יש קשר ישיר בין בג"ץ " קול העם" משנת 1953, שהכשיר עיתון שהיה שותף לעלילת סטאלין על הרופאים היהודים, לבין הבעות התמיכה בחמאס היום בשל זכות " חופש הביטוי" * ויש קשר בין הכחשת השואה להכחשת הציונות

באוקטובר 1949 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בפני בני נוער, בו תקף בחריפות את ברית המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק" י). בן גוריון רמז בנאומו לתמיכתם של הקומוניסטים הישראלים בטרור הערבי (במאורעות שנות השלושים) ואמר עוד כי " הקומוניסטים היהודים ברוסיה ברכו על דם יהודי שנשפך בפרעות" .

בתגובה לנאום זה פרסם בטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית " קול העם" , מאמר חסר תקדים בחריפותו נגד בן גוריון. במאמר נאמר כי " רק בוגדים בעמם ואויבי מעמד הפועלים" מעיזים להשמיע דברים כאלה.

תביעה פלילית

בעצה אחת עם היועץ המשפטי דאז, יעקב שמשון שפירא, החליט בן גוריון להגיש תביעה פלילית נגד האחראים על " קול העם" . התביעה הייתה על פי סעיף 201 לחוק הפלילי משנת ,1936 האוסר הוצאת שם רע על ראש הממשלה. העונש המקסימאלי על עבירה זו היה אז 3 שנות מאסר או מאה לירות קנס.

 

המשפט אמור היה להתחיל בשנת 1950 אך נדחה שוב ושוב. ההגנה במשפט ניצלה את בית המשפט כבמה לתעמולה חריפה נגד בן גוריון על ש"מכר את המדינה לאמריקנים" . מטעם ההגנה הובאו שורה של עדים בכירים. ביניהם היה מנהיג מק"י שמואל מיקוניס ואלוף יצחק שדה. האחרון תיאר את הנסיגה מסיני במלחמת השחרור ככניעה של בן גוריון לתכתיב אמריקני. בן גוריון עצמו הוזמן גם הוא להעיד והמשפט גרם לו טרחה רבה.

 

פסק הדין ניתן ב-29 ביולי 1951. השופט ש. גנוסר הרשיע את שני הנאשמים וגזר על כל אחד מהם קנס של 50 לירות והוצאות משפט בסך 25 לירות. הוא דחה את דרישת התביעה לצוות על סגירת העיתון לכמה ימים.

המשפט הזה של דוד בן גוריון נגד " קול העם" כמעט ונשכח. הוא לא השאיר את חותמו על הספרות המשפטית. לפי עדותו של ההיסטוריון מרדכי נאור (שחשף את פרטי המשפט בספרו המצוין " רבותי העיתונות" ) גם נעלמו התיקים של המשפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

עלילת הרופאים

שנתיים לאחר מכן, בראשית 1953, הורה שר הפנים, ישראל רוקח (ממפלגת " הציונים הכלליים" לימים המפלגה הליברלית שהתאחדה עם " חרות" לגח" ל) לסגור את " קול העם" לכמה ימים. זאת, על פי חוק מנדטורי, המאפשר סגירת עיתון, אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור.

העילה לסגירת העיתון הייתה פרסום ידיעות בהן תקף את ארגון הסעד היהודי ג'וינט והאשים אותו בכך שהוא קשור במזימה בינלאומית של רופאים יהודים לרצוח מנהיגים סובייטיים.

" קול העם" עתר לבג"ץ וביקש לבטל את צו הסגירה. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים יצחק אולשן, שמעון אגרנט ומשה זילברג, דחה את הפניה ואישר את סגירת העיתון.

גם פסק דין זה כמעט ונשכח במהלך השנים.

" מספסרים בדם"

אבל לא חלפו אלא תשעה חודשים וצו סגירה נוסף נגד העיתון הגיע לבג"ץ. ההחלטה שנתקבלה בבג"ץ זה הטביעה חותם בל ימחה על החברה הישראלית עד היום.

העילה לסגירה הפעם הייתה מאמר חריף נגד ממשלת ישראל בו קבע כי הממשלה " מחרחרת מלחמות" ו" מספסרת בדם הנוער הישראלי" . הרקע למאמר זה הייתה ידיעה חסרת כל בסיס שפורסמה בעיתונים, בה נאמר כי ישראל הבטיחה להעמיד 200 אלף חיילים לרשות ארצות הברית.

" זכות עילאית"

העיתון עתר לבג" ץ והשופט העליון ד" ר שמעון אגרנט החליט לבטל את הצו של שר הפנים. הפרשן המשפטי זאב סגל אומר (בספרו " דמוקרטיה ישראלית" ) כי זהו " מהחשובים בפסקי הדין שנתנו בבית המשפט העליון מאז הקמתו שבו נקבעו חופש הביטוי והעיתונות כבעלי ערך ציבורי משפטי גבוה, ביותר במשפט הנוהג במדינת ישראל"

חשיבותו של פסק הדין נבעה מכך שבפרשנות לאירוע המסוים התבסס בית המשפט על הנאמר במגילת העצמאות, בדבר השתתת המדינה על יסודות החרות והבטחת חופש המצפון.

מאז, אומר הפרשן המשפטי ד"ר זאב סגל סגל (בספרו " חופש העיתונות" ) נקבע כי חופש הביטוי הוא " זכות עילאית" ו" ציפור נפשה של הדמוקרטיה" .

ציפור טורפת

אפשר לומר כי יש קשר ישיר בין פסיקת " קול העם" ב-1953 להחלצותם של חברי כנסת ערביים לתמיכה במנהיגי החמאס בשנת 2006. פסק הדין שהצדיק את ההתבטאות הצמחונית כמעט של "קול העם" נגד בן גוריון, הכשיר את הקרקע לחופש הביטוי נוסח הסרטים " ג'נין ג'נין" ו"גן עדן עכשיו" ולמשנותיהם של היסטוריונים כמו אילן פפה. אפשר לומר כי " ציפור הנפש" של הדמוקרטיה הפכה לעוף טורף המבקש את נפשה של מדינת היהודים.

הקולוניאליסטים

המשותף לכל ההתבטאויות הללו, המנצלות את " הזכות העילאית" שהעניק להן בג"ץ, הוא הצגת ישראל כמדינה קולוניאליסטית. הצגה זו היא בראש ובראשונה שקר מתועב.

הקולוניאליזם מוגדר כ" מדיניות הדוגלת בהתיישבות קבוצתית מאורגנת של חלק מחברה מסוימת מחוץ לארצה כדי ליצור שם בסיס פוליטי, חברתי וכלכלי חדש… תוך שמירת זיקה למדינת האם" .

מי הם הקולוניאליסטים שהקימו את מדינת ישראל? האם אלה 1500 החסידים שעלו עם יהודה חסיד בשנת 1700 לירושלים? הם זה המשורר יהודה הלוי שנדרס בפרסות סוס ערבי על הר הבית במאה ה-11? האם זה ר'משה חיים לוצאטו, שמת במגפה בעכו בשנת 1743. או אולי רק המתיישבים החדשים הם קולוניאליסטים. האם אלה יהודי תימן שבאו ברגל בשנת תרמ"ב, במקביל לעולי העליה הראשונה מרוסיה? האם הם יחפני העלייה השנייה שנאחזו באדמות הטרשים? או אולי פליטי השואה שבאו ממחנות העקורים הישר אל תוך מלחמת העצמאות?

מי הם " הילידים"

ומי היא מדינת האם שמתוכה נשלחו ה"קולוניאליסטים" ? האם זו בריטניה שהבטיחה " בית לאומי" ליהודים והעדיפה את האינטרס הערבי עוד בטרם יבש הדיו על הצהרת בלפור?

ומי הם ה"ילידים" שהקולוניאליסטים היהודים דחקו מאדמתם?

ראשית יש לזכור שהעולם הערבי בכללותו לא היה כמעט מעולם בצד המדוכא של הקולוניאליזם. הם כבשו חלק גדול מן העולם עד ספרד. ואם הקולוניאליזם התבטא למשל בסחר עבדים הם היו הסוחרים הגדולים בבשר אדם.

רוב ערביי ארץ ישראל יושבים כאן מעט יותר ממאה שנים. כל ערבי ששמו שאמי בא מסוריה (א-שאם); ומי ששמו אל מצרי בא ממצרים; ברמלה יש שבט אבו ג"ואריש שבא לכאן מלוב; ערביי ג"יסר א זרקא שבמבואות חיפה הם צאצאי סוחריו וחייליו של מוחמד עלי ממצרים; הזועבים, החיים בשבעה כפרים בעמק יזרעאל באו כולם מרמת אירביד שבעבר הירדן; מאות אלפי חורנים באו לכאן מן החורן שבעבר הירדן, בעידוד הבריטים, והפכו כאן ל" פלשתינאים" .

מכחישי הציונות

המנצלים את חופש הביטוי במדינת ישראל לתעמולה שתכליתה חורבן המדינה, הם " מכחישי הציונות" שאינם שונים מ" מכחישי השואה" . חלק גדול ממדינות התרבות אוסרות על הכחשת השואה ורואות בה עבירה פלילית. ההיסטוריון הבריטי מכחיש השואה דייויד אירווינג נדון לשלוש שנות מאסר באוסטריה על שהכחיש את השואה בשני נאומים שנשא בארץ זו. מכחישי שואה רבים נעצרו ונשפטו גם בגרמניה, בקנדה בבלגיה ועוד.

הקשר בין מכחישי השואה למכחישי הציונות איננו קשר רעיוני בלבד. מאות אתרים אנטישמיים באינטרנט מפיצים את שנאת ישראל בכל המישורים: הכחשת השואה, השוואת ישראל לנאצים ודלגיטימציה של הציונות. רבים מאתרים אלה נעזרים בפרסומים ישראליים.

לאור נתונים אלה אולי הגיע הזמן לדיון ציבורי ב" חופש הביטוי" . האם לחרות כזו התכוון דוד בן גוריון כשניסח את מגילת העצמאות?

==========================================================

קבוצי עוטף עזה " משלמים את המחיר"

שמעתי ברדיו מישהי, מיד מרדכי נדמה לי, המתאוננת על היריות של תותחי צה" ל, על הקסאמים הנופלים סביב, על שצה"ל לא מיגן אותם ועל הפחד של הילדים. אני חייב לומר שממש לא נשבר לי הלב. ככל הזכור לי הקיבוצים שבאזור עוטף עזה תמכו בחורבן גוש קטיף והסירו מעל עצמם את השכפ"ץ של גוש קטיף שהגן עליהם.

למרות הקסאמים, אמר אלון שוסטר ראש המועצה האזורית מקיבוץ מפלסים, לצפריר רונן, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר כי זה היה שווה.

אז הנה המחיר, שלמו אותו.

עמדת התנועה הקיבוצית כולה לחורבן גוש קטיף ולחורבן המתוכנן של יהודה ושומרון היא הביטוי הקיצוני להתנוונותה של התנועה הזו, שהיתה פעם ראש החץ של המפעל הציוני.

ההגינות מחייבת לומר שמול הדקדנציה הזו של המושכים בעורלתם הציונית יש עדיין אחרוני מוהיקנים בתנועת ההתיישבות השומרים על הגחלת .

בכרוז שהופץ ערב חורבן גוש קטיף, נאמר:

" אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… " .

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה מעין חרוד), רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת וצפריר רונן איש עין חרוד (ממקימי גילגל בבקעת הירדן).

===================================================

תמונה אלמונית

עבר לפוסט סמוך

===========================================================

ישיבה בבית קפה

זכרון ילדות רחוק: אחותי " הגדולה" לוקחת אותי לבית קפה עם חבר שעתיד להיות בעלה. זה היה מקום קסום. על בימה קטנה היתה תזמורת קטנה, וזמרת שרה את השיר " ארצנו הקטנטונת" . ברחבה מול התזמורת רקדו זוגות צמודים לצלילי טנגו, או וואלס. מלצר לבוש חליפה מהודרת וענוב בעניבת פרפר הציג לנו תפריט ורשם בקפידה את ההזמנות. אני קיבלתי מנת גלידה ענקית ועוגת קצפת.

אולי זכרון ילדות רחוק זה גרם לכך שאני אוהב עד היום לשבת בבתי קפה. אין תזמורות ואין ריקודים, ובמקום מלצרים כסופי שיער אתה מקבל שרות מצעירים לבושים בג"ינס או צעירות בחולצת בטן. את רוב פגישות העבודה שלי אני מקיים בבתי קפה. פגישה במשרד יוצרת תלות במרואיין. פגישה בבית גוררת פמיליאריות ומחויבות של נימוס. בית קפה הוא מקום ניטרלי, ואם אתה מקפיד לשלם לפחות את חלקך בהזמנה אינך חייב מאומה למרואיין, גם לא מחיר כוס קפה. ישיבה בבית קפה נראית לי גם מקום נעים לבלות בו עם ידידים. שיחת רעים היא, כמאמר אריסטו, הגדולה בתענוגות אנוש.

בתנאי שזה בית קפה נעים. לא הומה מדי אבל גם לא ריק מדי. לא מרעיש מדי במוסיקה שלא הזמנת ובהמולת סועדים ובמידת הצורך יש בו פינה שקטה. וחשוב שההגשה תהיה מהירה ונעימה. שהמלצר או המלצרית יהיו מאירי פנים וזריזים, אבל שלא יציקו כל עשר דקות בשאלה אם הכל בסדר. רצוי גם איזה נוף אורבני או טבעי וגם אווירה שקשה להגדיר. אין הרבה בתי קפה כאלה אבל יש.

לא באתי לעשות כאן תעמולה לבית קפה זה או אחר אלא להתריע על תופעה שנתקלתי בה באחרונה באורח מקרי. בתי קפה העושים רווחים מהנטייה של בני אדם להימצא בעדר. כוונתי לרשתות בתי קפה המבוססים על הגשה עצמית (ארקפה, ארומה, סבארו ועוד).

נבצר מבינתי מה מביא בני אדם להזדקק לבתי קפה כאלה. אתה עומד בתור לקופה ומשלם וצריך להחליט מראש מה אתה מזמין. אחרי שאתה משלם אתה מקבל תלוש והולך לצד השני של הדלפק, עומד שוב בתור, כדי לקבל קפה או כריך או עוגה. אם אתה רוצה להזמין עוד משהו או לבטל הזמנה או להתלונן על טיב המוצר אתה צריך לעמוד בתור כדי שיואילו לשמוע את תלונתך.

מה מריץ אנשים לבתי קפה כאלה?. ההנחה במחיר היא שולית. הטורח רב. והתענוג מפוקפק. הואיל ושיטה זו מצליחה בכל העולם וגם בארץ עושה חיל נראה שהיא עונה על צורך אנושי בסיסי. להיות חלק מעדר הרץ אל המרעה או אל המשחטה. בתי הקפה הללו ראויים למי שבוחר לשבת בהם.

ראה איך נולדו זרעי הפורענות של מערכת המשפט

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול