"תנובה" כסמל המפעל הציוני

שיר הילדים המקסים של פניה ברגשטיין, שהנציח את " תנובה" בעידן התום של המפעל הציוני, הפך סיסמת פרסומת של החברה שרכשה את הקונצרן * כך נשחטה עוד פרה שהניבה חלב, בדרך להפרטת המדינה כולה

אין כמעט ילד שהוריו לא קנו לו את ספר הילדים המקסים " בוא אלי פרפר נחמד" , פרי עטה של פניה ברגשטיין. אין כמעט ילד שאינו יודע לדקלם ולפזם את השירים שבספר, ובראשם השיר:

" האוטו שלנו גדול וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק

בבוקר נוסע בערב הוא שב

מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב"

"האוטו שלנו גדול וירוק" מתוך ספרה של פניה ברגשטיין

מאז הופיע הספר בשנת 1945 הוא נדפס ביותר מ-50 מהדורות. בנוסף, יצאה בשנים האחרונות מהדורה מיוחדת מודפסת על קרטון עבה שנועד לפעוטות.

מה סוד קסמו של הספר שגם אני, גם ילדיי וגם נכדיי יודעים על פה את כל שיריו?

חוקרת התרבות, ד" ר יערה בר-און, תארה כך את מקומו של השיר " האוטו שלנו גדול וירוק" בתרבות הישראלית:

" שיר הילדים הזה, הנמצא בבסיסו של האתוס הישראלי ה"קדום", מספר על האוטו שלנו, משמע: של הקולקטיב ולא של המשפחה; וזהו גם אוטו גדול, כגודל המטרה, וצבעו כצבע הצמיחה. הוא פועל ללא לאות, מבוקר עד ערב, ומביא תוצרת חקלאית טרייה, הישר מן השדה לכל ילדי ישראל. האוטו הירוק הפך סמל לאומה בריאה, החיה על יצרנותה… היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני-שרירים אשר המירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, וייצרו מהם – בין כדי החלב וארגזי הביצים – ישראליוּת מובנת מאליה" .

"שער הספר הוא אלי פרפר נחמד"

מחברת השיר, פניה ברגשטיין, מגלמת בתולדות חייה את המעבר הזה של היהודי מספרי התפילה אל "האוטו שלנו".

היא נולדה בפולין בשנת 1908, וקיבלה מילדותה חינוך עברי שורשי מפי אביה, שהיה מורה לעברית. עלתה לארץ בשנת 1930 והצטרפה לקיבוץ גבת. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה החלה לפרסם שירים וסיפורים שנתנו ביטוי לעולם החדש של ארץ ישראל כפי שנראה בעיניים של ילד.

היא גם נתנה ביטוי מרגש לשורשיה בבית אבא בשיר " ניגונים" , בו היא כותבת בין היתר:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פּארוֹת בְּדָמִי

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים

—-

אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם

בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם

עֵינַי אֶעֱצום וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם

מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

פניה ברגשטיין נפטרה בגיל צעיר ממחלת לב – בת 48 היתה במותה. סיפורה האחרון " בני וגיטה" מתאר את חיי הילדים היהודים בגולה.

נדרשתי ליצירתה של משוררת ששמה אולי נשכח אך היא מוסיפה לחיות בנו, לרגל ארוע בורסאי: מכירת " תנובה" לחברת " איפאקס פרטנרס" תמורת יותר ממיליארד דולר.

המכירה הזו מסמלת כמדומה את סופו של החלום הציוני התמים שבא לביטוי בשיריה של פניה ברגשטיין והתגלמו ב" תנובה" . אופייני למציאות החדשה בה אנו חיים שמשרד הפרסום מקאן אריקסון החליט לבחור בסיסמה " האוטו שלנו גדול וירוק" כדי לפתוח במסע פרסום בהשקעה של מיליון שקל.

פניה ברגשטיין מי יסיר עפר מעינייך.

מ"ילדי תנובה" עד נערי הסושי

" תנובה" תרמה כמה מילים לשפת הדיבור העברי שמתוכן ניתן ללמוד משהו על ההיסטוריה של ארץ ישראל והמפעל הציוני.

שנים רבות רווח הביטוי " ילדי תנובה" . תחילה ייחסו אותו לילדי הקיבוצים, בתקופה שבערים היה מחסור במזון ובקיבוצים נהנו משפע יחסי. בתקופה מאוחרת יותר ייחסו את הביטוי " ילדי שמנת" לילדים עירוניים. מספר מוצרי החלב שייצרה תנובה בשנים הראשונות היה מצומצם והוא כלל רק לֶבֶּן, לֶבֶּנִיָה, שמנת וגבינה לבנה מסוג אחד (שנמכרה במשקל). היתה גם גבינה " צהובה" (משהו הדומה לגבינת " עמק" של היום) אך הוא היה נחלת עשירים בלבד. המאכל הרגיל של הילד העירוני כלל בדרך כלל לֶבֶּן או לֶבֶּנִיָה. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם שמנת. באותה תקופה נחשבה השמנת למאכל בריא. בני המזל והפרוטקציה שזכו להתקבל לבתי ההבראה של קופת חולים היו נשקלים במהלך תקופת ההבראה. כל עליה במשקל נחשבה להישג בריאותי.

הביטוי הזה הגיע עד ימינו וכך אנו מוצאים את המשפט " מריחואנה הוא ידידם הטוב של ילדי השמנת" (" מעריב" 1.1.99)..

" תנובה" הולידה גם את המושג " תנובהל"ה" . שניתן לראות בה את מסעדת הגורמה של עידן הצנע. לא נהגו אז לאכול מחוץ לבית, אלא אם נאלצו לכך בגלל העבודה. לרשות אלה עמדו מסעדות שנקראו " מטבח פועלים" שבהן ישבו ליד שולחנות ארוכים. ההגשה היתה עצמית. המזון היה פשוט וזול – לחם, מרק, פִירֶה (מחית תפוחי אדמה), גֶבֶטש (תבשיל ירקות מעורבים), קלופס (קציצת בשר שרובה לחם) ולקינוח קומפוט (מרק פירות). בעלי זכויות יתר (עובדי מוסדות ההסתדרות למשל) יכלו לשלם בתלושים שקיבלו במקומות עבודתם.

התנובהל"ה היתה משהו שונה לגמרי. מסעדות קטנות שהופעלו על ידי אנשים פרטיים (אך קיבלו זיכיון לשם תנובהל"ה ולמוצרי תנובה). כאן היו שולחנות לשנים או לארבעה. היו מלצריות שהגישו לשולחן. התפריט כלל סלט ירקות טרי, חביתה, ביצת עין, מוצרי חלב של תנובה, פרוסה דקה של גבינה צהובה, זיתים ירוקים, ופה ושם איזה מעדן. למשל " לביבות בננות בחלוק" . בננות מצופות בקמח וביצים שטוגנו בשמן עמוק וכוסו באבקת סוכר. לקינוח היו נותנים קפה אמיתי (בלי ציקוריה שהיתה תחליף קפה עשוי שורשי עולש אותו שתו בכל בית). לילדים נתנו מעדן ג"לי. זה היה בילוי משפחתי, שהולכים אליו לרגל יום הולדת, אבל רק עשירים יכלו להרשותו לעצמם.

כדי החלב – מנהלל לת"א

מקום מרכזי בהיסטוריה של ארץ ישראל ממלאים כדי החלב של " תנובה" . בהעדר מיכליות קירור מודרניות הועבר החלב מן הרפתות בכל רחבי הארץ אל השווקים העירוניים בתוך כדים מיוחדים. כדים אלה היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה שניתן לסגירה הרמטית. הסגירה היתה כל כך יעילה שהשתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק של המחתרת ולקבור אותם עמוק באדמה מבלי לחשוש שמא תחדור אליהם רטיבות. כדים אלה, טעונים חומרי נפץ, שימשו גם את האצ" ל לפיצוץ מלון המלך דוד.

לא היו אז סופרמרקטים וחנויות המכולת לא היו מסוגלות לאחסן ולמכור חלב בתנאי האקלים של הארץ. את החלב הפיצו בעלי מקצוע מיוחד שנקראו חלבנים. הם היו באים לשווקים בשעות הבוקר המוקדמות. נוטלים חלב טרי מכדי הברזל לכדי פח מגולוון, שהמכסה שלהם היה מעין מיכל בנפח של ליטר. לרוחב המיכל היו פסים שבאמצעותם אפשר היה למדוד חצי ליטר או שלושה רבעים. הם היו מגיעים באופניים לכל בית (גם אם היה בקומה רביעית בבתים שמעולם לא היתה בהם מעלית) מקישים על הדלת וקוראים " חלבן" . עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, מגישה סיר, והחלבן היה שופך את החלב לסיר. לא היה כל פיקוח על כמות המים שבחלב והדעה הכללית היתה שצריכת המים בעיר גדלה בשעות הבוקר כשהחלבנים מוהלים את החלב שלהם במים. אין ספק שחלבנים אלה היו צדיקים גמורים לעומת מנהלי " תנובה" ב-1995 שמהלו את החלב (העמיד) בסיליקון המזיק לבריאות.

את החלב היו עקרות הבית ממהרות להרתיח. זה היה אמצעי הכרחי לשמירת הבריאות. חלב שהחמיץ לא נשפך לכיור. הרתיחו אותו עד להתגבשות החלק המוצק שבו. שפכו את תוכן הסיר לשקית עשויה חיתול בד ותלו מעל לכיור. לאחר יום היתה גבינה מצוינת.

רק בתקופה מאוחרת החלו למכור חלב בצנצנות זכוכית. תחילה היו אלה נסגרות בפקק עשוי קרטון שהיה רחוק מהרמטיות. רק עם התקדמות הטכנולוגיה היו הבקבוקים נסגרים בפקק אלומיניום הרמטי. מקצוע ה" חלבן" שרד עוד שנים לאחר מכן ואלה היו מביאים את הבקבוקים ומניחים בפתחי הבתים.

איך הפכה תנובה לענק תעשייתי

הרעיון נולד בשנת 1926. 13 משקים של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל (מושבים וקיבוצים) החליטו להתאגד במסגרת ארגונית שתשווק את התוצרת שלהם במרוכז. הוחלט כי הארגון, ששמו ייקרא " תנובה" , יפעל כ" מוסד שלא למטרות רווח" וכל התמורה תועבר למשקים שהם בעלי המניות בארגון. תחילה שיווקה תנובה רק חלב טרי. במרוצת הזמן הקימה מפעלים לעיבוד החלב למוצריו השונים ושיווקה את כל התוצרת החקלאית לסוגיה.

בניגוד למה שנקבע בתקנון היסוד לא העבירה " תנובה" את כל התמורה שקיבלה לחקלאים. השיטה היתה " מכירה בקונסיגנציה" . דהיינו: היא שילמה לחקלאים את המחיר שקיבלה באותו יום, לפי תנאי השוק, אך ניכתה לעצמה " דמי טיפול, שיווק ועמלה" .

במרוצת השנים הצטרפו לתנובה מאות ישובים של ההתיישבות העובדת וגם חקלאים פרטיים. היא שלטה על רוב האספקה של המזון לצרכנים וגם הכתיבה את המחירים שישלמו ואת גובה התמורה שיקבלו החקלאים. לצרכנים לא היה שום מקור אחר (כמעט) לתוצרת ששיווקה תנובה ולחקלאים לא היתה דרך לשווק את סחורתם בלי תנובה. בשפת הכלכלה קוראים לזה מונופול.

ההפרש בין המחיר ששילמה " תנובה" ליצרנים לבין מה שקיבלה בשווקים הושקע במחלבות, מפעלי עיבוד מזון, אמצעי תובלה וכדומה. ב-80 השנים שחלפו הצטברו כל ההשקעות הללו (לאחר שננכה את מה שלקחו העסקנים לדורותיהם לכיסם) לרכוש השווה יותר ממיליארד דולר.

" תנובה" היא מדגם מייצג של עשרות ארגונים שיזם דור מקימי המדינה. המטרה היתה לבנות כאן משק לאומי ומערכות ארגוניות ולשלוט באמצעותם על כלל הציבור בארץ באמצעים שאפשר לכנותם בולשביקיים. באותה שיטה פעלו " סולל בונה" , " המשביר המרכזי" , " בנק הפועלים" , " מקורות" , " תה" ל" , מפעלי תעשיה, חברות ספנות ותעופה, קואופרטיבים לתחבורה לחרושת ולמלאכה, קרנות גמל וכמובן ההסתדרות וקופת חולים. ולא במקום האחרון גם קבוצות ספורט, הוצאות ספרים, כתבי עת ותיאטרונים.

עבודה עברית ותוצרת הארץ

תולדות " תנובה" משולבים בשני מאבקים שבלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל: המלחמה על " כיבוש העבודה" ועל " תוצרת הארץ" .

הגרעין הקשה של אנשי " העליה השניה" , שמהם צמחה מנהיגות המדינה שבדרך, שאפו להיפוך הפירמידה בחברה היהודית. להפוך עם של סוחרים ואנשי רוח לעובדי אדמה המוציאים לחמם מן הארץ. רק כך, האמינו, ניתן לבנות יהודי חדש מושרש באדמתו שיביא לתחייה לאומית. הם ראו בעבודת האדמה ערך עליון, המקנה לעובד את הזכות על אדמתו. לפיכך שאפו להפרדה גמורה בין המשק היהודי למשק הערבי ולחמו נגד האיכרים בני העלייה הראשונה שביססו את מושבותיהם על עבודה ערבית זולה. אתוס העבודה העברית היה מנוגד אמנם לאתוס של סוציאליזם ואחוות עמים, בו דגלו אנשי " העליה השניה" . אך האתוס הלאומי גבר.

המאבק על תוצרת הארץ

הרחקת הפועל הערבי ממקומות העבודה של האיכרים חייבה גם את המלחמה על " תוצרת הארץ" . הטרור הערבי שהחל בראשית שנות ה-20 וגבר בשנות השלושים סייע לשני המאבקים. באמצע שנות השלושים התארגן בתל-אביב " איגוד למען תוצרת הארץ" . באחד מכרוזי הארגון נאמר: " כל איש ואשה ביישוב, בלי הבדל זרם ומפלגה, חייב לתת ידו לארגון חשוב זה המכוון לביצורו וחיזוקו של המשק הפנימי והקמת חומת מגן לו נגד החתירות של אויבי תקומתנו."

מתנדבי הארגון סובבו בשווקים, איימו על סוחרים שהעזו למכור מוצרים שאינם מ" תוצרת הארץ" . היו שציירו כתובות על פתחי חנויות כאלה והוקיעו את הסוחרים כבוגדים. פה ושם נפצו גם חלונות ראווה. היו גם לא מעט יזמים פרטיים שנהגו להפוך את מרכולתם של רוכלים ערביים שניסו למכור מתוצרתם ברחובות הערים העבריות. עורך " דבר לילדים" כתב: " הגידו לאמא קני לנו תמיד תוצרת של משק עברי" ואף עודד אותם להמרות את פי הוריהם שלא ייענו לצו הלאומי.

איזה מזל שלא היה אז בג" ץ.

הגיס האחד מנהל " תנובה" והשני נשיא הקומינטרן

האיש שנתן את התנופה הגדולה ל" תנובה" והפך אותה לאימפריה כלכלית היה נחום ורלינסקי. יליד אוקראינה, בן לסוחר עשיר, עלה לארץ ב-1925 לאחר שבילה כמה שנים בכלא סובייטי על פעילות ציונית.

תחילה הצטרף ל" תנובה" כחבר הנהלה בחיפה ותוך כמה שנים הפך למנהל כללי. הוא היה בעל השכלה רחבה, כושר ארגון ולהט מהפכני שאפיין את דור הנפילים. המטרה שהציב לעצמו בניהול " תנובה" היתה לדחוק את מוצרי החקלאות הזולים של הערבים מן השווקים של הישוב היהודי ולחזק את ההתיישבות היהודית. הוא הנהיג יד ברזל כדי להשיג מטרה זו. ישובים שהעזו לשלוח את מוצריהם לשוק שלא באמצעות " תנובה" נענשו קשות. עד להקמת המדינה ב-1948 איגדה " תנובה" 350 משקים חקלאיים – כ-70 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית העברית – ומחזורה הגיע ל-17 מיליון ל" י – סכום עתק באותם ימים.

 

אשתו של ורלינסקי היתה דינה רדומיסלסקי. אחיה של דינה היה גריגורי יבסייביץ" זינובייב, ששמו המקורי היה הירש-צבי רדומיסלסקי. זינובייב נמנה עם מקורבי לנין ולאחר המהפכה הקומוניסטית נתמנה לנשיא הקומינטרן. לאחר מות לנין נמנה עם השלישיה המובילה של השלטון, יחד עם קמינייב וסטאלין. במהלך השתלטותו של סטאלין על המפלגה הורחק זינובייב מעמדת השפעה ובשנת 1935 הוצא להורג באשמת " פעילות אנטי מהפכנית" .