מדוע הקומוניסטים כועסים על הצאר הרוסי (שהודח במהפכה הקומוניסטית ב-1917)?
כי הוא השאיר מזון רק לשבעים שנה. וכשנגמר המזון  התמוטט המשטר הקומוניסטי.

את הבדיחה החבוטה הזו צריכים לספר ליוזמי הספר "בחזרה אל מרקס", בעריכת בנימין גונן,  שראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", לפני כעשר שנים, והתגלגל לידיי במקרה בימים אלה.

זוהי אסופת מאמרים שהמשותף לכולם הוא געגועים למרקסיזם ולכל מה שהוא מייצג. לא רק געגועים אלא אמונה נחרצת שהתורה המרקסיסטית ליחה לא נס ועוד נכונו לה גדולות.

הוגה הדעות ג'ורדן פיטרסון על המרכסיזם אנגלית]

 

השפעתו של מרקס

קארל מרקס (1818-1883) הוא הוגה הדעות שהגותו השפיעה על מהלך ההיסטוריה המודרנית אולי יותר מכל הוגה דעות אחר. מרקס תיאר את ההיסטוריה האנושית כתהליך הנעוץ בצרכים החומריים של האדם, זהו "המטריאליזם ההיסטורי". ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור הקובעים את אופיה של כל תקופה היסטורית. והעיקר: את חלוקת הרכוש בה ואת מבנה המעמדות.

 

כל ההיסטוריה היא לכן היסטוריה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם. הקפיטליזם סיפק גירוי להתפתחות הכוחות היצרניים בעולם, אך הוא גם יצר את התנאים לחיסולו. זאת, על ידי כך שהקים את הפרולטריון, מעמד הפועלים המדולדל, המורכב מפועלי תעשייה מנוצלים, המוכרים את עבודתם כמצרך בשוק, בעוד הקפיטליסט שם בכיסו את הערך העודף של שווי עבודת הפועל. כי ערכו של כל נכס נקבע על ידי כמות העבודה הדרושה לייצורו. הפועל משקיע יותר ממה שהוא מקבל ומכאן רווחי הקפיטליסט. זו תורת מרקס על רגל אחת.

המהפכה הגואלת

 

מרקס צפה כי יבוא יום והפרולטריון יחולל מהפכה שתשים קץ לקפיטליזם, להבדלי המעמדות ולכל צורת ניצול. אמצעי הייצור יעברו לבעלות "מעמד הפועלים" ואז ייכון בעולם האושר וישרור הצדק. עולם שבו לא יהיו מנצלים ומנוצלים. למיליוני אנשים היתה התורה הזו הבטחה של גן עדן עלי אדמות.

מרקס לא זכה בימיו להגשמת חזונו. רק כשלושים חמש שנים לאחר מותו, באוקטובר 1917, התחוללה ברוסיה מהפכה שאמורה היתה לממש את חזון החברה חסרת המעמדות, שבה אין קפיטליזם ואין ניצול ופועליה זוכים לשפע ואושר.

משטר רשע ודיכוי

במקום חזון זה קם משטר רשע של דיכוי, טרור ורצח. העולם הישן נחרב עד יסוד, כנאמר בהימנון האינטרנציונל, ויחד עמו חוסלו גם כל החרויות. אמצעי הייצור הולאמו ובהעדר הון הוקמה תעשייה במחיר עבודת כפיה של מיליונים, כפיה שהיתה מלווה בטרור, הגליה ורצח. מספר בני האדם שנרצחו בידי המשטר הבולשביקי בברית המועצות (וכן גם אלה שמצאו מותם במהלך המהפכה הקומוניסטית בסין) עולה על מספר הקרבנות שגרם הרייך השלישי ומלחמת העולם השניה. הדבר מופיע אפילו בספר השיאים של גינס. במקום גן עדן קיבל העולם גהינום עלי אדמות.

כישלון קולוסאלי

כשלונו של המרקסיזם לא היה רק בכך שהוא הוליד חברה איומה. המשטר הקומוניסטי בברית המועצות היה למעבדה האנושית הגדולה ביותר בהיסטוריה בה נבחנה תאוריה כלכלית חברתית. והניסוי הזה נכשל כישלון קולוסאלי.

 

 

נתברר כי ערכו של הנכס איננו נקבע אך ורק על ידי כמות העבודה המושקעת בו. כמה עבודה מושקעת בייצור שבב של מחשב? את הנכסים יוצרים היוזמה, הדמיון, ההמצאה, התעוזה, הארגון והניהול היעילים, הסחר החופשי והתחרות בין יצרנים. והתנאי לכל אלה הוא חברה דמוקרטית וחרות, המאפשרים לא רק תנועה של סחורות ואנשים אלא גם תנועה של רעיונות.

כל אלה לא היו בברית המועצות. במדינה הקומוניסטית לא חוסל הפער בין עשירים ועניים. הפער ברמת ההכנסה בין אנשי המפלגה והמנגנון השליטים לבין המוני הפועלים לא היה מעולם גדול כל כך בשום מדינה קפיטליסטית. והואיל והמשק הסובייטי היה בלתי יעיל הוא ייצר פחות ופחות והתוצאה היתה ממש רעב. המדינה שהיתה פעם אסם התבואה של העולם נזקקה לנדבות ליבה של המעצמה הקפיטליסטית השנואה ששלחה לה משלוחי חיטה. המדינה שהתפארה בכך שהפכה מדינה מפגרת למדינה תעשייתית מפותחת לא היתה מסוגלת לייצר אף מוצר ששווה משהו בשוק הבינלאומי. פרט לכלי נשק שנועדו לשווק את המהפכה ולערער את הסדר העולמי.

איך מייצרים טלוויזיה

אקיו מוריטה, המייסד והמנהל של חברת "סוני", מספר בספר זכרונותיו ("תוצרת יפן") על ביקור שערך במפעל טלוויזיות סובייטי. מנהל המפעל ביקש ממוריטה שייעץ לו כיצד ישפר את המוצר שלו, כך שיוכל לייצא אותו. מוריטה בדק ומצא כי הטלוויזיות שמייצר המפעל הסובייטי מבוססות על מעגלים מיושנים ובלתי יעילים. הוא מצא גם כי העיצוב החיצוני של המוצר כבד ומגושם ואינו הולם את טעם הצרכנים. כשאמר זאת למנהל הסובייטי הלה השיב לו: לגבי המעגלים אני עושה בדיוק לפי התוכנית שקיבלתי ממוסקבה. בנוגע לעיצוב זה בכלל לא הענין שלי. אני עוסק בטלוויזיות ולא באסתטיקה.
כזו היתה התעשיה הסובייטית.

קסטלר ו"האל שהכזיב"

 

הסופר היהודי ארתור קסטלר הוא אחד מן האינטלקטואלים הרבים, בכל חלקי תבל, שנתפסו לקומוניזם. קסטלר היה ציוני ובראשית שנות העשרים אף היה בארץ, עבד כפועל ואחר כך כעיתונאי. על אותה תקופה כתב רומן מרתק, "כגנבים בלילה". הוא התייאש מן המפעל הציוני עזב את הארץ ובשנת 1931 הצטרף למפלגה הקומוניסטית. הוא סייר ברחבי ברית המועצות ולמד להכיר את הנפשות המרכזיות הפועלות בה. בשנת 1937 נשלח על ידי המפלגה לרגל אצל המורדים הפרנקיסטים במלחמת ספרד. כשנתגלתה זהותו הוא נמלט, חזר שוב לספרד נתפס ונידון למוות. הוא שוחרר בלחץ דעת הקהל הואיל וכבר היה אז עיתונאי מפורסם.
בעקבות ה"טיהורים" הגדולים שעשה סטאלין (סידרה של משפטים בהם הודו חבריו לצמרת המפלגה בפשעים והוצאו להורג), עזב קסטלר את המפלגה בסוף שנות השלושים. ב-1940 פרסם את הרומן "אפלה בצהריים" (תורגם לעברית על ידי יוסף נדבה, תש"ז). ברומן זה מסביר קסטלר את החידה הגדולה – כיצד זה גדולי המנהיגים של המפלגה הקומוניסטית מודים בפשעים שלא היו ולא נבראו. קסטלר מנתח את התהליך הנפשי שעובר על הגיבור, רובשוב שמו, קומוניסט מסור שנאסר על ידי סטאלין ומואשם באחד מסעיפי האישום המדומים שהיו נהוגים במשפטי מוסקבה. רובשוב נשאר נאמן לרעיון עד לרגע האחרון. הוא יודע שהוא מואשם באשמת שווא, אך במהלך ההתמודדות עם חוקריו הוא משתכנע כי ההודאה שלו חשובה למען המטרה, כי היא חלק מן המאבק של המפלגה. הוא מודה ומתוודה ומשוכנע כי זהו השרות הטוב ביותר שהוא עושה למען המפלגה והרעיון. (קסטלר חזר לארץ כמה פעמים, פירסם כמה ספרים חשובים בתחום מדע פופולארי וביקורת תרבות. הוא היה כאן ב-1948 וכתב ספר שבתרגום עברי נקרא "הבטחה והגשמה" שהגן על צידקת הציונות).

 

מאז פרצה המהפכה הקומוניסטית ועד שקסטלר הגיע למסקנה שמדובר במשטר רצחני חלפו כעשרים שנה. לאינטלקטואלים אחרים זה לקח יותר זמן. רבים מהם פרסמו בראשית שנות החמישים את הספר "האל שהכזיב",בו הם מסבירים את האכזבה המרה מן הרעיון הגדול.

מפ"ם ואחרוני המאמינים

רבים אחרים המשיכו להאמין, למרות שידעו היטב על רציחת מיליונים בגולגים שבסיביר, על שליחת סופרים ואינטלקטואלים "סוטים" לבתי חולים לחולי נפש. על הרצח השיטתי של הסופרים היהודיים. על עלילת הדם שהעלילו על הרופאים היהודים, שרק מותו של סטאלין הציל אותם ממוות בטוח. בין אחרוני המאמינים היו אנשי המפלגה המרקסיסטית הישרלאית. זו היתה מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, שבכנסת הראשונה היתה המפלגה השניה בגודלה. בקיבוצי "השומר הצעיר" ראו בסטאלין "שמש העמים" וכאשר מת התאבלו על מותו ומררו בבכי.

 

היקיצה החלה רק בשנת 1951 עם מעצרו של אחד ממנהיגיה, מרדכי אורן, בעת שביקר בצ'כוסלובקיה. הוא הואשם בריגול ונידון ל-15 שנות מאסר.

המעצר הזה זיעזע את המפלגה אך גם לאחר המעצר הזה היו עוד רבים שהאמינו בקומוניזם. על רקע זה פרש ממפ"ם בשנת 1962 משה סנה, מן המנהיגים הבולטים של המפלגה. הוא הקים מפלגה שמאלית חדשה שהתמזגה עם המפלגה הקומוניסטית שהוא היה למנהיגה.

סוד הקסם המרקסיסיטי

מהו סוד הקסם המרקסיסטי, שכה רבים נתפסו לו ורבים מאד אינם משתחררים ממנו?

מרקס נהג לומר כי הדת היא אופיום להמונים. על אותו משקל ניתן לומר כי המרקסיזם הוא הרואין לאינטלקטואלים. כי המרקסיזם מאז ועד עתה הוא בראש ובראשונה תחום עיסוקם של האינטלקטואלים, לא של הפרולטריון.

 

אין ספק שמרקס היה בעל כושר חשיבה מעמיק, כשרון ניתוח מדהים ובעל הקף ידיעות שמעטים דוגמתו. אך אין בכל אלה כדי להסביר את השפעתו על העולם המודרני, המשתווה להשפעתם של מייסדי הדתות הגדולות.

המיוחד במרקסיזם הוא שזו השיטה היחידה המשלבת ניתוח לוגי ומערכת טיעונים כאילו מדעית יחד עם חזון משיחי. תורתו של מרקס באה לעולם בתקופה בה נחשבה התבונה והמתודה המדעית כדרך המובהקת להבנת העולם החומרי. והנה בא מרקס ומעמיד תורה הנותנת הסבר כולל, להיסטוריה האנושית ובצידה פתרון מלא לבעיות החברה האנושית. יותר מזה: למרות סיבוכה של התורה היא ניתנת גם להסברה פשטנית ומי שנלכד במושגיה ומשתמש בהם מתקשה להשתחרר מהם בדרך המזכירה אנשים החושבים בקטגוריות דתיות.

המחצית השניה של המאה העשרים לימדה לא רק שהניסיון ליישם את המרקסיזם נכשל כישלון חרוץ. גם האמונה הנאיבית ביכולת המדע לתת לנו תמונת אמת של העולם נמוגה ואינה קיימת עוד. אך ממש כמו חסידי הדתות מתקשים המרקסיסטים להשתחרר מאמונתם.

נימוקי החוזרים למרקס

הכותבים בספר "בחזרה למרקס"  חלקם מאמינים נאיביים, חלקם אינטלקטואלים חריפים, הרואים בחזרה למרקס ביקורת מחודשת על הקפיטליזם. מאמינים שניתן לחזור אל האופטימיות ואל הקידמה. מאמינים שבכל זאת יש אמת בראיה ההיסטורית של מרקס, השוללת את הקפיטליזם. מאמינים שהאדם יכול לחולל מהפכה ולהקים ציוויליזציה נעלה יותר וצודקת יותר. יותר מזה: דווקא המציאות הנוכחית של גלובליזציה מתאימה לדעתם לחזון המרקסיסטי יותר מאשר המציאות לפני מאה שנים. בצד המתרפקים על החלום הקומוניסטי, ששום דבר לא שינה את דעתם, יש בקובץ הזה גם מאמרים רציניים שהם תשובה לניהיליזם הפוסטמודרני. אחד המאמרים החשובים בקובץ הוא של אלן מייקסינס ווד, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת יורק שבטורונטו. זהו מאמר המנתח את הפילוסופיה הפוסטמודרנית וקורע אותה לגזרים.

הסבא – רב, הבן והנכד
– קומוניסטים, הנינים
חוזרים ליהדות

 

מספרים כי הרב יהודה לייב מימון אמר פעם למשה סנה,  את הדברים הבאים: לבי נחמץ בקרבי כשאני רואה אתכם. הרי כולכם צאצאי רבנים גדולים.

על כך השיב לו סנה בשנינות: זו דרכו של עולם. גם הנכדים שלך כבר יהיו קומוניסטים.
חלפו שנים ונתברר כי כמו כל התחזיות הקומוניסטיות גם זו לא התקיימה אלא היפוכה.

 

קרל מרקס עצמו היה נוצרי אבל שם אביו היה הירשל הלוי והוא היה בנו של הרב של טריר, צאצא לכמה מגדולי ישראל. גם אמו של מרקס היתה יהודיה, הנריאטה פרסבורג. גם אביה היה רב בנימכן שבהולנד. כשהיה קרל מרקס בן 6 התנצרה המשפחה ומרקס עצמו היה אנטישמי לא קטן.

בחיבור שכתב "לשאלת היהודים", שגרשום שלום אמר עליו כי הוא חיבור מתועב, מתאר מרקס כך את היהודים: זה איננו עם אמיתי אלא עם מדומה; לאומיותו היא לאומיות של סוחר ובעל כספים; פולחנו היא הרוכלות; אלוהיו הוא הממון. היהודי הוא המוצר העיקרי של החברה הבורגנית. המהפכה תביא פתרון גם לבעיה היהודית כי זו תהיה "אמנסיפציה מן הרוכלות ומן הכסף – הווה אומר מן היהדות המעשית".

דבריו של מרקס שיכנעו יהודים רבים (אך לא את אחת מבנותיו שהחליטה לחזור ליהדות ולבסוף התאבדה). דור שלם של יהודים פנה לקומוניזם ובכך ביקש להשמיד את עצמו. את ילדיהם כבר גידלו ברוח הקומוניזם ולעתים העלימו מהם גם את יהדותם.

עכשיו בה תור הנינים ואלה חוזרים ליהדותם בהמוניהם, אחרי שהקומוניזם ולא היהדות מתו. על כך שמעתי מפי חברי, הרב יוסף אביאור, מבית הדין של הרב חיים דרוקמן של "המרכז למתגייר" שליד ישיבת אור עציון.

 

בית הדין לגיור אינו בודק בשושלתם של הבאים להתגייר אלא מקיים לגביהם את דרישות ההלכה מן המבקשים להתכנס תחת כנפי היהדות. אך מתוך שמותיהם של המתגיירים והמתגיירות עולה תמונת ההיסטוריה של העם היהודי בדורות האחרונים. תמונה זו היא של סבא רבא שהוא גדול בתורה, סבא קומוניסט אבא שנולד כבר אל תוך הקומוניזם והנין או הנינה החוזרים לכור מחצבתם. אני לומד זאת על פי שמותיהם של המתגיירים אומר לי הרב אביאור. ואלה שמות: קנייבסקי, מוהליבר, זוין, מינקין, סולובייצ'יק מלצר, שרתוק, בילינסון, ועוד רבים אחרים.

אחת המתגיירות, אלישבע מוהליבר, נינה של הרב שמואל מוהליבר (ממייסדי תנועת חובבי ציון ברוסיה) באה בברית הנישואין. לפני הקידושין הכריזה: סבא חזרתי הביתה.

ראה

הסוד האפל של מנהיג השומר הצעיר

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל

ממשה סנה עד שמעון פרס

עולם חדש עד יסוד נחריבה