פרשן "הארץ" לעניינים מדיניים קיבל פרס, יחד עם עיתונאי ערבי, הניתן ל"עיתונאים התורמים להבנה טובה יותר בין העמים במזרח התיכון" * הוא גם נבחר לפרשן המשפיע ביותר על מקבלי ההחלטות בישראל * מה אפשר ללמוד מכך על מקבלי ההחלטות שלנו

 

 

הפרשן הפוליטי של עיתון "הארץ", עקיבא אלדר, זכה בימים אלה "בפרס לעיתונות במזרח התיכון". יחד עמו זכה בפרס – הנקרא על שם אליאב-סארטאווי – עיתונאי ערבי בעיתון "אל חיאת" על סדרת הכתבות "מושיטים יד על פני התהום" שפורסמה במקביל ב"הארץ" וכן בעיתון הפלשתיני "אל קודס" וב"בולטימור סאן"

עקיבא אלדר הוא אחד הפרשנים הבולטים של עיתון "הארץ". כתיבתו בהירה וקולחת, בעברית ובאנגלית, הפיריון שלו גבוה מאד ועיקר כתיבתו היא בנושאים של "תהליך השלום" יחסי ישראל עם הפלסטינים ועם ארצות הברית, ההתנחלויות וכדומה.

השאלה הנשאלת לגבי מקבל הפרס ונותני הפרס היא על מה ניתן הפרס ולמה.

מהו פרשן

אם אני מבין משהו במקצוע הנקרא עיתונות אני מצפה מפרשן להיות מומחה בתחום פרשנותו, לסייע לקורא להבין את הארועים החדשותיים ואגב כך גם לספק לקורא מידע מקורי להבנת נושאי הפרשנות.

כזה למשל היה הפרשן לענייני בטחון של הארץ, זאב שיף ז"ל. מומחה בעל מוניטין בינלאומיים, שאפילו ראשי מדינה קיבלו את עצותיו. שכל מאמר שלו היה פנינה שהאירה פינות חשוכות בתחום הסיקור שלו.

פרשן כזה הוא גם רון בן ישי מ"ידיעות אחרונות". מומחיותו נובעת בין היתר מניסיון צבאי אישי, מאומץ לב שהביא אותו תמיד אל שדות הקרב ובאחרונה גם ללוע הארי בלבנון ובסוריה. כשהוא מפרש תופעה, מגמה או ארוע אתה יודע שיש מאחוריה סמכות.

 

כזה הוא גם אהוד יערי, הפרשן לעניינים ערביים של ערוץ 2 בטלוויזיה, המקדיש עשרות שנים לחקר הנושא הערבי, וכל פרשנות שלו מאירה פינות אפלות בנושא הטעון הזה.
גם זאב סגל הפרשן המשפטי של "הארץ" יכול להכלל בקבוצת הפרשנים התורמים ממומחיותם להסביר לקורא סוגיות משפטיות.

פרשן או אידיאולוג

לא די בכך שפרשן הוא מומחה בתחומו. מפרשן נדרשת גם מידה מכסימאלית של אובייקטיביות. איני אומר אובייקטיביות מוחלטת. בטבע האנושי לא קיים דבר כזה. אך מפרשן ניתן לצפות שיכבוש ככל האפשר את השקפות עולמו ויספק לקורא את המידע וההסברים שיאפשרו לו לשפוט.
למידד שיף היו השקפות מגובשות בכל תחומי הסיקור והפרשנות שלו. אך מעולם לא נתן לדעותיו להשפיע על הפרשנות ובוודאי לא לסלף את העובדות. כך גם נוהגים
רון בן ישי, אהוד יערי, זאב סגל ועוד פרשנים.

עד כמה עומד עקיבא אלדר בקריטריונים הללו של פרשנות?
השאלה הראשונה היא מהי בכלל מומחיות בתחום הסיקור המדיני. מה הגבול במומחיות זו בין מידע אובייקטיבי לבין השקפת עולם. מי שקורא את מאמריו של אלדר מוצא בהם השקפת עולם ברורה וחד משמעית: ישראל אשמה בכיבוש, בהתנחלויות, בדיכוי הפלסטינים בהחמצת כל הזדמנות לשלום.
לשיא הגיע אלדר בספר "אדוני הארץ", שכתב יחד עם עדית זרטל, שהוא המסמך החריף ביותר שנכתב עד כה נגד המתישבים ביהודה ושומרון.

אם נתייחס למאמריו של אלדר כאל פובליסציסטיקה אפשר היה לקבלם, למרות הדחיה שהם מעוררים. במדינה דמוקרטית רשאי כל אדם להביע את דעתו. אם היה מקבל פרס כפובליציסט – ישישו נותני הפרס ומקבלו וגם מעריציו מבין קוראי הארץ (ההולכים ומתמעטים). אך אלדר קיבל פרס כפרשן. ותחת מסווה הפרשנות של "מומחה" הוא מתגלה בעצם כאידיאולוג. מדי פעם הוא מביא סקירות ונתונים שתקפותם ניתנת לבדיקה ואז מתמוטט הבנין הפרשני.

החינוך הפלסטיני

לפני כשנתיים כתב אלדר מאמר תחת הכותרת "הסתה? לא בבית ספרנו". ובכותרת המשנה: "האם ספרי הלימוד הפלסטינים באמת כוללים 'הסתה שיטתית' כטענת ישראל? מחקרים ודו"חות מציירים תמונה שונה לגמרי".

 

להוכחת טענותיו הביא אלדר שני מחקרים. האחד נעשה ביוזמת המדינות התורמות מקרב האיחוד האירופי והשני הוא של המזרחן השמאלן, פרופסור מתי שטיינברג. על מידת האובייקטיביות של מחקר שיזמו האירופים אין טעם להכביר במילים. על השקפותיו של מתי שטיינברג ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה מן התומכים הבולטים בטענתו של ראש אמ"ן לשעבר, אלוף עמוס מלכא, כי הקונספציה של יורשו בתפקיד – בדבר כוונת ערפאת להשמיד את ישראל – אין לה בסיס בממצאי מודיעין.

בעקבות פרסום מאמרו של אלדר הבאתי בשעתו מחקר שהעמיד לרשותי המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון שסתר את כל טענותיו של עקיבא אלדר.

למה הם מחנכים

והנה בימים אלה פרסם איתמר מרכוס, מנהל המרכז למעקב אחר התקשורת הפלסטינית ( PNW ) מחקר חדש, מקיף בהרבה, המלמד על טיבו של החינוך ברשות הפלסטינית.

המחקר מתייחס למערכת חדשה של ספרי לימוד שהוכנסו לשימוש ב-2006, שהמימון שלה בא ממקורות זרים, בעיקר מבלגיה.
בין ממצאי המחקר:

• הספרים מדגישים כי לישראל אין זכות קיום.
• במפות המתפרסמות בהם מופיעה פלסטיין ללא ישראל.
• כל שטח ישראל מתואר כשטח כבוש והמסקנה היא שהרס ישראל הוא בלתי נמנע.
• הביטויים המתייחסים לישראל הם: "האוייב הציוני", "השודדים הציונים". "הישות הציונית" וכו'.
• הטרור מתואר כ"התנגדות הירואית" של עם מדוכא.
• נאמר בהם גם שהטרור הוכר על ידי או"ם כפעולה לגיטימית וכל מלחמה בו היא בלתי חוקית.
• הטרור העיראקי מתואר כ"התנגדות אמיצה לשחרור עיראק".
• במרכז מערכת החינוך עומדת התפיסה כי הסכסוך עם ישראל איננו רק טריטוריאלי אלא מאבק של האסלם נגד הכופרים.

"הפרשן המשפיע"

לא הייתי מכביר מילים על פרשנותו של אלדר ועל נותני הפרס לולא ההשפעה הגדולה שיש לפרשנותו. לא על 60 אלף קוראי הארץ – הם לא זקוקים להשפעה כי הם הרי קונים את הארץ כי הם מחזיקים בדעותיו של אלדר. השפעתו גדולה בעולם הואיל ומאמריו מתפרסמים הן במהדורה האנגלית של הארץ ומשם מופצים לאמצעי תקשורת רבים בעולם ומועתקים באתרים רבים שאינם מחובבי ציון.
על מידת השפעתו ניתן ללמוד מכך שבמשאל שערך ה"פייננשיל טיימס" בקרב כתבי החוץ ב-23 מדינות נקבע כי אלדר הוא הפרשן המשפיע ביותר ושכתיבתו משפיעה על מקבלי ההחלטות בישראל.
מה אפשר ללמוד ממשאל כזה? כיצד יודעים כתבי חוץ במדינות שונות איך משפיע אלדר על מקבלי החלטות בישראל. הם יודעים זאת כי הם משווים כיצד נוהגות ממשלות ישראל ומה כתוב במאמריו המתורגמים. למרבית האסון הם צודקים.
מערכת הארץ יכולה בהחלט להתברך בכך שהיא מהווה תמונת ראי של ממשלת ישראל.

מי מעניק הפרס

האירגון שהעניק את הפרס לעקיבא אלדר נוסד בשנת 1982 והוא ניתן בכל שנה ל"עיתונאים התורמים להבנה טובה יותר בין העמים במזרח התיכון". על סוג ההבנה בה מדובר ניתן לנחש על פי שמות מקבלי הפרס בשנים קודמות: בסאם אראמין, גרשון בסקין, בראדלי ברסטון, סימון קורקוס, ויוויאן סלמה, כולם "לוחמי שלום" מן הסוג הידוע.