לפני שנים רבות שמעתי קורס ביסודות תורת המשפט מפי פרופסור זאב צלטנר, שהיה אז נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. פרופסור צלטנר, יוצא גרמניה, היה ייקה קפדן, מדייק בניסוחיו, בעל חוש הומור דק. פעם ניתח באוזנינו – תלמידיו בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב – סוגיה משפטית סבוכה. נוכח המסקנה שהסיק התרסתי כנגדו: אבל זה לא צודק.

אינני זוכר מה היתה הסוגיה ומה גרם לי להגיב כפי שהגבתי. אך אני זוכר היטב את תשובתו, כמעט מלה במלה:
"בחור צעיר", אמר לי פרופסור צלטנר, "תכניס לך טוב טוב לראש, שמטרת המשפט איננה לעשות צדק. מטרת המשפט היא לארגן את סדרי החברה, גם אם הדבר נעשה על חשבון הצדק. אם זה לא מוצא חן בעיניך אל תתקרב לבית המשפט".

באותו יום גמלה בלבי החלטה שלעולם לא אתקרב לבית המשפט. החלטה שנתגבשה במהלך שנים בהן עבדתי כעוזר זוטר של עו"ד משה קובלר, פרקליט תל-אביבי, בעל משרד קטן אך מצליח. אותה תקופה הייתי עד מדי יום איך טוחנת מטחנת המשפט את הצדק, איך היא רומסת אלמנות ויתומים, איך נוטים מאזני הצדק לצד החזקים ובעלי הממון.

חנינה לדרעי

לפני כשנה וחצי פרסמתי כאן רשימה תחת הכותרת: "כן, חנינה לדרעי". נאמר בה בין היתר:

"כבוד הנשיא, כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד היועץ המשפטי לממשלה, כבוד פרקליטת המדינה, ראש הממשלה, חברי כנסת נכבדים.
"תנו חנינה לאריה דרעי. צריך להחליט. כי דרעי שתה את מלוא קובעת כוס התרעלה. יש להסיר מעליו ומעלינו את הסיוט שהוא יישב בכלא עם רועי זונות וסוחרי סמים.
אומרים: ייקוב הדין את ההר. דרעי אינו ראוי לזכויות שאין לנאשמים אחרים. אם הוא ייצא ללא עונש מה יגידו. אם הוא יימלט מיד החוק לא יהיה עוד שלטון חוק במדינה.

"אף על פי כן אני אומר: אמצו את מוחכם, חפשו דרכים חוקיות ושחררו אותו. כבר עשיתם את זה לא פעם בעבר הקרוב והרחוק. שחררתם מאות מחבלים רוצחי יהודים, בנימוק של טובת הציבור. שחררתם את חשודי השב"כ מקו 300 כי זה היה האינטרס של המדינה… הכלל של טובת הציבור חל גם על אריה דרעי. כי אריה דרעי כבר איננו אישיות פרטית. הוא הפך לסמל. אריה דרעי זה ש"ס. וש"ס זה המוני אנשים שתודות לש"ס קיבלו זהות, זקפו קומה, חזרו למורשתם ועשו את הצעד הראשון לצאת מתוך המצולה בה נמצאו".
עד כאן הדברים שכתבתי אז. 

נמצא בידיו "עושר בלתי מוסבר"

קריאת הכרעת הדין במשפט דרעי לא החכימה אותי ולא שינתה את דעתי. לא היה צורך במשפט של עשר שנים, בפרוטוקול של אלפי עמודים, ובחקירות חובקות עולם כדי להבין מה עשה דרעי ומה המשמעות של המעשים שעשה.

מכל פסק הדין צד את עיני משפט אחד, שנאמר על דרעי: "נמצא בידיו עושר בלתי מוסבר".

רבותי השופטים. תפקידכם הוא לשפוט אנשים שיש בידיהם עושר בלתי מוסבר. אבל כולנו יודעים כמה בעלי "עושר בלתי מוסבר" אינם מגיעים כלל לכס המשפט.
אם נפעיל את מידת הצדק ולא רק את מידת המשפט, נשאל עצמנו גם מהו המקור האמיתי לעושר הרב שבידי אנשים, שיש להם "עושר מוסבר".

אם נבקש הצהרת הון מכל חברי הכנסת, בהווה ובעבר; מכל השרים, בהווה ובעבר; מכל הדירקטורים והמנכ"לים של חברות ציבוריות; מכל העסקנים בכל הדרגים; מכל הנושאים בתפקידים ציבוריים, נמצא כמעט תמיד הון צבור שהוא גדול עשרות מונים מן הסכום המצטבר של המשכורות שקיבלו. תסתכלו על הדירות המפוארות שלהם עם הרבה שיש וג'קוזי, על המכוניות מן המודל האחרון, על הנסיעות והבילויים בחוץ לארץ, על השמלות של נשותיהם, על התכשיטים, על מוסדות היוקרה בארץ ובחוץ לארץ בהם לומדים ילדיהם.

לכל העושר הזה יש לרוב הסבר. וההסבר פשוט: איש הציבור המתוחכם יודע לנצל את מעמדו הציבורי כדי לעשות עושר. עושר במשפט ובמשפטים. עושר בקשרים ובפרוטקציות, עושר שאתה משיג כשאתה מתחכך עם האנשים הנכונים. לרוב זהו עושר מוסבר וחוקי למהדרין.

והעושר הזה נלקח מכיסנו בדין. בדין אבל לא בצדק. איזה צדק הוא זה אם קבוצה מורמת מעם מתעשרת בשל מעמדה, בעוד מאות אלפי ילדים חיים מתחת לקו העוני.

מאה וחמישים אלף דולרים

זהו הסכום שלפי הכרעת הדין קיבל דרעי כשוחד.

הבה נחשוב מה אפשר לעשות בסכום זה, אילו נשאר בקופה הציבורית:

* לרכוש רבע דונם מבעל אדמות חקלאיות שאדמותיו הופשרו לבניה.

* לממן שנת שבתון לחמישה פרופסורים.

* לכסות פרומיל אחד מן ההפסד שייגרם לקופת המדינה מעצות שנותנים פקידים בכירים, שעברו מתפקידם הציבורי לתפקידי יועצים או ממלאי תפקידים, בחברות בהן טיפלו במהלך תפקידם הציבורי. 

*לממן הוצאות קיום של אלף אברכי ישיבה למשך חודש אחד. 

* לממן עשרה אחוזים ממחיקת החוב של קיבוצניק ממוצע אחד.

* לשלם שלוש משכורות חודשיות למנהל בנק גדול (השייך למדינה), או למנהל מפעל ציבורי.

*לשלם חצי שנה עד שנה פנסיה מוגדלת, למי שיודע לסדר לעצמו פנסיה מוגדלת.

 * לשלם מיקדמה לפרקליט צמרת, הגובה חמש מאות  דולר לשעה.

 * לשלם לעד מדינה תמורת עדותו.

המוסר הוא הנשק של החזקים

הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה אמר כי המוסר הוא הנשק של החלשים. רוצה לומר: החלשים, נאלצים להזדקק לנימוקים מוסריים, הואיל ואינם יכולים לצבור עוצמה ולגבור על החזקים בדרך אלימה.

כפרפראזה על דברי ניטשה הייתי אומר שהמוסר הוא בעצם הנשק של החזקים. ליתר דיוק: החזקים יכולים להרשות לעצמם להיות "מוסריים" ולהשתמש בנימוקים מוסריים.
למען ההמחשה: אם שמך רובינשטיין, אברמוביץ', קירשנבוים, הסיכויים שלך להיות פרקליט מצליח, עיתונאי כוכב, מפיק טלוויזיה בכיר, פרופסור באוניברסיטה, גדולים מאד. לעומת זאת אם שמך בוזלגו, אזולאי או דרעי סיכוייך פחותים בהרבה.
לא מפני שדופקים את השחורים. אלא מפני שהמציאות החברתית והכלכלית של ישראל דופקת את החלשים. (ולא תמיד החלשים הם בוזגלו. יש גם הרבה רבינוביצ'ים חלשים ודפוקים. אך זה נושא לדיון אחר).

הרובינשטיינים נולדים להורים לשניים שלושה ילדים. הם לומדים בבית ספר יסודי אליטיסתי במרכז הארץ. מתקבלים לתיכונים המצויינים ואם יש צורך ההורים מממנים מורה פרטי וחוגים. גומרים בגרות בהצלחה ומגיעים בצה"ל ליחידות עילית, גם כאן תודות להורים שמממנים קורס הכנה לצה"ל. אחרי הצבא וטיול התרמיל הם מקבלים ציון גבוה בפסיכומטרי, תודות לקורס שמימנו ההורים. מתקבלים בקלות לפקולטות המועדפות באוניברסיטאות והופכים לרופאים, כלכלנים, יועצי תקשורת, עורכי דין, מהנדסי תוכנה, רואי חשבון ומה לא.

בוזגלו, אזולאי ודרעי גדלים בבית ברוך ילדים. גם בדור השלישי לעליה הגדולה רבים מהם גרים בישובי הפריפריה, או בשכונות העוני של הערים הגדולות. הם לומדים בבתי ספר גרועים, רק חלק מסיימים בגרות בהצלחה, רק חלק מגיעים לאוניברסיטאות וגם שם אין מי שיממן שכר לימוד ושכר דירה ומחיר הספרים והקיום.

חלק מצליחים לפרוץ ולעבור את כל המשוכות ומגיעים לצמרת. ואז הם מקבלים על עצמם את התרבות ואת עולם הערכים של האליטה (שהיא אשכנזית, חילונית, עם שרידי ניחוח קל מבית מפא"י או בלבוש החדש של השמאל). הם עלו מעלה לאחר שהפנימו וקיבלו את הערכים שקבעו כי קודם היו שייכים לתת תרבות נמוכה ונחותה.

על רקע זה אפשר להבין את ההתקפות החריפות במיוחד על דרעי של יוצאי המזרח שאשתכנזו. כי דרעי מייצג בעיניהם דבר שיש להתבייש בו. כתם תרבותי שהם רוצים להסיר מעצמם. אנחנו לא שייכים לעולם שלך. אנחנו כבר שייכים לאליטה האשכנזית. אז אל תטריד אותנו. שמתם לב איך כל המזרחיים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שתופסים עמדה באקדמיה, בתקשורת, בספרות, במינהל הם אנשי שמאל?

מדוע ש"ס מפחידה

ש"ס מפחידה את האליטות כי היא מאיימת על האתוס הציוני-אשכנזי- חילוני-שמאלי (ובמידה פחותה גם על האתוס הציוני-חילוני-ימני). ש"ס אומרת בעצם קיומה: אנחנו לא שואפים להיות שלמה בן עמי, או רן כהן, או דוד לוי, או סמי מיכאל, או סמי שיטרית. אנחנו רוצים להיות אנחנו. זה האנחנו שלנו מול האנחנו שלהם.
אופייני לתגובה האליטיסתית לפסק הדין במשפט דרעי היה שידור כתבה של מוטי קירשנבוים על משמר העמק – סמל האתוס הציוני. אחד מחברי המשק, לוחם מהולל, מצביע על האנדרטה לנופלים ואומר משהו כמו: לש"ס אין אנדרטה כזו.

הייתי אומר שבדברי הלוחם ממשמר העמק בא לביטוי סינדרום הצ'חצ'חים של דודו טופז מלפני עשרים שנה. אנחנו, הלבנים האשכנזים, בנינו את הארץ ולחמנו. אנחנו מלח הארץ. אתם הצ'חצ'חים והשין גימלים. וגרוע מזה: אתם לא רק שין גימלים. נהייתם לנו גם חרדים המשתמטים מהצבא.
איש ש"ס שהוזמן לדיון סיפר שהוא עצמו אח שכול ושלושה מבני משפחתו נפלו במלחמות ישראל.

זהו הרקע התרבותי והחברתי שמסביר את הצלחת ש"ס. תנועה זו מצאה פורמולה סוחפת המונים להחזיר עטרה ליושנה וזו אינבה תפארת המליצה. הרב עובדיה יוסף בגדולתו התורנית מסמל את העטרה הישנה. שמירת המצוות, ולו גם (לפי שעה) בנוסח שהועתק מן החרדים האשכנזים, היא נטיה טבעית ודבק מאחד ליוצאי המזרח. גם אם ביומיום הם מתנהגים כחילוניים.

"על פי דין תורה אריה זכאי"

גם אם כל מה שנאמר בכתב-האישום שהוגש נגד דרעי הוא אמת לאמיתה. גם אם שופטי בית המשפט לא טעו אפילו טעות קטנה בברור העובדות ובפרושן. במלים אחרות: גם אם אריה דרעי קיבל שוחד ונתן בתמורה טובת הנאה לפי הפרשנות של החוק הפלילי הנוהג במדינה.

גם אחרי כל אלה יכול הרב עובדיה יוסף לקבוע כי על פי דין תורה אריה דרעי זכאי. על פי דין תורה, לא על פי חוקי מדינת ישראל.

בשני פסקי הדין – של הרב עובדיה יוסף ושל בית המשפט המחוזי בירושלים – יש התנגשות בין שתי מערכות משפט, בין שתי תרבויות, בין שני סולמות ערכים.
בתרבות שמייצג הרב עובדיה יוסף, כל אלה עוברים עברות חמורות: בועלי נידות, מחללי שבת בפרהסיה, נואפים, אוכלי נבלות וטרפות, שוכבי משכב זכר או משכב בהמה, מפריחי יונים ומשחקים בקוביה ועוד. מאידך, קבלת מתנה תמורת טובת הנאה שנתת למוסד תורני, בתוקף תפקיד ציבורי שמילאת, היא מעשה לגיטימי.

בתרבות שמייצגת מדינת ישראל החילונית-דמוקרטית, לגיטימיים כל המעשים שבעיני עובדיה יוסף הם מעשי תועבה. ואילו המעשים שבהם הורשע דרעי הם עבירה חמורה שיש עמה קלון, הפוסלת אדם מלכהן בכל תפקיד ציבורי והעונש עליה חמור.
אפשר להבין אנשים הטוענים כי אם אתה חי במדינה, נהנה מתקציביה ומשרותיה, עליך לקבל ולקיים את חוקיה. זו טענה לגיטימית. אך כשאני מסתכל על צדיקי הדור – שחלק מהם עשו כל מעשה תועבה אפשרי, לפי כל אמת מידה מוסרית ודתית, וגם עשו הרבה עושר לא מוסבר – מתנערים פתאום מדרעי כאילו היה שרץ מאוס אני אומר: אל יהי חלקי עמכם.

אל יהי חלקי עם אלה שמוצאים קו זכות לשחרור הבוגד וענונו והמרגל וינברגר ואין להם אפילו מלת זכות אחת על דרעי. אל יהי חלקי עם המטיפים לשחרר רוצחי יהודים עם דם על הידיים. אל יהי חלקי עם אלה שהצדיקו הפרת חוק שאסר פגישה עם אנשי אש"ף כולל נשיא המדינה עזר ויצמן.

למצוא מעט טוב, אמר ר׳ נחמן מברסלב

״דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. אפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה״,

דברים אלה של ר' נחמן מברסלב מופיעים בליקוטי מוהר״ן ח׳ א רפ״ב. הטקסט הזה גם הולחן על ידי הזמר יוסף קרדונר(גלעד) ונמצא בדיסק שלו ׳סימנים בדרך'".

לאחר הכרעת הדין בפרשת דרעי, חיפשתי בשבע עיניים מישהו בתקשורת ובפוליטיקה שהלך בדרכו של ר׳ נחמן וחיפש איזה גרגיר של זכות אצל דרעי. היה קשה מאוד למצוא. למען האמת, כמעט ולא מצאתי.
בלט מיכאל ברזין (ב. מיכאל), שתקפתי אותו כאן לא פעם, ועכשיו אני מוכרח לדבר בשבחו. הוא הצדיק היחיד אולי בסדום התקשורת, שהביע כמה תמיהות על הכרעת הדין.

גם רינו צרור בראיון עם אמנון לורד שפורסם ב"מקור ראשון", אמר כמה דברים שיכולים להשתמע כאיזו כף זכות לדרעי. אך ניסוחיו היו מאוד לא חד משמעיים ומאוד מפותלים. במאמר שלו בעיתון ׳העיר׳ הוא היה עוד פחות חד משמעי, וכך גם בראיון עם בנו של הרב עובדיה יוסף בערוץ השני, (במאמר מוסגר אומר כי ניסוחיו המפותלים של דינו צרור, במהלך הקריירה העיתונאית שלו, יש בהם כדי להשיב על תמיהתו של אמנון לורד מדוע לא הגיע צרור למעמד נכבד יותר בתקשורת הכתובה).

גם בן דרור ימיני נמנה עם המיעוט שהביע הסתייגות כלשהי מהכרעת הדין, או ליתר דיוק מן הטון של הכרעת הדין. אך גם הוא, כמו רינו צרור, הדגיש את המפריד בינו לבין דרעי ובינו לבין ש״ס.

 

אומר לרינו צרור ולבן דרור ימיני משהו שאולי לא ינעם לאוזניהם. אי היכולת שלכם להזדהות עם דרעי, ובעיקר עם ש״ס, נובעת מתהליך ההשתכנזות שלכם, שבאורח טבעי הפך אתכם לחלק מן האליטה האשכנזית־ חילונית.

 

מי שגילה אומץ לב ציבורי יושרה וגם אותה מידה של "למצוא דבר טוב" הוא דווקא אמנון ליפקין־שחק. הוא הופיע כעד אופי מטעם ההגנה בדיון על גזר הדין במשפט דרעי. כשנשאל על מניעיו אמר: ״אם אני צריך להחליט מה אני  פוליטיקאי שמדבר אל קולות או בן אדם – אני מעדיף להישאר בן אדם ולא פוליטיקאי".
ההופעה הזו אולי לא הוסיפה לו רייטינג בציבור הנקרא נאור. אבל היא הוסיפה לו אהדה בציבור גדול המעדיף אנשים על פוליטיקאים.

 

 

הופעתו של ליפקץ־שחק בלטה על רקע היעדרותו של שמעון פרס מדוכן העדים. דרעי היה טוב בשביל פרס כדי לתכנן את התרגיל המסריח. עכשיו הוא כבר לא ראוי להגיד עליו מילה טובה. פרס הוכיח בפעם המי יודע כמה כי הוא מעדיף להיות פוליטיקאי.

 

בין פשע מאורגן לסתם רשע

יש חבר כנסת אחד, לא אזכיר את שמו, שהתמחה בעיקר בדבר אחד: להגיד את ההיפך ממה שמצפים מאיש המייצג את המפלגה שלו. הוא הצהיר כי הוא בעד מדינה פלסטינית, הוא הצהיר כי הוא מוותר על המשרד שהוצע לו, עכשיו הוא הצהיר כי דרעי מייצג פשע מאורגן.

פשע מאורגן? חיפשתי פשע מאורגן בש״ס, ולא מצאתי. לא חבורות רצח בע״מ, לא סמים, לא זנות, לא הימורים.
אבל לעומת זאת, מצאתי כי אותו חבר כנסת, לא אזכיר את שמו, זכה לכותרות בעיתונים ולדקות שידור יקרות ברדיו ובטלוויזיה. לכן לא אזכיר כאן את שמו של אותו חבר כנסת.
===========================================================

ראה דון קןרליאונה ש"ס והחמאס

בגדי ורסאצ'ה והבגידה של ש"ס

מבחן בוזגלו או מבחן פלדמן