רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.
בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.
ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)
וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"
אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.
מה באמת ראה ס. יזהר?
חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה
הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.
מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".
פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.
ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם
ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .
תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.
הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".
שוחחתי על הנושא עם פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.
מחולל השערוריות
ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".
ימי ציקלג
פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".
ספר שהוא קש וגבבא
שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.
עיני הרנטגן של קורצווייל
ברוך קורצווייל בצעירותו
קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.
עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"
קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".
המניע של יזהר: שנאת היהדות
מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?
את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:
"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".
יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:
"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"
השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.
ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"
ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים
פינגבאק: עמוס עוז, דוד גרוסמן, א.ב. יהושע כנביאי שקר | היגיון בשיגעון
לימי צקלג כמו להתגנבות יחידים נמשכתי בגלל השמות הרומנטים. השיא שלי בהתגנבות יחידים הוא אולי עשרה דפים. לימי צקלג הרבה פחות. חירבת חיזעה אולי פלוס אחד–הסתערבות ספרותית מתחנפת בכולם.
בשוך הקרבות של יום כיפור נהגתי משאית ליילנד דיזל עבור חיל האספקה ויצא לי באחד ממסעותי לסיני לקחת את נבחרי הרבנות הצבאית לשדה הקרב סמוך לתעלה במטרה לאסוף את הגוויות המוטלות בשטח שהיה ממוקש. הגוויות היו של מתים משני הצדדים והגבורה של החיילים המזוקנים האלו, שהתפרסו והתקדמו בקוו ישר ונרחב בלי חיל הנדסה ובלי דקרים לגילוי מוקשים, במטרה לאתר גוויות וחלקי גוף היתה משהו מעל ומעבר לדבקות וחזון. שאלתי את הספק המזוקן שנלווה אלי בגיחה הזאת מאיפה הגבורה?
מצווה, הייתה תשובתו.
גלגול גולגלות?
התגלות הזויה בחלום הרטוב של אידיאולוג מתרפס ומובס.
אשר אני בוודאי יכולה להיות הילדה שלך מבחינת גיל, גם אומרים שהדור של היום לא מכיר את עברו ולא יבין דברים מסוימים…אך ריגשת אותי מאוד, אני ממש חשה את הסצינה מהמילים שלך
הכל טוב ויפה. קראתי בעיון. אבל מה כל המחלוקת בעם. אנשים מהסוג הזה נביאים או לא. שקר או אמת – נוגדים והם גם פציפיסטיים שפירושו נגד כל המלחמות בעולם, לא רק במדינתנו. כמו בכל עם, עולם, יש תמיד נפגעים במלחמות. והם בני האדם הפשוטים באשר הם. עם שהיה רדוף עויינות ושואה שהיה ללא נשק, שהקים בכל זאת מדינה בהסכמה של אומות העולם, והוא יודע יותר מכל העמים כמה חשוב היום שיהיה לו צבא, נשק – אך הוא הכי רגיש והכי מבין מה זה אנושי בקרב ומה זה חיה אנושית. גם אני נגד מלחמות. זה פשוט משורר, סופר שאוחז בדעות כאלו. ואנחנו חברה ישראלית דמוקרטית לא ייתכן שלא תהיינה דעות מגוונות בחברה כזו. לכן, קשה לאזן את המחלוקות. לשכנע. כי זה כמו שניים אוחזין בטלית, זהו אומר כולה שלי, השני אומר מחציתה שלי. וכל אחד רוצה את ציציות הטלית שלו. לכן, אין כאן מה לעשות. זה נפש יפה של בני אדם תחת אש, קרב ומלחמה. נכון שהמלחמה ביום הכיפורים הייתה מאד קשה. אך אם תחת אש צולבת שומרים על שפיות אנושית, אז גם מי שכועס לא יבעט. כי הוא לא בנוי לזה.
תגובה
לכרמית שלום,
כל מה שאמרת טוב ויפה. אך במאמרי לא התייחסתי לרגישותו של ס. יזר. מה שהוא כתב זו עלילת דם על חיילי צה"ל. וזה לא יסולח.
זאב גלילי
הברוטליות של החיילים שקיבלו הוראה לכסות את גופות האוייב ובעטו בגופות גרועה מספיק גם בלי "עלילת הדם" של יזהר. לא מקובל עליי שהתנהגות כזאת היא חלק מהמלחמה. הכאב שלהם על האבידות שספגו בקרב, אסור לו לבוא לידי ביטוי בהתנהגות כזאת.
מדהים שאת מזועזעת שחיילים מותשי קרב שאיבדו את חייליהם בעטו בגופות חללים [אם אכן הסיפור נכון] ואינך מזועזעת מעלילת דם בדיונית של ס. יזהר ב-25 שנה אחרי הארוע נזכר בדבר שלא היה ולא נברא.
ז.ג.
פינגבאק: השחיתות הגדולה החלה בתקופת מפא"י | היגיון בשיגעון
אוה , סופסוף מישהו מבין אותי. ס. יזהר הוא שעמום צרוף . גם אני קראתי בקושי רב סיפור קצר שלו-כבר לא זוכרת איזה . היה קשה , אבל צלחתי את זה . ממליצה לקרא את רשימתו של אפריים קישון על ד"ר ז'יווגו . המלך יזהר הוא עירום ומשעמם .
שמעתי סיפורים, במלחמה יש מצב של טראומה ופוסט-טראומה, לכן סביר להניח שתחת אש ואבדן של חברים רעים לקרב יש מצב פסיכולוגי של איבוד השפיות ושימוש באמצעים ובדרכים לא אנושיות. גם מתפתחת שיטה כזו של קהות חושים, של אטימות וצלילות… יש עמימות ועובדה שגם לאחר המלחמה חיילים רבים נטו להתפרצויות שלא כולן נתגלו כמוצדקות. הם נמצאים במין זעזוע מטריף. מה לעשות? סמילנסקי יזהר היה אדם רגיש וייתכן שהיה גם קצת הזוי ונתפסו כל הדברים בעיניו כהזויים, הוא כל הזמן היה תחת רושם עמוק של עם שקם מתוך שואה, פרעות, פוגרומים להקים ארץ והנה, עם אחר הופך שעיר-לעזאזל בדיוק כמו היהודים. זה מעורר דיסוננס קוגנטיבי.
מעבר לכל העניין הפוליטי החריף, ומעבר לחילופי ההאשמות הכואבים כל כך – הטחת ״כמו נאצים״ מן העבר האחד, ו״עלילת דם כנגד חיילי צה״ל״ מן העבר האחר – ועל אף שאני גם בהיגיוני וגם ברגשותי נוטה מאד להאמין לצד המוצג בידי זאב גלילי (גם מפאת כמות העובדות הנכבדת שנאספת לזכות דבריו, וגם בגלל ששמעתי עד לזרא את טיעוני השמאל שהם בד״כ לא יותר מיללנות אידאליסטית לשמה, ומבטאים רחשי לב ילדותיים משהו של מי שלא היה ולא עשה, אלא בעיקר דיבר על.)
אבל דבר אחד הועיל לי בלי גבול הטור הזה. שנים חשבתי שאני דפוק קצת אפעס… שאני לא בסדר שהספרות הזאת עושה לי צרבת, ושאינני מסוגל לצלוח את המלל השמאלני מעבר לעשרים-שלושים עמוד. תמיד חשבתי שזה בגלל דעותיי האישיות, שאני לא מצליח. אבל… את ג׳ויס ולנין קראתי. גם אם בזעף רב, וגם את פרוסט ועוד כמה משוגות ספרותיות. אז…
אין הקלה כמו ההקלה הזאת, לדעת שעוד מישהו בעולם הזה ניסה והעיף ממנו בשאט נפש את הבילבולת הזאת, שאינה ספרות לכשעצמה, אלא מכשיר פוליטי ותו לא. מסוג הספרים שנמסרים לתקשורת יחד עם תקציר המתמצת בעשר שורות את הרעיון המרכזי, כדי שיוכלו לחצרץ את זה מבלי לקרוא את זה…
נו, תודה לך מר גלילי הנכבד. אינני יודע אם יש לך קשר לידיד ותיק שלי – רז גלילי, אבל אם כן, שמחתי לגלות מאיזה עץ נפל זה התפוח.
רז הוא במקרה בני.
זאב גלילי
שלום רב.
תפסת מרובה-לא תפסת. התחלת בשחיתות של מפאי, והמשכת בדרכם האידיאולוגית בדמותו של סופר, שחרף רצונך העז לבטלו כקש וגבבה, עודו נחשב כמוביל בספרות העברית. כאילו שהיה קשר מובנה כלשהו בין השחיתות לבין עמדתו-שאגב, גם אני נחרדתי מתפיסת עולמו: חירבת חיזעה, השבוי, גילוי אליהו.
אני מתקשה להבין את מגמותיך בתוך בליל הרצאתך הארוכה השופעת אנטיגוניזם על תקופה שהישוב כולו נחבט בלהרים את הראש למען הקמת המדינה. טעויות היו, וכאלה הקשות מנשוא. המלחמות הרעיוניות בימים הרי גורל, טיבן לחשוף נקודות תורפה בין היריבים ולקעקען.
מפא"י ההיסטורית לא הייתה מושחתת, אני כופר קטגורית בהאשמתך הגורפת. במפא"י היו מושחתים, כיוון שגם בה פשה נגע הריקבון. מפא"י הוחלפה ובדין על ידי שלטון אחר, שהיה יריבו המר לאורך שנים ארוכות. ומה לעשות, גם בשלטון הנוכחי פשה נגע השחיתות, עד כדי כך, שהוא נזקק למשל לאנשים משכילים וחרוצים כמוך, כדי להעלות מהאוב את כשלי העבר, ובכך לגונן, לעגן ולהצדיק את השלטון הנוכחי על עוולותיו – ושחיתויותיו הרבות. לא פחות ממפא"י ההיסטורית. נעשית שליחם של….אחסוך את ההמשך.
ובעניינו של ס. יזהר
איש זה, כרבים מענקי הספרות באשר הם, לעתים נהנים מהגיגיהם של מבקרי ספרות, הששים להשחיז לשונם כנגד מעמדם לו זכו ביושר. גדולתו של סופר אינה נמדדת על פי הסכמה או אי הסכמה על דעותיו. על כן, צר לי, והריני דוחה על הסף קביעותיך שמדובר ב"קש וגבבה", בדיוק כפי שאני רחוק מהסכמה אוטומטית על כל עמדה שהסופר הביע.
לצביקה שלום,
צדיק באמונתו יחיה. ובעיני כל אדם הוא צדיק אלא אם הוכח אחרת. אתה מאמין בגדולתו הספרותית של ס. יזהר. אני חולק עליך. ובאשרי יצירתו ימי ציקלג [האם קראת אותה ?] לא אני אמרתי שהיא קש וגבבה אלא המבקר ברוך קורצווייל, שהוא לטעמי החשוב במבקרי הספרות העברית החדשה.
בלי קשר לאיכותו הספרותית של יזהר הרי הפרסום המופקר שלו על חיילים ישראלים שכאילו עקרו שיני זהב מפיהם של חללים מצריים הוא מעשה שלא יסולח.
איני יודע מדוע הכנסת בתגובתך את עמדתי ביחס לשחיתותה של מפא"י. מלבד העובדה ששמו מוזכר במסמך שהבאתי על מעשי חיתות בתקופת מפא"י.
יחד עם זאת אני עושה הבחנה ברורה ר בין תנועת העבודה בראשית דרכה שהיתה תנועה מהפכנית דרך שבלעדיה לא היתה קמה המדינה. לבין מפאי בתקופת הדמדומים שסימלה הוא אשר ידלין. אני מסכים אתך שהשחיתות של תקופת מפא"י הוחלפה בשחיתות של הליכוד ואין בינינו ויכוח בנושא זה. איני מתגייס כדי להגן על שחיתות הליכוד ומעולם לא עשיתי זאת.
בברכה
זאב גלילי
זאב שלום
הסייפא בדבריך הפיסני במידת מה. הנני בין החרדים לשלומה וצביונה של החברה הישראלית רבת הניגודים והשסעים. בוודאי תסכים אתי שאין גבול לחילופי מהלומות היסטוריים בין הפלגים, ונותרת השאלה (ללא מענה לעת הזאת) כיצד לאחות את הקרעים, ומדוע כל הזמן ללבות את היצרים הנטענים כמאליהם?. לא די בכך שאקבל ואסכים למרבית טיעוני העבר שהנך מיטיב לחשוף בפנינו, אני שואל ומה הלאה ? מי יגשר ומי יאזן, ומי יפייס את החברה נוכח האתגרים אל מול עולם עוין ?
שבת שלום.
אני בהחלט מסכים עם כל דבריך. אבל נראה לי שחשיפה אמיתית של העבר, בין אם מדובר בסזון שעשו בלוחמי המחתרות, או הטלת יהודי המזרח לפריפריה, או ההעדפה שקיבלו אנשי "אנשי שלומנו" בעבר. זאת בצד תפקידה המכריע של תנועת העבודה ההיסטורית בקביעת גבולות המדינה ובהקמת מוסדות המדינה שבדרך. חשיפה זו היא שלב הכרחי בדרך לפיוס לאומי ולאחדות. אי אפשר לטאטא את העובדות ההיסטוריות מתחת לשטיח.
שבת שלום
זאב גלילי
מסכים אתך לגמרי צביקה.ומסכים גם עם זאב גלילי.ומסכים גם עם ס.יזהר.איפה כל הדעות מתחברות? בהכרת השורש של כל המציאות.שזה המקום שבו מתברר התפקיד של עם ישראל בעולם ומטרת החיים…
השתתפתי בקרבות נגד מצרים , לא אחד. מעולם לא ראיתי חילים ישראלים מתעללים בגויות. עקירת שיני זהב מפיהם של חילים מצרים? מישהו מעלה על דעתו פלח מצרי מעמק הנילוס עם שיני זהב בפיו? ושיני בקליט כן? זה טמטום גמור, בקושי היה להם כסף ללחם. שלש ארוחות ליום הם אכלו רק בצבא!