"אני נכנס לכלא. בתחילה אני נתקל בדממה. סמל משטרה, המעמיד פנים כאילו אינו יודע מי אני, משגיח עלי. במשך כל השעתיים של הסידורים הראשונים אינו מוציא מילה מפיו. אני מחליף את בגדיי האזרחיים בבגדי אסיר חומים, גדולים ממידתי, ונועל נעלי עבודה ואיני יודע את נפשי. מסביבי כמה סוהרים… הם אינם יודעים מה להגיד, כיצד לדבר וכיצד להתייחס. אני עובר במסדרונות הארוכים. פה ושם נשמע שיקשוק של הבריחים, הנסגרים ונפתחים. כל רגע נדמה לי כנצח…"
"מהו כלא? זה מזון גרוע, בית שימוש אחד לעשרה אנשים, המולה בלתי פוסקת של צעקות בעברית ובערבית,קולות הבוקעים ממקלטי-רדיו, קללות בכל השפות, ישיבה בכפיפה אחת עם פושעים מועדים, חיפוש מתמיד ומשפיל בבגדיך ובחפציך, מאבקים אלימים סביב צלחת, עגבניה, כפית, סדין, מזרון. אך הכלא אינו מתמצה במה שהוא כופה עליך, אלא במה שהוא שולל ממך. בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך."
"המאסר גוזל ממך את הרגשת השייכות לכל מה שהמושג "מולדת" מגלם בתוכו ארץ, בית, חברים. אפילו כשמוציאים אותך מן הכלא כדי להביאך לבית המשפט, דואגים לכך שלא תחדש חלילהאת קשריך עם המולדת. אתה מוסע במשאית גדולה וסגורה, המכונה בעגת בית הסוהר "זינזנה" או "פוסטה" – מכונית שהיא מעין בית סוהר נייד. אם אתה מנסה לעמוד על רגליך ולהציץ בנוף מבעד לסורגים, מעמיד אותך המלווה המשטרתי מיד על טעותך – אתה חייב לשבת כבול. מה איכפת לה למדינת ישראל ולמשטרתה, אם תראה פיסת שמים כחולים, אם תריח ריח פרדסים?"
"דומה שאין באיסור זה סתם התעללות לשמה. יש בו ממהות הכלא – עקירה מוחלטת של האסיר מכל שורשיו והעברתו לפלאנטה אחרת, שבה פועלים חוקי קיום וסידרי עדיפויות אחרים. הצצה מאותה פלאנטה אל מה שהיה לך קודם ואל מה שהיית קודם עלולה לפגום חלילה בעונש ולהקל על הרגשת הניתוק והניכור ולפיכך היא אסורה בתכלית…"
את הדברים שלמעלה לא כתב אריה דרעי. הם נכתבו, לפני כעשרים שנה, על ידי אסיר מפורסם אחר, אשר ידלין. גם ידלין ישב בכלא לאחר שהורשע בקבלת שוחד, אלא שעליו נגזרו חמש שנים. שלא כאריה דרעי, נעזב ידלין על ידי כל ידידיו ומכריו. נעזב לנפשו ולגורלו, מושפל עד עפר.
מושפל עד עפר
נפגשתי עם ידלין בעת שהיה בכלא ולמדתי לדעת מקרוב על התנאים בהם הוא חי. עשיתי זאת במסגרת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", בהכנת ספרו ("עדות"), שראה אור עם שחרורו. אני יכול לומר שידלין לא היה צדיק גדול אך הוא גם לא היה ראוי למנת ההשפלה והסבל שעבר. לא מפני שהוא נמנה עם הצמרת של הישוב, שכדברי השופטת "נשם אוויר פסגות". שום אדם שנברא בצלם איננו ראוי למנת ההשפלה שעובר כל אסיר בכלא ישראלי.
במהלך השנים בקרתי כמה פעמים בכלא ונפגשתי עם אסירים משוחררים. הרושם המצטבר הוא שבתי הכלא הישראלים (ברובם) הם כתם אפל על מצפונה של החברה הישראלית. ממשלה באה וממשלה הולכת, שר בא ושר הולך, שופט בא ושופט הולך והכלא הישראלי הוא מקום מביש לכל חברה נאורה.
חלאת אדם
בכלא לא יושבים צדיקים גדולים. יש שם רוצחים, ואנסים, ושודדים, ורוצחי נשותיהם וילדיהם. חלקם חלאת אדם שאינם ראויים לרחמים. אך בכלא יושבים גם אנשים שיד הגורל הביאה אותם לשם. ובצאתם הם הופכים לאזרחים ישרים ומועילים.
גם אלה וגם אלה נבראו בצלם. הכלא הוא עונש נורא. שוללים מן האדם את חרותו, מרחיקים אותו מחברת אנוש ומבני משפחה ומכל העולם. זה העונש ואין בלתו. אסור שיתווספו עליו ייסורים אחרים. הכלא אינו מקום שנועד להתעלל באסיר, התעללויות שהדעת אינה סובלת.
הברחת סמים ונשק
שלטונות הכלא צריכים לשמור על הבטחון, למנוע בריחה, למנוע הברחת נשק וסמים, למנוע מעשים פליליים בתוך הכלא ומתוכו. אך מה לכל זה ולמאבק על סדין, מגבת, כפית ועגבניה. מדוע צריכים האסירים לקבל מזון גרוע. לישון בצפיפות, לחיות בזוהמה, לעבור בדיקות משפילות. (הבדיקות אגב אינן מועילות. בתי הכלא מלאי סמים, ניתן להבריח לתוכם כמעט הכל, כולל כלי נשק כפי שכבר ארע לא פעם בעבר).
זה ענין של כסף. החברה הישראלית אינה נדיבה כלפי פושעיה. כי אין שום סיבה שבעולם שאסיר לא יהנה מפינה פרטית, רדיו, טלוויזיה, מקלחת, ספר, פינת כושר, טיול באוויר הצח. ועיקר העיקרים: קשר עם החוץ, עם החברים, בני המשפחה, הבית. פרט למקרים בהם באמת יש סכנה בקשרים כאלה למה שלא יאפשרו לכל אסיר לקבל כמה ביקורים שירצה ולעשות כמה טלפונים שיבקש. כך נוהגים במתוקנות שבמדינות. אנחנו דומים יותר למדינות העולם השלישי ולמדינות טוטלטריות בהן אין שום ערך לחיי א"דם.
תנאים לדרעי
ומכאן לדרעי. האם צריך להקל בתנאי מאסרו? לא. צריך להקל בתנאי מאסרם של כל האסירים, כך שגם אדם כדרעי לא ייענש ולא יתענה בכל שלל העינויים בנוסף על נטילת חירותו. שיוכל לראות את בני משפחתו ואת חבריו. שיוכל לקיים איזו פרטיות, איזה מינימום של צניעות ונקיון הגוף והנפש. כך ראוי לדרעי. כך ראוי לכל יתר האסירים.
לכן, המאבק שמנהלים אוהדיו של דרעי, אשר הקימו את ישיבת "שאגת אריה", איננו מאבק רק למען דרעי. הוא מאבק למען צלם אנוש באשר הוא. באינטואיציה הם עושים את הדבר הנכון.השאגה הבוקעת מ"שאגת אריה" חוצה את חומות הכלא ומגיעה לאוזניו של אריה דרעי, מעניקה לו את מה שלא היה לאשר ידלין. מה שאין לרוב האסירים. את התחושהשהוא לא מנותק, כי יש מבחוץ אנשים שנוטלים משהו מסבלו ומכאבו.
ראה הסיפור האמיתי מאחורי פרשת ידלין