החזון של שמעון פרס הוא אחיו התאום של חזון "בלי בג"ץ ובלי בצלם" של רבין * במקום מדינה פלסטינית שוחרת שלום קיבלנו שתי מדינות טרור, האחת "מתונה" שבה סתם מוציאים להורג משתפי פעולה עם ישראל והאחרת חמאסטן בנוסח איראן * אבל פרס מתכוון להיות "נשיא ללא הפסקה"ומצהיר שצריך "לחלום חלומות"

הפעם הראשונה בה טבע רבין את הביטוי "בלי בגץ ובלי בצלם" – מספר לי איתן הבר – היה בעקבות שיחה שקיים עם הנשיא מובארק.

בשיחה הביע רבין התפעלות מן המהירות בה נסללו כבישים, ונבנו גשרים ומחלפים בקהיר. רבין שאל את מובארק איך עשיתם זאת.

מובארק השיב: אם יש בית במסלול המתוכנן לסלילת כביש אנו מודיעים לתושבים לפנות אותו בתוך 48 שעות. הורסים את הבית וסוללים את הכביש.
על כך העיר רבין באוזני העיתונאים: "להם אין בגץ ואין בצלם".

הצדקה לאוסלו

בתודעה הציבורית נחרת הביטוי הזה כנימוק להצדקת הסכם אוסלו. ההסכם, כך הבינו הבריות, יפטור אותנו מן המגבלות של בגץ שמררו את חייו של רבין במלחמתו בטרור. אנשי הרשות הפלסטינית יפעלו בכוח הזרוע נגד הטרור, בלי מגבלות משפטיות ומוסריות.

רבין אמר זאת בהופעה בטלוויזיה (ערוץ 1, מרץ 1994):
"המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס… בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה".

מה שקרה בפועל כולם יודעים. מה שפחות ידוע הוא שהמשטרה הפלסטינית הפעילה את עיקר כוחה – מאסרים, התעללות, עינויים והוצאות להורג – לא נגד הטרור אלא נגד פלסטינים שנחשדו בסיוע לישראל.

כך הם מענים

על שיטות הפעולה של המשטרה הפלסטינית ניתן ללמוד ממחקר שערך הפסיכולוג מנשה כהן, אותו פרסם באתר "פסיכולוגיה עברית". המחקר עוסק בקבוצת גברים, תושבי הרשות הפלסטינית, שנעצרו ועונו על ידי הרשות, על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל.

להמחשת עינויי התופת שעברו מביא החוקר ציטטה מאחד הנחקרים:

"לקחו אותי מהבית… לא דברו אתי שום מילה. סגרו אותי בחדר וזהו זה. למחרת העלו אותי במכונית, הכניסו אותי לביטחון שלהם… אחר כך קשרו אותי ותלו אותי הפוך. לא דברו אתי שלושה ימים. נכנסים ויוצאים ומרביצים. אחרי זה שחררו אותי והכניסו אותי לחוקר שציווה עלי לדבר. 'דבר. אתה הרגת… הברחת… .עצרת…' קשרו והרביצו…

אחר כך הכניסו אותו לבית סוהר, עם אנשים שעומדים להוציא להורג. כל יום מופיעים ואומרים: "אתה, יוציאו אותך להורג"; "אתה הכבש לשחיטה!"; "אנחנו מעבירים אותך לגיהינום". "לקחו אותנו אחד אחד. מרביצים ומורידים את הבגדים. לקחו את החבר לידי והוציאו אותו להורג….

על סוגי העינויים והשפעתם על המעונים כותב ד"ר מנשה כהן:

" החקירות כללו פגיעות גופניות קשות בכל חלקי הגוף, ועינויים נפשיים שכללו השפלות, איום לחייהם או לחיי חבריהם במעצר, או לחיי בני משפחותיהם… לרוב נשללים מהם שינה, מזון ושתייה, או שהם היו חשופים לקור כשהם בעירום לשעות ממושכות, או שהיו כלואים בבידוד, בצינוק או בארון לשעות ולימים, ללא קשר ותקשורת אנושית כלשהי, ויש שלא ראו אור שמש במשך כחצי שנה".

על נזקי העינויים הללו לאותו אדם נאמר במחקר: "(האיש) איבד את כושרו לעבוד… מתרחק מאנשים. מפחד מכולם. מסתגר בביתו ולא פותח את הדלת. לא מצליח לישון. כשישן חולם חלומות רעים. צועק תוך כדי שינה. עושה תנועות של הכאות תוך כדי שינה. צועק וקם כמו משוגע. רואה… את המחבלים עם נשק… מחפשים אותו… כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה. נזהר… פתאום יושב על הרצפה ומתחיל לבכות".

הביצים והחביתות של פרס

המושג "מזרח תיכון חדש" עלה לשיח הציבורי בעקבות הספר "המזרח התיכון החדש" שפרסם פרס בשנת 1993.
פרס התכוון ברצינות למציאות החדשה, שנוצרה לדעתו בעקבות הסכם אוסלו.
כשנתברר שאוסלו הוליד טרור דמים שהמדינה לא ידעה כמותו מאז הקמתה הפך "מזרח תיכון חדש" למושג נלעג, כמו האיש שהמציא אותו.
בנאום ההכתרה שלו בכנסת הוכיח פרס שכמו שהים הוא אותו הים ועזה היא אותה עזה, פרס הוא אותו פרס. האיש ביקש "תרשו לי להיות חולם בעמו".

עד היום החלומות שלו היו חלומות הבלהה שלנו. פעם אמר כי "אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים". אוסלו אכן היתה פנטסיה ופרס עשה את הדבר הפנטסטי הזה. פרס אולי חושב שבתפקידו החדש יצליח לתקן את מה שעיוות. לא נותר אלא לצטט אותו עצמו שאמר פעם: "מביצה שלא נולדה לא עושים חביתות". אנחנו נוסיף שמביצים אפשר לעשות אולי חביתות אבל חביתות כבר אי אפשר להפוך לביצים.

כך נראה המזרח התיכון החדש של פרס - מאמנים ילדים לתהליך השלום

ראה: עם הפלסטינים האלה רוצים לעשות שלום

רק לא פרס לנשיאות