פרקליטו של אחד החשודים בהתארגנות לפעולות טרור נגד ערבים (מחתרת בת עין)- עורך דין אריה עטרי – העלה טיעון מקורי בבית משפט השלום בירושלים. הפרקליט התלונן כי חוקרי השב"כ גורמים עינוי ללקוחו, יוסף בן ברוך, על-ידי כך שהם מקריאים באוזניו מאמרים מתוך מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

מטרת העינוי הזה, טען הפרקליט, היא למנוע שינה מעיניו של העציר. בכל פעם שהוא מנסה להירדם – אמר הפרקליט – ממהרים החוקרים לקרוא באוזניו בקולי קולות את מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

אם התלונה הזו של הפרקליט איננה בדיחה, דרושה כנראה רביזיה רצינית בשיטות החקירה של השב"כ. או לפחות לעדכן את השכלתם בכל הנוגע למוספי התרבות של העיתונות הישראלית.
כמנוי ותיק של "הארץ" אני יכול להעיד מניסיון אישי כי מוסף התרבות של העיתון היום הוא אולי עינוי למי שמנסה לקרוא בו. אך הוא בשום אופן איננו אמצעי למניעת שינה. ההפך הוא הנכון: זהו אחד האמצעים הטובים ביותר לתרדמה עמוקה.

היו זמנים שמוסף התרבות של העיתון היה תמרור בתרבות הישראלית. זה היה בתקופה שעורך המוסף היה יעקב הורוביץ. על דפי המוסף הזה ראו אור יצירותיהם של כמה מן המאורות הגדולים של הדור. (ולענייננו אפשר לראות את "לוח הארץ" כחלק מן המוסף התרבותי של העיתון). כמה איזכורים על קצה המזלג: מאמריו של ברוך קורצווייל ( כמו המאמר על הכנענים); מאמריו של גרשום שלום (כמו המאמר על "חכמת ישראל"); מאמריו של יעקב טלמון (כמו המאמר "המולדת בסכנה"); הרומן "שירה" של ש"י עגנון שהופיע בהמשכים משך שנים רבות; שירי אורי צבי גרינברג (ב"לוח הארץ") ועוד.

שי עגנון ויקישיתוף

המוסף שמר על רמתו, אם כי שינה את דרכו בכיוון כנעני, בתקופת העריכה של בנימין תמוז. המוסף הנוכחי, בעריכתו של בני ציפר, בצד היותו בעל מגמה פוסט ציונית, הוא משמים. יש בו אמנם פה ושם שרידים של מה שהיה פעם מוסף התרבות של "הארץ", אך צריך הרבה דימיון כדי לראות בו אמצעי למנוע שינה מעיניהם של נחקרי שב"כ.

 

דפוס הארץ בשנות השלושים

ראה עמירה הס כדוברת החמאס