בנין הסאראיה. הרצח בוצע בחצר הפנימית לתוכה כונסו יהודי צפת. ויקישיתוף

איילה מזרחי, בת 18, נרצחה לפני נישואיה בפוגרום שנערך ביהודי צפת * אמה תפרה פרוכת מבגדי כלולותיה,לבית הכנסת " שערי רחמים" , בו עמדה להיערך חתונתה * נאוה אפלבוים, בת 20, נרצחה ערב יום נישואיה בפיגוע בקפה הילל בירושלים * שמלת החופה שלה נתפרה לפרוכת ארון הקודש בקבר רחל * שבעים חמש שנים לפרעות צפת

מוזיאון בית המאירי בצפת (צילום: זאב גלילי)

מוזיאון בית המאירי בצפת, המתעד את קורות הישוב היהודי במאתיים השנים האחרונות, הוא פנינת חמד בעיר המקובלים. זהו מבנה בן כמה מפלסים, שכל אחד מהם מייצג תקופה מתולדות העיר – החל במפלס התחתון, שבו מקווה טהרה מן המאה ה-16, וכלה במפלס העליון, בו שכן בית הספר העברי הראשון שהוקם לפני כמאה שנים.

כמו בכל ביקור בצפת, גם הפעם שמתי פעמיי, עם בני משפחתי לדורותיה, אל המוזיאון. עברנו בין האולמות וצפינו בתמונותיהם של זקני צפת לדורותיהם, באוסף של מקלות הליכה, תשמישי קדושה, כלי מלאכה ואביזרי בית של עיר שעד אמצע המאה העשרים התקיימה ללא חשמל וללא מים זורמים. צפינו באוסף המסמכים המתעד את האסונות הרבים שפקדו את צפת – רעש האדמה, המגפות, הרעב, המלחמות, הפוגרומים ועד למלחמת הקוממיות בה שוחררה העיר.

מחוזות הילדות

הגענו לקומה העליונה שהחזירה אותי למחוזות ילדותי. משפחתי התגוררה במבנה זה בשכנות למשפחת גנון הספרדית. בחצר המשותפת, שהיא מרפסת גדולה המשקיפה אל נוף מרהיב של הרי הגליל, היינו משחקים כשההורים מזהירים אותנו שלא להתקרב מדי לפתח בור המים. בחצר הזו היו שתי המשפחות מציבות כל שבת בבוקר שולחן ענק משותף ועליו מפות לבנות. כשהיינו חוזרים מבית הכנסת כבר היו על השולחן מיטב מעדני המטבח הספרדי-אשכנזי-ערבי, שריחותיהם התפשטו לסמטאות הסמוכות. דגים ממולאים מתוקים ודגים חריפים ברוטב צפון אפריקני; עלי גפן ממולאים אורז, צנוברים וצימוקים; קישואים וחצילים ממולאים בשר; פסטלה וקובה. וכמובן צ"ולנט בסגנון אשכנזי וחמין בסגנון ספרדי עם קישקה וקיגל וחמינדוס. והמעדן העיקרי: עקוב. צמח קוצני, שבעונה היינו מלקטים ערב שבת בגבעות הסמוכות. לאחר הסרת הקוצים היה בשר הצמח משמש בסיס לעטיפה בצקית, שבתוכה קמצוצי בשר. שילוב הטעמים – חמצמץ, מריר, מתוק – הביא לחיכנו משהו מטעם גן עדן. ולקינוח אכלנו תמרים ממולאים בשקדים שטוגנו והושרו במי ורדים; שתינו תה סמיך עם עוגיות סומסום קשות והרווינו את הצימאון במים קרים שנשאבו מן הבור וקונחו במרקחת חבושים מתוקה.

הפרוכת שנתפרה מבגדי  כלולותיה של איילה מזרחי.

כל זאת סיפרתי לנכדיי הרכים, כשאני מתלבט אם לאפשר להם להיכנס לחדר הסמוך בו מוצגת הפרוכת של משפחת מזרחי. ראיתי את הפרוכת פעמים רבות. אך בכל פעם שאני רואה אותה מחדש אני מצטמרר. התייעצתי עם המדריכה המצוינת שלנו, אופירה גראוויס קובלסקי, בתו של לוחם לח" י ידוע, אם להעמיד את הילדים מול המוצג הקשה הזה. אך היא חסכה ממני את ההתלבטות . נתברר שהפרוכת הועברה לתצוגה זמנית בבית הנשיא בירושלים.

החייל ראה והתרגש

וכאן שמעתי מפי המדריכה את הסיפור שהביא לכתיבת רשימה זו. לפני כמה שבועות ביקרה במוזיאון קבוצת חיילים. כשהגיעו לחדר בו מוחזקת הפרוכת ושמעו את סיפור המעשה ניגש אחד החיילים למדריכה, ג'ודי מור המאירי, כולו נרגש. הוא אמר לה: אני חבר של חנן סנד. הוא החבר של נאוה אפלבאום שנרצחה בפיגוע בקפה הילל בירושלים ערב יום חתונתה. (באותו פיגוע נרצח גם אביה, ד" ר דוד אפלבאום ועוד חמישה אנשים).

+

הפרוכת שנתפרה מבגדי כלולותיה של נאווה אפלבאום (צילום: מירי צחי)

על האסון הנורא שפקד את משפחת אפלבאום כולנו שמענו, כולנו זוכרים וכולנו כואבים. הרי כולנו משפחת שכול אחת גדולה הנאבקת על עצם קיומה.

נאוה אפלבאום הי"ד, נרצחה ערב יום כלולותיה

את איילה מזרחי ואת נסיבות רציחתה כבר לא זוכרים רבים. מן הראוי איפוא לספר את סיפורה שהוא סיפורה של צפת, הסיפור של ארץ ישראל. סיפור המאבק שלא תם.

" אידבח אל יהוד"

איילה מזרחי נרצחה בחצר ה" סאראייה" בצפת אליה הובאו יהודי העיר בעקבות הפוגרום שנערך בה בכ" ג באב תרפ" ט (29 באוגוסט 1929). הרוצחים היו שוטרים ערביים שהבריטים הציבו כדי לשמור על היהודים.

בזירת הרצח נכחו בני משפחתי – אבי, אמי סבתי ושלוש אחיותי (מרים ופנינה זכרונן לברכה וחיה שתיבדל לחיים ארוכים). הן היו אז בנות עשר, שמונה וחמש. נותרו בידי עדויות בכתב של פנינה ומרים והשלמתי את החסר מפיה של חיה.

וזו עדותן:

" זה היה כשבועיים אחרי תשעה באב, ביום חמישי. אנחנו זוכרות היטב את היום כי זה היה תמיד יום עבודה קשה לכולנו. לאבא ואמא הייתה חנות מכולת גדולה וגם מאפייה. זה היה יום בו הכינו את הבצק לאפיית החלות, אותן היינו מחלקות בבתים ביום שישי לפנות בוקר, לפני שהלכנו לבית הספר.

" ביום רביעי כבר ידענו שעומד לקרות משהו. ערבי שהיה מספק לאבא קמח למאפייה אמר לו: "יא שמיל, השבוע יהיה פה דם שתיזהר". אבא ואמא דיברו כמובן ערבית כמו כל היהודים בצפת. ביום חמישי בבוקר אמא האיצה באבא שיחזור הביתה מוקדם אך הוא כמעט אחר את המועד.

" ביום חמישי, בערך בחמש אחר הצהריים נשמעו ברחוב הקריאות "אידבח אל יהוד" ו"דין מוחמד בסיף". אבא כמעט אחר את המועד. הוא סגר את תריס החנות ורץ בכל כוחו הביתה, כשהפורעים רודפים אחריו. אבא היה חיוור כמו סיד. הוא מיהר להגיף את הדלתות והחלונות ולחזק אותם בקרשים ובחפצים כבדים. הפורעים ניסו לפרוץ אל החצר ושכנים מלמעלה הצליחו להניס אותם, כששפכו עליהם שמן חם ומיים רותחים. השליכו עליהם חפצים כבדים, מיטות ומכל הבא ליד. אפילו תפוחי אדמה ובצלים. הפורעים השליכו אבן כבדה לחצר והיא פגעה בכיסא ושברה אותו. אחד השכנים שלנו, יצחק ממאן שמו, ביקש למצוא מקלט בביתנו אך הותקף על המדרגות ושכב מתבוסס בדמו.

" התכנסנו במרתף"

" היתה לנו חצר משותפת עם עוד כמה משפחות והתכנסנו יחד לתוך מרתף, רועדים וממתינים. שמענו את קריאות הרצח, שמענו את קולות האנשים שנטבחו גם פה ושם שמענו יריה בודדת. ירד הלילה והיתה דממה. מרחוק שמענו גניחות של פצועים וקריאות לעזרה.

" מאוחר בלילה שמענו קולות של אנשים שמקישים על הדלת של החצר. הקולות אמרו שאוספים את כל יהודי צפת למקום אחד כדי להגן עליהם. הלכנו ברגל כשאנחנו יחפות. אמא אמרה משהו שהבצק במאפיה בטח כבר תפח והתקלקל. יצאנו מהבית בלי לקחת אתנו דבר. בדרך עברנו ליד בית המופתי ומשם ירו עלינו אבל לא פגעו באיש. זו הייתה תהלוכה משפילה של אנשים שלא יודעים להגן על עצמם. הגענו למקום ריכוז מול בית ספר אליאנס שליד גן העיר ומשם עלינו לסאראיה.

" שוטרים ערבים ירו"

" בחצר הסאראיה, ליד אורוות הסוסים, התקבצו כל תושבי העיר, קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. הגענו למקום עייפות וזבות דם מפציעות זכוכיות שדרכנו עליהן בדרך. למרות שזה היה חודש אב היה קר. לא היו לנו מים ולא מזון. ישבנו על מחצלות ופשוט חיכינו, רעבות וצמאות. אבא ישן ואמא וסבתא הושיבו אותנו ביניהן.

" לפנות בוקר, כשעוד היה חשוך, נשמעו יריות ואחריהן זעקות נפגעים וקריאות לעזרה. סבתא ואמא כיסו אותנו בגופותיהן וצעקו "שמע ישראל". היורים היו שוטרים ערבים מעבר הירדן, שהבריטים הציבו כדי לשמור עלינו. היו להם חגורות אדומות רחבות וכובעים עם שפיצים. אנחנו לא נפגענו אך מפה לאוזן עברה השמועה כי יש הרוגים ופצועים.

" ביום שישי כבר הגיעו מכוניות עם אוכל ומים אבל אנחנו התביישנו לבקש למרות שהיינו רעבות. מגיל לימדו אותנו הורינו שאנחנו לא חיים על חלוקה וחיים רק מעבודתנו.

" עולמנו חרב"

" לאחר כמה ימים חזרנו, כל איש לביתו. אבל לא מצאנו כמעט כלום. החנות והמאפיה היו שרופות. גם המחסנים שהיו בהן. הבית נבזז. מכל עבר היו קולות בכי ואבל והלוויות.

" התקופה שלאחר מכן זכורה לנו דווקא כתקופה רגועה ומאושרת. לא היו חובות של עבודה כי העסקים נהרסו. לא היו חובות של לימודים. בני המשפחה התקרבו זה לזה. כל אחד דיבר בשקט וברכות כמו שמדברים ביום כיפור.

" אבל הייתה לנו תחושה שעולמנו נחרב. אף אחת מאתנו לא הייתה במאורעות 1921 וכל מה שידענו על הערבים הוא שחיים אתם בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הם קונים אצלנו ואנחנו קונים אצלם. תמיד הייתה בביתנו עוזרת ערביה ואפילו אומנת, כשהיינו קטנות. ביקרנו בבתיהם והם ביקרו בבתינו. במוצאי כל פסח היו מביאים לנו טסי נחושת ענקיים מלאי כל טוב: פיתות טריות, כדורי לבנה עגולים צפים בשמן זית, חלקום, פיסטוק חלבי, שקדים קלופים, משקה תמרהינדי. מכל זה לא נשאר כלום" .

עד כאן עדויותיהן של אחיותיי.

כך הופקרה צפת

הפוגרום ביהודי צפת ארך 20 דקות בלבד ובפרק זמן זה הספיקו הפורעים לרצוח 18 יהודים. הם השתמשו בחרבות, גרזנים, סכינים ואלות. נשק חם כמעט לא היה בידיהם.

צפת בראשית המאה הקודמת

כיצד זה הופקרו יהודי העיר?

3000 תושבי צפת היו אז, ברובם המכריע, בני הישוב הישן והמנטאליות שלהם מנעה מהם את היכולת להילחם. אך היו כמה צעירים מבני העיר שגוייסו ל" הגנה" והיו מסוגלים לפעול. ל" הגנה" היה בצפת מחסן נשק גדול, שכלל יותר משישים רובים עם תחמושת, 50 רימוני יד וכמות של אקדחים. אילו הופעל חלק קטן ממחסן זה היו הפורעים מוכרעים ונסים לכל עבר. אך כמה שנים לפני ה" מאורעות" הועבר המחסן כולו למקומות אחרים. שבוע לפני הפוגרום ניתנה הוראה להחזיר את הנשק או חלקו לעיר. אך בפועל הוחזרו רק שלושה אקדחים ושניים מהם לא פעלו. האחראי על העיר מטעם ה" הגנה" נעדר בעת שפרץ הפוגרום.

הסאראיה – זירת הרצח

בדרום צפת שוכן מבנה גדול הנקרא " סאראיה" . זוהי מילה ערבית טורקית, שמשמעותה בית השלטון. הבנין נבנה בסוף המאה התשע עשרה וישב בו המושל הטורקי, שהיה אחראי על צפת וסביבתה. אותו בניין שימש גם את שלטונות המנדט הבריטי כמרכז שלטוני שחלש על העיר ועל כל כפרי הסביבה עד עמק החולה. כשעזבו הבריטים את צפת באפריל 1948 נמסר הבניין לערבים והשתכן בו אדיב שישאקלי, קצין סורי שהיה מפקד הלוחמים הערביים. כיום משמש המבנה מרכז קהילתי.

 

”רק אקדח אחד שלא השתמשו בו"

" ערכנו חיפוש אצל היהודים ולא מצאנו אצלם כלום. רק אצל יהודי אחד נמצא אקדח אולם לא השתמשו בו. אני יודע בברור כי אצל היהודים בצפת לא נמצאו סכין, לא פצצה ולא שום נשק אחר כגון מקלות או אלות. ואצל הצעירים המוסלמים מצאתי עשרות פגיונות וסכינים" .

(מתוך עדותו של מפקד משטרת צפת. ה" פאראדי, במשפט רוצחי יצחק ממאן).

כך נרצח יצחק ממאן

" ראיתי ערבים מתנפלים על ממאן. בראשונה הוכה במקל בראשו ואחר כך במקלות רבים בגבו. ממאן קרא לאחד המתנפלים: "אחמד תרחם"…

יצחק ממאן נרצח בפתח ביתנו

" כשהייתי בבית הכנסת שמעתי צעקות. רצתי החוצה וראיתי שמונה ערבים מתנפלים על יצחק ממאן. הייתי במרחק 20 מטר מהם. בידי אחד המתנפלים הייתה חרב ובידיהם של השאר סכינים. אני מכיר את כל המתנפלים בשמותיהם, אני מכיר את הוריהם ואת זקניהם, הנה שניים מהם כאן" .

(מתוך העדויות במשפט הרוצחים)

הפטנט הראשון של ארץ ישראל

צפת של ראשית המאה העשרים היתה ישוב המנותק מן הציוויליזציה. כשבארצות הברית בנו את ה" אמפייר סטייט בילדינג" כאן עוד לא שמעו על חשמל. כשנחפרה תעלת סואץ בצפת עדיין הובילו מים לבתים בפחים. אחד ממקלטי הרדיו הראשונים של צפת נרכש על ידי אבי והוא הופעל באמצעות מצבר של מכונית. מוסיקה שמעו בגרמופון קפיצי (" פטפון" ) מתוצרת " היז מאסטרס וויס" . רוב תושבי צפת חיו מן החלוקה אך לא

תנור הפטנט (משמאל( על רקע אביזרי התקופה מתוך תצוגה במוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

מעטים היו גם בעלי יוזמה וממציאי פטנטים. אחד מהם היה הפחח מיישל סגל. כחומר גלם השתמש בפחי נפט מהם בנה תנורים. התנור המשוכלל ביותר שלו היה עשוי שני תאים שבתחתון שבהם דלקו כמה עששיות. התנור יכול היה לשמש הן לאפיה והן כפלטה לשבת. האגדה מספרת שכדי לקדם מכירות נתן תנור במתנה לרב העיר. הרבנית לא הייתה עקרת בית מוצלחת ביותר, הפכה את התנור וגרמה לשריפה. באו שוטרים טורקים לאסור אותו ובעזרת שוחד השיג לא רק את אישור השלטונות להמצאתו אלא גם רשמו אותו כפטנט. זו אינה אגדה ומי שבדק את הענין היה לא אחר מאשר אלוף רחבעם זאבי (גנדי). זהו הפטנט הראשון שנרשם בארץ ישראל ומספרו למרבית האירוניה 242. (בתמונה: תנור הפטנט ואביזרי בית של התקופה).