אישום על רשלנות. ואת המשפחה השנייה עינתה בניסיון לבצע נתיחת גופה, שבוטלה רק בהחלטת בג"ץ.

לא ברור מה יש כאן, טמטום או רשעות או שניהם גם יחד.

=====================================================

הגבול המזרחי

לאורך הטיילת החדשה שנסללה מדרום לטיילת הישנה בתל-אביב הוצבו אבנים ענקיות. שמעתי תייר תוהה לפשר האבנים הללו ושואל את מלווהו הישראלי. התשובה שקיבל: מכינים את קו הגבול המזרחי של ישראל לאחר הנסיגה הסופית.

======================================================

ה"קאמבק" של ביבי

בנימין נתניהו עושה בימים אלה "קומבק" גדול. לא לפוליטיקה אלא לעולם העסקים. חברת תכנה גדולה מיוקנעם שכרה את שרותיו כ"יועץ בכיר לאסטרטגיה בינלאומית", תמורת שכר של מאות אלפי שקלים לשנה. במקביל מנהל נתניהו מגעים עם חברות הייטק ישראליות אחרות כדי לקבל תפקיד דומה.
אם ביבי ימשיך בדרך זו נתחיל לחשוד שאת כל המהלך הפוליטי שלו כראש ממשלה לא עשה אלא לקדם את עצמו בעולם העסקים, ממשווק קטן ברהיטי "רים" ל"יועץ לאסטרטגיה בינלאומית".
אין עיני צרה בדרך שבה יהודי מתפרנס. אך הסקרנות הורגת אותי. מיהו ביבי האמיתי יועץ לאסטרטגיה מסחרית או מנהיג לאומי.

=====================================================

בין יעל ליולי

"אני בהחלט מבינה את הכאב של יעל דיין ואני אפילו יכולה להזדהות איתה" – אומרת שרת הקליטה יולי תמיר, בראיון לארי שביט בהארץ.

"יעל דיין מתנהגת ככלבלב" יולי תמיר (ויקישיתוף)

"אבל לו אני הייתי במקומה לא הייתי נוהגת כמוה. אם אהוד היה ממנה אותה הייתי מברכת על כך. זה נכון שבגילה זה מאוד מתסכל להישאר בחוץ וללא אלטרנטיבות. אבל ההתנהגות שלה פתטית. ישבתי במליאה והסתכלתי בה וזה היה ממש כואב. זו היתה רמה של חשיפה ושל פגיעות שהיתה קשה מדי לעיכול. ברגע שלא נבחרה היא התנהגה כמו כלבלב שנשכב על הגב ומנענע את רגליו באוויר ומבקש שיתנו לו טפיחות עידוד. היה מאד עצוב להתבונן בזה".

יעל דיין ויקישיתוף יוצר ITSIK

ראה להתחיל המשא ומתן על הגולן מאיסכנדרון

פו הדב, השפן, הנמר, ש"ס, ומרץ

פרשת ש"ס ומרץ הזכירה לי את הסיפור של השפן שניסה לאלף את הנמר ("נמרמר") בספרו הנפלא של  א.א.מילן "פו הדוב".  

הספר אינו מצוי לפני ואני מצטט מן הזיכרון. זהו עיקרו של הסיפור:  

הנמר הטריד את מנוחת השפן בפעלתנותו היתרה והמטרידה. יום אחד החליט לאלף אותו לקח. יחד עם פו הדב תכנן שפן לקחת את נמנמר אל היער ולהשליך אותו למקום בו יאבד דרכו. שפן קיווה כי הדבר יביא לאילופו של הנמר והוא יחזור אל פו הדב ואל שפן כשהוא מאולף ורגוע.  

התכנית כמעט ועלתה יפה. נמרמר הובא אל היער אך במקום שהוא יאבד את דרכו איבדו שפן ופו הדב את דרכם ובקושי חזרו עייפים אל הבקתה. בשובם מצאו את נמנמר עליז ופעלתן כתמיד. בלית ברירה החליטו לוותר על העקרונות ולשבת עמו בממשלה אחת.  

מרץ וש"ס הם הנמשל לסיפור שלנו. מרץ היא השפן שהכריז באומץ: "קיראו את שפתיי – לעולם לא נשב עם ש"ס בקואליציה". אחר כך הכריז השפן: "שתיכנס ש"ס לקואליציה ואנחנו נישאר בחוץ. נראה איך היא מתנהגת ואז נחליט אם להצטרף. זה לא ייקח שבוע ולא שבועיים וגם לא חודש ולא חודשיים".  

הנמרמר ש"ס צפצף כידוע. המשיך להתייעץ עם דרעי. המשיך להשתובב וללעוג לרשעים.  

דמויות מתוך פו הדב ויקישיתוף

דמויות מתוך פו הדב ויקישיתוף

 

והסוף ידוע

אנחנו המשוגעים של ר' נחמן מברסלב

יש סיפור נפלא של ר' נחמן מברסלב על שני חברים שאחד מהם ראה בחלומו כי כל מי שיאכל מתבואת השנה הבאה סופו שייצא מדעתו.

סיפר את הדבר לחברו והלה אמר לו: הבה נאגור תבואה של השנה הנוכחית. ובשנה הבאה נאכל ממנה ונישאר שפויים.

השיב לו חברו: אם כל העולם יהיה משוגע ורק אנחנו נישאר שפויים, הרי בעיני כל אנחנו נהיה הלא שפויים.

קברו של ר' נחמן באומן צילום יואל רפל7

קברו של ר' נחמן באומן צילום יואל רפל7טכסו עצה והחליטו כי יאכלו מתבואת השנה הבאה, המשגעת, ככל יתר בני האדם. אבל כדי שלא ישכחו כי העולם כולו השתגע יסמן כל אחד סימן על מצחו של חברו. ובכל פעם שייפגשו יראו את הסימן ויידעו שאף כי נראה להם שהם וכל העם שפויים בעצם כל העולם משוגע.

קוד גנטי

בכל פעם שאני קורא את האימיילים הרבים ששולחים אלי קוראיי אני נזכר בסיפור הזה. קוראי אתר זה  (וגם אתרים אחרים, לא רבים מדיי) מאוחדים באיזה קוד גנטי סודי. באיזה אות על מצחם, האומר להם: אנחנו השפויים וכל העולם השתגע. כל העולם אומר שתהליך השלום מוביל לשלום ואנחנו השפויים יודעים שהוא מוליך למלחמה. כל התקשורת כולה מציגה מציאות המוסכמת על הכל ואנחנו יודעים כי זה עיוות המציאות.

קל היה להבחין בין המשוגעים לבין השפויים בכל עיתון שפותחים ובכל תכנית טלוויזיה שרואים. רבים מאיתנו כבר הפסיקו לצרוך תקשורת – לא קוראים עיתונים ולא צופים בטלוויזיה ולא מאזינים לתחנות הרדיו. לדעתי זו שגיאה ובריחה. אני בעוונותיי ממשיך לקרוא את כל העיתונים ולצפות בכל הערוצים ואני חושב שזו חובה שחייבים למלא. גם אם היא כרוכה בסבל לא מעט. לא מעט בא לי להקיא.

יש אמנם כותבים שהם כמוכמו מקור מים חיים. ניתוחים הגיוניים, תיאורים נקיים, חשבון נפש אמיתי. ומולו כל הצהוב והשחור והאדום שבתקשורת כולה, הגועשת בקצף של שנאה.

"למען הנכדים"

אני מעלה דברים אלה בעקבות מכתב שקבלתי מאחת הקוראות,שהפנתה את תשומת לבי למחקר חשוב על בוגדנותה של מפ"ם שהקימה מחתרת בצה"ל.

בתגובה לאותו מאמר התקשר אלי גם יהודי מליטא, תריסר שנים בארץ, והציע לממן מכיסו הפיכת המאמר לפוסטר שיופץ בכל הארץ. "אני צריך את זה בשביל הנכדים שלי" – הסביר.

איני מספר זאת כדי להתהדר בכך שאני קולע לדעת קוראיי. לפעמים המצב הפוך. לא פעם אני נדהם שדברים שכבר שלחתי לדפוס קיבלו חיזוק במיילים של קוראים שעדיין לא קראו מה כתבתי. פעמים רבות המצב הפוך – דברים שאני כותב מציתים את דמיונם של קוראים והם נותנים לי משוב, המאפשר לי להרחיב את היריעה ולראות את הנושאים מנקודת מבט שלא חשבתי עליה.

המדורה של השבט

מעניין שאין כמעט קשר בין הרקע האישי של כל אחד מן הכותבים. יש בהם חניכי השומר הצעיר שהתפכחו, ותיקי בית"ר, חברי קיבוצים, תושבי הישובים ביש"ע, תושבי עיירות פיתוח, מזרחיים חובבי הזמר המזרחי, דתיים וחילוניים, כיפה סרוגה וכיפה שחורה. המשותף לכולנו הוא שאנחנו רואים את המציאות ללא אשליות.

אני רואה באתר זה מעין  מדורה של השבט שלנו, סביבה אנו מתחממים וצופים האחד במצחו של רעהו. זכרו – גם אם נופלת רוחכם לעתים, גם אם תולעת הספק מכרסמת לעתים נוכח הגל הגואה של השפיות המדומה שמסביבנו – זכרו כי אנחנו השפויים. הסתכלו האחד במצח רעהו.

בין לואי ה-14 לאריק שרון ובין לואי ה-16לעמרי שרון

על לואי ה-14 נאמר כי הוא היה חכם כל כך עד שגזל את כל מלאי החכמה של משפחתו לכמה דורות. וכך הסבירו את העובדה שאחד מצאצאיו איבד את המלוכה במהפכה התרפתית.

אכן לואי ה-14 היה אולי גדול שליטי צרפת. האמירה המיוחסת לו, "המדינה זה אני", משקפת את השקפת עולמו ושיטות שלטונו. הוא היה המלך ששלט על צרפת יותר מכל מלך אחר – 72 שנים. הוא קיבל לידיו ממלכה פושטת רגל והותיר אחריו מדינה שהיתה אז החזקה ביותר באירופה. הוא הרחיב את גבולות ממלכתו והקים את ארמון ורסאי המפואר, המעורר השתאות עד היום נוכח העוצמה והעושר שהוא מפגין. אך ללואי ה-14 היו כעשרים צאצאים רובם ממאהבותיו ומיעוטם מנשותיו החוקיות.

 

 לואי ה-16 שראשו נכרת בגיליונטינה
לואי ה-16 שראשו נכרת בגיליוטינה

לואי ה-15 היה נינו של לואי ה-14 וסבו של לואי ה-16 ביש המזל שמנת השכל שנותרה לו מלואי ה-14 היתה מזערית. הוא איבד את ראשו מתחת לסכין הגיליונטינה במהפכה הצרפתית.

מנהיגים גדולים אינם מביאים לעולם צאצאים דגולים. אפשר לומר אפילו להפך. מנהיג פוליטי אינו יכול להקדיש זמן לילדיו. בתו של אחד המנהיגים הבולטים של ישראל סיפרה לי פעם שמגיל 12 כמעט לא החליפה יותר ממשפטים ספורים עם אביה.

יש מנהיגים שנולדו להם ילדים מצליחים ואפילו מוצלחים. עם אלה נמנים שמעון פרס, יצחק שמיר, לוי אשכול, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין. אך איש מהבנים לא צמח לכדי מנהיג דגול או ממשיך דרך לאביו.

היו מנהיגים לא מעטים שילדיהם האכילו אותם מרורים. היו שהתנצרו, התאבדו, התמרדו, הסתממו, השמיצו, הפכו לאנטי ציונים, יצאו מדעתם.

 על רקע זה יש משהו מעודד בעובדה שלראש הממשלה שרון יש בן שהוא נעזר בו בשליחויות מדיניות. יודעי דבר אומרים לי שהרקע לכך הוא חשדנותו הבסיסית של שרון, שאינה יודעת גבולות. שרון חושד באי נאמנות לא רק של בעלי ברית אשר זה מקרוב באו, כמו שותפיו לקואליציה. יש שהלכו עמו כיברת דרך של ארבעים שנה ויותר והוא עדיין לא מאמין בהם לגמרי.

העובדה שהוא מאמין אך ורק בבנו, עמרי, מובנת. ועל רקע המציאות המזרח תיכונית זהו נכס. יש הבדל גדול אם המסר עובר משרון לערפאת באמצעות הבן, עומרי, או דרך המסננת של השר לפיתוח אזורי (שמעון פרס) הממלא את תפקיד שר החוץ (בפועל).

 

הוצאתו להורג של לואי ה-16

הוצאתו להורג של לואי ה-16

נכתב בספטמבר 2009
אבל הבעיה אחרת. שרון אולי איננו חכם גדול כמו לואי ה-14 ועמרי אינו טיפש כלואי ה-16. בימינו אין גיליוטינות. אבל עמרי שילם בישיבה בכלא על חטאי אביו והאב לא זכה למשול אפילו שבריר משנות שלטונו של לואי ה-14
.