אילין ביום הולדתו ה-95 (צילום: זאב גלילי)

לסיפור על מותו של אפרים אילין, שנפטר ערב יום הכיפורים תשע"א, אפשר היה לתת כותרות רבות.
• הטייקון הראשון של המדינה
• אספן האמנות שיעץ לוותיקן בנושאי אמנות
• יצרן הרכב הישראלי שייצא רבבות מכוניות לאירופה
• התעשיין שבנה את אחת התשתיות לטנק המרכבה
• האיש שהניח את היסודות לשייטת 13
• האיש שהביא לשחרור רבבות יהודי רומניה והעלאתם לארץ

והרשימה ארוכה.

להמשיך לקרוא ←

 אחת התפילות המרטיטות ביותר במחזור יום הכיפורים היא תפילת "מחול לעונותינו" שהנוסח שלה במחזורים שבידינו מובא בזה:

 
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְחל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ בְּיוֹם  צוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה, מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטּאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, כָּאָמוּר אָנכִי אָנכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטּאתֶיךָ לא אֶזְכּר:
וְנֶאֱמַר, מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:
וְנֶאֱמַר, כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכּל חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ:
(לשבת אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ) קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ, וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת, (לשבת וְהַנְחִילֵנוּ יְהוָה אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ) כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ:

(סדור תפלה – נוסח ספרד – סדר תפילת יום הכפורים)

ערב יום הכיפורים קיבלתי מחברי פרופסור יעקב שוויקה בירכת  גמר חתימה טובה ואליה צרף תשורה מרגשת ומחממת לב.

להמשיך לקרוא ←

"בילאדי בילאדי" הוא המנון הפלסטינים ומשמעות המילים היא "מדינתי מדינתי". כשהם מתכוונים לכל שטח ארץ ישראל ממערב לירדן.

מאמר הנושא כותרת זו, פרי עטו של פרופסור שלמה אבינרי, פורסם ב-8 בספטמבר בעיתון הארץ.

המאמר מתאר מציאות שבה הכנסת מחליטה ”להשמיט כל התייחסות למרכיב היהודי של ישראל"; "להסיר את התמונה של הרצל מקיר בית המחוקקים" להחליף את סמל המדינה, את דגלה ואת ההמנון.

פלסטין כבר כאן. הפגנת נאכבה של ערביי ישראל.

המאמר מונה שורה של פניות לבג"ץ: להורות לרשות השידור שלא להשתמש בביטוי "עם ישראל"; לבטל את שמה של הרבנות הראשית לישראל; לא להזכיר בתפילה את אלוהי ישראל.

ולסיום כותב פרופסור אבינרי שאחד מפעילי השמאל הרדיקאלי פנה לערבים בשאלה מה הם עוד רוצים וזה השיב שיש לשנות את שם המדינה ל"פלסטין".

להמשיך לקרוא ←

השאלה שבכותרת מחייבת תשובה על כמה שאלות משנה.

השאלה הראשונה היא סטטיסטית. מה משקלה של אותה שמאלנות פוסט בהשקפת העולם של הציבור הישראלי.

השאלה השניה היא שאלה היסטורית. כיצד הפכה תנועת העבודה הציונית למה שהיא היום.

השאלה השלישית היא תרבותית. מה קרה ליוצרים היהודיים מאז תקופת ההשכלה ממאפו מנדלי ועד ביאליק, עגנון, אורי צבי, שלונסקי ואלתרמן – שכולם יצרו ברוח יהודית וציונית. ואיזו מוטציה עברו צאצאיהם הרוחניים – ממוטי לרנר ועודד קוטלר ועד נתן זך ועמוס עוז.

המרכז האוניברסיטאי באריאל המוחרמת ויקישיתוף

כמה שמאלנים במדינה

מרץ היא הקול השמאלני ביותר בציבוריות הישראלית, אך, כלפי חוץ לפחות, היא עדיין מפלגה ציונית. אני מאמין שכמה מראשיה וחבריה לא איבדו את ציונותם לדעת. אך הציונות של התנועה הולכת ודועכת משנה לשנה. ניתן לומר שיש בה מאגר של שמאלנים פוסט ציונים ופוסט יהודיים בפוטנציה. מדובר בקבוצה זערורית המקימה רעש העומד ביחס הפוך למשקלם הציבורי – בהפגנות ליד גדר ההפרדה, בקריאות להחרמת ישראל בכל רחבי העולם. הם עושים זאת לא מעט במימון של קרנות בינלאומיות שכוונותיהן ברורות.

העובדות הסטטיסטיות הללו מעוררות ביתר שאת את השאלה כיצד זה (מה שרואים על פני השטח) רוב השחקנים, רוב הבמאים, רוב הסופרים, רוב המשוררים, רוב המחזאים, מדברים בלשון אחת. כאילו כולם עברו אינדוקטרינציה במחנה של שטיפת מוח בנוסח הקומוניסטי הישן.

מה קרה לתנועת העבודה

כבר דנתי בשאלה זו במאמר שכתבתי לפני יותר מתריסר שנים.
אז עוד דיברו על שמאל ישן ושמאל חדש ותיארתי את התהליך בו איבדה מפא"י ההיסטורית את זהותה ורבים מחבריה נשרו לשורה של תנועות יותר ויותר "שמאל חדש" ושמאלה מזה. בשלב הראשון הם היו עדיין ציונים ויהודים, אך הפוסט לא איחר לבוא.

מפא"י ההיסטורית איבדה באותו תהליך את זהותה האידיאולוגית והרוחנית. יחד עם אובדן זה איבדה גם את השליטה שהייתה לה משך שנות דור על התרבות הישראלית. היא גם איבדה את השלטון על המדינה והפכה לגוף מדולדל חסר זהות לחלוטין.
וכאן המקום להשיב על השאלה השלישית.

בנין לונדון מיניסטור ברחוב איבן גבירול בתל אביב בו שוכן מועדון "צוותא"

צוותא של ימי נעוריי

כדי להשיב על שאלה זו אני צריך לספר סיפור אישי על מועדון "צוותא" והמקום שמילא בחיי כנער. המועדון שכן אז במרתף צר ברחוב מאפו, והיה מוקד משיכה של בני נוער רבים. לא היה אז תחליף ל"תרבות המתקדמת" ש"צוותא" הציעה. כאן יכולת לראות את הסרטים הקלאסיים של איזנשטיין (אוניית הקרב פוטיומקין למשל). כאן שמעת לראשונה על ז'אן פול סארטר ועל סימון דה בובואר ויצירתה "המנדרינים". כאן שמעת לראשונה על "החיים כמשל" של פנחס שדה. כאן שמעת לראשונה את "כרמינה בוראנה" של המלחין הגרמני קרל אורף. כאן התקיימו דיונים על מלחמת ספרד ושרו את שיריה של אותה מלחמה רחוקה. כאן יכולת לשמוע על המתרחש בעולם האמנות והספרות בארץ ובעולם, יכולת לשמוע שירה חדשה, לשמוע על תערוכות חדשות, מחזאים, סרטים חדשים ומה לא.

"תרבות" פרושה שמאל

אני זוכר את הדילמה הקשה בה הייתי נתון אז. גדלתי בבית רביזיוניסטי והמועדון הזה היה של מפ"ם. הרבה שאלתי עצמי אז: איך להסביר שכל מה שנחשב כ"תרבות", ישראלית וכללית, נמצא בידי השמאל. היו מוספים ספרותיים מצוינים ב"למרחב", ב"דבר", ב"על המשמר", כולם על טהרת השמאל כמובן. לשמאל היו כחצי תריסר הוצאות ספרים מצוינות, וכתבי עת מכל הסוגים ומכל המינים.

ומה היה למה שמכונה בטעות "ימין"? כמעט כלום. עיתון יומי אחד, "חרות", שהיה דל תפוצה, דל עמודים ודל תוכן. היה גם "הבוקר" של הציונים הכלליים, שהיה טוב יותר מבחינה עיתונאית אך לא בהרבה. בתחום התרבות הוא היה דל ומדולדל. כתב העת ההגותי-ספרותי היחיד בעל רמה היה "סולם" של ד"ר ישראל אלדד, אך הוא לא האריך ימים.

"נער מוכר חכיונות"

סיפור אחד מאותה תקופה ימחיש את המציאות הזו. הייתי כתב צעיר ב"חרות לנוער", עיתון נוער שהסתנף לעיתון "חרות" והסתובבתי בחדרי המערכת שבמצודת זאב. באחד הימים פנה אלי שלמה סקולסקי, שהיה העורך הספרותי של "חרות", וביקש את עזרתי.

"שמעתי" – כך אמר לי – "שאתה מסתובב בחוגים של אנשי ספרות צעירים. אולי אתה מוכן לגייס כותבים צעירים לטור שלי?"

סקולסקי, בית"רי מווילנא שעלה ארצה כמעפיל בשנת 1941, כבר היה אז דמות כמעט קנונית במחנה הלאומי. במיוחד קנה את עולמו בשירו המפורסם על ראש פינה ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד").

שלמה סקולסקי

סקולסקי היה כותב ומתרגם פורה מאד. דור שלם של ילדים התחנך על ספרים שתרגם וכתב – לא פחות ממאה ספרים. הוא תרגם את ספרי ז'ול ורן, את "הלב" של ד' אמיציס, אנתולוגיות של מבחר הסיפור הצרפתי ומבחר הסיפור הרוסי. כמו כן כתב שורה ארוכה של אגדות לילדים – אגדות המלך דוד, אגדות בר כוכבא, אגדות שלמה המלך ועוד ועוד.

באותה תקופה היה סקולסקי בעיני קשיש מופלג, אף שהיה בסך הכל בן חמישים. מכל מקום הוא היה מנותק מן הזרמים של התרבות העכשווית התוססת של שנות השישים. המדור הספרותי שלו היה דל, גם במשאבים חומריים וגם בכותבים.

שמחתי על פנייתו אלי וזמן קצר לאחר מכן באתי אליו עם שיר שהסכים לתרום אחד ממיודעיי באותם הימים. זה היה יוסי יזרעאלי, שלימים נתגלה כבמאי מוכשר מאד ובאותה החל גם לכתוב שירה.

אני זוכר עד היום על פה את השיר שנתן לי לפרסום. שם השיר "ציפיה" ואלה מילותיו:

נער מוכר חיכיונות
ברציפיית קרונות הערב
ספסל עצב טרי
קרונות עד אין סוף נסים
קרונות עד אין סוף נתפסים

במבט ראשון זו לא נראתה לי שירה נשגבת, אבל שיר הוא שיר. מובן ששאלתי את המחבר מה כוונתו ומה משמעות המילה חיכיונות.

הוא הסביר כי ביקש בשיר הזה להמחיש את אווירת הציפייה והעצב שבתחנת הרכבת. חיכיונות זה מלשון לחכות. ומכאן גם השילוב בין רציף וציפיה (רציפיה). ומכאן גם הביטוי ספסל עצב טרי.

הבאתי את השיר לסקולסקי. הוא עיין בו לרגע וכמובן שאל לפירושו. הסברתי כמיטב יכולתי, אך ההסבר לא שכנע אותו. הוא ביקש לערוך ו"לשנות מעט" את השיר.

במקום נער מוכר חיכיונות כתב נער מוכר כעכים. ספסל עצב טרי שקל אם לשנות לספסל צבע טרי ובסוף התעשת והשאיר ללא שינוי.

הצרוף של רציף וציפיה לא מצא חן בעיניו והוא חשב שיש לשנותו.

אמרתי לסקולסקי שלדעתי יש לשאול את המשורר אם הוא מסכים לשינויים מפליגים כאלה בשיר. הוא החזיר לי את כתב היד ובכך נסתיים הניסיון, אולי ראשון ואחרון, להכניס שירה צעירה למוסף הספרותי של עיתון "תרות".

ונחזור לצוותא ולהתלבטויות הנעורים שלי.

מ"תרבות מתקדמת"
לתרבות ניהיליסטית

במרוצת השנים הלכו ביקוריי ב"צוותא" (שעבר למועדון מורחב למקום משכנו הנוכחי ברחוב איבן גבירול) והפכו נדירים יותר ויותר. בשלב מסוים הדרתי רגליי ממנו ומשך שנים לא דרכתי עוד על ספו.

הסיבה לכך נבעה בראש ובראשונה מסיבות אישיות. העניין שלי ב"תרבות מתקדמת" הלך והצטמצם מול העניין שלי בתרבות "מיושנת" – תנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, חסידות, פילוסופיה יהודית וגם ספרות עברית – אני מעדיף לומר ספרות יהודית – שאינה דווקא שמאל: ביאליק, צ'רניחובסקי, אורי צבי, עגנון מן הדור הקודם. זלדה, חיים סבתו, איתמר יעוז קסט, חיים באר, יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, ועוד רבים מן הדור החדש. יוצרים שהם גם יהודים, גם ציונים ותהא השקפתם הפוליטית אשר תהיה. (ובאחרונה משב הרוח המרענן של קבוצת משוררי "משיב הרוח" המבשרים פתח לתקווה חדשה).

סיבה לא פחות חשובה להתרחקותי מצוותא נבעה מן השוני שחל במסר שהמועדון העביר, במקביל לשוני שחל בשמאל הישראלי בכלל. כל עוד דובר ב"תרבות מתקדמת" נוסח השמאל העולמי ניחא. כל עוד דובר בספרות ישראלית נוסח דור הפלמ"ח, ניתן היה לחיות עם זה. אך אט אט הפכו המסרים יותר ניהיליסטיים, יותר אנטי ציוניים, יותר אנטי יהודיים. כאן נזרעו זרעי ה"חנוך לויניזם", שאת פירותיהם הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

עוצמת השמאל הרדיקאלי

באותה תקופה לא הייתי מודע עדיין לאופי הרדיקאלי של "צוותא" ולשורשים מהם ינקה. ייחסתי את העוצמה הרוחנית שהפגינה צוותא לעוצמה השלטונית של תנועת העבודה כמכלול.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתה השלטונית של תנועת העבודה (שמפ"ם הייתה שותפה בכירה שלה) משכה אליה כבמגנט את ציבור היוצרים. זו הייתה תקופה שבה למי שלא היה פנקס אדום לא יכול היה לקבל עבודה בלשכת העבודה, לא יכול היה לקבל שיכון, לקבל טיפול רפואי בקופת חולים ואפילו לקנות מצרכים בצרכניה השיתופית. למי שהיה שיר לפרסם לא יכול היה לעשות זאת בלי לעבור את המטחנה של אחת מהוצאות הספרים, העיתונים וכתבי העת של השמאל. כך קרה שהשמאל ניכס לעצמו בעצם את כל היצירה הרוחנית שקמה כאן.

השמאל היהודי לגווניו

השמאל היהודי לא היה עשוי מעור אחד אלא כלל גוונים ובני גוונים. העיקריים בהם היו השמאל הציוני שבגלגוליו השונים התגבש במפא"י. השמאל הרדיקאלי שהתגבש במפ"ם.

כרזה ציונית: מגן למולדת מישובי מפם

גם מפא"י וגם מפ"ם ההיסטוריות היו מפלגות מאד ציוניות ומאד יהודיות. מפא"י בראשות בן גוריון עברה כברת דרך ארוכה מן התפיסה הבולשביסטית לניניסטית עד לתפיסה הממלכתית של "ממעמד לעם". מפ"ם עברה כברת דרך דומה, אך בכיוון ההפוך. משך רוב שנותיה סגדה לסטאלין, רוצח העמים הגדול ביותר בהיסטוריה. אך כל עוד עמדו בראשה אנשים כמו מאיר יערי ויעקב חזן, היא נשארה ציונית ויהודית בבסיסה. אבל ממשיכיהם סטו לכיוון המחנה האנטי ציוני והאנטי יהודי: החל במשה סנה שפרש ועבר למפלגה הקומוניסטית ועד לדור שני ושלישי שממנו יצאו שי"ח, מצפן ודומיהם ועד לקיבוץ גן שמואל שהוציא מתוכו את הבוגד אודי אדיב, קיבוצו של איש מרץ רן כהן.

בן גוריון הצליח לשמור על מפ"ם בתוך המחנה הציוני. במאבק על דרכה המדינית של ישראל ועל דמותה של המדינה הוא ניצח. ישראל לא פנתה ל"עולם המחר" והפלמ"ח שהיה הצבא הפרטי של מפ"ם פורק.

אך במאבק על התרבות הישראלית ניצח השמאל הרדיקאלי נוסח מפ"ם.

"התרבות המתקדמת"
של השמאל הרדיקאלי

העוצמה התרבותית של השמאל הרדיקאלי בארץ נבעה בראש ובראשונה מן המאגר האידיאי, הספרותי והאמנותי ששאב מן השמאל העולמי. עוצמה זו גם נבעה מן התפיסה האסטרטגית של השמאל בעולם להשתמש בתרבות, משולבת בבידור ובתעמולה, כמכשיר להשפעה על המונים. הם קראו לזה "תרבות מתקדמת" כשהקימו את "צוותא" בכנס יסוד בקיבוץ מרחביה בשנת 1946. מה זה "מתקדמת"? למשל כשמת סטאלין יצא "על המשמר" בכותרת "העולם המתקדם מתאבל על מות סטאלין".

באותו כנס השכילו אנשי "התרבות המתקדמת" של השומר הצעיר למצוא מסילות לליבם של יוצרים ואנשי רוח מן המרכז הציוני המפאיניקי.

הם לכדו ברישתם סופרים כאברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן אנשי תיאטרון כיוסף מילוא, ציירים ופסלים כיוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו, המוסיקאי פרנק פלג ואיש המדע פרופ' שמואל סמבורסקי, סופרי המשמרת הצעירה – משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ועוד רבים.

כל המי ומי של התרבות הישראלית הבלתי ממסדית נכחו באותו כנס במרחביה. כוח המשיכה לגבי אישים שרבים מהם היו רחוקים מהאידיאולוגיה של השומר הצעיר ניתן להסבר בעוצמה המהפכנית של התנועה (עולם ישן עד יסוד נחריבה) וגם במשיחיות היהודית שפיעמה בה באופן בלתי מודע.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתו של השמאל המפא"יניקי בתחום השלטוני ועוצמתו של השמאל הרדיקאלי של מפאי בתחום הרוחני היוו את כור ההיתוך לדור היוצרים שאת פרותיו הבאושים אנו אוכלים היום- מחנוך לוין ועד נתן זך.

ראה גם:

רקוויאם למפא"י ההיסטורית

http://www.zeevgalili.com/?p=2708

בין השמאל הישן לשמאל החדש
http://www.zeevgalili.com/?p=10509#more-10509

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל ומסר סודות לאויב
http://www.zeevgalili.com/?p=24

בין ישראל בר לשבתי קלמנוביץ (על אודי אדיב)
http://www.zeevgalili.com/?p=7720

תסמונת השנאה למתנחלים (על זרעי האבטונטישמיות בתנועת הפועלים)
http://www.zeevgalili.com/?p=282

המרקסיזם כבר מת מזמן
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

השמאל מת מזמן והוא לא יודע זאת
http://www.zeevgalili.com/?p=1425

                                      – מאת אליהו הכהן –

השיר "את חכי לי ואחזור" הוא שיר רוסי, אך המנגינה הרווחת של השיר היא ארצישראלית. המדובר באחד הטקסטים השיריים המפורסמים ביותר של ימי מלחמת העולם השנייה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו.

 הוא התפרסם לראשונה מעל דפי העיתון הרוסי "פראבדה" בחודש ינואר 1942, לאחר שנכתב חודשים אחדים לפני כן בידי המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששימש אז כתב צבאי רוסי. כשהגיעו דפי העיתון אל החיילים בחפירות, הוא מיד כבש את לב הלוחמים והתפשט מחזית לחזית. חיילים שיננו את מילות השיר בעל פה, ורבים גזרו את קטע העיתון שבו פורסם ושלחום לאהובותיהם בעורף.

מחבר השיר הסופר קונסטנטין סימונוב

להמשיך לקרוא ←

המשורר נתן זך הטיל שוב גוש בוץ לתוך הביצה המבעבעת של התקשורת. וכצפוי עורר מהומה: "הגזען שוב משמיע קולו".

בתכנית "המקור" בערוץ 10 אמר זך את הדברים הבאים:

"קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר – התרבות המערב אירופית – ואלה באים מהמערות".

כששאל אותו המראיין, עופר שלח, מאיזה תוקף הוא קובע מהי התרבות העליונה השיב: "אני מלמד בשלוש אוניברסיטאות".

בלי לזלזל באופי הגזעני של דברי זך, אני חייב לומר כי המהומה שהקימו רבים שנפגעו מדבריו (פטיציות, שירים, מחאות וטוקבקים למכביר) הייתה מיותרת. נתן זך איננו גזען אלא נרקיסיסט.

נתן זך 1991 ויקישיתוף

מהו נרקיסיזם

זוהי הפרעת אישיות של אנשים שמאפייניה הם שאפתנות חסרת גבולות, הערכה עצמית מופרזת, אמונה בחשיבותם ובכך שהם ראויים להערצה, יהירות, שתלטנות, וחוסר אמפתיה לזולת. לכל זולת.

נרקיסוס המאוהב בעצמו מתבונן בדיוקנו עד מוות.על פי הסיפור מהמיתולוגיה היוונית - ויקישיתוף

שם ההפרעה מבוסס על המיתולוגיה היוונית המספרת אודות הנסיך נרקיסוס, שהיה כל כך מאוהב בעצמו עד שהסתכל ללא הרף בדיוקנו הנשקף במי הביצה, בלי יכולת להינתק עד שגווע למות.

אמרי השפר של זך

זיכרון הציבור קצר והסערות בתקשורת חולפות מהר. אך בדיקה ארכיונית מלמדת שזך אמר דברים דומים בעבר לא רק על יוצאי ארצות ערב ("שבאו מהמערות") אלא גם על עולים מברית המועצות, שהם צחורים כשלג ואולי בילו ביערות כפרטיזנים אך לא במערות.

בדיון ב"פופוליטיקה", שהתקיים בינואר 2003, עורר זך סערה כשאמר כי לא ראוי שיהודי ברית המועצות יקבלו אזרחות ישראלית.

בעקבות הסערה שהתחוללה וטענתו כי דבריו הוצאו מהקשרם הוא פרסם מאמר הסבר בו נאמר בין היתר:

* האליטות של היום זה לא "אנחנו", אלא אנשי ש"ס ועולים מרוסיה. "אנחנו" הפכנו לישראל השנייה.

* "אנחנו" חשבנו שיצרנו כאן תרבות חדשה מדינה חדשה. לא ידענו שידחקו אותנו על ידי גלי עליה. ל"אנחנו" הזה שייכים חיים חפר, דן בן אמוץ, מתי כספי ושלום חנוך.

* התרבות העברית שהייתה מזוהה עם מפא"י והקיבוצים הפכה עכשיו למיעוט קטן, שק החבטות של מאות אלפי עולים שלא יודעים מה זה ישראל.

* העולים מרוסיה, לחלקם יש אינטליגנציה גבוהה. אבל רק שני אחוזים מהם מצביעים למפלגת העבודה.

* העולים האלה הם לא הרוסים שבנו את מדינת ישראל שבאו בראשית המאה. אלה הרוסים שמייצגים סוג של אימפריאליזם. אימפריאליזם של רוסיה שהסתבכה באפגניסטן והחליטה להשמיד את צ'צ'ניה.

* נותנים לרוסים להצביע לפני שהם מבינים מה מתרחש כאן.

באותו מאמר לא חסך זך את שבטו גם מיוצאי המזרח ואמר בין היתר:

* אנשי ש"ס הם אלה ששולטים ומושכים בחוטים. הם שותים מים שיהפכו אותם לבורים לדורי דורות. מי שגמר את ש"ס לא יעבור למחשבים או להיסטוריה אירופית.

* הכוונה היא להתנתק מאירופה ולחיות על הזבל.

ה"אנחנו" של  נתן זך

נתן זך ויקישיתוף

דן בן אמוץ 1946 ויקישיתוף

שלום חנוך ויקישיתווף

 "הם" של נתן זך

נתן שרנסקי ויקישיתוף

יהודיה ממרוקו בלבוש מסורתי בטרקלין ביתה בעיר פאס

"אנחנו לא בורים"

באחד הפורומים באינטרנט פורסמה אז התגובה הבאה לדבריו של זך:

"אולי זה חדש למר זך אבל את רוב העלייה הרוסית קשה מאד לסווג כבורה וחסרת השכלה. כלולים בה למשל כארבעים פרופסורים וכמה רבבות מהנדסים מוכשרים. יש בה מוסיקאים ואנשי רוח,. כאלה הם גם הוריי.

"אני די משוכנע שבתחום התרבות הקלאסית ידיעתם גדולה בערך פי חמישה מזו של נתן זך. ואולי קנאה שחורה אוכלת את לבו של החרזן הלא מוכשר?

"כאחד מאותו מיליון הבורים אוכל להעיד על עצמי שאני בהחלט יודע מה שאני עושה כאן. מה שאיני יודע הוא מה עושה כאן נתן זך".

מה מריץ את נתן זך?

קטונתי מכדי להעריך את שירתו. כך, למשל, כתב בעיתון הספרותי "עיתון 77" את החרוזים הבאים:
"היועץ החצרוני מזוז,
הוא אדם זול שנקנה בזוז,
כאשר אפילו ההגדה החסכונית,
דורשת תרי זוזי בשביל גדי"…
את השיר הזה כתב זך בעקבות החלטתו של היועץ המשפטי מזוז לסגור את התיק של אריאל שרון בפרשת האי היווני.
מאוחר יותר בראיון עיתונאי חזר בו ואמר: "אני חוזר בי ומבקש את סליחתך. טעיתי ואני מצטער אם פגעתי בך. היית היועץ הטוב ביותר שיכול להיות בתקופה נוראה כזו"

בתגובה על הצהרותיו של זך כתב בשעתו הסופר אהוד בן עזר:
"ככל שהשירים שלו נעשים יותר ויותר קלושים, פוליטיים ופלקאטיים, וככל שהבהירות המחשבתית שלו מתעמעמת, כן כנראה קל לו יותר לעשות כותרות באמירת שטויות וגם לזכות בחשיפה מבישה בטלוויזיה".

מקור הביטוי מרוקאי סכין

אך מי שרוצה לרדת לתשתית של היחס השלילי לעליית ההצלה מארצות ערב ( עליית הצלה כי עולים אלה הצילו את מדינת ישראל) צריך לפשפש בעיתונים מתקופת העלייה הגדולה.

אפשר למצוא שם את מאמרו הידוע (למי שקרא אז עיתונים) של אריה גלבלום, עיתונאי בכיר ב"הארץ". גלבלום כבר אינו עמנו וימתקו לו רגבי אדמתו. הכרתי אותו אישית כאדם חביב ונאור ולדעתי התחרט כל ימיו על הדברים שכתב אז. אבל אלה הדברים.

עיתונאי מתחפש לעולה חדש

בשנת 1949 הוא יזם מבצע עיתונאי יוצא דופן. הוא התחפש לעולה חדש ושהה תקופה ארוכה עם העולים במעברות. ב-21 באפריל 1949 הוא החל לפרסם ב'הארץ' סדרת מאמרים שנשאה את הכותרת 'הייתי עולה חדש'. הסדרה עוררה ויכוחים מרים וסערת רוחות. היא ללא ספק הטביעה את חותמה על החברה הישראלית לשנים רבות, הרבה אחרי שהיא עצמה נשכחה ורוב קוראיה כבר אינם בין החיים.להלן כמה קטעים מן הכתבה המדברים בעד עצמם.

"פרנק הוא גזע נחות"

"ביישוב האשכנזי ברובו, שררו ושוררים מושגים כלליים, שלפיהם פרנק הוא פרנק ונגמר, כלומר גזע נחות ו'האשכנזים', כלומר יוצאי אירופה, הם העילית…
"… לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה… לפנינו עם שהפרימטיוויות (כך אייתו אז – ז.ג.) שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם; בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר… הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימטיוויים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקאים שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. יהודי בולגרי אחד עמד וטען לפניהם על עמידה בתור, מיד שלף אחד אפריקאי סכין וגזר את אפו"…

זוהמה, שתייה, זנות

"… בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו 'ברצינות'. לא רק חפצי העולים אלא גם ציוד כללי של המחנה נעלמים. במחנה אחד פרצו, בימי שהותי בו, והריקו את המחסן הכללי. במחנה אחר, למשל, אירע מקרה מוות רגיל. בחדר שליד בית החולים נערכה טוהרת המת- והקברנים יצאו להלוויה. משחזרו- שוב לא מצאו את כלי הטהרה".

עצלות כרונית ושנאת עבודה

"… ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה. וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקאים מן הצבא. אגב, הללו הבטיחוני לא פעם: 'משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים'. במחנה אחר 'תכננו מרד', שכלל תפיסת נשק הנוטרים ורציחת כל פקידי הסוכנות במקום… אבל, מעל כל אלה, קיימת עובדה יסודית… עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מחוסרי כל מקצוע"…

הפגנה של עולי מרוקו נגד האפליה בואדי סאליב שער "העולם הזה" 1959

בורים ופרימיטיוויים

"… בסך הכל יש בצפון אפרקה למעלה מחצי מיליון יהודים שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו, אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם עלית יהדות ארצות-ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?… לגבי ילדיהם אין תקווה: להעלות את רמתם הכללית במעמקי ישותם העדתית, זה עניין לדורות! אין פלא שמר בגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרמיטיוויים ועניים הם חומר הטוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון".

עד כאן דברי אריה גלבלום ז"ל, כל פרשנות מיותרת.

אריה גלבלום

האם אפשר להתפלל עם ביאליק, עגנון ואורי צבי ?

מאמר זה פורסם באוגוסט 2004 עם צאתו לאור של מחזור חדש ומהפכני לימים נוראים, פרי עטו של המשורר יונדב קפלון. בקריאה ראשונה שבחתי את היוזמה וראיתי בה פתח לקרוב לבבות. אך לאחר שהתפללתי במחזור שיניתי דעתי. כאן צרפתי את שני המאמרים והוספתי עדכונים שהזמן גרמן.

הסופר ש"י עגנון ראה בספרו "ימים נוראים", הכולל אוסף מנהגים, מדרשים ואגדות לראש השנה, את יצירתו החשובה ביותר. חלומו היה לזכות שיצירתו תיכנס לסידור התפילה. הוא לא זכה לכך, אבל החיבור נכנס לבית הכנסת.

מתפללים רבים נוטלים עמם את "ימים נוראים" לבית הכנסת, יחד עם המחזור. עגנון הביע קורת רוח ובהקדמה למהדורה השניה של הספר כתב "וברוך השם שזכה חיבורנו שנתקבל ברוב תפוצות ישראל, ורבים מישראל הוגין בו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות."

"ימים נוראים" איננו רק לקט מן המקורות. עגנון כלל בו בצורה סמויה גם חיבור מפרי עטו. בין הספרים והמדרשים שמונה עגנון כמקורות לספר הוא מציין מדרש הנושא את השם "קול דודי". עגנון אינו מגלה מי המחבר וגם לא את מקום ושנת הדפוס של החיבור. כתוב שם רק: "כתב יד המחבר". המדרש הזה לא היה ולא נברא ומחברו הוא ש"י עגנון בעצמו (זאת סיפר לי מורי פרופסור יעקב לוינגר ז"ל, שהיה מקורב לסופר).

להמשיך לקרוא ←

–                                                 – מאת יורם אטינגר –

ב-2010 מהווה הגידול המרשים בשיעור הפיריון היהודי בישראל מגמה ארוכת-טווח וחריגה בעולם, לצד קיצוץ חד ומתמשך בשיעורי הפיריון בעולם השלישי בכלל ובעולם המוסלמי בפרט.

ב-2010 קיים רוב יהודי של 66% ב-98.5% מהשטח בין הירדן לבין הים התיכון (ללא עזה) – או רוב של 58% עם עזה – הנהנה מרוח גבית דמוגרפית ומפוטנציאל גבוה של עלייה ושל "יורדים"-חוזרים.

מנפחים ומזייפים מספרים

זאת, לעומת מיעוט יהודי נטול תשתיות כלכלה, טכנולוגיה וצבא של 8% ו-33% ב-1900 וב-1947בהתאמה. ב-2010 "מנופח" מספר ערביי יו"ש ב- 900,000 (1.6 מיליון ולא 2.5 מיליון) על ידי ספירת כ-400,000 תושבי חו"ל, ספירה כפולה של כ-200,000 ערביי ירושלים (המוגדרים כערביי ישראל וגם כערביי הגדה המערבית), התעלמות ממאזן הגירה שלילי שנתי מאז 1950 (17,000 ב-2009), ועוד. סקר "הבנק העולמי" מתעד "ניפוח" של 32% בנתוני הלידות ביו"ש ובעזה.

להמשיך לקרוא ←