ראה גם מעצב פניה המכוערות של ישראל
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. אבל כרזה אחת שווה עשרת אלפים תמונות. תמונה יכולה להשפיע על הצופה בהציגה כביכול מציאות. הכרזה חותרת לעצב את המציאות. ליתר דיוק: לעצב את השקפותיהם של בני אדם.
אם המעצבים משרתים מטרה לאומית חיובית הם תורמים לחינוכו של העם, לחיזוק רוחו ואמונתו בצדקת דרכו. כאלה היו הכרזות של התנועה הציונית מראשיתה. כרזות הקוראות להתישבות, לכיבוש השממה, לבנין הארץ, לחיזוק כוח המגן, לעליית המונים.
בשנים האחרונות (זה החל אולי לאחר מלחמת הישע ב-1967) קם דור חדש של מעצבים. בצד ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים, פוסט יהודיים ויתר הפוסטים למיניהם באו המעצבים. באיבחת מכחול הם גורמים נזק למורל הלאומי ולאמונתנו בצידקת קיומנו יותר מאלף מאמרים ושידורי טלוויזיה.
הבולט באלה הוא דוד טרטקובר, שבין יצירותיו אפשר למנות עמוד שער בעיתון "העיר" בו נראים חיילי צה"ל צועדים על חורבות בית פלסטיני כשאת העמוד מעטרים סימלי חילות צה"ל וביניהם סמל גולגולת המוות של חיילי הס.ס. טרטקובר הוא האיש שהציע לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז"ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי "צעיר יהודי חובש כיפה" (הכתובת הוסרה רק אחרי התערבות היועץ המשפטי לממשלה) ועוד.
ליום העצמאות האחרון פרסם טרטקובר כרזה הנושאת את הסימול XL כלומר אקסטראלארג' כמסומן על חולצותיהם של עבי בשר. מדינת ישראל שלנו גדולה עליו כנראה. ליום ירושלים העניק לנו טרטקובר כרזה בה נראה ערבי רוכב על חמור על רקע מגדל דוד וקו ירוק חוצה אותו.
המדינה גדולה עליו. טרטקובר
המעצב העומד מול הטרטקוברים למיניהם הוא אהרון שבו – יהודי לאומי גאה (עבד כמה שנים בעיתוננו) שלא נרתע ללכת נגד הזרם העכור של הגרפיקה עוכרת ישראל.
אהרון שבו (באדיבות המצולם)
כרזה תשעה באב תשסה. אהרון שבו
פינגבאק: הישראלים שחתמו על עלילת הדם של ה-LANCET | היגיון בשיגעון