מאמר זה נכתב בשנת 2009 כשמפלגת העבודה כבר היתה בשלבים מתקדמים של גסיסה. אתמול  התנועה המפוארת הזו סיימה סופית את חייה באיחוד עם מר"ץ. כך הפך המוות הטבעי של המפלגה להתאבדות מרצון על ידי התמזגות עם תפיסת העולם שבן גוריון לחם בה מאז הבין שיש לעבור "ממעמד לעם", כשם ספרו.

 

בשנת 1981 ראיינתי את שרגא נצר, שהיה משך עשרות שנים איש אמונו של דוד בן גוריון ו"האיש החזק" של מפא"י. הראיון נערך במסגרת תחקיר שערכנו, אני וחברי רמי טל (אז עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורך בהוצאת הספרים של העיתון) לצורך הוצאת ספר של שמעון פרס. ( פרס התמודד אז בבחירות מול מנחם בגין שבהן הפסיד).

שאלנו את נצר: אמור לנו, היכן נעלמה מפא"י. כיצד זה התנועה ששלטה בישראל משך שנות דור אינה מגלה שום יכולת ארגונית, אינה מעלה שום רעיון חדש, אינה מוציאה מתוכה אף מנהיג, אף בשורה. שרגא נצר הרהר מעט ואמר: אני המפא"יניק האחרון. מפא"י כבר לא קיימת. היא מתה.

כרזת בחירות שלמפאי  שנות החמישים

עכשיו נעץ אהוד ברק את המסמר האחרון בארונה של התנועה האדירה הזו. ואפשר לומר חבל על דאבדין.

שני פנים למפא"י

אני מצטער על מותה של מפא"י ההיסטורית. לא כמפא"יניק אלא כיהודי וכישראלי ובעיקר כציוני. לא רק שלא השתייכתי מעולם למפא"י אלא שבמשך שנות דור ראיתי במפלגה זו את הכוח הדורסני שדיכא את משפחתי ורבבות משפחות אחרות, שלא הלכו בתלם של המפלגה. מפא"י ההיסטורית הייתה מפא"י של פלוגות "הפועל", אשר הכו בית"רים שניסו להפר שביתה בלתי צודקת ושברו עצמות של ילדים בית"רים שצעדו במצעד בתל-אביב.

 

 

 מפא"י ההיסטורית היא התנועה ששללה את הזכות לעבודה מציבור גדול שלא הלך בתלם. ("השרון והעמק לא לנו / לא קציר לא קטיף לא בנין" – כתב ז'בוטינסקי בשירו). מפא"י ההיסטורית שללה מאותו ציבור את הזכות לרפואה. מפא"י ההיסטורית היא התנועה שגזזה פאותיהם של ילדים תימנים ושלחה אותם לקיבוצים אוכלי טריפה. מפא"י ההיסטורית היא התנועה שדיכאה את יוצאי ארצות ערב, זרקה אותם לישובים נידחים ומחקה את תרבותם. מפא"י ההיסטורית היא גם מפא"י שארגנה את ה"סזון" שבמהלכו נחטפו אנשי אצ"ל, עונו והוסגרו לבריטים. מפא"י ההיסטורית היא התנועה שהפעילה את "התותח הקדוש", שהטביע את אוניית הנשק "אלטלינה" והרגה 16 מאנשיה.

 

אף על פי כן אני אומר: חבל על דאבדין. כי לולא מפא"י ההיסטורית לא הייתה קמה המדינה ולא הייתה עומדת במלחמותיה.

התשתית שקדמה למפא"י

לא רק מפא"י הקימה את התשתית למדינה. קדמו לה אנשי העלייה הראשונה שבאו לארץ ממניעים דתיים והקימו (במימונו של הברון רוטשילד) את המושבות, שהיו הבסיס הראשון להתיישבות החקלאית בארץ ישראל. קדמו להם אנשי הישוב הישן, שאמנם חיו חיי דחק המבוססים על נדבות מחוץ לארץ (ה"חלוקה"), אך נאחזו בציפורניהם בארץ החרבה משך מאות שנים.

אנשי "העלייה השניה" – שהביאו את הלהט המהפכני של הציונות הסוציאליסטית ממנה נתגבשה מפא"י – לא היו יכולים לחולל את המהפכה הציונית הגדולה בלי התשתית שקדמה להם. הם לא היו יכולים לעשות זאת גם בלי אלה שבאו אחריהם: העליות השלישית והרביעית והחמישית. העליות שהביאו יהודים פשוטים – בעלי מלאכה, סוחרים, תעשיינים – שבנו את תל-אביב ואת יתר הערים, הקימו תעשייה, פיתחו את הפרדסנות וענפי מסחר רבים.

ציונות+סוציאליזם

מפלגת פועלי ארץ ישראל (ובקיצור מפא"י) הוקמה בשנת 1930. היא הוקמה כזרם מרכזי של תנועות שונות – שהגיעו לארץ עם העלייה השניה, 1904-1914 – שהמשותף להן היה תפיסה מהפכנית של שילוב ציונות וסוציאליזם. כמעט מראשיתה התגלמה תנועה זו באישיותו של דוד בן-גוריון, שהוביל את התנועה בראשות הישוב המתפתח בארץ ישראל עד להקמת המדינה ב-1948 ועד לפרישתו מן התנועה בשנת 1965.

 

הזרמים השונים של הציונות הסוציאליסטית התייחסו ברצינות תהומית לשילוב הזה בין סוציאליזם לבין ציונות, בין מאבק לשינוי מהלך ההיסטוריה היהודית לבין מלחמת מעמדות, בין מהפכנות מדינית למהפכנות חברתית. ברל כצנלסון, מן המנהיגים הבולטים של התנועה, אמר פעם כי השילוב הזה בין סוציאליזם וציונות איננו תערובת אלא תרכובת במשמעות הכימית. כלומר: שילוב שאין להפריד בין מרכיביו. (לימים הבין את הטעות הגדולה שעשתה תנועתו באמרו "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות").

תפיסתו של ז'בוטינסקי

מי שהתנגד לתפיסה של שילוב בין דגל כחול לבן לדגל האדום, היה זאב ז'בוטינסקי. ב-1925 הוא הקים את התנועה הרביזיוניסטית (הצה"ר) וב -1935 פרש מן התנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה (הצ"ח). הוא הצביע על חוסר השחר שבתפיסה של הקמת חברה חדשה על מנת שאפשר יהיה לחולל בה מלחמת מעמדות, כאשר אין עדיין חברה ואין מעמדות. הוא טען כי הנפת שני הדגלים תפגע במטרה העיקרית של התנועה הציונית: הקמת מדינה וקיבוץ העם היהודי לארץ ישראל. תנועת ז'בוטינסקי העלתה את רעיון ה"חד נס", או במילים יותר חדשניות ציונות ממלכתית. התנועה הזו הולידה את מחתרות אצ"ל ולח"י, שהשילוב בין מלחמתם לבין התשתית שהקימה מפא"י הביא להקמת המדינה.

מה עשתה מפא"י

הלהט המהפכני של חברי מפא"י ומנהיגותו של בן גוריון הביאו להשתלטות התנועה (שמבחיה מספרית היתה מיעוט) על הישוב בארץ ועל ההון הלאומי שזרם מחוץ לארץ. השתלטות זו הפכה את הישוב כאן מאוסף פליטים, שכל אחד עושה לביתו, לגוף מאורגן הצובר כוח לקראת הקמת המדינה. מה שעשתה מפא"י היה הקמת התשתית הפיסית, הכלכלית, הצבאית והתרבותית. היא הקימה את הקיבוצים ואת ההתיישבות לגווניה שקבעו את גבולות הארץ, מני דן וחניתה שבצפון ועד נגבה שבדרום. היא שלטה על ה"הגנה" והפלמ"ח שהיוו את הכוח העיקרי להדיפת ההתקפה הערבית על מדינת ישראל מיד עם הקמתה. היא הקימה מערכות בריאות וחינוך, הוצאות ספרים ועיתונים, מפעלי בניה וחרושת, מערכת בנקאית , בתי ספר חקלאיים ומקצועיים, מקהלות, להקות תאטרון, בתי ילדים ומעונות יום, קורסים למשק בית ולחינוך מבוגרים, קבוצות ספורט ואפילו אספקת צרכי דת לפועל הדתי כמו עריכת סדרים ציבוריים לחסרי בית וארגון ציבורי של חגי ישראל. כל המפעלים הללו, ובראשם ההסתדרות, שימשו כלי לשליטה וגם לדיכוי, אך הם שימשו גם מכשיר להגשמת הציונות.

 

"את נשמות צעיריך ניטול"

זאב ז'בוטינסקי כתב באחד משיריו המפורסמים "עוד שלם נשלם לך קין/ את נשמות צעיריך ניטול". כלומר: יבוא יום והדור הצעיר שלכם יקבל את השקפתנו ויטוש את התורה הסוציאליסטית.

הנבואה הזו התגשמה. האיש שהגשים אותה היה דוד בן גוריון. הוא האיש שהכריע נגד עמדת רוב חבריו בעד הכרזת המדינה (שההחלטה עליה נתקבלה על חודו של קול); הוא האיש שניהל את מלחמת השחרור ביד רמה, כשמטרתו להרחיב את גבולות החלוקה החונקים שקבע או"ם ולהביא לסילוק מה שיותר ערבים מן הארץ; הוא האיש שהחליט את ההחלטה האסטרטגית החשובה ביותר: העלאת מיליוני יהודים מכל מקום שניתן להעלותם למרות שלא היתה כאן תשתית כלכלית כלשהי לקליטתם; הוא האיש שהחליט את ההחלטה האסטרטגית החשובה השניה והקים את דימונה; הוא האיש שביטל את זרם העובדים בחינוך והנהיג חינוך ממלכתי כללי; הוא גם האיש שהשגיח בשבע עיניים על העשבים השוטים שצמחו בתוך תנועת העבודה הסוציאליסטית כמו מפ"ם שהיתה ציונית אך חלמה על היום בו יגיעו טנקים סובייטים לגבולות הארץ. בן-גוריון לא היסס לשלוח את השב"כ להטמין מכשירי האזנה במגרות של מנהיג מפ"ם מאיר יערי. הוא לא היסס להעמיד לדין באשמת ריגול אישים מרכזיים בתנועה שהיו בקשרים עם ברית המועצות. תחת עינו הפקוחה נמנעה סטיית מפ"ם (שתקופה ארוכה היתה מפלגה גדולה וחזקה) לכיוונים דסטרוקטיביים (כמו הקמת מחתרת חמושה בקיבוצים ובתוך צה"ל) והיא נשארה בגבולות הקונסנזוס הציוני.

  שנות החמישי

דור הנפילים

בן גוריון היה הגדול מכולם, אך אי אפשר לתאר את הצלחתה של מפא"י בהקמת המדינה שבדרך ובניהולה עד המהפך של בגין ב-1977 בלי דור הנפילים שלה. זהו דור שכלל אנשים משכמם ומעלה בכושר הארגון, במסירות האישית, בלהט הציוני והיהודי, כמו פנחס ספיר, לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן ועוד רבים אחרים. לא נעדרו מדור זה גם אנשי רוח בעלי שעור קומה כמו יצחק בן צבי, זלמן שז"ר, ורבים אחרים.

דמדומי האלים

ירידתה של מפא"H החלה ברקב השחיתות שפשה בה ובפיחות ההולך וגדל של דור מנהיגיה. זהו עניין להיסטוריון לבדוק מדוע בני העיירה היהודית במזרח אירופה – אנשים שלמדו ב"חדר" ובישיבה, היו צאצאים לרבנים מפורסמים – הקימה דור מנהיגי ענק. ואילו הישוב היהודי בארץ שהצמיח את הצבר השזוף, הגבוה וזקוף הקומה, לא הוציא מתוכו אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה. הפער בין גולדה מאיר לבין יצחק רבין שבא אחריה משקף את הפער בין הדורות. גולדה איתה אשת הברזל שמנעה את התמוטטותו של דיין במלחמת יום הכיפורים. ועל המשבר של רבין ערב ששת הימים מוטב לא להרחיב את הדיבור. לוי אשכול ה"הססן" היה חזק ממנו.

גסיסת התנועה נמשכה זמן רב. בעקבות הריקבון המוסרי שפשה בה חדרו אליה חיידקי השמאלנות החדשה, הפוסט ציונית וגם האנטי ציונית, הפוסט יהודית וגם האנטישמית והשתלטו על המפלגה ולא נמצא בתוכה מנהיג שיעצור את הסחף. אם בתקופת הזוהר שלה הייתה מפא"י המפלגה הלאומית המרכזית, הנה בתהליכי גסיסתה הפכה להיות תנועה שולית, המייצגת שמאלנות דקדנטית מנותקת מן העם ומשאיפותיו, מעין מר"ץ-ב'.

די להתבונן באישים שעמדו בראשה, התמודדו או מתמודדים על מנהיגותה מאז רצח רבין. שמעון פרס הוא היחיד שעדיין הסתופף בצל דור הנפילים. הוא היה טוב כמספר 2, כעוזר לבן גוריון. אך כשעבר להיות מספר 1 הפך להיות לוזר נצחי ושבשבת רוח אידיאולוגית. פרס מעולם לא היה מנהיג אלא פוליטיקאי, תככן. חתרן בלתי נלאה לפי הגדרת רבין בספרו. על פרס ניתן לומר מה שכתב אפרים קישון:
"מה זה פוליטיקאי? מי שעושה יד עם שולטהייס כדי לשים רגל לבירנבוים".

כל היתר הם ככמהין ופיטריות שצמחו על הרקבובית שהותירו אחריהם הארזים.
חיים רמון שהעיד על עצמו שהוא חתול רחוב ומרבה ללכת לים, מן הסתם כדי לשזוף את עורו שהלבין תחת מנורות הניאון שלאורן צמח. הוא נהג להתהדר בניסיונו הרב, אך על ניסיון זה אפשר לומר מה שנאמר על אטילה מלך ההונים שכל אשר נגע בו גרם רק הרס וחורבן.
מה עשה רמון בחייו? ניסה לבשל את התרגיל המסריח של שמעון פרס ונכשל. אבל הצליח להפיל את נתניהו (כשהוא מנצל את הנטיות האובדניות של הימין בישראל). הוא הרס את ההסתדרות, ניסה להעביר אותה לירושלים וביזבז על כך עשרות מיליוני שקלים. הרס את קופת חולים והקים מערכת בריאות שעולה יותר ונותנת פחות. ולבסוף ערק לקדימה.

אישיות אחרת שהתמודדה על מנהיגות המפלגה והצליחה היה עמרם מצנע (מישהו זוכר מי זה?).
שבשבת רוח אידיאולוגית ומנהיגות דהויה.

ומי הם ה"מנהיגים" האחרים שמשך שנים טענו לכתר ? חוג הכפר הירוק שחלק מחבריו התנדף וחלק הפך להיות מר"ץ ? ומי עוד ברשימה? – עמיר פרץ, בוז'י הרצוג, פואד בן אליעזר (חביב הדרוזים שבחרו בו). ואולי אברום בורג השולל את הציונות ואת המדינה ודואג להפיץ את דבריו בעולם הגדול וזאת כשעננה כבדה של חשדות מרחפת מעל לראששו. ועוד הרשימה ארוכה.

אין פלא שכשהתחולל המפץ הגדול עברו חלק מהם ל"קדימה". תנועה כדאיניקית, חסרת מהות ופרצוף שהתאימה להם.

ועכשיו כל מה שנשאר מן המפלגה המפוארת הוא קומץ עסקנים הנאבקים על כיסאות השרים וקומץ תמהונים הזויים, המדברים על "מפלגה סוציאל דמוקרטית". אלה מנהיגיך ישראל.

מי יסיר עפר מעיניך דוד בן גוריון.

קישורים

 

 

"הלצח תאכל חרב? כן לנצח"

"ערביי 48 והאינתיפאדה האלקטרונית"

 

בין הסזון של בן גוריון לסזון של שרון

.