גירסה מעודכנת ומורחבת של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

גירסה אנגלית מורחבת ומעודכנת של מאמר זה ראה:

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

גירסה עברית מעודכנת עם צילומים

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

במהלך הריסת בית בוירצבורג שבגרמניה נתגלו כ- 1500 מצבות של בית קברות יהודי בן 850 שנה * המצבות מספרות את סיפור הדמים של קהילה מפוארת שנטבחה שוב ושוב עד השואה * ולא הרחק משם מצבה של גר צדק, אברהם בן אברהם פון מנשטיין * ויהודה עמיחי כתב מול רסיס מצבה עתיקה שעליה " אמן" : " כולנו בני אברהם"

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ" נ

הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין

גר צדק זצ" ל התגייר כמבוגר

איש צדיק בן תורה בעל צדקה

נולד ח" בסיון בשנת תרס"ט

נפטר כ" א בטבת תש" ד כאיש יהודי

אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב

א" דראש חדש תמוז בשנת תש" ל

על המצבה סיפר לי ידידי, ד" ר רמי ריינר, מאוניברסיטת באר-שבע. מי היה אברהם בן אברהם פון מנשטיין? מה הביא אותו להתגייר? כיצד חי בגרמניה הנאצית עד סוף המלחמה כמעט? מה הקשר שלו לגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין?

יש תשובות לשאלות הללו. הן קשורות גם לבית הקברות הישן של וירצבורג, בו נקברו יהודים מאז התהוות הקהילה היהודית בראשית המאה ה-12. בית קברות זה שימש מקור השראה למחזור השירים של יהודה עמיחי בספרו " פתוח סגור פתוח" .

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי:

" על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה "אמן"

שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי

שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי"

המצבה של גר הצדק מנשטיין, בן משפחה של גנרל נאצי והגלעד שהקים עמיחי בספרו לבית הקברות הישן, בו נקברו אבות אבותיו, מתאחדים לסיפור הגורל היהודי, " פצצת הזמן היהודית" בלשונו של עמיחי.

הבית נבנה ממצבות

לשני בתי הקברות הגיע ד" ר רמי ריינר כמעט במקרה. הסיפור מתחיל בשנת 1987 בעיר וירצבורג בגרמניה. זו עיר עתיקה שבמהלך השנים פרחו בה קהילות יהודיות ונשחטו לסירוגין. באותה שנה החלו בהריסת מבנה ישן במרכז העיר. עובר אורח הבחין שאבני הבניין מכילות כתובות עבריות. הדבר הובא לידיעת פרופסור (לתאולוגיה) קרלהיינץ מולר, שהפעיל את השפעתו כדי שהאבנים עם הכתובות יישמרו בשלמות.

הבנין פורק בזהירות ונתברר כי זהו אוצר היסטורי. במקום נמצאו 1474 מצבות וחלקי מצבות, במשקל כולל של יותר משבעים טון. המצבות הועברו למחסני האוניברסיטה המקומית ועברו תהליך של ניקוי, איחוי, ריפוי צילום ותיעוד שיטתי.

יהודה עמיחי: " – – – עכשיו השברים נאספים על ידי איש טוב ומיטיב / איש עצוב ואוהב. והוא מנקה אותם מכל רבב / ומצלם אותם אחד אחד ומסדר אותם על הרצפה / …שבר קרב אל שבר / כמו בתחיית המתים, כמו פסיפס / כמו פסל משחק ילדים"

האיש הטוב והמיטיב שבשיר הוא קרלהיינץ מולר, שהציל את האוצר הזה מכיליון.

פרופסור " יהודונוצרי"
ד" ר ריינר מתאר את מולר כטיפוס יוצא דופן," צדיק גמור, יותר יהודי מנוצרי" . מולר מגדיר עצמו " יהודונוצרי" . הולך ביום ראשון לכנסיה ובשבת מתפלל בבית כנסת. הוא קורא (אבל לא מדבר) עברית ו" הספריה שלו נראית כמו ארון ספרים של ראש ישיבה" . בביתו העתיק הוא מחזיק פסל של ישו ועל קרקפתו הניח תפילין. בסוכות הוא מחזיק בביתו את ארבעת המינים. הוא תרגם לגרמנית את שירי יהודה עמיחי.

לאחר כשנתיים שלוש של עבודות ראשוניות חיפש מולר מומחים שיסייעו במלאכת המחקר. הוא פנה לחברו, פרופסור מרדכי ברויאר, המלמד בבר אילן והתמחה בהיסטוריה האורתודוכסית. זה קישר אותו לפרופסור שמעון שוורצפוקס, מומחה בהיסטוריה של יהודי צרפת. פרופסור שוורצפוקס חיפש עוזר ומצא את מבוקשו ברמי ריינר.

באותה תקופה היה ריינר תלמיד בי.איי. באוניברסיטה העברית (ספרות עברית ותלמוד) ובמקביל כיהן כר" מ בישיבה של הרב דיסקין בנוה שמואל (" ישיבה מאד פתוחה. היינו לוקחים את התלמידים לתיאטרון. כל הר" מים, כמוני, בוגרי צבא ואפשרו לי ללמוד באוניברסיטה).

ריינר נבחר כעוזר ושותף למחקר, תודות לשליטתו בגרמנית והרקע שלו בתלמוד ובהלכה (שש שנים למד בישיבת " קול תורה" שבראשה עמד אביו).

טבוחים ללא קבר

בית הקברות העתיק בוירצבורג, אומר לי ד" ר ריינר, הוקם על ידי הבישוף זיגפריד, מיד לאחר הטבח במסעי הצלב השני בחודש אדר תתקז (פברואר 1147). בשנה זו נטבחו עשרים וכמה יהודים.

על הטבח מספר ר" אפרים מבון ב" ספר זכירה" את הדברים הבאים: " …ציווה ההגמון לאסוף את כל החסידים הנהרגים אל עגלות, כל נתח טוב, ירך וכתף ובהונות ידיהם ורגליהם… וכל הנמצא מגופתם ומאיבריהם ויאמר לקברם בגנו…"

מאה וחמישים שנה לאחר מכן, באוגוסט 1298, נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה בעקבות עלילת דם (" פרעות לחם הקודש" ). לא עברו אלא חמישים שנה וחורבן נוסף נחת על קהילת וירצבורג . בעיר פרצה מגפה (" המוות השחור" ), היהודים הואשמו ובני הקהילה שרפו עצמם בבתיהם מפחד ההמון.

בבית הקברות של וירצבורג לא נמצאו מצבות להרוגים במעשי הטבח הגדולים. רובם נקברו כנראה בקברי אחים ללא מצבות. אך בין האסונות הגדולים היו רדיפות גדולות וקטנות. הן באות לביטוי במצבות בהן מוצאים ביטויים כמו " קמו בני עשו עליהם והרגום" , " ר" משה הנהרג" , " בחייהם ובמותם נקום נקמת" .

למרות הרדיפות והרציחות היו גם גויים שהסתפחו אל העם היהודי. זאת ניתן ללמוד מן המצבה, בה נאמר על אישה ש" עזבה אביה" ויושבת בחיקו של אברהם אבינו. שש מאות וחמישים שנים לאחר אותה גיורת בא הברון ארנסט פון מנשטיין בבריתו של אברהם אבינו.

הברון שהתגייר

פניתי לכתריסר ארכיונים בגרמניה בבקשה לקבל פרטים על גר הצדק ומן החומר שקיבלתי מצטיירת התמונה הבאה. הוא נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות ביותר בגרמניה. בניגוד למה שחשבו הוא אינו אחיו של הגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין אלא קרוב משפחה שלו. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא. בהיותו מוסיקאי כישרוני שרת בתזמורת צבאית. בתקופה זו התוודע לקהילה והתקרב לתלמידי חכמים שבה. למד תורה בחשק רב בישיבה וגילה רצון להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב, אך הוא עמד על דעתו ושכנע בכנות רצונו. נסע לאמסטרדם, טבל נימול וגויר בבית דין.

הוא חזר לוירצבורג ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר אשה, מבוגרת ממנו ב-19 שנים, פרנציסקה בזולד, שהתגיירה בלי קשר אליו. השניים נישאו והקימו בית יהודי שהצטיין במעשי צדקה וחסד.

ניסה לעלות לארץ

לאחר גיורו המשיך אברהם בן אברהם בקריירה המוסיקלית שלו. עסק בעיקר בהוראת מוסיקה במוסד גדול ובאורח פרטי. הוא ניסה כמה פעמים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו.

עם עליית הנאצים לשלטון לא נהגו בו כיהודי, הואיל ולפי תורת הגזע הנאצית הוא נשאר ארי. ייתכן שגם יחוסו המשפחתי עזר לו. עם זאת הוא קשר את גורלו בגורל היהודים ולא ביקש זכויות מיוחדות. אשתו הגיורת נפטרה בשנת 1941 והוא נפטר שלוש שנים אחריה.

למרות התגיירותו הוא זכה לכבוד רב מצד השלטון הנאצי לאחר מותו. בהלווייתו השתתף משמר של אנשי ס.א. במדים וארונו נעטף בדגל צלב הקרס. הוא נקבר בבית הקברות הנוצרי של וירצבורג.

עשרים ושש שנים לאחר מכן הובאו עצמותיו לקבר ישראל, לאחר מאבק ממושך של גופים יהודיים עם בני משפחתו הגרמנים שהתנגדו.

מסמרי צליבה ורעל

על בתי הקברות של וירצבורג, על הקשר בין עבר והווה, כותב עמיחי בשירו " פצצת הזמן היהודית" :

" על שולחני יש אבן שחרות עליה "אמן", שבר אחד / נצול מאלפי ריבוא שברי מצבות שבורות / בבתי קברות יהודיים, ואני יודע שכל השברים האלה/ ממלאים עכשיו את פצצת הזמן היהודית הגדולה / עם שאר שברים ורסיסים, שברי לוחות הברית / ושברי מזבחות ושברי צלבים ומסמרי צליבה חלודים / עם שברי כלי בית וכלי קדש ושברי עצמות/ ונעליים ומשקפים ואיברים מלאכותיים ושניים תותבות / וקופסות פח ריקות של רעל משמיד. כל אלה / ממלאים את פצצת הזמן היהודית עד אחרית הימים–"

הקורא מאור בר הפנה את תשומת לבי כי עמיחי כתב גם שיר המתייחס לגר הצדק.

אל גר צדק  / יהודה עמיחי

בן אברהם לומד להיות יהודי.
מהר הוא רוצה להיות.
אתה יודע מה שאתה עושה?
מה החפזון, הרי אדם הוא לא
עץ תאנה: מיד הכל, עלים ופגים
בבת אחת. (ועץ התאנה הוא עץ יהודי).

אתה לא מפחד מכאב המילה?
ֿאתה לא חושש שימשיכו למול ולמול
עד שלא ישאר ממך מאום
מלבד מכאוב מתוק של יהודים?

אני יודע: אתה רוצה להיות שוב תינוק,
להיות נישא על כר מקושט, להיות נמסר
מיד אשה ליד אשה, סנדקיות ואמהות
בעלות שדים ורחם. אתה רוצה ריח
בושם בנחיריים ויין לפה הקטן והממצמץ.

===================================

גנרל פון מנשטיין האסטרטג של היטלר

גנרל פון מנשטיין – היסטוריון הבריטי אנטוני ביוור אומר בספרו על סטלינגרד כי גנרל אריך פון מנשטיין נחשב לאסטרטג המבריק ביותר במלחמת העולם השניה. הוא עמד בראש הגייסות שפרצו לרוסיה ביוני 1941 ובתוך חמישה ימים הגיע למחצית הדרך ללנינגרד. אשתו הייתה נאצית מושבעת, אך מנשטיין תיעב את הצמרת הנאצית, במיוחד את הימלר ואת גרינג. הוא לא נרתע מללגלג על היטלר ואימן את כלב התחש שלו להרים את כף רגלו כחיקוי לאנשים המצדיעים במועל יד, בכל פעם ששמע את הקריאה " הייל היטלר" .

באוזני מקורביו היה מספר כי ידוע לו שדם יהודי זורם בעורקיו. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם פקודה בזו הלשון: " יש לעקור את השיטה היהודית-בולשביקית מן השורש אחת ולתמיד" ואמר כי מן ההכרח לנקוט " אמצעים נוקשים ביותר נגד היהדות" .

היטלר שלח אותו לסטלינגרד, כדי שינסה להציל את הגייסות המכותרים שם. מנשטיין הבין שהמערכה אבודה, נוכח פקודתו של היטלר שלא לסגת. הוא נשאר מחוץ לכיס המכותר ופרסם ספר זכרונות לאחר המלחמה.

==================================

 תגובות

 

‏

 

Zeev Galili, hi —

I just want to mention this, in case you want to correct it.

In the Hebrew posting (from 2009) http://www.zeevgalili.com/2009/03/1765 ,

about the Wuerzburg graveyards and von Manstein,

you mention the Amichai poem, in this way:

 

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי:

 

"על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה 'אמן'

שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי

שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי"

 

In the original Hebrew book, it is not the first poem.

 

Rather, it is the second poem in a cycle in the middle of the book, namely,

 

דיוק הכאב וטשטוש האושר…

 

which is on page 100 in the original (p 235 in vol. 5 of the 5 volume complete edition).

 

In the English edition only, the translators plucked this poem out and put it in front,

 

as the first poem (and left it out of "The Precision of Pain and the Blurriness of Joy",

 

its original context).

 

I was glad I found your posting and I enjoyed it. I was just surprised by the foregoing,

and thought I should mention it.

 

kol tuv,

gideon (gideon weisz, boulder, colorado)

      

תשובה

לגדעון שלום.

תודה על הערתך.

אין ספק שהדיוק חשוב ואין לטשטשו גם אם ההקפדה בו כואבת.

אך כמאמר סוקרטס אהבתי את אפלטון אך יותר מזה אהבתי את האמת. במהדורה שבידי של "פתוח סגור פתוח" הוצאת שוקן תשנ"ח 1998 השיר "אחים מתחלפים התפילות נשאות לעד", הוא השיר הפותח והקטע המצוטט הוא בבית השני של השיר.

ואם בחכמי יוון עסקינן. אריסטו אמר שמידת הדיוק היא תלויית הקשר. אין דומה מידת הדיוק של המתמטיקה למדת הדיוק של הרפואה.

זאב גלילי