16 תגובות בנושא “חנה ארנדט – הבנאליות של הרוע והרשעות שלה”

1. גד שליו 28 באפריל 2011 בשעה 13:43

   מכלול אירועים רצוף ובעל "זרימה בכוון אחד" – אירוע המערב אין ספור מחליטים, הוגים מבצעים ומאשרים ופרוס על מרחב גיאוגרפי עצום. מי שינסה להוכיח כי מדובר, בסך הכל, על סוג של תקלה היסטורית – פגישה אקראית בין אחד היטלר ובין עם מאוד צייתן, יעיל וחזק – צפוי להיסחף אל מערבולת מחשבתית ללא מוצא. בסופו של דבר תפישת העולם של האולטרא ליבראליים מניחה כי מכלול שלם ועצום כזה של רוע לא ממש יכול להתקיים בחלל, מאחר ומחוייב המציאות שיקומו אי אילו אנשים מצפוניים (ויותר מקומץ) וכן אנשים הגיוניים, ויעצרו את ההתרחשות. זו בעצם תפיסת העולם לא רק של האולטרא ליבראליים מן האקדמיה, אלא של רבים שמסרבים להאמין שיתכן שקרה מה שקרה. זו אולי הסיבה למימדי פולחן תופעת נסיון ההתנקשות בהיטלר ב 1944 – פולחן אשר לפעמים יוצר אשליה כאילו מדובר על התקוממות רבתי של מילוני גרמנים מצפוניים, ולא חבורת קצינים מפוכחים וקובץ הומאניסטיים אמיתיים.

   אז איך יוצאים מה"פלונטר" הזה? איך יכול אירופי להתמודד עם העול העצום הזה של גלקסיה שלמה של רוע שבלעה אל קירבה ציבור גדול של אנשים חפים מפשע לחלוטין והשמידה אותם בצורה ברוטאלית כל כך. לא פעם אני תוהה כיצד באמת יכול גרמני להתמודד עם ענן שחור כזה מעל ראשו. אז הנה התשובה: מה עושה ילד שנתפס במעשה עבירה? (ויותר מדי פעמים גם מבוגר…) צועק "אבל כולם עושים ככה!". ואם הגרמנים, או כל איש אקדמיה שאינו מסוגל לקבל את השואה כפשוטה: תוצאה של רשע, רוצים ללכת בדרך כזו, הרי שהפתרון המתבקש הוא מן הצד האחד להעצים אי אילו האשמות כנגד הקולקטיב היהודי, ומן הצד השני לדחוף לקראת הגדרה ברורה של האחראים להגיית וביצוע השואה כ"חבורה מוכרת של מטורפים, מנהלי חשבונות חסרי אישיות ואספסוף סאדיסטי נבער". ככה יוצאים מהעניין לא רע: היהודים לא היו ממש בסדר ("ולא שזה מצדיק רצח עם…") ורצה הגורל שהם התנגשו עם חוליגנים שאורגנו בידי רובוטים יעילים חסרי תבונה ומונהגים בידי קומץ מטורפים מן השוליים. חוליגנים יש בכל משחק כדורגל ופקידים רובוטיים יעילים חסרי מוח כל אחד מאיתנו פגש פה ושם במשרדים ממשלתיים אלה או אחרים. קומץ מטורפים גם יש בכל עולם – מספיק לפתוח את מדורי הפלילים ולקרוא על הרוצח הפסיכופט היומי בעולם. ככה הגרמנים, ובכלל האירופים, יכולים להסיר את העול המעיק הזה של "דת סינג דת הפנד טו זג'וז" ואם מסתדר לרמוז שהחוליגנים, פקידים חסרי מוח וקומץ מנהיגים פסיכופטיים אלא בעצם הישראלים (מה שמשאיר מחוץ לתמונה את שאר יהודי העולם, וזה טוב כי ככה הטוען לא מצטייר כאנטישמי) אז בכלל כולם יצאו מורווחים.

   להגיב ↓

2. פינגבאק: יום ירושלים – קישורים לכל המאמרים | היגיון בשיגעון

3. פינגבאק: כך תרשם כמנוי ל"היגיון בשיגעון" | היגיון בשיגעון

4. לני 14 באוקטובר 2014 בשעה 8:39

   לדיון הנ"ל חוברים הטבע האנושי המבקש ליצור משמעות הגיונית להתרחשויות, גם אם הן התרחשויות קצה. והסגידה התרבותית אקדמית לחשיבה, להיגיון, לרציונליזציה, להגדרה וכד'.
   עצם העובדה שחנה ארנדט, כיהודיה שחוותה את המעבר של החברה הגרמנית הנאורה והמלומדת, לעבר השתתפות הציבור הגרמני בברוטליות הברברית של הנאצים, ובכל זאת התלבטה (בקול, בכתוב) מהו הרוע הזה? מהו המניע? המנוע? ועוד.
   זו הוכחה שהערצה האלילית לאקדמיה יוצרת כשל מחשבתי, היא המייצרת אלים, משתחווה להם ואף סוגדת להם בעת התגלות חדלונם.
   מחפשים בכוח הגיון בשיגעון!

   להגיב ↓
5. מאור פרץ 14 באוקטובר 2014 בשעה 12:08

   היי

   מסכים בגדול עם הטיעון החשוב כפי שעולה מהמאמר (את הספר לא קראתי)
   הייתי מצפה ליותר דוגמאות במאמר כדי להמחיש את עומק הטיעון ועומק העבודה של הסופר
   הדוגמה של צבע העט איננה טובה לטעמי

   להגיב ↓
   1. זאב גלילי מאת14 באוקטובר 2014 בשעה 15:44

      למאור פרץ. צר לי על שאכזבתי אותך בהקף האינפורמציה. נראה לי שתפקידי לעורר את הקורא לקרוא את הספרים שאני כותב עליהם ולא לחסוך להם את הקריאה. מועדים לשמחה.
      זאב גלילי

      להגיב ↓
6. נדב היילפר 14 באוקטובר 2014 בשעה 16:09

   לא ברורה לי ההתייחסות לארנדט כאל מרושעת. אני בטוח שלו נשאלה לא הייתה מנקה את אייכמן מאשמתו. אחרי הכל זה הכיוון אליו מוביל ספרה הבנאליות של הרוע, בנקודה מסויימת בחייו יחליט האדם על כיוונו בחיים. לאור החלטה זו פעולותיו ינסו לשרת אותה. החלטה זו משקפת שאלות של רע וטוב. האם מסלול החיים שאדם בחר (אין אני נכנס כעת לשאלות של בחירה חופשית ורצון חופשי) הוא מסלול רע או טוב. שאר הפעולות לאורך המסלול הזה הינן יומיומיות לגמרי (בנאליות) הן אינן משקפות רשעות גדולה כלשהי או מפלצתיות. זו לטעמי הטעות שלנו בשיפוטינו את גרמניה שלפני וגרמניה של אחרי המלחמה. אנו מחפשים מפלצות, יצורים כה רעים שרק הם היו מסוגלים לחולל כזו זוועה. אבל המציאות מראה לנו שרשעות הנאצים הייתה, אחרי הכל, מעשי ידי אדם. לא היו שם שדים או מפלצות או כל הסבר על-טיבעי אחר. זו לטעמי האזהרה החמורה של הבנאליות של הרוע. אנחנו לא עוצרים ושואלים את עצמנו האם פעולותינו היומיומיות הינן רעות או טובות (בהתאם לאמות המידה שאימצנו לנו), לפחות לא עד לנקודה קריטית כלשהי ובה כבר (ככל הנראה) קשה לתקן את הנעשה.

   אותו חיפוש אחר מפלצתיות הוא הגורם לנו להעלים את עינינו ממקרים דומים של רשעות ששבו ונשנו. אנו מחפשים את אותם אנשים נוראיים שיהיו מסוגלים לבצע כאלו מעשים מחרידים. משלא מוצאים אנו אותם (אלא אנשים בלבד) אנחנו מייתרים את הסכנה כלא סבירה. אבל אותה סכנה חוזרת ונשנית שוב ושוב. הבנאליות של הרוע לובשת פנים רבות.

   לבסוף מילה על יחסיה עם היידגר, רבות העבירה עליו ארנדט ביקורת (גם על גישתו הפילוסופית ולא רק על בחירותיו ודרך חייו). גם לאחר המלחמה לא חדלה מלכעוס עליו. אולם בחרה לסלוח לו על בחירותיו (ממרחק הזמן לכעוס על היידגר יהיה כמו לכעוס על אותם יהודים שהצילו את עצמם על חשבון אחרים). כמו כן במשפט ההיסטוריה, והוא החשוב בסופו של דבר, נותרת ארנדט משמעותית הרבה יותר מאשר היידגר.

   להגיב ↓
7. מאור פרץ 15 באוקטובר 2014 בשעה 2:39

   היי זאב

   לא התכוונתי להשמע כ"כ נוקב
   אני קורא 'מושבע' של מאמריך
   ונהנה מאוד מהאתר

   בוודאי שאינני מחפש סיכומי ספרים
   בסה"כ רציתי לומר שהייתי שמח לדוג' קטנה כדי להמחיש את העניין
   ואגב כך לגרות את הסקרנות לקרוא את הספר

   שיהיה חג שמח
   ותודה אמיתית (!) על הרחבת הדעת
   :)

   להגיב ↓

8. פינגבאק: יום הזיכרון לשואה ולגבורה | היגיון בשיגעון

9. מיכאל 16 באפריל 2015 בשעה 16:39

   הדמוניזציה של הנאציזם גורמת לחשיבה שרק מפלצות יכלו לחולל את מעשי הנאצים, ולא היא. אני מסכים כי בהינתן תנאים הסטוריים ומציאות מיוחדת גם בני תמותה רגילים -בעיקר ככל שחוט השידרה המוסרי שלהם אינו חזק- עלולים לבצע, לשתף פעולה או להתעלם ממעשים שדגל שחור מתנופף מעליהם.
   מה שמנסה חנה ארנדט לומר לנו הוא שחידק הרשע אפשר שידביק את התמימות.

   להגיב ↓
   1. זאב גלילי מאת16 באפריל 2015 בשעה 23:59

      אכן חיידק הרשע דבק גם בחנה ארנדט. אותו חיידק הגורם לחוגים מסויימים בעולם ובארץ לומר שגם ישראל היא מדינה פושעת ובתנאים מסויימיםן גם יהודים יכלו להיות נאצים.
      ז.ג.

      להגיב ↓
10. ארז 8 באוגוסט 2015 בשעה 19:52

    אתה דוגמא קלאסית למי שלא טרח להתעמק באמת במהות של כתביה ותפיסותיה של ארנדט (אם היית טורח היית מבין שרוב הקביעות שלך הפוכות, אתה אפילו לא בדקת איך ארנדט מגדירה בנאליות) ובמקום עושה בדיוק מה שהיא עצמה תיארה שאנשים שטחיים עושים: שימוש בקלישאות.

    להגיב ↓
    1. זאב גלילי מאת8 באוגוסט 2015 בשעה 23:32

       "שימוש בקלישאות", כמו למשל פרופסור גרשום שלום שגם הוא לא קרא לא הבין ולא שמע מה שאתה שמעת על חנה ארנדט.
       ז.ג.

       להגיב ↓
    2. לא להבין את המושג זו גם הבנאליות של הרוע 27 בנובמבר 2015 בשעה 9:24

       לא בדק מה באמת אומר המושג "בנאליות של הרוע", לא בדק את ההיסטוריה של ארנדט מול היידיגר (וכאילו שזה משנה, גדולי ההוגים היו אנשים נאלחים ועדיין אנחנו לומדים אותם וממשיכים את דרכם, גם אלתוסר רצח את אשתו ולאיש לא מפריע ללמוד את כתביו)
       עוד גזען לאומני שנבהל מהאמת בדבריה של ארנדט ומסרב להמשיך את קו המחשבה כי הוא מערער את תפיסותיה הפאשיסטיות של ישראל אז במקום לעשות שינוי כיוון לנסות לעשות רצח אופי להוגה המשמעותית ביותר במאה ה20. הכותב מבצע תהליך חשיבה (או למעשה אי-חשיבה) בדיוק כפי שארנדט מתארת. עצוב ופתטי.

       להגיב ↓
       1. זאב גלילי מאת29 בנובמבר 2015 בשעה 21:20

          הבנאליות של הפוסטיסט
          האלמוני שכינה אותי "גזען לאומני" המגן על "התפיסות הפשיסטיותך של ישראל" לא היה מספיק אמיץ כדי לחשוף את שמו. לפי השם באימייל שלו [רותם, אם זה אכן שמו] הוא אינו שייך לדור הישן של המרכסיסטים שהמירו את סגידתם ללנין סטאלין ומאו בסגידה ליאסר ערפאת, קדאפי, סדאם חוסיין ובן לאדן. הכותב שייך לדור החדש של הפוסטים חסידי הפוסטמודרניזם שהם גרועים ומסוכנים מן הפשיסטים. הוא מזכיר את אלתוסר ממניחי היסוד של הפוסטמודרניזם שבסך הכל רצח את אשתו, ביג דיל. בגלל זה לא נקרא את משנתו המעמיקה. הכותב לא מזכיר את חברו של אלתוסיר מישל פוקו, ששיבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת.
          אם אלתוסיר ופוקו הם אלוהין של הפוסטיסט הקטן שלנו מה כי נלין עליו שלדעתו לא חשוב בכלל שחנה ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר לפני המלחמה והמשיכה לשמור עמו קשר גם לאחר המלחמה וסייעה לו בפרסום כתביו.
          למי שמבקש להרחיב בנושא זה הנה כמה קישורים
          http://www.zeevgalili.com/2009/07/4900
          http://www.zeevgalili.com/2010/11/11778

          להגיב ↓
11. Naftali Guttman 11 במאי 2017 בשעה 19:14

    כמה ממתנגדים לציונות לא התנגדו לציונות כי הם שללו את רעיון התחייה הלאומית היהודית אלא כי חששו שזה יפגע במעמדים כאזרחים בגולה. באמת אנטישמים השתמשו בשנות העשרים והשלושים בסיסמאות כמו "לכו לפלשתינה" כנגד יהודים.
    על רקע זה יש להבין את תפיסתה של חנה ארדנט.
    כמישהי שרואה עצמה בת לתרבות הגרמנית היא אינה יכולה לראות כיצד התרבות הזו הצמיחה נגע ממאיר כמו הנאציזם. אז מהי היא עושה היא מפחיתה מהחומרה, לא האנטישמיות גרמה להם לרצוח יהודים, הם פשוט "עשו את העבודה שלהם". ארדנט לוקחת את התכונה הגרמנית של פדנטיות והקפדה על עשיית עבודה מושלמת ומדוקדקת ומצהירה שזו הסיבה.
    כיצד זה משרת אותה.
    ארדנט אינה צריכה להוקיע את התרבות הגרמנית כי אין בעיה בתרבות הגרמנית, שהרי המכונות הגרמניות הם מצוינות בגלל הפדנטיות הגרמנית זו אינה תכונה רעה.
    כאשר ארדנט קובעת שתכונה טובה של הקפדה על עבודה מושלמת יושמה במקום הלא נכון, היא לא נאלצת להתמודד אם השאלה האם משהו פגום בתרבות הגרמנית או בגרמנים.
    כך שהתפיסה של חנה ארדנט נועדה למעשה לסייע לה. אם היא בת התרבות הגרמנית ותרבות הגרמנית יש בה שורשים שמניבים מפלצת כזאת היא צריכה לעשות רביזיה או להחליף תרבות.

    להגיב ↓