הגעתי לעיתון " חרות" כנער, תלמיד תיכון. מערכת העיתון שכנה בקומה השלישית של מצודת זאב, שהייתה הקומה האחרונה של בנין עלוב ומוזנח. בבניין זה הסתופפו, בנוסף למערכת העיתון, משרדי המפלגה, (שנקראה עדיין "חרות" אולם קטן ששימש לדיוני המרכז, מעוז בית" ר ומכון ז'בוטינסקי במרתף.

התלהבות נעורים

באתי לעיתון " חרות" בהתלהבות נעורים. גדלתי בבית"ר וחייתי את המיתוס של מלחמת המחתרות בזמן אמיתי. המדריך שלי בבית" ר היה עולה הגרדום יעקב וייס. רבים מבני משפחתי שרתו במחתרות (אחותי, חיה שכטר, הייתה חברתו של מיכאל אשבל – לוחם שנידון למוות, קיבל חנינה ונהרג בעת הפריצה לכלא עכו. הוא מחבר השיר "היום שרה הקטנה" שהוקדש לאמה של ציפי ליבני ).

כגודל ההתלהבות שבה הגעתי לעיתון כך היה גודל האכזבה. עיתון " חרות" היה, מבחינה מקצועית, העיתון הגרוע ביותר במדינה. אפילו התאריך שמתחת לכותרת לא תמיד היה נכון. העיתונים המפלגתיים האחרים של אותה תקופה (" דבר" , " על המשמר" , " למרחב" , " הבוקר" , " הצופה" ) עלו עליו מכל בחינה. והעיתונים המסחריים (" הארץ" , ידיעות אחרונות" ו" מעריב" ) קל וחומר. " מעריב" , בעריכת עזריאל קרליבך, נמצא אז במלוא התנופה ונקט עמדות ימניות מובהקות. בין היתר תודות לכך שעם מייסדיו נמנו עיתונאים בעלי שעור קומה שבאו מן העיתונות הרביזיוניסטית (ביניהם: שלום רוזנפלד, אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, ד" ר דוד לאזר, דוד גלעדי ועוד).

לא היה כסף

לעיתון לא היה כסף לכלום. המשכורות היו עלובות ושולמו באיחור רב. הייתה תקופה שלא שולמו משכורות שישה חודשים רצופים. אני זוכר עצמי מהלך בנעליים קרועות כי לא היה לי כסף לתקנן. העיתון חי מן היד אל הפה. כשנתגלה נפט בשדה חלץ שבדרום נאלצתי להתחנן באוזני הנהלת "למרחב" , שתסכים לצרף אותי כטרמפיסט (בתשלום) למונית שהם שלחו. אף פעם לא היה מלאי של נייר ולא פעם בהגיע מועד ההדפסה נאלצו לשאול גליל מאחד העיתונים. פעם אחת אף נעשתה פריצה למחסני "על המשמר" ונלקח משם גליל נייר (כי לא מצאו את האחראי למחסן).

העיתונות המפלגתית, בעיקר של השמאל, נשענה על אלפי מינויי קבע בקיבוצים, ומינויי כפיה בקואופרטיבים ובמפעלים ההסתדרותיים. זאת, בנוסף לתמיכה נדיבה מקרנות ההסתדרות. מספר המנויים של "חרות" היה אפסי. הבדיחה שנפוצה אז בין חברי המערכת הייתה: מהו שיא המהירות? – ללחוץ על כפתור ההפעלה של מכונת הרוטציה המדפיסה את העיתון ולעבור מייד לכפתור העוצר את ההדפסה.

שממה רוחנית

גרועה מן הדלות החומרית הייתה השממה הרוחנית ששיקפה את דלות הרוח של תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין. אנשי הרוח של התנועה לא פרסמו ב" חרות" . אורי צבי גרינברג פרסם ב" הארץ" , ובמעריב. פרופסור ישראל אלדד (איש רוח מזהיר, ממפקדי לח"י, מתרגם כתבי ניטשה) פרסם ב"הבוקר" וב"ידיעות אחרונות" . וכך עוד רבים. היחיד שהציל את כבוד העיתון היה ד" ר אבא אחימאיר, שמאמריו בכל תחום נקראים עד היום בשקיקה.6

כל יתר חלקי העיתון היו שממה גמורה. עמודים שלמים של מאמרים מפרי עטם של ראשי התנועה ועסקניה ובראשם מנחם בגין. רובם קש וגבבה (הכינוי של מאמרים אלה היה "פלאכטות" , מן המילה היידית פלאך שמשמעותו שטוח, שטחי, מישורי). יוצאי דופן היו מאמריו של ד" ר יוחנן בדר – פובליציסט משכיל ומבריק – שהצליח לשרוד את מסע הטיהורים שערך בגין בקרב ותיקי התנועה ואנשי הרוח שלה. את העיתון הצילו משיממון גמור מאמריו של ז'בוטינסקי – אוצר בלתי נדלה של גדלות רוח ואמנות הסגנון, שפורסמו שוב ושוב עשרות שנים לאחר מותו.

כוכבים ומקורבים

למרות דלותו של העיתון הוא משך אליו לא מעט עיתונאים מוכשרים, שהביאו לעיתון השגים נאים. רבים מהם עשו חייל בתקשורת הישראלית וחלקם מככבים בה עד היום. ביניהם: יואל מרקוס, שלמה נקדימון, איתן הבר, דן מרגלית, יעקב אחימאיר, עוזי בנזימן, סילבי קשת. אפילו עמוס קינן פרסם ב" חרות" בתקופה שבה עזב את "הארץ" בגלל החשד שהטיל פצצה על ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס, מן המפד" ל (במחאה על השבתת מכוניות בשבת). לי זכור שאפילו יעל דיין הגיעה פעם למערכת וביקשה לפרסם מפרי עטה.

התנהלותו של עיתון " חרות" שיקפה את התנהלותה של " תנועת החרות" באותה תקופה: דלות רעיונית בצד אימפוטנציה ארגונית. כל מי שבא אז במגע עם העיתון ועם התנועה נהג לומר: אינכם מצליחים לנהל בנין בן 3 קומות ועיתון עלוב ואתם רוצים לנהל את המדינה?

האכזבה מבגין

וכאן אני מוכרח לומר כמה מילים על מי שאחראי לדעתי למצב הזה כפי שנראה לי בעיני נער: מנחם בגין. כשפגשתי בו בראשונה במסדרונות הבניין חשתי שאני נוגע בכנפי ההיסטוריה. מילים נעתקו מפי מרוב התרגשות. כשהוטל עלי ללוות אותו ולסקר את נאומיו במסע הבחירות לכנסת ה-3 ב-1955 ראיתי בכך זכות גדולה.

פגישתי הראשונה עמו התקיימה בדירתו הצנועה ברחוב רוזנבלום. הוא היה לבוש כרגיל בחליפה מחויטת. דיבר עמי בכבוד רב, פנה אלי בגוף שלישי (" האם אדוני ישתה קפה" ?). מכאן ואילך ליוויתי את מסע נאומיו בכל חלקי הארץ.

הנאומים הראשונים הלהיבו אותי מאד. אך לאחר כמה נאומים התחיל קסמו של בגין עלי לפוג. נאומיו, שמעולם לא נישאו מן הכתב, חזרו על עצמם כמעט מילה במילה. בכל פעם שהייתי צריך לנסח ידיעה עמדתי בפני דילמה. מנאום בן שעתיים לא הייתי יכול להוציא משפט אחד ששווה ידיעה בעיתון. מאלפי המילים שהשמיע אי אפשר היה למצוא אפילו רעיון מקורי אחד.

אפשר עוד לספר הרבה על העיתון כמשקף את מצב התנועה: השחיתות, התככים, הנפוטיזם – הכל התחיל אז.