הפלסטינים מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים * הם הצליחו ליצור לעצמם נראטיב היסטורי ייחודי * המיתוס הזה הולך ותופח, כך שכדאי לנפצו ולהציג את עובדות האמת: האוכלוסייה הפלסטינית לפני העלייה הראשונה הייתה דלילה, מאות אלפי יהודים גורשו אף הם מארצות ערב ובאף מקום בעולם אין תקדים לזכות השיבה

                    -מאת בן דרור ימיני –

ה"נכבה" – סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה. אין עוד קבוצת "פליטים" בעולם שזוכה לכיסוי עולמי רחב כל כך. אין שבוע שלא מתקיים בו כנס, עוד כנס, בעניין מצבם העגום של הפלסטינים. אין קמפוס במערב שלא מקדיש אינספור אירועים, כנסים, פרסומים, מדי שנה, או מדי חודש, לצורך אזכורם של הפליטים הפלסטינים. הם הפכו לקורבן האולטימטיבי. מיליון צרות ועוולות וגירושים וחילופי אוכלוסין ומעשי ג'נוסייד וטבח ומלחמות נפלו על העולם מאז הכריזו הערבים, ובתוכם הפלסטינים, מלחמת שמד על ישראל – אך ה"נכבה" של הפלסטינים תופסת את רוב הנפח. אורח מכוכב זר אם יגיע לכדור הארץ יחשוב שזה העוול העיקרי שחווה היקום מאז מלחמת העולם השנייה. כך שכדאי לנפץ את השקר הזה. כדאי להציג את עובדות האמת. כדאי לחשוף את ההונאה.

היהודים הגיעו לשטחי ארץ ישראל, שהייתה חלק מהאימפריה העותומנית, בגלים רבים, ולא עצומים, עוד לפני העלייה הראשונה. האם הם אכן סילקו מכאן מיליוני ערבים? ובכן, אין ויכוח על כך שבאותם שנים לא היו "פלסטינים" ולא הייתה "פלסטין" ולא הייתה "זהות פלסטינית". ובעיקר, לא היה גבול של ממש בין ערבים מסוריה, מצרים או ירדן. הייתה תנועה מתמדת של אנשים. בשנים שבהם כבשו מוחמד עלי ובנו את חבל הארץ הזה, 1831-1840, הם שלחו ערבים רבים ממצרים לעזה, יפו וערים נוספות. היהודים שהגיעו גם הם ליפו באותן שנים גרמו לפיתוח העיר.

עדויות מחקריות שנשכחו

יש ויכוח בין היסטוריונים על מספר הערבים שישבו באותן שנים בתחומי "פלסטינה", שהייתה, למעשה, מחוזות (סנג'קים) שכפופים לדמשק או לביירות, כחלק מהאימפריה העותומנית. העדות הרצינית ביותר על מה שהיה לפני העלייה הראשונה היא עדות שנשכחה. אולי הושכחה. קשה למצוא לה זכר אצל רבים מההיסטוריונים העוסקים באותה תקופה. מדובר במשלחת סקר של חוקרים מבריטניה (THE PALESTINE EXPLORATION FUND), שחרשה את ארץ ישראל המערבית, בשנים 1871-1878, מדן עד באר-שבע, ופרסמה מפת התיישבות מדויקת ואותנטית ב-26 חלקים מפאת גודלה, נדירה בסוגה ובאמינותה. ובכן, החוקרים מצאו כאן מספר מועט של יישובים דלילים. העיתונאי זאב גלילי פרסם תחקיר מקיף בעקבות פרסום המפה, ומצא שחיפה, למשל, הייתה יישוב בגודל של 440 על 190 מטרים. לא יותר. עכו ונצרת היו יישובים גדולים יותר, ששטחם עמד על 600 על 300 מטרים. יפו הייתה בגודל של 540 על 240 מטר. ירושלים שכנה בין החומות, והייתה ענקית יחסית, כ-1,000 על 1,000 מטר. מספר התושבים הכולל עמד על כ-100,000 איש. אוסף צילומים נדיר של ארץ ישראל באותן שנים מבהיר את גודלם של היישובים, ונותן עוד מבט מרתק על הימים ההם.

יש מי שמציג את סיורו המפורסם של אחד העם בארץ ישראל, בשנת 1891, שמצא גם שדות מעובדים ופורחים. אלא שנדמה שרשמיו של אחד העם מתגמדים מול שורה של ממצאים מבוססים מאותה תקופה. אורח לרגע, כמו אחד העם, היה מארק טווין, שתר את הארץ בשנת 1865: "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור… כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר … שוממה וחשוכת חמדה … המדבריות ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה… טול אותו תל חרבות, כפר נחום, טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים". כמוהו היה גם הנרי בייקר טריסטאם, שערך ביקורים אחדים בארץ באותן שנים, והתיאורים שלו קרובים יותר לתיאוריו של טווין.

עדויות מבוססות יותר ניתנות בספרו של ג'יימס פין, הקונסול הבריטי בירושלים במשך 17 שנים (1845-1862), שעבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ופרסם ספר המתאר ארץ המיושבת בדלילות מחרידה, ומצפה לתושבים שיגאלו אותה. בתזכיר ששלח ב-1857 הוא מציין ש"הארץ בעיקרה ריקה מתושבים".

אך נדמה שממצאי משלחת הסקר מצויים מעל כל מחלוקת. לא מדובר באורחים לרגע. מדובר בחוקרים ששהו כאן שנים, חקרו את הארץ, עברו מיישוב ליישוב, מדדו כל הר, יישוב וגבעה, ופרסמו שישה כרכים. אחד החוקרים, ארתור פנרין סטנלי, טען על חבל יהודה, ש"מילין על מילין לא רואים נפש חיה".

למרות ממצאים אלה, יש ויכוח נוקב בין חוקרים, היסטוריונים ודמוגרפים על מספר הערבים שחיו באזור לפני העלייה הראשונה. ההערכות נעות בין מאה אלף, לפי משלחת הסקר הבריטית, לבין מאות אלפים, לפי חוקרים אחרים. מחלוקת נוספת נטושה גם בשאלת ממדיה של ההגירה הערבית לישראל בעקבות הציונות. גם בעניין זה עסקו חוקרים נוספים, משה ברוור ומשה שרון ואחרים. וינסטון צ'רצ'יל אמר, ב-1939: "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסייה הערבית גדלה יותר ממה שכל יהדות העולם הייתה יכולה להוסיף לאוכלוסייה היהודית". יש עוד עשרות מקורות מידע הן על האוכלוסייה הערבית הדלה לפני העלייה הראשונה, והן על ההגירה הערבית, שממדיה שנויים במחלוקת, מתחילת הציונות.

הגירת ערבים מהמדינות השכנות

ספרה של ג'ואן פיטרס, "מאז ומקדם", המציג נתונים רבים על ההגירה הפלסטינית, שנוי מאוד במחלוקת. חלק מהממצאים שמופיעים שם זכו להפרכות. אך חוקרים רציניים יותר, כמו אריה אבנרי (המפריך את טענת הנישול והקולוניאליזם) ופרד גוטהייל, מציגים תמונת מצב אמינה, שדווקא מבססת את עיקרי הטענות של פיטרס. כאשר מצרפים זאת לעדויות משלחת הסקר, לספר ולתזכיר של פין – התוצאה היא חד-משמעית: לפני העלייה הציונית הראשונה הייתה בשטחי ארץ ישראל אוכלוסייה דלילה להחריד.

בעניין ההגירה יש להוסיף: כל אימת שהשלטון היה ערבי או מוסלמי, חיפשו הנתינים מקום טוב יותר לחיות בו. ערביי האזור חיו תחת השלטון המצרי והירדני במשך שני עשורים (1948-1967). הם לא דרשו לעצמם מדינה. הם חיו תחת שלטון אכזרי (עניין למאמר נפרד), ועשו כל מאמץ כדי להגר למדינות אחרות. השינוי התחיל ב-1967. השלטון הישראלי גרם למשיכה נוספת. זו הסיבה שפלסטינים רבים מעדיפים לחזור לשטחי יהודה ושומרון, וזו הסיבה שרבים מהם רוצים להגר לישראל ולהתאזרח בה (מאות אלפים כבר עשו זאת).

 

שיתוף הפעולה עם הנאצים

לאורך שנות המנדט הפלסטיני היו כאן שתי אוכלוסיות. יהודים וערבים. שטח המנדט המקורי, לפי הצהרת בלפור, כלל את עבר הירדן המזרחי. השטח, כאמור, היה מאוכלס בדלילות מחרידה. הקמת בית לאומי לעם היהודי לא הייתה גורמת לשום עוול, משום שלא הייתה כאן מדינה ולא היה כאן עם. זה היה הרקע האמיתי להצהרת בלפור. ב-1922 קיצץ חבר העמים מהשטח המובטח, לטובת המשפחה ההאשמית, ושנה לאחר מכן גם רמת הגולן קוצצה, לטובת השלטון הצרפתי בסוריה.

התנכלות ליהודים הייתה קיימת גם בתקופה העותומנית. היא גברה בימי המנדט הבריטי. את ההתנגדות הוביל הוועד הערבי העליון, שבראשו עמד חאג' אמין אל-חוסייני. המנהיג הפלסטיני צירף את עצמו למדינות הציר. הוא הטיף לשנאת יהודים ולהשמדתם, ובילה את ימי מלחמת העולם השנייה בברלין. "למופתי ולהיטלר יש אויב משותף – היהודים", הכריז סרטון גרמני המתאר את פגישת השניים. המופתי לא רק דיבר. הוא גם עשה. הוא הקים גדודי ההנזר (HANZAR) המוסלמים שנלחמו בשירותו של היטלר.

היחידים שנותרו פליטים

במקביל להחלטת האו"ם על הצעת החלוקה, הכריזו מדינות ערב על מלחמת שמד נגד ישראל. התוצאה ידועה. הכרזת המלחמה הובילה לכך שמאות אלפי ערבים נאלצו לנדוד לארצות השכנות. רבים מהם ברחו. רבים העידו כי נאלצו לעזוב בלחץ המנהיגים. היו גם כאלה שגורשו בלהט הקרבות והמלחמה. כשש מאות אלף נפשות הפכו לפליטים.

החוויה שעברו הערבים הפכה ל"נכבה", שסיפורה הלך ונופח עם השנים. הם הפכו למגורשים היחידים עלי ארצות וסכסוכים. ואין שקר גדול מזה. ראשית, משום שבמקביל התחוללה גם "הנכבה היהודית": על אותו רקע אותו עימות, יותר יהודים מארצות ערב, למעלה מ-800,000, נאלצו לעמוד מול נישול וגירוש. הם לא הכריזו מלחמת שמד על המדינות שבהן ישבו. שנית, וחשוב מכך, למעלה מחמישים מיליון איש עברו חוויה של חילופי אוכלוסין, כתוצאה מקונפליקטים לאומיים או יצירת מדינות לאום חדשות. אין שום הבדל בין ערביי פלסטינה לבין שאר הפליטים, בהם גם יהודים. רק בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, ורק באירופה, עברו למעלה מעשרים מיליון איש את החוויה של חילופי אוכלוסייה. זה קרה גם בהמשך, בעימות בין קפריסין התורכית לקפריסין היוונית, בין ארמניה לאזרביג'אן (הסכסוך על נגורנו-קרבאך), בין המדינות שנוצרו כתוצאה מהתפרקות יוגוסלביה, ובעוד מוקדי עימות רבים בעולם.

והנה, רק הפלסטינים, הם לבדם מכל הקבוצות, מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים. הם הצליחו ליצור לעצמם נרטיב היסטורי ייחודי. המיתוס הזה הולך ותופח גם בסיוע אונר"א, גוף ייחודי לטיפול בפליטים הפלסטינים, בנפרד מהטיפול בשאר הפליטים בעולם, על ידי UNHCR. רבות ממדינות העולם, ובכלל זה ישראל, מסייעות לקיום אונר"א, שעוסק לא רק בסיוע ובהנצחת הפליטות, אלא גם בהסתה. הטרגדיה היא, שאם היו זוכים הפלסטינים ליחס ולטיפול דומה מצד הקהילה הבינלאומית, מצבם היום היה הרבה יותר טוב.

הונאה ושמה שיבה

בדיונים רבים בהם השתתפתי, שאלתי את עמיתיי, חסידי הנרטיב הפלסטיני, מתי זכו מגורשים שהכריזו מלחמה, והפסידו במלחמה, לקבל "זכות שיבה"? האם יש קבוצה אחת מעשרות הקבוצות, ומעשרות המיליונים, שעברו את חוויית הגירוש במאה האחרונה, לקבל "זכות שיבה", באופן הגורם לחיסול פוליטי של מדינת לאום? עד היום לא זכיתי לתשובה. משום שאין זכות כזאת.

הרשות הפלסטינית מציגה מסמך הטוען שיש תקדימים ל"זכות שיבה". הדוגמה הרצינית ביותר שמוצגת שם היא הסכם דייטון מ-1995 המאפשר שיבה, למשל, של סרבים לקרואטיה. אלא שהנסיבות שונות. ראשית, השיבה אף פעם לא מומשה. קרואטיה אפשרה שיבה של קרואטים, אך העמידה מחסומים על שיבת הסרבים. ושנית, גם אם הייתה ממומשת, השיבה לא הייתה מערערת על קיומה של קרואטיה כמדינת לאום של העם הקרואטי. דוגמה נוספת שמציגים הפלסטינים היא הסכם משנת 1997 בעניין אזרביז'אן. גם זו הונאה, משום שדוח מ-2002 מבהיר המוסלמים שגורשו לאזרביג'אן לא חזרו לארמניה, והארמנים שהגיעו כפליטים לא חזרו לאזרביזג'אן. למעשה, החוקה הארמנית מעניקה זכות שיבה לארמנים בלבד (בדומה לחוק השבות הישראלי, שקיים במדינות נוספות בעולם). גם שאר הדוגמאות שמציגים הפלסטינים, מאפריקה ומדרום-אמריקה, אינן רלבנטיות לחילופי האוכלוסין הרבים בעולם, ובוודאי לא לחילופי האוכלוסין בין ארצות ערב לישראל.

ההתייחסות הרצינית ביותר לסוגיית זכות השיבה מצויה בהסכם קפריסין, שיזם מזכ"ל האו"ם לשעבר, קופי אנאן. ההסכם אינו מכיר בזכות השיבה, למרות שביהמ"ש האירופי לזכויות אדם הכיר בזכויות של עותרים מהצד היווני של תורכיה לשיבה ולהחזרת רכוש. כלומר, לא כל תקדים משפטי הופך לאמת פוליטית או מדינית. ההסכם זכה גם לברכת הקהילה הבינלאומית בכלל והאיחוד האירופי בפרט. לא במקרה הפלסטינים אינם מזכירים את התקדים הקפריסאי. משום שזכות השיבה שם הוגבלה, כך שהרוב התורכי, בצד התורכי, יעמוד תמיד על לפחות שמונים אחוזים.

הפלסטינים מסתמכים גם החלטה 194. כך שיש להזכיר: ראשית, זו החלטה של העצרת הכללית, שאינה מחייבת, לפי הדין הבינלאומי. שנית, הערבים הציגו אז עמדה אחידה המתנגדת להחלטה. הם ידעו למה. משום שזו החלטה שמתבססת, למעשה, על הכרה בהחלטה מוקדמת, החלטת החלוקה, הנותנת לגיטימציה בינלאומית להכרה במדינה יהודית. יש עוד התניות באותה החלטה, כמו יצירת התנאים המתאימים, והסכמה מוקדמת לכך שהמועמדים לשיבה יסכימו לחיות בשלום עם שכניהם. מיותר לציין שהפלסטינים מתעקשים על אי הכרה במדינה יהודית, דבר שמבהיר שהתנאים לא נוצרו, ובוודאי שהשיבה היא לצורך חיסול הישות היהודית, ולא לצורך שלום. וכמו שהבהיר אבו-מאזן, במאי 2009, הוא אינו מכיר במדינה יהודית, משום שזה עלול למנוע שיבה המונית.

יש עם פלסטיני?

עזמי בשארה קבע בעבר ש"אין אומה פלסטינית. זו המצאה קולוניאלית. אף פעם לא היו פלסטינים". בשארה צודק. אפילו לו זה קורה. גם הקונגרס הערבי הלאומי השלישי ב-1920, שהתקיים ביפו, הבהיר שפלסטינה היא דרום-סוריה, ואין זהות פלסטינית נפרדת. גם אחמד שוקיירי, יו"ר אש"ף הראשון, הבהיר ש"פלסטין איננה אלא חלק מסוריה". גם נשיא סוריה, חאפז אל-אסאד, הבהיר ב-1974 שפלסטין היא חלק מסוריה הגדולה. גם הנציג הערבי שהופיע בפני ועדת פיל, עבדול האדי, הבהיר ש"אין פלסטין בתנ"ך. תמיד היינו חלק מסוריה". דוברים רבים הודו, בדיוק כמו בשארה ואסאד, פעם אחרי פעם, שאין זהות פלסטינית נפרדת. ללא הגירה ציונית, לא היו מגיעים לכאן המוני מהגרים מארצות מוסלמיות, ולא הייתה נוצרת זהות פלסטינית. אלא שהעובדה שלא מדובר בעם, אלא במהגרים מהארצות השכנות, אינה שוללת את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. הם רואים את עצמם כעם, הם גיבשו זהות לאומית נפרדת, ורצונם כבודם.

אחת הטענות הפלסטיניות היא שלצורך פתרון הסכסוך יש להכיר בנכבה הפלסטינית, ובעיקר באחריות הישראלית לבעיית הפליטים. האמת הפוכה. טיפוח מיתוס הנכבה הוא זה שמעכב את פתרון הסכסוך. משום שהפלסטינים עסוקים בהעצמת הבעיה, בניפוח, ובהעלאת דרישה שהיא חריגה מכל תקדים בינלאומי. הם שכחו שהם אלה שהעדיפו לתמוך בציר הרשע הנאצי. הם אלה שסירבו להצעת החלוקה. הם אלה שהכריזו על השמדה. הם אלה שפתחו במלחמה. הם שכחו שמספר גדול יותר של יהודים נרדפו, נושלו וגורשו ממדינות ערב. כל זמן שהם ממשיכים במיתוס הנכבה, ומוחקים את עובדות היסוד, הם רק מנציחים את סבלם שלהם. ולמרות כל זאת, הפלסטינים ראויים לכבוד, לחירות וגם לעצמאות. אבל לצד ישראל. לא במקום ישראל. ולא באמצעות הנכבה, שאינה אלא הונאה פוליטית והונאה היסטורית.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-14.5.10 וב-NRG ומובא כאן באדיבותו של בן דרור ימיני.

 

האם יפו היתה כל כך קטנה?

לאחר פרסום המאמר כתב לי ימיני את המכתב הבא:

"היה לי ויכוח נוקב עם קורא שטען שהמידות שלך (שפורסמו בהיגיון בשיגעון וצוטטו על ידי ימיני – ז.ג.) הן עניין אווילי לחלוטין ושזו בושה וחרפה לטעון שיפו הייתה 190 על 440 מטרים, או משהו כזה.
סופו של דבר, מצאתי את מפת יפו מהימים ההם. היא כאן גם לשירותך.
אני מקווה שזה יסתום לו את הפה.
בן-דרור
המפה מופיעה בעמוד 47 או של הספר שמצאתי.
מתברר שלא רק שהיית מדויק, אולי קצת הגדלת את השטח. שים לב לקנה המידה המצורף.
פשוט חומר מדהים.

 

 ====================================================================

להלן קישור למקור זה:

 הערה: בן דרור ימיני מציג את העובדות שהבאתי באתר כמחקר מקורי שלי ולא כך הדבר. הבאתי  את דבריו וצילום מאוספו של דן ירדני, אספן ומומחה למפות שהאיר את עיניי בנושא.

הבלוג והמאמר של ימיני

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=1243#responses

סרטון: כך נולד המיתוס של הנאכבה

ראה גם:

המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/?p=325

דמוגרפיה וגאוגרפיה בארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=1390

ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטיןם
http://www.zeevgalili.com/?p=6933

הגירת פועלים מצרים לארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=5929

אוצר צילומים של ארץ ישראל הריקה
http://www.zeevgalili.com/?p=306

ללמד את הנאכבה או לאסור אותה
http://www.zeevgalili.com/?p=3784

The Palestine Exploration
http://www.pef.org.uk

אוכלוסיית ארץ ישראל 1875 פרד מ. גוטהייל

http://www.jstor.org/pss/4282757?cookieSet=1

אונר"א אירגון אנטישמי לחיסול ישראל
http://www.youtube.com/watch?v=C-omIlOSFvQ

עזמי בשארה: אין עם פלסטיני
http://www.youtube.com/watch?v=U1KkYjhFryA

========================================================================

צילומי ארץ ישראל המאה ה-19